רקע
שלום אש
הַגִּבֶּנֶת

 

I.    🔗

יום חרף לפנות-ערב.

חשכה החלה למשול בחדר הקטן והצר אשר למשפחת ראובן הרוכל. שמשות החלון מכוסות קרח וכפור ועליהן חותמות הרבה, אשר השקיע הנער שמואל במטבע הנתונה לו מאמו. – בפנת הכירים, שעוד מעט ונבלעה כלה בחשכת הערב, יושבת אשת ראובן. עיניה נטויות אל תפוחי-האדמה, שהיא מקלפת ופניה לא יראו; ורק תנועות ידיה הנעשות בעצלתיים מעידות עליה כי תפושה היא במחשבותיה. אולם עוד מעט והאשה זוקפת את ראשה, ונראו פניה הכחושים והבלים, הקמוטים מדאגה והמפיקים יאוש וצער, – והיא מבטת אל שמשות החלון אשר ממולה, כאילו חפצה היא להעלות על זכרונה דבר-מה ולהפיג בו את צערה. אבל כרגע תסב פניה, ועיניה נשואות בלי-משים אל ראש הנערה הקטנה היושבת לרגליה ליד הקדרה המלאה תפוחי-אדמה. והנערה טרודה מאד, וכל מעיניה וחושיה נתונים בשעשועי חרסים וסמרטוטים.

והאשה יושבת ומבטת באהבה ורחמים אל בתה הקטנה, והיא מתבוננת אליה כאילו לא ידעה אותה עד היום הזה. והנה עוד מעט וראשה מוסב הצדה, פניה מתעוים, עיניה מתחבאות ונבלעות בענן עצב ושפתיה מתכוצות כמו חפצה לבכות, והיא נאנחה בנפש מרה.

דממה שוררת בחדר סביב-סביב. האשה מקלפת את תפוחי-האדמה, חושבת ונאנחת, והנערה משחקת בסמרטוטיה ובחרסיה.

– אמי, אמי! – נשמע קול הילדה, והקול קול דק ורועד – וכרגע היא עסוקה בשחקה עוד הפעם, ושוכחת כי קראה לאמה.

– מה לך בתי, מה רצונך רחל? – שואלת האשה את בתה ברחמים גדולים

והילדה שותקת, כי כבר שכחה שקראה לאמה, והיתה שקועה בשעשועיה. רק אחרי שנות אמה עוד פעמים אחדות את שאלתה: “מה רצונך, רחל?” ענתה הנערה בקול נמוך מבלי גם הרים את ראשה מעל סמרטוטיה:

– אבל רעבה אני, אמי.

האשה קמה ממושבה ותגש אל הארון הרעוע, העומד בקרבת הדלת הפרוצה ודרך בה ינשב הרוח מחוץ, ותקח משם לחם ותפרוס ותתן לבתה. באמרה: הא לך פת-לחם, בתי, עוד מעט ויבֻשלו תפוחי-האדמה ואכלנו את ארוחת-הצהרים.

– אמי, אמי, מתי יבוא שמואל מחדרו? – שאלה הילדה ותקם ממקומה ותגש אל אמה ותתן את ראשה בחיקה.

– כן, בתי הטובה, הוא יבוא במהרה – ענתה האם באהבה רבה, בהעבירה ידה על שערות הילדה – גם אביך יבוא עוד מעט ונאכל כלנו ארוחת-הצהרים.

– גם אבי יבוא, גם אבי! – שמחה הנערה ותשנה את דבריה פעמים אחדות והיא מתחמקת מברכי אמה, צונחת על הקרקע ועוסקת בשעשועיה.

והאשה יושבת על הספסל הנמוך שם בפנה הנסתרה. היא כבר כלתה לקלף את תפוחי-האדמה, הציתה אש בכירים ותתן עליו1 את התבשיל… האש פורצת ובוקעת בעד חורי הכירה וסדקיה ומאירה מעט את החשכה שבבית.

דממת עצב שוררת מסביב. האשה יושבת, ראשה נשען על ידיה, מבטת אל הנערה, מתאנחת בלאט ומנענעה את ראשה כמתיאשת. גם הנערה יושבת דוממה, תפושה בשחקה, כאילו הבינה למחשבות אמה ואינה חפצה להפריע את הדממה בקשקוש החרסים.

