פרק ראשון    🔗

א    🔗

אביב בערבוֹת הנרחבוֹת של הים השחוֹר. אוֹר וחוֹם ורוּחות צחים נושבים מעבר הים. המושבה היהודית “תקוה” טובעת במצוּלות פרחי לילך, המתחרים בזוהר צבעם עם תכלת השמים. הבתים שסוּידו מחדש לכבוֹד הפסח, נשקפים עדיין מתוֹך הירק והפּרחים בהדרת חג. עשב עליז מרפד את האדמה השחורה משני צדי הרחוב מי יאמר ועל לב מי יעלה הרעיון, כי ביום מזהיר זה על אדמה ברוּכה זו אסונות אורבים לארץ ולדרים עליה?

כמו אי מאושר בקצה עולם השתרעה קבוצת המושבות היהודיות על שדותיהן ואפריהן הדשנים, הרחק מן הסערות והזוועות שהתגעשו בקצות הערבות ובערים אשר על חופי הים והדניאֶפּר. מאודיסה ועד יאֶקאטרינוסלאב ובכל פודוליה, ווֹלין ונפות קיוב התהלכו כנופיות מרצחים וערכו ביהוּדים את הטבח הגדול האוקראַיני. עיירות יהודיות שלמות נשמוּ, לא נשאר אדם בהן. ואל המקום הזה לא הגיעו גדודי המרצחים. פה חיו בני-אדם את חייהם הרגילים, שׂידדו וזרעוּ את האדמה, רעו והשקו את הצאן ואת הבקר, שקדו לבנות את בתיהם על יסודות חזקים, חלמו על אושר ועתיד.

שמא תאמרו: לא ידעו פה את הנעשה במקומות אשר מסביב? — לא. הזוועות היו נוראות כל כך, עד שלא נשארה פינה בארץ, אשר הדן לא הגיע שמה. ידעו גם בביתו של האכר שמואל-דויד, שהכנוּפיות כבר מצאוּ עת הדרך למושבות היהוּדיות אשר בין מאַריוּפול ובין גוּלאַי-פּוֹליה שבמושבת ה“וילנאים” הפילו חמשה-עשר חללים, ובזלאטוֹפּוֹליה — עשרים. ידעו שבמקומות קרובים יותר, בתחנת זנאַמאֶנקה, מוציאים את היהודים מקרונות הרכבת והורגים אותם בחורשה — יש שם חורשה כזאת מאחרי התחנה. אפס, מה בכך שיודעים? וכי מחמת ידיעה זו של הנעשה שם, יכולים הם פה להפסיק את חייהם, לבלי עבוֹד בשדה, ברפת ובמטבח? לחדול מאכול ומשתות ומגדל בנים? לשכוח דאגה ושמחה?

וציפה, אשת שמואל-דויד, אינה יכולה להתגבר על השמחה הנובעת בשפע מאיזה מקור עשיר שבחוּבה: ביום אביב מזהיר זה נערכים “תנאים” לבת יחידה שלה, חיה’לה, עם הבחור זלמן, יליד המושבה גם הוא. נדמה לה שהיא מחוּייבת להצטדק, לבקש סליחה על כך: ומה לעשות? — חושבת היא — מה לעשות? כלוּם אפשר לי לא לחוג את ה“תנאים” של הבת-יחידה שלי? ואם זכיתי להשיא את בתי, ולא אזמין קרובים וידידים לשמחה? ומה יש לו לבן- אדם בעולמו עוד, אם לא מקצת נחת זו מבנים?

והיא הזמינה קרובים וידידים מחצית האוֹכלוֹסין של המושבה, והכיריים במטבחה קלוּיים ככבשן וגדוּד של מחבוֹת ומחתות, קדרות גדולות וקטנות, רותחות, הומות ושורקות על האש — כיבוד לקרוּאים. והיא — פניה כלפידים, עומדת ומצביאה את כל החיל הזה. בפינה אחת קטנה שבלבה מכרסמות הדאגה והאימה, ובכל רחבו ועמקו — תרועת חג ומצהלות ששון: “תנאים” של חיה’לה, למזל טוב ולחיים ארוּכים. אוי, אל רחום שלי! שלח ברכתך על הזוג הצעיר!

ב    🔗

אותה שעה הכלה חיה’לה מפארת את החדר הקדמי הגדול שבבית לכבוד החגיגה. בת תשע-עשרה היא כיום, חסונה, ורוּדה, עם שתי צמות שחורות התלויות לה עד מתניה. היא מקשטת בפרחים את מסגרות הפוֹטוֹגראַפיות שעל הקיר. הרצפה שטוּפה כבר מאז עלה השחר, והנערה פורשת עליה שקים נקיים בהירים, ותולה וילונות צחוֹרים על החלונות. מזמן לזמן היא מעיפה עין על החדר כוּלו — הוא נראה לה חגיגי מאד, והיא שבעת רצון. הנה עוד תעטיר את המנורה התלויה מאמצע הסיפון פרחים, אלה המוכנים אתה בסל — והיה יפי החדר שלם לגמרי. וכאילו אין מאומה חסר לה ברגע זה, זולת השלימוּת הגמוּרה של יפי החדר, וגיהוּץ החוּלצה הלבנה המתיבשת בחצר על החבל המתוּח, אשר אותה תלבש הערב בשעת ה“תנאים”. אבא ואמא אתה, האח מיכל — בבית, והחתן שלה — פה במושבה, והוא הביא לה עולם מלא של אהבה, שאיפות ותקוות. הוא, זלמן שלה, הנהו המנהיג של הציונים הצעירים אשר במושבה. הוא אומר לנסוע עמה לארץ-ישראל, כדי לבנות שם מולדת חדשה ליהודים. וגם זה נחמד ונעים. אמנם, יש שהיא תועה במרחבים הגדולים אשר פתח לפניה. כאילו צר לה לפעמים לעזוב את הבית הלבן הזה במושבה היפה, ויש אשר גם כל ענין העליה לארץ-ישראל לא לגמרי מובן לה. אבל כתף בכתף עמוֹ, עם זלמן, אין שום מורא ללכת גם אל קצוי ארץ, וכשכפה נתוּנה בכפו, הכל מובן, הכל טוב, הכל יפה, וכל יום — חג.

היא יודעת את כל הנעשה שם, במקומות הרחוקים. במקום נסתר שבלבה נימה רועדת ומכבידה. אבל אפשר שהנה לא תגיע הרעה. והעיקר שזלמן אינו מפחד כלל, ואינה יראה גם היא. וזוהר עיניה אינו עוֹמם, וחגה מלא תרועה. הנה תגמור את הסידור בבית, והכינה מגהץ לגהץ את החוּלצה החביבה עליה יותר מכל מלבושיה.

מיכל אחיה נכנס לחדר. הוּא היה לבוש עוד חולצה צבאית בעלת כפתורי מתכת, שהביא מן הגדוּד, וכובע צבאי ישן וממועך היה חבוש עוד לראשו. הוציא מכיסו קופסת פח ונייר והתחיל מגולל סיגריה בין אצבעוֹתיו.

אכן — אמר כשהוא מתבונן סביב — באמת ארמוֹן ולא חדר.

—נכון? — פרצה השמחה מלבה של חיה’לה, שעמלה לפאר את הבית לא היה לשוא. — יפה? אבל כל-כך עבודה הרבה מוטלת עוד עלי. אילו היית אח טוב והיית עוזר לי.

—מה עזרה אני יכול לעזור לך? — אמר מיכל מתוך פּקפּוּק.

תוכל לקשור את הפרחים למנורה — אמרה חיה’לה — לא קשה לעזור, ובלבד שיהא רצון לכך.

מיכל לקק בלשונו את קצות הנייר של הסיגריה, ואמר בלעג על עצמו:

אילו הייתי נדרש לתלות על המנורה זוג תותחים, והיה הדבר מתאים לי. אבל פרחים… — הטיל אש במצית והדליק את הסיגריה. אחרי ארבע שנות מלחמה בחפירות, הרי הפרחים בשבילי מלאכה נקיה יותר מדי.

אמנם ארבע שנים התגולל מיכל בחפירות אשר בחזיתות השונות של המלחמה הגדולה — מאחרי הנהר סאַן לרגלי הקאַרפּאַטים, ומעל הרי אררט בסביבות אֶרזאָרוּם, וּבביצות אַבגוסטוֹב בגבול פּרוּסיה המזרחית. שלוש פעמים נפצע, ושלושה צלבי ברזל של גיאורג הקדוש ענדוּ את חזהו ביום אשר המהפכה הגדולה הגיעה לחזית, והחיילים החלו לקרוע מעל קציניהם את ציוני הזהב אשר בכתפיהם. מיכל התמסר אז בכל חוּמוֹ לעניני המהפכה, עמד בראש הפלוּגה אשר אסרה את מפקד הדיביזיה שלו, גנראל ישיש בעל זקן לבן כשלג. הוא נבחר למועצת אנשי הצבא, ונשלח ציר לכינוס הגדול של באי-כוח המחנות הלוחמים, שנתכנס בפּאֶטרוֹגראד. כל השנה הראשונה למהפכה הסתובב בפּאֶטרוֹגראַד ובמוסקבה עד שנשלח חבר למשלחת מועצת חיילים לרוֹסטוֹב, לנהל שם את הפּעוּלה בין הקוֹזאקים שעל הדון. שם נשם את אויר הערבות אשר ליד הים האַזוֹבי, ובלבו התעוררוּ געגוּעים לערבות מולדתו במושבה היהודית אשר באזור הים השחור והחליט לחזור לביתו.

במשך כל הזמן שהתגולל ברפש החפירות ולכלוך הקרונות של הרכבות במסעי גדוּדו לא חדל מהתגעגע על בית אביו, הנקי, המצוּחצח והשטוּף אורה, אשר בשדות רחבי האפקים. אולם במשך הזמן נהפכה המציאוּת של בית-אבא לזכרון שהלך וניטשטש מיום ליום, עד שנדמה לחלום, אשר רק החבילות שהיה מקבל מזמן לזמן מן הבית העידו על הריאַליות שבו. ובשעות של בטלה היו הזכרונות מוסכים רק עצב קל, כמיהה לא ברוּרה בתוך הנפש. אך המגע הממשי עם הנוף הדרומי, השדות המרווחים, אשר נשקפו מבעד לחלונותיהם של קרונות הרכבת עם הבתים הקטנים המסוידים בין גני הדוּבדבנים והתפּוּחים, — הוסיפו אש לגעגועים. כעין צרבת התלקחוּ בתוך לבו והכריעוּ את כף המאזנים. בראשית השנה השניה למהפכה עזב את כל תפקידיו בתוך הגדוּד, לקח את נשקו, עלה על גג קרון שהלך מערבה וחזר לביתו.

אולם נחל אכזבה רבה. הבית אשר מצא במושבת מולדתו לא היה עוד אותו בית-אבא מן הזכרונות — קטן נראה ודל, צר ואפל. אף הוא עצמו לא ראה עוד את עצמו אותו בן לבית אביו כבטרם נתגייס למערכה. עבודה פעוּטה זו, טרחנית, בשדה, בבית, בחצר, ברפת נראתה משעממת, לא משכה את הלב. שנות המלחמה שינו אותו, כנראה, מעיקרו. כזר הרגיש את עצמו בבית ובמושבה. יִסר את עצמו על כך, השתדל להסתגל, להתרגל שוב לעבודת המשק, לתנאי החיים לאנשים, לענינים, — ולא עלה הדבר בידו. ציפה שהיתה מאוּשרה בחזירתו לא שמה לב לכך, שהוא מתרפה בעבודה וּמפהק מתוך שממון. אבל שמוּאל-דויד הביע בגלוּי את אי-רצונו. אף עתה, כשישב מיכל עם האחות, הכניס שמוּאל-דויד את ראשו ואת זקנו הפרוע דרך החלון הפתוח החדרה, התבונן ושאל:

—פה אתה יושב, מיכל?

מיכל מיהר וקם כאשם.

—פה, אבא! — השיב — וכי אני דרוש לך?

שמוּאל-דויד הצטחק צחוֹק אירוני:

—לי אתה דרוּש? לא לי —למשק. איה הסוּסה?

מיכל הזדרז להשיב:

—במרעה, כאשר ציוית.

—ובשביל העגלה הכינות בליל סוּבין? — שאל הזקן עוד.

—אמא הכינה — השיב מיכל.

שמואל-דויד שתק רגע ואחר כך אמר:

—והנה כבר תמה כל עבודה בבית? אין עוד מה לעשות בלתי אם לשבת בחיבוּק ידים ולמוץ עשן ציגארקה? הרי לך בעל-בית!

אמר — ונעלם.

מיכל חזר וישב על הכסא, התחיל מעשן במרץ ומפיץ סביביו תימרות עשן.

—אבא אינו מרוּצה ממני — אמר — אבל אין אני יודע, כיצד אשביע אותו רצון. אני מתאמץ — ולשוא. אין בי חשק לכל הדברים האלה.

ואמת נכון הדבר. ההליכה אחרי המחרשה בשדה, פינוּי הזבל מן הרפת והאוּרווה, ומה גם המלאכות הפעוּטות סביב הבית, הממלאות את יומו של האיכר בעל המשק, בלי השאֵר רגע לנוח ולהתבדר — כל הדברים האלה, אשר אביו שוקע בהם למעלה ראשו, ואשר הוא עצמו מצא בהם עונג וענין רב לפנים, רק ההכרח אילץ אותו לעשותם וקשה היה לפעול תמיד תחת שוט ההכרח. פעמים עלה בידו להתגבר על עצמו, ופעמים חסר היה הכוח להכריע את אדישותו. והעיקר, שלא היה יכול לעשות דבר בלי הוראת אביו. נפשו לא היתה נתונה לעבודה, ומשום כך לא היתה בו יזמה עצמית. על זאת חרה אפּו של שמוּאל-דויד יותר מכל. אוּלם דוקא בנקודה זו לא היה יכול מיכל לעשות כלום. יכול היה להכריח את שריריו לעבודה, אבל לגמרי מן הנמנע היה בשבילו לאנוס את רוּחו, לחשוב ולהרהר וליצור במה שלא מצא סיפוק בו.

יודעת את — אמר לאחות — אפשר שהחייל אשר המלחמה יצרה בי, כבש את כולי. לא נותר בי מקום בשביל איש האדמה.

וכי יחיד אתה? — שאלה חיה’לה — גם מוטיה גם זלמן, ורבים אחרים היוּ בחזית כמוך.

— איני יודע — השיב מיכל אחרי דומיה קצרה — שמא מעשה כביר, בעל היקף רב, אשר סכנה רבה כרוּכה בו ותוצאות גדולות נשקפות לו — אולי עבודה ממין זה היתה מוציאה אותי ממצב של אדישות ומחדשת בי את המרץ לפעוּלה…

ומדוּע עזבת את ענין המהפכה? — שאלה חיה’לה.

— השד יודע — ענה— נחלש הרצון, כנראה.

חיה’לה הסתכלה בפניו ואמרה בצחוק של ערמה:

— ושמא היית נוסע לארץ-ישראל? — שם מעשים גדולים עתידים להיעשות.

מיכל זרק את הסיגריה שלו ארצה בכוח.

— ארץ-ישׂראל, מהפכה — אמר ברוגז. — אבל אני התגעגעתי לבית — מבינה אַת? התוכלי לשער לך, כיצד מתגעגעים בחפירות לבית? והנה, את ביתי, את הפינה אשר עליה חלמתי מתוך קדחת בחפירות, אני מבקש. לעזאזל. מצב שכזה: יושב אני בבית עם אבא, אמא, עם האחות — ומתגעגע על ביתו….

פתאום הפסיק והתחיל מקשיב. נדמה לו תקתוּק רחוק של מכונת-יריה.

— מה אתה מקשיב? — שאלה חיה’לה. היא לא שמעה מאוּמה.

— ככה — ענה מיכל — נדמה לי.

מאז החזית נשאר ראשו מלא רעם תותחים ורובים, אשר הֵדם היה מתחַדש בו לעתים. והוא סבר, שזהו הקול העולה באזניו.

אכן, בלבו של מיכל לא נמצאה אף פינה צרה אחת בשביל פּחד. הוא היה כולו תפוּש דאגה אחרת:

— תוכלי לשער לך חיה’לה — כאילו לא בעולמי אני תועה.

ג    🔗

בינתיים עמדה ציפה ליד הכיריים משוּלהבת מן האש הבוערת, ולב מלא חוֹם של תפילה והודיה לאלוהים, אשר זיכה אותה ליום ה“תנאים” של בתה. ביד רחבה יצקה שמן על המחבת, וכאילו הצטדקה בפני עצמה על בזבזנוּת זו, דיברה לעצמה:

— הבנות הרבות אשר לי? הן יחידה היא לי. כל הוני, כל עשרי.

מתוך החדר הגדול הגיעו לאזניה קולותיהם של החתן זלמן ויינשטיין ושל חברו מוֹטיה. “לא יכול להתאפק עד הערב”, חשבה ציפה, מלאת גאון, שהוא, החתן, אוהב את חיה’לה אהבה עזה כל-כך. רגע אינו יכול לחיות בלעדיה. בבת-עינו היא. ומה הפלא? — לא רבות כמוה. “ידי-זהב” כמוה?

אח, אל רחום, הלוואי שיהא מזלה טוב ויפה כמוה!

ובחדר הגדול עמדה חיה’לה על השולחן וקישטה את חוטי הברזל, אשר מנורת הנפט היתה תלויה בהם, בפרחים של נייר צבעוני, וזלמן עזר על ידה וסיפר — מדוע באמת לא יכול להתאפק והקדים לבוא בבוקר השכם?

— יראת שמא יכתבו את “התנאים” בלעדיך! — צחקה חיה’לה.

ויינשטיין צחק גם הוּא:

— אכן, גם מטעם זה. אבל יש עוד טעם, רציני יותר: נתקבלו ידיעות מאודיסה, ולא יכולתי להבליג על רצוני למסור לך מיד. מבינה אַת? — ספינות מהלכות בין אודיסה לבין קושטא. הדרך לארץ-ישׂראל פנוּיה. ונוער ציוני מוכן לעלות… מבינה אַת?

ודאי שהיא מבינה, ובקשתה שיגיש לה במחילה את החוּטים. זלמן הגיש לה את החוּטים והמשיך:

— במקומות שונים נוסדו אגוּדות מתכשרות לעליה. יש שכבר הפליגו באניות ורבים נמצאים בדרך לאודיסה. קשה יותר להגיע עד אודיסה, מאשר מאודיסה עד יפו וחיפה. האפקים מתרחבים, מה שנראה חזיון נעשה מציאוּת. הגיע השעה שכל אחד ואחד, יידרש לשאול את השאלה ולקבל החלטה.

מוֹטיה ששתק עד הנה קם בתנוּעה אמיצה מן הכסא אשר ישב עליו ואמר:

— ואני כּבר החלטתי!

חיה’לה קפצה מעל השוּלחן מרוב התרגשוּת.

— כבר החלטת? — קראה נדהמה. כאילו כל החלומות אשר חלמה עד הנה על ארץ-ישראל יחד עם זלמן היוּ סתם חלומות שאין מעשים מחוּייבים לבוא אחריהם.

— החלטתי — ענה מוֹטיה — אין לי מה לשבת פה בגולה האפלה, כשהמולדת פתחה את זרועותיה לקבלני שוּב.

זלמן שמע בבת-צחוק את הנוסח הפּאתטי הזה, שהיה מוֹטיה רגיל בו. צחק, אבל לא לעג, שהן הוא היה שותף לרעיון שהלז ביטא אותו על דרכו.

— שומעת אַת, חיה’לה — צריך להיכּוֹן לדרך גם אנוּ…

ברגע זה נכנס שמואל-דויד החדרה לקחת פטיש מן הארון אשר בפינת החדר. שמע את דברי זלמן האחרונים ושאל:

— לאיזה דרך? לאן רצונכם לנסוע?

הצעירים שתקוּ. הם ידעוּ, כי שמואל-דויד אינו אוהד את דיבוּריהם על ארץ ישׂראל, וכי הוּא מתרגז מן הדברים על עליה לארץ-ישׂראל, ולא רצו להרגיזו. אולם הוא לא הרפה מהם וחזר על שאלתו:

— לאיזה דרך תתכוננוּ?

וקמטי מצחו התחילו כבר מתקבצים יחדיו ופניו השעירים נעשו זועפים:

— וכי סוד הוּא, מה?

מיכל שישב שעה זו, מעשן, ולא התערב בשיחה, ירא שמא יתכעס הזקן, מיהר לענות לו:

— הם מדברים על ארץ-ישׂראל, אבא. אלה הם רק דיבוּרים על נסיעה, ולא נסיעה ממש.

מוֹטיה הפסיק את שתיקתו מתוך רוגז מפני שראה עצמו נעלב על ידי דבריו של מיכל:

— דיבוּרים על נסיעה שאכן תתגשם בקרוב.

שמוּאל-דויד העביר את עיניו מזה אל זה, כאילו התכוון לרדת לעמקי נשמתם. אחר כך פנה אל זלמן:

— ואתה מתכונן לנסוע לארץ-ישׂראל נסיעה של ממש?

זלמן לא מצא טוב לפניו אלא להפוך את השיחה לבדיחה וענה לשמוּאל-דויד:

— תוּכל להירגע, ר' שמוּאל-דויד, כשנסע, נקח גם אותך אתנוּ.

— ואם לא ארצה? — שאל שמואל דויד.

מוֹטיה התערב בשיחה:

— אם לא תרצה לנסוע עמנוּ, תבוא לאחר שעה אחרינו. צריך להינצל מן העבדוּת הזאת. ואין דרך אחרת. כולנו נעלה לארצנו.

— כולנוּ? — חזר שמוּאל-דויד על הדבר, ולפי מראה פניו אפשר היה לשפוט, שנכון הוּא לירוק מלוא פיו בפני הבחור, אבל התגבר על עצמו, חטף את הפטיש ויצא מן החדר.

שתיקה השתלטה בחדר עם צאתו. הפסיקהּ זלמן; הוּא ראה צער בפניה של חיה’לה ורצה לנחמה:

— הירגעי, הירגעי — החליק את כף-ידה — תמיד ובכל מקום היו ניגודים בין האבות והבנים. לא אנחנו הראשונים. סוף סוף מתפייסים ולא כלום.

אבל מיכל לא יכול היה לסלוח למוֹטיה, שכאילו התגרה בזקן.

— גם אתה — ענה מוטיה. — כי גם לך אין מה לעשות פה, גם אתה אדם בטל אתה פה.

התחמם הבחוּר מדברי עצמו, וכל תמצית נשמתו עלתה על קצה לשונו משהתחיל לדבר על הענינים הנוגעים בעיקר נשמתו. פניו נתאדמו והוא הניף את כף ידו הגדולה.

— ארבע שנים ניצבנו פנים אל פנים עם המות בכל המערכות ושפכנו את דמינו בכל הקרבות. עכשיו משנגמרה המלחמה ומחלקים את השלל וכל אומה זוכה בחלקה, כדי לבנות את ביתה ואת עתידה — אנו היהודים נשאר פה זרים, אורחים לא רצוּיים? לא. גם לנו השאירו אבותינו ירושה. עתה השעה לכבוש אותה, להתבצר בה. אין רשוּת אף לאחד מאתנו להישאר פה, שם מקומנו!

אבל גם מיכל לא היה מאלה, אשר דמיהם נוזלים בשקט בעורקיהם, ועל רעש ענה בסער:

— ואתה סבור, שעל כן שפכתי את דמי ארבע שנים, כדי שעכשיו, כשכל אחד בא על שכרוֹ, אעזוב את מקומי ואהיה נודד לארץ אשר לא ידעתיה? מה לי ארץ-ישראל? איני יודע אותה. פה גדלתי — בערבות האלה, פה מולדתי, ופה אני רוצה לקבל את החלק המגיע לי.

זלמן הקשיב לויכוח מתוך בת-צחוק עצוּרה. לא חדשים היו הדברים בשבילו, ולא רצה לקחת חלק בהם, אולם דבריו של מיכל עוררו בו רעיון, שנראה לו חדש.

— יודעים אתם — אמר — חוּש המולדת הוא כחוּש האהבה, או היופי, או אפילוּ כחוּש האמוּנה. לא כל אדם חונן בו מאת הטבע…

אבל בטרם הספיק עוֹד לפתח את רעיונו, נשמע תקתוּק חזק של מכונת-יריה. זלמן נרעד, גם מיכל נזדעזע, כאילו אגרוף נסתר הכה אותו מתחת לסנטרו. מה ששמע הפעם לא היה עוד הד קלוּש ומפוּקפּק, אלא יריות ברוּרות, מאלו אשר נתקעו עמוק-עמוק במוחו שם בחזית. לא היה ספק: מכוֹנת-יריה פועלת בקרבת מקום.

