(קטע)

סנדר עמד בקצה הסיפוּן ליד גלגל העוֹגן עם הכבלים הכרוּכים עליו והביט סביביו מתוך רחשי ידידוּת וברכה. העוֹלם החדש אשר נתגלה לעיניו על הנהר ועל חוֹפיו נראה מסביר פנים כל כך ודורש שלום ביציאתו הראשונה של העלם מתחת לכנפי אמו ומתוך קן העיירה; והאנשים, נוסעי האניה, שעל הסיפוּן נראו קרוֹבים כל כך. רצה סנדר להיכנס עמהם בשיחה, שיחת חברים, ולא עלה הדבר בידוֹ; קמצנים בדיבוּרים היוּ. גם לטייל ביניהם לא יכול — לא היה מקום פנוּי. בתאים למטה ועל הסיפוּן למעלה היה כל השטח מאוּכלס עד אין אפשרוּת לפסוֹע בלתי אם על ראשי בני-אדם.

האנשים האלה היו “שׂקָנים” שחזרוּ מן הדרום השבע אל בתיהם שבצפון הרעב עם שבר בר בשקיהם. באניה חתרוּ להגיע עד הכרך, שם אוּלי יצליחוּ לעלות על גג של קרון הרכבת ולהמשיך כך בדרכם עד מטרתם.

נעוּלים מגפיים גדולים ונוקשים, גם יחפים עם האצבעוֹת העקוּמוֹת, הגרוּמות והמרוּפשות של רגליהם הגלוּיות, ישבו דבוּקים ומדוּבקים איש ברעהוּ, כעיסה נלושה, כל אחד עם שקו לצדו ועם סלו על ברכיו, קבוצות בנות פלך אחד יחדיו, פעמים אפילו שכנים בני רובע אחד בעיר מגוריהם, ופעמים זרים שנזדמנוּ בדרך ונעשו חברים. פניהם יבשוּ מן הרוּח ומן העשן על גבי גגות של קרונות הרכבות, שהיו נתלים בהם שבועות וירחים, ונתלכלכו ברפש רצפות של תחנות וסיפוּני אניות מכוּסים רוֹק, עד שהגיעוּ אל ארץ הלחם, לאוּקראינה. עיניהם נעשוּ צרות ואדוּמות מנדוּדים ומצפיה בקוצר רוּח ימים ולילות, שבועות רצוּפים, להזדמנוּת לעבור עוד מאה מילים ברכבת. עכשיו ישבו, כשפיהם מלא. לאט חתכוּ בסכיני הכיס, שהיוּ תלוּיוֹת להם על שרשרות בכפתורי מכנסיהם, פרוּסות מן הככרות ונתחים דקים משומן חזיר, שקנוּ במקומות הברוּכים האלה מאת נשי החוחולים ככל אשר יכלוּ שאת; כל אחד טבל את לחמו בתרמיל מלח שלו, נעצו בלי חפזון לבין השיניים ולעסוּ.

שמש סתיו חממה בידידוּת, אם כי בלילה גדל הקור, ולעת בוקר טלל כפור כספי את מצע העשבים שרוּפי השרב מסביב לקרחות של חול שמשני עברי הנהר. הדניאֶפּר שטף בערוצו והזיל את משק גליו לתוך החולות שעל גדותיו. לא איכפת לו כי בתוך הערבות מסביב נחרבים עולמות. הוא לא הספיק עדיין לסיים את סיפוּר המעשיה הראשונה שלו מאז ששת ימי בראשית, ומעשיות חדשות לא אבה לדעת, ולא קלט. גלגלי האניה השיקו בפטפוט חד-קולי, טפחו בכנפיהם, כאילוּ מחאוּ כף בקצב, ושעה שעה הכניסוּ את הריתמוּס החד-גוני לתוך האזנים, והרגיעוּ את הלב ברגש של יציבוּת ונצחיוּת — מין אידיליה של הויה נהרית שופעת ברווחה. האנשים לעסוּ אט ודוּמם, ועיניהם פקוּחות סתם לרחבי עולם.

סנדר נשען בגבו על הכבלים ולאט-לאט השתקע גם הוּא בתוך השקט המרדים אשר מסביב, כאילו נרדם גלוּי עינים, שבוּי בחרמו של בוקר מזהיר דניאֶפּראי זה. אך לפתע העירה אותו יריה, כאילו ליד דפני האניה. זה היה אות, שניתן על ידי קבוּצת אנשים מזוּינים מן החוף חמשה מהם כבר ישבוּ בּדוּגית וחתרוּ אל האניה, כשקני רוביהם מכוּונים נגדה. הגלגלים הפסיקוּ את זמירתם הריתמית והתחילוּ מטפחים ללא סדר כנבוּכים על הגלים. האניה התנודדה ימינה ושמאלה והתייצבה הכן בּאמצע הזרם. ה“שקנים” עמדוּ מלעוֹס, כשפיוֹתיהם המלאים פתוּחים מתוך מבוּכה. סנדר עזב חיש את מקומו, ודורך על רגלים וראשים התחיל מחפש ותר משהוּ בתוך הצפיפוּת.

