חלק א'    🔗

מקרה מספר א'    🔗

היתה השעה השלישית לערך אחרי הצהרים. אנחנו גמרנו את ארוחת היום, ואמא הגישה תה לשולחן. בו ברגע צלצל הפעמון. יצאתי לפתוח: זה היה מאַכּסים. חדרי נמצא ליד המסדרון עם כניסה מיוחדת לתוכו. מאַכּסים סרב להיכנס לחדר-האוכל לשתות תה עמנו — לא היה לו פנאי. הכניס אותי לתוך חדרי ואמר:

— יש פה עוֹבר-אורח אחד, וצריך שבשום אופן לא ייכּשל. דירתכם עדיין לא נוּצלה אלא מעט, והרינו שולחים את האיש ללוּן אצלכם.

לבקש רשות על כך מאת אבא ואמא לא היה מן הצורך, כי ניתנה לי החופשה הגמורה לעשות בבית ככל אשר היה ברצוני. ומובן, שהסכמתי מיד.

— יבוא איפוא אליכם בין תשע לעשר בערב, תהיה בבית — הוסיף מאכּסים לדבּר — איש לא ילווה אותו. לבדו יבוא — בעל קומה בינונית. לבוּש אדרת אפוּרה. יתודע: בוֹריס נתנוביץ' גרמיזא, וישאַל: “המצאתי את אחיה של באֶרטה רוזננצוייג בביתו?”

מאַכסים הלך ואני חזרתי מחייך לחדר-האוכל לגמור את התה שלי. ידעתי שאין בּאֶרטה אדישה לגבי מאַכּסים. והרהרתי לעצמי: אילו ידעה בּארטה…

בּאֶרטה ראתה את הצחוק על פני ושאלה:

— מה אתה צוחק?

החלטתי לבלי מנוע ממנה את העונג:

— מאַכּסים היה פה — אמרתי — והריני צוחק על ששילב את שמך לתוך סיסמת סתרים. הנה עד היכן הדברים מגיעים ביניכם!

בּאֶרטה הסמיקה. ברק של שמחה נצנץ בעיניה, אבל היא התביישה וביקשה לטשטש את הדבר.

משהו חדש? — שאלה.

— לא כלום — השיבותי — אדם אחד ילון הלילה עמנוּ.

אמא היתה תמיד אי-שלוה במקרים כאלה.

— מי הוּא? — שאלה.

— הרי לך יהודיה קרתנית נתן אבא את קולו בצחוק — האם מאד נחוץ לך הדבר לדעתו? הנה מיד ממהרים ומגלים לפניך.

גם אני ובּאֶרטה צחקנו על תמימותה של אמא.

מסתבר, אדם חשוב הוא — הביע אבא ברצינות בטון של ספק סברא ספק שאלה.

בקרבי התחילה דובבת גדלוּת של נוער. לא פקפקתי שהאיש הוא חשוב לאחר שמאַכּסים בעצמו בא להזמין בשבילו מקום לינה, וזה סימן מובהק, שנזהרים מלפרסם יתר על המידה את מציאותו. התאויתי להתגנדר בפני אבא. אמרתי:

— אילולא היה האיש חשוב במיוחד, לא היו מביאים אותו אלי.

מבטיה של אמא נעשו מודאגים יותר. ואבא השתקע שעה קלה במחשבות, אחר כך הסיק בקול:

— נאַ! מה יש לעשות?…

בתשע ורבע בערב בא איש בעל קומה בינונית — לא צעיר עוד, לבוּש אדרת אפוֹרה.

— בּוֹריס נתנוביץ' גרמיזא — התיצג — המצאתי את אחיה של באֶרטה רוזנצוייג בבית?

— אמנם כן, בבקשה.

הכנסתיו לתוך חדרי, אשר משכב בשבילו היה כבר מוּצע בו על הספה. סרב לאכול ארוחת הערב: כבר אכל ושתה. ביקש ממני נייר. כתב כשעה לערך, אחר כך שכב.

התנצל: בלילה הקודם היה עסוק. גם ביום. מחר בבוקר השכם עליו לצאת לדרך. לא ידוּע, אם אפשר יהיה לו לישון בלילה הבא. מוכרח הוא על כן לישון הלילה דיוֹ.

אני לא לגמרי שקטתי. ירוא לא יראתי, אלא סתם מצב-רוח בלתי רגיל: בפעם הראשונה בחיי לן אתי בחדרי אדם, שכנראה הוא באמת בעל חשיבות, על כל פנים איש שאיני יודע עליו מאוּם. מי הוּא?

בן בלי בית. נד בעולם. תמיד בין זרים. תמיד בתוך סכנות. ולא כלום — אין שום מורא נגד עיניו. יש לו אמוּנה שלו, מטרה קדושה שלו. ולכן הוא עובד. מי יודע, מה גדולים מעשיו! כי גם את שמו אסור לדעת, על אחת כמה וכמה את מעשיו. ואפילו לחברים אסור. הנה הוא נוסע ושליחות בידו…שמא יביא ליד מהפכה בעולם, אם תצליח. ושמא ישלם בנפשו, בכל חייו, אם תיכשל. ואין אני יכול להיות לו לעזר אלא במקום לינה זה על הספּה שלי. אכן גם זה קרבן, אם יתפסוּ אוֹתו אצלי. אבל לעולם לא יתפסוּ אותו בביתי. דירתנו כמעט שלא נוצלה עדיין כלל ואינה חשודה. ובכלל מה דמיון לזה ולקרבן שהוא מביא יום-יום? והנה הוא ישן בשלוה. נוחר אפילו בקול, ומחשבות על הקרבנות שהוא מקריב לא יטרידו את מנוחתו. ואני… אני שנתי נדדה. איני חדל מחוש בד' אמות שלי את האיש הנפלא הזה.

עד לאחר חצות שכבתי בעינים עצוּמות, ולמחרת התעוררתי עם שחרית. האורח היה כבר לבוּש.

— הנה זאת תמסור ל מאַכסים — אמר והושיט לי מעטפה סגוּרה שבתוכה נמצאוּ, כנראה, אותם העלים אשר כתב לפני עלותו על המטה. — וללווֹת אותי לבית-הנתיבות לא צריך. כשאני הולך יחידי, הריני בטוח יותר. דרישת שלום לחברים, שלום!

הוא יצא ללכת אל תחנת הרכבת. היתה השעה תשע וחצי בבוקר. ובעשר וחצי היה כבר תפוס בידי הז’נדרמריה. עצרו אוֹתו ליד הקופה כשעמד בתור לקנות כרטיס נסיעה.

מקרה מספר ב'    🔗

הבוּרסה של מפלגתנו היתה ברחוב הזאַכאַרי, מפינת הרחוב הפראַנצישקאַני עד פּינת רחוב הכלא.

האיש אשר המציא את הבּוּרסה המפלגתית היה, כנראה, בעל שאר-רוח גאוני. הבּוּרסה שימשה לא רק מועדון מהפּכני יחיד במינו עם פּעולה מהפכנית קבוּעה תחת כיפת השמים, אלא גם אַקאַדמיה מהפכנית, אשר בה היוּ הצעירים מקבלים הכשרה תאוריטית, וגם פרלמנט מהפּכני, אשר בו היוּ מתנהלים ויכוּחים על כל הבעיות המדיניות החשובות שבעולם. נוסף על זה היתה הבּוּרסה מין מבצר מהפּכני, אשר שום משטרה שבעולם לא תוכל לו.

החברים היו זריזים לבקר את הבּוּרסה בלי הפסקות. ואם גשם ניתך משמים ואם קור עצר את הנשימה — על המדרכה אשר בין הרחוב הפראַנצישקאַני ובין רחוב הכלא התנועעו בצעדים אטיים להקות של בני עלוּמים, כשפניהם נלהבים ועיניהם דולקות. רם על כל רעש החוץ צלצלו פה הקולות והויכוחים הסוערים. פה לא שלט שעמום מעולם; פה לא נודע פחד מעולם. עם המקל ביד, דרך טיוּל, חישלוּ פה את עתידה של האנוֹשוּת. פה חיוּ תמיד באוירה של מעוף גבורה רותחת.

מי יודע, כמה היתה המהפכה הרוּסית מאחרת לבוא, אילמלא הבּורסה, אשר בה היתה המהפכה נוצרת לעיני המשטרה. והיא לא יכלה לעשות ולא כלוּם. בני-אדם מטיילים להם — זוּגות, חבוּרות, נערים ונערות, עם מקלות תפארה, עם מטריות ביד, ובימי החורף — בכסיות ובמוּפא, עם מגבעות על הראש. כיצד אפשר לאסור את הטיול על המדרכה? והמונים התהלכוּ, שוחחו, נעוּ לאט למן הרחוב הפראַנצישקאַני עד רחוב הכלא, ומן רחוב הכלא עד הרחוב הפראַנצישקאַני; נפגשוּ דרך טיוּל עם האנשים הדרוּשים; הסבירו מה שטעון היה הסברה; מסרו פקודות למי שהיה צריך; קיבלו החלטות נחוצות.

אבל הבוּרסה היתה למרות כל זאת רשוּת הרבים, פּתוחה לכל, ועל כן גם מלאה מרגלים. אמנם הצרות אשר גרמו המרגלים לא היו גדולות ביותר. אצל מבקרי הבורסה, שהיו רגילים בה פחות או יותר, נוצר מין חוש מיוחד, חוש ששי, אשר על ידו הכירו ב“מריח” מיד בהופיעו. רע מזה היה הדבר, שהמשטרה היתה עורכת מזמן לזמן ציד פתאום על הבּוּרסה, “אוֹבּלאַוַא”; היתה סוגרת את חלק הרחוב הזאַכאַרי, משני קצותיו, אוטמת את כל מוצאיו ומבואיו, מניפה את הקהל כבכברה, ופעמים שהיתה מוצאה גם את מי שביקשה.

והנה אירע פתאום מאורע זה: התהלכנו נלהבים, שקוּעים בשיחותינוּ. פתאום קמה מהומה. הקהל התחיל בורח: המשטרה! חוטפים! שוטרים וקציני משטרה, פקידי רובעים, עם מגלבים בידיהם, מתרוצצים, צועקים. אנשי הבוּרסה מחפשים מקומות להיחבא, פרצות להיעלם. אז ניגש סרוּליק מצ’אָנסטוֹכוֹב במרוצה אל בּאֶרטה ונעץ לתוך ידה פיסת נייר.

— הא, ורוצי מהרה הביתה, או היסתרי באחת החנוּיות.

בּאֶרטה היתה לבושה כבת בעל-בית הגוּנה. אלה אשר לבוּשן גרוע — הדלתות תהיינה נעוּלות בפניהן, אבל בפני בּאֶרטה — דלתות כל המחסנים פּתוחות לרוָחה. והנה בשעה שהאנשים הצטופפוּ פה בבהלה, תקעה בּאֶרטה את פּיסת הנייר של סרוּליק מתחת לחוּלצתה, על לבה, ונכנסה למחסן של תמרוקים.