והאשה יושבת ונאנחת בלאט, מנענעת את ראשה אחת הנה ואחת הנה, שפתיה נעות, ובדממה נשמע קול רועד, קול בחשאי:

– אוי לי ואוי לנפשי!

עיניה נטויות ישר אל הנערה ומתבוננות אליה היטב; ולאור האש המתפרץ ומציץ מחרכי הכירים רואה היא את פניה הקטנים והחִורים, את חוטמה הדק, עיניה השחורות והגדולות, ושערותיה היורדות על כתפיה.

– הה, צפורי, עוד טרם תדעי מה היה לה!

האשה בוכה בחשאי לבל תשמע הנערה.

אולם עוד מעט והנערה נגשת אליה ושואלת אותה ברחמים:

– אַתּ בוכי2, אמי, מדוע?

– לא, איני בוכה – עונה האם וכובשת דמעותיה.

והאשה נוגעת בידה אל כתף הנערה, בשאלה אותה:

– הגדול הכאב פה, בתי, הגדול?

– לא אמי, לא, חדלי לבכות!

וחשכה בולעת את החדר. אש הכירים שקעה ודממה שוררת מסביב.

עוד מעט והדלת נפתחה, ואיש קפץ ברעש ובשאון הביתה.

– מדוע חשכה בבית? מדוע אין מדליקים אש? – נשמע פתאם קול נער.

– שמואל – קראה הנערה בשמחה גדולה.

– כן, ומה חפצך?

והילדה מתחלת לילל:

– השיבה לי את גולמי! אמי, הוא גזל ממני את הגולם הקטן!

האשה העלתה את העששית הקטנה ותעמידה על השלחן הקטן שבאֶמצע החדר, האור התפשט סביבות השלחן ויהדוף את הצללים והחשכה אל פנות החדר…

והנה נער קטן לבוש מלבוש-שער, ולראשו חבושה מצנפת אשר מצחה קרוע עומד ומתגרה בילדה הבוכה, בשנותו דבריה אחריה: “השיבה לי את גולמי!”

האשה מהרה ותפייס את בתה, בתתה לה תפוח-אדמה מבושל, שהוציאה מן הקדרה.

– האב עוד לא בא? – קרא הנער ויסר מעליו את מלבוש השער, ויפרשהו על הקרקע באמצע החדר.

והחדר עם כליו וחפציו הרעועים קבל מיד רוח אחרת… הנער מרעיש את כל הבית.

והילדה כבר שכחה את גלמה שנגזל מאתה, ומפצירה באחיה, נותנת לו חצי תפוח-אדמה, שיזמר את השיר, שהוא משנן לו לימי הפורים.

הנער השמיט את מצנפתו לעבר אזנו הימנית בהתחילו לזמר.

והנערה עומדת על ידו שמחה ומוחאת כף.

והאם יושבת על הכסא הנמוך בפנת הבית, מבטת אל בתה שאינה יודעת עוד דבר ומתאנחת בחשאי:

– היא טרם עוד תדע דבר.

– הידעת, איפה היינו היום אני והאם?! – שאלה פתאם הנערה את אחיה, בחפצה לשלם לו את גמולו אשר גמל אותה.

– איפה? איפה?

– אצל “הַפַּן בעל המשקפים”!

– אמי, אמי, מדוע לא לקחת גם אותי בלכתך אל הפן, מדוע?! – קרא הנער.

– המחבל כבר בא מן החדר לגזול את מנוחתי ולמרר את חיי. חכה, עוד מעט ויבוא האב.

והנער בשמעו את שמע “האב” נשתתק, ויוסף לשחק עם אחותו.

אל השלחן יושבים הוא והיא, שותקים ושמחים.

ובפנת הבית מתעצבת האם, יושבת עגומה ונאנחת בחשאי: הוי, צפורי הטובה, מה אמללה את!

הדלת נפתחת ואהרן בא הביתה.

יהודי קטן מעוטף כלו סמרטוטים משונים, וידיו המקופלות אוחזות בשק ובמקל.

– האב בא! בא האב! – קוראים הילדים בקול, שנשמעה בו שמחה מעורבת באימה.