מוחו עבד במהירוּת ובבהירוּת: כנוּפיה. וזכור זכר: יתר אפלוּלית ויתר צפיפוּת, כדי לא להיות נראה וניכר הרבה. תר בעיניו מקום מתאים בתוך הצפיפוּת. תחת הגשר אשר הקברניט עומד עליו ליד ההגה, ראה טפח של שטח ריק בתוך הצל. מיהר ונעץ את עצמוֹ לתוכו כטריז. ה“שקנים” מסביב אף לא הביטוּ עליו. הצפיפוּת לא הצרה עליהם והמעשים לא נגעוּ בהם. עם טרפם שלא בלעוּ בין שיניהם הביטוּ בעינים ממצמצות מתוך דאגה אחת: שוּב עיכוּב בדרך…

חם וכפוף-גב כקנה של אַנטאֶנה בראש גג עמד איש כבן ארבעים, בעל פנים כחוּשים וזקן ארוך וצר בקצה סנטרו ושער קלוּש ארוך בראשו מופשל לאחורי קדקדו. בידו אחת החזיק למעלה בקצה הגשר והשקיף על הדוּגית שהחליקה לרוחב הזרם וחתרה אל האניה. כשישב סנדר בין ה“שקנים”, הפנה האיש את ראשו, ובעינים זועפות השקיף לתוך פניו של העלם. הפנים היו קצת חיוורים, אבל שקטים. על מבטו של האיש ענה סנדר בחיוּך:

— יסלח נא לי, שמא תפסתי את מקומו. עייף אני מעמידה, אשב רגע ואשחרר את המקום.

האיש נהם כמו מתוך חבית ריקה:

— צריך לשתוק, כשאין שואלים.

וחזר והפנה את ראשו לצד מעקה הסיפּוּן.

— מסתובבים, שד — דים… — סינן מבין שיניו.

בינתים טיפסוּ ועלו על הסיפון שלושה יצורים בעלי עינים מעורפלות ופנים תפוּחים. שנים לבשו פרוות כבשים, ואחד — כתונת צבועה פרחים כתומים גדולים ומכנסים של פלוסין אדומים. כולם חבשו מצנפי עור גבוהות. בחגורותיהם היוּ תקוּעים בקבוּקים נוֹצצים של רימוֹני ־יד. על חזיהם באלכסון, למן הכתף השמאלית ועד הירך הימנית, סרטים של כדוּרים. את הרובים החזיקוּ כמטות בראשי הקנים והקישוּ בקתים על הרצפה. צעדוּ בפישוּק רגלים מתוך רגילוּת לרכיבה, בעל מכנסי הפלוּסין – במגפים של לכה נוצצת, ובעלי הפרוות – בנעלים צבאיות מסומרות. כברווזות

יתר אפלוּלית ויתר צפיפוּת, כדי לא להיות נראה וניכר הרבה. תר בעיניו מקום מתאים בתוך הצפיפוּת. תחת הגשר אשר הקברניט עומד עליו ליד ההגה, ראה טפח של שטח ריק בתוך הצל. מיהר ונעץ את עצמוֹ לתוכו כטריז. ה“שקנים” מסביב אף לא הביטוּ עליו. הצפיפוּת לא הצרה עליהם והמעשים לא נגעוּ בהם. עם טרפם שלא בלעוּ בין שיניהם הביטוּ בעינים ממצמצת מתוך דאגה אחת: שוּב עיכוּב בדרך…

חם וכפוף-גב כקנה לא אַנטאֶנה בראש גג עמד איש כבן ארבעים, בעל פנים כחוּשים וזקן ארוך וצר בקצה סנטרו ושער קלוּש ארוך בראשו מופשל לאחורי קדקדו. בידו אחת החזיק למעלה בקצה הגשר והשקיף על הדוּגית שהחליק לרוחב הזרם וחתרה אל האניה כשישב סנדר בין ה“שקנים”, הפנה האיש את ראשו, ובעינים זועפות השקיף לתוך פניו של העלם. הפנים היו קצת חיוורים, אבל שקטים. על מבטו של האיש ענה סנדר בחיוּך:

— יסלח נא לי, שמא תפסתי את מקומו. עייף אני מעמידה, אשב רגע ואשחרר את המקום.

האיש נהם כמו מתוך חבית ריקה:

— צריך לשתוק, כשאין שואלים.

וחזר והפנה את ראשו לצד מעקה הסיפּוּן.

— מסתובבים, שד- דים.. — סינן מבין שיניו.

בינתים טיפסוּ ועלו על הסיפוּן שלושה יצוּרים בעלי עינים מעורפלות ופנים תפוּחים, שנים לבשו פרוות כבשים, ואחד — כתונת צבוּעה פרחים כתוּמים גדולים ומכנסים של פלוּסין אדוּמים. כולם חבשו מצנפות עור גבוהות. בחגורותיהם היו תקוּעים בקבוּקים נוֹצצים של רימוֹני-יד. על חזיהם באלכסון, למן הכתף השמאלית ועד הירך הימנית, סרטים של כדוּרים. את הרובים החזיקוּ כמטות בראשי הקנים והקישוּ בקתים על הרצפה. צעדוּ בפישוּק רגלים מתוך רגילוּת לרכיבה, בעל מכנסי הפלוּסין — במגפים של לכה נוצצת, ובעלי הפרוות — בנעלים צבאיות מסומרות. כברווזות התנוֹדדוּ בין היושבים והתבוננו בעד הסדקים הצרים של עיניהם השיכוֹרוֹת לתוֹך פּני כל איש ואיש:

—אין ז’ידים? אין? — ניסר בקול צרוּד בעל הפּלוּסין.

— אין, קיימא לן, אין, — אישרוּ השנים הנותרים. —

הכל “טבוּלים”, משלנוּ…

ה“שקנים” שקטוּ לגמרי: מחפשים יהוּדים, וזה הכל. מיד יפליגוּ הלאה. בלעוּ את הנתחים שבין השיניים וחזרו לפרוֹס פרוּסות לחם ושומן של חזיר בסכיניהם.

אבל האפלוּלית והצפיפוּת אשר במחבוֹאוֹ של סנדר לא הגנוּ עליו. בעלי הרובים נתעכבוּ אצלו, וזה, שמכנסי פלוּסין לו, התחיל מנחש:

— שמא יהוּדי?..