לא עברו עשר דקות ולתוך החנות נכנס פקיד רובע, התבונן אל הקונים, אשר נמצאוּ שם אותה שעה. מבטו נתעכב גם על בּאֶרטה, אבל היא בררה מיני סבוֹן מעלה ריח, מברשות לשינים, היא דרשה עוד מין אבקה לשינים בלתי רגילה, שצריך היה להכינה לפי הרצפּט שלה במיוחד. הפקיד לא מצא פּה שום “יסודות חשוּדים” ויצא. וכשיצאה בֶּארטה מן החנות עם הסחורה אשר קנתה, לא נשאר עוד בחוץ זכר לכל המהומה. המשטרה הלכה לה, ואמיצי לב יותר התחילו להיראות שוּב על המדרכה. אבל באֶרטה הזמינה כרכרה ונסעה הביתה. היא יראה להישאר פה עם פיסת הנייר על חזה.

אני חזרתי הביתה לאחר שעה ארוכה, משום שנמצאתי בין אלה שנתפסוּ והובהלו לתוך אחת החצרות לשם זיהוּי וחיפוּש. אחדים הובלו לפקידוּת המשטרה לשם חקירה. ביניהם גם סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. את הנשארים וגם אני בתוכם, שלחוּ לחפשי.

בּאֶרטה היתה נבוכה מאד. מכיוָן שהמשטרה רשמה את שמי, הרי אפשר שתבוא בלילה לערוך חיפוּש בבית, וייתכן שימצאוּ את פּיסת הנייר. התיעצנוּ והחלטנוּ למסרה לאמא.

אמנו היתה יהודיה פשוּטה. פּעמים שאלה אותנוּ: מאי איכפת לנוּ אם ניקוֹלאי הוּא הקיסר? ומהיכן אנו יודעים שהבא אחריו יהיה טוב ממנוּ? אבל בלילות, כשנרדמנו על משכבותינוּ, היתה באה חרש, מריקה את כיסי בגדינו ומגרות שולחנותינו ומסתירה במחבואים ידועים רק לה כל דבר שהיתה מפקפקת בכשרוּתו. אבא היה מאיים עליה דרך צחוק:

— זכרי לך, אשה, תיתפשי עם “הסחוֹרה”, האסוּרה וישלחוך לסיביר. אני לא אלך לשם אחריך.

אבל בצנעה היה גם הוא משתתף בפשעה זה של אמא, המחייב עונש גלוּת לסיביר. ויש שהיה מאחר לקרוא בשכבו במיטה את הספרוּת האסורה, אשר אמא היתה מוציאה מכלינוּ.

בבוקר היה הכל מוחזר לנו. גם את פיסת הנייר של סרוּליק, שלנה במקום הנסתר של אמא, קיבלה באֶרטה למחרת בבוקר בחזרה והביאה אותה למאַכּסים. שם נודע לה אגב, כי גם סרוליק נשתחרר בשעה מאוחרת מן המאסר.

אבל לאחר ארבעה-חמישה ימים הגיעוּ ידיעות, כי בבתי כל המקשרים של הסתדרוּתנו אשר בערי-השדה נעשוּ על ידי הז’נדרמדיה חיפושים ומאסרים.

רשימת המקשרים וכתבותיהם — זו היתה אותה פתקה, אשר מסר סרוּליק לבּאֶרטה בשעת המהומה בבורסה.

מקרה מספר ג'    🔗

במרתף אשר ברחוב פוֹדזאַמקוֹבה היתה לנוּ אסיפת סתרים בהשתתפותו של בא-כוח המרכז. המשטרה הקיפה את הדירה, חלק הצליח להימלט. אני ועשרה חברים אתי נעצרנוּ והובלנוּ לבית המשטרה. זו היתה הפעם הראשונה שהושׂמתי במאסר.

צעיר לימים הייתי. אמונתי באידיאַל היתה תמימה ונכונותי להקרבה – חמה, תמה וכנה. הישיבה הראשונה במאסר היתה בשבילי מין חג, דומה להעלאה למעלת אבירים בימים מלפנים. אגב, הוכיתי על גבי בחרב אחד השוטרים, גם זה בדומה לטקס של הכתרת אבירים. אבל לא המהלומות, לא אבדן החופש, לא החזוּת הקשה להיכלא משך חדשים רבים בכלא ולהישלח סוף־סוף לסיביר, הקרה והרחוקה, לא הפרוּ את מצב רוחי המרומם. בין הנתפסים נמצאוּ חברים, אשר נאסרוּ לא הפעם הראשונה וידעו היטב את טעמה של תפיסה. הם אמרוּ, שכלל אין כדאי לשאוף לכך. אבל גם הם היו אמיצים ורוּחם עליזה.

התנהגנוּ באופן מצוּין. בשעת החקירה, אשר נערכה מיד לבואנוּ אל המשטרה, עניתי באומץ ואפילו בבוז מסוים, כיאוּת לאסיר מהפּכני לדבּר עם ז’נדרמים. הייתי כשיכוֹר מן המצב החדש הזה. נוכחתי, שיש לי ערך בשביל התנועה הגדולה שאני עובד לה. והראיה — הממשלה יראה אותי. ובטוח הייתי, שעל ידי לא יפּול שום כתם על הסתדרוּתנוּ. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מסוים, שכּן תמיד קשה הדבר במצב של שכרון. הרהורים מקוטעים תעו כצללים בראשי על בני ביתי, שהם ודאי מדוּכּאים לרגל מאסרי; על יום המחרת שהוא בחינת סוד ומלא אפשרוֹיות של אַפתעות, של מצבים חדשים, תנאים לא ידוּעים, וחיי אסירים מאחרי הבריח. לגבי קרובי הרגשתי לפעמים מין רחמנות קלה, חסרת כאב לגמרי. היו אמנם רגעים של הרגשת מין צביטה ודקירה בתוך החזה, אבל בלי מרירות, אדרבא, — בצירוף של מין עליצות מתוקה, של גאוה וסיפּוּק נפשי.

חילקוּ אותנוּ לשתי קבוצות והושיבונו בשני חדרים מיוחדים משני קצות המסדרון. אמנם לא היתה לנו היכולת לשוחח בינותינו, תחת זאת נתאחדוּ קולותינו בהרמוניה בשירים המהפכניים, אשר שרנו יחד. בקן הזה של שעבוד ואפלה התלקחוּ ניגוּני החופש והאורה. שוטרים היו מתרוצצים מקצה המסדרון אל קצהו, צועקים ומאיימים בענשים על מנת להשתיקנו. והיה כי הושתקה הזמרה בקצה האחד, מיד היתה מתנשאת בכוח מחודש מן הקצה השני. היה מין עונג מיוחד בזה שאנו יכולים להתעלל במשרתים של שלטון היחיד החשוּך.

כל היום לא ידענו עצב. בשעות הערב אמרו להעביר אותנו אל מבצר הכלא. כולנו ידענו היטב, כי שם, במבצר, יהיה מצבנוּ גרוע הרבה מאשר פה בבית הפּקידוּת. אבל מורא לא ידענו. בתשע בערב אמנם באו ראש המשטרה ועוזריו וכתב בידם. לפי רשימה מוכנה מראש קראו אחד-אחד את שמות הנעצרים ומסרוּם בידי משמר של שוטרים מזוינים. את שמי קראוּ באחרונה וציווּ עלי ללכת הביתה, “אל אמא”.

הייתי מאוּכזב אכזבה איומה ונעלב. מדוע זה הם משחררים אותי? מה הם חושבים עלי?

פני להטוּ מחרפּה בלכתי הביתה.

לא מקרים    🔗

כמה חברים וחברות נפלו בידי התלינים, בידי משרתי הרשע של שלטון היחיד. כל כך גדולים היו הצער והחרון. הנה עבדנו עם איש יד ביד; הנה חיינו עמו את הרגעים היפים והנעלים ביותר שבחיים; תמוֹל עוד אכלנוּ מקערה אחת, ישנוּ במיטה אחת — פּתאום והנה באה המשטרה כמלאך משחית וחטפה אותו וקברה אותו חיים מאחורי סבכי הברזל.

בעיר הזאת, בכרך הגדול, עם התנוּעה הגדולה, נמצאתי בסך-הכל פּחות משנה אחת. אני עם אמא ובּאֶרטה גרנוּ קודם בעיירה, שם היה לנוּ בית קטן, ירוּשת אבות עם גנה קטנה על ידו. בעיר הגדולה חי אבא לבדו. שם ניהל את עסקיו, ומשם שלח לאמא כסף להחזקת הבית. הביתה היה בא רק לחגים ורק בזמן האחרון לקח אותנוּ אליו אל העיר הגדולה מפני טעמים אלה: ראשית — החזקת שני בתים, שתי הוצאות, הוא בעיר ואנו בעיירה — הדבר עולה ביוקר. שנית — אבא מזדקן, צריך לשמור עליו שמירה מעוּלה, ומה הם החיים באכסניות ובראֶסטוֹרנים? שלישית — וזה העיקר: הילדים, זאת אומרת אני ובּאֻרטה,. אנחנוּ גדלנוּ כבר, הגיע זמן לדאוג לתכלית. מה סופנוּ בעיירה הקטנה?

על כן עזבנו את העיירה ונבוא לכרך. אבל אני עדיין לא ידעתי אותה, את העיר הגדולה. היו דברים רבים, אשר נבצר ממני להבינם ודברים רבים אשר נבצר ממני להשלים עמם. לא היה קץ לצערי, כשנכשל מישהו מן החברים הקרובים ונפל בידי הז’נדרמריה.

ונפול נפלו בידיה רבים ולעתים קרובות.

יאוּשה של בּאֶרטה    🔗

סמוך לראשית שנת האזרחים החלטנו במועצת המשפּחה, שבאביב הבא אני הולך לבחינה של שש מחלקות הגימנסיה. אבי רצה לעשות אותי רופא. גם אני רציתי. ומכיון שחוק לימודן של שש מחלקות ידעתי כמעט על בוריוֹ, על כן נדרשתי לחזור עליו כדי לעמוד בבחינות. הכוונה היתה — לקבל לעת-עתה תעודה של שש מחלקות, למען הקל מעלי לאחר שנה או שנתיים את הבחינות בתכנית הגימנסיה כולה.

השׂכּלה גבוהה היתה בשביל בני העלוּמים של הזמן ההוּא לא כל-כך ענין של תכלית, אלא ענין של אידיאַל. אבותינוּ עדיין לא הרחיקוּ הרבה מתקופת ההשכלה, ובערים הגדולות, אשר בתי-ספר תיכונים בהן, נתקהלו צעירים אֶכּסטרנים, אידיאליסטים בהמון. אבל דוקא משום שהיו אידיאליסטים, ואולי יותר משום שמוצאם היה ממשפחות עניים ודלים, — כי העשירים יכלו למרות כל ההגבלות להכניס את בניהם לתוך הגימנסיוֹת גופן — היה הגבול שבין אֶכּסטרני ומהפכני כמעט בלתי ניכר. המון האֶכּסטרנים הוא ששימש, מקור מבורך, אשר המהפכה שאבה ממנו כוחות אינטליגטיים בשביל התנוּעה. ועל כן לא נדרשתי לנהל מלחמת דמים כדי לעבור למצב של אכּסטרן. לקחתי לי רק חופשה מעבודות מסוימות, חדלתי מבּקר את הבּוּרסה, מהשתתף בחוגים וכדומה. על התפקידים החשובים שהיו לי בתנועה לא ויתרתי.