— אוֹהוֹהוֹ! — קרא מוטל ונעשה מצוּנן, כאילו יצקוּ עליו פתאום מים קרים.

ציפה התפרצה אל החדר מן המטבח חיורת וכף המבשלים בידה רועדת:

— אח, אל רחום, הרי יורים!

היריה חדלה בינתים, והצעירים כולם הרגיעו בכוחות מאוחדים את ציפה. הבטיחו לה ששמחתה לא תוּפר, ושבכלל אין היריה סימן רע כלל, ושלחוּה למטבח נרגעת.

אולם כאשר יצאה ציפה מן החדר, והצעירים נשארו לבדם, סר הצחוק מעל פניהם.

— אצא ואראה מה שם — אמר מיכל.

— צא גם אתה מוטיה, וחזור מיד, אם משהו רציני אירע…

— ושמא צריך להחזיר את הסוּס מן המרעה — אמר מיכל.

— טוב. שם נראה — אמר מוטיה.

שניהם יצאוּ.

ד    🔗

כשנשארה חיה’לה בחדר לבדה עם זלמן, הרגישה שהפחד חותר ועולה מכל פינות לבה הנשכחות ומגיע עד גרונה ושם לו מחנק. היא נשענה על חזהו של זלמן ושאלה בשפתים רועדות:

— זלמן, האומנם אפשר שכנוּפיה היא?

וזלמן היה דוקא מאלה שקלט את ענין הכנופיות בכל עומק מוראן, אלא שהוא לא נכנע למורא; הפחד לא הכריע אותו.

—ּאַל תיראי, חיה’לה, — אמר — גם אם כנוּפיה היא, אין לירוֹא מפניה. במשך ימי קיומנו כבר הספקנו להתגבר גם על כנוּפיות. תמיד היינו תקוּעים בין כנוּפיות. נוסעי הצלב היו כנוּפיות, אנשי האינקביזיציה — כנוּפיות, בוגדן חמאֶלניצקי — כנוּפיה, ז’אֶלאֶזניאַק — כנוּפיה, “ברית העם הרוּסי” — כנוּפיות. אלוּ וכדומות להן היו הכנוּפיות הכבירות, האותות הגדולים אשר סימנו את דרכנו, וביניהן — חוּליות בתוך אותה שרשרת עצמה, כנוּפיות קטנות מהן. התביני? שרשרת אחת של כנוּפיות. ובכל זאת היינו תמיד אוכלים ושותים, עורכים חתוּנות ויולדים בנים ובנות — חיים. יש בספרי המוּסר שלנו משל לחיי אדם על האדמה: חיות טרף רודפים אותו מאחריו, ותהום רבה רובצת לפניו, ועל שפת התהום גדלים שיחים אשר שרשיהם דקים וענפיהם רכים. והנה מחזיק האדם בענפים האלה ונתלה עליהם ובוצר את הגרגרים הצומחים עליהם ומניח לתוך פיו ואוכל, תלוּי בין השמים ובין שאול תחתיות. אבל לא חיי כל האדם כך, אלא חיינוּ אנו, חיי היהודים אשר בגולה.

— אבל הן נורא הדבר! — אמרה חיה’לה.

— לא, חיה’לה — מחה זלמן — בשבילנו, בשביל דורנו, לא עוד נורא. אנו הקימוֹנוּ מרד נגד פי תהומות וחיות טורפות.. לא בוצרי גרגרים על פי תהום אנו. אנחנו תלינו גשר על פני תהומות.

— ואתה שקט? — שאלה חיה’לה.

— אני שקט לגמרי — הבטיח לה זלמן.

נרגעה קצת גם רוחה של הנערה. אולם היא רצתה לצאת בין הבריות, כדי להודע מה קרה. גם זלמן רצה לדעת מאין באו היריות. סידרה חיה’לה את לבוּשה, הוציאה בחפזה מַפה ממגירת השידה ופרשׂה על השוּלחן, זה היה גמר קישוּט הבית.

— אמא! — קראה — אנחנו יוצאים!

ציפה נחפזה מן המטבח.

— אתם יוצאים? רק אַל נא תרחיקוּ, ילדים, יראה אני.

עמדה ליד החלון והשקיפה החוּצה. זלמן וחיה’לה עברו על פני החלון זה בצד זה, שניהם צעירים, שניהם זקוּפים, שניהם מלאי חיים. ציפה הביטה ונדה בראשה:

— טפוּ, טפוּ, טפוּ! בל תשלוט בהם עין-הרע. זוּג אלוֹנים צעירים שכאלה. אח, אל רחוּם, לוּ בזכוּתם תחדל כבר רעה מן העולם!

בביתו של שמואל-דויד לא היה ניכר כלום. אולם כל מה שהתקרבו זלמן וחיה’לה למרכזה של המושבה, כן נסתמנו יותר אותות של אי –מנוּחה, שהשתלטה על האנשים. הנשים אספוּ את הילדים שהיוּ מפוּזרים על פני הרחוב אל החצרות והבתים. ליד בית-הפקידוּת עמדה חבוּרה של כמה איכרים מגוּדלי זקן מותיקי המושבה ודנוּ מתוך התעוררוּת על היריות ועל סיבתן. צירפו יחד את היריות הראשונות אשר באו ממרחק רב עם היריות בפעם השניה, אשר נשמעו מקרוב, והסיקוּ, שהיורים, אשר נמצאו קודם בריחוּק מקום, התקרבו, והרי זה סימן שמלחמה מתקרבת למקום, והשאלה היא — מי שם? ומה שם? וכיצד להיזהר לבל תאונה רעה למושבה?

שני איכרים, זליג ושמחה, עברו בחפזון, כמעט דרך מרוצה.

— לאן? — שאלם זלמן.

לא היה להם פנאי לענות אלא במשיכת כתפים, ועברוּ.

הנוער אץ אל המרעה להחזיר את הבהמה הביתה — על כל צרה שלא תבוא.

השמש יצקה גלי אור בהיר. הלילך פרח, ומצע הדשא שבצדי הרחוב הוריק ירק עדין ורך. אבל נדמה לחיה ולזלמן כאילו אור זה פגום, כאילו בעד זכוכית מפוחמה הוא נשקף, והפרחים והעשבים כאילו שקוּעים בשכחה. כן ייראה האור וכן ייראו הפרחים באש דליקה בלילה ובשעת ליקוי חמה ביום.

ליד פתח בית-כנסת נראה רבּה של המושבה עומד. כף ידו השמאלית היתה נתוּנה בשרווּל ימין וכף ידו הימנית בשרווּל שמאל. שתיהן לחוּצות אל חזהו. פניו — בתוך המסגרת השחורה של זקנו הקצר בעל שתי הפאות — היו חיורים. עיניו מיצמצו בדאגה והוא קרא לעוברים-ושבים הנחפזים והנבוכים:

— יהוּדים, אַל תשכחו את בית-המדרש שלכם! יהודים, זכרו את ספרי התורה הקדוֹשים שלכם! יהודים!

ה    🔗

שמואל-דויד השלים את תיקוּן הידית של המחרשה בחצר הפנימית, אשר בין האוסם ובין המחסן הקטן, אסף למקום אחד את השבבים שנתפזרו — לשם הסקה, החזיר את הגרזן למקומו במחסן, הוריד מעל המסמר שבקיר האוסם את הסמלוֹן, שהיה טעוּן בדק ונשא אותו הביתה.

היה בדעתו של האיכר לצאת בבוקר יום המחרת אל השדה לחרישה, ושקד לעשות את ההכנות הדרושות — צריך היה לתקן גם את הסמלון. השנה רצה לזרוע שבולת-שועל בחלקת הטריז אשר בין הגשר והחורשה.

שמואל-דויד נכמס הביתה בדיוק כשציפה נדה בראשה אחרי חיה’לה וחתנה. לא איכפת לו מה שהאשה בטלה מעבודה. הוא ידע כי ציפה שלו אינה מהעצלות, ואת אשר עליה לעשות היום לא תדחה ל מחרת. אפשר שהיה עובר בשתיקה גם על נודה בראשה, אף-על-פי שמאד לא אהב מידה זו של נשים לנוד בראשן. אולם רוגז ריטש את לבו — תרעומת על מיכל, שהתחמק ונעלם ואיננו, ועל זלמן, הרוצה להעלותו לארץ-ישראל, לקצה-תבל, ולהוליך לשם את חיה’לה. ומחמת שהיה נרגז, לא יכול להתגבר על עצמו וקרא:

— ראו נא, הנה היא כבר נדה בראשה!

ציפה, שלא הרגישה בכניסתו, נרעדה מקולו. הפנתה מיד את פּניה אליו והתחילה מכחישה את הדבר מעיקרו:

— היכן ראית אותי נדה בראשי? ראיתם בן-אדם? כלל איני נדה בראשי. חיה’לה יצאה עם החתן, והריני מביטה.

שמואל-דויד הרגיש צורך לעקוץ, כדי לשפוך את חמתו, ואחת היתה לו, את מי — אחרים או את עצמו. אמר:

— כבר? יצאו? לארץ-ישראל?

ציפה התרעמה: למה הוא מפר את השמחה בבית.

— מה אתה רוצה, חסר-דעה? — גערה — היא הלכה להזמין את חברותיה ל“תנאים”, והוא מלוה אותה. השמעתם מימיכם? אדם משיא את עצמו: ארץ-ישראל!

בינתים צעד שמואל-דויד במקום אחד סביב השולחן. רצה להניח עליו את הסמלון, כדי להתחיל בתיקונים, ולא העז מחמת המפּה הנקיה שהיתה פרוּשה עליו. צעד נבוך אילך ואילך כרוקד על מקום אחד, ולסוף פרץ בכעס:

— הנה! שבת שלום! כבר עשו חג, וחסל. אין עוד מקום גם לתיקון סמלון על השוּלחן.

הדברים האלה העלו את חמתה של ציפה:

— וכי לא “תנאים” הערב אצל הבת-יחידה שלך? צריך לפרוֹשׂ מפה על השוּלחן או לא צריך?

— ואת הסמלון צריך לתקן אם לא? — חיקה אותה שמואל-דויד.

אבל בשוּלחן לא נגע. שם את הסמלון על הספה, הוציא מרצע וחוּטים מן הארון וישב לעבוד. ציפה התבוננה בינתים אל המפה אשר על השוּלחן ונזדעזעה:

— ראו נא את המפה אשר בחרה! אח, אל רחום שלי. תינוקת נשארת לעולם תינוקת. לא יכלה למצוא את החדשה.

הוציאה את המפה החדשה מן השידה ושׂמה אותה על השוּלחן במקום הישנה.

— הבנות הרבות אשר לי — דיברה לעצמה תוך עבודה — בת אחת יחידה, כל הוני, זה הכל, והכל הן בשבילה.

שמואל-דויד רתח עוד בנפשו פנימה, ולא רצה לסבול את דבריה. אמר:

— סבור אני, שאין לבת-היחידה שלך צורך כלל במפותיך מכיון שהיא נוסעת עם הבחור הזה לארץ-ישראל.

ציפה התלקחה. הרגע היקר הזה של “תנאי” הבת — שתי עשרות שנים יִחלה ליום הזה, וזה בא והורס אותו. התיצבה מולו, כאילו להלחם על אָשרה.

— קליפה נכנסה בך! — קראה — מה אתה רוצה מארץ-ישראל? משוּגע!

אבל שמואל-דויד לא ביקש כלל להסיח דעתו מן הצער המפכּה בקרבו, והוא כעס על האשה, שהיא מפריעה אותו מהשיח את צערו.

— שומעים אתם? — קרא בלעג — גם הנערה וגם החתן שניהם אומרים שהם נוסעים לארץ-ישראל, וזו רוצה שלא אשים לב לדבריהם. לכי שאלי אותם ותשמעי: הם כבר מתכוננים לדרך. מבינה אַת? באזני שמעתי מפיו של הבחור היום הזה!

כל עוז לבה של ציפה היה לאַל, כל האש אשר בקרבה דעכה. הם מתכוננים? עד הנה היו רק עוסקים בישיבות ובאסיפות, ובדברים סתם. וציפה ראתה את מעשיהם ואת כל הדברים האלה כשעשועי ילדים. ועתה הם מתכוננים לנסיעה? ידיה נתלו כשני ענפים כרוּתים, רפות בלי אונים, וראשה התחיל נד מטה ומעלה, מעלה ומטה. ושמואל-דויד רצע במרצע בכוח מאוּמץ, כאילו נתכוון להוציא את חמתו ברציעה זו. וגם לא איכפת לו, שציפה נדה בראשה, כי הבין את פירוּשה של תנועה זו לאמיתה: צער כצערוֹ. נתחלף לו כעסו ברגש של קרבת-רוח והמשיך בדבריו כשופך את שיחו ואת מר לבו בחיק נפש שהיא שותפת לו בצערו:

— מבינה את? הם יצאו לארץ-ישראל. ומיכל, רואה אני, שואף גם הוא אל מחוץ לבית. וסוף, איפוא, לכל. אין בן, אין בת, אין חתן — אין איש. רק שנינו לבדנו נשארים…

החריש רגע והוסיף:

— הייתי חושב לפנים: הילדים יגדלו, כוחות צעירים יתווספוּ במשק. נעבוד. על מיכל איני מדבר. בחור שכזה — גיבור. מילא ארבע השנים שאבדו לו בחזית — הרי זה היה אסון. אבל הנה חזר, תודה לאל, בריא ושלם. הרי לך כוח אחד. וחתן לבת הביתה — הרי לך שני. ואני — הן גם אני איני עוד עובר בטל. יכול אני לעבוד לא פחות מהצעירים. מבינה אַת? שלושה זוגות ידים של גברים! הן המלחמה נגמרה, ומה שנעשה עכשיו — המהומות וכדומה — גם זה ייתם. שוב יהיו חיים, ואפשר יהיה איפוא לכונן בית…

דבריו של שמוּאל-דויד נכנסו לתוך לבה של ציפה כדברי זמר מתוך שירה נעימה ומתוּקה אשר יִשנה אותה בעריסה. ונדמה לה, כי לא בחזון נאמרים הדברים. שהרי כל זה קיים במציאות. הנה הוא הזקן הנוקשה והגרמי, החסון. והנה מיכל הגיבור, והנה חיה’לה והחתן זלמן. כולם בבית. והעבודה רבה, והבית מלא, והאורווה והרפת. ונדמה לה, כי רק פרט אחד חסר לשלמוּת התמונה המקסימה — איפה יתגוררו הצעירים, חיה’לה וזלמן, לאחר החתוּנה, אם ירצה השם.

— קודם כל — התפרצו הדברים מפיה — קודם כל צריך יהיה לבנות עליה על גג הבית.

שמואל-דויד כאילו נדהם:

— עליה דרוּשה לך?

— וכי מה — קראה ציפה — לא דרושה עליה? תאכסן את הזוג הצעיר באורווה?

שמואל-דויד העיף בה המבט של ביטול:

— הללו מתכוננים לצאת לדרך, והיא מדברת על עלית גג בשבילם!

אבל החזיון שהעלה שמואל-דויד לעיניה היה מקסים משתוכל לוותר עליו בלי הגנה:

— כבר הם מתכוננים לדרך!? — זקן שוטה. לשום דרך אינם מתכוננים. אני אומרת לך. וכי למה יעזבוּ אותנו, את הבית? כלום רע להם פה אתנו? כלום צריכים הם לבקש טובה יתרה מאשר יש להם פה?

היא כבר האמינה באמונה שלמה, שהכל ייגמר בכי טוב. הוכחותיה שיכנעו את עצמה.

ושמואל-דויד גם לא רצה להשיב על דבריה. הוא ראה שאין היא מבינה מאום. “טוב יותר מאשר טוֹב להם פה” — היא אומרת. וכי איפה טוב ליהודים, כשם שטוב להם פה? הן גנראלים הם פה לגבי כל היהודים שבעולם. איפה יש ליהודים אדמה? ולהם פה יש. שדות, אפרים, יערות, גני פרי, עדרי בקר וצאן. אף מיכל זה — כלום בחזית היה טוב לוֹ יותר? בתוך החפירות, תחת כדורי המות, ברעב, בקור. ופה כשהוא אדון בביתו —רע לו?

וציפה דיברה והגנה על חלומה. את שתיקתו של הבעל קיבלה כסימן שדעתו אינה תקיפה, והיא הוציאה מבית גנזיה את ההוכחה החזקה ביותר, שצריכה היתה לשכנע את הזקן לגמרי:

— והלא ילדים הם, תינוקות. בעצמם אינם יודעים מה הם סחים. מישחק הוא להם. ילדים מפטפטים. ידברו קצת ויחדלו.

אבל הדברים האחרונים פגעו בלבו של שמואל-דויד. הוּא נעץ בה מבט חודר, כאילו לא ידע אותה מעולם ורק זו הפעם הראשונה הוא רואה אותה. מה היא מקשקשת? הם — תינוקות? הם מפטפטים? עיקשים הם, ולא תינוקות. אלה נוסעים לארץ-ישראל, וזה שואף לעזוב את הבית גם הוא. והיא אומרת — פטפוט ילדים.

—.לכי, לכי לך אל הקנישות שלך — קרא — שמא תישרפנה שם!

ציפה נעלבה:

— הרבה פעמים שרפתי לך קנישוֹת?

אבל הדברים הזכירו לה, שאכן הגיעה השעה לשים עין על המחבות שבמטבח, זרקה מבט זעם על הבעל ויצאה בחפזון.

ומשנשאר שמואל-דויד לבדו בחדר, רצע ותפר בשקידה. מן העבודה ומבדידותו כשלא היה מי שיחלוק עליו ויתנגד לו, נרגעה רוחו קצת. העיף מבט סביבו, ראה את המפה החדשה המבהיקה שעל השוּלחן, את הפרחים שבכוס על השידה, את הוילאות הצחורים שעל החלונות. ראה את פטורי הציצים של הנייר המגוון על חוט-הברזל, שהמנורה תלויה עליו. ממנה הוריד את עיניו אל הרצפה השטופה ועל השקים המכובסים אשר רופדו לארכה ולרחבה. וכל זה עורר בו רגש של רצון. הוא קם, נגע באצבעותיו המיובלות והיבשות כענפים הללו שעל העצים הזקנים, בבד הדק של היריעות. הבד היה דק כל כך ועדין. כך היו רכות ועדינות כותנותיה ושלמותיה של חיה’לה בעודה קטנה והוא נושא אותה על זרועו. עתה היא כלה. נערה גדולה. על זרוע לא תינשא… בת-צחוק הופיעה בין שפמיו ובין זקנו, אשר חוטי שיבה זוֹרקוּ בּוֹ פה ושם. מין געגועים הרגיש לזמן אשר אפשר היה לשאת את חיה’לה על הזרוע ולחוש את זרועה הרך על הצואר… בת-הצחוק התרחבה יותר. עקומה קצת היתה, לא בטוּחה, רועדת, צוחקה ולא צוחקה. לא היו הפנים האלה רגילים כל-כך לצחוק. לא היה לו פנאי לצחוק הרבה.

הוא חזר לתיקוּן הסמלון מעודד, וללבו קל יותר. אולי אין כל זה ולא כלום. אולי רק נדמה לו. אולי הצדק עם ציפה. פעמים רבות בחייו נדמה לו, כי הנה בא הקץ. והעיקר — לא להרפות ידים, לא להיכנע — ולעבוד. גם כשמת אביו והשאיר לו משק רעוע וחרב — חורבות ומפולת במקום בית, ואמא זקנה חולה תחת עזרה בעבודה, לא נכנע. הוא עבד, עבד.

וגם עכשיו עבד. רצע רציעות חזקות ועמוּקות בתוך העור. כל מעייניו השקיע בתוך הרציעות האלה. אכן, גם בלבו לא נמצא מקום פחד מפני הזוועות שבארץ. המשק, המשפחה והעבודה תפסו את כל שטח לבו. וגם כשיריה חזקה נשמעה פתאום, כאילו נזרקה מן השמים, לא נמצא בלבו מקום לפחד. הדקים של רוֹבים קישקשו ושיקשקו, וטרטוּר של מכונת-ירויה הרעים רעמים קצרים מקוּטעים ומרוּסקים כאילו פה מאחרי החלון.

ציפה התפרצה מן המטבח כמטורפה:

— שמואל-דויד! שוב יורים!

הוא השקיף עליה בלי הפסק את מלאכתו ובלי הוציא הגה.

— אח, אל רחום! — ספקה ציפה כפיה — שם יורים, והוא רוצע לו במרצע!

הדברים האלה הרגיזו את שמואל-דויד עד יסוד נפשו. הניח את הסמלון ואת המרצע והתיצב נגד האשה:

— ומה עלי לעשות? לא צריך לתקן את הריתמה? לא צריך לצאת מחר לחרישה?

אבל ציפה לא הספיקה להשיב על דבריו. היריות נעשו חזקות יותר. נדמה, כאילו עולם מלא של כלבים זקנים נובחים נביחות צרוּדות, קטוּעות, ומטר אבני חצץ ניתך על הרעפים של גג הבית. ומעל לכל הקולות האלה נישא טרטוּר של מכונת-יריה — שלוש-שלוש, חמש-חמש יריות בפעם אחת וריוח קצר ביניהן. ציפה קפצה אל החלון הפתוח וצעקה:

— מה קרה? אוי לי, מה קרה? אח, אל רחום שלי! אין איש עונה!

אנשים ונשים רצו מבוהלים בחוץ, כל אחד לעברו, ואיש לא שעה לצעקותיה של ציפה.

— הילדים שלי! — נזכרה מיד — איה הילדים? חיה’לה, מיכל. איה ילדי! אני רצה לחפש את ילדי.

חטפה ותיקנה את קצות מטפּחתה והתחילה רצה אל הדלת. שמחה וזליג קפצו לקראתה דרך הפתח דחוּפים ומבוֹהלים.

— כנוּפיה! — קרא שמחה.

וזליג ענה אחריה כהד:

— כנופיה!

שמואל-דויד כאילו נתאבן עם המרצע ביד.

— כנוּפיה?!. — זאת אומרת — כנוּפיה?

ו    🔗

במושבה לא ידעו מהיכן באה פתאום כנוּפיה זו. ידעו רק, שהיא באה מעבר תחנת הרכבת הקרובה. ושוב היה קשה: הרי בתחנה חוֹנה פלוגה של הצבא האדום לשמירה, וכיצד עברה הכנופיה על פניה? כלום נסוגה הפלוגה מפני הכנוּפיה? כל כך מהר? כמעט בלי קרב? זאת אומרת, שהכנוּפיה חזקה מאד? או שפתאום הסתערה על התחנה, חרש התגנבה והתקיפה והדהימה את הצבא?

איך שיהיה, אבל עוּבדה היא, שהכנוּפיה כבשה את התחנה ועתה פניה מוּעדוֹת לקראת המושבה אם עדיין לא הגיעה, הרי יש לחכות כל רגע שתגיע וצריך לברוח בחפזה.

מהוּמה ומבוּסה קמו במושבה, בכי וצעקה ורעש אופנים. מי שהיה לו סוסו באוּרווה, מיהר לאסור אותו לעגלה, הושיב בה את הנשים ואת הטף, שם בה צידה מהנמצא בבית, ומיהר לברוח בדהרה. אבל רוב הסוּסים נמצאו במרעה, הרחק מהמושבה, ודוקא בצד תחנת הרכבת, שהדרך אליה היתה כבר מנוּתקת. מיכל, מוֹטיה ושאר הנוער, אשר הקדימו לצאת אל המרעה לאסוף את הסוּסים הביתה, כבר לא יכלוּ להגיע אליהם. הם חזרו והיו הראשונים, שהביאו אל המושבה את הידיעה על בוא הכנוּפיה.

לא נמצאו סוסים לכל בני המושבה. ברגל צריך היה להימלט. אנשי הכנופיות דרכם לנסוע בעגלות. התספיק השעה לברוח? האם לא ידביקוּ את הנמלטים? צריך למהר, למהר. אין פנאי להימלך לאן לפנות, מה לקחת לדרך. אין שהוּת לארוז חבילות, את הטף צריך לשאת על השכם, את הנפשות צריך להציל. ואת הבתים — לעזוב כמוֹת שהם, על כל הכלים על כל הרכוש, עם הסירים שעל האש הבוערת — ולברוח. אפילו לא להחליף בגד. מבלי הביט לאחור. אם רעב, ואם חולה — לברוח. כל האימים אשר נשמעו על ה“וילנאים” ועל זלאַטוֹפּוֹליה, על יאֶליסדאַואֶטגראד ועל זנאַמאֶמנקה, כל אלפי ההרוּגים בכל רחבי אוקראינה, אשר נדמה שהם רחוקים כל-כך, כמעט אגדה, כמעט סיוט לילה חולף, — כל אלה עלו וקמוּ פה כמו חיים, מוּחשים. הנה החרב הממורטה, הנה המות הכורת. להימלט!