חבריו הרימוּ פנים בהמיות אדישות לצד העלם: מאי נפקא מיניה? יצווּ ללכת — ילכוּ, יצווּ לירות ——יירוּ, יצווּ לזרוק המימה — יזרקוּ. אחד מהם שלח רוקו מפיו מעל לראשים ולמעקה האניה בקו של קשת לתוך הנהר, ונשאר מרוּצה ממעשה -אמנוּת זה. בעל מכנסי הפלוּסין פּישפּש בתוך נחיריו באצבע היד החפשית מן הרובה, ופסח על הסעיפים:

— ז’יד, אם לא ז’יד..

סנדר ישב דוּמם. בגניבה התבונן סביביו. הוא חשב על האקדח הטעוּן שבכיסוֹ, ועל הצורך להתחכם שתהא היד הימנית פּנוּיה לתנוּעה, אבל ידוֹע ידע, כי דבר זה נדרש, כשלא יהיה עוד מוצא. לעת-עתה צריך לזכות מן הזמן. יאוּש לא היה בלבו, חרדה גם כן לא. חרטה על צאתו לדרך — אף לא כלשהי. הוּא חשב רק על מה שהיה לפניו: הם — והוא… ונשימתו נעשתה חזקה יותר, ושיניו נתהדקוּ, ושריריו נתמתחוּ… בינתיים החליט בעל הפלוּסין:

—אוֹהוֹ, ז’יד, ודאי…

השקיף על חבריו:

— צריך לקחתו — מה?

— צריך, — אישרוּ השנים.

— קוּם, ז’יד — הציע בעל הפלוּסין מתוך סבר פנים.

סנדר לא זז.

— אָההָ, — השתומם הלז — אינו רוצה.

— משמע אינו רוצה — נענה האחד תוך חזרה על יריקתו האמנוּתית.

השני העביר את רובהוּ אל היד השמאלית ומשך את סנדר בשרווּל ימינו:

— צריך לקוּם, ז’ידוק — אמר — כשמצווים אין לסרב.

סנדר הוציא במשיכה חזקה את שרווּלו מידו של הלז:

— הרף!

ה“שקנים” רק חדלוּ מלעוס, אבל לא התערבוּ בדבר. זרים הם פה, אנשים מן הצד, ואין להם עסק בזה. רק האיש הדק והגבוה, בעל הזקן הצר, הפנה פניו אל המזוּיינים, חזר והסב פניו הצדה ושוב הפנה פניו לצד הכנוּפיה. ירק במרץ, כשחלץ סנדר את שרווּלו מידי המזוּיין, התיצב לכל גדלו בין סנדר ובעל הפלוּסין.

מה לכם ולנער? — התחיל בקול הומה כמו פעמון מראש המגדל. — מה נטפלתם אליו? המעט לכם הדם הנשפך אצלנו? מה? נלחמים אתם באזרחים אנשי שלום? בילדים?

בעל הפלוסין ניטשטש מנאוּם בלתי צפוּי זה. התחיל ממצמץ בעיניו על האיש הגבוה, אחר כך על חבריו. לא ידע,

היכעס אם לא.

— שומעים אתם? — אמר — הוא מגין על ז’יד.

הללו נחרוּ בחטמיהם ואישרוּ:

— אָהאָ.

בעל הפלוּסין פנה לאיש הגבוה מתוך חשד:

— וכי אח הוּא לך? מאי איכפת לך?

האיש הָמה בּתשוּבה:

— כן, אח הוּא לי! אח! מבין אתה? אתם שכחתם הכל. אינכם מכירים מי אח, מי מחוּתן, מי ידיד, מי שד. אבל יש בריות שהם זוֹכרים עוד מצוות אלוהים. “מה איכפת לך” — חיקה בבוּז — הרי איכפת לי! למה נטפלתם לנער?

— כלוּם גם אתה ז’יד? — חיטט בעל הפלוּסין בחטמו והסיק מסקנה.

— גם אני ז’יד? — עיוה האיש את פּניו. — עיניך השיכוֹרוֹת לא תדענה בושת. הכל נראים בעיניך ז’ידים! — והוסיף בחימה: — כלום אינך רואה, שפה אנשים רעבים נוסעים למצוא פת לחם לנשיהם ולטפם הגוועים והנפוחים שם מצינגה. ואתם פה דעתכם נטרפת עליכם משובע, הולכי בטל, הוֹרדוֹסים!

אבל אתה הנך ז’יד? — צרד בעל הפלוסין קרוב כבר לכעס.

אתה בעצמך ז’יד! קרא האיש — בוּל עץ לא מהוּקצע! אני ארַאה לך איזה ז’יד אני.

חיש הוציא מכיסו חבילה של ניירות, ומתוכה חוברת מרוּפטה של דרכיה:

— הא לך, אם יודע קרוא אתה. תראה, איזה ז’יד אני. אותך אוּלי טבלה מכשפה בלה בפרצת הקרח על הנהר שבכפרך, ואותי — האב הקדוש אַרכייֶרי הקיוֹבי בכבודו ובעצמו. התבין? האב הקדוש בעצם ידו! כן. ואבא היה מנקה הארובות בקוניסטוריה שלו. התבין? וגם אני הייתי ממלא כהוּנה זוֹ, אילולא המלחמה הארוּרה שלכם. עכשיו תהיה יודע איזה ז’יד אני!

הוּא תקע את החוברת בפניו של בעל הפלוּסין. הלז קיבל אותה בלי חשק, כאילו מתוך שלא יכול להשיב פנים. השקיף עליה ומסרה לחברו:

הא, הריצקוֹ. הרי אתה ספרא.