על תפקידי החשובים נמנתה העבודה בדפוס הנסתר, שהיה לנו בעירנוּ. רק לחברים נבחרים ניתן האמוּן להכניסם לדפוּס זה, שנחשב הנכס הגדול ביותר של הסתדרותנו, דאגתה הקשה ביותר של הז’נדרמריה, אשר ידעה, כי הדפוס הוא בעירנו ולא יכלה למצוא את מקומו. ידענו, כי הז’נדרמריה גם קבעה פרס גבוה למי שיגלה לה את מסתרו. חברים אסורים נחקרו יותר מכל על עניני הדפוס. ואם ניתנה לי דריסת רגל לדפוס זה, הרי רק הודות למאַכּסים, שהיה ידידה הקרוב של בּאֶרטה, ומתוך כך רחש לבו אמוּן רב גם בי.

והנה את העבודה בדפוס הזה לא עזבתי גם בשעה שפרשתי להתכונן אל הבחינות. כשהיתה עבודה, היו מודיעים לי, ואני מיהרתי להיענות מיד.

חברים מספר היינו שם — כארבעה, ובראשנו סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. הוּא היה בחור כבן עשרים ושבע, גבה קומה, בעל פנים מוּארכים, מבט חד, שׂפם דק יוֹרד למטה על שפתיו ההדוּקות תמיד. היה ממעט בדברים. צוחק לעתים נדירות ביותר. השם “סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי” היה פּסבידוֹנים. את שמו האמיתי לא הכל ידעו, על כל פנים אני לא ידעתי. קירבה יתירה לא היתה בינינו. אפס אהוֹב אהבתי אותו לאין שיעור. אוּלי היתה זאת לא אהבה, אלא הערצה. הוא שימש לי דוגמה של מהפכני. במשך ימי חייו המעטים הספיק כבר להיעצר בכל בתי-הכלא של אודיסה, וארשה, וילנה, לודז'. בסביבתנו היו מספרים חרש, כי בורח הוא מסיביר, אשר הוגלה שמה לפני שנים אחדות. אבל אם היתה זו אמת או אגדה בדויה — זאת לא ידענו אנחנו, החברים הצעירים. סרוּליק לא סיפר כלוּם על מעשיו ועל חייו, אבל ידוע ידענו, כי לוּ רצה, היה יכול לספּר הרבה. בן-אדם זה לא ידע כלל מהוּ רגש של פחד. הלך לקראת כל מעשה נועז ומסוכן ביותר. מדי הרהרי על עתידי, לא יכולתי לשער משהו טוב ויפה יותר מהיות כסרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי.

בדפוס הוכרחנו לפעמים לעבוד ימים ולילות רצוּפים, מבלי צאת מבין קירותיו החוּצה. אבל עשיית ימים רצופים בחברתו של סרוּליק היה לי לתענוג. אלא שלסוף שבוּעות מספר לאחר שישבתי להתכונן אל הבחינות חדלו מקרוא אותי אל העבודה בדפוס.

למדתי בשקידה, כי חפצתי לעמוד בנסיון, ויהי מה. אבל לסוף נמאסה עלי השקידה על הדקדוק הלטיני ועל הציוּרים הגיאומטריים. ביקשתי להתבדר קצת במסיבת חברים ובעבודה חיה.

השלכתי פעם אחת את הספרים הצדה, התלבשתי ויצאתי החוצה. בּלכתי אל הבּוּרסה מצאתי את סרוּליק:

— מה הדבר? זמן רב כל כך לא נקראתי? כלום אין עבודה?

טבעו של סרוִּליק היה להחזיק את כפות ידיו מכונסות — כף ימנית בשרווּל יד שמאלית, וכף שמאלית בשרווּל יד ימנית. ראשו — נטוי לפנים קצת. את דבריו היה מסנן בין השיניים:

— לך ולמד — סינן בלי הביט בפני — כשיהיה צורך בך, יקראוּ אותך.

נהניתי מאד, שסרוּליק דואג ללימודי, כאיש קרוב לי, כאח גדול ממני, אבל יתר על כן נעם לי הרעיון, שדעתו של סרוּליק נתוּנה ודאי לא לטובתי הפרטית. ההסתדרוּת זקוּקה לאנשים משכילים, לכוחות אינטליגנטיים, למלוּמדים. והוּא סרוּליק, סבוּר, שאני מחוּיב ללמוד לטובת הענין הכללי.

הסתובבתי קצת בבוּרסה, החלפתי דברים קצרים עם זה וזה וחזרתי הביתה, אל הספרים.

אחר הדברים האלה נעמו עלי הלימודים ביחוד. הם נתעלוּ על ידי התענינוּתו של סרוּליק, על ידי המטרה הנעלה: ללמוֹד לשם התנוּעה, לא לשם “תכלית”, לא לשם קאַריירה, אפילו לא לשם סתם השׂכלה.

השתקעתי בלימודים בכל מאודי. לא הייתי מפסיק אף לשעה קצרה. לא נפניתי אפילו לשם שיחה עם בּאֶרטה. בין כה וכה לא היתה יודעת לספּר לי הרבה. עבודה חשוּבה לא היוּ מטילים עליה במפלגה. לפעמים גם נדמה לי, שכל עצם היותה במפלגה אינו אלא על שוּם מאַכּסים. בּאֶרטה לא היתה חשוּבה בעיני יותר מכל נערה אחרת מן השוּרה.

במשך הימים האלה לא שׂמתי לב גם אל התנהגותה, אל מעשיה, אל מהלכיה. ועל כן היתה לי הפתעה גמורה, כשפנתה אלי אמא בשאלה המשונה:

— שמוּליק, רציתי לשאול אותך: שמא יודע אתה מה לבּאֶרטה?

— וכי מה? — שאלתי — מה קרה לה?

— אינך רואה… — אמרה אמא מתוך צער — משהו מתרחש בה בימים האחרונים… לא ידעתי מה… נפשי איננה שלוָה…

הלכתי לראוֹת את בּאֶרטה. גם לה היה חדר מיוּחד בביתנו. מצאתי אותה יושבת על כסא אצל החלון. ידיה מוטלות על ברכיה. פניה נצטמקו ונתארכו ונקפאו. ניכר היה שהיא יושבת כך זה זמן ארוך. לעולם לא ראיתיה עוֹד במצב כזה. נכמרוּ רחמי עליה. התחלתי חוקר אותה, מה קרה לה. היא השקיפה בחלון, כדי לא להביט בפני, ועל כל שאלותי השיבה לי דברים סתוּמים: " לא כלום", “סתם כך”, או ששתקה לגמרי.

אין ברצונה, כנראה, או שאינה יכולה לספר לי. חזרתי אל חדרי. התחלתי מתהלך הנה והנה וחושב: מה נפל בחייה של בּאֶרטה? מאוּם לא עלה על דעתי.

אבל אמא הביאה אלי עד מהרה דעה מן המוּכן. חרש התגנבה לתוך חדרי ובלחש, כאילו מגלה לי סוד, אמרה:

— זמן רב כל-כך לא ביקר כבר הבחור בביתנוּ, מאַכּסים… אוּלי שבוּעיים. מה פּשר הדבר הזה? שמא אתה יודע?

עד היכן הגיעוּ בּאֶרטה ומאכּסים ביחסיהם — לא היה ידוּע לי. מאַכּסים היה בחור כבן שלושים וחמש או שלושים וששּ. גדול מבּאֶרטה בחמש-עשרה שנה בלי שום ספק. אדם בעל השׂכּלה מרוּבה. במפלגה תפשׂ מקום חשוב מאד. ההמונים ידעוּ אותו רק מעט, אבל בקרב המפלגה פנימה היה מהעמודים אשר עליהם היא עומדת. תיאורטיקן מופלג. ובּאֶרטה היתה נערה פשוּטּה, בת-עיירה. אמנם, צעירה ויפה. בגללה היה מאכּסים יוצא ונכנס בביתנו. הוא יוצא עמה לטייל, לבקר בבתי מכירים. בכינוסים של שמחה מפלגתית היה מושיב אותה על ידו. מלטף אותה. ידעתי שאין בּאֶרטה מתיחסת אליו בשויון-נפש. עד כמה רציני יחסו אליה — לא ידעתי.

אני לא שׂמתי כלל לב לעוּבדה, שמאַכּסים חדל מבקר בביתנוּ, יותר נכון — את בּאֶרטה. רק כשהעירה אמא את אזני על כך, שׂמתי אל לבי, שהרי אמת, נכון הדבר — מאַכּסים אינו בא עוד אלינוּ. כעשרה ימים עברוּ למן ביקוּרו האחרון. הוּא נכנס אז לחדרי, דיבר עמי על לימוּדי. סיפר אַניקודוטות אחדות מן הימים אשר הוא עצמו ישב על גבי הספרים האלה. אחר כך שאל אותי, דרך אגב, שמא סיפר לי אותו אדם, אשר לן עמי אז ונתפס למחרת בבית-הנתיבות, לאן הוא מתכונן לנסוע? מוּבן, שהלז לא סיפר לי כלום.

— שמא באו אותו ערב אנשים זרים לביתכם — למשל, אורחים או מכּרים?

— שוּם איש לא בא.

— אל בית-הנתיבות הלך ישר מביתכם? לא הסתובב קודם בחוצות?

— מי יכול להגיד? — הוא לא הרשה ללווֹתוֹ.

שוֹחחנוּ עוד קצת על הגליון האחרון של ה“שביב”, ומאכּסים חזר אל חדרה של בּאֶרטה. ישב שם. אחר כך הלך ושוב לא ביקר אותנו.

ושמא זוהי הסיבה ליאוּשה של בּאֶרטה — מה שמאַכּסים חדל לבקר אותה?

המשׂא הוקל מעל לבי. גם צחוק קל עלה על שפתי.

מעשה רגיל של אהבה. ודאי התקוטטוּ. ועכשיו או שיתפייסו, או שישכחו ויתאהבו זה באחרת וזו באחר. אני לא יחסתי אז בכלל חשיבות לאהבה. בחייו של מהפכני אין קרקע לאהבה. אם אין הנאהבים נפרדים זה מזה בעצמם, הרי סוף-סוף הז’נדרמריה מפרידה ביניהם: את האחד היא זורקת לסיביר ואת השני — לחופי הים הלבן. בחייו של המהפכני האהבה דומה לחופש — גם זה וגם זה אופי של ארעיוּת להם, היום ישנם, ומחר — אין זכר להם. לא טראגדיה היא, חלילה.

בכל זאת נכנסתי שוב לחדרה של בּאֶרטה. רציתי להיוָכח, אם נכונה היא ההשערה על דבר מאכּסים. היא ישבה אַפּאַטית כמו שישבה קודם.

— הנפגשת בימים האחרונים עם מאַכּסים? — שאלתי.

היא עשׂתה תנוּעה עצבנית חריפה:

— לא…

— הכיצד? — אמרתי בצחוק.

מאוּם לא השיבה ורק את ראשה הפנתה עוד יותר לצד החלון.

— וכי יצא מן העיר?

ומכיון שלא ענתה גם הפעם, שאלתי עוד:

— וכי אין לו פנאי להיכנס — כל כך עסוק הוא?

ושוב נשארתי בלי תשובה. ראיתי רק רעד עובר בשכם אחותי. סבלנותי פקעה.