–ומה נשמע מלכה? – שואל אהרן את אשתו, מביט אליה כמחכה, ומניע את זקנו – מה אמר הרופא?

– מה יוכל לאמר? הה, כי שוד ושבר באו עלינו! – ענתה לו האשה בחשאי.

– מה? גבנון?! – שאל אהרן ויניע את זקנו עוד יותר.

האשה לא ענתה דבר, ורק מעיניה נזלה דמעה ותחלוף על קמטי פניה.

– ומה לעשות איפוא? – נאנח אהרן – הלא כולנו תחת השגחתו, הוא ירחם. “אשרי יושבי ביתך”…

ויעמוד על-יד הארון להתפלל תפלת מנחה.

דממה שוררת בחדר; הילדים יראים את אביהם ואינם מניעים יד ורגל, ורק לחש שפתיהם נשמע בלאט.

ובפנת הכירים יושבת האשה תפושה במחשבותיה.

מה חושבת העגומה? אולי על דבר גורל בתה?

אולם הנערה איננה יודעת דבר.


 

II    🔗

יום קיץ.

בפתח, בביאה אשר לחדר מלכה אשת אהרן עומדת רחל ונחבאת אל הדלת. היא מציצה בעד הסדקים והחורים שבמעלות המסדרון המוליכות אל הדיוטא הראשונה, מציצה ומביטה אל עבר המסדרון השני, אשר מאחורי המעלות. שם יושבות על הקרקע נערות אחדות, לפניהן כלי-שעשועיהן, והן מסיחות ביניהן.

רחל נערה קטנה, כאילו היא בת חמש שנים, צוארה הרזה נבלע בין שתי כתפיה הגבוהות, ומתחת למפרקתה מבעד לאפודתה בולט גבנון, ועליו יורדות שתי מחלפות שערותיה השחורות.

היא מבטת בעד חורי המעלות אל הנערות היושבות וצעצועיהן השונים סביבותיהן. הנה הן מסדרות ועורכות את כלי צחקן כל דבר על אָפניו – הנה הכפתורים, הנה הפרחים, וקוי-שמש הבוערים נופלים על ראשיהן, מזהיבים את שערותיהן ומפיקים נוגה על הכפתורים והפרחים, והנה קו שמש בוקע וחודר מבעד אחד הסדקים ונופל על סנטרה של האמללה…

– לא! לא אלך שמה, בשום אופן לא אלך, הנה העני הזקן, הגבן, הולך.

היא מסתתרת עוד יותר בפתח הבית.

וכמדומה לה, שהפרחים והכפתורים, שהיא רואה שם מבעד החרכים, כמו רומזים לה: “בואי הנה, רחל, באי הנה!” הנה שערות הילדות קורצות ואומרות: "בואי הנה, בואי לשחק אתנו, לא נעשה לך כל רע, לא נשחק ולא נקרא: “גבנת!”

היא מתבישה מפני עצמה ומתחבאת עוד יותר בפתח הבית.

– לא, לא אלכה! – היא חושבת בלבה, כי השערות אשר על ראשי הנערות הן קו שמש, הרומז לה גם הוא לבוא שמה לשחוק עם כל הנערות, וכל חפצן רק לרמא אותה, לעשותה לשחוק ולעג ולקרא באזניה: “עֲלִי, גבנת!”.

– לא, לא אלכה – חושבת היא בלבה – הנה הזקן הולך, העני הגבן!

והיא מרגישה עליה דבר-מה, המבדיל אותה מכל הילדים ומפחית וממעט את ערכה בעיניה היא.

הנה יושבת שם לאה הצהובה, ומעקמת שפתיה, שוחקת ורומזת לה: “עלי, גבנת!” הנה שערותיה הצהובות כאילו לוחשות באזניה: “ברחי, רחל, הנה הזקן הולך!”

והנה עולה הזכרון על לבה. היא רואה את הדבר לפניה ומרגישה עתה כל אשר הרגישה אז.

הן יושבות כלן על הקרקע ומשחקות והנה פתאם עובר לפניהןהעני הזקן, העני אשר גבנון לו מאחוריו, והוא הולך וראשו נטוי רצה כאלו נסוג מפני הראש השני, הוא הגבנון אשר מאחוריו, והולך ונאנח, הולך ונאנח.