הריצקוֹ הפשיל את המצנפת על קדקדוֹ למעלה. פניו נעשו חשוּבים, חפן את החוברת בשתי כפות ידיו, פּתח אותה, שירבב את שפתיו כשפוֹפרת, קרע את סדקי עיניו והביט על העמוּדים מימין ומשמאל וסגר אותה.

מה יש לקרוא עוד — אמר — הרי נראה לפי שערוֹ — ארכייֶריי. תוּכל לקלוע שתי צמות עבות. — והענין של הצמות נראה בעיניו כל כך מגוחך, עד שפרץ בצחוֹק: — הוֹ הוֹ הוֹ!

חבריו הרגישו מיד, כאילו דיגדגו להם תחת בית שחים:

— הו הו הו! ארכיֶירי מנקה ארובות! הו הו הו! — באמוֹתיהם!

שלשתם זזוּ במצהלוֹת סוּסים, פונים עם כל צעד אחורנית, מסתכלים ומתפקעים מצחוֹק. ואחר כך, בשוּטם כבר בחזרה אל החוף, לא יכלוּ עוד לשכוח.

— אניה מלאה ארכייֶריים, באמוֹתיהם! הוֹ הוֹ הוֹ! — קרצוּ בּעיניהם לצד סיפוּן האניה, אשר שם התנשא האיש בעל השער והזקן הצר.

האניה התחילה מטפּחת על המים ומתנודדת הנה והנה עד שניתקה ממקומה והפליגה לאט-לאט. ה“שקנים” חזרו ללעוס, שותקים כקרוּשים. סנדר יצא ממחבואו והתיצב ליד האיש הגבוה. הלז לא הביט עליו. אוּלם סנדר — רוּחו טובה עליו מאד. אחרי הסכנה שחלפה התאוה להיכנס עם האיש בשיחה. התחיל:

— לפי הידיעות הנאמנות ביותר, שהיוּ בידי הועד הפועל בּעיירה שלנוּ, היה הדניאֶפּר לכל ארכו עד הכרך הגדול נקי מכנוּפיות. אין זאת אלא קבוּצה קטנה של איזו כנוּפיה שנתפרדה ותעתה הלום מפלך חאֶרסון או פולאַטבה.

האיש העיף בו עין ושאל:

— בולשאֶביק אתה?

— לא — צחק סנדר — אבל למה תשאל? כלום לא היית מגין עלי אילוּ הייתי בוֹלשאֶביק?

האיש הביט עליו בעין חודרת וחוקרת:

— מזהיר אתה כחתן ביום חוּפתוֹ.

סנדר צחק מרוּצה על שהשיחה עולה יפה:

— אילוּ היו מקרים כאלה מטילים מרה שחורה — אמר — כי אז צריך היה להיות תמיד שרוּי באבל.

אבל האיש לא היה נוטה להמשיך בשיחה. הפנה עורף אל סנדר ולא דיבר עוד עמו כל הדרך. רק כשהגיעה האניה אל נמל הכרך והתחילה מטפחת בגלגליה ונגעה בצדה ברציף, ניגש אל סנדר ושאל:

— יש לך כסף?

— יש מקצת — ענה סנדר — וכי למה תשאל?

— תן רוּבל — ענה האיש.

בבקשה! — מיהר סנדר לתת לו.

האיש לקח את הכסף בין אגוּדל ואמה, כשם שלוקחים קמצוץ טבק להריח, ושיקע אותו בכיס חזייתוֹ מתוך העויה, כאילו הוּא בולע משהו לא טעים.

— יפה — אמר — נשתה כוס חאַנז’ה לחייך.

ויותר לא דיבר עם סנדר דבר.

____________

כשהיתה הצרכניה של העיירה צריכה לשלוח ציר אל עיר הפלך, הציע סנדר את עצמו לשליחות זו. הפקידים הגדולים ממנו בשנים ובמעלה — בין כה וכה רחקה מהם התשוּקה לעזוב בימי בהלה אלה את בתיהם ואת עירם. בזמנים אלה כשבן-אדם יוצא לדרך, הרי אין בטחון כלל שיחזור שלם למקומו. אבל סנדר לא ידע זמנים אחרים — בן ארבע-עשרה היה כשגוּייס אביו למלחמה בשנת 1914 — ואף על פי ששמע כי אנשי כנוּפיות משליכים מן הספינות שעל הדניאֶפר את הנוסעים היהוּדים לתוך המצולה, בכל זאת לא עלה על דעתו כלל שמפני סכנה זו חייב בן-אדם לכלוא את עצמו בעיירה, בלי לראות ולדעת מה נעשה בעולם מחוצה לה. סנדר קיבל את החיים כמות שהם, יחד עם זמנו. הכין את כל הדרוּש ויצא לדרך.

העסק אשר לשמו נשלח היה פּשוּט בּתכלית: “הגובּפרוֹדקוֹם”, היינו ועד הכלכלה הפלכי, הבטיח ליתן לצרכניה כמה מאות זוגות ערדלים לימי החורף בשביל בני העיירה. עתה בבוא הסתיו צריך היה לנסוע לעיר הפלך ולהביא את הסחורה המובטחה.

כשהגיע סנדר לכרך הגדול מצא לו מקום באכסניה המשוּתפת לשליחי מועצת הפועלים “דאַגמאַרה” ויצא מיד לעסקיו. את המאורע שעל סיפּוּן האניה אף לא זכר עוד. התיצב לפני מזכירו של ה“גוּבפּרוֹדקוֹם” — סטוּדנט צעיר (אף הוּא, כנראה, יהוּדי) שפּניו סגלגלים, כהים, אפוֹ ארוך קצת, שערו שחור ומגוּדל, גדול בשנים לא הרבה מסנדר, אולי בן עשרים וחמש.

— מה חדשות טובות תגיד? — שאל המזכיר.