שוּרה ארוּכה של בורחים, אנשים ונשים, זקנים וטף, נמשכה לאורך הרחוב ונהרה אל מחוץ למושבה, מזרחה. עגלות נישאו כרוחות לפני ביתו של שמואל-דויד, ושמואל-דויד ניצב כאן ליד שער חצרו, מביט ומחריש.

מיכל חזר, גם חיה’לה חזרה. יחד עם ציפה אספה חפצים נחוּצים לדרך, ומיכל הוציא את הרובה אשר הביא עמו מן הצבא, ממסתרו תחת גל החציר, חטף אותו ויצא החוצה.

רץ אל השכנים, אשר טרם עזבו את בתיהם, וקרא: מי שיש לו רובה — יקח! סכינים קחוּ! גרזנים!מזמרות! כל נשק שתמצאו.

מוֹטיה וזלמן ואחדים מחבריהם באו לקראתו ושני רובים להם.

— זה הכל? — שאל מיכל באכזבה.

— הכל, אין יותר — היתה התשובה.

— אַח, לוּ ניתנו לי חמישים כידונים! לוּ רק חמישים כידונים!

— חמישים? — לעג מוֹטיה — ופלוגה מאומנת של ותיקים? צבא כהלכה? אבל בשביל צבא, יקירי, דרושה ארץ, מולדת, מבין אתה עכשיו?

— כלום איני מבין! — קרא מיכל בכעס — ועכשיו — פחות מקודם.

אבל הוא הבין שבמספר הרובים החלוּדים אשר ברשוּתו לא ייתכן להילחם נגד הכנוּפיה, אשר מכונות-יריה לה. אוי, החזית! החזית! אילוּ נזדמנה לו כנוּפיה זו שם בחזית. ועכשיו מה יש לעשות? לברוח? לעזוב את הבית? לצאת מבית-אבא, מבית מולדתו, להימלט כגנב, ככלב שוטה נרדף? כל דמיו רתחו בו כמו בקלחת. הוא רץ לבקש עוד נשק.

וזלמן לא רץ. התבונן אל המבוּכה וחשב: הנה צריך לעמוד גם בנסיון זה, צריך למוץ את כל כוס התרעלה הזאת, כדי שתגמול בלב השנאה האמיתית לחיי הגלות, כדי שתהא השאיפה לבית נאמן למולדת אמיתית, הכרח ראשוֹני.

ראה את חיה’לה עומדת עגוּמה עם חבילה קטנה בידה, ולבו נתכווץ בקרבו. זוהי חווית יום ארושיה. זוהי שמחת כלולותיה של בת-ישראל. נגע בידה ואמר לה:

— רק שקטה תהיי לי… נתגבר גם על זה… לא כלום.

היא ענתה בחיוּך עלוב:

— למה עומדים? מדוע אין הולכים?

לא הלכוּ, משום ששמואל-דויד לא זז ממקומו. הוא עמד כהלוּם רעם. השואה הפתאומית הקרישה את מוחו. רגליו לא יכלו לזוּז כדי לעזוב את ביתו. סביביו רעשו, המו, יִסרו אותו, עודדו אותו. זליג עמד על גבו ועורר אותו:

— רבי שמואל-דויד! כלום חייך לא יקרים לך? נלך.

וציפה פירכה כפות ידיה:

— אח, אל רחוּם! בינתו אָבדה! כבוּל עץ הוא עומד.

— צריך להוליך אותו בחזקה! — קרא שמחה — הן צריך להיחפז!

לאורך הרחוב הלך והתקרב בן-אדם גוּץ, לבוּש כותונת לבנה ארוּכה, אשר כנפותיה ירדו על המכנסים הלבנים עד הברכים. חגורה אדוּמה אזרה את מתניו. פניו היו צנוּמים שזוּפים, קטנים, מגולחים, ושפמיו הארוּכים דקים, של צבע דהה, שקשה היה לקבוע את גוונו, ספק לבן, ספק צהוב. ואף את גילו היה קשה לקבוע — אפשר בן חמשים ואפשר בן שמונים. מטה ארוך בידו והוא נשען עליו עם כל צעד וצעד. זה היה קוֹרקוֹ, בעל החוה הקטנה אשר בסביבה, באמצע הערבה השוממה. לאט-לאט התקרב, ניגש אל החבוּרה אשר ליד השער ובירך בשלום.

— זמנים רעים, מה? — פתח בשיחה אטית — כי כל פרחח שצריך לנקות לו עוד את החוטם, היה במלחמה לגיבור וכל רועה רוּח חזר הביתה עם שני רובים מזה ומזה, וכל כותנתו מלאה כדורים. אוֹ.

הנמיך את קולו והתחיל כלוחש סוֹד:

— לא טובים הם האנשים ההם, אלה המתקרבים הנה. מזוּיינים עד למעלה משיניהם. הלכתי לאוֹסטאַפוֹבוֹ, לסדר שם ענין אצל חתני, וראיתי אותם ליד התחנה — שדים, לא בני-אדם, מגיחים עליך ברוביהם ישר לתוך הפרצוף. הפכתי את שכמי וחזרתי. יודעים אתם — בימים אלה לא כדאי להיפגש עם שכמותם…. כך. מוטב שתלכו מזה…

אותו רגע הגיע הרב עם קבוצת אנשים מעטים. הרב החזיק בזרועוֹ הימנית ספר-תורה כרוך בפרוֹכת של קטיפה אדוּמה. ליד ביתו של שמואל-דויד נתעכב.

— מדוע לא תלכו, יהודים? — שאל — למה אתם עומדים?

זליג ענה:

— יצוה הרבי על ר' שמואל-דויד שילך. הוא אינו רוצה לזוז.

אולם טרם הספיק הרב לומר מלה, נשמעו קולות:

— הם עוברים את הגשר! כבר עברו!

אלה היו קולותיהם של הבחורים אשר התבוננו מעל הגג בתנועות הכנוּפיה המתקרבת. התחילה מהוּמה בחבורה אשר ברחוב למטה. הכנוּפיה עברה את הגשר — זאת אומרת, היא פרצה כבר אל תחום המושבה. עוד מעט ותיכנס לרחוב, לתוך הבתים. אימה נפלה על האנשים. רגליהם נישאו ללכת מאליהן, לפי צו נסתר וטמוּן בתוך עצמם. והם זזו. וגם את שמואל-דויד הזיזו. הוא בטל ברוּבה של החבוּרה, נדחף ברצונה. מיכל ומוטיה הלכו אחרונים.

— בורחים איפוא — ביטא מיכל במרירות.

— כשהם מצווים ללכת. הם אדוני הארץ, — ענה מוֹטיה.

עד מהרה נתרוקן המקום, לא היה איש, זולתי פאַנאַסיוּק, מבני הכפר האוקראיני הקרוב, איש שהיה מסתובב תמיד בחצרות האיכרים היהודים. מן הערים הגדולות חזר — שיכור ואכוּל חליים רעים. הוא הביט אחרי הנמלטים ואמר:

— ברחו לכם! רוּצוּ, ז’ידים! בין כה וכה לא תימלטו. האחים המצוּלבים ישיגוּכם, בהחלט!

 

פרק שני    🔗

א    🔗

אנשי המוֹשבה התפזרו זה בכה וזה בכה. אלה שנסעו בעגלות הרחיקו לברוח אל העיירות, ואלה שהלכו ברגל, ביקשו להם מפלט במקומות קרובים יותר. החבוּרה, אשר רב המושבה ומשפחתו של שמואל-דויד היו בה, הגיעה בצהרים לביתו של קוֹרקוֹ, אשר עמד בודד בערבה בין הערוּצים שנכרו במי הגשמים והשלגים בשטפם בסתיו ובאביב. קוֹרקוֹ מסר לרב ולאשתו את החדר הנקי, חדר-האורחים שבביתו, ואת שאר האנשים איכסן על מצע תבן בבנין הגורן המרוּוח. בחצר הקטנה המרובעת, שבין הגורן מזה, ובין שני בניני מזוה קטנים מזה, ובין גדר נמוּכה של הגן, אשר דובדבניות רבות עמדו בו צפופות, עטויות פרחים לבנים אדמדמים מזהירים, היו מוּטלות קורות עץ קצרות, וליד קיר המזוה הקטן — גל של בדים וענפים יבשים. הפליטים העייפים ישבו על הקורות, נחו מן הדרך והשיבו רוח אחרי השואה אשר באה אליהם.

קוֹרקוֹ קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות. דאג לנוֹחוּתם, תיקן מיד ספסלים למושב מקרשים ארוּכים שהניח על יתדות עץ עבות תקועות באדמה. ולא נחה דעתו, עד שתקע עוד מוטות באדמה ליד הספסלים. הסיר דלת מאחד המחסנים והניח אותה על ראשי המוטות, שתשמש שוּלחן לפליטים. תוך עבודה בגרזן ובפטיש לא סגר את פיו והרבה דברים, כדי לעודד את האומללים ולהפיג את צערם:

— כך תמיד, יקירי — לאחר מלחמה, כשמלאך-המות עייף ויגע כבר מקצירו, באות לעולם שריפות, מגיפות וחליים. ומאידך — אילולי היו מלחמות, מגיפות וחליים קשים, אנה היו בני-האדם באים? שהרי הם פרים ורבים כעכברים, יותר משאמא-אדמה יש בכוחה להוציא מקרבה בוּלבוּסין בשבילם. אוֹ. ולאחרי המלחמה נעשית רווחה יותר, וקל יותר לחיות על הארץ, מי שנספה — זכרו יהיה לברכה. ומי שנשאר בחיים — יודה לאלוהים על החסד, אשר עשה לו. האל הטוב ודאי יודע, למה סידר את עולמו כך ולא אחרת. הוא יודע כל. ועתה, יקירי, שבו לכם אל שולחן, כדרך בני-אדם, אכלוּ או עשו מה שתעשו, ואני אסוּר הביתה לראות מה עושה שם הראַבּין שלכם.

התקרב אל האנשים קצת יותר והתחיל מדבר בשיח סוד:

— איש קדוש הוא הראַבּין שלכם. כל הזמן הוא יושב ומתפלל ומתפלל. בן-אדם רוחני, אוֹ. אי-אפשר היה להכניסו לאוסם. על כן השכנתיו בבית, בחדר הנקי. יתפלל לו שם. איש קדוש הוא. הנה אתם כולכם הבאתם צרורות בידיכם, מי — ככר לחם, מי תרמיל גריסין, ומי שם — אילו סחבות. והוא — את כלי הקודש שלכם, מעוּטף בכותונת ובסדין. לחץ אותו אל לבו כל הדרך כמו ילד שעשוּעים, אוֹ…

רגש של יראת-שמים מילא אותו לזכר הדבר הזה. נאנח אנחה עמוּקה והתחיל אוסף את כלי מלאכתו:

— עכשיו, אנשים יקרים, יעמוד השוּלחן שלכם הכן, שום שד לא יזיז אותו ממקומו וטוב יהיה, תוכלו לשבת בטוּחים ושאננים. רק אל יפול לבבכם, ידידים. צרה חולפת ועוברת, ואושר בא תחתיה. תמיד כך. לא כלום, האל הטוב יעזור לכם.

הפליטים שמעו את דבריו שותקים, כאילו מסגרי לסתותיהם קפאו ונחלדו, ולא יכלו להסתובב על ציריהם. נדהמים היו, עוד רוחם לא שבה אליהם, עדיין לא תיכנו ולא מדדו את האסון אשר הגיעם. עוד מלאה ריאתם אויר בתיהם, עוד לא פגו מלבותם הדאגות לבתיהם, עוד מלאו אזניהם געית הצאן והבקר וצפצוּף העופות אשר שם ברפתים ובלולים, ועוד לא הגיעה לנפשם כל עצמת הכאב. הכרת האסון גמלה במוחם לאט-לאט, ומרגע לרגע ביתר בהירוּת וחריפוּת, ולא נמצאו עוד בפיהם דברים להביעה. על כן ישב כל אחד שקוּע ומכוּנס בתוך נפשו פנימה. ציפה היתה הראשונה, אשר הפסיקה את השתיקה. התנודדה כאילו לנעֵר מעל עצמה את החלוּדה השחורה והתאנחה:

— אח, אל רחום!..

פצע זב היה לבה. כל רעיון, אשר עלה במוחה היה חץ שנון, כל זכר — רעל, והעיקר — השמחה שלה אשר הוּפרה. עשרים שנה נשאה בלבה את תקוות הרגע הזה של ארוסי הבת היחידה, והנה כהרף-עין, פתאום, כרעם ביום שמש, נתערער הכל, אבד הכל — גם הבית, גם השדה, גם החצר, החיה והעוף וגם אושר הבת. דלה, ללא קרן זוית, ללא קורת גג מעל לראש, מושלכה לאמצע תבל. כיצד נעשה הדבר, כיצד אפשר להתקיים כך?

וכיצד מתקיים שם הבית בלעדיה? כנפש חיה יקרה נדמה לה הבית הזה, שעזבה אותו שם למשיסה לשודדים, — מה שם? כיצד שם? אוי ואבוי, היא אף לא פיזרה גרעינים לתרנגולות לפני צאתה. את הדלתות והחלונות האם סגרה לפני צאתה, אם לא? אינה זוכרת?

— חיה’לה! — את החלונות סגרת בבית?

אשתו של שמחה, אשר ישבה על גזע מנגד, אמרה בתרעומת:

— רק זה חסרה — שיהיו החלונות סגורים.

— אח אח אח, — נענתה ציפה — הכל אני חסרה, הכל אבד לי, גם לבי, גם נשמתי.

— ואני — אמרה אשתו של זליג — בשמלתי זו היחידה נמלטתי, בנפשי ניצלתי..

— ומי יערוב, כי את נפשנו כבר הצלנוּ? — אמרה אשתו של שמחה.

ושמחה, שישב על הספסל נשען במרפקו הימני אל השוּלחן אשר עשה קוֹרקוֹ, אמר בקול צרוּד:

—כלום לא נכון הדבר?

זליג שישב על ידו דומם התנועע פנים ואחור, כמנער ומביא לידי תנועה את כלי המבטא שלו, הסכים:

— מה יש לדבר!

ושוב השתקעו כולם בשתיקה. נדמה, משק כנפי מלאך-המות נשמע מעל לחצר הירוקה.

ושמואל-דויד התרוצץ, התרוצץ, לא נמצא לו מנוּחה. אותו מצב ההתאבנוּת שתקפהו עם התחלת המאורע ליד שער ביתו ולא עזבהו כל הדרך, סר ממנו. מיד בהתעכבם בחצרו של קוֹרקוֹ, כאשר ישב על אחד הגזעים בחצר והתבונן במקום אשר נמצא בו, בגורן הזרה ובמזוות הזרים, והבין שהוא ניתק מביתו, בנכר, בגולה, — החל קוצר רוח לענות אותו. לא יכול לשבת במקום אחד, קפץ והתחיל מתרוצץ בחצר ובדרך אשר משני עברי החצר. פעם היה מתרחק מרחק רב בשדה, ופעם היה שם, מביט וחוזר לתעות בסביבה. איזה רעיון קשה התחמק ממנו, רעיון חשוּב, אשר בו תלוי הרבה, והוא רץ אחריו להשיגוֹ. ברוּר נמצא בו רק הרגש, שמיכל חסר לו. נדמה לו, שאם ימצא את מיכל, מיד תבוא הרווחה. חיפש את מיכל מסביב ולא מצא אותו. בא במרוצה אל ציפה:

— היכן מיכל? יודעת אַת היכן מיכל?

ולא המתין לתשובה, אלא פנה לאחור בתנועה נמרצה והסתלק בצעדים מהירים.

ב    🔗

גם מיכל לא ידע מנוּחה. מיד לאחר בואו אל החוה חזר עם אחד מחבריו אל הדרך. במרחק כמה קילומטרים מהחוה שכבוּ בערוּץ יבש לארוב משם לתנועת העוברים-והשבים. מטרתו היתה לחקור את הנוסעים מצד תחנת הרכבת ואיזור המושבה על הנעשה במחנה הכנוּפיה.

אפשר ההיה לדמות, שהוא עושה את הדבר מתוך דאגה לרכוש אשר נשאר במושבה. אבל באמת לא זה עניין אותו. עושר בית-אבא לא משך את לבו מאז חזר מן הצבא. העוּבדה גופה, שהוא גוֹרש מביתו ושאנשי הכנופיה מעיזים לעשות ברכוּשו ובו בעצמו כאשר יעלה על לבם, מלאה אותו מחאה עד לטירוף הדעת. לעמוד על נפשו לא יכול. לא ידע גם מה עליו לעשות, כדי לתת מוצא למחאתו. בינתים הרגיש הכרח לראות את הדברים בעיניו, לדעת כל פרט ופרט מהנעשה שם בביתו. נדמה לו, שבראותוֹ את האויב בעיניו, בעמדוֹ במגע עמו, אין ההכרעה עדיין על צדו של הלז, ואין עדיין גירוּשוֹ גירוּש, אלא נסיגה, ואין הנסיגה עדיין מפלה, אלא שלב בשלבי המלחמה.

העלבון הזה של ההכרח לנּס מביתו היה ככאב צורב בתוך נשמתו.

— מבין אתה — דיבר לחברו, כששפתיו רועדות מקצף עצור, — ארבע שנים הייתי מתגולל בבוֹץ וברפש בתוך החפירות; שלוש פעמים נפצעתי, וכל רגע ראיתי את המות נגדי. שנה וחצי עבדתי את המהפכה. ועכשיו בני חם אלה באים ומגרשים אותי מביתי. הם אדוני הארץ, ואני אין לי הזכוּת לשבת בה. נידון למיתה אני על ידם. אני שפכתי את דמי, והחופש אשר נקנה במחירו — להם הוא ולא לי!

אבל מה לעשות נגד העוול הזה? כיצד מכריחים את בני חם אלה לכבד את זכוּיותיו אשר קנה בדמו השפוך? — זאת לא ידע. לבו היה מלא רק תרעוֹמת סוערת, ומה שביקשה נפשו, הרי זו נקמה. ושוב ועוד פעם חזר אל הרעיון:

— אילו היה לו גדוד, ולוּ גם קטן, מאלה אשר שם בחזית. חמשים כידונים לוּ ניתנו לו פה!

אבל מהיכן יקח גדוּד שכזה? — איננו. וקצרה ידו מעשות משהו. הכוח בידי הכנוּפיה. והיא שלטת במושבה ופה עמו קומץ אנשים ונשים ותינוקות. גם בנשק אין הם שולטים. גם נשק אין. ספר-תורה יש.

הוא חרק שינים מתוֹך קצף אין-אונים.

אותה שעה פרשו גם זלמן ומוֹטיה עם חברי אגוּדתם לחורשה הקטנה אשר מאחורי גן הדובדבנים. חיה’לה לא נלוותה עליהם. לא יכלה לעזוב את ציפה לבדה ונשארה על ידה.

זלמן היה נסער מן השוֹאה הפתאומית אף על פי שעצם ענין הכנוּפיה לא הפתיע אותו. הוא לא כאב על מה שהשאיר במושבה, אבל לבו נעשה מעין רוֹתח של רחמים לאנשים ובעיקר לנשים, אשר נעקרו מקנם כדי לברוח מנוסת מות. הדם הציף את לבו בראותו אותם מתנהלים בכבדוּת, יגעים ולחוּמי שמש בוערת, על פני כפים, בורות ואבני נגף שבדרך, ואימת המות הדולקת אחריהם מונעת אותם גם מחניה קצרה להחליף כוח. “פן תדבקני הרעה” — צילצל באזניו פסוק מן החוּמש. "יוצאי גולה,… כל יום — גוֹלה חדשה; בכל דור ודור בתולת בת יהודה מכתתת רגליה הענוּגות באבנים, ללא דרך, מפני החרב המשכלת. אין בזה שום חידוש. הלב מתפקע מצער, אבל כך היה וכך הווה. וכך גם יהיה עד בוא הגאוּלה. צריך להחיש את הגאולה — זה עיקר. והיא קרובה. פעמוניה כבר השמיעו צלצול ראשון. הכרוז כבר יצא: שובו בנים!…

תמיד היה חש ומכיר בצרת הגולה ובצורך הדחוף לפעול נגדה. מאז ילדותו, בהיותו קורא בספרים על הנסיונות אשר נתנסו היהודים בארצות מושבותיהם לסיום גלוֹתם מעל אדמתם, היה חש מן קוצר רוח בחכותו כל יום למשיח שיבוא והתמהמה ולא בא. אחר כך, כשגדל והאמונה במשיח נתחלפה לו באמונה בתנועת התחיה, נשאר בו אותו רגש של קוֹצר רוח לגבי הפעוּלה הציונית. הוא הבין, כי יותר מהנעשה לא ניתן להיעשות. ודאי יש מעצורים, ודאי לא הוכשר הקרקע, לא גמלו עוד התנאים. הבין, שעבודת השחרור של אומה בת מיליונים פזורים בכל ארצות תבל דורשת זמן. אבל הוא עצמו לא יכול לדחות את הגאולה לזמן ארוך. הוא חש את הרעבון לגאולה תחושה פיסית, כשם שחשים רעבון ללחם. אולם בדרך מן המושבה לחוותו של קוֹרקוֹ הבין מין הבנה חדשה, עמוּקה יותר, את ההכרח למהר ולהחיש את הקץ למצב הזה. הוא הביט על הנמלטים הכושלים וראה בעליל, כי כליון נכוֹן פה ליהודים. נדמה לו, שהוא שומע את משק כנפי מלאך-המות המרחף עליהם. צריך לברוח מכאן, צריך להציל את כל הניתן להציל, ובעוד מועד, לא לאחר.

ובצעדוֹ מאחרי חבוּרת הנמלטים עלה מבין המחשבות אשר הצטופפו במוחו, רעיון חדש, נועז, אשר הוא עצמו נרעש ממנו לכתחילה. הוא עמד מלכת והעיף את עיניו בנמלטים המתנהלים לפניו, כאילו ביקש לבחוֹן על פי מהלכם הכושל מה תוקף יש ברעיונו. האפשר הדבר? ומוחו התחיל לעבוד בקדחנות. ולבו הלם בקרבו: אפשר, אפשר. וכשהגיע לחוות קוֹרקוֹ לא נשאר בו עוד ספק באפשרוּת הדבר ובתכליתיותו. אסף את החברים בגן הדובדבים ואמר להם: — חברים! בין כך וכך היתה העליה לארץ-ישראל קץ מטרתנו. כולנו החלטתנו איתנה לעלוֹת במוּקדם או במאוחר. שאלת הזמן היא. ושמא היה מוֹעד צאתנו נדחה מחמת טעמים שונים. עכשיו משנאלצנו לעזוב את מקומנו בעל כרחנו, אני מציע לראות את היצאה הזאת מן המושבה כצעד ראשון בדרך עליתנו.

החברים לטשו עינים תמהות. והוא הוסיף:

— חברים! אי-אפשר לחיות כך מגירוש לגירוש, מכנוּפיה לכנוּפיה, מעקידה לעקידה. לא חיים אלה, או חיי לא-אדם הם. בתוך חיים כאלה אי-אפשר לא להתנוון. הדורות הקודמים אולי יכלו לחיות כך. דורנו עתה — יגווע עד מהרה. צריך להימלט, כמו שנמלטים מן התבערה — כל היכול להציל יציל את נפשו ואת נפשות קרוביו. אני לעצמי החלטתי: לא אחזוֹר עוד למושבה, ואפילוּ אם תהיה האפשרוּת לכך. אני מקוה שחיה’לה תסכים. ואתם — החליטו.

החברים שהיו רתוּקים למושבה באלפי נימין וכבלים הרגישו כאילו הר כפוי עליהם. הם אמנם ראו את עצמם מועמדים לעליה, אבל עזיבה פתאומית זו את המקום ואת הארץ, בלי התכוננות ובלי הכשרה רוחנית, דמתה למהלומה מדהימה. הם ביקשו זמן להתישב בדבר, להתרגל לרעיון. אולם זלמן הודיע:

אם אנחנו עולים ישר מהחוה הזאת, עלינו להתחיל בהכנות מיד. בהחלטה זו תלוי הדבר, מה אנו עושים למן הרגע הזה. וצריך שתמצאו אומץ בלבכם לגרש ספקות מן הלב עכשיו, ברגע זה. נסיון הוא. ולא אשׂים אשם בכם, אם לא תעמדו בנסיון.

