על שלחן מגואל וארוך, בפנת האטליז, מונחות ערמות־ערמות קטנות של דגים. ר' מתתיהו חרון עומד על־יד השלחן וקורא, בלי שיוציא את הסיגארה משפתיו: “זהוב בעד ליטרא, סורנה הֵנה נשים!” מסביב לו עומדות נשים, והן בוררות בערמות הדגים. זקנה, שראשה כפוף וצוארה עטוף מטפחת־חורף בימי הקיץ החמים, עומדת זה שעות אחדות אצל ר' מתתיהו חרון וטוענת בלי הפסק: “הלא יודע אתה בעצמך! אנא קח עשר קופיקות!” ר' מתתיהו חרון מסיח את דעו מנה ומתעסק עם נשים אחרות. בלומה, זו אשתו, הלבושה תמיד צעיף של שבת חדש עם לולאות של משי חדשות וה“תכשיט” אשר על הצעיף מתנוצץ מעל המצח הקשה המתקמט לרגעים, ועגילי־הזהב אשר באזניה מתנוצצים לאור קוי השמש, – בלומה זו מניעה את ראשה, כלומר: “פחות מזהוב אינני יכולה!” ובין כך וכך היא מושיטה את ידה ומקבלת את עשר הקופיקות מאותה האשה, אשר ריר פיה כבר מבצבץ מבין שפתיה הצרובות מרוב שיחה. בלומה מונה את הכסף בכובד־ראש וזורקתו לסיר נחושת מלוכלך, בקראה בהנחה: “זהוב אחד בעד ערמה גדולה כזו־אוי, עתים, עתים!” – הזקן חושד אותה ונותן עינו בה בנשכו את הסיגארה בשניו, והוא מניד בראשו: "בלומה, בלומה רעה! היאך אַת יכולה כזאת? – “אוי אוי”, – מסייעת בלומה לאישה, בכדי להפיג את חשדו – “זהוב בעד ערמה – האין עוד די להן?” הזקן מחריש ונאנח בלאט, הולך ובא אל סנדר הליטאי המוכר יין־שרוף בחשאי שם בחצר הבית שאחרי האטליז, בכדי להפיג את צערו על ידי כוס יין־שרוף.
ואז “מושלת” בלומה לבדה. לאחת היא מוכרת את הערמה במחיר זהוב, ולשנית היא מורידה את השער. הזקנה אוהבת, בכלל, למשול בכיפה, להיות “בעלת־בית”, או שלא “יביטו לתוך הקערה שלה”, כמו שאומרת היא. ולפיכך בעזוב בעלה את השלחן, היא לובשת את הסינור המלוכלך הגדול עם “הכיסים” הרחבים, אשר בעלה לבוש בו בערב יום־טוב בשעה שה“שוק” גדול, ומצלצלת במטבעות וקוראת בקול: “זהוב בעד ערמה, סורנה הנה נשים!” ומבטת, דרך־אגב, אל שרה־פייגה ה“שותפת”, העומדת על־יד “שלחן” שלה ממולה, כלומר: “אם רוצה את, אז תוכלי לאבד עצמך לדעת מרוב קנאה ועגמת־נפש!”
ה“שותף” שלהם הוא ר' נטע־וואלף, דייג זקן ומכובד, בעלה של שרה־פייגה. עוסקים הם בשותפות זה עדן ועדנים. היו עתים שהתקוטטו, שאחד חִיֵב את חברו בגזלת כסף, והקטטות הביאו למהלומות בפני קהל ועדה, ואחר־כך ל“משפטים”. אולם את השותפות לא הפסיקו ביניהם. העסק כאילו נברא בשביל שניהם, וממילא אין איש יודע איך זה נעשה – ורק קיצורו של דבר הוא, שהאנשים השלימו ביניהם.