— למה את מחרישה? וכי מה קרה? אסון, או מה? ספינותיך שבים ירדו מצולות? העולם נחרב?

הלעג שבדברי היה גלוּי ומוּבן למדי, וגם הרמז על אהבה אוּמללה לא סתום ביותר. הדבר הזה פעל עליה, אבל התוצאות לא היו אלה שבהן חפצתי.

הנח לי, שמואל, אני מבקשת… — אמרה בקול נתוּק — איני יכולה לדבר. לך מעלי!

והתחילה מנקה את אפה. אלה היוּ דמעות. כתפיה התחילו רוקדות מן הבכי.

כשאני רואה דמעות מיד ידי נעשות רפות, ומה גם במקרה זה, שאני עצמי הייתי הגורם להן על ידי החיטוּט הבלתי הגון בנפשה. כעסתי על עצמי ונדמה היה לי שצריך אני לעשות משהוּ, כדי לתקן את אשר עויתי. נדמה לי, שמחויב אני להתראות עם מאכּסים, להיודע על ידו שורש דבר, לעזור במשהו לאחות.

יצאתי החוּצה.

המהלומה הקשה    🔗

בּדרך כלל לא רבים זכוּ לדעת את דירתו של מאַכּסים. אני הייתי מן המעטים שזכוּ לכך. ושוב לא מפני זכוּיוֹתי הפּרטיות אלא הודות לבאֶרטה. אבל כשבאתי לדירתו של מאַכּסים, הודיעה לי בעלת-הבית, שמאַכּסים עבר לדירה אחרת. איפה היא — אינה יודעת. שמא יצא מן העיר? — גם זה אפשר. כלוּם לא אמר לה בעזבו את ביתה.

מחשבה עלתה במוחי: אפשר שדירה זו עוררה תשומת לב המשטרה? מעשים בכל יום הם, אשר לפתע-פּתאום יש הכרח לשנות את המקום, לצאת מן הקן המחוּמם ולנדוד למקום אחר.

וכיצד אפשר למצוא את מאכּסים?

האיש היחיד והמיוּחד שהיה יכול לגלות לפני את הדבר היה סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי. אבל איפה אמצא את סרוּליק? בבּוּרסה — לא אמצאהוּ, כי לא שעת הבּוּרסה היתה השעה. ואותו יום בכלל לא יום של בּוּרסה היה. דירה קבוּעה לא היתה לסרוּליק. הוּא לן בכל מקום שנזדמן לו במקרה, משוּם שבין כה וכה לא היה יכול להישאר בדירה אחת יותר משלושה ימים, כי המרגלים היו מגלים מיד את מקומו. אולי רק בבית-התה שברחוב מוסקבה החדש — שגם שם נערכות פגישות לעת הצורך.

נשאתי את רגלי לרחוב מוסקבה החדש. אוּלם בחצי הדרך ראיתי והנה סרוּליק לעיני — הוּא בא מן הצד שכנגד, על המדרכה שמנגדי. התבוננתי חיש סביב, שמא פרצופים חשוּדים במקום. לאחר שנוכחתי שאין הללו פה, פניתי ועברתי את הרחוב לגשת אליו. הוא נשאר עומד — קר כערימה של תבן. הושטתי לו את ידי. כפות ידיו היו תקועות בתוך השרווּלים, ולא הוציא אותן משם… “שמא לא התבונן, ושמא קפאוּ ידיו מן הקור”. בכל זאת נפלה רוּחי. אבל התאמצתי: “מילא”…

— קר, מה? — שאלתי מתוך עליצות מוגזמת מעושה.

והוא, משכמו גבוה ממני, בראשו הנטוּי למטה, עמד על גבּי, כעגוּר על גבי צפרדע ותחת להשיב תשובה נהם: “אוּהוּם”…

— אני הולך לחפש אותך — אמרתי.

הוא הוסיף להביט עלי מלמעלה למטה ונהם שוב: “כן”…

נעשיתי סוף-סוף מבולבל מאד. בזלזוּל כזה עדיין לא דיבר עמי איש ומה גם סרוּליק, מעולם. אבל לעזוב אותו כך בלא כלוּם הן לא יכולתי, שהרי מוּכרח הייתי להיודע, איה מקומו של מאַכּסים, והמשך שיחתנוּ לא שונה היה מתחילתה:

אני: הייתי במעונו של מאַכּסים — עבר לדירה אחרת.

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: בעיר הוּא, או שמא נסע למקום אחר?

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: נחוּץ לי מאד לראותו לרגל ענין דחוף אחד… פרטי…

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: שמא תוּכל להגיד לי, איפה אני יכול למצוא אותו עכשיו?

סרוּליק (מכווץ את כתפיו): הוּם…

הניע בּראשוֹ ועבר על פּני בּלי הגיד לי אף מלה אחת. נשארתי עומד כהלום-רעם. מה הדבר המשונה הזה? וכי דעתו נטרפה עליו? בשום אופן לא יכולתי לתפוס, מה אירע לסרוּליק. אמנם אני הנני כאין נגדו, אבל לדבּר אתי מתוך זלזול גמור שכזה — עלבון נורא הוּא. לבי כאב עלי מאד.

רעיון עלה על לבי, שדוקא עכשיו יש לי צורך מיוּחד לראות את מאַכּסים. הוּא, המדבר תמיד מתוך ידידוּת, מתוך חיבה, מתוך אמוּן של חבר טוב — שמא הוּא יכול היה לבאר לי את הפּליאה. לפניו הייתי שוֹפך את לבי על עלבוני. אבל איה הוא מאַכּסים?

ללכת הבּיתה לא היה בי רצון כלל. בין כה וכה לא הייתי מוכשר עוד לעבודה. ולהביא הביתה תוספת ליאושה של בארֶטה את רוּחי הנבוכה, ודאי לא היה כדאי. הלכתי לתעות ברחובות, כדי להפיג את צערי ולחדש את רוחי. בדרך פגשתי את ד"ר פרייד.

דוקטור זה הי מן החברים, אשר ההמון לא ידע כלל אודותיהם, על שוּם דרכי החיים הליגאַליים שלהם. אבל אני ידעתי, כי מאַכּסים שלחני פעמים אחדות לקחת ממנו כתבי-יד לדפוס. עלה על דעתי לשאול את פי דוקטור פרייד על דירתו החדשה של מאַכּסים. עצרתי אותו ואשאל:

- לאַזאַר פאַבלוביץ', יש לי צורך דחוּף לראות את מאַכּסים. שמא אפשר להיודע, איה מקומו עכשיו?

הוא עמד, מסלסל בשתי אצבעותיו את קצה זקנו, מודד אותי במבט ארוך, וכאילו מתישב בדעתו אמר:

— איני יודע, מאוּמה איני יודע…

נחוּץ לי הדבר מיד! מה לעשות? — קראתי.

השקיף עלי ברצינות רבה מאד-מאד. וכפי שאני נזכר עכשיו — במבט חודר ופולח; אחר כך אמר בקרירות ובקיצוּר נמרץ:

— לא אוּכל להושיע… לדאבוני.

והלך לו.

פגישה זו הוסיפה על מצוקתי. לא הבנתי מדוע, אבל נדמה לי כי ד"ר פרייד היה זר ביותר, מחמיר ורשמי ביותר. והעיקר הן הוא ודאי שהוא יודע את מקומו של מאַכּסים. גם סרוּליק יודע. ודאי. אבל מדוּע הם מסתירים את הדבר ממני?

את הסיבה הראשונה אשר הניאה אותי לעזוב את ספרי ולצאת החוּצה שכחתי כבר לגמרי. עלם כמוני אז, עודנו אֶגואיסט כל כך. מחשבותי היו נתונות לעצמי. ומחשבותי היו — טענות וחשדים פעוּטים, כאשר יחשבו על הרוב אלה הרואים עצמם נעלבים וחסרי אונים נגד עולביהם. השאתי את עצמי שנוהגים אתי לא כראוּי. כשהיה צורך לפזר מאחורי גבה של המשטרה כרוּזים אסוּרים, כשהיה צורך להתהלך ברחובות ובכל מקום של פומבי עם כיסים מלאים כתבי-יד בלתי ליגאַליים, כשצריך היה לעמוד ימים ולילות ליד מכבש הדפוּס — נחשבתי חבר. עכשיו, מכיון שפרשתי קצת מן העבודה, אינני עוד חבר ואין מכירים אותי עוד, ומדברים עמי בטון שכזה וכבר יש סודות שמסתירים ממני. אילו הייתי מן הגדולים", ודאי לא כך היו נוהגים אתי. אולם מכיוון שאני חייל פשוט, אחד מן ההמון, בשר-תותחים…

נכון הייתי להטיל אשם ב“גדולים”. אבל מין יושר בלתי-אמצעי, כנוּת פּנימית אינטימית הנתוּנה עמוק, יותר או פחות, בנפש כל אדם צעיר לא מקולקל, הטו אותי עד מהרה מן הדרך של התלוננוּת קטנוּנית למפנה אחר — לחשבונו של ערך עצמי. וסך-הכל היה באמת לא מזהיר ביותר. כי מה אני אליבא דאמת? משכיל גדול? נואם? תעמלן? הרבה קרבנות הקרבתי על מזבח התנועה? לא. אמנם רק אחד מן ההמון. נניח — בעל משמעת, מסוּר, אבל בכל זאת לא יותר משליח, ממלא דברים של הותיקים. כששולחים אותי — הריני הולך, כשמצווים — אני עושה. אף לא תמיד אני יודע לשם מי ולשם מה. בעיירה שאין בה אנשים כלל, שהעבודה בה פעוּטה וערכה קטן, הייתי מוכשר למלא איזה תפקיד. אבל כאן, בעיר הגדולה, — כמה מרובים פה האֶכּסטרנים אשר טרם בשלו כמוני. אם הועמדתי בקרבה כלשהי לבעלי הפעולות הגדולות ולשאלות של מסתרי התנועה, הרי לא על שום מעלותי האישיות הפרטיות זכיתי בכך, אלא בגלל מאַכּסים שהוא ידידה של בּאֶרטה. אילוּלא מצאה בּאֶטרה חן בעיניו של מאַכּסים, והוא לא היה יוצא ונכנס בביתנו, — לא הייתי מקורב אליו ועל ידיו לאחרים.

סוף-סוף הרי עודני נער, נער בן תשע-עשרה. ולעסקנים האחראיים יש עסקים חשובים יותר מן הטיפוּל הזה באישיוּתי העלובה. מי יודע מה היו הדאגות אשר מילאו את לבו ואת ראשו של סרוּליק בשעה שנפגשנוּ? אף דוֹקטוֹר פרייד — שמא אשם אני לפניו בזה שעצרתי אותו ברחוב ודיברתי עמו דרך חברות? שמא אסוּר היה לעשות כך? שמא אין איש צריך לדעת, שיש לו עסקים עם נערים שכמותי?

כך הרהרתי. אבל משא לבי לא הוּקל על ידי כך. כל כך קשה היה לי להרגיש את עצמי פתאום למטה, על עצם קרקעה של התנועה הגדולה, אחרי שנדמה היה לי תמיד — אמנם לא חשבתי על זאת ולא התגאיתי בזאת — כי שוה אני בה לכל, ועל כל פּנים לא בין האחרונים מקומי.