— קשה היה להחליט מיד. החלומות הישנים על הארץ הכסוּפה נעשו פתאום קרובים כל כך למציאות, עד שקשה היה להם להאמין. אבל הנשמות היו פצועות ונפחדות לעומת המושבה השדוּדה אשר שם בידי הכנוּפיה. לא אחד מן הבחורים נפשו בכתה במסתרים.

הראשון שהחליט היה, מובן מאליו, מוֹטיה.

— מה לי המושבה! — אמר — ומה לי נחלת אבות פה? ביתי — לא שלי הוא. על אדמת זרים נבנה. על חול נוסד. וכל יום יתר שאני נשאר בגלות כמטמון אבוד הוא לי. אני עולה מיד.

אחריו החליטו גם השאר.

אילו נתקבלה החלטה כזאת לא במקום הזה ולא בשעה הזאת, מה רבה היתה השמחה וההתרוממות. אבלים ישבו בחורים ועיבדו תכנית למעשים הדחוּפים. פה אחד החליטו, כי פה, בחצרו של קוֹרקוֹ, אסור להישאר. המקום קרוב יתר על המידה אל הכנוּפיה, ואין בטחון מפני התנפלוּת אויב. צריך לשכור עגלות מיד כדי להביא את האנשים והנשים למקום בטוח באחת העיירות הסמוּכות. שנים מן החברים נשלחו מיד אל הכפר הקרוב לשכור עגלות.

זלמן היה מרוּצה. אבל שמחה לא היתה בלבו. הוא בדק בנפשו, הטוב עשה, שהוא עוקר את החברים מסביבתם להוביל אותם לארץ לא ידועה; האומנם עתה היא השעה הכשרה לעזוב פה את האחים הכורעים לטבח. נתחים-נתחים עקר מבשרו ומלבו, אבל המסקנה האחרונה היתה:

— כך צריך. כך רצה הגורל. אין דרך אחרת…

ג    🔗

השמש כבר התחילה פונה לצד מערב, כששב שמואל-דויד מתעייתו אל האנשים אשר בחצר. ניגש, עמד ליד השולחן והכה באגרוף על הדף:

— אני שואל אתכם — קרא — למה לכל שדי-שחת עזבנו את המושבה? למה ברחנוּ? למה אילצתם גם אותי לברוח?

האנשים נחרדו. קם שאון. החלו להתאסף סביבו:

— מה הוא סח? מה הוא סח?

שמחה התאמץ להבין את זעמו של שמוּאל-דויד ולא יכול.

—היאך, איפוא? — קרא— צריך היה להישאר שם, שהכנופיה תשחט אותנו אחד-אחד כפרגיות הללו?

וזליג החזיק:

— צריך היה לתת להם קרבנות-אדם, כשם שנתנו שם, בנאַדיוז’נה ובזלאַטוֹפּוֹליה? מה יש לדבּר!

אבל שמוּאל-דויד הוסיף “להרביץ” בשוּלחן:

— צריך היה! צריך!

הוא מצא את ראשית הרעיון, אשר החיפוש אחריו עינה אותו כל היום, ולא שמע מה שדיברוּ שמחה וזליג. הוא הקשיב לנפשו, אשר נתגלה בה, נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, הרעיון שהיה מתעלם ממנו, ואת אשר ראה מסר לסובבים אותו ברעש ובחרון:

למה לא נשארנו שם? למה לא עמדנו על נפשותינו ועל בתינו? למה הבאתם אותי הלום? למה הוצאתם אותי מביתי? אני שואל אתכם: למה!?

והתחיל מחפש סביבו:

— איפה מיכל? מיכל איהו? —

כאילו מיכל יכול להשיב על שאלותיו.

ומיכל נכנס ברגע זה אל החצר ועמו פּאַנאַסיוּק. פּניו של מיכל הפיקו גאוה והנאה. הוא נשאר עומד' מרחוק בראותו את האנשים.

מצאתי אותו בדרך — אמר מיכל — שמעוּ מה שהוא מספּר.

שפתיו רעדו בדברו.

ופאַנאַסיוּק התחיל שורק בשפתיו:

— פיוּ, פיוּ, פיוּ! פה הנם. כן. זדראַסטיה, יהוּדוֹנים. למה אתם צוֹעקים.? עסקים אתם עוֹשים? סחר-מכר? הוֹהוֹהוֹ. נוּ, הבאתי לכם דרישת שלום מאת האחים, שם במושבה שלכם. אֶ-אָח, חביבי! מה אומר לכם? — הרי אלה מעשים. רחמנוּת בלבי עליכם. אין עוד מושבה — פיו! חוּרבה יש, מפולת, גל אשפה.

פני האנשים נתכרכמוּ, נשימתם נעצרה. רק שמחה לבדו מצא אונים להוציא קול צרוּד מגרונו, אשר יבש מחמת התרגשוּת:

— הציתוּ?

פאַנאַסיוּק הוציא לפנים את רגלו הימנית, תמך יד שמאלית במתניו, ובאצבע ימינו סילסל את שפמיו:

— הציתו, אוֹפּראֶדאֶליוֹנוֹ — את הבּתים, את המחסנים. גם את בית-התפילה שלכם — קאַק ז’אֶ. הלהבה עלתה עד השמים.

זליג כיעכע, כדי לנקות את גרונו שנסתתם:

— והבהמה? — שאל.

— גם הבהמה, — הודיע פאַנאַסיוּק. — אספוּ את הסוּסים כל כמה שהיו, את הפּרות, את הכבשים חלק שחטוּ בשביל הקדירה. בני-אדם, נפש חיה, מוּבן. זקוּקים ל מאכל.

— נוּ, שמוּאל-דויד? — פנתה ציפה אל בעלה רועדת כמו בקדחת ופניה מלאים דם מחרון.

שמוּאל-דויד עמד כנציב אבן. לא הוציא הגה. רק את מבטו נעץ בפניו של פאַנאַסיוּק ולא הסירוֹ ממנו אף לרגע. ופאַנאַסיוּק התבונן סביב כמנצח. עיכב את מבטו על חיה’לה והתחיל מחייך אליה:

— א, יפהפיה, מה שלומך? כיצד הם החיים פה בקייטנה אצל קוֹרקוֹ? הוֹהוֹהוֹ.

הפנה את פניו כלפי שמוּאל-דויד והמשיך:

— אין אתה יודע, שמוּלא, איזו בתוּלה יש לך — אוצר, אני אומר לך, סוּכריה. בכל הסביבה אין דומה לה. תנה אותה לי, שמוּלא.

לא הספיק איש להגיב על חציפוּת זוֹ, כי קוֹרקוֹ קפץ אליו — לא נראה כיצד ומהיכן ואימתי הגיע הנה. נשף ונשם בקושי מחמת ריצה מבוהלה, וחטף את פּאַנאַסיוּק בשרווּלו:

— מה יש? מה לך פה, יקירי?

פאַנאַסיוּק הרים אצבע אל צדעו לשם כבוד:

—זדראַסטיה סבא! מן המושבה היהוּדית באתי, והנה אנו מלבטים קצת שפתים, מעשה ידידים. אל שמוּלא אני מדבר. יתן לי את הבּתולה שלו. אני אהיה לה חתן טוב יותר מיהודי, הוֹהוֹהוֹ, מזה אשר יש לה. הוֹהוֹהוֹ!

תנוּעה קמה. האנשים התחילו חשים חמימוּת בלב. קוֹרקוֹ חש בדבר ומשך את פאַנאַסיוּק:

בוֹא, ידידי, בוא. אין לך מה לעשות פה. בוא אלי, בבית אכבד אותך כראוי לאורח.

פאַנאַסיוּק לא זז. צחק מטוּב לב ודיבר אל שמוּאל-דויד:

— למה? התתן לי את חיהצ’קה? הרי בין כה וכה האחים הנוצרים אשר שם במושבה יעשו לכם חִיק חִיק…

העביר את כף ידו על צוארו הנה ושוב, סימן לשחיטה.

— ואצלי — המשיך — תישאר שלמה. היה בטוח. בהחלט.

קוֹרקוֹ קצף. משך את פאַנאַסיוּק בחזקה והרים קול:

— אל תפטפט הבלים, לכל השדים! בוא, צרה צרורה לראש אמך!

פאַנאַסיוּק נגרר אחרי קוֹרקוֹ שמשך אותו, ופניו מופנים לשמואל-דויד.

— בלי תרעומת, שמוּלא! עצה טובה אני מיעץ אותך, ואם לא תרצה להישאר אצלי, אחזירנה לך — שלמה כשהיתה, רק משהו, משהו מקוּלקלה, הוֹהוֹהוֹ!

קוֹרקוֹ הדף אותו בגבו.

— לך, חלירע!

וסחב אותו אל מאחרי המחסן.

האנשים עמדוּ כנטוּעים במסמרים. השפילו עיניהם, כאילו לא העיזו להביט איש בפני רעהו, כאילו התבוששו. גם שמואל-דויד לא הניע אבר, כאילו נקרשו דמיו בעורקיו. ציפה היתה היחידה שהראתה אותות חיים. ראשה רעד כתפוח בראש אמיר מפני סערה.

— נוּ, שמואל-דויד? — חזרה שוב על אותה קריאה. יותר לא מצאה מלים.

אבל דבריה עוררוּ את שמוּאל-דויד מן הקפאון. הוא התנודד בתנועה פזיזה וקרא:

— מיכל! היכן אתה, מיכל!

מיכל צעד צעד לעוּמתו.

— אנחנוּ שבים הביתה, מיכל! — צעק כאילו מישהו מתנגד לדבריו, והוא גוער בו — השמעת, מיכל!

מיכל הביט ישר בלי הבעת התנגדוּת כלשהי, אבל לשמוּאל-דויד נדמה שפניו של מיכל אינם מביעים הסכמה כל צרכה.

— מה אתה עומד כגולם? — הרים את קולו יותר — וכי אינך מבין מה שמדברים אליך? אני אומר לך: אנחנוּ חוזרים! המקום אשר שם ביתי הוּא מקומי. על אדמתי אני צריך להיות. אין לי מה לעשות פה. הביתה.

ציפה הכתה באגרופיה על ראשה משני צדיה וצעקה:

— הביתה! ולוּ המות ימצאני — בביתי! בביתי!

— והרי אני מוכן — אמר מיכל.

— בזה הרגע! — צעק שמוּאל-דויד.

— בזה הרגע! — השיב מיכל.— נלך, איפוא, — זרק שמוּאל-דויד ונשא את רגליו ללכת.

ומיכל — אחריו.

— ואני? ואני? — התחילה ציפה צועקת.

— אַת? עמד שמוּאל-דויד והביט בה.

אבל לא הספיק לומר לה עוד מלה: הרב וקוֹרקוֹ הפסיקוּ.

ד    🔗

הרב וקוֹרקוֹ באו במרוצה.

— יהוּדים — קרא הרב בקול — יהוּדים, אל תקימו שאון, ואַל ירע לבבכם! צורר-ישראל הוא פאַנאַסיוּק. הוּא התכוון לצער אתכם, וגיבב שקרים, אל תאמינו לו. שקר וכזב — כל אשר סיפר לכם!

וקוֹרקוֹ שהבין את דברי הרב החזיק על ידו:

— אַהאַ, ידוּע הדבר — אותו פאַנאסיוּק, חוּליגאן בכל הערים הגדוֹלוֹת התגלגל, בכל בתי-הכלא ישב.

שמחה וזליג — כאילו חיים הוצקו לתוֹכם. מבוכת נפשם סרה מיד. כוח המחשבה והדיוּן שב אליהם.

— הרי באמת שיקר אותו רשע! — קרא שמחה — אילו היתה שם דליקה ולא היינו רואים את תימרות העשן?

וזליג החזיק:

— שיקר וכיזב — מה יש לדבּר. רשע מרוּשע.

וגם מה שסיפּר על הבהמה — שקר. כי כיצד ראה והוּא הן מיד אחרינו בא — הוכיח שמחה.

— ודאי, — אישר זליג — בעקבותינו הלך.

אבל שמואל-דויד הניע בידו על כל הדברים האלה בביטול.

— היינו הך לי, אין מה לעשות פה, ואנחנו הולכים לביתנוּ.

תחילה לא הבין הרב את הדברים “אנחנוּ הוליכם לביתנוּ”, אבל כשהסבירו לו שמחה וזליג מה שמוּאל-דויד עומד לעשות, נתמלא חרדה.

— ר' שמוּאל-דויד! — קרא — בעזרת השם ניצלנו מידי הרשעים. צריכים אנו להודות ולשבח לשם יתברך על החסד אשר עשה עמנוּ. התבונן נא, ר' שמוּאל-דויד, איזו אחריוּת קשה אתה לוקח על עצמך. הן איש נבון אתה, ר' שמוּאל-דויד!

שמוּאל-דויד התאמץ להבליג על רוּחו ולהשיב לרב בשקט.

רבי! איני לוקח שום אחריות. איני דורש משום איש, ללכת אחרי. אני הולך לבדי עם מיכל שלי.

אולם מבטו נפל על הספסל והשולחן, אשר ערך קוֹרקוֹ בחצר, וכאילו ראה אותם בפעם הראשונה, על קצפּו וסיים את דבריו בחרון-אף:

— שולחנות הקימו! רהיטים! לחיות פּה לאורך ימים. הישארו לכם פה כולכם. אני אין לי מה לעשות פה.

שמחה וזליג — כאילו פגיון תקע שמואל-דויד בחזם. מה זאת אומרת “לו” אין מה לעשות פה? והם יש להם פה עסקים? להם נוח להישאר פּה? שם משקים הולכים לאיבוּד! רכוּש כלה! מושבה נמחית מן הארץ! קם שאון. צעקו הגברים, התיפחו הנשים. הרב נבהל. נדמה לו כי כל האנשים האלה זזים מיד לחזור אל המושבה.

—יהודים! — התחל מתחנן — הירגעו-נא, יהודים! בלי רצונו של הקדוש-ברוך-הוא לא תפול אף שערה מראשינו ארצה. הקדוש-ברוך-הוא ימלא את חסרונכם. אל תנסו אותו. רבי שמוּאל-דויד! המות אורב לנו במושבה. אם נחתך גזר-דין עלינו למות על קידוש השם, נקבל כולנו את הדין בשמחה, אבל אין דורש זאת מאתנוּ. אל תשוב, ר שמוּאל-דויד. חילוּל-השם.

שמוּאל-דויד הניע ראש בשלילה. יהוּדי פשוט הוא. את הכתוב בספרים אינו יודע. אפשר יש בזה משוּם חילול-השם; ודאי יש — הרב יודע מה הוּא סח. אבל מה הוא, שמוּאל-דויד, עושה פה אצל קוֹרקוֹ? האם לא השליכו אותו מביתו? לא גירשוהו עם משפחתו כעכברים? לא זרקו אותו כאבן על אם הדרך? לבו התחמץ בקרבו:

— רבי! — קרא — איה מקומי בעולם? אמור לי — איה?

הרב נאנח.

— אוֹי וַי לנוּ. בעוונותינוּ הרבים אבד ליהוּדים כוח הסבל. אבותינו נשאו בעוֹל שנים למאות באורך-רוח, בהכנעה. אי, אי, אי. יהוּדים! יום אחד עבר עלינו בנדוּדים, ואיננו רוצים לסבול עוד. חוטאים אנחנוּ. קטני אמנה. אבל אסור להתיאש מן הרחמים. נלך אל אחינו בערי הסביבה, נלך לערים הרחוקות. לא פה נישאר. שם יקרבונו, יחוסו עלינו. ישראל רחמנים בני רחמנים הם.

בשעה שהרב דיבר את דבריו אלה נכנסו לחצר זלמן ומוֹטיה. לאחר ששילחו את החברים לשכור עגלות בכפר הקרוב, באו להודיע לחיה’לה על החלטתם. חיה’לה מסרה להם בדברים קצרים על הנעשה פה.

זלמן התיחס תמיד בכבוד רב להוריה של בחירתו. הוא היה מהרהר תמיד — מה טוב היה, אילו הסכימו גם הם לנסוע עמו ועם חיה’לה לארץ-ישׂראל. אנשי עבודה מצויינים כאלה דרושים שם. הוּא היה מתכן תכניות, כי לאחר שתעלה חיה’לה יימשכו הזקנים אחריה, שהרי יחידה היא להם ואוהבים הם אותה כנפשם. עם חיה’לה היה מדבר על כך, אבל עם שמואל-דויד אסוּר היה לדבר על ארץ-ישׂראל בכלל.

אולם עתה הרגיש זלמן שהגיעה השעה לדבר גם עם שמואל-דויד. ידע, כי אפשר והתשּובה על דבריו תהיה לעג ואוּלי חרון. אבל ידע גם כי הצדק אתו, כי זוהי הדרך הנכונה היחידה. ושמא יבינו זאת כולם, כל הנמלטים, כל האוּמללים האלה אחרי הלקח של היום הזה. ההחלטה שנתקבלה זה עתה בגן הדובדבנים היתה כה מקסימה, ומצב הרוח שהשרתה כה מלא עוז ובטחון. זלמן חש את כל הקסם שבהפיכת הגירוש לעליה. ולבו היה אמיץ בו. לא היסס. נדמה לו שימצא גם את המלים המשכנעות.

— רבי שמואל-דויד — ניגש בעוז — צודקים דבריך: אין לנו מה לעשות פה. וצדק גם הרב באמרוֹ, שסבלנוּתנו פקעה. אין לנו לבטוח לא בחסדיו של קוֹרקוֹ ולא ברחמיהם של בני-ישראל. צריך לצאת מן הגלוּת!

העומדים סביב פערו פיהם מתמהון ושמואל-דויד נהם:

— מה? מה אתה סח?

— ר' שמוּאל-דויד! — הוסיף זלמן בעוז — אני וחברי החלטנו לנסוע ישר מכאן לאודיסה. מכיוון שכבר זזנוּ מן המקום, לא נחזור עוד. עולים אנו לארצנו. שם נבנה בית חדש, נטע גנים, נזרע שדות. סע אתנוּ, ר' שמוּאל-דויד. יחדיו נעלה. עלוּ כולכם אתנוּ, יהוּדים. נהפוך את המנוּסה לשחרוּר, את השעבוד לחירוּת, את הגירוש לגאוּלה. נבנה שם חיים שלנו. אדונים נהיה לגורלנוּ. לכוּ אתנו. פה אתם מיוּתרים, בנים חורגים. נרדפים. שם תהיו רצויים, יקרים. שם מחכים לכם ולשכמותכם. פה לא תוכלו להגן על עצמכם. שם נוכל להילחם. ר' שמוּאל-דויד, לך אתנוּ!

שמואל-דויד הביט עליו כל השעה בעינים תמהות. מתוכן הדברים לא הבין אף מלה. גם לא התאמץ להבין, כל כך חסר טעם ודעת היה מה ששמע. הוא יסע לארץ-ישׂראל? וכי בתים מוּכנים לו שם? שדות וכרמים? אוֹהוֹ, אין אדמה מתגוללת בחוצות בשוּם מקום. דבר אחר עניין אותו:

— וחיה’לה? — שאל בקול צרוד — גם חיה’לה הולכת עמכם מיד לאודיסה? לארץ-ישׂראל?

— תלך — השיב זלמן.

— תלכי? — שאל שמואל-דויד

היא לא ענתה. דמעות פרצו מעיניה והחביאה את פניה מאחורי גבה של ציפה.

— טוב — אמר שמואל-דויד כאילו בשקט — תסע חיה’לה עמך לאודיסה. ואַת — פנה אל ציפה — את תלכי עם הרב אל היהוּדים שבעיירות. בוא, מיכל! אנו הולכים.

פנה והלך. זלמן חטף את מיכל בידו ועצר אותו:

— מיכל, שים לבך למה שאתה עומד לעשות. חייב תהיה בנפשו של אבא.

מיכל הוציא את ידו בחזקה:

— אני לא אַרשה שישליכוּני מביתי כפגר מת!

צעד וחזר:

— השגח על אמא וחיה’לה — אמר ועקר רגליו.

זלמן הביט אחריו. כמו סער עבר בנפשו, סיכסך ועירבב את רגשותיו ומחשבותיו.

— חיה’לה, — אמר — זו לא דרכי; אני יודע. דרכי אחרת. אבל מוכרח אני. מוטיה יביא אותך העירה. עמו תצאי — לאודיסה. הכסף והכתבות בידו.

מוטיה נדהם.

— מה זאת אומרת? מה אתה עומד לעשות?

—הן לא אעזוב את שמואל-דויד ואת מיכל לנפשם — אמר זלמן. — מבין אתה?

שלום! להתראות באודיסה. שם תחכו לי.

אמר והלך להדביק את מיכל. השאר הלכו אחריו כמו להלוית המת. הרב נשאר לבדו.

אח, אח אח, — התחיל פוכר אצבעותיו — רבונו-של-עולם! כמה עינויי נפש ועינויי גוף סובלים יהודיך בעולם הזה! אח, אח. לו יכולתי להיות כפרתם…

התבונן סביב מתוך צער: כולם הלכו. לא יהיה גם “מנין” להתפלל מנחה בציבוּר…

ה    🔗

הבחורים שהלכו לכפר לשכור עגלות שבו בידים ריקות. האיכרים לא רצו לצאת לדרך לקראת הלילה. מכיון שכנוּפיות נתגלוּ במקום, מוּטב לשבת בית בלילה, ולא לנוע בדרכים, ומה גם להוביל יהודים. הבטיחו לבוא בבוקר. הפליטים הסתדרוּ באוסם ללינה. הבחוּרים עמדו על המשמר סביב החוה — על כל צרה שלא תבוא. הרב ישב בחדר הנקי שפינה לו קוֹרקוֹ ולמד בעל-פה, כשלבו נשבר בקרבו על שלא לקח עמו ספרים — לוּ רק ספר אחד…. הן לא כבד כל כך המשא.

בינתים התעבה החושך בערבה. כוכבים רבים נוצצו בשמים הרמים ממעל לחוה הבודדה. אבל על הארץ מתחת היתה אפלה, ובמרחק צעדים מספר אי-אפשר היה להכיר אדם. היתה דממה מטוֹענה משא כבד מעיק. לא נשמע קול, כאילו גוע כל היקום סביב.

שמחה וזליג היו היחידים, שנשארו יושבים על הספסל אשר בחצר. לא משכם לבם לשכב, כשהשינה נדדה מהם. לא משכם לבם גם לעמוד על המשמר עם הבחוּרים. מין אַפּאַטיה תקפה את שמחה לאחר שפרש שמוּאל-דוד והלך, תמהון גדול וחרדה, וישיבתו הוא פה נראתה לו חסרת-טעם. עתה שאל הוא את עצמו: “למה אני יושב פה? אי מקומי?” ויחד עם זאת הפילה עליו השממה אשר מסביב פּחד. נדמה לו, כאילו בתוך החושך תחת מעטה הצללים העבים והדממה הקפוּאה, מתעלם משהו נורא, אורב איזה כוח איום, וכל רגע אפשר ויגיח משהו בלתי צפוּי משחית ומכלה.

— כמו בקבר — לחש חרש — מעולם לא ידעתי שהערבה שלנו נוראה כך…

— תהום, בור שחת — ענה זליג — מה יש לדבּר…

— נדמה לי — הוסיף שמחה — כי נחשים וכל חית טרף שם.

זליג ענה:

—נדמה לך משום שאתה מפחד.

—ואתה אינך מפחד? — שאל שמחה.

— גם אני, מה יש לדבּר — ענה זליג.

ולחישתם נשמעה לאזניהם כקול תוּפים, מחמת הפחד אשר עלה בנפשם וסביבותם ועטה אותם מעטה רפיון.

פתאוֹם נפסקה הדוּמיה. נבחת כלבים נשמעה מעבר בית קוֹרקוֹ אשר מאחרי המחסנים — נביחה עזה, אשר הלכה הלוך וגבֹור, עד שהשתפכה בחימה והיתה לילל שאינו פוסק. כברק חלפה הנביחה מן החצר ונישאה למרחק שמאחריה. ומדי פעם התרחקה הלאה והלאה לתוך מרחבי הערבה.

שמחה נרעד.

— שומע אתה? — לא קם בו רוח — על מי זה?

זליג הקשיב ולא ענה.

— ודאי יש שם משהו — הוסיף שמחה — לולא זאת לא היוּ רצים כך, כאילו נשתטוּ.

— ודאי — ענה זליג.

— אולי כלב זר תועה שם? מה? — ביקש שמחה פתרונים לנביחת הכלבים, שריטשה את הדממה והגדילה את האימה.

אבל הספק כירסם עוד את לבו.

— כלום היו מתרגזים כך בשל כלב זר?

זליג לא ענה. ולפתע הפסיק אחד הכלבים את נביחתו ונשתתק, כאילו הוּתזה במאכלת, ומיד נשתתק גם השני. דממה השתלטה שוב, כבדה יותר משהיתה.