הגברים מכבדים איש את חברו וחיים בשלום ואוהבים איש את אחיו; ואולם הנשים שונאות אשה את אחותה תכלית שנאה ומוציאות דבה אשה על חברתה. ויש שה“שותף” מבקר את חברו בשבת, אז מתאמצת ה“שותפת” לכבדו בכבוד גדול, לפצור בו שיאכל ורומזת לו, דרך־אגב, שאשתו שלו אינה ראויה לבעל כמוהו…. והאם ה“שותף” טועם מן הרקיקים שלה, היא שמחה בלבה: ה“שותף” אכל מן הרקיקים שלה, משמע שהיא “בעלת־בית” כהוגן.
לפעמים עושות ה“שותפות” שלום ביניהן. דבר זה יקרה בשעה “סבה”, שאחד מנכדיהן ימות, חס־ושלום; אז נגשת אשה לחברתה ודמעותיה על לחיה. או יש, שמגיע פרקה של בתה של אחת מהן להנשא לאיש, אז נעשית השניה ל“מחותנת” או גם בערב יום־הכפורים, כשהנר השקוע בדלי בתוך החול דולק והאב מברך את בניו, נכנסת פתאם אשה לבית חברתה ונופלת על צוארה והן מתחילות מנשקות זו לזו; ואולם מיד למחרת יום הכפורים אין איש יודע שוב את סבת הדבר והנשים מתחילות שנית מריבות אשה עם אחותה.
בבית ר' משה גומבינר יושב ר' מתתיהו חרון. החדר קטן, ולחדר פרוזדור ארוך, ומפני שהחשך מושל שם תמיד בין ביום ובין בלילה, אין איש יודע את החפצים, הסלים והארגזים, שמונחים וממלאים את חללו של הפרוזדור, ורק להם, לה“שותפים” לבדם, נמסר הסוד של אותו הפרוזדור, והם ממשמשים שם בחשך ומוצאים מיד אותו הסל או אותו הארגז שהם צריכים לו.
מיד אחרי חתונתם נתישבו בשעה מוצלחת באותו החדר, והחדר היה להם לקן בטוח. שם נולדו ילדיהם, גדולו ונשאו נשים, ומשם יצאו למדינות־הים, ונתפזרו ונתרחקו לכל ארבע פנות העולם…. שלש קורות בתקרה שלמעלה. האמצעית, העבה שבהן, היא ה“רב” ושתי הקורות לימינה ולשמאלה הן שני “עזרי הרב”. ועל היתד אשר בתוך הקורה האמצעית תלויה מנורה ישנה בעלת ששה קנים, וכפתור ופרח לכל קנה וקנה. פעם בפעם לימי חג הפסח המנורה “מתחדשת”, הזקנה עושה לה כעין מלבוש של פרחי נייר. לבושה היא, המנורה, באותו המלבוש בכל ימות השנה, מחג הפסח לחג הפסח, וזוגות־זוגות זבובים מתישבים באותם הפרחים ופרים־ורבים. והמנורה הלבושה בפרחי נייר תלויה באמצע החדר, רואה כל מה שנעשה בחדר, מקשבת לכל מה שנשמע בחדר, מצפינה סוד ונדמה, שהיא שוחקת בחשאי…. באמצע הבית עומד שלחן גדול ורבוע ובו גומות־גומות, שעשו בו ילדי ר' מתתיהו חרון בעוד שהיו בנעוריהם בבית־אביהם. בפנת הבית עומד תנור; “ידידי זקן זה נתקרר לימי זקוניו ובעליו זוכרים לו עוד את חסד נעוריו ומאכילים אותו “לחם חסד”. כשַמש זה שנפטר ממשמרתו ועמד התנור הזקן בדרך־ארץ ודומה, שהוא חושב ומביט על כל מה שנעשה ושותק… ובפנה בין התנור ובין הארגז הישן, העומד שם מימי קדם, מונחים חפצים שונים: בגדי אנשי־חיל ישנים, אזורי־עור שהם מתאזרים בם, קפוטות, מכנסים ומצנפות ישנות, רצועות