והנערות קמות ממקומן, רצות אחריו, שוחקות וקוראות בקול גדול: “עלה, גבן! עלה, גבן!”

רק היא לבדה, רחל, נשארת על מקומה, היא חפצה לעזוב מקום מושבה, לקום וללכת, אך אינה יכולה. היא חפצה להסתר תחת המעלות, לקרבה אל הקיר ולהשקיע שמה את מפרקתה, את אחוריה, לבל יראו כתפיה, אבל אינה יכולה לוז ממקומה.

והנערות משחקות וצוהלות בקולן: גבן, בעל גבנון! והיא שומעת את קול צחקן: “גבן! בעל גבנון!”

והדברים האלה רומזים עליה, על רחל הגבנת, בעלת הגבנון.

ויותר מכלן שוחקת וצוהלת לאה הצהובה. הנה שערותיה הצהובות פרועות ונפזרות לכל עבר והיא מתרוצצת וצועקת בכל כחה: “עלה, גבן!”

ובעת שחקה מבטת לאה אליה וכאילו לוחשת לה באזניה:

– בוז לך, רחל. גם לך יהיה גבנון כזה, בושי והכלמי! גם לך גבנון שם מאחוריך.

וכל הנערות קוראות באזניה: רק עליך נאמרו הדברים רק עליך כוננו!

והיא יושבת ואינה יכולה לזוז ממקומה, ונדמה לה כי לאה לוחשת באזניה:

– אַת רחל, בעלת הגבנון, תהיי כזקן הזה, גם את תלכי בחוצות וראשך יהיה נטוי ארצה, כי ידחה מפני הגבנון… וגם אחריך ירוצו נערים ונערות ויתקלסו בך: עלי, גבנת, עלי, גבנת!

ורחל עומדת בפתח הבית ומבטת מרחוק על הנערות המשחקות שם מעבר השני אשר מאחורי המעלות, והיא זוכרת הכל, הכל!

והנה גם לאה יושבת, ושערותיה הנראות מרחוק קוראת באזניה: גבנת!

ופתאם, והיא ממהרת הביתה, מתחמקת בפנת הבית, שם תשב בדד ותדום כאשה זקנה היושבת ודואגת לפרנסתה.

ודממת-מות שוררת בבית. אין איש אשר יפריע את הדממה. שמואל בחדר, אהרן אביה איננו כל היום בבית, והאֵם טרודה בפנת הכירים.

רק קוי-השמש בוקעים וחודרים אל החלון הפתוח ונופלים על ראש הנערה היושבת דוממה, כאילו יודעת מרת נפשה, כי אין לה מנחם.

ופתאם, והאשה הרגישה בבתה היושבת עגומה, ותאנח ותשאל בקול רך מאד:

– רחל בתי, מדוע מהרת לבוא? לכי עוד, בתי, קומי ולכי לך. הלא נתתי לך אגורה, והנך יכולה להצטרף אל הסעודה אשר הן מכינות להן.

אבל הנערה יושבת דוממה, היא יודעת כי שם יושבת לאה אויבתה בנפש.

– גבנת!… – והקול קול לאה.

– אמי, אמי – קראה הנערה – לא אלך, אינני רוצה.

מלכה עמדה רגע ותחשוב מה לעשות, אולם עד מהרה התעשתה ותאחז ביד הנערה, ותמחה דמעותיה מעל לחיה, ותבט אליה בעינים מפיקות אהבה, ותתן לה עוד מטבע של שתי אגורות ותצא עמה החוצה.

–­ ילדותי, ילדותי הטובות! – קראה מלכה – תנינה גם לרחל לשחק עמכן, אקנה לכן ממתקים.

והאשה הלכה ותבא לנערות ממתקים ומגדנות ותעזב את בתה עמהן לבדה.

ורחל התחמקה והתקרבה אל הקיר, השקיעה את מפרקתה אל תחת המעלות ותשב דוממה בלי נוע.

חסד גדול עושות עמה הנערות, הן מניחות לה לשחק עמהן יחד!

והיא יראה לקחת דבר-מה בידה. לגעת באצבעותיה, להשמיע עצתה בענני השחוק, רק דוממה היא יושבת ומבטת אל פני הנערות: “האם לא תצחקנה עליה והיא – הלא גבנת!”

