תשעה חדשים ארוכים, מאמצע הקיץ עד אמצע האביב, ישבו איוַאן איוַאניץ', מאיר זאלקינד וגרישה, כלומר, גרשון דראבּקין, בחדר אחד בעיר שעל גדות הדניאֶפּר. דיניקין עלה על העיר וירה, מאַכנוֹ עלה וירה, עלה גריגוֹרייב וירה. כנופיות שונות עלו וירו, והבולשיביקים ירו אף הם. בימים היו הכדורים מתופפים על הגג ומזמזמים באזנים, כשהיה מי מוצא אותן מאחרי המזוזה החוצה. בלילות היה מצב המצור הופך את החוץ לים של אימה. והשלושה — מנעוּל אחד להם, מגן אחד בפני החוץ המשחית, ופתילה קטנה אחת נתונה בצלוחית משל דיוֹ האירה להם את החשכה. על שולחן אחד אכלו לחם ניקוּדים עם תה של גזר מיוּבש — מטעמי המהפכה. מורא אחד היה מזעזע אותם לקול פצצה אחת מאחרי חלון הבית — ביום, ולהד פעמי איש מן החוץ — בלילה. תשעה חדשים ארוכים אלה של ישיבה בכפיפה אחת היה בכוחם להטיל קרבה גם בין פסילי אבן, ולא כל-שכן בין בני-אדם, ואפילו אם הם זרים זה לזה ושונים איש מרעהו כשלושה אלה.
זרים ושנים היו, ומשלושה רוחות שמים שונים באו אל העיר שעל הדניאֶפּר. איוַאן איוַאניץ', בן “פּופּ” כוֹמר פראבוֹסלאַבי, מהנדס ומנהל בית-חרושת למסמרי ברזל, בא מעיר הפלך ויאַטקה. שם הרביץ מנה יפה של סטירות לחי לשומר חצר בית-החרושת ונאלץ לברוח מחמת הפועלים. הוא היה כבן ארבעים ומעלה.
מאיר זאלקינד היה בן עשרים ושמונה, יחיד לאביו, בּעל בית עשיר בסמאַרגוֹן. באחד הגיוסים שבראשית השנה השניה למלחמה תקע לו האב בידו צרור אחד של תעודות מזויפות, ועוד צרור אחד של שטרות-כסף, לא מזויפים, ושלח אותו אל העיר הרחוקה, מקום שאין מכירים אותו, להיות שם “דיזירטיר” עד כלות המלחמה. “רק יזכור ולא ישכח, ששמו הוא מעתה מאיר זאַלקינד. וייזהר וייזהר, והאל ישמרהו מנפול בידי הגויים”. המלחמה תמה, החזית שהציפה את סמאַרגון הניחה מן העיירה רק תלי חרבות, ותחת אחד מהם — קבורתו של האב הרחמן. לא היה עוד בית לשוב שמה. נשאר בנכר בשמו מאיר זאַלקינד.
גרישה היה הצעיר משניהם, כבן תשע-עשרה, יתום מאב, גדל בתלמוד-תורה ועל המדרכות של העיירה בּאָרדיאנסק. בשעת המהפכה נתגלגל לתוך הצרכניה העירונית בתור מוכר. מטעם הצרכניה נשלח אל ה“גוּבפּרוֹדקוֹם”, היינוּ הקומיסאריאַט המרכזי לעניני אספקה שבעיר הפלך, כדי לקבל שם אילו סחורות. את הסחורה קיבל ושלח לבאָרדיאנסק ברכבת, והוא עצמו נשאר בעיר הגדולה.
מצפון ומדרום וממערב נתגלגלו אחד-אחד לעיר הזאת, והז’ילאוֹטדיאֶל — המכון לאספקת דירות לתושבים — הושיב אותם יחדיו בחדר הגדול והם ישבו בו תשעת ירחי מצב המצור, איש בצד רעהו. תחילה נתישבו בו גרישה ומאיר, שבמקרה נזדמנו יחד במשרדיו של הזדילאוטדיאל לבקש דירה.
האולם הגדול של הבנק האַזוֹבי-דוֹני מלפנים, אשר הז’ילאוֹטדיאֶל השכין בו את משרדיו, היה מוּצף כולו ערפל של עשן “מאַחוֹרקה”, שהיה תלוי פה בין התקרה והרצפה מהיום למחרתו, שבועות וירחים. האותיות המוזהבות מעל לאשנבים ולשבכות הקופות מלפנים, והכרכובים המוזהבים מעל לחלונות ומתחת לסיפון המצויר התעטפו עשן זה לכסות את ערוות הברק שהיה להם לפנים. נדבך אחר נדבך לבשו כהות וכמעט נשתוו לאפוֹֹר-כחלחל של העשן, אשר בני-אדם מבולבלים נדחקו בו מפתח לפתח ומאשנב לאשנב. המון כמו בתחנת מסילת-ברזל גדולה בטרם תזוז הרכבת ממקומה, נתחכך זה בזה, נחפז והתרוצץ נדמה היה, כי עם שלם נשאר מחוסר בית ומשען לראש.
התור היה ארוך ונמשך מן האשנב למסירת בקשות וקבלת ידיעות לכל אורך החדר עד היציאה ומשם חזר לאחור ושוב לפנים בזיגזגים אחדים. האנשים עמדו בשורה כמו במוּעקה, כלבנים הללו הנתונות בתוך הקיר. לא נעו ולא זעו, רק החליפו את מעמד רגליהם, שקפאו מעמידה והרגישו בהכנעה את החולשה שבלב מחמת המתנה ארוכה ומשעממת. גרישה לא רצה עוד לעמוד שותק ומביט אל המטפחת החּומה שעל עורף העירונית אשר עמדה לפניו; יצא מן השוּרה וניצב מן הצד להתבונן בעומדים. ואז נתעוררה בקרבו התענינות מיוחדה באותו צעיר בעל הפנים הסגלגלים, הכהים, המשוּבצים במסגרת של זקן שחור, אינטליגנטי. סתירה עצומה נתבלטה בין אינטליגנטיוּת זו ובין ה“שינאָל” — המעיל הצבאי — הבלה שהיה לבוש. מעיניו הגדולות נשקף פחד קפוא. זה היה מאיר, אשר בא גם הוא לבקש לו פה דירה.
גרישה לא היה מאלה המתקשים לגשת אל אדם זר. היה לו לב מלא ידידות לעולם, וחיוך של חיבה מוכן לו בשביל כל אדם, ובזאת התקרב לאנשים על נקלה. הציע למאיר סיגריה. מאיר השיב בתנועה שלילית. שאל גרישה בתמיהה: וכי החבר אינו מעשן? — השיב מאיר שוב בתנועת ראש אילמת: לא. אולם גרישה לא נרתע מפני השתיקה העקשנית של הצעיר המשונה והתחיל מושך אותו בלשונו, והוציא ממנו מלים, על דרך שהמוקיון מוציא סרטים בוערים מגרונו. עד מהרה נודע לו, שהבית, אשר הצעיר הזה גר בו, הוחרם בשביל הדיביזיה האַרטילרית החדשה הנוצרת בעיר; נעקר הצעיר מדירתו. גר זמן-מה ברפת שעמדה ריקה. משקיבלה הדיבזיה סוסים הוּצא גם מן הרפת, עתה הוא לן בפינת חצר הבית. אבל גם שם אסור לזר שלא מן הדיביזיה להישאר. והנה חודש ימים הוא מחכה פה לדירה, והנערה הצהובה שמאחרי האשנב פוטרת אותו כל יום בלך ושוב מחר.
בקול צרוּד ומרוּסק, כמתוך חליל נושן שהעלה חלוּדה מחמת אי-שימוש בו עידן ועידנים, דיבר מאיר, ובדברים מקוּטעים ובשברי דברים. כבן-אדם שנגמל מן הדיבור, מסר את הידיעות האלה לעלם הזר. גרישה שאל אותו: היש לו המלצות אל הנהלת הז’ילאוֹטדיאֶל? מובן, לא היו לו שום המלצות. מאין? וכיצד? גרישה מדד אותו כולו על לבושו ועל הפחד שבעיניו ועל דיבורו מרוּסק במבט סוקר ובוחן והחליט, שבר-נש זה לא ישיג כלום, ואם לא יקבל אותו מישהו לחסותו, אבוֹד יאבד. אמר לו:
— שמע נא, חבר: אם רוצה אתה לגוּר עמי יחדיו… אני אקבל חדר. את פני לא תשיב אותה נערה צהובה… והנה אם אתה מסכים… לי לא איכפת, אדרדבא…
וכשהגיע תורו לעמוד אצל האשנב לפני הנערה הצהובה עם החריצים העמוקים בתסרקתה הגדושה סימני המסרק העבה והנדיר, נתקבל לכתחילה גם הוא בפנים חמוּצוֹת ובמענה הרגיל:
— אין חדר, חבר, בוא מחר..
אבל גרישה הושיט אליה מכתב במעטפה קטנה סגורה, ובצחוקו הידידוּתי אמר:
— פרישת שלום, חברה, מאת פטר אַרקאַדייביץ'. הוא ביקש למסור… בבקשה!
הפנים החמוצות נשתנו מיד. הנערה פתחה בצפרניה הצבועות אודם מבריק את המעטפה והוציאה את הפתקה. פניה הבהיקו. מגרונה אף התפרצה נהימה חרישית של סוּסה צוהלת מתוך הנאה. על גרישה לטשה עיני מחמאוֹת ובתנועה של חן אמרה מעין הזמר:
— תמסור נא לפטר אַרקאַדייביץ', שאני רוגזת עליו. איני רוצה לקרוא את מכתביו.
גרישה השתחוה לפני האשנב:
— כדבריך, חברה, אמסור בדיוק. מעכשיו יהא בא בעצמו לא על ידי מכתבים ולא על ידי שליחים.
— חי-חי-חי, — צחקה הנערה.
גם גרישה צחק, ותוך צחוק סיפר, שבעצם דרוּש לו חדר בשביל שנים, שהרי יש לו חבר, והוא רוצה לגור עמו יחדיו. והנה על כן אם אפשר…
— בבקשה, בבקשה. אדרבא, נעים לי מאד, — היתה התשוּבה.
ובו ביום לפנות ערב כבר הסתדרו גרישה ומאיר יחדיו באוּלם הגדול שברחוב יֶקאַטרינה מספר 2. זה היה טרקלין רבוּע. עם רהיטים רפוּדים קטיפה ועם תקרה מקושטת זהב — חדר מהוּדר של עשירים, אשר מאיר ירא לפסוֹע בוֹ פסיעה. הוא ישב לו על קצה כסא של קטיפה, אצל השולחן
המלוּטש מעשי פיתוחים, ונשאר יושב כך עם צרוֹרוֹ לרגליו על הרצפה המשובצת, נכון כל רגע לקראת גירוש.
אותה שעה טיפס גרישה על הקירות ותקע מסמרים בטפיטים המוזהבים ותלה עליהם את הבגדים שהוציא מסלוֹ — אדרת-חורף ישנה, מכנסים טלוּאים, מגבת ועוד חפצים כדומים לאלה מתוך משקו הדל.
איואן איואניץ' נוסף עליהם רק לאחר יומים. אף הוא הביא בידו “אורדר” מאת הז’ילאוֹטדיאֶל המרשה לו לתפוס את הטרקלין העשיר. הוא היה רם קומה ובעל בלורית חוּמה ארוכה ודיבר בקול, כפעמון הומה מראש מגדל של בית-תפילה:
— סדרים, הלא? לאחד נותנים “אוֹרדר”, ולשני נותנים “אוֹרדר”. וגם לשישי יתנו, ולכולם — לאותו חדר עצמו. כאילו רק חדר אחד יש להם בכל העיר. בוני חיים חדשים! יוצרי סדרים! “ז’ילאוטדיאל”! הרי לשון — מה? לכל הרוחות!
וכבר עמד לעזוב את החדר עם צקלונו, אולם גרישה עצר אותו. למה? יספיק המקום גם בשביל שלושה. לא כלום, יישאר נא.
________________
בּפרוֹץ המפכה הפבּרוּאַרית שם איואַן איואַניץ' בּעצמוֹ
ובמוֹ ידיו את הכּבלים על זרועות הגוּברנאטוֹר הויאַטקאי וליוה אותו בהשגחתו הפּרטית עד שערי בית-הכלא. עכשיו היה איואַן איוַאניץ' מלא מרירות כלפי הבוֹלשביקים, שהרסו את חלומו הנעים על ריפוּבליקה דמוֹקרטית עם פרלאמנט מקים ומוריד ממשלות לפי הגיזרה האירופית, ואותו עצמו, את המהפכני הותיק, עשו קונטר-ריבוֹלוּציוֹנר. הוא היה זקוּק יתר על כל לנפש חיה, אשר בחיקה ישפוך את תרעוּמתו הגדולה על הצדק הנרמס ברגל, על האַנאַרכיה השלטת, על הקוֹדש המחוּלל של המהפכה וכדומה. בשני שותפיו לדירה מצא את השומעים המתמידים, אשר כל כמה שהיו דבריו ארוּכים, וכל כמה שהיה חוזר עליהם, היו הם מקשיבים לו בשקידה שאינה רוֹפפת.
כבר בערב הראשון להתגוֹררוֹ בחדר, כשהרגיש עדיין את עצמו מלא חשדוֹת, כשבוּי בין הזרים, ובלבוֹ החלטה להיות נזהר בדברים, לא יכול לבלום את פיו. גרישה שסיים לתקוע מסמר אחרון בציורי הזהב שעל הקיר, תלה את אדרתו של איואַן איואַניץ' עליו בהודעה מתוך שביעת-רצון:
— עכשיו הכל בסדר. כלום לא נשאר עוד לעת-עתה לעשות.
ולא יכול איואַן איואַניץ' להתגבר על טבעוֹ הרוּסי-אינטליגנטי ולכלוא בחוּבוֹ את דברוֹ המתוּבל ואמר:
— נשאר עוד לכסות את הרצפה רוֹק, קליפות של גרעיני חמניות.
גרישה פרץ בצחוק, ואיואַן איואַניץ' התמתח פרקדן על ערש הברזל, אשר גרישה קיבל בשבילו בכוח מיודעיו בעלי ההשפעה מן הקואופראַטיב, ונתן חופש ללשונו.
— הרי זו תמוּנה מצוּינה! הסמל האמיתי של ימינוּ המזהירים, ציוּרי הזהב של הטפיטים מעשה אמנות — מכוסים מכנסים מרופשים תלוּיים עליהם לקישוט. בין הרהיטים מעשה פסיפס דק — מיטות-ברזל מוחלדות. על כל זה מפיץ אור דלוּח הפתיל הזה המעלה עשן מתוך צלוחית הדיו עם הנפט המסריח, בשעה שחוּטי החשמל מנותקים ותלוּיים מדוּלדלים וזרים של קורי עכביש עליהם. בקיצוּר — הסגנון המובהק של התקופה — “החַמיוּת” ברכיבה על עורף התרבוּת, משל לערפּד. אכן, סגנון של “ואַמפּיר”, יופי של “חם”.
ניכר היה שגרישה מרוצה מזה שאיוַאן איוַאניץ', אשר החריש תחילה מתוך חשד, התיר לסוף את לשונו. גרישה השתדל להמשיך בשיחה:
— לא רק אצלנוּ כך, בכל מקום כך, אדוֹן קוֹלוֹקוֹלוֹב.
— ודאי, ענה איוַאן איוַאניץ', — לכל מקום חדר רוחו של “חם”. בּכּל הוּא מושל ואת הכל כיסה רוק.
— מדוּע “חם”? — עירער גרישה מתוֹך חיוּך של אדיבות. — לא “חם”, אלא פרוליטאַריאַט — לוֹ השלטון, והוא יוצר חיים חדשים ויורק על הישנים.
איוַאן איוַאניץ' קפץ וישב במרץ כל-כך חזק עד שהמטה התאנחה תחתיו:
— הנך חבר למפלגה, אזרח דראַבקין?
— לא חבר.
— אבל במיטינגים אתה מבקר?
— מובן, מעניין מאד.