עור שונות ועוד כמה וכמה חפצים שנשתנה צבעם ותכונתם, עד שאין איש יכול לעמוד על סופם… ומבין החבילות עולה ונראית מכונה ישנה, שענן אבק רובץ עליה; “שיריים” אלה הם עוד ממלאכת החייטות של ר' מתתיהו חרון, ששמש בה מימי עלומיו, בטרם שנתישבו עוד בניו במדינות־הים ושלחו לו כסף מדי חדש בחדשו. על־יד הקיר שתי מטות, מלאות כרים וכסתות – סמנים של עתים טובות ל”בעל־בית" נכבד. ברגל מטה אחת קשור בחבל ארוך חתול לבן גדול. החתול כבר נעשה לאזרח הבית, ולוּ גם הוציאו אותו לחפשי, לא היה בורח, וקשור רק מפני שכך נאה: צריך חתול להיות קשור לרגל של מטה… על הכותל ממעל להמטות תלויות שתי תמונות משונות; לפני מטתו הוא גיניראל זקן, בעל גבות עינים ושפמים ארוכות ועל החזה מידאַלים שונים ועל ירכו חרב, ולפני מטתה היא: אשת הגיניראל הלבושה שמלה לבנה רחבה, כרס על גבי כרס, כגלי מים המגיחים איש על אחיו, ועל צוארה קשורי מרגליות רבות. לפני החלון תלוה אספקלריה קטנה בעלת פגימות רבות ובתוך מסגרתה שתי פוטוגרפיות; ר' מתתיהו חרון יושב וספר בידו ובלומה אשתו לימינו; דרוש דרשו הבנים במדינות־הים את תמונות אבותיהם. על־יד מטתה היא, לעבר הדלת, עומד ארון ישן ורעוע מעט, ששתי אבנים משמשות לו לרגל אחת, ולוחות לבנים משמשים לו לחצי־שמשות. מיני קערות ישנות, צנצנות משונות בעלות צבעים רבים, וגביע כסף גדול – ירושת אבותיו של ר' מתתיהו חרון – נראים מבעד לחצי־השמשות. על הארון מונחים ספרים ערומים, בלי כריכות, וספר גדול עומד ביניהם, שמגבו מתנוצצות המלים: “מחזור”; ועל הארון אצל הספרים צנצנת גדולה, המכוסה עד החצי בנייר אשר מראה אפר לו, וממעל להנייר נוצץ, לאור קוי השמש החודרים מבעד להחלון, צבע אדום של מי־הפירות אשר בתוך הצנצנת עם מי־הפירות עומדת על הארון כל ימות־השנה ויד איש לא תגע בה, ורק לפעמים, כשה“שותף” מבקר בביתם בשבת אחרי שינת־הצהרים, בשעה שהזקן חגור במשקפים על גבי חוטמו לוחש דבר מה ב“צאינה וראינה” שבידו, אז תקח הזקנה את הצנצנת מעל גבי הארון ותכבד במי־פירות את ה“שותף”, וה“שותף” שותה בנחת ומוחה את שפמו במטפחת אדומה שבידו ואומר בדרך־אגב: “טוב, טוב מאוד!” ואז תבוא איה????? חיים ותחיה את עצמות הזקנה…. וכן עומדת הצנצנת בכל ימות־השנה, והזקנים אינם נותנים את לבם ליהנות ממי־הפירות, עד שיבואו הימים שלפני חג הפסח, ואז מורידים את הצנצנת ממקומה והיא נעשית לדבר חול, והם שותים מתוכה בימות החול ונאנחים…. ויום שלפני הפסח מרבים הם לשתות והם נאנחים עוד יותר, ובערב פסח, כשרואה הזקן את האנטיק בן השומר אוחז בהצנצנת בעודה ביד הזקנה ושותה ממנה בכל פה, הוא נאנח ממעמקים ואומר בלבו: “הזקנה שלי אינה בעלת־בית כלל וכלל; מפזרת היא ממון ללא־צורך. אוי! אוי!”
