בדירה שעל שפת הזרם המרופש, אשר התושבים החארקובאים קוראים לו בשם הכבוד “נהר”, השכימו הבעל והאשה אוֹשמינסקי לקום ממשכבם ביום שני, אחרון לחודש אוגוסט שנת 1920, שעה שלמה קודם מכפי שהיו רגילים תדיר, כאילו היה צורך להחפז בסעוּדת חמץ אחרונה בערב פסח. אכן היוּ בדירה אי-סדרים מעין ערב-פסח. החלונות — ערומים, בלי וילונות, הספּה בלי מכסה, שולחנות וכסאות פה ושם לא על מקומותיהם הרגילים. האופי המיוחד של אי-סדר זה לגבי אותו ערב-פסח נסתמן על ידי כך, שמיטלטליהם של האוֹשמינסקים, חוץ מהרהיטים, היוּ מוטלים חבוּשים בצרורות ענקיים, כבוּלים בחבלים וצבוּרים בחדר אחד — הוּא חדר-האוכל, והם תפסוּ בו מרביתו של השטח הנרחב למדי. לא-צרוּר נשאר רק המצע, הכרים והכסתות, שישנו הלילה עליהם. ואמנם מיד כשקמו משנתם ושטפו בחפזה את הפנים והידים מתחת ברז, התחילוּ האוֹשמינסקים לצרוֹר גם את כלי המצע בשקים גדולים משל מלח, שהיו מוּכנים בבית מאתמול.
אברהם אוֹשמינסקי, גבר רם קומה, רחב כתפים, מלא דם, עבד בחום. כשדחף את הכסת לתוך השק בידו הבריאה השׂעירה, לא יכלה להתנגד לו ומתוך הכנעה ירדה עד לעצם תחתית השק. נדמה לו שאשתו החלשה, העומדת על ידו לעזור לו באגרופיה הפעוטים, אינה אלא מפריעה אותו בעבודה. על כן שלחה אל המטבח, שתכין תה לסעודה, ובמלאכת האריזה עסק הא לבדו. הוא הזיע ושאף רוח בשאון, קשר חבלים וגילגל צרורות, ושסיים את העבודה, הרטיב ברוקו מקום על השקים ובעפרון חימי רשם עליהם אותיות גדולות.
בזאת תמה העבודה. לא היה לו לאוֹשמינסקי מה לעשות עוד והתחיל שואל את עצמו במחשבה, מדוע לא חזרה עדיין הביתה הבת הצעירה, רוֹזה, שהלכה ללוּן “הלילה האחרון בחארקוב” אל חברותיה. אמש לפני צאתה מן הבית הוזהרה בפירוש, שהיא חוזרת עם שחר, ועתה הנה — כמה השעה? — אוֹשמינסקי הוציא את שעונו מתוך כיסו — כבר אחרי עשר! התחיל מתרגז: נערה זו מוכשרה להישאר שם עם החברות עד הצהרים. היא יכולה לאחר אפילו אל האשאלוֹן1. היא תמיד יש לה פנאי… סבלנוּתו התחילה פוקעת ורגזו התפשט לאט-לאט ועבר גם על האשה, המכינה במטבח את התה גם היא שעות רצוּפות, ועדיין לא גמרה את המלאכה.
ראי נא! פנה בתרעומת לצד המטבח — שעה שלמה אַת מחממת כוס תה אחת. במשך זמן זה אפשר היה כבר לצלות שוֹר פּר!
אולם כשנכנס אל המטבח, ראה שממעל לפרימוס ההומה מתאבכת גאוּת אֵד מן הקוּמקוּם, עד כדי כך שהמכסה רוקד על פיו ומתדפק לפי קצב משונה, אולם האשה אינה רואה ואינה מרגישה. היא מנגבת במגבת את עיניה, אשר דמעות שופעות מהן, כשכתפיה הכחושות רועדות בהתאמה לרקידת המכסה על גבי הקוּמקוּם.
רגזו של אושמינסקי חלף מיד בלי שׂריד. הוא לא שאל את האשה לסיבת בכיה. ידוע ידע: היא בכתה על חמש שנות הנדוּדים שעברוּ על המשפּחה מאז יצאו באוגוסט שנת 1915 מאוֹשמינה לחארקוב. אז, בשנת 1915, הכניסו אתם לתוך הקרון מיטלטלים, אולי פחות משהם מובילים עכשיו בחזרה לשם. אבל על האיצטבאות לשכיבה, שהונחו לרוחב קרון המשא שלהם, השתטח אז על ידם הבן היחיד, הסטוּדנט בּוֹריס. כן, מלבד הבת הצעירה רוֹזה, ומלבד הבת הבכירה בּאֶרטה עם בעלה ועם רחל’ה הקטנה שלה, נלוה עליהם בתוך הקרון אותו בחור רחב הגרם, החסון, שצמח לו כבר שׂער בהיר דק מתחת לסנטרו. הסטודנט הזה בוֹריס, תלמיד הפּוליטכניקוּם החארקובי. בּמשך חמש שנות הגולה נוספה לבּאֶרטה עוד ילדה אחת, מירה’לה. אבל הבן בּוֹריס — איננו. הוא בגן העירוני ביאַרוֹסלאב מתחת ללוח אבן כבדה, שחרוּת עליה באותיות של זהב: “כבוד לקרבן המהפכה”.