— גלוי הדבר! — התחיל איוַאן איוַאניץ' בחום מחוּדש — הפטפוטים של הנואמים המיטינגאים פורצים מקרבך בזרם. ה“פרוֹליטאַריאַט”, “הוא יוצר”. שיכורים הם, ולא פרוליטאַריאַט! הוֹטנטוֹטים פראים, בהמוֹת. אני אספר לכם, כיצד הם יוצרים. את אַרמוֹן הנסיך סוּכוֹרוּקוֹב של הפּרוֹספאֶקט — יודעים אתם? השכינו בו פלוגה של הצבא האדום, את הפרוֹליטאַריאַט שלכם, בעל השלטון, והנה את הדלתות ואת הרהיטים מעשה פיתוחים מפוארים של ברונזה שרפו זה כבר בתנוריהם — מעין זה המוחלד והמפוחם המפאר את חדרנו. עתה הם מוציאים כבר את לוּחות העץ מתוך פסיפס הרצפה, ומסיקים בהם את התנוּרים, והמעט להם כל זה, והרי הם מסיקים את התנורים גם בספריה של האַרמון — אחת העשירות שבנפה. אֶכסמפלארים נדירים, יקרי מציאוּת, אנציקלופדיות משוּבחות, הקלאַסיקים של ספרות העולם על קלף. כך הם יוצרים. שאֶכּספּיר בכריכות של עורות מאָדמים — להסקה. הרי הם ילדי השדים! ואתה אומר פרוֹליטאַריאַט!
איוַאן איוַאניץ' קם והתחיל מתהלך ברוגז הנה ושוב:
— הם יוצרים! — המה קולו כקול הפעמון מעל מגדל בית-תפילה — חברי עבד בבית-חרושת בויאַטקה. והיה שם שומר אחד — השוער מיטריץ‘, שיכור תמיד. נוּ, הגיע הזמן שהפרוליטאריאט התחיל יוצר חיים חדשים, עלה מיטריץ’ זה, יוצרם החדש של העולמות, על הבמה באסיפת הפועלים ונאם לאמור: “אחים! עשרים וחמש שנים עמדתי ליד השער, עכשיו — דייני. יעמדוּ, איפוא, האדונים המהנדסים ליד השער, ואני אשב פה בתוך ה’קאַנצילאַריה' במקומם”. האסיפה צהלה במצהלות סוּסים לדברים המחוּכמים. “בּראַבוֹ, מיטריץ‘! צדק מיטריץ’! חכם מיטריץ'” הושיבו את מיטריץ' ב" קאַנצילאַריה" זאת אומרת, בהנהלת בית-החרושת. מילא, יושב הוא. בינתים בית-החרושת שובת, אלא שהמהנדס אינו זז פסיעה מן המכונות. הוא שומר, כי מי יודע, מה מנהל מעין זה של מיטריץ' מוכשר לחדש? והנה עברו ימים שבעה, עשרה. פעם נאלץ המהנדס להפסיק את השמירה לשעה לשעה קלה, ובשובו
והנה מיטריץ' שלנו עומד בתוך מחלקת המכונות יחד עם להקה של שיכורים כמותו, וכולם מזיעים. מה קרה? הם הסירו את רצועת הטראַנסמיסיה הגדולה וחותכים אותה לגזרים: סוּליוֹת לנעלים. והם מחלקים: שלושה זוּגוֹת של סוּליוֹת לגוּלגוֹלת — כך עלה בחשבונם. התחיל המהנדס צועק: מה עשיתם, קובעי נפשות, בני כלבה! הן את בית-החרושת הרגתם! כאשר יידרש להניעוֹ, היכן תקחו עתה רצוּעה? הן בעד כל הון לא תמצאוּ אותה בשוק! — ענה מיטריץ‘: “לא כלום, חבר מהנדס. אנחנו נזיז אותו כך, בלי רצועה, זאת אומרת, בידים, כל הקהל יחד”. השמעתם? — “כל הקהל יחדיו”! ואת הסוּליות הם נושאים במרוּצה לתת אותן בחאַנז’ה… נוּ, התחילוּ דמיו של חברי המהנדס רוֹתחים. חטף את מיטריץ’ בצוארונו וזרק אותו דרך הפתח החוּצה: “לכל הרוחות,, זרע תועבה! אַל תעיז להציג עוד את כף רגלך המזוהמת על אדמת בית-החרושת!” כיצד אפשר היה לדבר בלשון אחרת עם חמוֹר שכמוֹתו? הרי זה פשע פלילי! נוּ, הזמינוּ את חברי לצ’אָקה בעווֹן עלבוֹן הפרוליטאַריאַט. בגידה במלכוּת! משום שרצה לשמור על רכוּש המדינה, שלא ילך לטמיון, הנה כיצד הפרוֹליטאַריאַט שלכם יוצר. הדיוֹטים!
גיבור הסיפור הזה, אליבא דאמת, היה איוַאן איוַאניץ' עצמו, אלא שנתירא עדיין מפני הזרים וכיחש. אבל לאחר זמן מועט חדל איוַאן איוַאניץ' לירוֹא. ומאז נעשה הדבר שיגרא בחדר הזה: בערבים, וגם בימים ששלשתם היוּ שוהים בבית מחמת יריות בחוּץ — איוַאן איוַאניץ' שוכב פרקדן על מיטת-הברזל המוחלדת שלו, כפות ידיו תחת לראשו, ורגליו הארוּכוֹת על המסעד שלמרגלות המיטה, והוא דורש. לשונו שנוּנה, והלעג שלו מעורר צחוק. ולגרישה דרוּש היה ענין שימלא את ריאתו צחוק בריא. דומיה ומנוחה היו זרות לרוּחו. לבו היה תמיד טוב עליו. חיים אחרים חוץ מאלה היום הזה לא ידע. ומה שידע זרק מזכרונו החוּצה, כשטוּיוֹת של ילדים, כחלוֹמוֹת. הוא גדל בשנות המלחמה והמהפכה, ודמוּתוֹ הוקצעה לפי מידתן ולפי כל העקמוּמיוּת שבקויהן. לא הרגיש לחץ במסגרתן, וכלל לא קשה היה לו למצוא דרך במערבלתן. על כן היה לו הצחוק לתענוּג. בבית אמו בבאָרדיאַנסק, שהיו לו שם אחיות ואחים קטנים, היה מצחק עמהם הרבה, ופה בכרך, בנכר לא היה לו שום טעם לחסר נפשוֹ מזה. בבאָרדיאַנסק היה לו בית, סביבה של משפחה. אמנם צריך היה לדאוג לה, לעבוד למענה כל עבודה, לסיפוּק מזון ומלבוּש לבית. אולם העבודה לא היתה קשה עליו, כי נתחנך ונתגדל עם תנאי החיים יחד. תחת זאת היה חם ונוח לו באוירה של המשפחה. שותפיו לדירה יצרוּ בשבילו מעין אוירה משפחתית זו. החדר לא היה ריק. השעות שבילה בין כתליו לא היו שעות של בדידוּת ושעמום רווקים. גם ההרגשה שהוא רגיל לה, כי הנה יש נפשות הזקוּקוֹת לו ועליו לספק את צרכיהן, נשארה פה בעינה. איוַאן איוַאניץ' ומאיר לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם בחיים הללו. אילמלא הוא, לא היו להם לא כרטיסי אַספקה, לא מיטה, לא בגד, לא כלום. הוא היה המכניס גם לחם, גם טה גם סוּכר, גם כל שאר צרכים אשר שעת החירוּם יכלה לספקם כדי קיוּם. איוַאן איוַאניץ' ומאיר שניהם היו גדולים ממנו בשנים, אולם גם אמא בבאָרדיאַנסק היתה גדולה, ובלי עזרתו לא היתה יכולה להתקיים. נעים היה לגרישה, אשר זה לא מכבר יצא מתחת כנפיה של אמא, להרגיש את עצמו שוב תחת כנפים סוככות — תחת כנפיו של איוַאן איוַאניץ'.
ומאיר, אשר נגלד כקרח במשך שנות היותו דיזרטיר, ודאי מצא את הדרוּש לו בחבריו לחדר. חמש שנים למן היום ששלח אותו אביו להיות זר מתעלם בנכר, ישב פרוש מן העולם בעלית גג של אותו בית, אשר ממנו הושלך החוצה עם יסוד הדיביזיה האַרטילרית החדשה. ביום היה גורר עצמו מן הבריות בוילאות עבים על החלון. בלילה לא היה מדליק אש בחדר. שכב מכונס ומכוּוץ בפינה שבמיטה, כדי לתפוס מקום מועט, שלא ירגישו בו. על בהונות רגליו היה עובר מפינה לחברתה באפלת ארבעת הכתלים שלו, כדי שקול צעדי עצמו לא יגיע לאזניו. ירא להיראות החוּצה, שמא ירגישו בו, כי עריק הוא. ירא לפצות פה, שמא יגיד קולו את פשעו. עיניו התחילוּ כואבות מן האור. קולו נחבא, כאילו נסתם גרונו. וגם אחר כך, כשבאו ימי המהפכה ודלתות הסוגר נפתחוּ גם לפניו יחד עם כל הכלואים והתפוסים. לא מצא את הדרך אל החופש. שנות הפרישה בעלית הגג נשתרשו בעצמותיו. אימת העריקוּת עשתה אותו עריק נצחי, המבקש תמיד מסתור, כחפרפרת זו מתחת לאדמה. דרושה היתה לו עזרה רבה מן הצד, כדי להרוס את החַיץ אשר עלה בינו לבין הבריות, ולהעלותו מתוך נבכי הפחד שהוא טובע בהם; ללמדו מחדש כתינוק לכת ברגליו. והוא תעה בין המוני החוגגים את חג החופש באפס כוח, ומשען לא היה לוֹ, בית מולדתו אבד, אביו אבד. הוא עצמו אבד.
והנה באו אלה, גרישה ואיוַאן איוַאניץ‘. הוא הרגיש, כיצד הכפור שבנשמתו נמס טפין-טפין במחיצתם. הם יוצרים סביביו קיום בלי וילאות ובריחים, בלי אֵלם ופחד. גרישה צוחק לעומתו, עד שהוא נאלץ להשיב לו ולוּ גם בחיוּך קל. הוּא, מאיר, יושב בקצה הכסא. מורא נושן ונוקשה אינו נותן לו לשבת בהרחבה, על כל שטח המושב. חש הוא כאילוּ מצווה הוא רגע רגע לקום ולברוֹח. וגרישה אוחז את כתפיו בשתי ידיו ומושיבהו עמוק עמוק בכוּרסה המרופדת קטיפה, ונוח לו, וחדש לו. איוַאן איוַאניץ’ מוציא מלים מפיו בעל כרחו:
— אזרח מאיר! אל תשתוק! לא טוב להחזיק את הפה סגוּר על מסגר. צריך לדבר, לצעוֹק, להגיב על כל פּגיעה הבאה מן החוּץ ועל כל צביטה מבפנים. לא חשוּב, אזרח מאיר, מה הדבר — חכמה או איולת ובלבד שלא תשתוֹק. מתוך שתיקה יש שבן-אדם קונה לו בפרוטה האחרונה שבכיסו חבל חזק, עושה עניבה לצוארו ונתלה בוו שבתקרה!
מאיר היה בחינת חולה במשפחה השב לאיתנו. מאום לא יכול היה להכניס לתוך החיים המשוּתפים שבטרקלין, זולת הכרת תודה לחברים הנותנים לו לחיות בצלם.
____________
רק בימים שקרבות היו מצוּיים ברחובות העיר, ובני-אדם היו מתכנסים לתוך קליפתם בדירותיהם, היו חיים מפכים בחדר הטרלין הגדול עם רהיטי הקטיפה. איוַאן איוַאניץ' היה שוכב פּרקדן, כדרכוֹ, על המיטה ומלַוה כל רעם של פצצה מאחרי הכתלים בדברי קינטוּר כלפי אלה, ש“הפכוּ את האידיאל של חירות עם לרצח אחים ולגזל אנשי שלום”. גרישה היה עוסק במשק הבית מתוך הקשבה וצחוק, ומאיר יושב חרד, מתוך הרגל ישן, על מושבו, אחוּז תמהון התפעלוּת לחבריו לדירה, שיש להם עוז ורוּח לצחוק, לדבר ולהתווכח, בשעה שהמות מטייל בחוצות. פחדו היה פחד, אולם הרגיש גם מעין עידוד ובטחה, שהוא נמצא יחד עם אלה ובחסוּתם. אבל בימים שהשלום היה שולט בעיר, היה החדר מתרוקן. אכן לא לגמרי, כי מאיר לא היה יוצא ממנו גם בימים אלה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. אבל כשהיה נשאר לבדו, היתה שממה ועזוּבה שולטות בחדר. כמאז, בעלית הגג, בחדר העריקוּת שלו, היה מתכנס במקום אחד, לא נע ולא זע. יושב ומונה בעינים כלות מציפיה את השעות ואת הרגעים, עד שישוּבוּ “הם” הביתה. אילו יכול היה רותם עצמו במרכבת הזמן, כדי להחיש לכתוֹ. פניו היו נעשים אז דוממים, כחצוּבים מאבן, ועיניו — דהות וכהות. עתים היה מתאמץ לקום ממקומו והיה מפשיל קצה הוילון שעל החלון ומציץ החוּצה. אוּלם מיד היה מוריד שוב את הוילון ומתכנס בתוך הכורסה: מביט בעינים קמות לתוך החלל בלי נוע ובלי זיע. וכל צליל של חיים לא נשמע בחדר, כאילו נפש חיה אין בו.
מחשבות אדם, כשהוא יושב כך שעות רצוּפות, מה הן? לא היו למאיר מחשבוֹת כלל. לא היו לוֹ גם זכרונות. יחד עם בית אביו שחרב ותל עפרו שנתפזר עם הרוח ונשטף בגשמים והוּשוה עם אדמת השדה, נמחה גם זכר הימים שהיה בן טיפוחים בבית ההוא, בסביבה של הורים, קרובים, רעים. אילוּ שאלו אותו עכשיו, האם היו לוֹ כל אלה לפנים, ודאי שהיה מתקשה להשיב. ואפשר שהיה מנענע ראשו בשלילה מוּחלטת — לא. לא היה בית, לא היה אב, מאוּם לא היה. ומהימים שהיה שרוי בעריקוּת ודאי שלא היה מה לזכוֹר. היה זה גוש אפל אחיד, ערפל כבד מסוף העולם ועד סופו. ומן הערפל הזה יצא כמוֹת שהוא עכשיו — מאיר זאלקינד, גר בחברתם של גרישה ואיוַאן איוַאניץ', החל רק עתה לראות עולם, להכיר בני-אדם, להרגיש עצמו כאחד היצוּרים בתבל. מה יכול לחשוב בן-אדם, אשר זה עתה יצא לראות אור עולם? לא היו למאיר מחשבות. היו לוֹ רק געגועים בוערים כאש בלבו, געגועים לראות עוד ועוד את האור אשר נתגלה לפניו, לחוּש עוד ועוד את החיים. נדמה לוֹ — הוא חש זאת בכל מהוּתוֹ — שמקוֹר האוֹר שלוֹ הם שוּתפיו לדירה, ובעיניו היה עולה ברק חיים רק עם שוּבם אל החדר.
גרישה היה עסוּק בעבודתו ב“גוּבפרוֹדקוֹם”, אשר מזכירוֹ הבחין בו מראשית בואו בשליחוּתה של הצרכניה הבאֶרדיאנסקית סימנים מוּבהקים של צעיר בעל כשרונות והוּא שהציע לו להישאר בכרך הגדול, והוא הוא שנתן לו את כל הדרוּש להסתדר בעיר וגם את המכתב לנערה הצהובה שבז’ילאוֹטדיאֶל בענין החדר. היה גרישה עומד על משמרתוֹ כל היום. והיתה לו עוד חברה נאַטאַשה, נערה כגילוֹ, ששירתה בבית-מרקחת של “גוֹזדראַב” — המחלקה לעניני בריאוּת העם. מחמת שתי נסיבוֹת אלוּ היה גרישה גוזל מן הבית אפילו שעות של יריות ברחוֹב. בכל זאת היה הוא מרבה להיראוֹת בבית מאיוַאן איוַאניץ‘; ובלעדיו, בלעדי גרישה, היו גם איוַאן איוַאניץ’ וגם מאיר, שניהם יחדיו, יושבים ללא סוּכר וללא לחם ואפילוּ ללא רותחין. הוא היה מאחר לשוב ללינת לילה, אבל במשך היום היה בא ויוצא כמה פעמים ומכניס מן החוץ צרוֹר צרוֹר — כל מה שאפשר היה להוציא מן הצרכניות בימים ההם.