בסימטא, שאליו יוצא חלון הבית, נראית באר, ומסביב להבאר עומדים תמיד פועלים, נשים או תינוקות וכדיהם בידיהם ושואבים מים. בשנים האחרונות, כשהבנים יוסלי והינדה זכרו את אבותיהם ושלחו להם כסף מדי חדש בחדש ופוטוגרפיות מדי שנה בשנה, הניח הזקן את מלאכת החייטות והיה יושב בימות החול לפני החלון ומביט החוצה, רואה את אלה השואבים מים, שומע את קללותיהם וגדופיהם, שאחד מקלל ומגדף את חברו, ושותק… אשתו בלומה יושבת על־יד השלחן ועושה פוזמקאות. הזקנה נותנת עיניה באותם הפוזמקאות שהיא עוסקת בעשייתם ומצפצפת דבר־מה בשפתיה: בעלי־אשה כאלה יושבים בטל ואינם עושים דבר!… עלינו לילך את דרכנו, לראות, לשמוע ולשתוק… הזקן שומע את תרעומותיה, נושך את הסיגארה ומוציא עשן מבין השערות, שאין להכיר בהן אם שערות שפמיו הן או שערות קנו, שנתבוללו ונתערבבו יחדו. יודע הוא, שהזקנה רואה צורך לעצמה לקצוף, ואחת היא לו על מה היא מתרעמת. את קור־רוחו של הזקן אין הזקנה יכולה לסבול והיא מתחילה לצעוק בקול: “בעל־אשה כזה! מה אתה רוצה ממני? האם להתיק את הפתיל חיי לקחת אותי לך לאשה? האם לא טוב היה שבעתים לוּ ישבתי בבית־אבי עד היום?” – דבריה אלה מעוררים שחוק קל בשפתי הזקן; היא קובלת עליו עתה על אשר לקחה לו לאשה – מעשה שהיה לפני חמשים שנה; רוצה הוא לשחוק בפה מלא, ואולם מתאפק הוא בכל כחו, בכדי שלא יקל בעיניה… ושותק. שתיקתו אינה נותנת אותה לנוח, והיא צועקת בקול גדול: “רוצח, גזלן!” – ואז יעזוב הזקן את החדר וילך לבית־המדרש להתפלל תפלת מנחה, ובשובו הוא מוצא את השלחן ערוך לארוחת־הערב, ושם על הכירים בוערת אש וריח בשר נודף בחדר…
- היודעת את? ראובן ושמעון התקוטטו היום בבית־המדרש – מתחיל הזקן לספר ספור־מעשה.
- כן, בני־אדם מהוגנים אלו! – עונה הזקנה באירוניה קלה ושוכחת כל מה שהיה קודם.
——————
מנדיל בנם הצעיר היה שייך קצת לה“חברה”… בני העיר היו מתיראים ממנו והיו מתאמצים שלא לפגוע בכבודו. אביו כבר נתיאש ממנו ולא נתן לו לבוא אל ביתו – ורק אמו היתה מקרבתו בחשאי ומוסרת לו חפצים וכסף שלא בידיעתו של אביו. ואולם כששב מנדיל מעבודת־הצבא, ששם עבד ארבע שנים, נשתנה ונעשה לאחר. מנדיל הולך עם אביו ל“חברת הדיגים” להתפלל בצבור, מתנהג בדרך־ארץ בחוצות העיר ומשתדל למצוא חן בעיני הבריות; ומעט־מעט התחילו לדבר בו “נכבדות”.