בּגלל בּוֹריס זה יזם אברהם אוֹשמינסקי בכלל את כל ענין האֶואַקוּאַציה של המשפחה מאוֹשמינה. הוא לא ירא להישאר בגלילות הכיבוש הגרמני, אלא לא רצה לבטל את בוֹריס מן הלימוּד בפוליטכניקוּם. אך בֹּוריס התנדב למפלגה עוד לפני המהפכה האוקטוברית; המפלגה שלחה אותו לעבוד ב“ראֶבקוֹם” היארוֹסלאבי. חבוּרה קטנה של קציני הצבא הקימו שם שאוֹן — מעשה שטוּת, כל התקוממוּתם לא נמשכה אף שעה אחת. צדוּ אותם אחד אחד כעכברים במלכודת. אולם בוריס ושנים מחבריו עמו נשארו חללים על הככר אשר לפני הראֶבקוֹם.
זמן רב לא ידעו אברהם אוֹשמינסקי ואשתו את דבר האסון. חששות היוּ להם, אבל לחקור ולדרוש לא אבוּ; ימים יגידו. ורק כשהוחלט, שהם “חוזרים הביתה”, ואוֹשמינסקי היה מוכרח לאסוף את המשפּחה, אז נודע לו הכל. אז נודע הדבר גם לאשה. זה מכבר, בטרם רשמו את עצמם לאֶשאלוֹן, אבל ביוֹם הזה, כשהאֶשאלוֹן יוצא מחאַרקוֹב ובּוֹריס איננו — נפתח הפצע מחדש.
אברהם אוֹשמינסקי לא אמר דבר לאשה. אף הוא הרגיש לחץ בלבו. אל גרונו התקרבה מין פקעת מחניקה, אבל שרירי ידיו ורגליו היו דרוכים בעוז ובמרץ ששאפו לחיים. הוא לא יכול לבכות. הוא כיסה את השולחן בגליון של עתון ישן, מילא את הספלים2 תה וציוה על האשה לישב ולסעוד.
האשה לא אכלה כלום. גם אוֹשמינסקי מיעט באכילה. הוא ישב ליד החלון, שמאחוריו גדלו שיחים של לילך מאובקים. מזמן לזמן היה הרוח מנענע את ענפיהם, ועל פני זוהר השמש, שהחלונות היוּ מלאים אותו, החליקו צללים רכים. אוֹשמינסקי חש בכל לב, כי שם, אצלו באוֹשמינה, ברחוב הארוך, עומד בית גדול בנוי3 קורות מזילות שרף ריחני, קורות עץ ומעקה מרווח לו כלפי הרחוב, וחצר מרוּוחת לו מהצד שכנגד, ובחצר — רפתים ומחסנים, אשר מאחריהם רצוּעה רחבה, זרוּעה תפוחי-אדמה, נמתחת עד לקצה היער. בחצר ההיא, לפני חלונות הבית, גדלים גם שם שיחי הלילך. וגם שם הענפים מתנועעים לרוח, לפני השמש. היוּ מוחשים כל כך השיחים, קרובים וממשיים כל כך המחסנים והרפתים, עד שדרוּש היה לאמץ כוח, כדי לא לקום מן המקום ולרוץ אליהם. התעוררוּת מרעננת, שהעלתה מתהום נשיה עוז נרדם, כרגש עלומים שחזר, גירה את הלב. אוֹשמינסקי לא יכול סוף-סוף להבליג על עצמו, חטף את מקלו ויצא.
__________
לא היה לו לאוֹשמינסקי שום הכרח ללכת עכשיו לכל מקום שהוא. כל עסקיו בעיר חיסל כבר מאתמול. הן בנוגע לחוץ — לעסקים, והן בנוגע לפנים — למצב נפשו, לא היה כבר אברהם אוֹשמינסקי שרוּי בחארקוב, אלא באוֹשמינה. על הרחובות החארקוביים הארוכים, בעלי המדרכות הזרועות קליפּוֹת זרעוֹנים והשטופות רוק, הביט כבר בעינים אוֹשמינאיות. כמו זר הופיע לפני עיניו פתאוֹם הצבע האפור שכיסה את כל אשר מסביב, ויותר מכל — ה“שינאָלים” האפורים שנעו כסרט שאין לו סוף על המדרכות והציצו מתוך המכוניות שעברו רצוֹא ושוב ביעף. גם החזית של הבתים היתה כאילו לבוּשה “שינאֶל” אפור מפני האבק ששלחו אליה הערבות השרופות מסביב ומפני שמי-יודע כמה זמן לא נתחדשו כתלי הבתים. עולם אפור.
ליד צרכניה אחת עמדה בתור שורה ארוכה, מפותלת ונמתחת כתעלה ענקית לאורך המדרכה. האנשים שבשורה היו להם פנים שוטיים ונרפים מהמתנה בלי סוף. מהם שנסמכו על הקיר, מהם שישבו על קצה המדרכה. אושמינסקי עשה חשבון: מה האושר הצפוּן להם לכשייכנסו סוף-סוף לתוך הצרכניה פנימה? ודאי גליל של חוּטים, ואם בגדולות — חצי הליטרה חמאה. הוּא היה כבר רחוק כל כך מבקשת אושר עלוב כגון זה.