פחוֹת ממנו, כאמור, היה איוַאן איוַאניץ' שוהה בבית. הוא לא היה עסוּק בשום עבודה קבוּעה. גרישה הציע לפניו פקידוּת במשרד המחלקה שלו, אלא הוא, איוַאן איוַאניץ', מיאן לקבלה.
— נער עז-פנים אתה — אמר — כיצד אתה מעֵז לחשוב, שאני אהיה משרת לבוֹלשביקים? מוּטב שאגוע ככלב מאחוֹרי הגדר, רעב, או שיכור מחאַנז’ה, מאשר לעבוד להם.
אבל עסוּק היה גם הוא — בתוך החוּג שהקיף את מיכאל נאַזאַרוֹביץ'.
מיכאל נאַזאַרוֹביץ' היה מנהל המחלקה הסטאַטיסטית של הזאֶמסטבוֹ. בכהוּנה זו שימש למעלה מעשרים שנה. במשך ימי חייו פּירסם שני כרכים עבים על המשק של האכרים וכרך אחד חשוּב ביותר בשם “הקהילה”, אשר בו הראה באותות ובמוֹפתים, כי הבעלוּת על האדמה ברוּסיה לא היתה מעולם פרטית, אלא ציבורית מימים קדמונים. הוא היה משתתף בירחון “העושר הרוסי”, כלי מבטאה של האינטליגנציה המהפכנית, והתיחס על מפלגת ס. ר., נחשב על חבריה החשוּבים. לא על שום עבודתו הממשית במפלגה, שהרי בשביל פעוּלה היה יותר מדי יושב אוהל, ופחות מדי בעל תנועה — אלא על שמוֹ הספרוּתי הגדול.
עם כיבוּש העיר על ידי הבּוֹלשביקים, לא ברח מיכאל נאַזאַרוֹביץ‘, כמעשה חברים חשוּבים אחרים של מפלגתוֹ. ידידיו ומכבדיו סברוּ, כי סוף-סוף לא נכתם עוונו לפני השלטון הבוֹלשביסטי, שהרי לא עשה שום מעשה מיוחד, ואין לו לחשוש לרדיפות מיוּחדות, ומה גם ששמו גדול ומפורסם כל-כך בארץ, והבולשביקים יהיו מוּכרחים להתחשב בזאת. זולת כל אלה יש הכרח שתישאר במקום אישיוּת אוֹטוֹריטאֶטית, לשם דגל, שההמונים יהיו מלוּכדים על ידוֹ ולא יתפזרוּ עד בוֹא השעה, כשאפשר יהיה להתחיל בפעוּלוֹת. כי שעה כזאת בוֹא תבוֹא, האמין גם מיכאל נאַזאַרוביץ’ כידידיו, אלא שהוּא נשאר בעיקר משוּם שהתעצל לנדוֹד בנכר. פה בדירתוֹ אשר בסימטה צדדית עם חלונות הפונים לגן עצי-פרי מצל, בין ספריו הכרסניים, תוך האוסף העשיר של רשימות, הגהות, כתבים נשלמים ובלתי נשלמים היה לו יתר על המידה חם ונוֹח.
כשהוּבא איוַאן איוַאניץ' אל האיש הזה בראשית בוֹאוֹ העירה, עמד הזקן המלוּמד לפני החלון הפתוּח, פיתת באצבעוֹתיו פתי תפוּח-אדמה צלוּי וזרק לצפרים אל הגן. הצפרים צייצוּ, השיקו בכנפיהן, עפו נחפזות, ברחו וחזרו וחטפו את הפתים. מיכאל נאַזאַרוביץ' קרן מנחת. צחק וסח
— רקדניות שכמותכן! כלום גם במולדתכן מתחוללת מהפכה שאתן חוטפות ברעבתנוּת כל-כך?
והשמיע צחוק זקן מלא בקיעים. אחר כך אמר לאיוַאן איוַאניץ':
— מאד נעים לי, מאד-מאד נעים לי להכירך — ולחץ את ידו בּחוֹם. נראה — הוסיף — שקרקע משובח הוא זה שבמקום מולדתך — אדמה שחוֹרה, מגדלת אנשים בעלי קומה. מגדל שלם אתה, ולא בן-אדם. חה חה חה. מאד נעים לי. שב, תהיה אורח טוב.
הושיב את איואַן איוַאניץ' בכסא לפני השוּלחן והתחיל מספר באריכוּת על הצפרים המקננות על העץ מוּל חלונו.
— ומה אצלכם בפלך ויאַטקה? — שאל — הגם אצלכם הצפרים שמחות כל כך בחייהן? — ושוב צחק בקול.
— הצפרים שמחוֹת — אמר איואן איואניץ' — אבל בני-האדם — אלה אינם שמחים כלל וכלל. הם בוכים.
מה תדבר? — קרא הזקן בתמיהה — בוֹכים? לא ייתכן הדבר. בכל מקום שוֹרה שמחת החיים, ועוד תהיה שמחה, שמחה…
איוַאן איוַאניץ' לא הבין, הבתמים מדבר הזקן או מתלוצץ הוא. אך הזקן לא דיבר עוד בזה. חתוּל גדול ושמן, מנוּמר שחור-ולבן, קפץ על ברכיו והתחיל מתחכך בחזיתו. מיכאל נאַזאַרוביץ' החליק את גבוֹ מראשו ועד זנבו:
— הנהו הרוצח, כבר בא! — אמר — הביטוּ, איזו פרוה משובחה הוא לובש, הבוּרגני הזה. אל הצ’אַקה צריך למסור אותו.
שוב לא ידע איוַאן איוַאניץ', האם רוֹצה הזקן לעקוֹץ את הצ’אַקה, או סתם דבר הלצה אמר.
בינתים סיפר אחד הנוֹכחים, כיצד עברה פלוגה מזוינה של פועלים ברחוב בית-החולים והוציאו מידי מוֹרה עממית אחת בקבוק חלב, שקנתה בשביל תינוקה, ושפכוּ אותו ארצה, בהוֹדיעם, כי החלב נועד לילדי הפועלים ולא לילדי הבוּרגנים. הזקן שמע, פניו לא נשתנוּ, ועיניו צחקוּ כמקוֹדם, ולסוף קרא:
— אוֹהוֹ, בני-חיל! בחוּרים טוֹבים!
וצחוֹק ממוּשך, כשקשוּק חרסים, נשמע שוּב, כאילוּ באמת מתפעל הוא מיפי המעשה שעשוּ הפועלים.
איוַאן איוַאניץ' לא גרע כל הזמן עיניו מפני הזקן, שהיו קוֹרנוֹת במסגרת של שׂיבה צחוֹרה על ראשו ובזקנוֹ המסוֹרק. בלבו גמלה יראת-כבוֹד רבה לאיש. בו במקום נתחוור לו, כי אכן דוקא כזה צריך להיות מראהוּ של מנהיג מפלגה גדוֹלה בארץ, ודוקא כך מחוּיב לדבר ראש-עם, אב-המוֹן שכזה — דבריו לא יגלו את צפוּני לבו. גם בהיגלותו הוּא נשאר בסתר.
אף האנשים שהסתוֹבבוּ בקרבת הזקן היו טוֹבים בעיני איוַאן איוַאניץ‘. בחבוּרתם אספוּ אחת לאחת את כל הידיעוֹת מהחזיתוֹת ומסתר חדריהם של הקומיסאַרים והגנראלים, את כל העוּבדות והמעשים, אשר גילוּ את חרפת הבוֹלשביקים ואת חוּלשתם; בדקוּ בהם, ניתחוּ, לעסו וחזרו על מסתריהם. וכל שהיו המעשים נראים נוראים יותר, אכזריים, פראיים — כך גדלה פה השמחה יוֹתר. פה היו הפנים מעוקמות מאיבה, פה נשפכו נחלי ארס ורעל. פה מצא איואַן איוַאניץ’ אחרי נוּדוֹ את המקום בין חברים למרירוּת.
אפשר שבגלל החבוּרה הזאת, אשר מסביב לזקן הקורן, נשאר איואַן איואַניץ' בכלל בעיר זו ולא נסע הלאה, כאשר התוה לוֹ בברחוֹ מויאַטקה, אל הגנראלים הלבנים, לרוֹסטוֹב. הוא האמין בכל לבו, שמיכאל נאַזאַרוֹביץ' הוא האיש, אשר יציל את המהפכה ההרוסה מידי מחריביה. הבית הקטן, אשר בסימטה הצדדית, היה בעיניו מין מקדש, שברכה והצלה שופעות מקרבו. יום-יום היה בא להשקיף עליו, כאילו להשתחווֹת לקודש, מרחוק. להיכנס לתוכו לעתים קרובות ביותר היה אסוּר, כדי לא להסב אליו את תשוּמת-לבה של הצ’אקה.
אולם עם אנשי החבוּרה של הזקן היה נפגש יום-יום, כי יום-יום צמחוּ חדשות, נולדוּ שמוּעוֹת, יום-יום קיווּ למאורעות מכריעים, ויום-יום היה צורך לכבות את האש שבלב בנחלי ארס של שנאה. היו יושבים ומספרים ליד שוּלחן ריק ולעתים לא נדירוֹת גם על כוֹסוֹת חאנז’ה.
__________
ביתו של מיכאל נאַזאַרוביץ' היה מקדשו וחגוֹ של איואַן איואַניץ‘, ואין פלא, שהשתדל ליחד אליו גם את ביתו, זאת אומרת, את שּותפיו לדירה, והיה מושך אותם שמה. גם גרישה משך את חבריו לדירה אל חגוֹ ואל שמחתוֹ הוא, שהסתמלו בימים ההם בנערה נאַטאַשה, עובדת בית-המרקחת של “גוֹזדראַב”. אוּלם הבדל היה ביניהם. איואַן איואניץ’ היה הולך וחוזר והולך אחרי גרישה אל הנערה נאַטאַשה בחפץ לב. היה יושב בחדרה על כסא בהרחבה, מתיר את כפתורי צוארונו ושותה טה, כוֹס אחרי כוֹס, בתערוֹבת של כּוֹהל בן תשעים ושש, שהיתה נאַטאַשה “סוחבת” בשבילו מבית-המרקחת, כדי של ישתה חאַנז’ה. ולבו היה אותה שעה טוב עליו, והיה מקבל נחת, כאילו אב הוא לצעירים היפים והבריאים הללו, לפחות אחיהם הבכור. היה מדבר ככל העולה על רוחו וטפח לפעמים על גבו של מאיר:
מאיר! מצא לך גם אתה נאטאשה שכזו. בהחלט, אני אומר לך. תהיה לאיש אחר.
לא כן גרישה. פעם אחת נשמע לאיואַן איואַניץ' והלך עמו לביתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ'. חבוּרה קטנה של פקידים ומוֹרים מלפנים, בעלי צורה נובלת ומשעממת, ישבה ושוֹחחה חרש ארוּכות-ארוּכות על דבר החיילים האדומים המדוּירים באַרמון הנסיך סוּכוֹרוּקוֹב שעל הפרוֹספקט והמסיקים את התנוּרים באוּניקאַטים ובכתבי-יד עתיקים של ספרית הנסיך. הזקן החליק את החתוּל ומילמל וצחק:
— אוֹהוֹ, בני חיל! אוֹהוֹ, קוּנדסים!
האנשים הקשיבו רציניים לצחוֹקוֹ, כאילו אל בת-קוֹל מן השמים, והוסיפו לספר, כיצד גוזלים הקומיסאַרים הבולשביקים את הבהמה מאכרי הכפרים לאספקת המחנה הלוחם, ומעתה אין בכפרים חלב לתינוקות. הזקן צחק שוּב והילל את הקוֹמיסאַרים:
— אוֹהוֹ, גיבורים! פחד צפרניהן של ה“בּאַבּוֹת” לא נפל עליהם!
אחר כך נכנס הזקן לחדרו, שם צירף ודאי מספרים, רשם טבלאות, ומזמן לזמן היה משמיע קולו לצפרים:
— א, רקדניוֹת, א, נחרניוֹת!
או שפתח בניגון ומיד הפסיק. הפקידים לשעבר התלוֹננו עוד על האַנאַרכיה, על החוּקים הנפתלים, על השוֹד, על הרצח. הספידוּ את הציבליזציה הנחרבת וקמוּ לחזוור לבתיהם. גם גרישה הלך ובידי איואַן איואַניץ' לא עלה שוב להביאוֹ שמה.
— מה אעשה שם? — אמר — הזקן אפשר הוא מעניין, אלא שהוא מדבר דברים לא מוּבנים. והאנשים — אתה, איואן איואניץ', מספר בערבים אותם הדברים עצמם בצורה מושכת יותר.
ולא רצה להגיד בגלוי מה שחשב בלבו: כשמספר איואַן איואַניץ' אפשר לצחוֹק, בלי להסכים לדבריו, ואפילו לחלוֹק עליו. ושם, במסיבתוֹ של מיכאל נאַזאַרוביץ', צריך לשבת מתוּח, רציני, להסכים לכל מה שמדברים ולהאמין — ואסוּר אפילוּ לפהק מפני הנימוס — לכל דבר איולת. שהרי איזו אנארכיה היא? איזו רציחות ושוד? — מהפּכה היא. סדרים של מהפכה הם. חוּקים של מהפכה. חרם ולא שוֹד, מיתות בית-דין, לא רצח.
— קח, איואַן איואַניץ', לשם את מאיר. לוֹ יהיוּ הביקוּרים האלה לתועלת יותר.
— איני שואל מפיך עצה, יוֹנק חצוף! צעק איואַן איואַניץ' וכעס.
הן לא את מאיר צריך היה להציל מצפרני העיט הבולשביסטי, אלא אותו, את גרישה. ו“מנוּול” זה אינו ניתן להיתפס ביד. עיניו למיטינגים, לחגיגות, להפגנות, לנאומים.
הוי, כמה חרד איואַן איואַניץ', שמא יסור ה“נער” מן הדרך הטוֹבה, שמא ימסור עצמו לשטן הבוֹלשביסטי, שהוא מאזין תמיד לתעמוּלתוֹ. הוא עובד ב“גוּבפּרוֹדקוֹם” — מצודתם המבוצרה ביותר של הבוֹלשביקים. ודאי הם פורשים שם רשתות לצוּד את נפשו. הם יודעים, שהנער נבוֹן, מהיר, בעל מרץ, נעים. כדאי לזכות בנפש שכזו. והוּא עוֹדוֹ צעיר, התפתחוּתו מצערה, הסיסמאוֹת של מהרסי העולם האלה מפתוֹת ושוֹבוֹת כל כך… “הם” יודעים כיצד ובמה צדים את לבוֹת הצעירים, הבלתי מנוּסים.
וכשהיה איואַן איואַניץ' משער לעצמו, כיצד גרישה לובש פראֶנטש צבאי, חוֹגר חגוֹרת עוֹר צבאית, תוקע מאחריה נאַגאַן צבאי, יוצא בכנופיה עם הליסטים הללו, מוציא לפוֹעל קונפיסקאציות, גובה קוֹנטריבּוציוֹת, תופס נאשמים בקונטר-ריבוֹלוציה, מטיל אותם לתוך מרתפי הצ’אָקה שברחוב גוֹגוֹל, ואולי גם יוֹרה במו ידיו ללבותם של התפסים האומללים, — כשהיה איואַן איואַניץ' מתאר לעצמו את התמונות הנתעבות האלו, היה נכון לצעוק מכאב.