פעם אחת נסעו ה“שותפים” אל הנהר לצוד דגים. הזקנים התישבו על שפת הנהר ויביטו המימה. על סירת־דוגה קטנה מפליג מנדיל בנהר, ושני פועלים עמו, והם מושכים מן המים רשת מלאה דגים. הרשת כבדה; מנדיל עומד בתוך הסירה ומושך את הרשת בכל כחו. השעה שעת מנחה. השמים הולכים ונמשכים ונוטים המימה, השמש פונה וצונחת ויורדת המימה; רוח קל עובר על פני המים ומרעיד את הגלים הקלים, וגל ירדוף גל. הזקנים יושבים ומביטים ורואים את מנדיל. הוא בתוך סירתו משוטט הלאה־הלאה עד לנטות השמים.
- מנדיל שלך נעשה לאדם הגון – אומר ר' נטע־וואלף ומביט על סנדליו הארוכים.
- אי – מתיאש אביו ומגביה את ידו – מה שהיה הוא שיהיה.
- נוּ, אל תאמר כך! עתה רוצה הוא לעבוד, להרויח פרוטה! – טוען ר' נטע־וואלף ומביט הלאה־הלאה, במקום ששם הסירה מפליגה בנהר.
הזקנים החרישו רגע.
- גיטל שלך היא נערה מהוגנה מאד. הולכת לה לדרכה, ועושה כל מה שאמה מצוה אותה – אומר ר' מתתיהו חרון אחרי דממה מועטה.
- אי! אל נא תאמר כך! הא לך פרוטה במחיר כל הבנים והבנות ביחד!
- נו, נו, על גיטל שלך אי־אפשר שתאמר כך! בכל פעם שאני רואה אותה, לבי מתמלא שמחה.
ויחרישו הזקנים ויביטו המימה.
ועל פני המים הולכת הסירה ומתקרבת. מנדיל מושך את הרשת וזורק את החבל אל שפת הנהר, והזקנים תופשים את החבל ומתחילים למשוך בכל כחם. עוד רגע אחד והרשת מוצאת על פני היבשה, והם מגישים את החביות אשר על העגלה וממלאים אותן מים, מוציאים את הדגים מן הרשת ומכניסים אותם לתוך החביות.
בין כה וכה ויהי ערב על פני חוץ. הלבנה מתהלכת בין חשרת עבים אשר ממעל ומבטת בדרך־ארץ, ככלה נאה, על פני כל העולם, וצלה מתרחץ בגלי המים אשר מתחת. על פרשת־הדרכים, לא רחוק מן הנהר, עמד בית־משקה; ויבואו הזקנים לבית־המשקה וישבו לשלחן ויצוו להגיש יין־שרוף.
ומנדיל עומד על רגליו. הוא לא העיז פנים לשבת אל השלחן ששם הזקנים יושבים עד שרמז לו ר' נטע־וואלף ויגש גם הוא וישב.
- שתה, מנדיל! עלם טוב אתה!
ומנדיל לקח את הכוס ויאחז בה בידו, ויהי מפקפק רגע, אם לומר “לחיים”, אם לא. המלה הזאת, איך שתהיה, אינה פשוטה כל כך… הזקנים הבינו את מבוכתו, ויאמרו אליו: שתה, מנדיל, לחיים!
- לחיים – צפצף מנדיל אחריהם בבושת־פנים, וישת.
אחרי כן, כשעזב מנדיל את בית־המשקה ויצא להתבונן אל העגלה, אמר ר' נטע־וואלף לשותפו:
- שמע נא לי, מתתיהו חרון!
- מה אתה רוצה, נטע־וואלף?
- הי! הגשׁ נא לנו שכר! – קרא נטע וואלף לבעל בית־המשקה.
- מתתיהו חרון! – התחיל שנית בקחתו את הכוס בידו – הלא אנשים אחים אנחנו, הלא… האם אינו כן, מתתיהו חרון?
- כן, נטע־וואלף!