והנה לאה לנגדה.

ולרחל נדמה, כי כל מחשבותיה גלויות וידועות ללאה, ועיני לאה אומרות: יודעת אני מה אַת חושבת!

ועוד מעט ולה נדמה, כי גורלה נתון כלו בידי לאה ורק ברצון לאה היתה לגבנת; ברצות לאה יבלע הגבנון פתאם וימחה כלה, וברצותה יתעלה ויתרומם עוד יותר…

ולאה עוד שמה עיניה בה כאומרת לה: אל נא תסתירהו שם מאחורי המעלות…

ורחל גם היא מבטת בפני לאה מתחננתלה: אנא, תני נא להעלימו, להסתירו בשמיכה, באפודת-החורף אשר לאמי, ולא תראה חרפתי!

ולאה שוחקת וכמו קורצת ורומזת בעיניה: לא!

ועוד מעט ונדמה לה, כי לאה לוחשת באזניה:

– תמיד כל ימי חייך יהי לך הגבנון מאחוריך… את תגדלי ותהיי נערה יפה, בעלת פנים יפים וצחים ושערות שחורות ויפות, – אך גבנון יהי לך מאחוריך, וכלמתך נגדנו תמיד!

ורחל מהרהרת בלבה, וכאילו נלחמה בלאה, וצועקת: לא, לאת מדוע אהיה אני גבנת ולא האחרת?

– ושם… העצם הבולטת מבין שתי הכתפים?

ומחשבה מנקרת במחה:

– אעבירה חרפתי אשר יגורתי! עוד מעט ונעלמה מעיני כל. לא יוכר מאומה, לא יראה ולא ימצא עוד לעולם!

אולם שפתי לאה מתעקשות, עיניה הקטנות מתעלמות, ושערותיה הצהובות מזדעזעות ומתפזרות: יודעת אני כל מחשבותיך, גבנת!

היא מרגישה כי לאה חזקה ממנה…


 

III    🔗

עברו ימים רבים.

רחל היא נערה כבת שבע-עשרה שנה, אולם בקומתה דמתה לבת עשר, צוארה הרזה שקוע אל בין כתפיה הגבוהות ונראה רק ראשה הקטן בלבד. שערותיה השחורות יורדות על כתפיה, כאילו היו כונתן ורצונן לחתום בעד הגבנון הבולט ויוצא מבעד לאפודתה. פניה החורים ארוכים יותר מדי, והגומות שבלחייה נתמלאו ונשתוו, ועל כן נשחתה במראה ונתנולה. על שפתיה העבות מרחפת שאלה מרה כעין מחאה נגד הכל. עיניה שחורות, גדולות ומבריקות, ועל מצחה החלו להופיע קמטים-קמטים – רשמי זכרונות מרים ומחשבות נוגות.

היא יודעת כי אומללה היא. בעצמה אינה יכולה להאמין, כי יכולה היא להיות אחרת. היא, רחל, בלי גבנון!

יש אשר מביטים אליה אנשים בעינים מלאות רחמים, כמו ינודו לה בלבם, והדבר הזה מכאיב את לבה ומצערה אלף מונים יותר משחוק ולעג שהיא מרגישה בהם לפעמים, איש כי ישחק וילעג לגבנונה, הלא בטבע הדברים הוא, וגם היא בעצמה לא היתה מונעת מפיה משחוק לכל איש גבן – לו היתה נערה ככל הנערות. אולם העינים המפיקות רחמים וחנינה מביעות לה את ההבדל הרב שבינה ובין כל הנערות זולתה.

ובשבתה על-יד החלון ולפניה עוברות הנערות המטַילות לבושות שמלות יפות וחדשות, היא מביטה ומחפשת בהן רק חסרונות ומגרעות. רבקה התופרת מכוערה, הליכתה של זו כהולכת על ארבע, ושמלת האחרת אינה לפי מדתה, ושחוק של גועל-נפש מעקם את שפתי רחל.