באחד הימים כשהשתמט גרישה מלכת עמו אל ביתו של מיכאל נאַזאַרוביץ‘, ישבו יחדיו אצל נאַטאַשה. והנה לאחר שהריק את הצנצנת בת מאתים גראַם כוהל, שהכינה נאַטאַשה בשבילו כדרכה, ונתחמם על ידי המשקה, התחיל איואַן איואַניץ’ מתוּפף באגרופו על חזהו:
הן היה תהיה, גרישקה, לבוֹלשביק! לכיווּן זה אתה אץ. כנכוֹן היום — תהיה! וזה לך האות: אתה במוֹ ידיך תעמיד אוֹתי אל הכותל, אין פקפוק. תמית אותי, חית-טרף! תמית את אביך הרוּחני, ואת גויתו תשליך לכלבים, לאשפה!
ודמעוֹת פרצו מעיניו.
— אכן תאבד בשכרוֹנך, איואַן איואַניץ'! בהחלט, אני אומרת. לך! — קראה נאַטאַשה נפעמה.
איואַן איואַניץ' הריק בבת-אחת את שיירי הצנצנת לתוך פיו, עקר — ורץ אל אשר רץ לשתות שם עוֹד חאַנז’ה.
גרישה נשאר יושב מטוּשטש, לא יכוֹל גם לצחוק. הממה אותו העוּבדה, שאיואַן איואַניץ' מגיב בהתרגשוּת עצוּמה כל-כך על שאלות הנוֹגעוֹת לגמרי לו, לגרישה, לבדוֹ. לו חשוּב הדבר, היהיה אם לא יהיה הוּא, גרישה, לבוֹלשביק. אם אכן ייכנס לחיי מפלגה, ודאי שלא ילך אל אותן הבריוֹת המשוּמשוֹת, אשר מסביב למיכאל נאַזאַרוביץ. בזה אין ספק. אלא שאין הדבר נעים בכללו. איואַן איואניץ' מצטער כל-כך, מצטער באמת. למה הוא מצטער כך? ועוד, איואַן איואַניץ' מעמיק לשקוע מיום ליום בבוץ זה של האנשים הנובלים שם. הרי הם כולם קוֹנטר-ריבוֹלוּציוֹנרים פשוּטים. ידם קצרה מעשות דבר של ממש, אבל שונאים הם למהפכה. הנקל להם למשוֹך את איואַן איואַניץ' לתוֹך אסוֹן.
ומה איוַאן איואַניץ' זה רוֹצה? מה גזלה המהפכה ממנו, שהוּא עוֹין אותה כך? את רצועת הטראַנסמיסיסיה? והרי גם היא לא שלוֹ היתה, אלא של בעל בית-החרושת הבוּרגני העשיר. מפני מה הדבר נוגע כך ללבו? נדמה לגרישה, כי טריז ננעץ פתאוֹם לתוך החיים החלקים והשלמים שהיו לפניו, נתהוה סדק שלא נודע מה יעלה מתוכו. הרגיש הכרח להתעכב על כך, לחקור.
ומאיר — כל עצמוֹתיו רחפו. כמה מועט עדיין המרחק, אשר עבר מן החושך שהיה שוֹרה בו בתורת עריק! אפשר לומר, שעדיין עמד על הגבול בין האפלה בעלית הגג שלו ובין האור פה בחברת גרישה ואיואַן איואַניץ‘. ובנקוּדה הזאת לא היה קיים הבדל בין בוֹלשביזם לבין קוֹנטר-ריבוֹלוּציה. יהיוּ להם גרישה ואיואַן איואניץ’ מה שיהיו; לא איכפת לו. הוא הרגיש רק שאיזוֹ סכנה כרוּכה בדמעותיו של איואַן איואַניץ' וברצינוּת שתקפה אחריהן את גרישה ואת נאַטאַשה. נדמה לו, שאותם ניצוצות האור, שנדלקו לעיניו אחרי האפלה, אפשר להם שידעכו ושוב תשתלט האימה. לא בקיע צר, אלא כל התהוֹם הרחבה והעמוּקה שעמד על פיה עד פגישתו עם גרישה, נפערה שוּב לעיניו. והוא עמד עליה נכנע, אין-אוֹנים, עשוּי להיבלע בלוֹעה. את פּני גרישה, אשר ישב ממוּלו, ראה כבר כאילוּ ממרחק רב, ואת קוֹלה של נאַטאַשה שמע כאילוּ מעולם זר. היא אמרה לו: “אכול” — והוא לעס ולא ידע מה הוא לוֹעס; אמרה לו: “שתה” — שתה ולא ידע מה הוא שותה.
אותה שעה ישב איואַן איואַניץ' במקום שישב וגמע כוס אחר כוס חאנז’ה חריפה ומסריחה, ולא רוה.
___________
אז נפל דבר, שהגדיל את ההכרח, אשר תחילתוֹ הרגיש גרישה ביום ההוא בחדרה של נאַטאַשה, — להתעכב על מעמדוֹ ולהתבונן מסביב מתוך רצינוּת עמוקה יותר: העיר נזדעזעה פתאום מיריות מכונות-יריה ותוֹתחים, אשר ניתכו עליה מצד הערבה שמצפון.
בערב התחיל הדבר. עדיין לא הגיעה שעת נעילת שערים, ורעמי היריות הפכוּ את הרחובות בן רגע למדבר שממה. הדלתים והתריסים נסגרוּ מיד, והאנשים התכנסו לתוך קליפת כתליהם. לא נשמע דבר מהנעשה בחוץ. רעש היריות בלע כל קול. נדמה, כאילוּ ברד סמיך ניתך על הגגות. מהתפּוצצוּת הרימוֹנים רעדו וצילצלוּ השמשוֹת. היתה ההרגשה, כאילו חלל קטן זה, שאתה מתחבא בו, נתוּן תוך עולם בוער כולו באש מתלקחת.
מאין באה המהוּמה? מי הוא הכוח המסתער? ומה עושה השלטון? — אי-אפשר היה לדעת ואי-אפשר היה לנחש. איש לא ערב את לבו לצאת מחוץ לשער. ואיש לא ידע מה עליו לעשות, כיצד יתכוֹנן לקבלת יום המחרת — היסתיר את הרכוּש מפני ליסטים, היסתיר עצמו מפני רוצחים? הלילה כיסה את העוֹשים ואת המְעַשים, את המזימה ואת הביצוּע. כנדוֹנים ישבו היושבים בתוֹך הבתים ולא ידעוּ, מה המשפט המוּצא עליהם, ולא ידעו גם, היבוא עוד בוקר אחרי ליל הזוועה.
בטרקלין עם רהיטי הקטיפה העלתה הפתילה הקטנה סרט של עשן מתפתל למעלה. גרישה עסק בייבוּש איטריות של גזר על תנוּר הפחים המוּסק — תחליף לטה. עשה את מעשהו מתוך שתיקה והקשבה אל היריות ואל דבריו הנדירים של איואַן איואַניץ'. הפעם לא הרבה זה בדיבורים. רק כשנרעדוּ כתלי הבית מהתפוצצוּת קרוֹבה, היה מתרומם קצת על המיטה, שהיה מתוּח עליה, כאילוּ בכוונה לבדוֹק, אם לא עקרה הפצצה ממנו יד או רגל, והוציא מבין שיניו קללה:
— שד — דים!..
מאיר ישב על קצה הכסא נפחד גם מן היריות וגם מן השתיקה שבחדר.
היריות פסקו פתאום בחצות הלילה, כשם שפרצוּ פתאום בראשיתו. דוּמיה אילמת השתררה. נדמה, שאפילוּ הכלבים יראוּ לנבוֹח ולהפר אותה. אפילו העכברים יראו לפגוע בה. ולמחרת בבוקר, כשיצאו בני העיר מן הבתים, לא ידעו מי הוא השליט בעיר. בזהירוּת ובחשד צעדוּ צעד מאחרי השער
במורא ובפחד התקרבוּ לפרשת רחובות, בקנאה הביטו על הכלבים המשוֹטטים, אשר להם החוֹפש והיכולת לרוץ אל כל אשר יחפצו ולראות את כל הנעשה. אילוּ אפשר היה לשאול אותם ולקבל מפיהם תשוּבה: מי מושל ברחובות? מי האדון לאור ולאויר? בידי מי ניתנו עתה החיים והמות של אנשי העיר?
אוּלם מתוך זהירוּת ומתוך גישוּש, צעד אחר צעד, התרחקוּ בני-האדם ממאוּרוֹתיהם, מרחוֹב לרחוֹב, מסימטה לסימטה עד המרכז. סוֹד הלילה נתפענח חוליה אחרי חוליה. נוֹדע שבידי כנוּפיה אחת עלה להגיע עד גבוּלוֹת העיר. הבוֹלשביקים ברחו אל מעבר לדניאֶפּר. ואז הלך איואַן איואַניץ' אל מיוּדעיו מחוּגוֹ של מיכאַל נאַזאַרוֹביץ' לשאוֹב חדשות. בטרם הספיק גרישה לבשל טה מן הגזר שייבש אמש, חזר כבר איואַן איואַניץ', כשפיו מלא חירוּפים כלפי הבוֹלשביקים:
— הגיבוֹרים הללו! — אה? בעלי מלחמה — אה? כוֹבשי ארצות — אה? כארנבוֹת ברחו, כמטוּרפים. אף אחד לא נשאר. את המשרדים עזבוּ כמוֹ שהם — עם כל התעוּדוֹת, עם כל החוֹתמוֹת. רק את הכסף מקוּפת הבאַנק לקחוּ. ואת הנשק. אולי תשאל: למה נשק לארנבות אלה? למה להם רובים, אם רגלים להם לברוח? ברחו מנוּסת חרב ומות. ואת העיר עזבוּ לביזה. הרי לך מגינים! הרי לך מוֹשלים! הרי לך מסדרי סדרים חדשים! ומפי אלה תחיה אוּמה בת מאה וחמשים מיליוֹן! להלקוֹת אותם צריך. אף לא לתלוֹת — חבל על החבלים. רק בשבטים, שבטים, באמצע השוּק, קבל-עם!
המצב היה רציני — גרישה, נתן מיד דין-ושבון לעצמוֹ, אלא שלא יכול היה להתאפק מצחוק:
ברחמיך איואן איואניץ'! היכן תקח כל כך הרבה שבטים להלקוֹת את כוּלם? תצטרך להשמיד את כל היערות!
איואַן איואניץ' העיף בו עינים דולקות בחימה:
— חכה, בפעם אחרת נעשה חשבון בינינוּ — אמר והתחיל מדבר בטון מעשי: — העיר נשארה לעת-עתה בלי שלטון. הכנוּפיה טרם נכנסה העירה. סבוּרים שהיא יראה, שמא יושבים הבוֹלשביקים במארב ורוצים למשוך אותם לתוך הפח. אבל מכיון שייודע להם, שאדוֹני העיר ברחוּ לכל השדים, מיד יציפוּ את הרחובות.
הפסיק רגע והמשיך:
כן, כנופיה זו היא אגף מחיילותיו של האַטאַמאן גריגוֹרייב. מיד כשייכנסוּ, יערכוּ שחיטה ביהודים, כשם שהם עושים בכל מקום.
לדברים האלה נתעכבה בגרוֹנוֹ של מאיר לגימת הטה ולא יכול היה לבלוֹע אוֹתה. התחיל משתעל. ידו של גרישה מיששה מאליה בכיס, אשר הבראוּנינג הקטן שלו היה מוּנח בוֹ תמיד. איואן איואַניץ' המשיך:
— עכשיו יש לעשות מעשה: דיברתי כבר עם אחד ממכרי, מי שהיה מורה בגימנסיה הממשלתית, בחור טוב. בביתו תשבוּ עד יעבור זעם. הוא חוֹחוֹל, ואשתוֹ — אף היא חוֹחוֹלית מן הכפר. והסביבה — כוּלה נוצרים. המקום בטוּח לגמרי.
גרישה שתק. זוֹ הפעם הראשונה במשך שבתם שלשתם יחד בטרקלין הזה, שהוא השיב על מבטו הנבוֹך והאבוּד של מאיר במבט נבוֹך ואבוּד כדוֹמה לו. הרגיש את עצמו, כאילוּ ניטל פתאום הקרקע מתחת לרגליו, ונשאר תלוּי בתוך החלל. אוּלם מצבו זה לא נמשך אלא רגע אחד. היסוֹד המעשי שבו התגבר על המבוּכה הרגעית, ומיד תיכן והעריך את המעשיוּת שבהצעתו של איואַן איואַניץ', וכשגמר זה את דבריו לאמור: “ובכן, התכוננו ללכת” — ענה גרישה:
— טוב. ילך מאיר וגם את נאַטאַשה צריך להביא שמה.
— ואתה, מה? — שאל איואַן איואַניץ'.
— נראה אחר כך — ענה גרישה.
— מאי משמע אחר כך? — התרגז איואַן איואַניץ' — אומר אתה לחכות עד שיעשוּך קציצה, ואז תבוא? שוֹטה. יהוּדים באו כבר אל אותו מורה מכרי בתחנוּנים שיאספם אל ביתו, ואותך מזמינים בכל הכבוד, ועדיין אתה מסרב?
הוחלט, שנאַטאַשה ומאיר הולכים מיד אל בית החוֹחוֹל, מי שהיה מורה בגימנסיה, וגרישה יבוא, משיתחילוּ קלגסי הכנוּפיה נכנסים לעיר. איואַן איואַניץ' ומאיר הלכוּ לקחת את נאַטאַשה, וגרישה יצא להסתוֹבב בעיר — כפי שהוּתנה, בקרבת בית החֹוחוֹל, בלי להתרחק מאותו רוֹבע.
התושבים נעשו לאט-לאט אמיצים יותר. הרחובות נתמלאו אדם. ביחוד היו מרוּבים המטיילים על המדרכוֹת מקרב הנוֹצרים. נדמה לגרישה, שאלה מבליטים את מנוּחת נפשם, את קוֹמתם הזקופה, מפריזים בקולם הרם ובצחוֹקם. נדמה לו כאילוַּ יצאו היום לבוּשים כביום חג, כאילוּ מתגנדרים הם כלפי היהוּדים במצבם המיוּחד, הבטוּח מאסוֹן. כניסת הכנוּפיה הרי היא "בשבילם רק חילוּף שלטוֹן בלבד. הבוֹלשביקים יצאוּ וכנוּפיות עומדות להיכנס. ידידים, אחים. על כל פנים לא גרועים מן הבולשביקים, אולי גם דיברו ביניהם לבין עצמם כך. בקול רם עדיין נמנעו להשמיע דעוֹת אלוּ, אבל פניהם העליזים הביעו את אשר בחובם בלי דברים.
רק היהודים — פניהם חשכים, עיניהם מפיקות דאגה, מביטות על הנוֹצרים בקנאה ונדמה גם בפחד… גרישה ידע את ההבדל שבין יהוּדים לבין לא-יהודים. מילדוּתו ספג ידיעה זו בגבוֹ ובשיניו. לא אחת חזר מן התלמוד-תורה הביתה מוּכה בידי הנערים הנוצרים. אף הוא הכה אוֹתם בשעת הכושר. לא חדש היה לו הדבר. אבל אז תלה הדבר בעוּזוֹ ובאומץ לבו ובכוח ידיו. היתה מלחמה בין צדדים שכוחם שוה. אולם עתה התכווץ לבו בקרבו. לא בכוחו ולא באוֹמץ לבו תלוּי הדבר. עלבון אישי נתעלב, ולא יכול לסלוח, ולא ידע מאת מי יתבע פיצויים.
תרעוֹמת חמה התלקחה בלבו כלפי הבולשביקים שברחוּ ועזבוּ את העיר הפקר לכנוּפיה, לביזה ולמשיסה בידי רוצחים. כלוּם צדק איואַן איואַניץ' בדבּרוֹ על נשקם-רגליהם, ועל תכסיסם — מנוּסת בהלה?