- הלא ריב וקטטה לא היו בינינו מעולם! לפעמים, לפעמים – כך הוא – ואולם במי היה האשם? לא בי ולא בך, האמן לי! האם אינו כן, מתתיהו חרון?
- כן, נטע־וואלף!
- ובכן, מתתיהו חרון, שמע נא! עסק טוב יש לי בשבילך, שמע נא! – שפירט הגש נא! מהרה! – קורא הוא בינתים לבעל בית־המשקה – דע לך, כי בנך מנדיל – יכול אתה לאמר עליו מה שתאמר – ואולם בעיני, דע לך, בעיני הוא מוצא חן, עלם חזק ובריא, עלם הרוצה לעבוד ולהרויח פרוטה. מה שהיה היה – הלא גם אנחנו בימי נעורינו לא היטבנו את מעשינו. האם אינו כן, נטע־וואלף? זכור נא אז בלכתנו שנינו ביום השבת לחוץ לעיר, והיא – איך קראו לה?
- נו, נו, אחת היא.
- עתה בימי זקנתך הייתה צדיק תמים…
- אוי, אוי ימי־נערות! – נאנח ר' מתתיהו חרון.
- ובכן שמע נא. לך עלם טוב ולי בת. הלא יודע אתה אותה; לא, אני בעצמי לא אגיד כי היא נערה מלומדת או כי היא בת זונדיל – לא, הלא יודע אתה אותה.
- בת־סגולה.
- ובכן, מתתיהו חרון, נשתה לחיים! רוצה אני להתחתן בך. אי! אני לא רב, וגם אתה אינך רב; דייגים פשוטים היו אבותינו, דייגים הננו, ודייגים יהיו בנינו. – – –
וממחרת כשנפגשו הנשים מרת בלומה ומרת שרה־פייגה באטליז, נפלו אשה על צוארי חברתה והתחילו בוכות ומנשקות זו לזו. ור' נטע־וואלף ור' מתתיהו חרון באו מן השוק וידברו קצת שלא כסדר….
ובאותה שבת יצאו מנדיל וגיטל לטייל יחד בחוצות, ה“שונאים ראו והתפוצצו”…
ובעוד שנה והנה עוד שלחן אחד נוסף על השלחנות הרבים אשר באטליז. ר' מתתיהו חרון וִתּר מעט מקוניו שלו ור' נטע־וואלף – מעט מקוניו שלו, והזוג החדש התפרנס בפני עצמו.
וכיון שלקח מנדיל אשה, נשתנה ונעשה לאיש הגון באמת. מקדים הוא בכל יום לבוא לבית־התפלה, קורא שלום בראותו זקן ברחוב, ואינו מתבייש עוד לומר “לחיים” בקול גם בחברת אנשים מכובדים.
ומעט־מעט נעשה מנדיל קצת גבאי ב“חברה” שלהם.
בבית המלמד מווארקא היתה “חברת הקצבים והדייגים”. בליל שבת מתאספים המתפללים והם לבושים עוד בגדי חול, כי לא נאה לקצב או לדייג להתלבש בבגדי שבת בליל שבת, שזה מנהגו של יהודי יפה; והם יושבים ומשיחים בעניני ה“שוק” של אותו היום. “עשרים וחמש קופיקות במחיר ליטרא של דגים” – לוחש קצב צעיר באזנו של מנדיל, היושב בין בעלי־הבתים הזקנים ונותן עיניו בסדורו המונח לפניו. מנדיל אינו רוצה להפסיק ואינו נותן לב לדברי הקצב. הצעירים אצל הפתח לועגים למנדיל, “האיש ההגון” שיושב ומתפלל בסדורו. לפני ה“עמוד” עומד ר' מרדכי קצב, איש בא בשנים ועם־הארץ גדול, שרוצה להתכבד בעיני אחיו הקצבים בידיעותיו העבריות הרבות ומקדים הוא לבוא אל “החברה”, כי מתירא הוא שמא יקדמנו אחר ויגש אל ה“עמוד” ויקבל את השבת. מנדיל מתקנא בו. רוצה מנדיל לקבל את השבת בצבור, אלא יודע הוא שר' מרדכי לא יתן אותו, והוא מתירא שמא ישחקו הצעירים לו. רק בכל שבת ושבת בשעת הסעודה לוקח הוא את הסדור ומקבל את השבת בפני עצמו, מזמר בקול ומתאמץ לחקות את חזן העיר. בלבו הוא חושב אז, שהקהל עומד אחריו ושומע את קולו הנעים, – העולה וממלא את כל הבית, עד שבחורי הרחוב באים ומתיצבים לפני החלון ושומעים… מיד מרגיש מנדיל ש“החברה” עומדת לפני חלונו, ואז הוא פוסק באמצע, מתקרב אל החלון, מביט ואמר “שבת טובה” בבושת־פנים.