תעיתי ברחובות מתוך הרגשה של בדידות אשר ירדה עלי פתאום. כי סוף סוף היו השדרות התחתונות של התנועה זרות לי יותר מאשר, למשל, מאַכּסים או סרוּליק ואחרים כמותם. בתוך הנדבכים התחתונים לא היו לי ידידים, בשעה שמאַכּסים היה מקרב אותי אל עצמו מרצונו, ואחר סרוּליק נמשכתי בּכל מאודי מתוך הערצה. לאחר שאבדוּ לי מאַכּסים וסרוּליק, נדמה לי כי עזוב אנכי מכל וכל. נראה, שהיה חבוּי בקרבי מטמון לא מעט של סנטמנטליות. בזאת נתגלה הנער מן העיירה — התגעגעתי על קרבת חברים…

ובתעותי כך תפוש במחשבותי וברגשותי החדשים הגעתי עד לבית-התה שברחוב מוסקבה החדש ושם עמדתי: שמא אכנס?

מין חרדה היתה בלבי. למה? — לא ידעתי גם אני. גם לא עלה על דעתי, כי מחכה לי פה מצד חברים אחרים פגישה מעין זו של סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי וד"ר פרייד. אבל הייתי עיף מן הנדודים, וגם קר היה לי, כל אברי קפאו מקור. נכנסתי.

בבית פּנימה היה נוח ונעים. על הרצפּה היתה פזוּרה פסולת של נסירה מפיצה ריח טרי של ארנים. העששית הגדולה — “הברק” — דלקה מתחת לסיפּּון באור בהיר. האויר היה חם. אנשים כמעט שלא היו. ליד שוּלחן קטן באמצע החדר הארוך ישבו שלושה, מחברינו, ושיחקוּ בשחמט. אני הכרתי אותם, מובן, אבל מרחוק, לא ניגשתי אליהם. אף הם לא שמו לב אלי. נדמה לי אפילו שהם אינם רואים אותי. לא גרעו את מבטי עיניהם מן הלוח. אבל טעיתי. ברגע שנשאתי את רגלי ללכת אל הפתח אשר מצד ימין ואשר הוביל אל החדר השני. קרא אחד מן המשחקים:

— חבר!

התבוננתי מסביב. המשחקים ישבו כשעיניהם תקועות בכלים שעל לוח השחמט. איש מהם לא הביט עלי. עמדתי במקומי מספק, האוּמנם היתה הקריאה מכוּונת אלי. אותה שעה פשט אחד מהם את ידו לצדי, ושוּב בלי גרוע את עיניו מן הלוח, אמר:

— אליך, אליך הדברים נאמרים. דרוּש אתה לנו.

ופתאום הרים קול בצעקה:

— לא יוּצלח! אין חוזרים ממסע! כך התנינו!

הדברים האלה נאמרו לבעל דברוֹ, ליריב. אולם במשך הרגעים אשר דיבר את דבריו הלם לבי בקרבי כרעם: למה אני דרוּש לו? — על מה רגז לבו כך, לא ידעתי עד היום הזה.

— אנחנוּ גוֹועים פה מאין סיגריות, — אמר אלי לאחר שהשלים עם שותפו למשחק.

הוצאתי את קופסת הסיגריות שלי ופתחתיה לפניהם. שלשתם תקעו את אצבעותיהם לתוך הקופסה מבלי ראות, “בעל פה”, ודרך מישוש וגישוּש כעיורים הוציאו סיגריות.

עונג משונה חשתי בקחתם את הסיגריות ממני ובעשנם בתיאבון אשר לא התאמצו כלל להסתירו.

לא רעות, לגמרי לא רעות — שיבח אחד מהם את הסיגריות שלי, במלאותו את ריאתו עשן.

ואני שמעתי את דברי השבח, כאילו נאמרוּ לי לעצמי. היה בכל המעשה הזה, באופן בקשתם ולקיחתם את הסיגריות, מין טעם של חברוּת קרובה, שאינה יודעת נימוסים מותנים, קרים; טעם של פשטוּת קרובה ולבבית. נעשה לי מיד חם וטוב. איש מהם לא דיבר עמי במיוחד, אבל כל זה היה טבעי כל-כך. נשארתי יושב לצד שולחנם, בתורת רביעי, נכון להתעמק במשחק אתם יחדיו. איזה קוץ חד עדיין נשאר עוקץ בלבי מן הפגישות האומללות, אבל אני עקרתי אותן מן הלב.

הרהרתי: כיצד הפכתי שטוּת למאורע חשוב. שגעון, ולא יותר. מקרה הוּא.

התאמצתי להתעמק במשחק. צחוק אדיר פרץ פתאום מפיות שנים מהמסוּבּים. והשלישי — עוית של מכאוב עברה על פניו: הוא לא השגיח, כיצד טמנוּ פח למלכה שלו.

— לא יוצלח! — צחק המנצח — הרי אסור לתת לך לגשת אל לוח המשחק! תם! שאינו יודע לשאול! חה חה חה!

אף אני צחקתי מקרב לב. רוחי היתה רעננה בקרבי, נכונה, אמיצה.

ברגע זה בא מן החוץ לתוך הבית סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוּבי. החברים אשר מסביב לשולחן לא הרימו עיניהם אליו, כשם שלא הרימו קודם עינם עלי בהיכנסי. אבל אני הבטתי עליו. בקצה אחד של העין, אבל הייתי מוכרח להביט עליו. ראיתי כיצד נתעכב רגע, עמד ולטש עיניו אל השולחן אשר ישבנו על ידו. גבות עיניו נתקרבו זו לזו ופניו נעשוּ זועמים. אחר כך הלך בצעדים מיושבים, כדרכו תמיד, והתקרב אלינו ופנה אלי ואמר רק מלה אחת:

— בוא!

ובלי השגיח בי, ההולך אני אחריו אם לא, פנה והלך אל החדר השני. המשחקים לא שמו לב ולא התבוננוּ, אבל אני הרגשתי מיד, כי גורל חיי ניתן עכשיו על כף המאזנים. מהיכן באים רגשים כאלה בלי יסוד להם? מי יודע. כנראה, יש במה שמעבר-להכרה חכמה ובינה לא פחות מאשר בהכרה.

כנמשך בחבל הלכתי אחרי סרוּליק אל החדר השני. הוא ישב, ואני נשארתי עומד מוּלו — ושוּב איני יודע למה.

— מה אתה עושה פּה? — פתח בשאלה.

— סתם. באתי. עברתי על פני הבית ונכנסתי.

— באת לחפש את מאַכּסים? — שאל עוד.

— לא.

— אין לך עוד צורך בו? מה?

— אמנם, הוּא דרוּש לי.

— הידעת כבר את כתבתו?

— לא. מהיכן אדע?

הוא שתק רגע. הוריד את ראשו שקוּע במחשבות.

— אין לך מה לעשות פה — אמר לסוף — כשיהא צורך בך, נשלח לקרוא אותך.

ובדברים האלה נעץ בי מבט חד:

— הביתה לך, “לאמא”…

אם במשך כל זמן החקירה — כי הן חקירה ודרישה היתה זו — הרגשתי רק, שמשהו לוחץ את לבי ולא הבנתי כלום, — הנה לאחר המלה האחרונה הזאת נתברר לי פתאום הכל. המלה “לאמא” החיתה לעיני כהרף עין את כל התמוּנה שם בבית המשטרה, כשהבדיל אותי פקיד הרובע מכל החברים האסירים ושיחרר אותי באמרוֹ: “הביתה לך, לאמא”… הבינותי, שחושדים בי, שלא לחינם שלחני השוטר הביתה. אכן, חושדים בי!…

זיעה כיסתה אותי. כל חוּשי וכל רעיונותי הסתובבוּ פתאום כאבק בהתחולל סערת פתאום. עכשיו אני משער לעצמי, כי משהו דומה לזה מתחולל בקרב נפשו של האדם ברגע שדעתו מתחילה נטרפת. אז לא חשבתי כלום. נדמה לי רק, שהבית עם ראשי יחדיו סובבים במעגל. ואני נאחזתי בשולחן, כדי לא ליפול ארצה.

אבל זה נמשך רק רגע אחד. מיד הרגשתי, כי כל עצבי נמתחו. גל של חרון התחיל סוער בי: בי חושדים? בי?

— אתה חושב, שפּרוֹבוֹקאַטוֹר אנכי? — קראתי.

— אַל תצעק בקול — הפסיק אותי.

אבל אתה חושד בי? על מה אתה סומך? איזו הוכחות יש לך? — התרגזתי.

— הוכחות? — שאל סרוּליק במתינוּת — אילו היו לנו הוכחות, כי אז דיברנוּ אליך דברים אחרים לגמרי.

הדבר היה משוּנה כל כך, חסר הגיון, חסר בינה!

— אבל על סמך מה? על מה? — צעקתי.

הוא עמד על רגליו ואמר:

– לעת עתה – די. נשלח לקרוא אותך לכשתידרש. עזבני, אין לי עוד פנאי לכך.

מי הפּרוֹבוֹקאטוֹר?    🔗

הלילה שלמחרת היום הזה עבר עלי תוך אימות. ריקוד פרא של רגשים ורעיונות בלי סדר ובלי קשר הגיוני. יאוש ותקוה, חרון ונחיתוּת, נכונוּת למלחמה ומבוּכה, רעיונות על התאבדות ועל התגוננוּת בגבורה — הכל מעורבב ומסוּבך, ובריצה וברקידה זה על גבי זה, ומעוּרפל וכהה, בלי ראשית ובלי סוף. וכל זה מלוּוה כאב פיסי אנוּש.

אבא ואמא כמעט שיצאוּ מדעתם. מה ראו בי — איני יודע. אני רק שכבתי על הספּה וסרבתי לצאת לסעוּדת הערב. אבל הם התעצבו מאד אל לבם. אבא נכנס אלי עשרים פעם: מה לי? שמא אני חולה? שמא אירע לי משהו לא נעים? שמא באתי לידי מריבה עם מישהו? ועיקר העיקרים — נבצר ממנוּ להבין, מדוע שנינו כאחד, אני ובּאֶרטה יחדיו, הננוּ בּמצב לא רגיל כל כך? ומדוע, באמת, חדל מאַכּסים מבקר בביתנוּ?

צר היה לי לראות את הזקנים מתענים כך. אבל מה יכולתי להגיד להם? — בנכם הושלך מתוך חברת בני-האדם? בנכם נידון למות מוסרי ואולי גם גופני? אמרתי להם, שראשי כואב. ואבא רץ באחת-עשרה בערב אל בית המרקחת להביא לי תרוּפה.

בשעות שלא הייתי בבית יצאה גם בּאֶרטה מן הבית. חזרה בשעה מאוחרת — כחצות. אבא ואמא שכבו כבר במיטותיהם. אני פתחתי לה את הדלת. היא נכנסה לחדרה, וגם היא עלתה מיד על משכבה. חפצתי מאד לדעת, איפה היתה הערב, אבל לדבּר עימה יראתי. שמא היא יודעת כבר, ומצב-רוחה הרע הוא מסיבת החשד הזה שחושדים בי? ושמא גם היא חושבת אותי כבר לפּרוֹבוקאַטוֹר?