איזו צורה לבשה אוֹשמינה עכשיו? שמוּעות אומרות שהיו שם דליקות גדולות. ביתו הוּא, לפי השמוּעה, לא ניזוק. ובנוגע לבתים אחרים, הרי קיים באושמינה משל קדמוני: יצאה דליקה בא עושר. אחרי הדליקות ודאי שהעיר נשתפּרה. על כל פּנים יושב שם איש בביתו ועל נחלתו. לא נדידה בנכר. מילא… הרי נוסעים כבר לאושמינה. היום יוצא האֶשאלון…
היום… אוֹשמינסקי הרגיש משיכה בכל איבריו, כאילו הוּא צריך להחפז. אבל הן הכל מוכן עוד מאתמול לנסיעה. אולי ילך אל בּאֶרטה לראות, ההספיקה כבר לגמור את ההכנות, שהרי בכל זאת שני תינוקות כרוּכים בצוארה. שמא צריך לעזור לה במשהו. ואם באמת זקוּקה היא לעזרה, הרי חבל על כל רגע, כי הן כמה זמן נשאר עוד בכלל עד זוז הרכבת מן התחנה — שעות ספורות. אושמינסקי הרגיש מין פיוּס, שיש מקום להיות נחפז לשם.
התחיל הולך הליכה גסה, ובקרן הרחוב, ששם צריך היה לפנות ימינה, נתקל בחתנו, בעלה של בּאֶרטה:
— סנדר!
— בוקר טוב, חותן!
— לאַן אתה?ַ
— הולך אני לראות, מה נעשה אצלכם.
— וכי מה יש? הכל מוּכן. ואצלכם כיצד? הכל ארוּז?
פניו של החתן קיבלו מראה של ילד, שאביו תפס אותו בדבר עבירה. ענה בעינים מושפלות:
— ארוּז? לאו דוקא. כמעט שלא התחלנוּ. מה שראית אתמול, ויותר לא כלום.
מראשו ולמעלה היה אוֹשמינסקי גבוה מחתנו וכפלים רחב ממנו בכתפיו.
אתמול, ויותר לא כלום.
שמע, ששם עדיין לא הכל נארז, מדד את הצעיר ממעלה למטה במבט חמוּר כזה, שהלז התכווץ וקומתו נתנמכה עוד יותר.
לא היו לו לאוֹשמינסקי מלים בפיו כדי להביע כראוי את התרעומת שמילאה אותו כולו. וכי מה זאת אומרת? — הרי מיד יזוּז האָשאַַלוֹן, והם לא ארזו עדיין את המשא!
— בּוֹא! — משך את הצעיר וזז במרץ מן המקום. בקרבו פנימה רתחה התרגזוּתו. הרי אפשר שבגללם תאחר כל המשפּחה את האֶשאַלוֹן.
— חבלים יש לך? — קרא בהחפזו קדימה.
החתן, שרץ אחריו, בלי יכולת להקביל פסיעותיו אל הפסיעות הרחבות של חותנו, ענה מתוך מבוכה:
— אי משוּם חבלים, ודאי שלא תהיה מניעה. אלא…
אושמינסקי לא שם לב ל“אלא” זה והוסיף לשאול:
— ושקים? או סלים, סדינים? — מה יש לך שם?
הצעיר ענה כבראשונה:
— הכל יש, ברם, לא זה גופו של דבר…
אוֹשמינסקי לא שעה ל“ברם” זה, כשם שלא שעה ל“אלא” שקדם לו. הוא גם לא שמע כראוי את המלה הזאת, מפני שהרחיק כבר אותו רגע כדי כמה פסיעות לפני החתן.
והנה המדרגות למעונה של בּאֶרטה שבקומה השניה. אוֹשמינסקי פּתח את הדלת בכוח. בפרוזדור מוטלים אמנם צרורות, אבל בחדר השני — בחדר הילדים — הכל על מקומו כמו בכל הימים. בּאֶרטה יושבת אל השולחן ומאכילה את הפּעוּטות. בלי לברך את היושבים קרא אוֹשמינסקי:
— הריקי מהר מן הארון מה שצריך לצרוֹר. הכל. סנדר יאכיל את הילדות!
בּאֶרטה קמה על רגליה, אלא שלא זזה ממקומה. גם לא אמרה כלום. רק הביטה בפני אבא מתוך חיוך עצוּר.
— למה תעמדי? מה אַת צוֹחקת? — פתח אוֹשמינסקי בקול רם — אין פּנאי. בשבע מפליג האֶשאַלוֹן.
— אבא! — הפסיקה בּאֶרטה — הן איני יודעת, הכדאי לנוּ בכלל הנסיעה הזאת… סנדר סבוּר…
ובטרם הספיק אוֹשמינסקי להוציא דבר מפיו, קרא החתן:
— למה אַת אומרת “סנדר סבוּר”? ומה אַת סבוּרה? — צעק נוכח אשתו.
— אכן, גם אני סבוּרה כך — אמרה — למה טלטוּל הדרך? לשם מה?
עתה נסתתם לגמרי פיו של אוֹשמינסקי. הוּא נעשה מטוּשטש כל כך, שלא הבין מה אלה סחים סביביו. והבת והחתן המשיכו בשיחה לבדם, זה אחר זה לסירוגין:
החתן: וכי מה אנו חסרים פה? משרה יש לי?
הבת: דירה ומנה של מזון נותנים לנוּ? רוּבּל במזומן אנו מקבלים?
החתן: לרדוף אחרי מיני אושר אוֹשמינאים? מה אני יכול לעשות שם?
הבת: נשב בטלים, סמוּכים על שולחנך?
החתן: פה הריני פקיד של הממשלה. אפשר לעלות בדרגה.
הבת: רחל’ה מתחנכת בגן. מי יודע, היש באוֹשמינה גן-ילדים? ואפילו בית-ספר?