סנדר הראה את תעוּדותיו והרצה בקצרה ובדברים ברוּרים את מטרת בואו. המזכיר שכח מיד את הטוֹן הרשמי שנקט תחילה ופרץ בצחוק עליז של קונדס:

— ערדלים אתה רוצה, חבר? — חמש מאות זוּג? חמש מאות דוקא? חה-חה-חה! אך בענין זה איני יכול לומר לך דבר. בענין ערדלים אין דרך אחרת לפניך, אלא לבוא בדברים ישר עם טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' בעצמו. ערדלים, חבר, תדע לך, ענין עדין הוּא.

סנדר לא הבין היטב מה הצחוק הזה, שהמזכיר מרבה בו כל כך. לא הבין כלל מהוּ היסוד המצחיק בזה. אוּלם משראה בן-אדם צוחק צחוק עליז ונלבב כל כך, נכנסה גם בו עליצות ושמחה. צחק גם הוּא והודיע, שאם מן ההכרח להתראות לרגל ענין הערלדים עם טאַראַס פּאֶטרוֹביץ‘, — הרי הוּא, סנדר, מוּכן ומזוּמן מיד. יוֹאל נא החבר המזכיר להראות לוֹ איה הוּא משרדוֹ של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ’, וייכנס אליו, שהרי חבל על הזמן. צריך לגמוֹר את הענין ולחזור הביתה; שם מצפים לערדלים בכליון עינים.

שוּב פּרץ הסטוּדנט בצחוֹק רם:

— אוֹהוֹ, כּמה פזיז אתה, חבר! מיד, בזה הרגע תחזור הביתה? אוי, חבר יקר, תהיה נאלץ להמתין קצת. היום ודאי טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' טרוּד. אם יהיה לו פנאי לקבל את פּניך מחר — שאלה היא. יש לו אלף ישיבות בכל יום ויום, צריך שתזדיין בסבלנות קצת. אבל אין זה ולא כלוּם. הרי זוהי הפעם הראשונה שאתה שוהה בעיר הגדולה? כן? תכיר איפוא בינתיים את העיר. מענין מאד. ובדבר הערדלים תיכנס מחר. שמא יעלה בידך לכבוש את טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' לרגע.

לא היתה לסנדר דרך אחרת. על כל פנים אין במצב זה כדי להטיל אימה יותר מאשר כנוּפיה מזוּיינת על הדניאֶפּר. ומה גם שבין כה וכה לא היה בדעתו לחזור, בטרם יתוּר את העיר. והוּא יצא לשוטט ברחוֹבוֹת.

אלה היו רחובות! הבחוּר בן העיירה הקטנה לא ראה מעודו רחובות ארוּכים ורחבים כאלה. על פתח בתי המסחר היוּ תלוּיים מנעוּלים כבדים. חלונות הראוה הענקיים, אשר שמשותיהם זכוכית מלוּטשת עבה, של ראי, שלוש וארבע אמות קומתם, אמנם היוּ לרוב נקוּבים על ידי כדוּרי רובים, עתים מכוּסים קרשים לא מהוּקצעים, עתים מכוּסים גליונות מגוּונים של כרוּזים ומודעות. אבל בתי החומה סביב, משרדי השלטון, ארמנותיהם של העשירים מלפנים — בהרימו את ראשו לראות את הקומות העליונות ואת פיתוּחי הכרכובים ואת הקישוּטים אשר למעקות ולגזוזטראות, הרגיש סנדר את עצמו כעיור שנתפקח פתאוֹם. לא ידע לאן יכוון את מבטוֹ קודם. גם לא ידע אל מה יטה אוזן תחילה. השאון שברחובות, טירטוּרן של המכוניות, שיקשוקם של אופנועים, רעש עגלות משא על מרצפת האבנים, שאון בני-אדם, תנוּעה שאינה פוֹסקת לכל אורך הפרוספּקט, הרחוב המרכזי, שבעה מילין ארכו, ובאמצעיתו השדרות הכפולות של עצי שיטה ושיחי נוי וערוגות פרחים ביניהם — נדמה היה לסנדר שבכרך מתקיימת דימונסטרציה ארוּכה מן הבוקר השכם, עד שעה מאוּחרת בלילה. נהדר!

אלא שבהתרוצצו ברחובות, שבוי בקסמי נפלאותיהם שנתגלוּ לעיניו על כל פּסיעה, לא שכח בכל זאת את המטרה, אשר לשמה הגיע הנה. למחרת בבוקר השכם עמד כבר ממתין בפרוזדור של ה“גובּפרודקום”, ליד מפתן חדרו של המזכיר העליז. כשהגיע תורו להיכנס, פגש אותו הלז בצחוק:

— אוֹהוֹ, כמה אתה נחפז, חבר! אבל אין לעשות דבר. טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' יהיה עסוק כל היום הזה ב“איספוֹלקום”. אולי בערב תוּכל לראותו, אבל רק מרחוק, בתיאטרון. בקונצרט-מיטינג שם. העורכים אלכם בעיירה קונצרט-מיטינגים? כן? אבל אין זה מפריע. אצלנוּ, ודאי, הדבר נעשה ביתר פאר והדר. בואה, חבר. כדאי, כדאי מאד. הכניסה חפשית. בוא במוקדם ותמצא לך מקום לשבת.