בקדחת של ליל זועות זה עמדה לפני דמוּתו של סרוּליק בולטת בבהירות מיוחדת ומתנשאת מעל לכל התמונות הדמיוניות והרעיונות. באזני צלצלו דבריו: “אילו היו לנו הוכחות, כי אז דיבּרנו אליך דברים אחרים לגמרי”. קר, שלו, פלאֶגמאטי. ראיתי, כיצד מתוך אותו שקט, אשר בו דיבר את הדברים הנוראים האלה, הוא מוציא לאט את האקדח מכיסו ומכוון את קנהוּ ישר מוּל מצחי… לא הייתי מפקפק, שהיה עושה כך, אילוּ היוּ בידו הוכחות. האיש הזה! לעיני עברו רגעים של עבודה משותפת וסכנה משותפת, כשהגינונו יחדיו כתף-אל-כתף על הדגל האדום בהפגנת אחד במאי. חברים התרוצצוּ אז בבהלת אימים. חברים נפלו תחת המהלוּמות של קתי הרובים, כפרים הלומי מקבת בבית-המטבחים. אנחנו הוצאנו את הדגל מהקרב שלם בלי כתם של חרפּה. שוב חייתי את הרגע, כשנשאנו שנינו באפלת הלילה צרור כרוזים אל הקסרקטין אשר לקוזאקים. מתחת לחטמוֹ של המשמר עבר סרוּליק את הגדר הסובבת את החצר הגדולה. אני נשארתי עומד על המשמר מעבר מזה. חוּפשתו, חייו היו בידי. תנועה אחת לא מתאימה, קול אחד מגרוני — והקוזאַק העומד על המשמר היה יורה בו. מסרו באמונה לידי חופש וחיים, בטחוּ בי, ואני לא הכזבתי את האמוּן בי. מעולם לא. והנה עומד הוא, החבר הזה, זרועו פשוטה והיא לא תרעד. הוא יורה את הכדור אל ראשי, אחר הוא תוקע את כפות ידיו לתוך שרווּליו ועושה את דרכו הלאה לאט, בראש נטוי לפנים, כמו היום כשנפגשנו ברחוב, ובלי השגיח לצדדים, לאחור, בלי רחמים, בלי נוחם…

אני ידעתי, הייתי בטוח: הוא יעשה כך, יעשה. הריהו המהפכני האמיתי. קוראים לו סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי. אבל מי יודע מה שמו הנכון, ואיה מקום מולדתו? כשם שהוא מחליף בכל יום את בתי-הכלא, כך הוא בוחר לו כל יום שם חדש. כשם שהוא נמלט מידי משמר של שוטרים מזוינים, כך הוא בורח מאת דַרְכִּיָה שנכשלה. רק שם אחד נשאר לו, אשר לעולם לא ישוּנה, אשר איש לא יהין לגזול ממנו, להטיל בו דופי: מהפכני. אותו לא יחשוד איש באשמת פּרוֹבוֹקציה.

ובה במידה שהבהיר לפני יותר הזיו אשר קרן מדמותו של סרוּליק, כן גדל הכאב אשר בלבי. הוא אבד לי… נדמה לי, שאבוא אליו ואומר: “ירה בי, אבל פּרובוקאטור אינני! משגה נורא הוּא!” אבל סרוּליק אינו מסוג האנשים הסנטימנטליים. הוא ישיב: “הוכחה תן”, ומאין אקח לו הוכחות?

מאין אקח הוכחות? להוכיח אפשר את הדבר אשר היה, אשר קרה במציאוּת. דבר כזה דרכו להשאיר סימנים, תעוּדוֹת, לדבר מעין זה אפשר למצוא עדי ראיה, עדי שמיעה. אבל כיצד אפשר שיהיו נשארים סימנים לדבר שלא היה ולא נברא?

מאַכּסים היה רך יותר, עדין יותר, סנטימנטלי. שמא עמו אפשר היה לדבּר. ולוּ אפילו למען בּאֶרטה… אבל הן גם הוא מהפכני. גם הוא עלול לשלוח מבט קר כמאכלת…

בעצם הייתי עשוּי גם אני להיות כזה במשך השנים. ואהיה! אני אעשה מעשה אשר יוכיח, ישכנע… אני אהיה!..

אבל מה אעשה? מה הדבר אעשר אפשר לעשותו?

לפנות בוקר נרדמתי שעה קלה. לבוּש, בלי כר למראשותי. אבל השינה עודדה את רוחי. בהקיצי היה כבר אור בוקר בהיר. אמא התעסקה כבר במטבח. אבא עישן כבר בחדר המשכב את הסיגריה הראשונה שלו והשתעל את שיעול הבוקר שלו. הכל היה כתמול שלשום. אני הייתי שקט. כשרון המחשבה והדיון שב אלי. החילותי לחשוב, להגות, לנתח בהגיון. הצגתי לעצמי את השאלה: אם חושדים בי, הרי מן ההכרח שיהיה איזה יסוד לחשוד. בלי טעם ואמתלה לא יטילו חשד באנשים. ומה הוא איפוא היסוד לחשד הזה?

החילותי לפשפש במעשי. העברתי בזכרוני את כל המעשים והמאורעות, שהייתי מעורב בהם ברב או במעט, את כל כשלונות המפלגה, אשר לא היתה לי שייכוּת אליהם כלל. אגב, היתה זו מלאכה מענינת מאין כמוה. אילולא הייתי נמצא במצב של נאשם בפשע המתוֹעב הזה, היה הדבר מהנה אותי הנאת אין קץ. לשבת כך לנשוך את צפּרני האצבעות לאט-לאט ולהפוך בדפי המעשים אשר נעשו במשך הזמן דף אחרי דף, להתעמק בהם, למנות כל צעד וכל פסיעה, לשקול ולמוֹד כל מלה וכל תנוּעה — הנאה זו רבה יותר מקריאה בספר, ואפילו אם הוּא מצוּין ביותר.

ישבתי כך כשעה וחצי. נשכתי את צפּרני אצבעותי, העליתי זכרונות מן העבר; נשכתי את צפרני וניתחתי עוּבדות ישנות. ולאחר שדפדפתי וטרפתי בפרשת כל המעשים, עד לדף האחרון, נודע לי כבר הכל.

בּאֶרטה עדיין לא ירדה ממשכבה, אבל אני לא השגחתי בזאת. נכנסתי לחדרה והעירותי אותה:

— שמעי, בּאֶרטה, היודעת את שאני חשוּד על פּרוֹבוֹקציה?

נפחדה, ישבה בחפּזון על המשכב ולטשה עלי עינים פעוּרות בשגעון, אבל לא ענתה כלום על שאלתי.

— אמרי, היודעת את? — לא הרפיתי ממנה.

— יודעת… — הוציאה בלחש מבין שפתיה המתות.

— ואַת מאמינה? —

מאמינה… לא… — פסעה על הסעיפים.

— לא! — דרשתי במפגיע — אמרי ברוּר: המאמינה אַת אם לא?

— איני מאמינה! — אמרה הפּעם בהחלטיוּת.

— צדקת — אמרתי — איני פּרובוֹקאטוֹר. אבל מישהו מאתנוּ אפשר שהוּא באמת פּרוֹבוֹקאטוֹר?

היא שיערה שאני מדבּר מתוך טירוף הדעת. אבל דעתי היתה צלוּלה.

זוכרת אַת את החבר הזר, אשר לן בביתנו, ובבית-הנתיבות נאסר על ידי המשטרה? מי מסר אותו לידי המשטרה? מאַכּסים — לא. ד"ר פרייד — לא. סרוּליק — ודאי לא. איש לא ידע אותו בעיר הזאת. מי, איפוא, מסר אותו למשטרה?

— שמא נגרר אחריו מרגל מן המקום אשר בא אלינו? — אמרה בּאֶרטה בלי בטחה.

יכולה אַת להוכיח את הדבר? — שאלתי — לא תוכלי? ובכן אין שום ערך להשערתך. ועכשיו — רשימה זו של הכתבות, אשר מסר סרוּליק לך בּבּוּרסה — כיצד נפלה בידי הז’נדרמריה?

— אלי! והרי לא ידוע עוד, אם היא נפלה בידי הז’נדרמריה? שמא לא נפלה כלל? — יצאה בּאֶרטה מכליה.

— התוּכלי להוכיח את הדבר באותות ובמופתים? התוכלי?

— הן גם לא ידעתי שבפתקה זו רשומות כתבות המקשרים! — התלקחה בּאֶרטה כּאֵש.

— גם זה טעון הוכחה! אמרתי. — תוכלי להוכיח באותות ובמופתים? לא. ועוד: כשעצרו אותי — זוכרת את? — את כל החברים עצרוּ, ואותי שלחוּ לחפשי. התוכלי לבאר את הסיבה? לא על שום שאני נמצאתי במצב מיוחד?

— איני מבינה, מה אתה סח, שמוּליק! אתה יצאת מדעתך! — אמרה בּאֶרטה מתה למחצה.

— לא — התעקשתי. — דעתי צלולה לגמרי. שמעי, בּאֶרטה! עוד דבר אחד אשאל אותך: הגידי לי את האמת, את האמת הטהורה: אַת אין לך יחסים עם הבולשת? רק אֶת האמת תגידי לי!

בּאֶרטה הבּיטה רגע עלי כמאוּבנה. אחר כך פּשטה אלי את זרועותיה באין אונים, כאילו בתחנוּנים לפני רוצח. היתה לבנה כסיד:

— שמוּליק! האמינה לי! כלוּם איני יודעת, מאום איני יודעת!..

מראֶהָ היה נורא — כאילו עקודה תחת מאכלת הרוצח. אבל הדבר לא פעל עלי כלל. ידעתי, שהיא אינה פּרוֹבוֹקאטוֹר. אבל אילו התיצבתי לפני סרוּליק במראה זה כמותה, ואמרתי לו דברים כדבריה — ההיה מקבל את דברי באמונה?ּ

— הוכחות! הוכחות!

אחותי בּאֶרטה    🔗

אחרי השיחה עם בּאֶרטה חל בי שינוי גמור: על כל הנעשה מסביב לי החילותי להשקיף, כאילו עמדתי באיזמל המנתחים על גבי הגויה שלי המתה. אמנם, מתוך נקודת-השקפה מסוימת הייתי מת. נדמה, כי חושי חדלו להיות פעילים. כל מה שהיה מעניין אותי בחיים ומחזיק אותי במצב של מתיחות, אבד את ערכו בשבילי. גם המפלגה, וגם החברים. מאידך גיסא, לא הבטתי עוד מעודי במבט כה נוקב וחודר על סביבי ועל עצמי, לא עשיתי נסיונות כאלה בי בעצמי, ולא הכרחתי את עצמי לעשות מעשים כאלה, כמו עתה.

חדלתי מחשוב על ראיון ועל שיחה עם מאַכּסים, עם סרוּליק ועם מישהו מן החברים. אבל התגעגע לא התגעגעתי עליהם אף פּעם. ביני ובינם קמוּ גבוּלות, כגבוּלות אשר בין החיים והמות. כל ענין החיים נתוּן היה עכשיו לעצמי ולד' אמות הקרובות אלי. וזה היה קשה מאד-מאד.