החתן: אמנם, קשים החיים פה. אבל אני, על משמרתי…לא נמות ברעב…
הבת: מה שימצא את כל ישראל, ימצא את ר' ישראל…
אוֹשמינסקי הפנה עיניו פעם אל החתן, כשדיבר הלז, פעם אל הבת, כשדיברה היא, ומאוּם לא תפס, בלי להוציא גם את העיקר. וכי מה זאת אומרת? — הבת והחתן והנכדות לא ישוּבו עמו יחדיו לאוֹשמינה? הם יישארו פּה? הן רעיון רוּח הוּא, שגעון, מתנגד לגמרי לדרך הטבע. הוּא לא היה מוּכשר להגיד מלה, להוציא הגה. חורב היה בגרונו כמו במדבר. לסוף עלה לו במאמץ רב לסחוֹט קוֹל צרוד מבין שפתיו:
— הנכם נשארים, איפוא, כאן?
החתן והבת החליפו מבטים.
— וכי אני יוֹדע? — אמר החתן בבושת-פנים.
— צריך להתיישב היטב בדבר — אמרה הבת ברצינוּת מופרזה.
אוֹשמינסקי העיף מבט סביב, כאילו חיפּש אוֹנים, כדי לתפוס את המצב, או ביקש עזרה נגד החנק שבגרונו. נתקל מבטו ברהיטים העומדים על מקומם. אפילו הספלים היפים עם הטסיות מוּצגים עוד מעשה זר על המזנון. מכונת התפירה, שניתנה לבת בּמתנת-דרשה לחתוּנתה, ושבשנת 1915 סחבו אותה מאוֹשמינה אל הגולה עם הפּליטה, עמדה אצל החלון מכוּסה מפּה מעשה סריגה. בעד הדלת הפתוּחה למחצה אל חדר-המשכב נראתה פינת ערש של ילדים, עם קצה סדין סרוח למטה וסיר-ילדים מצופה חרס לבן תחתיו. מכל המראה הזה נדף ריח של השתקעוּת קבוּעה ואיתנה כל כך, שאוֹשמינסקי הרגיש מיד כאילו צבת אחזה בגרונו: בדירה זו רובצים בטח על המקום, לא יזוזו מפה…
בלבו של אוֹשמינסקי עלה חרון עז כל כך, עד שנכון היה להתנפל על הבנים באגרופים. הוא לא עשה זאת, מפני שלא היה רגיל בכך. אבל בידיו חטף כסא קרוב אליו, הניף אותו תנופה והעמידו שוב על הרצפּה בחמת כוח.
— ולמה, איפוֹא, בילבלתם את ראשי עד הנה? — ביטא בנהימה.
שתי התינוקות הנכדות געוּ בבכי מתוך פחד, ואושמינסקי הוסיף:
— הישארו לכם. עשו כרצונכם.
וברח מן הבית.
___________
אוֹשמינסקי שב לביתו קודח מחום. הגידים שבצוארו ובמצחו צבו כמיתרים עבים. פניו להבים. האשה חשבה שכל זה בא מן חמימת השמש האוגוסטאית החארקובית. הגישה לו מגבת נקיה שהוציאה מתוך סלסל מוכן לדרך ויעצה לו לזרוק מים קרים על ראשו. הוא שמע בקולה, והוקל לו במקצת. ישב על ספסל בחדר-האוֹכלים ושתק. האשה שאלה אותו, למה הוּא נרגז כך ולא ענה. ניסתה להכניסו על כרחו לתוך שיחה וסיפרה, שרוֹזה חזרה לרגע הביתה ואמרה שתשוב במהרה. אוֹשמינסקי שמע והוסיף לשתוק.
הנשימה קשתה עליו מתוך הקצף שרתח בקרבו והוּא שאף רוח בכבדות, אבל ראשו נזדקר עליו לאחרי הקילוח במים הקרים, והוא חשב, כמה טעה בענין השיבה לאושמינה. במשך כל חמש שנות גלוּתו נדמה לו תמיד, שעם ביטול החזית המקימה קיר ברזל בין אושמינה הקרובה ללב ובין חארקוב הזרה של ה“פוֹניה”, מיד הוא, אוֹשמינסקי, קופץ ככדוּר של גומי וטס לשם, אל החצר עם המחסן והרפת שלו, אל התלמים עם תפוחי-האדמה שלו, אל שיחי הלילך שלו מאחרי חלונות ביתו, העומד ברחובה של אוֹשמינה רחבת השמים. וכיצד אפשר היה לשער אחרת?
בשביל אוֹשמינסקי היתה אוֹשמינה החלל שבו התנועעו חייו מיום היולדוֹ עד האֶואקוּאַציה של שנת 1915. ארבעים ושמונה שנים. באוֹשמינה ראה אור עולם, שם גדל, נשא אשה, גידל בנים. כמעט במו ידיו הקים את גדר האבנים מסביב לקברות אבא ואמא שלו. במו ידיו נטע את שיח הלילך מאחרי החלונות. כל קנה שבגדר החצר, כל מסמר נטוע בו — על כולם חשב במוחו ואת כולם תקע במו ידיו. אין בבית שבאוֹשמינה טפח אחד של שטח, שלא יהיו שקועים בו עמלו ורוחו. ממרחק אלפי פרסאות הרגיש את שרשיו בקרקעה של אוֹשמינה. נדמה לו בשעה שנמלט מלפני האוֹקוּפּאציה הגרמנית, שהוא גולה לימים ספוּרים; אם הרבה — לחדשים. אף זאת: כל המנוסה שנס לא באה אלא משום שהן אי-אפשר היה שבּוֹריס יפסיק את לימודיו. בּוֹריס היה מוכרח לשוּב אל הפּוֹליטכניקוּם. ולוֹ, לאוֹשמינסקי, נדמה אמנם כל הזמן הזה, שהחיים נתכווצוּ, שחסר לו אויר לנשימה רק מפני שהורחק יתר על מידה מעל האדמה שלו. וזהו מקור כל התלאות. כל האסונות. לוּ נשאר באוֹשמינה, לא אירע גם האסון עם בּוֹריס. תמיד היה חש, שיחד עם ראשית ביטול החזית, עם הרכבת הראשונה שתצא מחארקוב לצד אוֹשמינה, מיד יוּחזר למקורו בקפיצה, כרצוּעה של גוּמי מתוּחה שהרפוּ ממנה בבת-אחת; רגע לא ישהה, ורגליו תעמודנה שוב על הקרקע האושמינאי שממנו ינק אונים וכוח חיים ארבעים ושמונה שנים.