קוֹלוֹ של קוֹרקוֹ נשמע עצוּר וחרישי:

— מוּרזה! ראַבצ’יק! טיוּ טיוּ טיוּ!…

נשתתק ושוב קרע את הדממה:

— נאַ, מוּרזה! נאַ, נאַ, נאַ! ראַבצ’יק, נאַ!

לא נשמע קול עוד.

אינם נענים — לחש שמחה באימה.

כי נורא היה הדבר שהכלבים אינם נענים. עכשיו ודאי שהערבה מעלימה שם משהו סודי בחשכתה ובמרחביה. ומה שם? פּתאום הגיה רעיון מוחו של שמחה. כברק חלף בו וצירב אותו והדליק בו אור. הוא קפץ ממקומו.

ואוּלי שלנו הם? — שמוּאל-דוד ואשר עמו? הם חזרוּ, והכלבים הכירוּ אותם, ועל כן נשתתקו?

הוא נתלהב. לבו נתמלא בטחון פתאום, שאמנם כן הוּא. אושר הציף אותו, כאילו עם חזירתו של שמוּאל-דוד הוחזר לו מה שאבל לו היום.

— אני אומר לך! — קרא בקול רם ובלי פחד — הם- הם! חזרוּ. כי מה יעשו שם? מתוך חום של קדחת רצוּ, אבל לאחר שטיילו קצת בדרך נתקררה התלהבותם. חכה. הנה אנסה.

רץ ועמד בצל הדרך שבין הגן והחצר והתחיל צועק:

— א—הוּ— וּ!..

הד עמום ענה ממרחקי הערבה השוממה, גוע ושוב השתלטה דומיה. אבל שמחה לא אמר נואש. הוא האמין, כי שמואל-דויד בא וכל קרביו הרגישו בחריפות את הצורך, ששמוּאל-דויד יבוא. לא יכול להתאפק ולהמתין עד שיגיע. דרוש היה לו, שמיד ולאלתר יהיה פה, שבלי דיחוּי יבוא במגע עם החוֹזרים, יחוּש את ישוּתם על ידו. וכשלא נענה על הקריאה הראשונה, מיהר לשלוח קריאה חדשה אל חלל הלילה, ברוּרה יותר, עקשית יותר. עשה כף ידו כעין שפופרת וצעק לתוכה:

— א — הו — ו! רבי שמואל-ד — וי — ד!

הקול ביתר את השתיקה כברק וכמו הציג ערומה את כל הערבה על כל סתריה הנוראים. הד הזדעזע במרחק. משני עברים נשמעו צעדים. מצד הדרך בא מוֹטיה ומצד הבית — קוֹרקוֹ.

— חביבי! — התחיל קוֹרקוֹ בלחש ובתחינה — עשוּ עמדי חסד. לא צריך לצעוק, לעורר את הישנים. כשבן-אדם ישן, אין הוא יודע רעה. בשעת חירום טובה השינה. הזמן חולף מהרה. או. וחוץ לזה אין בכלל צורך לעורר את הערבה. בזמנים האלה אלפי רוחות מסתתרים בה, והרי מוטב לעזוב את הערבה ואת אשר בה למנוּחה.

שמחה ביאר, ואף נחוץ היה לו לקבל אישור להשערתו:

— אני סבוּר: שלנוּ חוזרים — שמוּאל-דויד והשאר…

קוֹרקוֹ לא אישר ולא הכחיש:

— היינו הך — אמר — שלנו, או זרים. כיצד אפשר לדעת מה הערבה מסתירה באפלה? מי שצריך לבוא הנה, יבוא ממילא. ומי שלא צריך, מוּטב שלא ידע, מה פה אתנוּ.

זליג הצטדק:

— אבל הכלבים נשתתקו פּתאוֹם וחשבנוּ…

קוֹרקוֹ הפסיק אותו:

— מי יודע למה נשתתקו הכלבים. אינם — וחסל. ואם ישובו, גם אז לא יספרו כלוּם. לשונות אילמות. או. מוטב שתשכבו לישון.

קוֹרקוֹ הלך. שמחה נתכּווץ כילד קטן:

— כאילו יחידי אני באמצע הערבה… באלפי עינים מביטה היא עלי. מכל צד היא מושיטה צפרנים, ואיני יודע מאיזה צד ומתי תנעץ אחת מהן בבשרי…

— אילו נמצאת בחזית — אמר מוֹטיה — עם הרובה על השכם מול תותחי האויב, לא היית מתירא כאן…

ובלבו חשב: בכאלה אין צורך גם בארץ-ישׂראל… ורגש של בוז ליוה את מחשבתו.

— לכו, לישון, לישון! — האיץ בזליג ובשמחה — בבוקר תבואנה העגלות ונצא לעיירה. צריך לנוח.

הוּא עזב אותם רק לאחר שנעלמו מאחרי הדלתיים הרחבות של האוסם. בחזירתו לשמירה חשב, שמקרה הכלבים ודאי חשוד הוא, וצריך להיות ער. רק שני רובים יש לבחורים, ובמקרה של צורך, מן ההכרח יהיה להשתמש במוטות אשר ליד קיר האוסם.

ו    🔗

גם שנתה של חיה’לה נדדה. היא שכבה ועצמותיה רחפו. היתה כולה קשב. התאמצה לצוּד כל איושה קלה. דמיה זרמו באון ולבה דפק בחזקה, ונדמה לה כי כל החלל סביבה מלא רעש. עכבר שהתחיל לכרסם בתוך התבן ונשמעו לה רעמים מדרדרים מן השמים.

אולם לא היה זה פחד. שום מחשבות אימה לא היו בה. היא רק הקשיבה, ועצביה היו דרוּכים. החליפוֹת שבאו במהירות הבזק זו אחר זו במשך היום הזה, משמחת כלוּלות למנוסת חרב, מחוֹם קן בבית-אבא לנדידה, מאוירת משפּחה ליתמוּת ואלמנוּת לאחר שהלכו שמוּאל-דויד עם מיכל וזלמן — כל אלה ריטשו את חייה, אשר מסלולם עד הנה היה ישר כל כך. נדמה לה שהיא אובדת בתוך מערבולת. שום מורא מיוחד לא ראתה עוד לפניה. לא היתה שהוּת בידה להתבונן ולראות, להעריך ולסכּם. היא רק הרגישה, כי זלמן איננו, אביה ומיכל אינם, ובכל נימי נפשה נמשכה אליהם: יבואוּ, יבואוּ, יבואוּ..

ובחוץ נמשכה הדוּמיה לא הרבה. פתאום נשמע מבין בניני החצר קולו של קוֹרקוֹ:

— מי בּא?!

החוֹחוֹל הזקן אף הוא לא עצם את עיניו בלילה הזה. היעלמם של הכלבים עורר דאגה בלבו. שמא… מי יודע מה שם בערבה? שדים ורוּחות — אין מחסור בהם בתוך החריצים והנקיקים בשדות. כל חולי וכל צרה מסתתרים שם להתנכל ולהתנקש בבני-אדם ישרים. וכנוּפיה זו שכבשה היום את התחנה ואת הכפר היהודי… מחבלים, קדחת באמם. אילו ידע, לא היה מניח את הפליטים האלה בחצרו. היה משלח אותם, ולוּ גם היה מוכרח לאסור לשם כך את סוּסיו. למה לו הצרה הזאת. שדים כמותם — למה לו למשוך את תשומת לבם אליו. מוּטב היה לעמוד מן הצד. הנה הכלבים כבר אבדוּ. יקרים לו מבן ומבת. שומריו הנאמנים, אזניה ועיניה של חיה. ומי עשה לו זאת? מי? גם הוא עמד על המשמר.

— מי שם? — קרא.

תנועה ורשרוש ענפים הגיעו לאזניו. צעדים זהירים. קוֹרקוֹ מיהר אל המקום, אשר משם הגיע הקול. בין הערוגות שבגן נראתה לו דמוּת אדם מתקרבת אל הגדר.

— מי זה? — קרא קוֹרקוֹ — מי מקלקל לי את הירק שלי?

קולו של פאַנאַסיוּק נשמע:

— לא מקלקל, סבא, בתלמים אני עובר.

— מי אתה? — קרא קוֹרקוֹ שוּב.

— מאחינוּ, סבא! — ענה פאַנאַסיוּק וקפץ על הגדר. קוֹרקוֹ הסתכּל בוֹ:

— " מאחינוּ! כל גנב בלילה יגיד לך “מאחינו”, ובלבד שיוּכל לחדור לתוך ביתך.

פאַנאַסיוּק עמד נגדו מחייך לכל רוחב פרצוּפו.

— אין זאת, כי נתעוורת, זקן. הרי אני הוּא, פאַנאַסיוּק. ערב טוב, דיאֶד. אינך מכיר אותי?

— ומה לך פה, חביבי? הוסיף קוֹרקוֹ לחקור אותו — מה אתה מבקש בגני בלילה? לא אתה פגשת שם את כלבי?

— אילוּ כלבים, זקן! — נתעלב פאַנאַסיוּק — איני יודע את כלביך. עברתי לפני חצרך ונכנסתי לבקר אותך, דרך ידידוּת. יותר לא כלום.

איזו ידידות. אין לי שום עסק עמך, ולך אין עסק עמי. איני זקוק לביקוריך בלילות. לך לך לשלום.

פאַנאַסיוּק נתן קולו בצחוק:

— הוהוהו, דיאֶדקוֹ! שומר נאמן אתה ליהוּדוֹנים. ידעו הללו במי לבטוח. בהחלט איה הם? ישנים בגורן?

קוֹרקוֹ נתמלא חרון:

— אין לך פה יהוּדוֹנים, ואל יכאב ראשך בשל אחרים. לך לך לדרכך. לך נא.

וכשלא זז פאַנאַסיוּק ממקומו, התחיל הודף אותו בידיו.

— לך, לך, חביבי. לך מכאן.

— לא צריך להדוף, זקן — צחק פאַנאַסיוּק — מוּטב שנשוחח קצת כדרך שכנים טובים. מה נשמע? היהודים הלכו אל המחנה האדום? כולם? להילחם נגד הכנופיה? הוהוהו. ואותך השאירו לבדך עם הנשים? שומר מצוּין! הבה, זקן, נשמור יחדיו. אתה — מבחוץ, ואני — מבפנים. הוהוההו!

קוֹרקוֹ נתרגז עד לעומק נפשו. חטף מוט מן הגל והתנפל על פאַנאַסיוּק.

— צרה רבה לראש אמך הכלבתא! — צעק — אני אלמד אותך, כיצד חודרים לתוך חצרות של זרים בחצות הלילה! בל יישאר פה ריח רע שלך! שיכור! חוּליגאן!

פאַנאַסיוּק נסוג לאַט, והזקן התקיף אותו.

— לך ושבור את מפרקתך, נבל!

פאַנאַסיוּק ברח בדרך אשר בה הא. הזקן רדף אחריו.

בתוך האוסם נשמעו הדברים יפה-יפה. הנשים שישנו הקיצו, אבל יראו לקום. חיה’לה התכווצה, כאילו אמרה להיהפך לאפס. בפעם הראשונה במשך כל היום הרעיש הפחד את לבה. כל גופה רעד. ציפה התחילה מחליקה אותה:

— אלה הם ה"תנאים "שלך, יום שׂמחתך. אוי, צפורי…

שמחה וזליג ישבו על משכבם והקשיבו. כשהשתלטה הדממה מחדש, קפץ שמחה ויצא. זליג מיהר אחריו.

— לאן אתה, שמחה? מה אתה אומר לעשות.

הרגיש זליג, ששמחה כאילו יוצא מדעתו. ושמחה נפל על הספסל והוריד ראשו על השוּלחן בלי כוח.

— לא — דיבר בשפתים יבשות — לא חינם נבחו הכלבים, לא שוא בא זה בחצות הלילה.

זליג הניע ראשו לאות הסכמה. ושמחה המשיך:

— הן שגעון היה זה! שמואל-דויד הזקן הלך, מיכל — הלך, זלמן הלך. ומדוע נשארתי אני?

— והנשים? — שאל זליג — כלום צריך היה להשאיר אותן לבדן?

שמחה חטף את ראשו בשתי ידיו. הרעיון על הגורל הצפוּי לנשים הוא שהעביר אותו על דעתו. אימת הרעיון הזה היתה רבה כל כך, עד שירא להעלותו על שפתיו בדמיונו נצטיירו תמונות, כיצד הנשים מעוּנוּת בידי הכנוּפיה.

— במה אוכל לעזור להן? — קרא — מה יכול אני לעשות? מאוּמה איני יכול, מאוּמה…

— אמנם, איננו יכולים — אישר זליג — אינני יכולים מאומה…

שמחה הוריד פתאום את ראשו על כפות ידיו:

— לא. טוב מזה למוּת בתגרה עם הכנוּפיה. ואם לא הלכתי אחרי שמוּאל-דויד, גם פה לא היה צריך להישאר…

—צריך היה לברוח לקצה העולם — אמר זליג — אל כל אשר תשאנה הרגלים. צריך היה לשקוע באדמה.

שמחה קפץ ממקומו:

— אני לא אשאר פה עם הנשים! בל תראינה עיני! אני…

והוּא נשא את רגליו והלך בצעדים מהירים לעבר הדרך אשר מאחורי האוסם.

— איני יודע… איני יכול… — דיבר לעצמו — לקצוי-ארץ… לכל הרוחות…

זליג נגרר אחריו:

—מטוֹרף! בחשכת לילה! לאן?

שמחה לא שעה לדבריו. הוא נחפז, כאילו ידע את המקום אשר בו יסתתר עם לבו. אוּלם בצאתו מתחום החצר, ניצב לפניו אחד מבחורי המשמר ועצר אותו:

— לאן? חזוֹר בך!

—הנח! קרא— שמחה כמוכן להילחם על נפשו —הנח לי!

אולם באותו רגע פילחה יריה את האויר. הפך את פניו חיש והתחיל רץ לצד שכנגד, ושם נתקל בקוֹרקוֹ ובהרב.

— יהוּדים — דיבר הרב בקול חרישי רועד — אל תלכו לשם, אנשים מתקרבים מצד זה.

שמחה נשאר כהלוּם רעם:

מכל צד… אין מפלט… בתוך מלכודת…

נדמה לו, כי ידיו ורגליו שוּתקו. בקושי נגרר אחרי הרב אל חצר האוסם.

ובחצר לפני האוסם כבר עמדוּ הנשים, אשר פרצו החוצה לקול היריה. ציפה עמדה כאובדת. שיניה נקשוּ ורק מלה אחת דובבה וחזרה עליה:

— חיה’לה, חיה’לה שלי…

הרב דיבר:

— יהודים, עתה הגיעה שעת הנסיון האמיתי. התחזקו, יהוּדים! השליכו את יהבכם עליו יתברך. על סף הקבר יכול הוא לשלוח את עזרתו. ואם ניטל עלינו לקדש שם שמים, נקיים את המצוה בשמחה. בשיר והודיה נפגוש את גורלנוּ.

מוֹטיה בא במרוּצה.

— נשים, אל האוסם! — קרא בקול עצוּר.

שמחה הוציא מוט מן הגל אשר ליד הקיר.

— לא, — דיבר כאילו הוא רב עם מישהו — לא אתן להם. קודם יקחו את נפשי…

והרב עמד בעינים עצומות והטיף מתוך התלהבות:

— נאמץ את לבותינו, נתחזק בתשובה על עוונותינו. הנסיון בא. גדול הוא. ובשבילכן, בנות ישראל, גדול כפליים. מכן נדרשת גבוּרה יותר מן הגברים. אולם גם שכרכן בעולם הבא יהיה גדול משל הגברים. נקיות וטהורות תתיצבנה נשמותיכן לפני כסא הכבוד. נתפלל יהודים, אמרו אחרי: “אדוני, מה רבו צרי, רבים קמים עלי”.

קוֹרקוֹ קפץ אליו:

— אדון ראבּין! האוֹסמה הכנס! וגם שם אל תתפלל בקול!

הרב לא שמע את דבריו. הוא כבר לא חי עלי אדמות, במרומים ריחפה נפשו. הוא כבר מסר אותה על קידוש השם. בקול אַמיץ, כאילו במצהלות תרוּעה דובבו שפתיו פסוקי תהלים. קוֹרקוֹ התקצף. הראבּין הקדוש הזה מקלקל לו את כל הענין. צריך שקול לא יישמע ונפש חיה לא תיראה, לבלי משוך את תשומת לבם של האנשים ההולכים בדרכים, אפשר יעברו ולא יתעכבו.

— לך, אדון ראבין! — קרא — לך, אומרים לך. אסון אתה ממיט עלי ועל כולנו!

וכשלא שמע הרב גם הפעם, התחיל סוחב אותו מתוך קצף:

— את ביתי יחריבו! אַל תקרא בקול! התחבא מהר, מטוֹרף.

מוֹטיה עזר לו. יחדיו אחזו בו בשתי זרועותיו והכניסו אותו לתוך האוסם וסגרו את השער.

מבפנים שימו מיתרס! — קרא קוֹרקוֹ — שם עגלה וארגזים. תמכו בהן את השער.

החצר נתרוקנה. הגברים עם מוטות בידיהם התחבאו מאחרי קרנות הבנינים. רק קוֹרקוֹ לבדו התרוֹצץ עוֹד פּה ושם וקילל וגידף חרש.

פּתאוֹם נראו מאחרי זוית האוסם פניו של פאַנאַסיוּק. קוֹרקוֹ התנפל עליו בחימה.

— שוּב אתה פה, נבל?

פאַנאַסיוּק ניגש אליו ולחש לו סוד:

— התחבאו היהוּדוֹנים?

קוֹרקוֹ הרים את אגרוֹפו עליו.

— אתה, מנוּול, הבאת הנה את הכנוּפיה?

פאַנאַסיוּק צחק, וקוֹרקוֹ קצף ניתז מפיו:

— אתה עשית זאת, חוּליגאַן?

—מאי איכפת לך, זקן? — צחק פאַנאַסיוּק — ייהנוּ האחים הנוצרים…. בת שמוּלא איה היא?

קוֹרקוֹ ירק מתוך פה מלא ישר לתוך פניו.

— טפוּ עליך נבלה!

ז    🔗

בכפר נוֹבה, במרחק כעשרים קילומטר מן המושבה היהודית, אשר נכבשה על ידי הכּנופיה, ישבו באוסם רחב-ידים, מוּאר בעששית נפט קטנה תלוּיה על הקיר, חיילים אחדים מן הפּלוגה, אשר נסוגה מן התחנה, ומן המקום הזה נלחמה בכנוּפיה. מיכל ישב ביניהם. אור כהה היה פה. אחד החיילים פרט על באַלאַלייקה וזימר “הוי, תפוחי”. בחבורה מן הצד ישב סמידוֹב — זה שעל כתפות מעילו ניכרוּ עוד סימני הציוּן של הפּוליטכניקוּם, אשר הוּסר עם ביטול כל הציוּנים והסמלים, והמקום אשר תחתיו נשאר בהיר וחדש, כשמסביב לו הארג דהה ונטוּל צבעו. סמידוֹב הרביץ תורה, ובעיקר למיכל:

— המהפכה, חברים, אינה סמרטוטר, המטיל לך טלאי חדש על גבי מגף ישן, ולא איכפת לוֹ, אם יבלות תעלינה ברגליך, לכל הרוחות. המהפכה אינה חובבת טלאים וקרעים. כל ישן ובלה — לתוך תיבת האשפה, לעזאזל. צריך לפנות את הקרקע מכל חלאה, כשולחן הזה אשר ישופשף וירוחץ לכבוד יום-טוב, ומפה חדשה טהורה יכוסה. ורק אז קום ובנה הכל מחדש, מהמסד ועד הטפחות, מעצם ראשיתו. הנה אתה, חבר, מספרּ, שבחזית אסרת את הגנראלים הצאריים בכבלים?

מיכל התעורר. נדמה לו, כי סמידוב מטיל ספק בדבר.

— וכי לא תאמין לי? — קרא.

— מדוּע לא אאמין? — אמר סמידוב — מעשים בכל יוֹם היוּ אלה לאחר המהפכה הפברוארית. רבים עשו כך. אבל אתה לא נשארת להמשיך בפעוּלה. אלא מה עשית? — ברחת לביתך, נבהלת, מה?

— האני אפחד? — קרא מיכל. הוּא גם לא נעלב מן השאלה הזאת, כל כך משוּנה היה הדבר וחסר טעם.

— אכן — המשיך סמידוב — ידעתי, כי בן-חיל אתה. אבל אתה התגעגעת אל בית-אבא שלך, ומה הוא אבא שלך? אמנם הוא לוחם עתה בתוך שורותינו כהלכה, אבל בעל-גוף כפרי הוא. יסוד מזיק. מבתי איכרים כאלה באות הכנופיות הללו הנלחמות נגדנו. המהפכה, חבר, אינה סובלת בית כזה. אין לה צורך בו. בית חדש היא צריכה, כולו חדש, על יסוד חדש ועם גג חדש, ועם רהיטים חדשים. מבין אתה? — עם אבא-אמא חדשים, עם אחים ואחיות חדשים. צריך לעשות ניקוּי גנראלי בתוך הנשמה, ולא להוציא את הרובה מן היד עד הנצחון הסופי.

מיכל ספג אל קרבו את דבריו של סמידוב כספוג הזה. נדמה לו, שהם מפרשים לו את הסתוּם בקרב נפשו. מבררים ומלבּנים את רגשותיו, ומורים לו את הדרך אשר ילך בה. העיקר, שהבית הזה, אשר שם במושבה — לא בית הוּא. בית אחר דרוּש לו. בית, אשר שום כנוּפיה נבזה לא תהין לגרש אותו ממנו. בית, אשר הוא יהיה אדון לו. בית כזה צריך לבנות מחדש. המהפכה תבנה אותו, ומי שרוצה בו, עליו ללכת עם המהפכה. והוּא, מיכל, לא ידע, עזב את המהפכה, בגד בה.

בו ביום שעזבו שמואל-דויד ומיכל וזלמן את חצר חוות קוֹרקוֹ, הם נתחברוּ אל הפלוגה האדומה לעזור לה בחיסול הכנופיה אשר במושבה. שמואל-דויד אף הוא לא ראה דרך אחרת לגרש את השודדים. היה משוטט בקרבת המושבה, רואה מרחוק את ביתו, מבקר את שדותיו — אלה שהשתרעו על גבול המושבה. פעם אחת חדר לתוך המושבה גופה ועלה בידו לסחוב מעלית גג ביתו תרמיל מלא שעועית. היה ממציא ידיעות מדויקות וחשובות על תנועות הכנופיה לפקידות הפלוגה האדומה, וההכרה שהוּא נלחם על ביתו השקיטה את סערת רוחו.

ומיכל מצא פה יותר מזה. נדמה לו, שהוא מצא את עצמו ואת הדרך הנכונה אשר ילך בה. בשעה מאוחרת בערב, אחרי שיחה ארוכה עם סמידוב על המהפכה ועל דרכיה, חזר אל המזוה אשר בו גר עם שמואל-דויד — זלמן נפצע ושכב בבית-חולים בעיירה רחוקה — ובלבו החלטה לבלי שוב עוד לבית אבא. רק יחזיר את אבא ואמא לביתם אחרי גירוש הכנופיה מן הכפר, יעזור להם להסתדר — הכנופיה עשתה שמות בבית — וישוּב העירה.

צער רב עורר בו הרעיון שגם חיה וזלמן לא יחזרוּ עוד הביתה, זאת אומרת, שהזקנים נשארים בודדים, שכולים. אולם מה לעשות? עד נצחון המהפכה צריך לסבול, ואחר כך — נראה איך יפול הדבר.

הוא מצא את דלת המזוה פתוחה. רגש אי-רצון התעורר בקרבו: שוב הלך הזקן לשוטט בסביבת המושבה. מנוחה לא ידע, פחד לא ידע. סוף סוף יפול ברע. צריך לרסן אותו, לנקוט באמצעים. הוא נכנס לתוך המזוה ונרתע: בחושך נראו שתי דמויות אפלות יושבות על משכב הקרשים. אחת מהן קמה לקראתו בחפזון:

— מיכל? — נשמע קולה של ציפה.

— אמא?! חיה’לה?! — קרא מתוך אפתעה. חרדה מילאה את לבו. — מה אתן עושות פה? כיצד הגעתן הלום?

ציפה לא השיבה על שאלותיו. בכיה חרישית עמוקה מלב מורתח ורטוש, כבכי תינוק חולה אנוש בחשכת הלילה, התחילה ניגרת בתוך האפלה. זרם קור עבר בלבו של מיכל.

— מה קרה? — אמרי! — צעק.