והכנוּפיה התמהמהה. גרישה לא ידע את הסיבה. שמוּעות רווחוּ בעיר, כי המפלגוֹת שאינן בולשביות — ס“ר, ס”ד פועלי-ציון וס"ס ובונד — יצאו במקלוֹת ותפסוּ עמדוֹת על גבולות העיר. אמרוּ, שהבולשביקים השאירוּ להם גם מאתים רוֹבים. ודאי, שהנשק המועט הזה אין בכוחו לעצור את הכנוּפיה העצוּמה והמזוּיינה תותחים ומכונות יריה מפלוֹש העירה. בכל זאת כמהה נפשו של גרישה להיות שם, מקום שהמתגוֹננים עומדים על הגבולות. טֹובה מיתה שם במערכה, מהסתתר בבית החוֹחוֹל. בהסתתרות זו חש גרישה עלבון מיוחד. אולם לצאת אל המגינים לא יכול: הם קיבלו רק את חברי הסתדרויותיהם, והוא לא השתייך לשום מפלגה. מעולם לא הרגיש עצמו בודד ועזוּב כביום הזה. מעולם לא קיננוּ רגשים מרים בלבו כביום הזה. עד שנתרוקנו החוצות מאדם עם חשכה תעה ברחובות. עם חשכה בא אל בית החוֹחוֹל, ישב עם נאַטאַשה על ספסל תחת עץ דובדבנים שבחצר — ושתק.
כל הסביבה היתה נסוּכה דומיה ועטוּיה חושך. לעתים נשמע נפץ יריה בוֹדדה, ושוב נאלמה העלטה. טרטוּר גלגלי עגלה עוברת הרחק נשמע כקול מבשר רעה. אולם לאחר רגע אבד הקול בדוּמיה, ושוב השתררה חשכה דוממה.
לא נראה מהיכן בא איואַן איואַניץ'. ניגש ובתק את השתיקה בצחוֹקוֹ:
— כיונים בארוּבותיהן, חה חה! נו, נו, שבוּ לכם, לא אפריע. אכן, טוֹב פּה מאשר בחדר פנימה — שם צפיפוּת, מוּטלים איש על אחיו. אך לבשו בגדים חמים, לבל תצטננו.
גרישה לא נענה לצחוֹקוֹ של איואַן איואַניץ', זו הפעם הראשונה מאז גרו יחדיו. צחוֹקוֹ של הגוי נדמה לו שלא בעתו. לבו טוב עליו. הוא יכול לצחוק עכשיו, ככל אלה שברחובות…
איוַאן איואַניץ' הביא גלימה שתתעטף בה נאַטאַשה, והלך. נאַטאַשה התעטפה ונשענה על שכמו של גרישה. גרישה ישב נשען על גזע העץ ולא הוציא הגה. גם נאַטאַשה נמנעה מדבּר. רק פעם אחת שאלה אותו:
— למה אתה שותק, גרישה? מה לך?
לא בסדר — ענה גרישה.
— מה לא בסדר? — שאלה.
— בכלל. הכל לא בסדר… — ענה.
נאטאשה נאנחה ונשתקעה בנמנום קל. גרישה ישב בעינים פקוּחוֹת שקוּע בהרהוּרים. נדמה לו, כי מישהו רימה אותו. לגמרי אין החיים פשוּטים כשם שנראוּ לו, לגמרי אין הדרכים ישרוֹת ומפוּנוֹת. יש משא, ויש סיבוּכים, ויש מצבים שצריך לסלק אותם… וצריך לדעת כיצד ואיפה היא הנקוּדה הנכונה אשר ממנה אי-הסדר יוצא וּפורץ לתוך החיים…
הוא לא הרגיש, כיצד לבו ומוחו מתמלאים בגרוּת בלילה הזה. הקלוּת של הילדוּת מתנדפת, ומשא של רצינוּת יורש מקומה… גוּש אחד כבד-משקל עבר על פניו הלילה. ועם דמדומי שחר עורר אותו ממצבו נפץ של ירית תותח שהרעיד את האויר. נאַטאַשה קפצה על רגליה:
— מה זה? הם נכנסים העירה?
יריה אחר יריה רעמו בלי הפסק ביניהן, כרעם ארוֹך שאין לו סוף. אלה היוּ תותחיה של דיביזיה בוֹלשביסטית, אשר הגיעה מעבר חאַרקוֹב והתחילה מפציצה את הרכבת המשורינת ואת מחנה הגריגוֹרייבים.
התותחים לא חדלו מהרעיש את האויר. עד אור הבוקר נסוגוּ מחנות הכנוּפיה חמישה-עשר מיל מן העיר. הבולשביקים חזרו מעבר לנהר העירה.
__________
החיים בעיר שבוּ לקדמוּתם, אבל הרעיונות שחדרו לתוך ראשו של גרישה בלילה הזה לא הרפו עוד ממנו. לא עברו ימים מועטים, והבחור נעשה חבר ל“קן” של ה“גוּבפרוֹדקוֹם”, אך השתדל להעלים את הדבר מחבריו לדירה. הוא לא התעה עצמו לחשוֹב, שיעלה בידו להסתיר את הדבר לעולם; ודאי יתגלה סוף-סוף. אבל מה שיהיה אחר כך — לא נדע. “אז נראה”, ודיה לצרה בשעתה. צר היה לו על איואַן איואַניץ'. למאיר לא איכפת לו. זה יקבל את הכל בשתיקה.
ואיואַן איואַניץ' ומאיר ראו והכירו, שחל בו בגרישה שינוּי — נעשה רציני יותר. צחוֹקוֹ לא נשמע עוד תדיר כל כך וצוֹהל כמלפנים. היו, ימים, שחזר הביתה לרגעים ספוּרים, רק כדי לסדר את עניני הבית, ושוּב נחפז לצאת. למאיר נראה, שהנה הגיע מה שהיה מתירא תמיד שיבוֹא — נתקררה ידידוּתוֹ של גרישה אליו, אינו מרוּצה עוד מהשוּתפוּת. אבל שתק, כדרכו. איואַן איואַניץ' הגיב בשאון וברוגז.
— מסתוֹבב, השד יודע היכן! איני רוצה כלל לדרוש ממך דין-וחשבון על מעשיך. אם יש לך סוֹדוֹת — יישארו נא לעצמך, בבקשה. יש לי עסקים חשוּבים יותר מאלה, אבל איזוֹ זכוּת יש לך לאלץ אוֹתנוּ להיוֹת חרדים לנפשך, כשהמצב — מצב של מצוֹר, השערים כבר נעוּלים, ו“כבוֹדך” אין עוד אתנו? אני דורש מבן-אדם טאַקט יותר — התבין? עליך להתחשב עם אנשים. ולמה בכלל “השפלת את החוֹטם”? כלום ספינותיך טבעו?
פעמים שהתקרב איואַן איואַניץ' בתוכחתוֹ אל האמת, ואז נעץ בעלם מבט חד חוֹקר ודוֹרש:
— האם לא נעשית בולשביק? את האמת הגד, רק את האמת?
כדי להשקיט את רוּחו של איואַן איואַניץ' בדה גרישה שקר, כאילו קטטה נפלה בינו לבין נאַטאַשה. נימוּק זה הרגיע לגמרי את איואַן איואַניץ'.
— א! “הנאהבים נלחמים — הבלוֹריוֹת עפות”! — אמר בצחוק של מבין דבר. ומאז התחיל מניע ראש מתוך חיוך של ערמה מאחרי גבו של העלם היושב שותק וזוֹעף.
פעם אחת חזר גרישה הביתה בשעה מאוחרת, רק כדי להודיע שלא ילוּן בבית, כי הוא נוסע עם נאַטאַשה לחגיגת נישׂוּאין של אחד מפקידי משרדוֹ. איואַן איואַניץ' הצטחק מתוך רצון ונחת:
— ובכן, המעצמוֹת כרתוּ ברית-שלום?
גרישה שב למחרת. לא ניכרה בו אותה זחיחוּת הדעת שלאחר ברית-שלוֹם עם רעיה אהוּבה וגם שלאחר נשף של שמחה. הוא היה מכוּנס אל קרבו עוד יותר משהיה, וכאילוּ קצת מדוכא. אפס בימים ההם לא היתה גם דעתו של איואַן איואַניץ' נתוּנה כל כך לעניני ה“בית”. מאוֹרעוֹת כבירים התרחשוּ לבוא בעולם. אחרי פיזור הכנופיה הגריגורייבית הראשונה, התחיל האַטאַמאַן גריגוֹרייב מתקרב אל העיר עם מחנה עצום מצד יאֶליסאבֶאטגראד, והגנראל הלבן שקוּרה הגיח מרוסטוב עם גדודי פרשיו הצ’אֶצ’אֶנים ועם פלוגות הקצינים הצאַריים, וחתר אף הוא אל העיר. עיגול כעניבה של תליה התחיל מתכרך מסביב לעיר. והעניבה נעשתה צרה ומהודקת יותר מיום ליום. למראית עין שטפו החיים בתוך העיר בזרמם הרגיל, אולם העין החדה של אנשי מיכאל נאַזאַרוֹביץ' חדרה גם בעד כתלי האבן העבים של הקוֹמיסאַריאַטים, גם בעד קוי הגבוּלוֹת והחזית, ולא היה דבר נסתר ממנה. בחוּגי האנשים האלה ידעו לספר, כי שקוּרה מתקרב כסוּפה — עשר פרסות, עשר פרסות ליום; כי ביום פלוני ובשעה פלונית יתקיף את מעברות הדניאֶפר; כי דאגה ומבוכה במערכות הבולשביקים — בבתי החרוֹשת אוספים אסיפות, דורשים דרשות מלהיבות וקוראים להתנדב לצבא האדוֹם. סיפרוּ חרש, כי הרשות מעבירה בצנעה את אוצרו של הבאנק הממלכתי לחאַרקוֹב. במסיבות נסתרות של החוּגים האלה מסרו בלחש ידיעות סתוּמוֹת, בלי קרוֹא בשמות אנשים ומקומות, על דברי כרוּזים שהגיעו מעבר לחזית. מפה לאוזן מסרו על הרכבת שלטון קואַליציוֹני, שהוא קיים כבר ועומד נכון לקחת בידו את מושכות השלטון מיד כשייכנסו הלבנים לתוך העיר. מי עומד בראש שלטון הנפה הזה? — התשובה היתה — קריצת עינים ותנועת ראש בלבד. זה היה מוּבן מאליו. זה הוחלט מכבר. “הוא”… והס… הס מלדבר…
שעה חמה היתה זו לאיואַן איואַניץ'. כל הימים התרוֹצץ לראות “אנשים”, לדבר, לנבא עתידוֹת, לשאוב חדשות. תמיד צריך היה לוֹ לדעת מה נעשה ומה נשמע, כאילו ירא פן ייעשה כל הדבר שלא בפניו והוא יאחר, יישאר מן החוץ. והוא ידע את הכל. והעיקר, ידע — שהגורל נחרץ. גדוֹלוֹת ונצוּרוֹת מתעתדוֹת. המלחמה המכרעת בין התרבוּת והפראוּת החלה. הפגישה האחרונה בין האיתנים, מדידת הכוחות האחרונה. מוֹסדוֹת עולם ירעשו. הוא חש כבר את רעידת האדמה מתחת רגליו. ובשוּבוֹ הביתה עיף ממרוּצה ומחויות, לא הספיקה לו השעה להסיח את כל המוּתר לגלות באזני אנשים שמחוץ והיה נרגש מאד. פעם חזר הביתה במצב מרוֹמם. טפח על גבוֹ של גרישה, שהתעסק ליד התנוּר בהכנת טה:
— סוֹף, אחא גרישא! תוּכל לחשוב, שהבוֹלשביקים כבר אינם! התפלל בשלוֹמה של נשמתם. הדלק נר.
ולא יכול להתאפק והתחיל מריק את הצפוּן בקרבו.
התאמץ לגלוֹת רק אפס קצהו מאשר ידע. טפח אחד גילה, ואף זה ברמזים ובחצאי משפטים. אולם גרישה, שהקשיב בעינים מוּרדוֹת לארץ ובשפתים קפוּצוֹת, הפסיק אותו:
— לא צריך להתערב כל כך עם אלה, איואַן איואַניץ' — ביטא בשפה רפה.
— עם מי “עם אלה”? — כאילו נכוה איואַן איואַניץ'.
— עם מפיצי השמוּעוֹת…
איואַן איואַניץ' השמיע צחוק מוּפרז:
— לשחוק הם לי הבולשביקים שלך! איני ירא מפניהם.
גרישה קפץ ממקומו. פניו הטוֹבים והאדיבים תמיד נתאדמו אודם גס.
— ואני אומר לך, שתחדל מאלה! אַל יהיה לך עסק עמהם! — קרא. מתוך התרגשוּת.
איואַן איואַניץ' נדהם. מעולם לא ראה עוד את גרישה קופץ ומרים קול. עמד לקראתו, הביט, כאילוּ ראה סדרי-עולם משתנים:
— אתה מצוה עלי?
— כן, אני דורש! — היתה התשוּבה אמיצה.
מאיר הביט, כיצד שנים הללו — איואַן איואַניץ' הרם כמגדל, השעיר והחסון, וגרישה בעל הקומה הבינונית, הדק, בעל הפנים החלקים והורוּדים — כיצד הם עומדים זה מוּל זה נרגזים, סוערים, ונדמה לו שהנה הם מתנפלים איש על רעהו באגרופים, וסוף לעולם, קץ לכּל, ואחרי זה — חושך, תוהוּ ובוהו. כל עצמותיו רחפו. התכווץ בתוך הכוּרסה ועצם את עיניו כדי לא לראות את הדבר הנורא הזה. איואַן איואַניץ' הביט ממרום קומתו על גרישה בחשד מהוּל בקצף עצוּר.
— וכי כבר בולשביק אתה? — המה קולו כפעמון מראש מגדל.
נדמה למאיר, שעוֹד מעט ויוריד איואַן איואַניץ' את כף-ידו הגדולה על הנער וימעך אותו כנמלה. ובעוד רגע נדמה לו, שגרישה, הדק והקל, הנה יקפוץ כקפיץ למעלה ויחטוף את איואן איואניץ' בגרגרתו. אבל כלוּם לא אירע מכל המוראים האלה. גרישה הוריד את ידיו הקפוּצות כשני קנים
נובלים וצחק צחוק דהה:
— לא בולשביק, היה שוקט…
— למה זה איפוא אתה מדבר דברים כאלה? — שאף איואַן איואַניץ' רוח מתוך הרווחה.
— כך, — ענה גרישה — סכנה לבוא בחברתם של אלה. למה לך?
האינצידנט נשכח לאט-לאט והאזהרה לא מצאה מסילות בלבו של איואן איואניץ'. הוא לא היה מסוגל לחשוב עתה על דברים אלה, וכל שכן שלא יכול להתעמק בענינים הנוגעים לגרישה.
וגרישה אז כבר חבר למפלגה. הלילה שלן מחוץ לבית לא עם נאַטאַשה בחג של נישוּאין בילה, אלא בקסרקטין של המפלגה יחד עם כל החברים, מזוּין ברובה וברימוני-יד, נכון לצאת עם הקריאה הראשונה לעזרת הפלוּגה שרדפה אחרי כנוּפיה, אשר נתגלתה בקרבת העיר בתוך ערוּצי הנחלים שבערבה. עם אור הבוקר פיזרה הפלוּגה את הכנוּפיה, והרשוּת ניתנה למגוּייסים לחזור לבתיהם. אז שב גרישה אל הטרקלין עם רהיטי הקטיפה. אבל במשך השעות, אשר עשה עם הרובה ביד, נזדקן כדי שנים הרבה. יפה עברה עליו התקופה השניה של התבגרוּתו, אשר החלה בלילה ההוא תחת עץ הדובדבן, בחצרו של החוֹחוֹל. בעצם, לא במידת שעות ושנים צריך היה למוֹד את אשר צץ ועלה בקרב גרישה במשך הלילה הזה האחרון. לא זקנה ולא עלוּמים היו באלה, אלא השגת עולם והרגשת עצמו בעולם. מין משקל חדש התחיל לחוש בקרבו ובסביבתו. נודע לו, כי היות בולשביק לא דבר פשוּט הוּא. היות בולשביק משמע — המפלגה בצד אחד וכל העולם כולו בצד שני. אין שלום ביניהם. או נצחון או מיתה. אין דרכים אחרות באמצע. וכל שאינו חבר למפלגה הריהו אויב. והחבר שייך כוּלו למפלגה, בלי הוציא כלשהו מן הכלל. והוּא, גרישה — בתוך המפלגה, בולשביק. להכרה זו משקל והיקף, אשר שאפו לכבוֹש את כל מהותו של אדם. הדפה מפניה הֶרגלים, יחסים, אמוּנוֹת, סנטימנטים שהיה להם קודם מרחב בנשמה ועתה הוּכרחוּ להצטמצם, להתקמט, לקבל תואר אחר וגיזרה אחרת. בעקב המשא הזה נעשו פניו של גרישה זוֹעפים, צחוֹקוֹ נחבא ומאזן נפשו מתנוֹדד.