והנה הגיעה השעה. אין עוד חזית. בשבע בערב יוצא האֶשאלון המחזיר את הפליטים האוֹשמינאים אל הבית הנכסף, המוּבטח. האוּמנם בּאֶרטה וילדותיה לא תצאנה אתו? הוּא, אברהם אוֹשמינסקי, יצא, והם, בּאֶרטה, בעלה, ילדותיה — לא יצאוּ, פה יישארוּ? המעט שבּוֹריס איננוּ, אלא שגם בּאֶרטה לא תהיה? עכשיו הדרך פּתוּחה בפני הפליטים. אחר כך אוּלי לא יהיה שום גשר לעבור בו. אפילו מכתבים לא יגיעוּ. הכל יודעים את הדבר. גם בּאֶרטה גם החתן. הם יודעים, ובכל זאת הם נשארים פה. אין זה דוֹמה לכדוּר רובה, שנקלע פּתאום, שלא יכלו לחזות קליעתו מראש, אין זה אסון עיור. הם יודעים — ונשארים.
זרם של קצף עלה בקרבו: יישארו להם! יישארו! והוּא יסע! קפץ ממקומו ובעט בצרור שהיה מונח לרגלי הכסא, והצרור עף כנוצה ונגף בקיר. יישארו להם פּה. אפילו לברכת פרידה לא ילך אליהם!
— האניה! — קרא לאשה, שעבדה במטבח.ֶ
היא באה במרוצה.
— בּאֶרטה אינה נוסעת! — הביט עליה במבט זועף ודיבר בקול רם ויבש, כאילו היא האשמה במעשה הפשע. — בּאֶרטה אינה נוסעת, הם נשארים פה. טוב להם פּה. השמעת? — ויישארו להם איפוא. לי לא איכפת. אנחנוּ נוסעים לבדנו, בלעדיהם. השמעת?
ברגע זה נכנסה רוֹזה יחד עם עלם בעל קומה ממוצעת, לחיים רכות, כחולות מגילוח, אף מוארך, דק, ועינים שחורות גדולות. פינוק במשך דורות של יחוּס יהודי היה טבוּע בכל קלסתר פניו. כמתחפש נדמה במעיל העור החום עם האקדח בתוך הנרתיק צמוּד מן הצד לחגוֹרה, במגפים גבוהים ובכובע של חאקי; כמו רב בבגדי “יוונים”. אוֹשמינסקי ראהו פעמים אחדות ברחוב מתהלך עם רוזה, אבל מי הוּא הנער — לא ידע. סתם קומיסאר.
רוֹזה נתנה לחבר שלה לעבור לפניה, ובעמדה אצל הדלת קראָה:
— למה אתה צועק, אבא! מה אירע?
אוֹשמינסקי הביט עליה באי-רצון, אולם לא אמר כלום.
— התוודעוּ, — אמרה רוזה — החבר אליהו בן נתן לוינסון. וזה אבא שלי, אברהם בן מרק.
החבר השתחוה, נכון להושיט יד. אוֹשמינסקי לא גילה נכונוּת דומה לזו. הרכין את ראשו ונהם מבין שפמיו משהו דומה למלה “נעים”.
אוֹשמינסקי לא היה פּנוּי עתה לזרים, ובפרט לשיחות על ענינים של מה בכך; לוֹ היה צרוך עכשיו לצעוֹק, לגעוֹר, לכעוס. לא היה לו אפילו חשק להסתיר את התרגזוּתו.
אבל רוֹזה לא שמה לב לזה שאבא מקבל את פני חברה בלי ידידוּת, אפשר לומר, בלי נימוּסיוּת כלל. היא ניגשה אל גל הצרורות והוציאה מתוכו סל אחד:
— הנהוּ, כל המשׂא שלי, איליוּשה, — אמרה לחבר.
הלה ניגש, הניף את הסל ואמר מתוֹך חיוּך:
— לגבי בוּרגנית אמנם קל ביותר, אבל בשביל פּרוליטארית — בכל זאת כבד קצת.
רוזה צחקה:
לא כלום, לא תכרע תחת המשא.
— כן — ענה החבר — כיצד אומרים הבריות? אם נרתמת במושכות, אַל תאמר אין כוחות. צריך יהיה לשאת. להתראות! — קרא לאוֹשמינסקי ולאשתו ופנה עם הסל בידו אל הדלת.