אבל ציפה לא ענתה גם הפעם. לא יכלה לענות. הבכי שם מחנק לגרונה. גם לא היו לה דברים לענות. מה תאמר לו? אין מלים, אשר תבענה את צרתה.

מיכל השקיף על חיה. באצבעות רועדות הדליק את העששית הקטנה. פניה של חיה’לה לא נראו גם עתה: ראשה על פניה היה חבוש מטפחת גדולה. ישבה ישיבה משוּנה ומחרידה, נצטנפה, נתקמצה, כאילו פחתה קומתה. לא הוציאה קול, לא התנועעה. כסחבה סחוטה היתה. לא דרך מחשבה, אלא ברגש שבלב הגיע מיכל לידי פתרון החידה.

— עוד גם זאת… — צרבה אש את לבו ואת ראשו.

רגע אחד רפוּ אבריו, ונדמה לו, שהוּא נופל. אבל רגע משנהו התלקח בו חרון-אף וכל חושיו נתבלבלו. רצון עז עברוֹ להתנפל, לשבּר, למגר, להחריב, להכות. אולם הרגש הזה היה כהתאמצות להרים הר גבוה, ונמצא — שלפוחית של אויר. לא היה על מי לשפוך את החרון הלוהט. מי אשם? איה האשם? כיצד להשיגוֹ? הרעיון הראשון שעלה במוחו היה:

— ואיפה היה מוֹטיה? — מבין שיניים קפוּצות יצאו המלים, כאילו מוטיה הוא-הוא האשם בכל האסון.

ציפה ענתה הפעם:

— ומה יכול היה לעשות מוטיה? אַח, אל רחום. הוא הן התאבק עם הרוצחים. אוּלי היה כבר מוטל אז פּצוּע.

ציפה בכתה:

שמחה נלחם. מוט היה בידו. קת של רובה הלמה את ראשו. כרע ולא קם.

— ומדוע לא ברחתן? מדוע?! — התגעש מיכל.

ציפה התפרצה בזעם:

— כיצד אפשר היה לברוח? הן הרשע החזיק בה…

לזכרו של אותו רשע תקף טירוף-דעת את מיכל. בדמיונו ראה את חיה’לה בידיו, והוּא מתעלל בה. בינתו אבדה. לא ידע מה הוּא מדבר.

— ואַת לא יכולת להתגונן? — פנה אל חיה’לה, ועיניו יצאו מחוריהן, ואגרופיו קפוּצים כנכונים להתנפל ולהכות חרם — צריך היה לנשוך, לקרוע, לעקור. לשבר, ל… ל…

— שתוק! — התפרצה חיה’לה כמשׁוגעה והפסיקה אותו. — שתוק! אל תעיז!

ציפה התנפלה בינו ובין חיה’לה:

— הנח לה! מה אתה מבקש ממנה?

הדפה אותו והניחה את ראשה על שכם הבת.

— ציפּורי, אפרוחי השחוּט… יונתי הרטוּשה…

מיכל הבין למרות כל הטירוף שאין לדבר. הרגיש, שחטא הוּא לדבּר. התאמץ להשתתק. התחיל מתהלך במזוה הנה והנה בצעדי און, כחית-פרא בתוך הכלוב.

— אוף כמה עוּנינו עד שמצאנו את מקומכם. כוחנו אפס. נוחי, בתי, שכבי קצת. ואבא היכן הוא, מיכל?

מיכל אף לא הקשיב לדבריה. מוחו היה מלא קטעי מחשבות. כל אחד צרב כמו אש, וכולם יחדיו נצטרפו ללהבה אחת גדולה: הבית הארוּר הזה! אַח, לשדים, לשדים. לא רק קירותיו רקוּבים — כולו רקוב. קללה רובצת עליו. אין די לברוח מאוירו המשחית — לתוך העצמות, לתוך עצם הנשמה הוא שולח את פיותיו לינוק, למצוץ, למצוץ. ואם יצליח להוציא אותו מידי הכנופיה — מה בצע? להפכו צריך, על יסודו. צריך להפוך את כל העולם הזה. להשוותו עם פני האדמה. קוצים יצמחו עליו. אח, לשדים, לשדים…

— איה אבא? — עוררה אותו ציפה, שהתחילה דואגת לשלום בעלה — זלמן איהו? — גם לחתן דאגה — מי יודע מה קרה לו.

— אבא מיד יבוא — ענה מיכל — וגם לזלמן שלום. בבית-החולים הוא. פצע לא אנוּש נפצע.

וחזר לצעוד אילך ואילך, ולחשוב מחשבות כבדות כסלעים אפוּרים. כיצד נעשה הדבר! כיצד העיזו! לא. הם שלם ישלמו. הוּא בדמם ירחץ נהרי דמים יזרומו…

פתאוֹם נשמעו צעדים כבדים מבחוץ. מיכל התעורר.

אבא בא! — אמר.

ורעדה חדשה עבר בבשרו: כיצד יודיעו את הדבר לזקן? וכיצד יגיב הזקן?

בינתיים נכנס שמוּאל-דויד. היה לבוש אדרת צבאית. התבונן סביב:

— ציפה? חייקה? — קרא נבהל — מה קרה? מה לכן פה? מי הביאכן הלום?

ציפה לחצה את חיה’לה אל לבה:

— אפרוח שחוּט שלי! יונה טרופה שלי!

פחד נפל על שמוּאל-דויד, לשונו כבדה. בקושי ביטא:

—מה הדבר, מיכל! איזה אסון?

— הרי אתה רואה — ענה מיכל בזעם — מה אינך מבין?..

שמוּאל-דויד נפל מלוא קומתו על ארגז אחד ששימש כסא. במשך כל ימי חייו היתה זו הפעם הראשונה אשר קולו נשמע בילל. זו היתה נהימה בלי מלים, שאגה של ארי פצוּע.

— אוּ — וּ — וּ! אוּ — אוּ — אוּ!

 

פרק שלישי    🔗

א    🔗

פלוגת-עזר של הצבא האדום הגיעה והדפה את הכנוּפיה מן האיזור. יהודי המושבה חזרו למקומם.

ושוב שמוּאל-דויד בביתו על נחלתו. הוא שוכב על מיטתו בחדר השני, ופצע עמוק בצדו.

בבית ובמשק — הרס. מה שבזזו השודדים — בזזו והוציאו מן המושבה, ומה שנשאר — היה מושלך בערבוביה כגל של אשפה. ציפה טרחה ועמלה להכניס בסדר בבית.

— בן-אדם נפתה כך — התאוננה — חשבתי, כי בשובי לביתי אמצא הכל במקומו — הסירים על האצטבה, הלבנים בשידה, התרנגולות בלול, והחיים ישובו כמקודם. אבל הבית אינו בית כלל. הכל שבוּר, מפוצץ, מושלך. כבעולם זר אני תועה. איני יודעת היכן אציג כף רגלי בתוך ארבע הזויות שלי.

בדקה במה שנשאר בתוך השידה. כל חפץ טוב, כל דבר ערך שדדה הכנופיה, לא השאירה אלא סחבות.

—ערומים, ערומים הציגו — התאוננה ציפה — כמו ביום היולדי. בלי כותונת לעורי, בלי מטפחת, בלי מפה, בלי פוזמק.

לא חיה’לה ולא מיכל לא עזרו על ידה. חיה’לה ישבה כל הימים מכונסה בתוך מטפחת גדולה בזוית הספּה שבחדר הגדול, כאילו קר לה ולא יכלה להתחמם דיה, עיניה מוּרדות ושפתיה קפוּצות. הגה אינה מוציאה. ומיכל ישב לפני השולחן, ישב ועישן מאַחוֹרקה. ציגאַרקה אחרי ציגאַרקה. כשנמאסה עליו הישיבה, קם והתהלך בחדר לארכו הלוך וחזור, בצעדים עצבניים, ולא השתדל להעלים כלל את קוצר רוחו בשמעו את תאניותיה של ציפה, אשר לא יכלה להסתיר את רגשותיה.

— מה אַת מתאוננת? — גער בה — בכל המושבה כך.

ציפה הפסיקה את בדיקת הסמרטוטים שנשארו בשידה, עמדה והתחילה נדה בראשה:

— לא בכל המושבה… לא… אַח, אֵל רחוּם. לא הכל נתייסרוּ כמוני. על ראשי נשפכה התוכחה כולה.

חיה’לה התנודדה לדברים האלה. הזדקפה והרימה ראשה. העצבת הנסוכה על פניה היתה לזעם. מיכל הרגיש בדבר וקרא לאמא בכעס בלתי עצור:

— די, אמא! תשתקי קצת!

ציפה הבינה, מה היא סיבת כעסו. העיפה מבט מהיר על חיה’לה והתחילה מתנצלת:

— כלוּם אני מדברת מה? הן אני שותקת. על אבא דיברתי: כאילו רוח נושא אותו ממקומו. רגע לא ישכב במנוחה. “אין לו פנאי לשכב חולה”, — אומר הוּא. השמעתם דיבורים? והריהו מתהפך ומתגלגל ומיטלטל, והן אסור לו…

רצתה להוכיח, כי לא לאסון אשר קרה לחיה’לה התכוונה בדבריה על ה“תוכחה”, אשר מצאה אותה מנה אחת אפים. אסור היה לדבר בפני הנערה על האסון. הרמז הקל ביותר עורר בה קצף. היא עצמה חדלה לדבר גם על דברים אחרים. כל הימים ישבה כאילמת כאילו אין דבר מהנעשה סביב נוגע בה. ישיבה מאוּבנת זו היתה מפסיקה רק לפעמים רחוקות. אז תצא החצרה ובין בניני המשק תצעד הנה ושוב בצעדים מהירים. כשנכנס זר הביתה, מיד היתה מתחמקת. לא רצתה לראות איש; גם לא את זלמן, אשר חזר עם השבים. ביקשה מאת מיכל, שיודיע לו לבל יהין לבוא ולראות את פניה. את הפתקאות אשר קיבלה ממנו קרעה וזרקה החוצה מבלי קרוא אותן.

ציפה לא ידעה כלום על אזהרותיה של חיה’לה לזלמן, ונדמה לה לציפה שהקשר בין הצעירים ניתק על ידי זלמן. הדבר הזה הֵמַר לה יותר מכל. בניתוּק הקשר נתגלה לה כל שיא האסון, כל מוראו וזוועתו. אילו נשאר החתן — חתן כשהיה, כי אז אפשר היה למצוא נחמה ולשכוח; החופה היתה סוף-סוף מחפה על הכל. אבל עתה כשהשידוך הוּּפר, וחיה’לה נשארת נערה אנוּסה, מחוללה וחרוּפה — מה חיים עתידים לה? לבה של ציפה היה מלא וגדוש עצב מר, ולא יכלה גם לשפוך את שיחה בחיק איש מקרוביה. מיכל לא רצה לשמוע, באזני חיה’לה ודאי אסור היה לדבר, ולא פחות מזה אסוּר היה לדבּר על האסון גם עם שמוּאל-דויד.

ברגע שנודע הדבר לשמוּאל-דויד, נדמה שהוא יוצא מדעתו. אולם עד מהרה השתלט על סערת רוחו. וכאילו חדל לגמרי לחשוב על האסון. לא השמיע דבר עליו ואסר גם על אחרים לדבר עליו. שילח את הנשים לעיירה הקרובה והמשיך במלחמה נגד הכנופיה. שוטט בשדות, אסף ידיעות, התגנב בשעת הכושר לתוך המושבה, עד שעלה בידו גם להוציא את סוּסו הערמוני מתחת ידי השודדים. אמנם חזר פצוע מן הפעוּלה הנועזה הזאת והוכרח לשכב במיטה למורת רוחו. הביתה בא לא ברגל ולא בעגלה, אלא נשוּא באַלוּנקה. מצבו היה רציני. הפצע — מסוכן, הריפוי — בהצלחה מעטה. אבל מחשבותיו היוּ נתוּנות לא לרפואת גופו. ולא היה קיים דבר בשבילו, זולתי המשק החרב. לרגעים היה מפסיק את ציפה בעבודתה וקורא לה אל מיטת הדוי שלו. היא היתה סבוּרה — כדי לסעד אותו בחליו, אבל הוא דרש וחקר אותה לנעשה במשק. איה הסוּס? ואיה הפרה? — כי נס קרה ונמצאה גם הפרה. ומה נשאר מכלי הבית? ומה חסר מכלי העבודה?

— למה אסרתם אותי אל המיטה? — זעף — אין לי פנאי לשכב!

ציפה יסרה אותו:

יהודי שוכב ופצע שכזה בצדו ואינו נזהר ואינו משתדל להבריא. המעט לנו הצרות שכבר הגיעו, כי אתה רוצה לקרב את מיתתך?

— איזו צרות? נהם הוא — אל תדברי על צרות — השמעת? משק הולך וכלה. צריך להקים אותו מהריסותיו. לעבוד צריך לא לדבר על צרות.

הוא הבין לאילוּ צרות מתכוונת האשה — אלוּ הן צרות הבת, והוא ראה שצרה זו כובשת הכל, כל המחשבות, כל המעשים וכל החיים. ראה, שחיה’לה אינה משתתפת כלל בעבודה, שמיכל אף הוא אינו נוקף אצבע, שציפה גם היא שקועה במאורע חיה’לה יותר מאשר בעבודת הבית. והרי זה הרס גמור, אבדן למשק. מה שלא הספיקה הכנוּפיה לאבד, הולך וכלה עכשיו מאליו. חוּרבן הוא.

את דבר אסונה של חיה’לה החביא עמוק בתוך נפשו עוד אז במזוה אשר במחנה הפלוּגה האדומה. נעשה מעשה — ושוב אין חזרה. בכנוּפיה אפשר להילחם, נגדה יש עצה. מידה אפשר להוציא את השוד. אבל למעשה אשר נעשה לחיה’לה אין חזרה ואין תיקון. חוּש החיים הבריא אילץ אותו לדחות את הדבר הצדה. אין לעשות כלום — וצריך להסיח את הדעת, לשכוח, כאילו לא היה. זכר המעשה הזה מפריע לחיים, והחיים — קודמים לכל. והחיים הוא המשק. ועל כן היה קצפו גדול, כשעוררו בו זכרונות. הוא נלחם בחרף נפש על שכחתו, וסוף-סוף הגיע לידי כפירה בעצם ערכו של האסון. לא אסון הוא. אפשר לחיות גם כך. ואין לדבר על זה. לעבוד צריך. להקים את הבית מחורבנו.

ולא הרשה להזכיר אפילו ברמז את דבר האסון.

ב    🔗

הדלת נפתחת וקוֹרקוֹ נכנס לבוּש בגדי עירוני ונעול מגפים לכבוד הבית והביקור בו.

—בוקר טוב, יקירי, בוקר טוב לכולכם!

חיה’לה קמה ויצאה מן החדר. קוֹרקוֹ ליווה אותה במבטו.

—חם היום — אמר — תודה לאל גם בעד הטובה הזאת. ואני באתי, מפני שהבטחתי לזקן שלכם שק קמח בהלואה. והנה היום הבאתי. הפועל שלי יביא מיד. את החיטה שלכם אשר בעלית הגג הן השאירו השדים ההם, והנה כאשר תטחנו, תחזירו לי. או. צריך, יקירי, צריך לעזור זה לזה. בזמן שכזה, אם לא יעזור איש לאחיו, הרי הוא גרוע מקדר.

הנמיך את קולו כאומר דבר סוד:

— ומה שלומו של הזקן? דלקת לא נפלה בפצע?

ציפה ענתה בהבעת פנים של יראת-שמים:

—תודה לאל, דלקת אין.

קוֹרקוֹ הניד את ראשו שבע רצון:

— והרי טוב מאד. סימן, שדמיו בריאים. או. אם דמים בריאים נוזלים בגופו של אדם, הרי מוּבטח לו שיתגבר על כל מחלה. מוּתר לי? — אכנס אליו לרגע קצר.

— ניער את כנף מעילו, כאילו להסיר ממנו את האבק ופרף את הכפתורים.

— והיא, הבת — מה שלומה? — שאל כשהוא מוכן כבר ללכת.

ציפה התחילה נדה בראשה:

— הן ראית. כך היא יושבת כל היום.

קוֹרקוֹ נד גם הוא בראשו:

— מסכנה… יודעת את, חביבה? — היא מצטערת באמת יתר על המידה. ישנם מקרים כאלה, אח-אח, ישנם. בכל כפר, בבתים מהוּגנים… נו. הנה אני נכנס אליו.

על בהונות רגליו צעד ונכנס לחדרו של שמואל-דויד. ציפה נשארה עם מיכל לבדה בחדר. דבריו האחרונים של קוֹרקוֹ העמיסו משא כבד על לבה, וכאבה נתחדש בה. הרימה את עיניה מול מיכל:

אני יודעת מדוע יסרני כה אלוהים, שאין לי גם בפני מי להסיח את לבי. הן מתפוצצת אני מיגון וּמשתיקה, ואף מלה אסור לי להשמיע…

מיכל ראה את ראשה הרועד מעוצר רוגז ואת הדמעות אשר נצטברו בזויות עיניה, והרגיש עצמו אשם. היתה גם לו צרה חבויה משלו, שרצה להשיח אותה ולא היה לו בפני מי. קם ממושבו והתחיל מתהלך בחדר, וציפה המשיכה:

— אומרים, שהוא כבר בריא, לגמרי בריא… אתה יודע?

מיכל הבין, שהיא מתכוונת לזלמן.

— אכן, אומרים… — אמר מיכל.

ציפה הוסיפה מתוך התרגשות:

— וגם הוא אינו יוצא מן הבית. כלא את עצמו בחדר ואינו מתראה לאור יומם. ומה הוא יושב שם? ומה יהיה הסוף? מדוע לא יבוֹא? ואם אינו בא, למה אינו נוסע לארץ-ישראל? הרי החליט לנסוע. כלום באמת לא יבוא? אין לו עוד צורך בשכזו? יבקש אחרת?

העובדה, שזלמן יושב במושבה ואינו בא, הרגיזה גם את מיכל; אף-על-פי שידע, כי חיה’לה אשמה בדבר. הוא רגז גם על חיה’לה בשל עקשוּתה האוילית, גם על זלמן הנשמע לדרישתה, שלא יבוֹא. עתה עוררו דבריה של ציפה את כעסו על שניהם:

— היא אינה רוצה שיבוא!

ציפה נבוכה:

— מה זאת אומרת, היא אינה רוצה?!

משונה מראה הדבר בעיניה. כיצד אפשר שלא תהא רוצה? והרי זו גאולה, תשועה לה. זרם של שאלות ותמיהות היו מוכנות על לשונה, אבל בו ברגע הופיע קורקו מן החדר השני, ואי-אפשר היה להמשיך בשיחה. קורקוֹ התיצב בפתח כדי לסיים את דבריו אל החולה:

— עוד אשוב אחר כך, חביבי, ואז נלעס היטב את הענין

בדבר זריעת השעורים במשולש. עתה אין לי פנאי. יש לי להיכנס לשעה קצרה אי-שם. ולעת עתה שלום לך, הַבְרֵא מהרה. את הקמח אביא מיד.

סגר את הדלת ונכנס החדרה.

— כן הדבר — התחיל — כן, בני-אדם טובים שלי, החי יכול להגיע לכל מה שהוא מתאוה לו. רק זה שעיניו נסגרו כבר לנצח — בשבילו אין עוד כלום בעולם. כלפי שמחה שלנו העלוּב אני מדבר. כשנחתה קת הרובה על קדקדו, פתח את פיו. רצה לחטוף עוד רק נשימה אחת אויר מן העולם, וגם זה לא ניתן לו. או.. בזה נשלם העולם בשבילו. אבל מי שהוא נושם עוד אויר — כל העולם פתוח לפניו. על כן אני אומר, חביבי, אל תדאגו. הכל ישוב וייטב עוד. הגלגל יהא חוזר, המשק יסוּדר, הזקן יחלים.

הנמיך את קולו והמשיך:

אכן, חולה הוא, הזקן שלכם. רוצה הוא לרדת — אל תרשו, בשום אופן אל תרשו. ישכב ויתגבר תוך שכיבה. אין דבר, דמיו בריאים.

—והרי אינו יכול לשכב! — קראה ציפה — כי כל דבר נחוץ אין, וזה מרגיז אותו.

אַהאַ, — אישר קוֹרקוֹ — כי בעל-בית הוא כהלכה. הוא יודע, כי עת לעבוד ולא עת היא לשכב. אמא-אדמה נותנת לחם בשפע, אבל אם נאחר לבוא אליה, אינה מסכימה להמתין. אם לא במועד הנכון תחרוש, תשדד ותזרע אותה, לא תתן לך כלום. או. היא לא תדחה למענך את חום הקיץ ולא את קרח החורף. אינה רוצה לדעת, החולה אתה אם בריא אתה. האפשר או אי-אפשר לך לצאת אל השדה. היא יודעת רק את דרכה לבד.

— אח, אל רחום — נאנחה ציפה — אילולא הכנוּפיה הארורה — היא שהמיטה אלינו את כל האסון.

קוֹרקוֹ השתעל ותיקן את מעילו — סימן של התעוררות פנימית.

— שומעת את, חביבה, — אמר — גם על הכנוּפיה אסור להתרעם. גם אצלם שם בכפרים לא טוב ביותר. אין מסמר לתקן בדק, אין ברזל לחשל אופן, אין עור להטליא מגף. הכל עלה באש המלחמה. או. הכל בשל המלחמה. היא עכרה את החיים ועשתה אותם שלולית נרפשת. ועד שהבוץ ישקע תחתיו, אנו מוכרים לסבול. שום דבר לא יועיל. כן, חביבי. ועתה שלום לכם, אשוב אחר כך עם הקמח, רק תשמרו על הזקן. חולה הוא, כן, חולה…

התכופף לצד ציפה ולחש:

וגם עליה על הנערה, שמרי. לא כדאי להפסיד את החיים על שום כך.

קוֹרקוֹ יצא, אבל לחדש את השיחה עם מיכל לא יכלה ציפה, כי חיה’לה נכנסה — חרש, כצל אילם. התישבה עמוק בזוית הספה והתכנסה במטפחתה. ציפה הביטה עליה מן הצד ונדה בראשה. בכל אבריה נמשכה אל הבת האוּמללה, ללחוץ אותה אל לבה, לבכות על צוארה. לתת מוצא לדברים המלטפים הרכים, דברי רחמים, אהבה וצער, אשר רתחו בקרבה. אולם גם זאת לא יכלה.

בינתים נשמעה מן החדר השני קריאתו של שמואל-דויד:

ציפה! צי — פה! — מתוך קוצר רוח והקפדה.

לא יכול לשקוט אף רגע.

ג    🔗

מדוע היה מיכל נרגז כל כך? — מפני שאותו יום היה מחויב להתיצב בפלוּגת העוֹנשין של הצבא האדום אשר התגייס לה.

הוא קיים את החלטתו לעזוב את הבית הרקוב, בית אבא הישן, אשר כל נבזה ושפל יכול להשליך אותו מתוכו, ולהשתתף בבנין בית חדש, בנין איתן ומוּצק, בנין אשר הוא יהיה אדון לו, ככל עמי הארץ. אם בראשונה עדיין היה מהסס ודוחה את הדבר, הרי לאחר בואן של ציפה וחיה’לה, עם האסון אשר קרה, התנדף מלבו כל היסוס וכל פקפוק. האסון החדש הזה דרש תשובה דחופה לאלתר, דמיו רתחו בו, הרגיש צורך להרוס, לשבר, להחריב, לרחוץ בדמיהם של הפאַנאַסיוּקים. הלך והתגייס לפלוּגת העזר, אשר הגיעה כדי לבער את הכנוּפיה מן המושבה ומכל האיזור. זו היתה פלוּגה נודדת, אשר תפקידה היה לחפש ולגלות את עקבות אנשי הכנופיות בכפרים, ומעולם לא חנתה במקום אחד כחיל מצב. כל יום היתה נפגשת עם האויב פנים אל פנים. אנשיה היו עזי נפש, בעלי הכרה, בני חיל, והיא התאימה ביותר למצב רוחוֹ של מיכל. בשורותיה קיוה למצוא את אשר דרש לבו — פעולה ונקמה. דרוש היה לו לפרוק את משא העלבון הגדול מעל לבו העמוס.

עם שחרור המושבה לקח לו חופש להחזיר את המשפחה הביתה ולעזור לה בסידור הראשון. אפשר לא היה לוקח לו גם את החופשה הזאת, אילולא מחלתו של שמואל-דויד. הוא חשב שהפצע קל יותר משהנוֹ, והמועד אשר לקח לו הנה הגיע לסופו, בעוד מצבו של החולה רציני. גם מצבה של חיה’לה היה לא כשם שקיוה מראש. היא לא התנחמה ולא נרגעה. קשה היה לעזוב את הבית עכשיו. קשה מאד. אבל אי אפשר היה להישאר. הפלוגה חנתה בתחנת הרכבת, ולמחרת היא מצוּוָה לצאת למסעה.