סנדר הסתובב שוב בעיר. הלך אל הקונצרט-מיטינג שבתיאטרון וראה מרחוק את טאַראַס פאֶטרוביץ' איש זקן, ישיש כמעט, בעל שפם ארוך, שקצותיו שמוּטים עד למטה מסנטרו, קמטים עמוקים במצחו, וכעין שקיקים ריקים עודפים מתחת ללסתותיו. עסקן מזקני המהפכה, שעבר דרך כל מיני בתי-כלא שברוּסיה, שנים של מלחמה ועבודת-פּרך נחרתוּ בפניו. הוא דיבר בקול נמוּך. סנדר כמעט שלא שמע כלום, ולא היה איכפת לו שאינו שומע; די לו שהוא רואה את האיש הזה המחזיק בתיק-העוֹר שלו המוּנח לפניו על השוּלחן, את כל הפלך, ואוּלי הרבה יותר מן הפלך הזה. תחת זאת דיבּרוּ אחרים ברוּר וקול רם. מימיו לא שמע סנדר חיתוּך דיבוּר כגון זה. האוּלם הגדול היה מלא ומוּאר אור בהיר. תזמרת גדולה, אולי בת מאה מנגנים, ניגנה ניגוּנים יפים. אחר כך זימר כל הקהל יחד עם התזמורת — במעוּמד. נדמה לסנדר, שעולם מלא מזמר בצוותא. הדבר מצא חן בעיניו מאד.

אבל לדבר עם טאראַס פּאֶטרוֹביץ' לא נמצאה שעת כושר גם למחרת. הענין שבגללו בא סנדר אל הכרך נשאר קפוּא באותה נקודה, כמו ביום בואו. וכן עבר שבוע תמים, ועוד שבוּע תמים. סנדר היה מבלה ימים שלמים בפרוזדור ה“גוּבפרוֹדקוֹם”. הוא הכיר כבר את כל הפּקידים וידע את שמותיהם. הוּא ידע כבר את הנעשה בכל חדר וחדר. וכשנודע לו כל התוכן הפנימי של הבית על בּוריו, הלך לשם הפגת השעמוּם לתור בחצרו של הבנין הגדול, ושם מצא הרבה יותר מבדיחות הדעת אחרי ההמתנה המשעממת בתוך הבית פּנימה. כמוּמחה לעניני כלכלה מעשית, מצא שם דברים מענינים מאד מאד.

בחצר היוּ המחסנים של ה“גובפרוֹדקוֹם”, ובהם כל מיני סחורה. עיני סנדר נדלקוּ בהציצו לתוך המחסנים האלה. אילוּ היה להם שם בעיירה רק חלק אחד ממאה, ואפילו אחד מאלף מכל הנמצא פה! קשה היה לו גם להגות את המחשבה הזאת עד סופה, הוציא רק צפצוּף מבין שפתיו. כאומר: או, אילו הייתי רוֹטשילד!

מה שראה היה האמת נשגב. מחסנים נרחבים כשדות, מלאים בד, ארג פּשתן וצמר, ערדלים, נעלים, בגדים מוּכניים. אצטבאות עמוּסות ערימות של דגים מיוּבשים ומעוּשנים, מיני בשר משוּמר. שימוּרי פירות, אוצרות סוּכר, טה, קאקאו, קפה, שוקולדה. מי יוּכל למנות את כל הטוב הצפוּן שם! סנדר ידע לדבר עם בני-אדם באדיבוּת, להביט בפניהם בעינים עליזות וּלחייך להם בטורי שיניים לבנות ובריאות. לכן לא קשה היה לו לגשת אל הבריות ולהתידד עמהם. במשך השבוּעיים שהסתובב פה רכש לו ידידים בתוך המחסנים, בקיאות רבה בעניני הסחורות הנמצאות במחסנים שבחצר ה“גובפּרוֹדקוֹם” ובנקודות אחרות שבעיר.

ונדמה לסנדר, שרק פה נפקחוּ עיניו לראות — כל כך נתרחב האופק שלו. שם, בעיירה, בערבה שאין לה סוף ובין בקיעי הנחלים העמוּקים, חשב שהעולם נתרוקן כבר מכל וכל. הצרכניות — אצטבאותיהן ריקות, אין עליהן ולא כלום, זוּלת סודה לכביסה וקפה של שעורה קלוּיה. כשמקבלים פעם מן המרכז אילו מאות אמות בד, אילו מאות פקעות של חוטי תפירה — הרי זה מאורע, כאילו פיל מארצות הפלא תעה ובא אל הרחובות הצרים. ופה נגלתה לעיניו עשירוּת בלי קץ. סנדר התהלך במצב-רוּח מרוֹמם, כאילוּ הוּא עצמו קיבל ירוּשה גדולה בלתי צפוּיה.

במשך הזמן הזה ולרגל הפגישות התכוּפות נתידד סנדר גם עם המזכיר, שהכניס אותו סוף סוף לפני ולפנים והציגוֹ לפני טאַראַס פּאֶטרוֹביץ‘. המהפכן הזקן ישב בתוך כורסה רכה. לפניו העייפים היה צבע של אדמה, עיניו סגוּרוֹת למחצה. ברוּר היה, שהוּא נאבק עם השינה. סנדר ידע זה כבר, שטאַראַס פּאֶטרוֹביץ’ עוֹבד בלילוֹת כבימים. ידע גם שממוּלוֹ, מעבר לשוּלחן, יושב האיש הגדול התקיף שבכל הפלך. על כן הרצה את ענינו מתוך זהירוּת רבה בקול ובנוסח שלא להסב לזקן צער ומכאוב:

— הוּבטחו לצרכניה שלנוּ חמש מאות זוּג ערדלים. כתבנוּ ל“גובפּרוֹדקוֹם” פעמיים, שלוש פעמים, ארבע פעמים. נו, תשוּבה אין. מוּבן, יש עסקים חשוּבים יותר, תכוּפים יותר. והנה שלחוּ אותי, שאשתדל במקום. אני יוֹשב פה כבר שבוּעיים. שם מחכים לשוּבי…

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הקשיב בעינים כמעט עצוּמוֹת. לא הפסיק.