ביום סגריר, כשהשמים מתקדרים בעננים שחורים, גשם שוטף נתך ארצה, ורפש וטיט בחוצות, אז היא שמחה מאד. כל הנערות מתעצבות על הגשם הטורד ומפריע את הטיול, ורק היא אינה לוקחת חלק בעצבות הנערות האחרות, ואינה מתאוננת על רוח היום…

ובזרוח השמש ואור וחיים בחוץ והנערות הלבושות שמלותיהן היפות מטַילות אחת הנה ואחת הנה, תשוח עליה אז נפשה העגומה, ומתמרמרת היא בחשאי על הכל: על הבריאה, על היוצר, על אשר הוציא את החמה מנרתיקה ועל הטיולים הבטלים שחלק לבני-האדם לענות בהם.

ביום סגריר, בעת הגשם טורד, אז היא מהרהרת כי דומה היא לכל הנערות, כלן יושבות בית, ואינן מתהלכות לרוח היום… אולם בזרוח השמש היא מרגישה את ההבדל אשר בינה ובין כל הנערות…

כמדומה לה, כי רק למען הרעימה ולהראות לה כי אומללה היא השמש זורחת…

___

הקדוש-ברוך-הוא הצליח בידי אביה להשתכר מעט כסף, וכאשר הוטב לו אמר האב להשיא את בתו בעלת-המום אשר לו, וגם דובער השדכן הבטיח לאביה, כי יחפש למענה איזה אלמן שאיננו מטופל כל-כך בילדים. אז עשו לה הוריה שמלה חדשה, ויקנו לה נעלים חדשים לכבוד חג השבועות.

וביום החג התאספו כל חברותיה ותבקרנה במעונה. היא קבלה אותן בסבר-פנים-יפות, ותראה להן את השמלה החדשה ואת הנעלים החדשים אשר לה. היא לבשה את השמלה להראותה את חברותיה אם תפורה היא לפי מדתה, וכל נערה ונערה החליקה לה בלשונה, כי צבע השמלה מתאים אל הוד פניה.

היא יודעת, כי מכזבות הן לה, וכי רק חלקות תבענה שפתיהן ובלבן הן לועגות לה ושוחקות על משבתיה, ובכל זאת נעם לה מאד לשמוע את משפט הנערות, ודבריהן ישמחוה מאד.

ועוד מעט היא מהרהרת בלבה כי אמת דבריהן, כי אמנם נערה יפה היא. ועוד רגע והיא חושבת, כי הנערות מתקנאות בה על יפיה ונעימות מראֶהָ.

–והגבנון, שם בין הכתפים?…

הגבנון עולה על זכרונה, והנה מוחה מתבלבל, מחשבות משונות, מחשבות נעימות ומרות, הרהורים טובים ורעים מתערבים ומתבוללים בלבה יחדו, ולאט-לאט והנה מוחה מתרוקן, הולך וריק מכל מחשבה ומכל דמיון. רק בלבה היא מרגישה איזה דבר שמשמח אותה, איזה שנוי נעשה בה עתה, והיא חושבת בלבה, כי מאושרה היא היום מאז.

– לאן נלך היום לשוח?! – שואלת נערה אחת לחברתה.

– לאן? – בדרך אשר נבחר לנו בכל שבת ושבת. שמה, אל מישור בית-החרשת החדש, אל פני היער.

ופתאם, ושמחת רחל נשבתה. היא החלה לפקפק, ספק גדול התעורר בלבה: אם היא, בשמלתה היפה, תלקח אחרי כבוד לארח לחברה עמן בטיולן או לא.

והיא עומדת ומבטת בפני כל נערה ונערה, ויש אשר תכף ראשה ארצה, והנה היא מתרחקת מהן, אומרת דבר ונגשת אל החלון להסתיר את מבוכתה.

– רחל, התהיי היום בערב בבית? – שואלת אותה אחת מחברותיה, ופני השואלת מתאדמים מאד.

בלאט תשיב אמריה לה: בערב.

– ואז נבוא אליך, ויחדו נצא לשוח. כן, אם נמצאך בביתך, נבוא אליך בערב.

הן יצאו מן הבית.

והיא נפלה על הכסא ואת ראשה שמה בין שתי ידיה, תפושה במחשבותיה.

גבנת היא, זאת תדע מכבר. לא בשבילה זורחת השמש לממשלת היום, רק בחשכת לילה הנה ככל הנשים. אולם הדבר לא יעציב את רוחה עוד. רעיונותיה, מחשבותיה אלה כבר נתישנו במחה, והנם כשאלה ישנה אשר אנו פטורים להשיב עליה.