על צד האמת צריך להגיד, שהיה הסל קל מאד. נמצאוּ בתוכו שמלות מעטות, אדרת חורף קצרה, זוּגות מספר של לבנים וחפצים קטנים אחרים. בשעת אריזת החפצים הפרישה רוזה את החפצים האלה לסל מיוּחד. אוֹשמינסקי לא שׂם לב לזה. טבעי נראה לו הדבר, שהיא רוצה להחזיק את חפציה לחוּד. אבל שתביא את הקומיסר הזה להוציא את כליה מן הבית — דבר זה לא עלה כלל על דעתו. והנה בן רבנים זה המתחפּש בבגדי חיילים לקח את הסל, והנה הוּא מסתלק עמו.
כל המחשבות הקודמות, אשר מילאוּ את ראשו של אושמינסקי יחד עם הקצף שקצף על בּאֶרטה, — הכל נעתק הצדה, ותמיהה גדולה, לעת עתה עדיין בלי התיחסוּת מסוּיימת אל הנעשה, מילאָה את כל קרביו. הוּא גימגם מתוך מבוכה:
— לאָן? למה הוא נוטל מזה את הסל?
הבחור עמד והוריד את הסל על הארץ.
— רוֹזה אברמוֹבנה! — פּנה אל הנערה — הם אינם יודעים עדיין כלוּם?
ורוֹזה — אותה רוֹזה עצמה, שהיתה כבת ארבע-עשרה בשעה שהושיבו אותה בשנת 1915 לתוך הקרון האדום של “40 או 10 סוּסים” — התיצבה נוכח אבא ובקול שקט-שקט הודיעה:
— אבא’לה! איליה נתנוֹביץ' הוּא חתני. מחר אנו הולכים לרישום בבית-הפקידוּת. היום החלטנוּ.
נוֹכח אברהם אוֹשמינסקי עמדה אשה — אשה בוגרת, גבוהה, בעלת חזה מפוּתח, בראש מורם, גאה. עיניה חייכוֹ בלעג מסוּתר — אלה היוּ עינים של אשה צעירה, המעלימה איזוֹ דעה לעצמה, דעה מעולם הנשים שלה. האוּמנם האשה הזאת היא רוֹזה הקטנה האוֹמשינאית?
— נוּ — הוסיף הבחור על דבריה — לעת עתה, לזמן הקרוב ביותר, תספיק מסירת מודעה זו, ואת השאר תגמרוּ שלא בנוכחותי, מכיון שאני אָץ לדרכי. שלום!
הוּא יצא עם הסל. אברהם אוֹשמינסקי הביט אחריו קפוּא.
אשתו הקדימה להשיב רוחה מן ההפתעה:
— מה זאת אומרת “לרישום”, רוזה? — שאלה — מה תרשמו? איפה תרשמו? איני מבינה כלום. מה אירע פּה?
רוזה ניגשה וחיבּקה את צוארה.
— זאת אומרת, אמא, שאנחנוּ נושאים זה את זה, ואנחנו הולכים לרשום את הנישוּאין בקומיסאַריאַט. הן אַת רוֹצה, אמא, שאנשׂא לאיש, הלא כן? ומכיון שאתם עוזבים היום את העיר, הריני עוברת לדירתו של איליוּשה, זאת אומרת אל בעלי בעתיד. פּשוּט מאד, אין קל מזה להבין.
__________
אברהם אוֹשמינסקי התהלך הלוך וחזור בחדר-האוכלים בין גלי הצרורות והרהיטים המועתקים ממקומותיהם. רגליו כאבו כבר מן ההליכה. גם חם לו. אבל לשבת על מקומו לא יכול. ישב רגע אחד, וכוח פּנימי טילטל אותו מעל מושבו.
לאחר שעוֹת מספּר צריכה העגלה לבוֹא לקחת את הצרורות אל התחנה. העגלה היתה שכוּרה עוד מאתמול, אבל אוֹשמינסקי לא חיכה עכשיו לבואה, אף לא חשב על אודותיה. הוא לא יכול כבר לחשוב. בהכרתו נתערבבו ונסתבכו יחדיו גזרים של עוּבדוֹת והרהוּרים שבשום אופן לא ניתנוּ להתאחד לחטיבה שלמה אחת. הוא נוסע לאושמינה. בּאֶרטה נשארת פּה. רוֹזה נישאת לקומיסר לא ידוע לו. באוֹשמינה עומד בית מוקף גינה. חזית אין עוד. משא של מאת כּכּר מעיק על הלב. אין כל זה מתקשר לחטיבה אחת, מובנה, שהלב לא יכאַב ממנה. ואוֹשמינסקי אף לא ביקש כלל לאַחוֹת את הנפרדות. לא התאמץ ליצור את ההרמוניה בתוך התוהו ובוהו. הוּא הקשיב רק לכאב הלב. הכל הכאיב את לבו — בּאֶרטה הרי היא כאב, רוֹזה — כאב, אוֹשמינה — כאב.
לאחר שיצאה רוֹזה מן הבית התלבשה האֶניה בחפּזוֹן ורצה לבּאֶרטה. מפּי אוֹשמינסקי לא יכלה להציל דבר, ולה היה צוֹרך הכרחי להיוָדע, לדבּר, לברר. תשוּבתה של רוֹזה לא הרגיעה אותה. מה שבּאֶרטה נשארת פּה ודאי לא הועיל להשקיטה. מה נעשה כאן? — הנה מה שרצתה לדעת ומה יהיה עכשיו כשרוזה נישׂאת וגם בּאֶרטה תישאר? רצה לבּאֶרטה, אוּלם שהתה שם לא הרבה ושבה יחד עם החתן. שניהם ישבו לדבּר — חארקוב, אוֹשמינה, בּאֶרטה, רוֹזה, ושוּב חארקוב, אוֹשמינה… אוֹשמינסקי לא יכוֹל לשמוֹע עוֹד. כל מלה שהגיעה לאזניו ריסקה את עצביו כמו במלקחים של ברזל. חטף את מטהוּ ויצא.