— מתקרבים ימי החוֹרף — המשיך סנדר — שם בערי-השדה מתחילה עוֹנת הבוץ והרפש. מוּבן — פרובינציה. מרצפות כמעט שאינן כלל. מדרכות — על אחת כמה וכמה לא. והעיקר צריך לתת משהוּ לאוֹכלוֹסיה. במשך זמן רב כזה לא קיבלה העיירה מאוּמה. התושבים מתלוֹננים.

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' נשא אליו מבט כּהה וחייך חיוּך רפה:

— כך? מתלוננים?

סנדר התאדם כולו. הבין שהוציא דבר שטוּת מפיו. אף על פי שלא ידע בבירוּר מה היא שטוּת זו, והוּא ניסה לתקן:

— נוּ, מוּבן, לא חשוּבה התלוּנה. למי איכפת אם מישהוּ מתלונן שם, אלא שבכל זאת לא טוב הדבר. זה שני ירחים לא ניתן לאוכלוסיה אף שרוך נעל, אף חוט לתפירה. מלבד סודה לכביסה וקפה “מוקה” של שעורה קלוּיה אין בצרכניה מאוּמה. אצטבאות ריקות.

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הרחיב קצת את סדרי עיניו וביטא באדישוּת:

— לא תקבלוּ ערדלים…

סנדר נבוֹך, שהרי ידע כּי בּמחסנים יש ערדלים בכמוּת מרוּבה. וגם ניתנה הבטחה. מה איפוא הדבר. פתח בזהירות:

— ראיתי במחסנים — ארגזים…

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הפסיק אותו:

— אכן, יש לנוּ ערדלים, אבל לא בשבילכם, חבר. צריך שתבינוּ את הדבר שם ב“פרוֹדקוֹם” שלכם, בעיירה. יש לנו בפלך למעלה מחמשים אלף פוֹעלים, מלבד פקידי המועצות. הנתן את הערדלים לתגרנים ולבעלי-הגוּף שבמקומכם? כן לא ייעשה. ירכשו להם שם הבריות, אלה המתלוננים, האל יודע מי הם, ערדלים מידי הספּקוּלאַנטים. מסתבר, שאין אצלכם מחסוֹר בספסרים?

ודאי! — צחק סנדר צחוֹק של כבוד — מין זה דוקא אינו חסר. הם צוֹמחים בכל מקום אשר לא ייזרע. אלא אנוּ מה נעשה? עוֹמדים אנוּ לפני אצטבאות ריקות…

— ואם ריקוֹת, מה אתה חרד, חבר? — אמר טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' — וכי זקוּקים אתם שם לפדיון? לתשלומים בבאַנקים? להגדיל את מחזור הכספים? או שמא אתה מצטער שלקוחותיך יעזבו אותך? חנותכם תיסגר? לא, חבר, עליך לדעת, וגם לחברים שם בעיירה תאמר: לא תגרנים אנו — התבין? אין אנו עושים מקח וממכר, אלא אנוּ מחלקים.

המזכיר, שעמד כל זמן השיחה נשען בשתי ידיו על השוּלחן מן הצד, הפנה את פניו לסנדר:

— ובחלוּקה — אמר — אין אנוּ מתחשבים בשום נימוּק אחר, זוּלת התכלית המהפכנית!..

את דברי המזכיר לא הבין סנדר לכל משמעוּתם, אך דבריו של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' עברו דרך מוחו כעמוד של אש. הוּא הזדקף מבלי משים, כאילוּ נדחף מחוּץ להכרה להתיצב “דוֹם” לפני מפקדוֹ, ופניו הורוּדים המחייכים התחילוּ מפיקים פּתאוֹם רצינוּת רבה: זאת אוֹמרת, כי מה שעשה שם בצרכניה בעיירה לא היה עסק של חנוני פשוּט, שהרי עשה משהוּ הקשוּר עם המפעלים הכבירים של האנשים הגדולים, כגון איש המהפכה הזקן הזה, אשר עיני כל נשוּאוֹת עליו בכבוד כה רב. הוּא לא מכר, הוּא חילק. ועכשיו התחיל תוֹפס, כיצד הגיע איש זה, ששיבר כבלים, שמיגר סדרי עוֹלם, שהוּשלך לכל מיני בתי-כלא — כיצד הגיע אל חביות השמן, אל אצטבאות הנקניקים, אל קרונות הנפט, אל ארגזי הערדלים. אצלוֹ בעיירתוֹ לא שמע מעולם דברים כאלה. הנה המקום, אשר בו יכול בן-אדם לדעת מה הוא עושה ולשם מה…

הראיון נגמר. סנדר יצא מן החדר, המזכיר — אחריו. המזכיר היה שבע רצוֹן, כדרכו תמיד. ובשבתו כבר בחדרו ליד שוּלחנוֹ אמר לסנדר:

— וּבכן, חבר, ערדלים בשבילך אין לנוּ. דבר זה אפשר לוֹמר בהחלט.

סנדר שתק. המזכיר סבר, שהבחוּר מתעצב על ששליחוּתו לא עלתה יפה. ניחם אותו:

— לא צריך להתיאש, חבר. בפעם אחרת נצליח יוֹתר.

אבל המזכיר טעה. סנדר לא היה כלל מהמתיאשים בנקל. הוּא רק נמצא תחת הרושם הכביר של החידוּש, אשר נתגלה לוֹ בחדרוֹ של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ'. רעיוֹנוֹת חדשים התחילוּ עוֹלים בראשוֹ, והחריף ביותר, הנוֹקב ביותר — הרעיון שרק במרכז, כשבן-אדם דר בכפיפה אחת עם האנשים הגדולים, הוּא יכוֹל להרגיש עצמו בן-אדם ממש. אבל בנוגע לשליחותוֹ לא עלה על דעתוֹ כלל שלא הצליח. אמנם ערדלים לא יקבל — זה כבר בּרוּר. אבל כמה צרכים אחרים יש שם לבני העיירה, וכמה מיני סחוֹרה אחרים צבוּרים כאן במחסנים. השאלה היא רק מה יבקש, וּמה, יתנוּ לו.