בדבריה של בּאֶרטה, שהיא חפה מכל פשע, האמנתי. בטחתי בה, כשם שהייתי בטוּח בתומתי אני. אבל גם לי לעצמי היוּ דרוּשות הוכחות. ואני החילותי לרגל את בּאֶרטה. לעקוב אחרי כל צעדיה. הייתי הולך אחריה ברחוב. נודע לי, שהיא הולכת רק אל המקומות, אשר יש לה תקוה לפגוש שם את מאַכּסים. הוא מיאן להיפגש אתה, וכתב אליה פתקאות בענין זה, ואני קראתי אותן.

כצד באוּ לידי פתקאותיו של מאַכּסים, שכתב לּבּאֶרטה? חיפשתי ונברתי בחדר, במגירות שולחנה ובכל הסדקים, אשר לפי דעתי אפשר היה לה להחביא שם דבר של סוד.

גם זאת עשיתי. המת שבקרבי הן מת היה, לא היה דבר אשר יפּיל עליו אימה ואשר יזעזע את נפשו — גם החיפּוש והפשפוש בכלים של זרים, גם הקריאה במכתבים אשר לא אלי נכתבו, גם גניבת סודות של לבות זרים. החי שבקרבי עמד עם האיזמל שבידו וניתח וביתר את בשרי ואת נשמתי, ואף הא לא ידע מורא.

וגילוּי סודותיה של בּּאֶרטה היה דבר קל מאד. אפשר קו הוא פחות או יותר באָפין של כל הנערות, אבל באָפיה של בּאֶרטה היה קו זה עיקר: כל המכתבים אשר קיבלה שׁמּה בּתוך הספרים אשר על הכוננית שבחדרה. היה לה ארון עם מנעול, והוּא עמד תמיד פתוח. היה לה שולחן עם מגירה, והמנעול של המגירה היה שבור תמיד, והיא לא שׂמה לבה לתקן אוֹתוֹ. ה“סייף” שלה היה המחבוא בין דפי הספרים. בין הדפים בספריה הוחבאוּ גם פתקאות של מאַכּסים. סדר, מובן מאליו, לא היה בזה. פתקה אחת — בספר אחד, ופתקה שניה — בספר אחר. כנראה, לא היתה כלל דאגה לסדר. הפּתקה נקראה, ובחפזון נתקעה לתוך הספר הראשון אשר נזדמן ליד — וחסל.

ואני קראתי את פּתקאותיו ודברים רבים נודעו לי מהן. הוברר לי, שהוא באמת מתיחס אל בּאֶרטה לא בלי חיבה מיוּחדת. היו שוּרות שהורגשה בהם אפילו נשימה חמה של התאהבות מלאת רגש. אלא שהיה זה בזמנים קודמים, נושנים. בפתקאותיו האחרונות היה זהיר מאד, יבש, ומקמץ בדברים. הוּא הבטיח לבּאֶרטהּ, שאמונתו בה לא נפגעה כלל, והוּא בטוּח בה כמלפנים. הוא אינו בא אל המקומות, שהיא קוראה אותו להיפגש אתה שם, רק משום שההכרח מאלץ אותו לכך. הוא אינו שייך לעצמו. בפתקה אחרת כתב, שלא תבקש כלום בעד שמ…, מני שאין זה ענין, שיש לבקש עליו, כי מלוי הבקשה אינו תלוּי ברצון. והיתה עוד פתקה ובה נאמר, כי הדבר המענין אותה אינו מתקדם לעת-עתה כלל וכלל. חוקרים ודורשים, מתבוננים, משקיפים ומשגיחים. אבל עוּבדות ברוּרות לא נתגלוּ עוד. על כל פנים היא לעצמה תוכל להיות שקטה לגמרי, כי כל הענין הזה אינו נוגע בה אף במשהו.

מי הוּא אותו "שמ..,שהזכיר מאַכּסים בפתקה—הבינותי מיד. “שמ…”— זה אני: שמואל. והענין אשר עליו מדוּבר — זהו עניני. נמצא, שבּאֶרטה משתדלת לטובתי, לפי יכלתה ולפי רוח בינתה. מן הפתקה האחרונה הסקתי, כי בּאֶרטה אינה שקטה גם בנוגע לעצמה. אף אני לא מצאתי בפתקאות האלה חומר כדי להירגע בנוגע אליה. ואני המשכתי את חקירותי. אמרתי: אםּ בּאֶרטה היתה ממציאה לבולשת ידיעות, משמע שעשתה את הדבר בשכר, ואם כן צריך שיהיה לה כסף או חפצים יקרים. על כן לא פסחתי על שום דבר מאשר מצאתי בכליה, אשר לא התבוננתי בו ולא הערכתי אותו לפי בינתי. חיפשתי בחוֹרים ובסדקים — כסף או פנקס של בּאנק.

פעם אחת הרגשתי דפיקות בלבי: מצאתי בקופסה של נעלים, בין צרור גרבים ישנים וסנדלי בד קרועים, מעטפה ארוזה בגליון של עתון. נדמה לי, שהפּעם מצאתי את אשר ביקשתי — צרור שטרי כסף. אבל מיד נוכחתי שלא היה זה אלא צרור מכתבי אהבה ילדוּתית ישנה, מלפני ארבע שנים, בעודנו גרים בעיירה הקטנה, אהבתה את הנער, בנו של השוחט.

לא כסף, לא תכשיטים, לא פנקס של בּאנק — שום דבר מעין זה לא מצאתי. מגירותיה היוּ מלאות חתיכות של סלסלה ושיריים של כל מיני ארג מן השמלות אשר לבשה למיום היולדה; חתיכות של סרטים, חוּטים שונים של פשתן ושל צמר, מסוּבכים בסבכים נושנים, אשר שום מוקיון שבעולם לא תמצא ידו להתיר אותם. ועוד היוּ שם שׂרוֹכים, קישוּרים לגרבים, סיכות, מחטים, כפתורים, קרסים, פריפות — ישנים, קרוּעים, שבוּרים, מעורבים בחדשים יחדיו. אוצר גדול, חתיכות לאלפים. מענין היה לדעת כיצד היא זוכרת את כל הדברים האלה הנמצאים ברשותה, כדי למצוא את הדבר הנחוץ לה. הן דרוש לכך ראש של מיניסטר. ואוּלי… אוּלי מספיק לראשה של בחוּרה כּּבּאֶרטה, אשר בטרם בא האסון שלי, היה לה רק ענין אחד שבלע אותה כולה — מאַכּסים.

עתה, ראיתי, היא שסוּעה בין שני ענינים: בין אהבתה למאכּסים ובין עסקי שלי. לאסונה משפּיע עסקי על אהבתה לא לטובה. אפשר שגם עסקי שלי לא היה מעניין אותה, אילולא ההשפעה הזאת. עולמה היה מורכב פתים קטנות ביותר, היה פּרימיטיבי ביותר, לא מחוּכם ביותר. בעקבי אחריה וברגלי אותה נדמה לי, שאני שומע כיצד לבה מתפוצץ מהיותו צר מהכיל את הממלא אותו.

שמא כאלוּ הן כל הנערות, בשעה שהן מתאהבות. אבל אין זו כלל הוכחה, שנקיה היא מאשמה. ונהפוך הדבר: נערה כמותה, אשר את כל רכוּשה המוסרי השקיעה באהבתה, יכולה, אם תמצא את הדבר מתאים למטרת אהבתה, לבלי חוּש גם את הכיעוּר שבמסירת ידיעות לז’נדרמריה, ולהיעשות שליחה לפּרוֹבוֹקציה. הרי מעצור מוסרי איננו. ואהבתה, גם של נערה כזו — מי יודע על פּני איזו שטחים, רמות, שפלות, עקמוּמיות מתפתלות דרכיה.

אין שוּם הוכחות, שלא בּאֶרטה היא המרגלת.

אמי    🔗

אילו היתה חתוּלתנו בעלת השער האפור עם הבהרות הבהירות, אשר שיווּ לה דמיון לנמר קטן; אילו היתה חתולתנוּ זו, אשר אהבה להתחכך בין רגלינו, כשזנבה מוּרם למעלה וגבה מעוגל, ולהתחמם מקובצת כפקעת על ברכינו, — אילו היתה בעלת לשון מדברת בלשון בני-אדם ויודעת לספּר בשפת בני-אדם — הייתי מרגל גם אותה. לא היתה נפש חיה, אשר אמוּנתי בה לא נתערערה. לא האמנתי גם לאבא ולאמא.

היתה לי אמא צנוּעה, טובה, בת עיירה קטנה. נדמה לי, שאין איש בעולם, אשר לא תחשוב את עצמה שפלה ממנו. אבי בן הכרך דיבר עמה בתערובת של בדיחה, כבן-אדם המרגיש את עצמו נעלה ומפוּתח יותר ממנה, והיא לא נעלבה מעולם. הילדים, אני ובּאֶרטה הרי היינו משכילים ובני העולם החדש. אנו לא הכנסנו אותה לתוך חוג ענינינו, והיא לא באה אלינו בטענות ובתביעות. כל ימיה, למן הבוקר השכם עד הלילה, היו מלאים וגדושים דאגות לנו — דאגות קטנות בדרך כלל, אבל מטרידות למדי: לחמניה — כמו שאהבתי אני; חביתה — כפי שאהבה בּאֶרטה; כפתור בכותנתו של אבּא בשעה הנכונה וחמיצה כאשר אהב. אמא לא השמיעה מעולם מחאה. כשהתחילה מוציאה לקראת הלילה מכיסי בגדי וממגרותיה של בּאֶרטה דברי דפוס חשודים על מנת להסתיר אותם מחמת חיפוש פתאום, הייתי גם מתפלא ומשתומם: מאין הגיעה לידי כך? משרתת לא רצתה להחזיק בבית, כי מה תעשה היא כל היום, אם תהיה משרתת בבית? וכשהיא לבדה, היתה מטפלת ומתעסקת חרש ולאט במטבח ובחדרים, כל היום, ואפילו את בּאֶרטה לא קראה מעולם לעזור לה. עם נשי הכרך לא התערבה ובתוכן לא נטמעה. מכרים וידידים לבקר בביתם לא היוּ לה. מחוץ לרחובנוּ ולדרך השוק לא ידעה את העיר. אל השכנוֹת לא התקרבה ביותר — “שלום” ו“שלום וברכה” — וזה הכל. כשאפסה עבודה בבית, היתה יושבת על כסא ליד החלון, משלבת את זרועותיה תחת חזה, משקיפה על העוברים והשבים שבחוץ ומחרישה.

כל צעד שעשתה בחיים, כל דבר שהוציאה מפיה, נראו בעיני פשוּטים כל כך, שקוּפים ומוגבלים, עד שהייתי מהרהר לעצמי: אמא טובה ונחמדה, אך לא מעניינת. אבל רק לעתים נדירות מאד הייתי מתפנה לחשוב עליה. עכשיו, כשנאלצתי להתבונן אליה מקרוב יותר, הייתי חושב: אם יחד עם צניעוּתה, תמימוּתה ושתיקתה יכלה בכל זאת למצוא את הדרך אל הבולשת ולבוא אתה בקשרים, הרי היא ודאי ערומה ביותר, ולגמרי לא פשוּטה….

— מדוּע את שתקנית כך, אמא? לא תצאי מן הבית, לא תדברי, לא תמצאי לך חברותא? — שאלתי אותה.

— וכי עתה אני יכולה לבקש לי חברותא לשם בילוּי זמן? — ענתה, — הרי אני יהוּדיה זקנה, בני.