אוּלם הסוֹד נתגלה סוף-סוף. בלילה אחד של מצב מצור (הרשות התחילה לדקדק בו בקפדנוּת יתרה), כשהרחובות היו שקוּעים בתוך השממה, ודיירי החדר עם רהיטי הקטיפה ישנו כבר, — נשמעוּ צעדים כבדים על המדרכה שלפני הבית. צעדים בחוּץ בשעה זו נשמעו כקול פעמוֹנים מבשרי אסון. שלושת הדיירים יחדיו הקיצו והתחילו מקשיבים, הצעדים התקרבו אל החלון, ואצבעות התחילוּ מתופפוֹת על הזכוּכית. שלשתם קפצוּ מעל משכבותיהם. איואן איואַניץ' התחיל מתלבש.
— נוּ, אחים — לחש — אלי באו, לקחת את נשמתי. אבל אני לא אתן את עצמי חי בידם…
מוּבן, בלילה של עוצר יכלו לדפוק רק שליחי הצ’אָקה, וּמי דרוּש להם פה בנוה שאנן זה — ודאי הוא.
אולם גרישה מיהר אל החלון, הפשיל קצה וילון ושאל לאשר שם. מן החוּץ נשמעה תשוּבה קצרה, איזו מלה עמוּמה אחת. גרישה ענה אף הוא מלה אחת: “מיד”. והודיע לחברים שמבפנים:
— אני קרוא ללכת למקום אחד. לא כלוּם. היו שקטים.
הדליק בחפזה את הפתילה והתחיל מתלבש. איואַן איואניץ', שהרעיון על הצ’אָקה היה תחוּב כמסמר במוחו, הבין שבאו לאסור את גרישה. התחיל מאיץ בו לברוח דרך הפתח המוביל לחצר.
— ומשם — אל הגן, ועל הגדר — וחסל… — לחש בהתרגשות.
גרישה אמר לו שלא ידבר הבלים. אין איש בא לאסור אותו. ובעצמו מיהר ללבוש מלבוש אחר מלבוש. איואַן איואַניץ' נבוך:
— ולאן איפוא קוֹראים אותך?
— לא חשוב — ענה גרישה קצרות.
— ומי? מה הדבר? מה אתה מעלים? איזה סודות?
—וכי מחוּייב אתה לדעת את הכל?
איואן איואַניץ' הרגיש בדבריו שוּב אותו טוֹן יבש ועוֹקץ, כאשר בשעת התנגשוּתם הראשונה, והחשד הציף את לבו שוב: הוּא בולשביק… רימה אותך…
גרישה היה כבר מוּכן לצאת, אבל איואַן איואַניץ' החזיק בזרועו ועיכב אותו:
— רימיתנו, אַ? הוֹדה! התוודה!
גרישה חלץ את זרועו:
— הנח! — ויצא.
הוברר הדבר. איואַן איואַניץ' פלט קללה מפיו. אחר כך עמד על גבי מאיר, ומראהו כשופט אכזרי מכריז גזר-דין של מות, כרוצח נפש על גבי קרבנו. עיניו ירו זיקים, ומבין שיניו סינן בקצף דברים קשים וכבדים:
— הוא רימה אותי! כל הזמן הוליך אותי שולל! מתחפש הוא! מתכחש! לתלוֹת אותו צריך! לתלות את כולם על עץ אחד!
אחר כך נמשך ליל נדוּדים כבד בחדר. מאיר ישב חובק את ברכיו על משכבו, שטוּף הרגשה קשה, שהפעם קרה האסון באמת. עתה נורא יותר מכל אשר היה. אין עוד אחיזה לגמרי. לא זה שגרישה נצטרף למפלגה, אלא שהחיים מתערערים, החיים האלה שבחדר הזה נחרבים, נשברים לרסיסים.
ואיואַן איואניץ' פסע הנה והנה. לאור הפתילה העשנה נזרק צלו הענקי מדי עברוֹ לפני השולחן, שעליו עמדה הדיוֹתה, מכותל לכותל. הרושם החזק הראשון היה, כאילו הוּכה בקדקדו מכּת פטיש כבד. חדל מצעוק ומהפחיד את מאיר בעיניו ובדבריו על תליות ומיתות, אבל קצפוֹ הלך וסער בקרבו.
כשהאיר היום ובחדר הורגש ביחוד חסרונו של גרישה, אשר היה רגיל בשעה זו להתעסק כבר ליד תנור הפח בהכנת רותחין לטה, התלקח קצפּוֹ של איואַן איואַניץ' עוד יותר. מבטו נפל על הכרטיסים לאספקה, שהשאיר גרישה לפני צאתו, מתוך אזהרה לקבל סוּכר בקואופרטיב, מפני שמחר יעבור המועד, והוא שמא לא יהיה לו פנאי לכך, — חטף איואַן איואַניץ' את הכרטיסים וזרק אותם בחימה ארצה:
— אין לי צורך בכרטיסים שלו! אין לי צורך בסוּכר שלו! איני רוצה לדעת אותו! ואיני רוצה לגור עמו. אף יום אחד אין אנו נשארים עוד פה. השמעת? עוד הבוקר אנו הולכים להשתדל בדבר חדר אחר!
____________
בשבע שעות יצא איוַאן איואַניץ' וסחב עמו גם את מאיר אל הז’ילאוֹטדיאֶל לבקש דירה אחרת. האוּלם הגדול של הז’ילאוֹטדיאֶל היה כבר מלא אנשים ושאוֹן. והתור ארוך למרות השעה המוּקדמת. נראה, שהאנשים תפסוּ מקוֹמוֹת בתור עוד לפני עלות השחר, ואוּלי לנו פה כל הלילה. נדמה למאיר, שמראה האוּלם לא נשתנה כלום מלפני תשעה חדשים, כאשר נפגש פה עם גרישה בפעם הראשונה. אותו עב הענן, אוֹתה מאַחוֹרקה מחניקה, אוֹתן הפּנים המבוּלבלוֹת, הדוחק, הריצה, החיפזון, היאוש האפל בעיני הממתינים. נדמה לו, שכלל לא עברו ולא היו במציאות תשעת החדשים האלה, המפרידים אותו מאז ועד עתה. חלוֹם הוא שחלם אז, בעמדו בתור הזה, ועתה הקיץ שוּב במקום הזה ובשעה הזאת, לבו התכווץ בקרבו לזכר, שעוד מעט בגשתוֹ אל האשנב, יהא נפגע במבטה הקר והאדיש של אותה נערה צהוּבה: “מחר תבוא”.
“מחר תבוֹא”. יום יום — “מחר תבוֹא”, ואין מוצא. אין קרן אור. אין תקוה. אפלה קרה…
איואַן איואַניץ' עורר אותו מחזיונו ברטן קולו ההומה:
— שדים! עומדים כבני בקר, ואין ביניהם אף אחד, שיקוּם ויאמר: “די!” “איננוּ רוֹצים עוֹד!” היוּ-חיוּ בני-אדם על האדמה, וכל אחד היתה לוֹ פינה להניח את ראשו, ופתאום, משהגיע גרישקה שלנוּ לשלטוֹן, נצטמק השטח, אין עוֹד מקוֹם בּארץ, אין בתים. “לינוּ, בהמוֹת, תחת כיפת השמים!”
איואַן איואַניץ' היה נרגז ונרגש יותר מכדי יכולת לעמוד במקום אחד. הוּא רצה לדבר, להתנוֹעע, לשתוֹת. לא הצמאוֹן הציק לו, אלא הריקניוּת שבלב, כאילוּ נעקרה מתוֹכוֹ שן רחבה רקוּבה. דחה את העמידה בתור למחרת והלך עם מאיר אל אשר הלך לשתות חאַנז’ה. הדרך עברה בשוּק, והשוק מלא המון רב. תגרניות ישבו ליד דוכניהן עם סוכריות מלוכלכות עשויות עמילן, עם עוגות מרוּפשות מכוּסוּת זבוּבים, עם גפרוּרים, סיגריוֹת, לחם, סנדלים. בין שוּרוֹת הדוכנים נדחקו אכרים ונשיהם, שהסתירו בסלים קטנים מתחת לתבן וסמרטוּטים את תוצרת ביתם — נתח גבינה מעוֹרבת בסיד, חמאה נלוֹשה בדייסה של תפּוּחי-אדמה, ככר לחם מן הכפר עם תערוֹבת של קמח שעורים. מן הצד ולאורך כל הרחוב עמדוּ אכרים עם פרי אדמתם — תפוּחי-אדמה, סלק, גזר, בצלים ומאַחוֹרקה תעשית בית, ירוקה, עשוּיה מעשב הערבה.
רואה אתה? רואה? — הדף איואַן איואַניץ' בצדו של מאיר ועורר את תשומת לבו על המראה אשר נתגלה לעיניו.
גברת מן העיר נשאה-ונתנה עם אכרה מן הכפר, ואי-אפשר היה לדעת, מי המוֹכרת וּמי הקוֹנה. הגברת ממששת חמאה חשוּדה ומוכיחה שהיא עבוּשה, ריחה רע וצבעה לא טבעי. האכרה ממששת חוּלצה של הגברת ומתלוננת שהבד רקוּב ו“נמס תחת הידים”. מיד התפקידים מתחלפים: הגברת מרימה את החוּלצה מעל השמש ונשבעת שהבד צרפתי הוא מלפני המלחמה, והחוּלצה תשמש עוד שנים רבות. האכרה נועצת אצבע לתוך החמאה ומראה, כמה היא נקיה וטהורה וטריה, של שמנת צרוּפה. שני הצדדים הם בעונה אחת גם מוכרים גם קונים. שניהם מתאוים בכל מאוֹדם לרכוש את הדבר שהם מבזים, לכאורה, ומפחיתים את ערכו. הגברת זקוּקה לחמאה — בשביל הילדים, והאכרה מבקשת את החוּלצה, כי הכל כבר בלה בביתה ואין לה לבוּש ללכת אל בית-הכנסיה. החליפים באים סוף-סוף לידי גמר. הגברת מוסיפה על החוּלצה זוּג גרבים של ילדים אכולי עש, והאכרה מוסיפה מתוך שלה בצלים יבשים אחדים.
מבין אתה? — ריטן איואַן איואַניץ' — אין מסחר עוֹד, אין קוֹמאֶרציה. יש חליפין, כמו לפני אלפי שנים. לי בת ולך חזיר. הרי לך איפוֹא בתי ותן לי את חזירך. ציביליזציה של תקופת האבן מתחדשת. כך הוא רצונו של גרישקה!
אצל אכר אחד עם תרמיל של מאַחורקה עמד ברנש עירוֹני אחד, שהציע להחליף מסמרים ישנים בכוס של מאחוֹרקה. עיני האכר נוֹצצוּ מתאוה, במששו כל מסמר ומסמר לחוּד. התבונן בברזל, ניסה לכוף אוֹתוֹ, נתן אוֹתוֹ בין שיניו. מסמר אחד העלה חלוּדה רבה. הניף אותו האכר מול עיני העירוני בתוכחה, כאילוּ גילה פשע נורא. אלא שבקולו נשמע מכאוב יותר מתוכחה: מקולקל, לא יהא חודר לתוך העץ, יתכופף. אח-אח! יתכופף.
— נוּ, מה? — מעניין? — רטן איואַן איואַניץ' — הלב לא מתפלץ? חרדים על מסמר, כאילו היה זה אבן שוֹהם. מסמר — בחינת מטמון! תאוות סוערות בשל מסמר ישן. תמונה! גרישקה יודע זאת? ומה נעשה, כשלא יהיו עוד גם מסמרים ישנים בעיר? מה נחליף במאַחוֹרקה? וכשלא תישארנה עוד חוּלצוֹת ישנוֹת בארגזי הגברות להחליפן בחמאה? יגוועו התינוקות ברעב — כן? והנשים תלבשנה חגורות מעלי תאנים, כאדם וחוה בגן-עדן? טוֹב, הא? גן-עדן בוֹלשביסטי זה, אשר גרישקה עוֹמד ליצוֹר אוֹתוֹ!
איואַן איואַניץ' נשתתק. מיליציונר צף ועלה מתוך ההמון. אשה אחת שנשאה-ונתנה עם אכרה על עסק של חילוף מכנסי נשים מטוּלאים בספל שמנת, הסתירה בחפזון את סחורתה בחיקה ועמדה קפוּאה עד עבוֹר השוטר. איואַן איואַניץ' הביט כזה שהוא מוקסם ממשחק ארטיסטים גאוֹנים על הבמה.
— מבין אתה? — רעד כולו — כיצד נפחדה האשה? וכיצד עמדה? כאילו אין לה פה שום עסק. תום של מלאך משמים! התבין? — ראַשאֶל! דוּזאֶ! ולמה? מפני שסחר-מכר כזה אסוּר. ספּאֶקוּלאציה היא, קוֹנטר-ריבוֹלוּציה. מבין אתה, כמה זה מחוּכם? גאוֹני! רוצה אתה בכף שמנת? — קוֹנטר-ריבוֹלוּציה! אל הצ’אֶקה! רוֹצה אתה בסיגריה של מאחורקה? — קוֹנטר-ריבולוציה! אל הצ’אֶקה! רוצה אתה בסיגריה של מאַחורקה? — קונטר-ריבוֹלוּציה, ספּקוּלאציה — אל הצ’אֶקה! הסדר הבוֹלשביסטי אינוֹ מרשה שמנת ומאַחוֹרקה. גרישה אינוֹ מוֹאיל. הוֹי, חפצי לדעת, כיצד יביט בעיני, ופניו לא יחפרוּ!
מאיר שמע, וכל מלה נפלה על לבו כמהלוּמת פטיש: חושך, חושך. בכל מקום חושך. בכל העולם. גם תמול, גם היום. גם מחר. “מחר תבוא”… רק גרישה יודע את הקסם נגד החושך. אילוּ אפשר היה להביט בעיניו… לשמוע את קולו עכשיו…
וגרישה עמד בשעה זו בתוך התיאטרון העירוני, שהיה מלא מפה לפה. מעל הבמה הטיף ציר שלוּח מאת המרכז:
— אנחנו לא נתן לאוֹיב אף שעל אחד מאדמת הפרוֹליטאריאט, אשר רכש אותה בדמי הרוּגיו ומעוּניו-קדוֹשיו. לא נתן לקונטר-ריבוֹלוּציה החצוּפה לגשת אל העיר אף לא כמטחוי קשת! פרזות עומדת העיר לקראת כל ארבע רוּחוֹת הערבה, אולם אנחנו נהיה מבצר לה. גויותינו קירותיו, בשרנוּ — סוללותיו, רוּחנו — מגדליו. חזקים אנחנו וקשים מברזל וממלט! רוּחנו מגביהה עוף למעלה מאוירונים! אל גבוּרתנו יתפוצץ לרסיסים הנחש הבריח המגיח אלינו. לעיני כל חברינו פה, לעיני הפרוליטאַריאַט של כל הארץ, לעיני הפרוליטאַריאַט של כל העולם, הצופה לפעולתנו מתוך תקוה ותוחלת, אנוּ מקדישים את העיר להיותה המבצר האדום של הפרוליטאַריאַט! יחי המבצר האדום של הפרוליטאַיראַט!
כל מלה שיצאה מפי הנואם נכנסה בלבו של גרישה כנחשול אבן-צור, נדבך במבצר האדוֹם, חזק מברזל וממלט, אשר העריצים הלבנים יהיו נתקלים בו ומנוּפצים לרסיסים. כמשוגע מחא כף וקרא “יחי!” אחר-כך שר עם כל הקהל את ה“אינטרנאציונאל”, ונדמה לו שהקול בוקע אל כל הארצות, והפרוליטאַריאַט של כל אפסי תבל מקשיב לשירה.
על איואן איואניץ' ועל מאיר לא חשב עתה כלל.