— אוּלי קפה? או טה? — הציע המזכיר — טה? מין זה רב אתנוּ. אתן לך כמה שתרצה.

בסחורה זו לא מצא סנדר כל ענין.

קפה — אמר — יש לנו משלנו — "מוקה, משעורה קלוּיה. גם טה “ציילון” — מגזר מיוּבש. או שמא תתן טה אמיתי?

— חה חה חה! — צחק המזכיר — איפה ראית, חבר, טה אמיתי בימים אלה? לא, חבר, זה אין לנו. אולי יש מקצת, אבל גם זה לא בשביל עיירתך. אולם יש לנו מיני טה אחרים, משובחים מאד, מסוג א'. והעיקר טרי, נקי. טוב איפוא?

ופתאום קפץ ממקומו והעביר את אצבעותיו כשיניים של קלשון בתוך בלוריתו המסובכה מן המצח ולצד העורף:

— הנה רעיון! יש לי בשבילך… שמע, חבר, בימים האחרונים החרמנו קרון מלא בטנים. אפשר לתת למחוז שלכם מאה שק. מה? — בטנים טובים, סחורה מנוּפה. יכול אני לצוות שיכינו לך אוֹרדר בזה הרגע. מאה שק בטנים, ואם תתעקש הרבה — אפילו מאה ועשרים. מבין אתה? ובכן העסק נגמר?

סנדר לא עמד על המקח. חלוּקה היא חלוּקה. ואם לפי החלוּקה נפלו בגורלה של עיירתו בטנים — יהיו בטנים. כך דורשת התכלית המהפכנית. אלא שצריך להוסיף על זה משהו בשביל המשק. נוּ, נאמר — קצת חוּטים לתפירה. מה סבוּר החבר המזכיר.

החבר המזכיר הסכים.

_________

בעיירה התחלו מתכוננים לקראת החלוּקה. שטוּחה כמו מפה שעל השולחן היא אדמת העיירה. הרחובות ישרים, והבתים נמוּכים, צרים, בעלי תריסים צבוּעים, ושערים סגורים מגוּונים משי צדיהם. מן הערבה נמתחים הרחובות עד השוק, המשתרע לכל רוחב העיירה עד שפת הנחל העמוק. השמים יורדים בקצה השוק כנד של תכלת נטוּי עד הארץ, והגוש הלבן הגדול של חנויות העיירה אשר במרכז השוק מזהיר בימות החמה, משל לתמונה מצויירת המצוּמדת אל כותל השמים. באחת מן החנויות האלה — אולם בעל ארבעה חלונות, גדורים רשת ברזל וקורי עכביש, ושתי דלתות רחבות של פלדה — הצרכנייה של העיירה.

בשש בבוקר השכימו האזרחים והאזרחיות של העיירה לפתחי הצרכניה, ועד שנפתחו הדלתות הכבדות, הספיק “זנב” התור לסובב את גוש החנויות פעמים. ביום זה חילקו לאוֹכלוֹסיה את הסחורה שנתקבלה מאת ה“גובפרודקום”, היינו: ליטרה בטנים ופקעת חוּטים לכל כרטיס כלכלה. בתשע התחילה החלוקה. שוטרים השגיחו על הסדר, קולם נעשה צרוד מן הגערות במפירי הסדר והשקט. כמה מהסוררים נאסרו. בחורים זריזים הספיקו בכל זאת לעבור מקצה התור אל ראשו. זקנים היתה עינם צרה בצעירים והתלוננוּ. נוֹצריוֹת חירפוּ את היהוּדיות. יהודים ניצלוּ רעוּת וידידוּת של בעלי השפעה, ביקשו המלצות התגנבו לתוך החנויות דרך הפתח השני. רעש והמולה.

בתשע וחצי התחילו יוצאים מתוך הצרכניה אזרחים ואזרחיות, לוחצים אל חזיהם שקים גדולים של נייר אפור מלאים בטנים, ובחפניהם — פקעות של חוטים לתפירה.

נשי החיל טמנוּ את החוּטים במגירות, ואת הבטנים פּיצחוּ.

שלושה ימים נמשכה החלוּקה. ושלשה ימים היתה העיירה רועשת. בככר השוק עמדו כיתות-כיתות, סיפרו ודיברו והשאירו תחתיהן קליפות של בטנים. על פני הרחובות הצרים נגררו תינוקות אחרי אמותיהם, סחבו מתוך כיסי מכנסיהם בטנים, פּיצחוּ אותם וכיסוּ את המדרכות קליפות לבנות. ליד השערים המגוונים התקבצו הנערות המשרתות, נתנו זו לזו מנות והשאירו על הארץ ערימות של קליפות.

וכעבור שלושת הימים הסתגרו חיי העיירה שוב מאחורי התריסים והשערים הצבוּעים. הגוֹיוֹת שבשוּק נימנמוּ ליד שולחנות הירק שלהן, והרחובות עמדו ריקים. רוחות קלים מן הערבה התגנבוּ לתוכם וטילטלוּ קליפות של בטנים לאורך הביבים שבצדיהם. גוּרי חתוּלים הרימו כפות צנועות כלפי הקליפות המתגלגלות ורדפו אחריהן.

אבל סנדר לא היה בכל התכונה הזאת. את הבטנים שלח אל העיירה בידי שליח מיוחד, והוא עצמו נשאר בכרך בין האנשים היודעים מה ולשם מה הם עושים.