אך זאת תהרהר בלבה, כי הגבנון הוא מין גנבה, דבר אסור, שבשבילו מענישים את הנתפש בו, בגללו שוחקים ומלעיגים ומורים באצבעותיהם, ועליה לקבל את העונש באהבה ובחבה, ולקרא תגר על עצמה, ולאמר: זאת לך, אמללה, מפני שגבנת את, לכלם הצדקה ולך בשת-הפנים. – – –


 

VI    🔗

אלמן בבני-ישראל אינו זקוק חלילה כלל לקחת גבנת לאשה, בעוד שידו משגת לקחת לו נערה בריאה ותמימה. ודובער השדכן לא מלא לאהרן את דברו כאשר הבטיח לו, וגם אלמן מטופל בבנים הרבה לא מצא להיות בעל ל“בעלת-המום” אשר לו.

שוממה, דוממה ועצובה היא יושבת בבית אביה.

אחת היא לה אם יש לה גבנון או לא – היא יודעת רק אחת: לקלל ולחרף, לשנוא תכלית שנאה את כל העולם כלו.

יש אשר יפצירו בה ללבוש את השמלה החדשה אשר עשו לה – והיא ממאנת, כי למה לה זה!

יום שבת לפנות-ערב.

ר' אהרן איננו בביתו. הוא הלך להתפלל תפלת מעריב בבית-הכנסת. אמה יושבת על הספסל לפני הבית ומשוחחת עם אשה, רק רחל לבדה נשארה, יושבת על-יד החלון ומבטת החוצה אל ההולכים לשוח לרוח היום.

והמהומה רבה, השאון והרעש הולכים הלך וגדל, נערות הולכות הלוך וטפוף, לבושות שמלותיהן ומביטות בגאוה על כל העובר על פניהן. ושם מעבר השני הולכים הבחורים החייטים והסנדלרים, מביטים ורומזים בעיניהם אל הנערות.

והיא רואָה הכל.

והנה לאה הולכת עם יוסף-דוד אישה. הם הולכים קרובים זה בצד זה ומדברים ביניהם בלאט… והנה הם עוברים לפני חלונה – לאה רואָה אותה ומניעה אליה ראשה לאות כבוד.

היא הגידה לרחל ברגע זה את הדברים המרים שהשמיעה מאז: “רחל גבנת, התדמי בנפשך כי גם לך יהיה בעל? הגם את תנשאי לאיש? עלי, גבנת! עלי, גבנת!”

היא מתרחקת מן החלון ויושבת על הכסא בפנת-הבית.

וקוי-השמש הבוקעים בחלון מתמעטים, הולכים הלוך ופחת, וכתמים שחורים משתרעים על הקירות, טוים ואורגים את האויר.

ולבה מתפלצץ3 בקרבה. כמדומה לה, כי היא שומעת קול באזניה:

– גבנת!

מי הוא זה הקורא באזניה? הכל קוראים – כל החדר, הכלים אשר סביב.

חשכה בבית סביב-סביב.

ובחשכה היא רואה את לאה היושבת בחדר עם בעלה, והחדר קטן ונעים מאד. הנה שתי מיטות מוצעות, שלחן קטן וארון קטן, כסאות אחדים, הכל נעים וטוב.

והם יושבים סביב לשלחן ומדברים ביניהם. הוא מביט אליה באהבה ובחבה, ודבריו מתוקים ונעימים.

והיא, לאה הצהובה, משחקת ומבטת גם אליו באהבה, מחבקת את צוארו.

ועוד מעט ודומה לה, כי לאה שוחקת ומתגרה בה: הגם לך יהיה בעל? הגם את תנשאי לאיש? גבנת!

וחשכה בבית סביב-סביב.

והנה הדלת נפתחה. אמה מלכה באה הביתה, ישבה על הכסא שפתיה נעות: “אלהי אברהם”…

דממה סביב, ובדממה נשמעה תנועת-שפתים.

והנה עוד הפעם נפתחה הדלת.

– מלכה! הדליקי נר… “במוצאי יום מנוחה המצא לעמך רוחה”.



  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  3. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!