_______________
איואַן איואַניץ' ומאיר חיכוּ עד שעה מאוּחרת בלילה, שמא ישוב גרישה הביתה, ולא שכבו. מאיר חיכה, כי ערגה נפשו אליו. ואיואן איואניץ' — כדי לראות, כיצד ישא אליו גרישקה את עיניו ופניו לא יחפרו. גרישה לא בא, ואיואַן איואַניץ' התקצף: מה לוֹ הנער האסוּפי הזה, — הפרא שנתחנך על מדרכות העיירה באֶרדיאנסק? אין לו שום עסק עמוֹ. לא אח הוּא לו ולא מחוּתן. המעטים הנערים הפוחזים והריקים, הממלאים את שוּרות הבולשביקים? והרי הוּא, גרישקה, אחד מהם, אחד מבין אלפים, רבבות. אין לבו כלל וכלל אליו וגם לדעת אותו אינו רוצה. ועוד התקצף על החוֹם, שאין אויר לנשימה בטרקלין הגדול הזה. יקח השטן גם את החדר, גם את רהיטיו הרפוּדים קטיפה והמלאים אבק ועש! הלאה מזה!
בבוקר יצא עם מאיר לתפוֹס מקום בראש התור ב“ז’ילאֹוטדיאֶל”. מאיר הלך בלי חשק, כי לא רצה כלל להיפרד מגרישה. בלי גרישה גדול החושך עוד יותר. מאחרי המראות, שהראה לו איואַן איואַניץ' אתמול בשוּק, נשאר בקרבו הרוֹשם, שהעולם נחרב. ונדמה לו, שרק בגרישה יש למצוא סעד ומשען. הלך מפני שלא יכול היה להשיב את פני איואַן איואַניץ', שגם הוא משען וסעד, ושגם הוא קרן אור באפלה.
אוּלם עד ה ז’ילאֹוטדיאֶל לא הגיעוּ גם שניהם. אם כי היתה השעה מוקדמת, ניכרה תנוּעה רבה בחוּצות, שלא כרגיל. עגלות טעוּנות כלים נפגשו על כל צעד. לפני שערי חצרות רבים עמדו עגלות, שטעינתן לא נגמרה: נערמו עליהן רהיטים, גיגיות, דליים וכל מיני כלי בית. ארזו אותם בחפזה ודפקו את הסוּסים. ברחובות המרכזיים נמשכו שוּרות-שוּרות עגלות עמוּסות, בכיווּן אל תחנת הרכבת. ביניהן התחכמו להבקיע דרך כרכרות ומכוֹניוֹת, אשר אצו הנה ושוב בחריקה ובשריקה מבוהלת. השריקות ורעש האופנים עם התנוּעה הבלתי-פוסקת, והזרם הנחפז של הולכי רגל על המדרכות עשו רושם, כאילו כל העיר זזה ממקומה ויוצאה לדרך. נדמה, שעוד מעט וניתקו גם הבתים ממקוֹמם ויסעו.
בראשוֹ של איואַן איואַניץ' עבר כאש ברק המחשבה: “אֶבאַקוּאַציה”… בחבוּרתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ' חיכו לה מאז. כן. השלטון הבולשביסטי עוֹזב את העיר. מיהר איואַן איואַניץ' והטיל את עצמו לתוך ההמון. שתים-שלוש שאלות לעוברים ולשבים — והדבר הוברר: אכן, הפקידים האחראים מוציאים את משפחותיהם עם כלי ביתם מן המקום. ראשי המפלגה אצים במכוניות לסדר את האֶבאַקוּאַציה ולהשגיח עליה ולחסל את העסקים בעיר.
השמחה ש“הם” מוּכים, ש“הם” נוֹפלים, ש“הם” בורחים, — מילאה את איואַן איואַניץ' כל כך עליצוּת, עד ששכח מיד את גרישה ואת כל הרוגז של היממה שעברה.
— צריך לראות מה “שם”? — עלה פתאום רעיון במוחו והפנה אותו מהרה בדרך המוֹבילה אל הסימטה, אשר שם ביתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ'.
ובעברוֹ בין העגלות הטעוּנות, דפק את מאיר בצדו:
— רואה אתה — ברזל! פה אין מסמר לבדק בית, ו“הם” מוציאים את הברזל, כאילו שלהם הוא, כאילו הם טרחו ויגעו ליצור אותו. וגם הנייר הזה — כאילו הם בזיעת אפם יצרו אותו. השודדים! סוֹחבים את העושר מן המקום. מציגים את הנפה ריקה. גזל! רק על הגזל הם מתקיימים.
מאיר הלך בצדוֹ. כל מה שהרבה איואַן איואַניץ' לשמוח, כן נעשה לו, למאיר, ברוּר יותר, שגרישה אבוּד בשבילו. אם הבולשביקים עוֹקרים, יילוה גרישה אליהם, והוּא, מאיר, לא יראה אותו עוד. לא יראה אותו לעולם…
ואיואַן איואַניץ' מיהר. “לשם”, “לשם”. מה עושה שם הזקן עכשיו? ודאי עוסקים שם בענינים חשוּבים, עיקריים. לוּ רק אפשר היה להציץ שמה בקצה-עין, דרך סדק צר. אפשר שיזדמן מישהו בדרך וישאל, ויקבל ידיעה…
ואמנם נזדמן… בין אוֹרחות העגלוֹת, אולם בכיווּן הפוּך, אל המרכז, פילסה לה נתיב כרכרה אחת מלאה אדם, מלח מזוּין מימין, מלח מזוּין משמאל, וביניהם באמצע — איש זקן בעל שער כסף ובתוך מסגרת השער — פנים עדינים, אצילים, אינטליגנטיים… ככדור חלף פתאום את לבו של איואַן איואַניץ'. הוא התכוֹפף רגע, כנופל, פיו נפתח מחוסר אויר לנשימה. אולם בן-רגע הזדקף מלוא קוֹמתוֹ, הרים ידוֹ ומגרונו התפרצה געיה:
— אוֹ — אוֹ — וֹ — —
גוּפוֹ הענקי של האיש, בן לכמה דוֹרוֹת של פּוֹפּים מפוּטמים, לא עצר כוח לשאת את עוצם המכה הזאת והוא נתכווץ ונצטמק, אולם מיד הזדרז ונזדקר ופרץ לתוך המון ההולכים והתחיל רץ אחרי הכרכרה שהתגוללה חיש לפנים. מאיר רץ אחריו, אך כלום אפשר לו ל מאיר שישיג בתוך זרם ההמון את איואַן איואַניץ‘? מאיר היה מוכרח לפנות הצדה בפני כל הבא לקראתוֹ, ואיואַן איואַניץ’ הדף מפניו אשר כל אשר עמד למפגע על דרכנו. רגלי מאיר היו עשויות לתעוֹת ולגשש, צעד לפנים וצעד לאחור. רגליו של מאיר היה בגידיהן מוֹרא, כעופרת, ורגליו של איואַן איואַניץ' היו קלות כרגלי כלב שנשתטה. איואַן איואַניץ' נעלם מיד מעיניו של מאיר, אולם מאיר לא רצה לעזוב אותו. וזאת הפעם הראשונה למן היום אשר שלחוֹ אביו להיות עריק בארץ נכריה, שהרים את רגליו לרוּץ, וזאת הפעם הראשונה מאז, שהוא רץ ביזמתו עצמו. מעין של הכרה נפתח פתאום בנפשו.
הוא רץ אחרי איואַן איואַניץ' גם לאחר שנעלם ממנו. בא עד רחוב גוֹגוֹל, אשר שם הצ’אָקה, ולא מצא אותו. רץ אל הסימטה, שגר בה אותו זקן, ולא מצא אותו. הסתובב ברחובות בין ההמונים, אוּלי יפגשהוּ. שלוש שעות נמשכוּ חיפוּשיו. בא לראות גם במקום, אשר שם היה איואַן איואַניץ‘, שותה חאַנז’ה. שם הוגד לו, שאמנם היה פה איואַן איואַניץ’, הריק שני בקבוקים ויצא. מאיר רץ הביתה, אל המקלט האחרון, אל כף התקוה האחרונה, שמא ימצא את גרישה בבית, ויספר לו. אולי ידע הוא מה לעשות.
ושם חיכתה לו אפתעה. החדר היה מלא אדם, וגם גרישה היה פה, וגם איואַן איואַניץ‘. איוַאן איואַניץ’ היה מוּטל על מיטתו החלוּדה. שני אנשים מידידיו, מחבוּרתו של מיכאל נאזארוביץ', החזיקוּ בו בידים אמיצוֹת. אחד ממראשותיו, אחד ממרגלותיו, שלא יקפוץ מעל המיטה. פניו להטוּ כאש. עיניו מלאו שגעון, והוא כוּלו מתפתל ומתאמץ להיחלץ מידי מחזיקיו וצורח בקול, שהיה כבר צרוּד וקהה ונטוּל אוֹנים מן הצעקות:
— הניחו לי! אני דורש! הרפו! תנו לי לחנוק אותו במו ידי! גש הנה, גרישקה, בולשביק! ככלב אמיתך! את דמוֹ אנקוֹם! את דמיו הקדוֹשים! אנקוֹם! א — נ — קוֹם! תחת חייו — חייך! מרגל בזוּי! מוסר לצ’אֶקה! רוצח! ז’יד ארוּר! הֵא! מסוֹר גם אותי! הנני, מסוֹר! אני אמיתך מיתה משוּנה! נבל, מנוֹוּל!
האנשים שהחזיקוּ בו השתדלוּ להשקיטוֹ.
— נוּ, איואַן איואַניץ', בן-אדם נעים! חדל! נו, הישקט!
וּגרישה יושב לפני השוּלחן בראש מוּרד ושותק; מביט בלי נוע על אצבעות הרופא שישב מולו ורשם בעפרון מה שרשם על פיסת נייר. הרופא מסר את הפיתקה לגרישה:
— הנה — אמר — לפי פיתקה זו יקבלו את החולה לבית-החולים העירוני. פה אי-אפשר לו להישאר. מקרה של קדחת ממארת. מחמת חאנז’ה… נוּ, אוּלי יתגבר. אוֹרגאַניזם של פיל. הוּבילוּהוּ מיד.
גרישה מיהר להביא כרכרה. ועד שאסרוּ את איואַן איואַניץ' במגבות והניחוּ אותו בעגלה, יסר את מאיר בקול זועם:
— הנה כרטיסי האספקה מתגוללים על הרצפה. לא קיבלתם אתמול את הסוכר, כאשר הזהרתי. עתה עבר הזמן. חוֹדש תמים תשבוּ בלי סוּכר.
מאיר עמד ושתק. רצה להגיד, שלא הסוּכר חשוּב, ולא יכול להוציא מלה מפיו. הוא קם ללכת עם העגלה אל בית-החולים, אבל גרישה ציוה עליו להישאר:
— אתה שב בבית. אל תסתוֹבב ברחוֹבוֹת. יהיו חוטפים לחפוֹר חפירוֹת בחזית. תאבד שם, ואני לא אהיה עתה פנוי לטפל בך.
לפני צאתו עמד קצת, כפוסח על הסעיפים. חפץ להגיד עוד מלים אחדות על מאסרו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ' והאשמתוֹ של איואן איואניץ'. אך המלים לא נעתקוּ מעל לשונו.
— נו הניע יד — לא כלוּם. אל תחכה לי. לא אבוא ללון. וסוּכר יש עוד קצת בקוּפסת הפח.
ויצא.
מאיר לא יכול היה למלא את מצוַת גרישה לא להמתין לבואו. הוא התחיל ממתין מבעוד יום, ולא חדל כל הערב, ובלילה שכב לבוּש ונעוּל כדי לא להרדם. נפשו ערגה במין כמיהה רוֹתחת דוֹמה לתפילה חמה. וגרישה לא שב גם כל יוֹם המחרת. יאוּש השתרר בלבו של מאיר. נדמה לו, כי לעולם לא יראה עוד אותו, ולעולם לא יראה עוד את איואַן איואַניץ', ולעולם יישאר שוב בודד, איבר מדוּלדל מן החיים. מחשבות אלה הטילו עליו פחד. התאמץ לבקש מעוֹז בתקוה: אולי יבוא עוד גרישה. אין עוד חצוֹת לילה, אולם הוא יכול לבוא גם לפנות בוקר, גם בבוקר.. והקשיב לנעשה בחוץ כלום לא נשמע. מתה העיר. רק קוֹלוֹת עמוּמים, כפרץ שיעוּל מקרב לב זקן ונשבר, הגיעוּ משם. אי-אפשר היה לעמוד על מהוּת הקול — הנביחת כלבים היא מרחוק, אם ירית אקדח מקרוב. מי זה מעיז לזרוק קול לתוך השממה הזאת ולרסק את חלקת פניה? ואוּלי הקולות באים מרחוב גוֹגוֹל הקרוב, ממקום מוסדות הצ’אֶקה, עם משרדיהם האפלים ועם מרתפיהם הסוֹדיים? אוּלי יורים שם במרתפים שמתחת לארץ אל לבות מפרפרים של תפוּסים אוּלי הכדוּרים שלוּחים אל לבו של הזקן שהוּבל על ידי המלחים הנזעמים? מי יודע, מה נעשה שם במרתפים בלילה אשר כזה….
ומה נעשה בכל העיר? אילו זוועות ופחדים נארגים מן הצלמות בתוך ריקנות הרחובות בשביל יום המחרת? נדמה למאיר, כאילו שתי חיות משוּנות אוחזות בכפות מגודלות זו בצוארה של זוֹ ומתוך שתיקה ושיניים הדוּקות הן חונקות, חונקות, חונקות זו את זו…
בבקרוֹ של היום השני לא יכול עוד מאיר להבליג על רוחו. ארבע שנים רצוּפות אחרי החיים השלוים והמרוּוחים בבית אביו בסמוֹרגון המלאה שמש וירק, עם צפרים ועם חברים, יכול היה להתכנס בימי העריקוּת בפינתו בחוֹשך, כזחל בפקעתו, ולעמוד מחוץ לבני-אדם בלי קוצר-רוּח, בהכנעה. ואילוּ עתה, אחרי תשעת החדשים עם גרישה ועם איואַן איואּניץ' בחדר הזה, בסוּגר של מצב-מצור, התחוללה מרידה בקרבו. לא יכול, לא רצה עוד חַיִץ בינו וּבין העולם. הוּא חיכה עד הצהרים. יותר לא יכול. ויצא.
— לאן? — למצוא את האנשים, אשר בלעדיהם אין חיים.
הרחובות לא המו עוד כמו שלשום. להיפך. נדמה למאיר, כי נתרוקנו מאז. מכוניות לא נראו. עגלוֹת נפגשוּ נדירות מאד. גם ההמונים על המדרכות נתמעטוּ, וכאילוּ נבלוּ ודהוּ ונפחתה קוֹמתם, ובגדיהם בלוּ. דאגה היתה נסוּכה על כל פּנים. ועצב — על הבתים ועל המחסנים הגדוֹלים הריקים, אשר חלונות הראוה שלהם כוּסוּ קרשים מכוּסי מודעות ופלאַקאַטים רטוּשים עם קצוות מדוּלדלים, מתנופפים ברוח. במשרדו של גרישה היה מספר הפקידים מעט; וגם אלה ישבו ליד השולחנות כישנים, או שתעו כאבוּדים במסדרונים הריקים. חסרה רוח חיים, כאילוּ הדמים הוּרקו מתוך עוֹרקיהם. האסמים הגדולים שבחצר עמדו פתוחים, שוממים ומאוּם אין בהם.
גרישה לא היה פה, ומאיר הלך לחפשו בבית המפלגה. גם פה לא היה. היה ברוּר למאיר — את גרישה לא ימצא. אוּלי שוּלח כבר אל המערכה. אכזבה מילאה אותו ומרצוֹ פּחת. הרגיש עייפוּת, ובהליכה אטית שׂירך דרכוֹ לבית-החוֹלים אל איואַן איואַניץ'.
חצר בית-החולים היתה ריקה. מאיר נשאר עומד נבוֹך בתוכה. לא היה בוֹ אוֹמץ לדפוֹק על הדלתות. עמד בעינים תלויות אל טוּרי החלונות המרוּבים, ולא ידע מה לעשות. עד שיצא איש נעוּל מגפים גבוֹהים ועטוּף סינר רחב מזוֹהם; כנראה, פועל מן המטבח; ניגש אליו:
— מה צריך, חבר? לבקר חוֹלה?