אבל לא זה בלבד העיק על נפשוֹ.ֹ החלטתו לעזוב את הבית מוכרחה היתה להישאר בעינה. בנוגע לזאת לא היו לו שום היסוּסים. אלא שלא ידע, כיצד יסדר את יציאתו מן הבית. הוא התגייס בהסתר, ולא גילה עד הנה את הדבר לבני הבית. קשה היה לו, כי הרגיש שהמכה אשר יוכו על ידי כך תהיה רבה ביותר. וכיצד יודיע להם את הדבר עתה? אולי תהיה המכה עכשיו גדולה כפליים. אבא דורש ממנו עבודה, תיקון המשק. במצבו, מצב של מצוּמד למשכב, כל תקותו בעבודתו של מיכל. וגם לאמא דרוּשה עזרה. לא בעבודה. לה לא איכפת גם כשהוא חובק ידים, אבל לדבר היא יכולה רק עמו בלבד. כשיעזוב את הבית, היא נשארת מחוסרת כל משען מוסרי. והאיך יבוא פתאום ויאמר: שלום, אני עוזב אתכם?

הדבר הזה דיכא את רוחו עד מאד. ושוב היו רגעים אשר נדמה לו, כי קטנות הן, אשר אין כדאי גם לחשוש להן. פרידה זו — אפשר גם בלי פרידה כלל ובלי אמירת שלום. פשוט: ילבש את החולצה ואת האדרת הצבאית, יקח את הרובה וילך.

אבל כל הדברים האלה הגדילו את תרעומתו על חיה’לה. יתר על המידה חלשה היא. אכן אירע אסון. אפס, האם צריך להימוג כך, להימוס בו? נדמה לו, שאסון זה נוגע בו לא פחות מאשר בה. הוא היה בטוח בזאת, והוא הן לא נפל. הוא לא ייכנע לעולם. והיא נכנעה, רבצה תחת המשא. ואם היא רפה כל כך, אם לא מצאה כוח בקרבה גופה להחזיק מעמד, מדוע היא מרחיקה את זלמן מעליה ואינה נותנת לו לבוא? קאפריסה היא זאת. בעצמה אינה יודעך, מה היא רוצה.

ועל זלמן קצף קצף גדול. למה באמת סגר את עצמו בביתו ואינו מתראה החוּצה? הן הוא הבריא, לגמרי הבריא. ומה הוא סבוּר לו שם? או שהוא נשאר נאמן לחיה’לה, ואז עליו לבוא ולקחתה, ואפילו בעל כרחה; לאלץ אותה שתשוב להיות כשם שהיתה — אם גבר הוא. או שהוא מרוצה מניתוק הקשר בינו ובין חיה’לה, ואם כן הרי נבזה ומנוול הוא.

אם כה ואם כה — יהא מה שיהיה. הוא מוכרח להתיצב בפלוגה. וכיצד יעזוב את הבית — לא ידע. לפחות, החליט, יודיע את דבר צאתו לחיה’לה.

ובשעה שציפה נכנסה לחדרו של שמואל-דויד, ניגש אל הספה והודיע:

— היום אני עוזב את הבית — תדעי לך.

חיה’לה השקיפה עליו בעינים ריקניות וקרות כבורות אפלים.

— טוב — ביטאה — תעזוב.

— התגייסתי לצבא האדום — הרגיש צורך לבאר בפרטות יתרה — היתה לי ארכה עד היום הזה; היום סופה.

חיה’לה שתקה. דבריו כמעט שלא נגעו בהכרתה. מין אדישוּת מוחלטת לכל אשר מסביב לה תקפה עליה. כל יצוּריה מילא רגש אחד, אשר לא הניח מקום בשביל כל רגשות אחרים. מאז הלילה הנורא ההוא קינן הרגש הזה בלבה. זה היה רגש של אימה וזוועה, כאילו היתה בלי הפסק לחוּצה בתוך הזרועות הנתעבות ההן, והריח המחניק והמאוּס של הנשימה הטמאה נודף עליה. כל קרביה קראו מחאה אדירה, זעקה איומה: איני רוצה! איני רוצה! צריכה היתה לעשות מאמץ של גבוּרה, כדי להתאפק מקרוא בלי הרף את הקריאה הזאת: איני רוצה. בחילה לא הרפתה ממנה אף לרגע. נדמה לה שצריכה היא להקיא מקרבה את התועבה, את הטומאה, ואינה יכולה. לא יכלה לסבול את האויר סביבה, כאילוּ אדים רעים הוא מלא, וכאילו ריח רע מלווה אותה בכל אשר תפנה.

שום מחשבה לא עלתה בראשה, שוּם רעיון. רגש התועבה כיסה את כל העולם ערפל. חרשה ועיורת נשארה לכל מה שנעשה סביב. האנשים, דבריהם, מעשיהם הרגיזוּ אותה, מיוּתרים היו מבטיהם — הם דקרוּ בבשרה. ביטוּיי השתתפות ננעצוּ כמחטים בפצע לבה. לא יכלה שאת את צערה של ציפה. שנאה אותה. שנאה את הכל, גם את זלמן. כל העולם נראה לה אויב גדול אחד, שקיוּמו בלבד גרם לה כאב אנוּש. לוּלא העולם הזה סביבה, היתה יכולה לצעוק, להתגעש, להרעיש, לתת מוצא לאשר בקרבה.

ולאיש לא סיפרה ולא הרגישה צורך לספר את אשר עם לבה. את הכל נשאה בתוכה לבדה, והכל נצבר בקרבה משא על גבי משא, כאב על גבי כאב, גם לבכות לא יכלה ולא רצתה. חתום נשאר כל עצבה, כל כעסה בתוך נפשה. כלוּם לא הוציאה החוּצה וכלום לא קלטה מן החוץ.

מיכל נתאכזב משתיקתה. בסתר לבו קיוה לשמוע מלה חמה בהיפרדו מן הבית לנצח, מלה של נחמה. מרירות התעוררה בנפשו. התחיל מתהלך בצעדים רחבים לאורך החדר, הלוך וחזור.

— סוף לכל זה, לעזאזל! — דיבר לתוך החלל סתם — הבית האוּמלל הזה. פרקתי את עוּלוֹ. השתחררתי. ואם נשארוּ עוד קשרים — אנתקם. שומעת את, חיה? — אתגבר על הכל, אשרש הכל, שריד לא אשאיר.

שתק רגע והוסיף:

— אני הולך היום. מאוּם לא אגיד להם… יהיה מה שיהיה. עמד ליד החלון והתחיל מביט החוּצה. בניני החצר ניצבוּ ממוּלו, כאילוּ להכעיסו. לעזאזל! מיוּתרים הם. אין צורך בהם. הרגיש קוצר רוח — למהר אל המערכה, אל המלחמה נגד העולם הישן הצורר; להיאבק, להילחם, להחריב, לפנות את המקום, לכבות את השריפה שבלב.

ולא נתן אל לבו שמרמה הוא את עצמו. הוא התאמר, כי גירש את הישן, והישן השתקע שם והתבצר בפינה משוּרינת. כאב עוקץ שכן שם, ובכי תמרוּרים המה שם — על אבא החולה, על האחות האוּמללה, על אמא העלוּבה, על הבנינים האלה, שהיוּ שעשוּעי ילדותו. פתאום נפסק הלך-רוּחוֹ על ידי דמוּתו של זלמן שנראתה בחצר. לבו התחיל פועם בחזה., כך ודאי היה פועם גם לבה של ציפה, אילוּ ראתה פתאום את חתנה של הבת נכנס לתוך החצר. מיכל קפץ מן החלון ולחש לחישת גחלים בוערות:

— זלמן… אַל תברחי! שומעת? — אַל תברחי!

הוא עזב את החדר בחפזון. חיה’לה קפצה מן הספה כאילו עקצה עקרב. פנתה הנה והנה, כמחפשת דבר-מה אבוּד, ושוּב צנחה על הספה מצוּמצמת ומכוּוצת.

זלמן נכנס החדרה נושאר עומד ליד הדלת, מביט עליה מרחוק. היא לא השיבה לו מבט. אך הוא לא נרתע. ניגש בצעדי און ועמד על גבה.

ברגע זה פתחה ציפה את חדר החולה, הציצה לתוכו וראתה את זלמן. פכרה כפיה ומיהרה להיעלם שוב בחדר השני. זלמן וחיה’לה לא ראוּ אותה.

ד    🔗

בימים אשר שכב זלמן בבית-החולים הרבה לחשוב על המעשה, אשר יעשה בלכתו אחרי שמואל-דויד להילחם נגד הכנוּפיה. נראה לו הדבר כמעשה נערוּת יהיר, כאילו ירא, שמא יחשדוּ בו בפחדנות, אם לא ילך אחריהם. ואפילו הרצון לא לעזוב אותם בשעת הסכנה איולת היא. לא הכרחית היתה עזרתו שם. אין מחסור לצבא האדום בחיילים. וגם שמואל-דויד ומיכל אינם נחוּצים שם ביותר. וגם בזאת יש משוּם יהירות ריקה — הוא-הוא אשר יגן עליהם בשעת סכנה — מעשה אביר, דון קישוט. ובינתים סר מן הדרך, אשר היה עליו ללכת בה. אם כה יסוּר תמיד מדרכו בשל רגשוֹת חולפים, הרי תהיה זו קלוּת-דעת שאין עליה כפרה. השואף למטרה אסוּר לו להתבונן לצדדים; השואף למטרה אסוּר לו לשעות ברגשות אלה של רחמנוּת באַנאַלית ופחד טיפשי מפני מה שיאמרוּ הבריות. הליכתו זו אחרי שמואל-דויד ומיכל נראתה לו כסימן, שעדיין רופף הוא עצמו בשאיפתו למטרה. עדיין לא הוכשרה נפשו בקרבו להיות בין חלוּצי המהפכה הגדולה בחיי העם היהודי. ברעיון אמנם הוּא משיג את המהפכה הזאת, אבל הרצון להגשימה, כושר המעשה — רפים בו. משמע שזקוּק הוּא להכשרה ולהשלמה. צריך לו עוד לצרף ולחשל את עצמו, לעמוד עוד בנסיונות.

הדבר הזה הסב לו מכאוב נפש. צר לו על הזמן שאבד בהרפתקאה זו, על הכוח שהשקיע בה לבטלה, והעיקר קשה היה לו, שאמוּנתו בעצמו התרופפה.

הוא חשב הרבה על חיה’לה ועל החברים אשר עזב אצל קוֹרקוֹ. לא קיבל שוּם ידיעה עליהם ולא ידע, מה אתם והיכן הם. מי יודע, אם לא נתעוּ גם הם אחרי חובות מדוּמים ויצרים זרים ורגשות של מה-בכך, וסרוּ מן הדרך אשר הוּתותה. ואם הגיעו לאודיסה — הם מחכים שם לבואו, ומי יודע אם לא קצרה רוּחם מחכות. כתב אליהם מבית-החולים, אבל לא היתה ודאות, שמכתבו יגיע אליהם. הרגיש את עצמו חוטא נגדם על שעזב אותם, על שהוציא אותם אל הדרך המלאה פגעים ומכשולים ופרש מהם, על שחשב להיות מנהיג אותם. והוא עצמו נמצא תועה. נדר בלבו לחזור אליהם בהקדם האפשרי. ואמנם, אך נרפא פצעו, אך יכול לרדת מעל מיטתו, מיד עזב את בית-החולים.

מכל אשר קרה בחצר חוותו של קורקו לא ידע. אוּלם בצאתו מבית-החולים לחוצות העיר, נודע לו מפי היהודי הראשון אשר נפגש לו ונכנס עמו בשיחה, כי הכנוּפיה גורשה מן המושבה, תושביה חזרוּ, שמואל-דויד שוכב חולה, וחיה’לה… היא — עם אסונה. שאר הפרטים נודעו לו מפי מוֹטיה בחזרו למושבה.

הוּא היה מוּכן ומזוּמן תמיד לקראת כל צרה ופורענות. זהו גורלו של עם נודד בין נכרים. דברי ימי העם היו חרוּתים עמוק בזכרונו. ונדמה לו, כי די אומץ והכרה בו, לבלי אבוד את שווּי המשקל בשעת מקרה. אבל עתה אומץ לבו כאילוּ בגד בו. היתה זאת יממה נוראה. הטירוּף וההכרה נלחמוּ על השלטון בדעתו. רגע היתה תהום נפתחת לפניו ונדמה לו שכל מחשבותיו ורעיונותיו, יצריו ורגשותיו והוּא כולו, נופלים ונבלעים בתוכה. אויר לנשימה חסר לו. היה בו רצון לקרוע את הבגדים אשר עליו, לנקר את עיני עצמו בצפרני ידיו, לצעוק ולילל: חיה’לה! חיה’לה! חיה’לה! מכל המלים אשר ידע נשארה לו רק היחידה הזאת, אשר בערה כאש במוחו, בלבבו ועל שפתיו. חיה’לה! — במלה הזאת נצטמצמוּ רעיון כל הרעיונות וטירוּף כל הטירוּפים. חיה’לה! — יאוּש לאחר כל יאוּש.

בודד התהלך מכותל אל כותל. ליל אפלה היה סביב, ונדמה שזוֹהי אפלה שמלפני בריאת-העוֹלם ולאחרי חורבן העולם. לעולם לא יחדור עוד קו אור בעדה — חושך על פני תהום. ולעולם יצעד ככה בן-אדם אכוּל אש קצף מכותל אל כותל בלי קץ, בלי נוח, בלי מטרה. והכל — זעקת כאב של תוהו-ובוהו בלי קול.

אבל מדי פעם כשנדמה היה, כי הנה השיבולת שוטפת אותו ועוברת על ראשו, ורגליו אובדות את מעמדן, עוד רגע ויתגלגל לתוך התהום הפעוּרה, — היה נאחז כמו בחבל הצלה ברעיון, שגם זו סטיה היא מן הדרך. אימה? — לא. היא רוֹבצת מחוּץ לדרך. ביעותי-מות? — לא. הדרך עוברת ביניהם, ובה לא יגעוּ. הַקשֵה את לבך כחלמיש ודלג על תלי חרבות, על הררי חללים, ומן הדרך לא תסוּר. אם ראשך סחרחר ממראה הזועות — עצום את עיניך וצעד קדימה. זוהי הדרך אל גאולה וזוהי דרכך. לא רפוּדה בשושנים. אין עומדים על המקח בהקרבת קרבנות על מזבח המטרה. גם את נפשך תביא קרבן.

ניצח את המבּוכה שבנפשו. אכסאלטציה ירשה את מקומה, ותוכחת מצפוּן. במין חוּש מיוחד הרגיש את קדוּשת הנופלים. קדוש הוא שמחה, חוּליה בשרשרת הארוּכה של קדושים אשר מאות-מאות בשנים היא נמשכת, והוּא בסופה, החוליה האחרונה. וחיה’לה — כמו בת-ישראל הדווּיה, הסחוּפה, אסקופה הנדרסת תחת רגל כל נבל. בנות-ישראל העלוּבות! אכן אשמים אנחנו! מה עשינו למען הצל אתכן מן הרעה? רואים אנו אתכן מתבוססות בחרפתכן ולא הצלנוּכן. אף לא ידענוּ מה אתן חשות באסונכן. לא כאב לבנו בכאבכן, לא מדדנוּ את עומק צערכן. רק כשהרעה תדבק את אחיותינו, את כלותינו, אז יוצאים אנחנו מדעתנו. חרפה של אחות רחוקה יותר אינה מדליקה בנשמתנו אש תופת כחרפתנו אנוּ. עינוּייהן — לא עינוּיינו.

עתה הרגיש זלמן את הכתם הגדול שעל כל הרכוֹת והענוגות לבית-ישראל שפירפרו מאז ומעולם בחלאת המנוּולים. חרפתן היתה חרפתו, טומאתן — טומאתו. וכמה צריך לעמול ולהילחם עד שיוסר הכתם הגדול הזה, וכמה אשמים אנחנו נגד העולות התמימות האלה, וכמה צריך לעשות עד שיכוּפר לנו העוון הזה. דרוּשה גבורה, מאמץ ענקים.

חיה’לה הדווּיה, הסחופּה! נפשו כלתה להשתחוות לה, לכרוע לפניה, ללחך את עפר רגליה, לקנות בכל מחיר את סליחתה על האשמה נגד כל אחיותיה, לקחת את משא אסונה מכתפיה הרפות ולהעמיסו על כתפיו. לטהר אותה באהבתו ובהערצתו…

אמר לרוּץ אליה, אבל מיכל בא והודיע את דרישתה —לבל יהין להיראות אליה. קשה כשאול היה לוותר על הפגישה אתה, ולא יהיה בו די אורך-רוּח להתאפק מכתוב אליה פתקאות. אבל נודע לו שהיא קורעת אותן מבלי קרוא בהן. הבין, שמבוּכתה עדיין עומדת בעצם סערתה, וצריך לתת לה שהוּת לבלוע את מנת כוסה המרה. הוא מצוּוה להתגבר על קוצר רוּחו.

עם אנשים לא נפגש. נוח יותר היה לו לחיות את חייו את לבטיו עם מצפוּנו, את יסוּריו ואת רגעי התלהבוּתו כשהוּא בודד לנפשו. האיש היחידי, אשר שימש קשר בינו ולבין העולם, היה מוטיה, אשר גם הוא כבר החלם מפצעיו. על יד מוטיה בא במשא-ומתן עם שאר החברים בדבר העליה, אך נדחתה לשעה, אבל לא בטלה. ההכנות לעליה לא היוּ עתה כה פשוּטות כשם שהיוּ בחצרו של קוֹרקוֹ. היציאה מן הבית אחרי ההרס והשוד היתה מסוֹעפת ומורכבת יותר, אבל ההכנות נעשוּ לאט-לאט.

הסערה בלבו של זלמן שקטה, אבל העינוּיים לא פסקוּ. אלה היו עינוּיים חרישים, כמוּסים, בלי התפרצוּיוֹת, אבל בלתי נפסקים. כל יום ויום וכל רגע ורגע היה נדרש ממנוּ להתגבר על עצמו. תמיד היוּ הגעגוּעים תוססים בלבו כמין כיב גדול. ותמיד היה מרגיש את מחיצת התיל הדוקר בינו לבין חיה’לה. ופעם אחת נזכר בבהירוּת מיוּחדת, כאילו גילה דבר חדש לגמרי, כי מאז האסון לא ראה עוד את חיה’לה אף פעם אחת. רצה להעלות בדמיונו את דמוּתה מלפנים, ואימה חדשה ירדה עליו. הדמוּת ההיא נמחתה לגמרי מזכרונו, ותחתיה ראה פנים מעוּקמים, מעוּותיים, מושחתים, אשר עינויים צועקים מתוכם. לבו נתכווץ מכאב חריף והוא היה נכון לרוץ בו ברגע אל ביתו של שמואל-דויד.

הוא מצא בעצמו די אונים לבלי היתפס לרצונו זה מיד, אבל כמו אור בקע פתאום את חשרת הערפל, והמצב נתגלה לעיניו בצבע חדש: למה אנחנו שנינוּ מתענים? מה טעם לעינוּיים אלה?

קפץ וחקר והחליט: אין שוּם טעם, וצריך לשים קץ לזה. די לשבת כך בלי מעשה. תוך ישיבה בטלה זו והשתקעוּת בגעגוּעים אפשר בנקל להיעשות סמרטוּט, לא אדם. הלך לבית שמואל-דויד.

כל עצמותיה של חיה’לה רחפו, כאשר ניגש אליה. הוּא קרא לה בשמה, והיא לא השיבה. אז אמר:

— לא שמרתי את מצוותך ובאתי. הייתי מוּכרח לבוא. המצב הזה אי-אפשר שיימשך עוד. שנינו נאבד, אם נמשיך כה. רוצה אני שתביני, מדוּע לא חיכיתי עד שתקראי לי, ועליך למצוא בך אומץ לשמוע ולדוּן בשיקוּל-הדעת הראוּי מה שאומר לך.

היא לא שלחה אליו אף, מבט אחד. זלמן המשיך:

— אנחנו החלטנוּ לעלות לארץ-ישראל, ואין דבר אשר ימנענוּ עתה מהגשים את החלטתנו. ולמה אנחנוּ יושבים פה ומתענים? באתי לקרוא לך, שתלכי עמי בדרך אשר התוינוּ.

חיה’לה החרישה.

—חיה’לה — המשיך זלמן — איני מספר לך על העינוּיים, אשר אכלוּ את נפשי כל הימים האלה. התגברתי עליהם. עקרתי מלבי את כל אשר היה בעבר, והצלתי את חלומי. עכשיו חיים מחוּדשים נכונו לפנינו. החיים אשר ראינוּם תמיד בחלומנו. כלוּם לא יחדיו חלמנוּ? או אפשר גז וחלף החלום הזה מלבך? אמרי מלה, אל תשתקי.

חיה’לה נתעוותה, כאילּו כאב לה לפתוח את פיה.

— אין לי חלומות — אמרה.

זלמן שמח על הדברים הספוּרים אשר הציל מפיה. “ובלבד שתפתח את פיה”, — חשב.

— לא אמת הדבר! — אמר — יש לך חלומות, ויש לך גם אהבה. הן אַת אוהבת אותי, ודרוּשה לך גם אהבתי. הן לא בן לילה תשרשי את הרגש הזה מלבך. כלום אומרת אַת להיפרד ממני? כלום תוכלי להיפרד ממני לעולם? אמרי!

— מה אתה מבקש ממני? — אמרה חיה’לה מתוך קוצר רוּח — למה באת?

— אני רוצה לשים קץ למצב הזה — אמר זלמן — נקבע זמן לצאת לדרך.

היא רעדה כולה:

— לא אצא אתך לדרך. צא לבדך. לא היית צריך לבוא. עזבני.

זלמן החזיק בכפה:

—הן את יודעת, שלא אעזוב אותך. לא אוכל לעזוב אותך פה. אני אציל אותך מן הארץ הזאת. בעל כרחך, ביד חזקה אוציאך מכאן!

חיה’לה התאמצה להוציא את כפה מכפו.

— מדוע לא הוצאתני ביד חזקה קודם? — קראה בחרון — מדוּע לא לקחתני אז מכאן? מדוּע השארתני פה בין… בין היצוּרים הנתעבים האלה…

היא קפצה ועיניה בערו:

— הן אתה ידעת כל זאת. תמיד היית מדבר על כך. מראש חזית הכל. מדוּע לא הצלתני בעוד מועד.

פחות מכל היה זלמן מוּכן להאשמה זו מצדה.

— חיה’לה אמר — יותר מאשר אני מאשים את עצמי לא תאשימי אותי אַת… נשכח את הדבר הזה.

וחיה’לה קראה בחרון-אף:

—מה אשכח? למה אשכח? כיצד אשכח? הרי ידים לך. מדוע לא חנקת אותי בטרם הגיעה הרעה? מדוע לא תקעת סכין בלבי? מדוע לא המַת אותי? מדוּע השארתני פה בתוך הטומאה, הזוהמה, בתוך…

לא גמרה וקפצה את אגרופיה, כמוּכנה להתנפל עליו:

— איני רוצה להיות מעוּנה, חפוּרה, נכתמה! שומע אתה? אני רוצה להיות נקיה, טהורה! אני רוצה להיות כשם שהייתי! איני רוצה לשכוח כלוּם.

קולה שקע בגרונה. התחילה חורקת בשיניה.

— מדוע אין בך כוח להרגני עכשיו? מדוע אין בי כוח?…

וברחה מן החדר.

זלמן נשאר לבדו. פרץ יאוּש זה המם אותו. הוא עמד תפוּש במחשבותיו, ולא הרגיש בהיכנס מיכל החדרה. מיכל ישב אל השוּלחן והתחיל מגולל ציגאַרקה מתוך קופסה של מאַחורקה, בהביטו על זלמן.

— נוּ זלמן? — פנה אליו לבסוף.

זלמן הקיץ ממחשבותיו.

— נוסע אתה? — לעג מיכל.

— מיכל! — אמר זלמן — פה אי-אפשר להישאר!

—לארץ-ישראל, איפוא? — המשיך מיכל באותה נעימת לעג — לבנות שם מולדת חדשה?

זלמן לא קלט את הלעג שבדברי מיכל. תשוּבותיו היוּ המשך למחשבות אשר התרוצצוּ בו קודם.

— אין מוצא אחר, מיכל. — אין תרוּפה אחרת. פה רקב, כליה, מות. פה אנוּ נידונים… צריך להציל את הנפשות.