חנוּיוֹת סגוּרוֹת בצדי המדרכות; מרוּפשים, שנים על שנים לא שטוּפים במים, לא מצוּחצחים — חלונות הראוָה. דלתות מלוּכלכוֹת, נעוּלוֹת, מכוּסות בוץ, שזוֹרק עליהן מתחת לגלגלי המכוניות, והכרכרות, ודבק בהן ונתיבש עליהן. על הקירות התנוססוּ והתחבטוּ ברוח גזרים דהים ומדוּלדלים של כרוּזים ומודעות וקריאות לעם מאת השלטונות. על המדרכות התרוצצוּ גברים בחולצות בלוֹת, ונשים בשמלות של ארג שׂק צהוב, בסנדלים של עץ הרגלים היחפות.
בא לקראת אוֹשמינסקי אדם אחד בעל זקן שחור אינטליגנטי. משקפיים של זהב, שיצולם האחד ברזל שחור, על עיניו. מעילו — ארג יפה מלפני המלחמה, מצד ימין — מראהו הגון לגמרי, ומצד שמאל — חוֹר של שריפה, שקצותיו שחוּמים, מחוֹרכים מן העשן, סביב. על גבו — מין ילקוּט של הולכי דרך, עשוּי שׂק פשוּט וכתפותיו — יתרים ישנים בעלי קשרים רבים. תחת זרועו — ככר לחם. נראה לפי כל הסימנים שהוא פּקיד ממשלת המועצות, החוזר עם ה“פּאַיוֹק”, מנת-מזונו, החדשי לביתו. כל מה שראה אוֹשמינסקי ניקר את עיניו. הוא הרגיש איבה אין קץ לחלונות הראוָה המלוּכלכים, אל שמלות השׂק, אל החוֹר החרוּך, אל ה“פּאַיוֹק”. לוּ יכול, ואסף כל זה בחופן אחד משלו ושחק אותם לאבק. שיניו התלכדוּ, כאילו הוא טוחן כבר את הדברים האלה בכוח. לא יכול להישאר ברחוב. עבר במרוצה כשלוש שכונות וחזר הביתה.
החתן שהה עוד שם, וזולתו נמצאו בחדר עוד שתי נפשות, מלבד האֶניה — בחורה צעירה אחת עם תינוק כבן שנה על זרוֹעוֹתיה. כל היושבים שתקוּ ברגע שנכנס אוֹשמינסקי. האֶניה היתה חיורת, עגוּמה. רגע-רגע היתה נושאה את ממחטתה הרטובה אל פניה, אשר שלוּלית של דמעות ניגרה מעליהן.
אברהם אוֹשמינסקי הרגיש מיד, שאיזה סוד חשוּב כמוּס בביקוּרה של הבחוּרה האלמונית. “אסון חדש” — התחיל לבו דופק בקרבו. הסתכל בפני הבחוּרה: צעירה, יפה למדי, בעלת פּנים רחבים עגולים, עינים אפורות, גדולות, אף מורם בקצהוּ, שער בהיר — לא טיפוּס של בת ישראל.
— מה חפצך? — פנה אליה.
היא חייכה לקראתו מתוך בּושה, אבל בצחוק לבבי רחב ובמטא מוסקבאי רך:
— הנה, אני סיפרתי כבר — אמרה — מריה גריצ’אנינובה אנכי. מאַרוּסיה, חברתו של בּוֹריה, של בּוֹריס אברמוביץ'…
אוֹשמינסקי שמע מכבר: יש לבוֹריס איזו מאַרוּסיה, אחות רחמניה. אולם הוּא, אברהם אוֹשמינסקי, לא שׂם לב לזה. תעלוּלי נוער, מזמוּטי סטוּדנטים. ואחר כך שכח לגמרי. ומה לה, איפוא כאן?
מאַרוּסיה סיפּרה: בּוֹריס לא הספּיק לקחתה אליו ליאַרוֹסלאַב, משוּם שהיה נאה יוֹתר שתישאר עד הלידה כאן. אצל אמה. נוּ. בינתים קרה האסון. התינוק נולד כבר לאחרי האסון. קוראים גם אותו “בּוֹריה”, לכבודו של המנוח. מסכן זה, שלא עלה בגורלו להכיר את אביו. עכשיו הגיעה אליה שמוּעה, שמשפחתוֹ של בּוֹריה, זאת אוֹמרת, של בּוֹריס אברמוביץ', עוקרת מן המקום, יוצאת לפולין. כל כך רב המרחק לפולין. מי יודע, אפשר לא ירשה הגורל להתראות לעולם. והנה באה עם הילד. לוּ עכשיו יראה את סבא ואת סבתא. אם לא את אבא — יראה לפחות את קרוביו. עודנו קטן, מובן. סכל. מה מוכשר הוא להבין? אלא, אפשר יישאר משהו בזכרונו… והנה. אין היא חושבת כלוּם. הרי כבר אמרה: אין חסר לה דבר. גם — לילד. רק הדבר הזה בלבד —יראה התינוק… אל נא יתרעמוּ עליה, שהיא מטרידה…
הבחוּרה הצעירה נשתתקה. הורידה את עיניה. הכל שתקוּ. אוֹשמינסקי ישב בלי כוח על הכסא. זו הפעם השלישית ביום הזה… כל רגע — חדשה בכנפיו. הבלבוּל שבמוח מתאפלל והולך. אכן, קשה כבר להחזיק את הראש ישר. הוריד אותו אושמינסקי על חזהוּ. עתה הרגיש, שהנהו באמת נדכא ורצוּץ.