ובפנים מסבירוֹת ובהשתתפוּת רבה ערך חקירה-ודרישה מפוֹרטת: מי החולה? מה שמו, שם משפחתו. מה קירבה מקשרת אותו עם הבא. היש לו אשה, בנים, בן כמה הוא, מתי חלה, ועוד, ועוד. וכאשר קיבל תשוּבה על כל שאלותיו הודיע:
— ביקוּר-חולים מוּתר רק באחד בשבת, בשלישי בוֹ ובששי. היום, חבר, יום רביעי. תבוֹא מחרתיים.
פנה והלך, אוּלם לאחרי פסיעות אחדות חזר.
מוּתר לדעת, מה מחלתו של החבר שלך, איואַן איואַניץ'?
ולאחרי שקיבל ממאיר תשוּבה גם על שאלה זו, העמיד פּנים קשות:
— קדחת בשל שיכרוּת? זוהי, אחא, מחלה רצינית. תוכל אחא, להדליק נר לנשמתו, במלכות-שמים תהא מנוחתו.
— וכי הוא מת?! — נפעם מאיר.
— בן-אדם מגוחך אתה, חבר. רבים מתים אצלנו. היום הזה בלבד, מנה לך, הוֹצאנו לקבורה חמשה ארונות. ותמוֹל — שבעה. וגם עתה חדר המתים מלא…
כפף את ראשו ולחש על אזנו של מאיר:
רוֹאה אתה, חבר — המזון רע, ובני-אדם נופלים כזבוּבים. הבינות? תחת יין שוֹתים חאַנז’ה…
הפעם הלך ולא שב עוד. בשארית כוחו הגיע מאיר ברגליו הכושלות אל הספסל, אשר באמצע החצר בצל עצי שיטה. שם ישב והוריד את ראשו בלי אוֹנים. התחיל מרגיש פתאוֹם את תנוּעת הרגעים החולפים — תנוּעה כבדה, אטית, אילמת של משאת גדולה, ספוּגה חשיבוּת רבה. נדמה לו, כאילוּ מתנדנד הוא על גבי המשאת הזאת ובקרבה, והוא יגע מן המאמץ להחזיק את שיווּי המשקולת; כאילו שטוּת הוא על חוּדה של סכין. פרצוּפוֹ של איואַן איואַניץ', מקוּלקל צוּרה, מעוֹרר רחמים, — מציץ ומתעלם, מופיע ונמוג, והוא מאיר, מוּכרח לתפוֹס אותו, להחזיק בו. הוא רודף לאחוז בו. וקשה הדבר ומייגע…
אלה היו בלהות מתוך חום, שתקף אותו לרגע. לאט-לאט עזבו אותו, ובמקומן באה המציאוּת — מציאוּת של שויון -רוּח ואפס. איואַן איואַניץ' מת, גרישה איננוּ, והוּא יושב בחצר בית-החולים. אפשר היה שישב בחצר אחרת, או על המרצפה באמצע הרחוב, בשדה, ביער — היינו הך. אין על מה לחשוב, אין מה לעשות, אין מה לרצות. נתרוֹקן הכל…
בחצר שלטה דוּמיה כבוּשה, זוחלת, תנוּמה למחצה, שממה למחצה, כשעברה אחת האחיות בסנדליה הרכים על פני החצר מאגף אל אגף. צעדיה לא נשמעו. רק משק סינרה הלבן והרחב. כשנעלם צלמה באחד הפּתחים, נדמה, שלא בן-אדם עבר, אלא מין רוח לבן ריפרף ואיננוּ. הרהוּרים הציפו את מאיר, ספק חלומות נשכחים, ספק זכרונות מחוּקים, גלים-גלים צפוּ, והוא התנשא עליהם והתנדנד עמהם לאט, בעצלתיים.
בית-אבא. חדרים לבנים מרוּוחים. אחיות בעלות צמות עם סרטים בהירים. חדרים, משחקים, טיוּלים, דיוּנים, חוּצוֹת, שדות, יערים, שמים רחבים, ספרים, שאיפוֹת, חלומות על עתיד. ראשית אהבה צנועה, וראשית כתיבת שירים במסתרים. כמיהה מתוּקה. בית מולדת… האם היה כל זה או רק חלום הוא?
אחר-כך העליה על הגג. הוילון המחַייץ בינה ובין העולם. ימים ארוּכים, מיותרים, חרדה מפני קול. מלים מתוך מכתב של אבא צורחות ברמה. רעיון מתוך מסתרי הלב צווח. חיי לילה. קצוות מחוּקים, ריסים מטושטשים, צללים חולפים. ריקנוּת של אין-סוף נמשך והולך, ארוֹך, ארוֹך עד בלי קץ…
הלילה ההוא, כשהשקיף בעד סדק שבוילון החוּצה…רחוב ריק. רק כלב מתרוצץ, מריח, מחפש. כלב זה אינוֹ ירא. חפשי הוא. כל העולם לפניו, להנאתו. מה טוב להיות כלב. אילו אפשר היה ליהפך כלב. למה נברא אדם ולא כלב? אילו היה כלב, והיה מתרוצץ עכשיו בחוץ, סר אל כל קרן -זוית להריח, ועובר מחצר לחצר ובוֹדק, ורץ באמצע הרחוב, ולצדיו, ופוגש כל עובר ושב בראש מוּרם, בגלוי…מדוע, אלוהים, לא בראת אותי כלב!…
זה היה. זה היה ודאי… שורה של לילות וימים כלילות. שורה ארוכה, אין סוף לה. אוֹפל אחד מכסה אותה מראשיתה ועד סופה. ובסוֹפה נפתח הסוּגר. אין עריקים! הכל בני-חורין! הכל זכאים. הכל שוים. המהפכה המשחררת. תנוּעה, רעש, חוּצות הומים. הפגנוֹת, דגלים, תרוּעוֹת, שירים, חגיגות, מצהלות, עמים, אסיפות, נאוּמים — שכרון ההתלהבוּת. בני-אדם מתלכדים, מתחברים — ותעיה בראש חוּצות. בדידוּת תוך המונים, פחד תוך גיל. אין גישה לאדם, אין מלה בפה, אין ליח בעצמות. נגדע הקשר עם החיים. זר העולם סביב.
זה היה. הדיביזיה הארטילרית. גירוש מן הבית. לינה בחצר עם העכברים על גל האשפה. לילה אחר לילה, על האדמה הלחה. חתוּלים מתגנבים, מיללים, עכברים מרקדים, כינים וכל מיני רמשים. ושוּב גירוּש, הליכה, הליכה בחוּצות. רגע של מנוחה גנובה על מדרגת בתים זרים, ושוב הליכה. תנוּדה בלילות על מגרשים, על ככרים, ברחובות אפלים…
וזה ודאי היה: הנערה מן הז’ילאוֹטדיאֶל, הצהוּבה, המפוּרכסה, הסרוקה עם הקרח בעיניה, עם השיגרה על שפתיה: “מחר”, “מחר”. יוֹם אחר יוֹם, שבוע אחר שבוע — “מחר תבוא”. זה ודאי היה. זה מפעפע עוד בתוך הדם. זה — היאוש, זו — השפלוּת, זו — הבדידוּת שבנפש פנימה, הנשוּאה בתוך הלב לכל אשר הפּנים מוּעדוֹת, לאל אשר הרגלים תשאנה — החלום הרע ביום ובלילה, ובכל שעה…
ואז — אור פתאום בוקע מתוך החושך — הפגישה עם גרישה. איואַן איואַניץ'. הקרח שבלב נמס. הגרון הקפוא מתחמם. כן, יבוא האביב אחרי קפאון החורף. ורצון צומח, וטעם לחיים נובט, ואמונה לאדם מניצה.
כל זה היה. שמש זרח, צפרים זימרו… מה רצה איואַן איואַניץ'? למה נטרפה דעתו עליו? למה הרס את החיים היפים האלה? היכן הוא עכשיו? הבאמת איננו עוד? וגם גרישה איננו. מאוּמה לא נשאר. לא כלום…
ב“לא-כלום” זה נשקעו הזיותיו-הרהוּריו של מאיר, ולא ידע מידה לזמן. נצח של ריקנוּת, של “לא-כלום” סחף אותו בזרם ונשא אותו על גליו. לא שמע בגשת אליו האיש שבסינר המזוהם, אשר דיבר עמו קודם:
— חבר, אַ, חבר! אל תישן פּה. צריך ללכת. יודע אתה — שבע שעות, שעת נעילת שערים. מצב מצור. לך לשלום. בבית תהיה נרדם. עם כר למראשותיך.
לא בבת-אחת הבין מאיר, מה האיש דורש ממנו. אולם הוא קם ללכת עוד בטרם הוברר לו הדבר. והשער נסגר אחריו בחריקה ובצלצול של ברזל.
_____________
השמש האיר עוד והרחובות— ריקים. השערים והתריסים סגוּרים. אין קול אדם נישא באויר, אין צל עובר על המדרכה. החתוּלים מטיילים לרוחב הרחוב מתונים ומיוּשבים, בטוּחים מפחד כרכרה מקפצת. הכלבים מרקדים ומשחקים ומריחים זה את זה באין מפריע. והרחוב נמשך ישר, נמשך כאנך מתוּח למרחק, ופסי הברזל של הטראַם על חזהו מבריקים, כאילו תכשיטים הם לעצמם ולהנאתם. כה ברוּר, איפה הוא מקור הפחד הזורם לתוך הלב. נוראים לא בני-אדם רעים, שהם עלוּלים ללסטם ברחוב הריק, אלא נוראה אפיסת בני-האדם מן החיים. מאיר הלך, כאילו היה אחד בן-אדם נשאר בתבל, תועה על תלים שוממים. נדמה לו, כי כך יהיה, כאשר יתמוּ בני-אדם מן האדמה. בתים והיכלות עומדים ריקים, מרצפות ומדרכות — מצמיחות אזוב. השמש שופעת אור על כל זה — ואדם אין. כעריסה ריקה אשר הוצא התינוק ממנה לבית-עוֹלמוֹ, עומדת העיר ערירית. זוהי אימת מצב המצור, כאשר בצו אחד נמחים החיים, כשהשממה סוערת בעצמה והגופה יותר מכל מערבולת של סוּפה מחוץ, כשהשתיקה נוראה מכל רעם. אילו פגש מאיר עכשיו בן-אדם, אפשר שהיה מוצא די אומץ לגשת אליו ולנשק את כנף בגדו.
הדרך מבית-החולים שבקצה העיר היתה רחוקה. עד שהספיק מאיר להגיע אל המרכז שקע השמש, וצללים עטפו את הרחוב. בתוך הצל מאחרי מעקה אחד הבתים עמד גרישה על נקודת המשמר שלו, עטוּף “שינאֶל” צבאי רחב, ו"פּאַפּאַחה, קוֹזאקית שעירה על ראשוֹ. והוּא מזוּין. רוֹבה גדול עם כידון נוצץ בראשו. על חזהו, באלכסון, שתי וערב, שני סרטים של כדורים ובתוך לבו פנימה הכרת תפקידו חרוּתה עמוק. הוא שומר את המהפכה הפרוֹליטאַרית. הוא המבצר האדום של המהפכה. על חזהו יקבל את המכה מן האויב המגיח מן האפלה וישיבנה אחור. הוא והאויב ניצבים פּה במערכה, איש מוּל איש. איש ונשקוֹ בידוֹ. אוֹ שינוּצח או שינצח את האויב. דרך ממוצעת אין. שלום ופשרה — ודאי אין. רק נצחון, או כליה.
וכאשר הגיע לאזניו קול צעדים על המדרכה, יצא לקבל את פני הבא. אם אויב הוא ישלח את כדורו אל לבו, או יקלוט את כדורו של האויב לתוך לבו הוא.
— מי הולך? —
מאיר הכיר מיד את גרישה בקולו, ונחשול של גיל הציף אותו. אלא — האלה הם פניו של גרישה? מאין בא לו זעם זה? מהיכן שנאה זו, רצחנות זו שבעיניו? לבו של מאיר נתכווץ בכאב.
— מי הולך? — התקצף גרישה, על שקריאתו נשארת בלי תשובה. — דבר, או שאני יורה!
שפתי מאיר רעדו. לא יכול להוציא הגה מפיו.
— שד! מה אתה שותק? בפעם האחרונה: מי אתה? או שאתה נורה ככלב!
— גרישה… גרישה… — התחיל מאיר מגמגם.
גרישה התקרב אליו והביט לתוך פניו.
— מה “גרישה”. כשאני שוֹאל אוֹתך, אתה צריך לומר, מי אתה. ואיפה רשיוֹנך לעבוֹר בחוּצוֹת?
— גרישה, הלא אני… לא תכירני? — מאיר…
— ואם מאיר אתה, ובכן מה?
גרישה הוריד את הרובה. נשם ונשף מהתאמצות לשלוט על עצמו. והוסיף:
— מה לי “מאיר”? כלום יודע אני מי אתה? כלום יודע אני מה בלבך? כלום יודע אני למה אתה מסתובב בשעה האסוּרה? למה אתה שותק? למה אתה מסתוֹבב בלי רשיון? תפגוֹש אותך ה“שמירה” ותמית אותך מיד, לא ישימו לב שאתה מאיר…
— הייתי בבית-החולים… — התחיל מאיר — איואַן איואַניץ'.
ידעתי. לא כלוּם. שלם יהיה, — הפסיקוֹ גרישה.
ידיו ושפתיו רעדו.
— נו, מה אעשה לך עכשיו? — הוסיף — לאן אשים אותך? האאסוֹר אותך" הן עד הבית לא תגיע בלי רשיון. אולי אלוה אותך עד בית נאַטאַשה. ביתה קרוב יותר. טוב. נלך.
לפני שער הבית, אשר נאַטאַשה גרה בו, עד שיצא השוער לפתוֹח את הפשפש, הפסיק גרישה את השתיקה:
— איואַן איואניץ' דיבר שטוּיות, כאילו אני הלשנתי על הזקן. לפי האמת הייתי מחוּייב למסור למפלגה, מה שידוע לי, חובה היא — מבין אתה? אין פה מקום לסאֶנטימנטים. מלחמה היא. גם צריך הייתי לירות בך, כשלא ענית, אלא שאני לא עשיתי לא זה ולא זה. פשע הוא, מבין אתה?
שתק רגע והוסיף:
— איני מצטדק, אלא אני אומר לך, כי שטוּיות דיבר איואַן איואַניץ'. וגם מה שאמר “ז’יד” שטוּת היא.
הגיד, פנה והלך ונעלם בחוֹשך.
נאַטאַשה ספקה כפיה נרעשת, כשראתה את מאיר בא בשעה זו.
כיצד באת? מה קרה? למה אתה חיור כך?
ארבע שנים ארוּכות כנצח היה מאיר סופג מורא, בדידוּת, הכנעה. התכווץ ולא ידע עלבון ומרד. עכשיו אינו יכול עוד. לבו נלחץ כמו בצבת. מוּכרח היה לצעוק. הקולות התלבטו והתבעבעו בגרונו, כמו בסיר רותח, אלא שלא יצאו והתנגשו זה עם זה בגרונו. הנערה נבהלה, מיהרה ותקעה לתוך ידו כוס מים.
— שתה מהרה, השב רוחך!
מאיר חטף את הכוס וזרק אותה בכוח לקרן-זוית על הרצפה. האבעבוע שצבה וצרב בנפשוֹ נתפקע.
קול נהימת חיה נמצא סוף-סוף בגרונו.
— איני רוצה לשתות! שומעת אַת — איני רוצה! כלום איני רוצה!
הנערה הנפחדה לחצה את כפיה הרועדות אל לבה. אמרה לברוֹח מפחד, אבל התגברה ונשארה. כעל פי תהום עמדה ועודדה את מאיר:
— זה טוב! צעק! — דיברה מתוך רעדה — אַל תירא, לא תעורר איש.
מאיר נפל על הספסל, נוהם ומסתיר פּניו. נאַטאַשה אימצה את לבה והחליקה על תלתליו הלחים.
— טוב כך, טוב, בהחלט…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.