— ובכן, להשאיר פה את הבתוּלות היהודיות לאַנסים בתוך האסמים — צחק מיכל — ושם — לבנות? שם — להציל, ואותנו פה לעזוב נידונים?

קם והזדקף כשפניו נתעוותוּ מכעס.

— לכליה"! — גמר את דברו דרך סינוּן בין השינים הקפוּצות.

רק עתה עמד זלמן על הלעג אשר בדברי מיכל. אבל לא כעס ולא לעג עוררו הדברים בקרבו. לבו היה מלא עצב ורחמים על מיכל שאינו מבין את המצב, טובע ואינו יודע שהוּא טובע, ובלבו נתחזקה עוד יותר ההכרה: צריך לעשות, צריך להציל, להחיש את ההצלה.

— מיכל! — אמר רכות — פה טוב לך?

מיכל לא השיב. ישב בחפזה על מקומו והתחיל מעשן במהירות ומוציא תימרות עשן מבין שפתיו ונחיריו.

אני יוצא מכאן — אמר לאחר שתיקה — עוד היום. גם אני הולך ליצור חיים חדשים, באופן אחר…

שתק רגע והוסיף:

— בימים הראשונים לאחר המהפכה ירוּ החברים בחזית בקצינים כשם שיורים בעורבים. אני לא יכולתי. עכשיו לא תרעד ידי. כן… “כליה” — אתה אומר? נוּ, עוד נראה…

שוּב שתק רגע:

— חיה’לה נוסעת עמך? — שאל.

— היא לא נענתה עוד — ענה זלמן — אבל היא תסע. אני אכריח אותה להינצל…

— טוב — אמר מיכל — היינוּ הך. אנחנוּ פה נציל כבר את נפשותינו בעצמנו. נוּ, תהא דרכך צלחה…

ה    🔗

אחרי צאתו של זלמן הוציאה ציפה את ראשה בעד פתח החדר השני, התבוננה מבוהלת, ראתה את מיכל לבדו ונכנסה נחפזת:

— הם הלכוּ? יחדיו? — שאלה.

מיכל הבין למי רומזת המלה “הם”.

— הוּא לבדו — ענה.

— דיבר אתך? שאלה ציפה — מה בדעתו לעשות?

— לנסוע לארץ-ישראל.

— עמה יחד?

— היא אינה רוצה.

ציפה התפלצה:

— והוּא יעזוב אותה? ואתה נתת לו ללכת? לא יכולת להגיד לו?

מן החדר השני נשמע קולו של שמוּאל-דויד קורא לה. אבל היא לא שמעה.

- אבא קורא לך! — אמר מיכל.

היא לא שמעה גם את דבריו והמשיכה בקצף:

— הוא יסע לו, ומי יישאר עם הפצע בלב? למה נתת לו ללכת? למה לא עצרת אותו?

קולה הלך וחזק. כל רגש האם שבה נתמרד ומחא.

— אמא! ניסה מיכל לעצור אותה — אל תצעקי, היא תשמע, אבא ישמע.

אבל ציפה לא שלטה עוד בעצמה, פניה נתלהטוּ וכולה רעדה.

— הוא חתנה — צעקה — לכלה שלו קרה האסון, לא לזרה. זה אסונו כאסונה. מדוע נתת לו ללכת? צריך היה להחזיק בו! גידים-גידים צריך להוציא מבשרו!

קולו של שמואל-דויד נשמע שוב קורא לה. אבל היא לא שמעה גם עכשיו. חטפה את המטפחת וחבשה אותה.

— אני אלך אליו. בבלוריתו אסחבנו הנה. או אני אמות, או הוא ימוּת. לא אחריש לו.

התחילה רצה לצד הדלת. אבל חיה’לה התפרצה מן המטבח והתיצבה נגדה.

— אַל תלכי! — קראה — אַל תהיני! איני רוצה!

מראיה היה כמראה מכשפה. ציפה נרתעה.

— בתי, אפרוחי — פרשה ציפה אליה כפיה — מה עשו לך הרשעים, תרנגולת שחוּטה שלי…

בכי פרץ מפיה, וברגע זה נכנס שמואל-דויד החדרה, גבוה, צנוּם, חיור וגבו כפוּף. נשען על הקיר צוֹעד צעדים קטנים, זהירים חולניים.

— מה אַת בוכה? — אמר — מה התבכי? מה עמדת פתאום לשפוך דמעות?

לא בבת-אחת תפסה ציפה את אשר לפניה. רגע עמדה מבולבלת, אחר ספקה כפיה.

— אח, אל רחום! הן הוא ירד מהמיטה!..

גם מיכל חרד אליו ו הושיט זרוע לתמוך בו. שמואל-דויד הדף את זרועו.

—הנח — אמר — יכול אני בעצמי. לא צריך להוליך אותי, עדיין לא מַתי.

הלך וישב על הספה. ציפה מיהרה להביא כר ושׂמה מתחת לגבו.

— לא צריך כרים. מאום לא צריך. — לא חולה אני.

שתק רגע ופנה למיכל:

— את הסמלונים חיפשת? מצאת?

— לא — ענה מיכל.

—נו? — פנה אל ציפה — ואַת אומרת: לשכב. מה?

ושוב אל מיכל:

— והאופניים? ישנם?

— הזוג החדש חסר — ענה מיכל.

— הכל חסר — זרק שמואל-דויד את תוכחתו אל החלל, — כל אשר תשאל — הכל חסר…

תיקן את מושבו ושאל:

— למה בא הלז? הבחור?

איש לא ענה. והוא העביר מבט תובע מציפה למיכל ושוב לציפה עד שעיכב אותו על מיכל. מיכל היה מוכרח לענות:

— הוא רוצה לנסוע לארץ-ישראל.

— נו? — דרש שמואל-דויד עוד.

— איני יודע — התחמק מיכל מתשובה — למה אתה שואל אותי?

שמואל-דויד הפנה מבטו אל חיה’לה; במקום תשובה קפצה ועזבה בחפזון את החדר. פנה הזקן אל מיכל:

— היא נוסעת עמו?

— נדמה, שאינה רוצה — ענה מיכל.

שמואל-דויד לא שאל עוד. השתקע במחשבה ושתק. לאחר רגע התחיל שוב:

— הפרה ברפת?

— כן — ענה מיכל.

— לא הוֹלכת אותה אל הפר?

— לא — ענה מיכל.

—— מה אתה “מְכנְכֵּן” ו“מְלַאלֵא” — גער שמואל-דויד ברוגז. — למה עיניך תקוּעות באדמה? חייל אתה! בחזית עבדת.

מיכל לא ענה. שמואל-דויד התאנח ושאל:

— מתי הוא נוסע הבחור? — וכשלא קיבל תשובה תבע: — אני שואל.

— לא הודיע, ולא שאלתי אותו — ענה מיכל.

— טוב — אמר שמואל-דויד — יסע לו.

ציפה נאנחה בקול.

— אַל תיאנחי — גער בה שמּואל-דויד — יסע לו, אמרתי. אין לי צורך בו.

מחמת התנוּעה החזקה שעשה הרגיש פתאום כאב בפצע. פניו נתעוותו. שם ידו על צדו. שתק רגע. אחר-כך המשיך:

—כשנשוב, אמרתי, כבר נדע מה ערכה של פינה משלך, אז נתחיל בעבודה… אחרי חורבן שכזה, כשהכל שוּדד…

איש לא ענה, והשתיקה הרגיזה אותו. ובעיקר הרגיז אותו שויון-נפשו של מיכל.

— מה אתה יושב, בחור, כגולם של חרס? — צעק עליו פתאום — גם אתה אינך מוצא לך תנחוּמים? שם בחזית בתוך הכפרים לא נגעת מעולם ב“שקצה”?

סבלנותו של מיכל פקעה. מיהר ויצא מן החדר. ציפה מחתה חרש את הדמעות מעיניה.

שמואל-דויד הביט עליה. הן זו ציפה אשתו, רעוּתו מנעוריו. מה שוּנה מראה, שקים ריקים תלויים לה מאחרי לסתותיה. קמטים כוּסו פניה. רחמים רבים נתעוררו בלבו עליה ועל עצמו. ביקש לנחם אותה ולמצוא בה נחמה לעצמו.

— אל תבכי — אמר — גשי הנה. שבי אצלי. אין מה לבכות. זוכרת אַת? כשמת אבא עליו השלום? — צריך היה לפרוע חובות. שנתיים היה רעב. שנה אחת הכּה הברד את השדה. בשניה — בצוֹרת. הכל נשרף. ללא לחם ישבנוּ. תפוּחי-אדמה לא היו. מאום לא היה. גם הבנינים נמכרו — הרפת, המזוה — אַת זוכרת.

ציפה זוכרת, כיצד לא תזכור. הן אלה היו חייה… שמואל-דויד הוסיף:

— פרה קטנה אחת נשארה… זוכרת את?

וכי אפשר לשכוח? — הן זו היתה אז כל תקוותה כל עזרתה. אדוּמה היתה, כתם לבן במצחה. ארבעה קבים חלב מדי יום ביומו. ושמואל-דויד הוסיף:

— מיכל היה תינוק. הילדה לא היתה עוד. מיכל ביקש לאכול. נשכנו את האצבעות, ולילד השארנו רק כוס חלב אחת… צריך היה לקנות מספוא, לשלם מסים… ואַת בכית. אמרתי לך: אַל תבכי, הלכתי לעבוד אצל הגרמנים. כל היום עבדתי בשדות זרים, ובלילה חיטטתי באדמתנו. ורואה אַת? — כשנולדה היא, הקטנה, היה כבר סוס באוּרוה. אחר כך נוספו שתי פרות, עשרה צאן. הטובים שבבניני הכפר היו בחצרנו. רע היה אז? ההיה לך פנאי לשבת בטלה ולפטפט עם הנשים ליד השערים? לא הספיק היום. ארגז מלא נדה בשביל הילדה — היה?

ציפה התנודדה. כלום היא מתאוננת? ועכשיו כלום היתה מתלוננת?

— לא כלום, ציפה. — דיבר שמואל-דויד — שומעת אַת? שוב יהיה טוב. אני אומר לך. הנה אשוב לעבוד. מיכל גם הוא יסתגל לעבודה. הוא יתרגל. אני ערב לך. תראי.

— אח, אל רחום! — הפסיקה ציפה — אילוּלא הפצע שבצדך…

— מה הפצע? — עירער שמואל-דויד. — כי הן בריא אנכי. הנה תיוכחי. אצא החוּצה. יהיה כמלפנים. אַל תדאגי. היום-מחר ואני בריא לגמרי. הן אני יודע, אני מרגיש.

אבל ציפה ידעה את פצע לבה היא.

— הלואי, רבונו-של-עולם! — אמרה — אבל כשאתה, אם ירצה השם, תחלים, נשאר עוד בכל זאת חור עמוק בלב…

הדברים האלה פעלו על שמואל-דויד כמהלומה. הוא הזיז עצמו ממנה ברעש:

— על הדבר הזה אַל תדברי! — קרא — השמעת? חשבון זה גמרתי. אין מה לדבר עליו עוד. חסל.

ציפה התחילה נדה ראשה.

— הנה! כבר! — קצף שמואל-דויד — שוב היא נדה בראשה.

ו    🔗

כך היה רצונו של שמואל-דויד, שיהא חשבון זה מחוסל ומפוּנה מן המוח ומן הלב. בשכבו במיטה עשה אותו על פי דרכו. לא חיה’לה הראשונה, ולא היא האחרונה. מדוע הגויים אינם מאבדים את חייהם על כגון זה? קרה אסון — נו, קרה. אבל העיקר הן היא האדמה. היא היסוד. והיא לא שוּדדה. בעבודה ובשקידה עליה אפשר לתקן כל פגם. ומה הם מקדירים את אור היום? מהעובדה, שחיה’לה אינה נוסעת עם זלמן לארץ-ישראל היה שבע רצון, טוב. יסע לו. וחיה’לה תישאר בבית. למה לה ארץ-ישראל? ולמה לה בחור זה? במשק צריך איש עבודה ולא חולם חלומות, “יהודי ארץ-ישראלי”. בשביל עצמו חיסל שמואל-דויד את החשבון וכעס כשראה אחרים מטפלים בו עוד. והעיקר — שהסך-הכל שונה משלו.

הדלת נפתחה ורב המושבה עם זליג באוּ. יסר הרב את שמואל-דויד על שירד מהמיטה, בטרם נגלד הפצע.

— אַי אַי אַי, רבי שמואל-דויד! הן דרך של תינוקות היא. כיצד ר' שמואל-דויד עושה כך?

הוכיח לו שמואל-דויד, כי שכב דיוֹ, אין צורך עוד. צריך להשגיח על הבית.

נתברר שלא רק לשם מצות ביקור-חולים בא הרב ולא רק לשם תוכחת מוסר. הוא החל לדרוש ולחקור את שמואל-דויד לשמה המדויק של חיה’לה.

— אמנם — אמר הרב -אפשר היה לעיין בספרי המשפחה אשר בפקידות המושבה, אבל הכנופיה הן שרפה את כל התעודות.

וזליג אישר: מה יש לדבר! עד פיסת נייר אחרונה. מאוּם לא השאירה.

— ולנו — הוסיף הרב — לא ברוּר הדבר, השם אחד לה “חיה” או שמא שני שמות לה. אומרים, כי שמה “חיה-שרה”.

שמואל-דויד מתח את כל כוח הקשבתו. חשד נתעורר בו:

— למאי נפקא מיניה — חיה, או חיה-שרה? — הקשה — לשם מה הרב שואל?

— אֶט — אמר הרב — ענין יהודי רגיל. צריך לרשום בפנקס הקהל את המקרה, רחמנא ליצלן…

— איזה מקרה? איני מבין — חקר שמואל-דויד.

— אותו מקרה — ענה הרב — האסון, ירחם השם, שאירע לבתך. וצריך לדייק בשם, שיהא כתוב כהלכה.

שמואל-דויד הרגיש שנשימתו נעצרת: שוב מזכירים לו את האסון. גם אלה אינה מניחים לשכוח. גם הם ראשם כואב על האסון.

— רבי! — קרא נרגש — הבת — בתי והאסון — אסוני. מאי איכפת למי? איני רוצה לרשום כלום. לא צריך.

הרב ראה עם-ארצוּת זו של אדם זה ורחמיו נכמרו עליו. החל להסביר לו בקול רך:

— תבין נא, ר' שמואל-דויד. הן מרא דאתרא אני. חובתי להשגיח על כל המתרחש לצאן מרעיתי בקהילתי. וכבר נהוג משנים קדמוניות לרשום לזכרון מקרים כאלה לתקנת בנות ישראל. שהרי בעוונותינו הרבים אין אנו יודעים, מה יארע חס ושלום מחר. ובכן, אל תהיינה תלונות ותביעות לאחר המעשה, ןאל יוציאו חס-ושלום לעז על בנות-ישראל כשרות.

שמואל-דויד ניענע בראשו:

— אין לי צורך בזה. לא צריך לי.

זליג התערב לעזרתו של הרב:

— כלום יכול אתה, ר' שמוּאל-דויד, ליקח על עצמך את האחריות? סבור אתה, שאם יש חתן לבתך, הרי אתה פטור מכל? כשהרבי אומר, ודאי יודע הוא מה שהוא אומר.

שמואל-דויד הפסיק אותו:

— אין לבתי חתן. הוא נוסע לארץ-ישראל ואין לי צורך בו. וגם בפנקס הקהילה אין לוי צורך.

הרב הקשיב ולבו מלא צער: מנהג אבות קל שכזה… אי, יהוּדים, יהוּדים. מאסו בדרכי אבות… דורות קמו…

ושמוּאל-דויד חש את הסערה המתחוללת בקרבו, השתדל לדבר בקול עצור ולהבליג על כעסו. אולם במידה שהוסיף לדבר, כן פחתה הבלגתו, ולסוף צעק בכל כוחו:

—למה אתם כולכם כאילו נועצתם יחדיו לטפל בענין זה? נאחזתם בו, כעורב בפגר. מדוע לא תוכלו לשכוח אותו? מה אתם עושים אותו עיקר של חיים? כולכם! כולכם! אמא בוכה, עיניה כבר נעשו טרוטות, הבן תועה כאבוּד, והבת נהפכה כבר לקנה שדוף. והנה גם אתם… אני שואל את הרבי: מה אירע? כשנודע לי, כי סוסי עומד באוּרוה אצל הכנוּפיה התגנבתי בלילה והוצאתי אותו. הלכתי לחיים ולמות, ויחד עם הערמוני הבאתי את הפצע הזה…

הרב נחפז לומר:

— אמנם, אמנם, אם ירצה השם, לכשתחלים אזכירך לברך ברכת “הגומל”.

— ואברך — צעק שמואל-דויד — אבל מה אני בלי סוס? כיצד אצא השדה? ופה מזניחים בית, כל המשק. אין שום עבודה נעשית. ועתה גם הרבי הזניח את הגמרא בגלל זה. וכי מה קרה? מה היה? — אני שואל: אנוּסה היא?

—אל תצעק, הירגע נא — קפצה אליו ציפה — אח, אלי! הן חולה אתה, אף היא תשמע… שתוק!..

— לא אשתוק! — התלקח שמואל-דויד יותר ויותר — תשמע לה! אין מה להסתיר! אין מה להסתתר. איה היא? תבוא הנה. תראו: מה נוּטל הימנה? מה נעשתה חסרה? גרוּעה היא מנשים אחרות? לא מוּכשרת היא להיות אשה לבעל, אם לילדים? חרשה נעשתה? אילמת? צולעת? חותם במצחה? כתם בפניה? גרועה היא מהרבנית? הבחור ההוא ימצא טובה הימנה? היא אינה ראויה לו?

הוא קפץ ועמד על רגליו. ציפה נפחדה.

— אח, אלי! — פרצה צעקה מפיה.

קפצה אליו לתמוך בו. והוא צעק אליה:

— שתקי! בל אשמע מלה מפיך! אני לא אתן לו לדרוך על סף ביתי. אגרש אותו. יסע לאשר יחפוץ. יסע לו. יסע לכל הרוחות!

ובמלה האחרונה כמו הוציא את כל כוחו. הדף את ציפה מלפניו, כאילו היא האשמה בכל הצרה שבאה עליו, ועליה צריך לשפוך את חמתו, והתחיל צונח ארצה.

זליג קפץ והחזיק בו, ציפה עזרה על ידו בוכיה ומקוֹננת.

— הסי — גער בה זליג — הן אין זה ולא כלום. התעלף. מיד תשוב רוחו אליו. הנה הוא פוקח את עיניו.

שמואל-דויד אמנם פקח את עיניו. ציפה וזליג השכיבו אותו על הספה. פניו נעשו ירוקים, ולעומת פניה האדומים של ציפה והזקן השחור המבריק של זליג, נראו כפני מת. נשימתו היתה כבדה ומבט עיניו כמחוּסר ישע.

ציפה התיצבה על ידו, סופקת כפיה. נדמה לה כי אסון אשר לא היה עוד כמוהו מתרחש לבוא. הורידה את ראשה על הכר לידו ומתוך יללה דובבה:

— על מי תעזוב אותנו? מה יהיה אתנו?

נגלה לעינה מראה הבית בלי בעלים, בלי ראש ומנהל. בלי רוחו של האיש הזה המכנס בו חיים. היא פירכסה בכל גופה הרחב.

שמואל-דויד דיבר אליה דברים מקוטעים.

— אַל תבכי, ציפה, אַל תבכי. אין זה ולא כלום. עוד נעבוד. יחדיו נעבוד. את מיכל ארסן. קוֹלוֹניסט נקח הביתה. חתן לחיה’לה. עלית גג נבנה להם. אני אומר לך…

נוכחותו של הרב הטרידה את מנוחתו. הוא ירא שמא יחדש הרב את השיחה על פנקס הקהילה. חיפש בעיניו את מיכל, כשם שהיה רגיל מאז, שיהיה מיכל על ידו בכל שעה רצינית שבחיים.

איה מיכל? — שאל — קראי את מיכל אלי.

ברגע זה נכנס מיכל החדרה. הוא היה לבוּש כאיש צבא בצאתו למסע. אדרת-שינאֵל וחגורת עור רחבה. על רגליו — חיתולים של צבע חאַקי, תרמיל על גבו.

קוֹדם היה סבור לא להיפרד מאנשי הבית, אולם ברגע האחרון לא מצא די אונים בנפשו ללכת בטרם ישלח מבט אחרון על הבית, על אמא וחיה’לה. לאבא החדרה החליט לא להיכנס. והוא שיער, שאבא כבר חזר לחדרו ושוכב שם על מיטתו. נכנס ונפתע למראה עיניו. עמד על המפתן ולא ההין לצעוד הלאה.

מבטו של שמואל-דויד נפל עליו.

— איפה היית? — שאל — למה אתה מתקשט ביום חוֹל כמו בחג? איזה חג לך?

מיכל עמד נדהם. ראה את דמעות ציפה שבכתה בלי קול; ראה את הרב שעמד נפחד ומבולבל; ראה את פני אבא שבקושי אפשר היה להכירם — כל כך נשתנו בזמן הקצר הזה, — ולבו פעם בחזקה. מה ישיב לאביו על דבריו? וכיצד יאמר לו מה הוא עומד לעשות?

אולם לא היה צורך לומר עוד משהו בנידון זה. שמואל-דויד הבין מעצמו, שאין זו התקשטת ליום חג. לא אדרת מרופשה זו לובשים לכבוד חג, ולא תרמיל חובשים על גב ביום חג. לא איש חוגג עומד לפניו, אלא חייל יוצא לפעולות.

— לאן אתה? — שאל — לאן?

מיכל לא ענה. הוריד ראשו ושתק.

— מן הבית? — חקר אותו שמואל-דויד. — עוזב אותי? לבדי?

אותה חולשה שהרגיש בה קודם חזרה אליו.

— קחוּני — לחש — אל המיטה. לא טוב לי…

— — —

בחדר הגדול שבבית שמואל-דויד הוּשלך הס. הרב ישב ליד השולחן ולא זז ממקומו, כאילו שכח, שלא פה ביתו, וישיבתוֹ במקום הזה אין לה טעם. זליג לא בא לקחתוֹ — וישב. הרהורים קשים מילאו אותו. אמונה חסרה. בטחון חסר. קוצר-רוח תקף את העולם. נתיאשו מן רחמים… ואין הדור נשמע גם למנהיגים… אין השפעה לרבנים. אין לצאת ידי חובה… אח, רבונו-של-עולם… אל תיסרם, לא בזדון הם עושים, כי אם מחמת כובד העוֹל, הגזירות הרעות. אהיה אני כפרתם…

אנשים באו מן החוץ ואנשים יצאו — מחרישים וזהירים, פוסעים על בהונות רגליהם. בא קוֹרקוֹ עם שק הקמח. באו זלמן ומוֹטיה וישבו מחרישים ליד השולחן.

מחדרו של שמואל-דויד יצא זליג וניגש אל הרב:

— הבחור יוצא מיד למחנה האדוּמים… מה יש לדבר. אם, חס ושלום, יקרה משהו, לא יהיה גם מי שיאמר “קדיש”… נלך, רבי, הביתה.

הרב הצטער:

— כדאי היה לומר וידוּי…. עכשיו, בעוד מועד…

זליג הניע בידו:

—אין עם מי לדבר.

עזבו שניהם את הבית. אחר כך יצאה חיה’לה מחדרו של שמואל-דויד. דמעות שפעו כמטר מעינה. מיכל הלך אחריה ומילמל:

— חיה, חיה’לה, שמעי…

זלמן קם ממקומו ומשך את מיכל בשרוולו אליו:

— הנח… תבכה לה… אל תפריע.

קוֹרקוֹ אמר:

— אהא. עם הדמעות יוצאת כל זוּהמה מן הנשמה.

מיכל הביט עליהם, כאילו איננו מכירם. לסוף הופיע חיוך עלוב על שפתיו:

— א, זלמן… מבין אתה? אילו ידע אבא, שעוד לא השקו היום את הסוס ואת הפרה…

מוטיה קם מיד ויצא מן הבית בלי דבּר דבר. לסוף אמר מיכל בפנותו אל זלמן:

— אליבא דאמת, טוב שבאת. תעזור פה לסדר מה שדרוש יהיה. אני איני יכול להישאר — משמעת. “העבודה — לא דוֹדה”. נו, לא כלוּם. קשה קצת. שריד מן הישן הוא. לא חשוב. כיצד אמרת? — לבנות מולדת. כן. אתה מצד זה, אני מצד זה. שטחים שונים, דרכים שונות. לא ניפגש עוד, מה?

— ניפגש — אמר זלמן — בכביש הגדול אל החירות…