— את ידעת? — על אודות התינוק? — שאַל את האֶניה בקול רפה כחולה.
האשה הניעה ראשה בשלילה. דבּר לא יכלה.
— גם אתה? פּנה אל החתן.
החתן ידע. מדוע לא ידע? לא סוד הוּא. גם באֶרטה יודעת, רוֹזה, ואפילו רחל’ה… אלא שלא כדאי היה לדבּר ולספּר. לשם מה?
— הגש לה כסא, תשב…
נראה היה שהחתן ממלא את צו החותן ברצון מיוחד. הוּא עצמו לא העיז קודם לתת לה כסא.
מארוּסיה ישבה ואת התינוק הושיבה על ברכיה.
— רואה אתה, בּורינקה — זהוּ “דאֶדוּשקה”, — אמרה אל התינוק, תוך הצבעה על אוֹשמינסקי — זכוֹר, אמוֹר: דאֶ — דוּש — קה…
התינוק צהל בצחוק: דאֶ — קה, דאֶ — קה…
הכל שתקוּ.
— עכשיו אני יכולה ללכת כבר — קמה האשה הצעירה ממקומה — מאַחלת אני לכם דרך צלחה!
איש לא ענה לה. השתחותה וצעדה אל הדלת. אוֹשמינסקי הביט אחריה נגלד. כשהחזיקה כבר בכף המנעול עבר רטט בגוּפו.
— חכּי! — קרא.
מאַרוּסיה שבה וישבה.
— תנו משהוּ לתינוק… עשו תה — פּנה לאשה ולחתן.
החתן יצא אחרי החותנת אל המטבח לעזור לה. מאַרוּסיה נשארה לבדה מול אוֹשמינסקי עם התינוק בחיקה. אוֹשמינסקי הטיח בהם ממבטיו מזמן לזמן. הוא היה עיף מאד. סמך את מרפּקו על השולחן, את ראשו על כף ידו ומסר את עצמו להרהורים.
הוּא ביקש פתרון לשאלה: מה היא המהוּת הנקראת “אברהם אוֹשמינסקי”? נדמה שלא הוא הוא. לא. נראה שזהו מין שם קיבוצי. האֶניה, באֶרטה, רוזה, הנכדות — כוּלן יחד עמו יוצרים את הגוף בעל השם הזה. רצונו של אברהם אוֹשמינסקי יכול, איפוא, להיות רק הרצון המשותף של כל החלקים המיוּחדים של הגוף, אשר שמו אברהם אוֹשמינסקי. שוטה היה בחשבו שהוא לבדו יכול לחשוב, לרצות,לפעול בעד כל חלקי הגוף של אברהם אושמינסקי. טעוּת היתה זאת, משגה של אדם שוטה.
הוא חשב: אברהם אוֹשמינסקי טעה עוד טעוּת אחת: — הוא התפּאר, שהוּא חי בחארקוֹב של ה“פוניה” בכוח היניקה של השוֹרש הנטוּע באדמת אוֹשמינה. יש — עלה בזכרונו — מיני צמחים זוחלים, אשר כל מקום שהם נוגעים בו בקרקע, שם הם מכים שורש. מי יודע איפוא ביניקת איזה שרשים חיים סוף-סוף צמחים אלה? בראשונים או באחרונים? ואם השוֹרש הראשון יבש ונרקב — מה אז?
ועוד חשב: חאַרקוֹב היא עיר זרה לו? הבאמת רק אכסניה ללינת לילה בדרך נדוּדים? שלושה בתים חדשים קמוּ פּה. אברהם אוֹשמינסקי תקוּע פּה בשלושה שרשים חדשים. פּליט בן בית הנהו פה?
ומה הם, איפוא, פירושה וערכּה של אוֹשמינה? ומדוע השורש האוֹשמינאי כואב כך?
קם ובלי הוציא מלה מפיו, לקח את התינוק מידי אמו והושיבהו בחיקו. לא דיבר אליו כלוּם, אף לא הביט אליו, רק הרגיש בידו את חוּמוֹ של הגוּף הקטן. התינוק הביט זמן רב בפני הזקן ברצינוּת רבה, קצת נפחד, ולבסוף ביטא:
— דאֶד — קה…
____________
העגלון בא לקחת את הצרורות אל התחנה. אוֹשמינסקי שילם לו את שכרו כפי המדובר אתמול וּשלחוֹ ריקם.
ללכת יחד עם הבנות ללוות את הפליטים האוֹשמינאים החוזרים בּאֶשאַלוֹן — לא רצה.
סנדר, בעלה של בּאֶרטה, בחור בעל חוש יפה למעשיוּת ומשקיוּת, הציע בשעה שהתיר את קשרי הצרורות והמזוָדוֹת, להשיב את הכלים למקומם, שהחותן יתן כתב הרשאה לאחד החוזרים, שישגיח על הבית ועל החצר באוֹשמינה.
אוֹשמינסקי הניע יד ולא ענה על דבריו. לא רצה לנגוע בשורש האוֹשמינאי החולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.