אכן אין שום איש יודע בעצמו איך דבר זה נעשה, ואולם מנדיל כבר עומד לפני ה“עמוד” ומקבל את השבת בצבור. הצעירים שומעים ואינם שוחקים עוד. מזמר הוא את זמירותיו, מחקה את העויותיו של החזן, ואין איש מרנן אחריו. לפעמים כשיושב ר' מתתיהו חרון על הספסל ושומע לקול בנו המתפלל בצבור, חושב הזקן בלבו: “מנדיל זה הוא בנו, אותו מנדיל שכבר נתיאש ממנו, מנדיל שיצא לתרבות־רעה, ואותו מנדיל בנו עומד עתה לפני ה”עמוד" ומדבר בעד הצבור לפני הקדוש־ברוך־הוא – מי למד לו את כל אלה?"
ומהרהר הזקן בלבו: “הוא ימות; שם בעולם־הבא, לפני כסא־הכבוד יעמוד למשפט; השטן יפתח את ספר־הזכרונות ויקרא את עונותיו, – והנה נשמע קול בנו האומר קדיש אחרי מות אביו, מיד והנה יד גדולה שלוחה והיא מוחה את כל עונותיו וכותבת אותו בספר ל”גן־עדן".
—————-
ר' מתתיהו חרון מת.
רצתה בלומה אשתו לשבת עם בנה, ויטלטלו את חפציה מאותו החדר ששם ישבו בכל ימי חייהם, ויביאום לחדר בנה, ולא יכלה הזקנה לישון בחדר זר, כי התגעגעה אל התנור שהניחה בחדר הזקן, ותתגעגע אל הבאר שנראתה מבעד להחלון, ותבוא בכל יום ויום ותעמוד באותה הסימטא ותבט בעד החלונות לחדרה שלה. הקירות ריקים, שלש הקורות אשר על התקרה אבלות, ועל הקרקע מתגוללים שבלי־קש ומיני חפצים שונים, ובכתה האשה כל הימים, עד שמוכרח היה מנדיל בנה לטלטל את חפציה שנית אל חדרה; וישבה שם הזקנה יחידה ותבט בעד החלון אל הבאר, שבני־אדם שואבים מים ממנה, ותהי הזקנה בוכה כל היום ומתפללת לאלהים, כי יקצר את ימי חייה ויזכה אותה לשבת עם בעלה יחד – אם בגן־עדן ואם בגיהנום.
ואם ישאל אותה איש: במה את עוסקת?
- סוחרת אני בדגים.
- וכמה אַת מרויחה לשבוע?
- מפסידה אני פעם חמש־עשרה קופיקות ופעם עשרים.
- ומי זה מפרנס אותך?
- בני במדינות־הים שולחים לי כסף מדי חודש בחדשו.
- ואם כן מה לך לסחור בדגים?
- ראה נא. כלום אתה אומר שאניח את פרנסתי לאחרים? הפרנסה הזאת שלנו היא מעולם, בה עסקו אבותי ואבות־אבותי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.