— ובהיותך צעירה לימים — היית אחרת?

— איני זוכרת עוד… כשהייתי נערה בבית אבא, מסתבר שהייתי ככל הנערות… אחרי הנישואין נשים משתנות…

— והרי כל הנשים נשוּאות, ומדוּע איפוא לא כולן כמותך?

— מזלם של בני-אדם שונה הוּא…

עצב וגעגוּעים בצבצוּ מן הדברים האלה. כנראה, לא היתה מרוצה ממזלה.

פעם אחרת התחלתי חוקר ודורש אותה, מדוּע החזיק אותה אבא בעיירה כל השנים. על שאלה זאת לא אבתה לענות.

— המעטות הן הסיבות? — אמרה ולא המשיכה את השיחה.

על עסקי אבא, נתגלה לי מדבריה, אינה יודעת יותר משאני ובּאֶרטה ידענו — זאת אומרת: כמעט לא כלום.

— סרסוּר הוּא — ענתה על שאלותי — יש שהוא עוסק גם בשדכנוּת כשמזדמן לו הדבר.

כן— הוספתי לחקור אותה — אבל מי הם האנשים שהוא בא עמם בעניני עסק? איזה עסקים מנהל הוא, למשל, עכשיו — אינך יודעת?

השתקעה במחשבה, אחר כך ענתה:

— אילוּ היה עושה את עסקיו בבית, ודאי שהייתי יודעת הכל. אבל משהוא עסוּק ברחוב — כיצד אני יכולה לדעת?

— הוא אינו מספּר לך?

— מתי יש לו פּנאי לספּר? — אמרה — כל הימים הריהו טרוּד, מבוֹהל, בא הביתה רק לאכול ולהרדם.

— כלום זמן הרבה כל כך דרוּש כדי לספּר?

על שאלה זו ענתה שוב בשתיקה. הרגשתי שאני גורם לה כאב, בחטטי בתוך נשמתה. בכל זאת לא חדלתי מחקור אותה. חשבתי, שמא אלכוד אותה בפח כשארגיזה, ומתוך מבוכתה אדלה איזה סוד כמוס, אשר יאיר את אפלת עניני. אבל הדבר לא עלה בידי. אז החלטתי לנצל לשם חקירותי את רגשי האמהוּת שלה. החילותי להטריד את מנוּחתה בטענות, שכסף דרוש לי, סכום כסף רב: מאתים רוּבּל.

זה היה משחק גס וכלל לא מחוכם. אני חשבתי: אם היא ממציאה ידיעות לבולשת הרי משלמים לה בעד השירוּת בכסף. ואם אדרוש ממנה סכום קטן, תאמר שכסף זה היא חוסכת מן הסכומים, אשר אבא נותן לה להוצאות הבית. אבל סכום גדול, סכום של מאתים רוּבּל, לא על נקלה תוּכל לחסוך מן ההוצאה. ואם יעלה בידי להוציא ממנה סכום שכזה, אז הכל גלוּי וידוּע לי.

החילותי לדבּר באוזניה השכם ודבּר, כי מאתים רוּבּל דרוּשים לי בשביל המורה בגימנסיה, שבו אני עתיד לעמוד בנסיון. אם סכום זה לא יהיה בידי, הרי שוא כל עמלי וכל עבודתי שאני עמל בהכנות אל הבחינות. בלי מתן שוחד יכשילו אותי בין כה וכה.

היא שמעה את הדברים מוּדאגה מאד ואמרה:

— צריך לספּר לאבא…

לתשוּבה פּשוּטה כזו לא פּללתי. החילותי לשכנע אותה, שצריך להעלים את הדבר מאבא. אמרתי, שאני מתבייש ואיני רוצה, שאבא ידע, כי הולך אני לקנות את הצלחת הנסיון בכסף. אבא מוציא עלי גם מלבד זאת סכוּמים עצוּמים.

— ולמה בכלל צריך להכניס את אבא לתוך ענין זה? — שאלתי. — כלום לך אין כסף כלל? במשך כל ימי חייך לא חסכת כלל “צרורות”?

במתכוון הזכרתי את דבר ה“צרורות”, כדי להקל מעליה את ההודיה שיש לה כסף.

— צרורות? — הסמיקה וחזרה על המלה.

— כן, צרורות — אמרתי — כל הנשים יש להן צרורות שלא בידיעת בעליהן

היא לא השיבה כלום. יצאה אל המזוה, אשר החזיקה בו את הלבנים המלוכלכים, וחזרה לאחרי רגע כשהיא מחזיקה בידה גרב ישן של נשים. הוציאה מתוך הגרב שלושה שטרות מקומטים בני שלושה רובלים ומעות של נחושת. ביחד עשרה רובלים ושמונים ושלוש קופּיקוֹת.

— יותר אין לי — אמרה מתוך צער — זה הכל…

— אבל מה יועיל לי זה! — קראתי.

היא עמדה כאובדת.

— ומה אפשר איפוא לעשות? — גמגמה — שמא בכל זאת נפנה לאבא? אני אדבּר עמו…

— לא! בשוּם אופן לא! מוטב שאיכשל בבחינות!

היא נשארה נבוּכה ומרוּגזה עד מאד. נוכחתי, שעל ידי הבדיה על מאתים הרוּבּל הכנסתי לתוך לבה עצבת נוראה, יאוּש. אבל אני לא התחרטתי. בצאתה לקנות צרכי אוכל אל השוּק נכנסתי אל המזוה, חיפשתי וחיטטתי בכל הארגזים ובכל הסלים. מצאתי שקים מלאי נוצות תרנגולות, נוצות אוָזים, נוצות ברוָזים. פוזמקאות ישנים, פוזמקאות חדשים, — הכל, אך לא צרורות כסף ולא חפצים של שוה כסף.

בנוגע לצרור של עשרת הרוּבּלים ושמונים ושלוש האגורות עלה בידי להוציא ממנה הודיה זו: הן היא יודעת, שאני לא אומר “קדיש” אחריה. למן העת שהתישבנו בכרך, אין היא מחכה עוד לזאת. גם אבא לא ידאג לזאת, והרי היא רוצה להכין כמה עשרות רובלים לשכירת “קדיש”…

ואחרי סעודת הצהרים, כשאבא היה “נשען” להירדם ובּאֶרטה יוצאת החוצה, היתה אמא לבדה יושבת ליד החלון ומשקיפה בעד הזכוכית על האנשים הקפואים והמסורבלים העוברים ברחוב, כשגבותיהם עגולים מן המוך אשר בבגדיהם, והם רצים, רצים, אחד אחר אחד, כגלים על פּני המים, בלי דעת, בלי מטרה, בלי ראשית, בלי תכלית…

פּניה היו מפיקות לפעמים עצבת עמוּקה כל כך, עיניה כבוּיות והיא נראית בודדה כל כך. מעטה כל כך היתה בלב השמחה לקראת החיים.

אבל אני לא חסתי עליה. מצבה לא היה בו שום יחס לעניני ולא היה לו שום ערך בעיני.

אבי    🔗

הטיפול עם אבא היה קשה לי, יותר נכון, כמעט לגמרי אי-אפשרי. הוא היה בן כרך, מלוטש ובעל נסיון יותר ממני, בן תשע-העשׂרה, אשר רק לפני פּחות משנה באתי לגוּר בעיר הגדולה. אבא לא חשב כלל על אודות “קדיש” לאחר מאה ועשרים שנה. הוא היה נוהג מנהג בעלי-בתים. בימי השבת בבוקר היה הולך עם הטלית, אל המנין", אבל בימות החול לא היה מדקדק בתפילה. מנחה ומעריב, בטוחני, לא התפּלל לגמרי. עתונים לא קרא. הוא לא קרא בכלל מאוּמה, אבל היה חוזר הביתה מלא וגדוּש ידיעות חדשות על כל מאורעות השעה. הוא ידע לנהל שיחה על המדיניוּת, על המסחר, על המצאות המדע החדשות. הוא ידע בכלל לשוחח עם כל מיני בני-אדם. מקצועו, סרסרוּת למכירת נכסים, בתים, בתי-חרושת, תבוּאה וכל מיני סחורה, הפגיש אותו גם עם בעלי אחוזות, גם עם סוחרים, גם עם פקידי הרָשוּת. הוּא מוכרח למצוא חן בּעיניהם, לנטוע בלבם אמוּן והתענינוּת בו. ומובן, איפוא, שקשה היה עלי התפקיד להערים לו.

אבא אהב אותנוּ עד מאד. אותי ואת בּאֶרטה. על התחברוּתנו לעולם הבלתי-ליגאלי הביט כעל דבר רגיל ביותר. כל הנוער הוא בימים אלה מהפּכני. יד הזמן היא, אָפנה כזאת. צריך רק לא לשכוח את התכלית. בן-אדם שאינו טיפש יכול לסדר את עסקיו בכל מצב שהוא. צריך רק להיות נזהר. והוא לא הפריע. אדרבה, הוא אמר שגם הוא אוהד את המהפכנים, התעניין במעשיהם, ולעתים היה שואל אותנוּ “מה נשמע בעולם?” החברים שהיו באים לביתנוִ היו אורחיו ומוזמנים אל השולחן. אל מאכּסים היה מתיחס מתוך אהדה מיוחדת, מדעתו, שבּאֶרטה אינה אדישה לו. גם בעיניו מצא מאַכּסים חן: אדם נאה, סטוּדנט. אלא שלעתים היה אומר, שכדאי היה, שבחוּר זה יסע לאוּניברסיטה על מנת לגמור את לימודיו ולקבל דיפלום. אחר כך יראה מה עליו לעשות. אין רע. המהפּכה לא תברח.

אבא היה ממעט לשבת בבית. בבוקר לאחר סעוּדה קלה היה נוטל את מקלו ויוצא החוצה, והיה חוזר רק לסעודת הצהרים. אחרי סעודת הצהרים היה נרדם לשעה, שעה וחצי, שתה תה ושוב הלך לעסקיו — עד הערב. פּעמים היה חוזר הביתה רק לאחר חצות לילה. יש שגם בשבתות ובמועדים היה פורש מן הבית. ואוּלם לסעוּדות הצהרים היינוּ אנחנוּ, הילדים, כלומר אני ובּאֶרטה, מחוייבים להמצא ליד השולחן בלי שום תנאי. זו היתה עונה שלו, חג שלו, מנוחת שבת שלו, הפיצוי על תעייתו מרבית שעות היום והלילה מחוץ לבית.

לי לא הספיקו עתה הרגעים הקצרים שליד השולחן בשעת הסעודה, כדי לחדור עמוק יותר לתוך חייו של אבא. מה הוא עושה? וכיצד הוא מבלה את השעות מחוץ לבית? ידעתי, שמשרד אין לו, עם אנשים הוא נפגש בבתי-המלון במשרדיהם, בחדרי עבודתם, בבתי-קפה ובחדרי-אוכל. רק במקרים נדירים מאד מבקרים אותו בביתו. אז הוא¹ סוגר את עצמו עם אורחו בחדר-המיטות ומשוחח ליד שולחן-הכתיבה הגדול הסגוּר תמיד על מסגר.

שולחן-כתיבה זה היה מגרה את סקרנוּתי. אפשר שבתוך השולחן הזה הייתי יכול למצוא משהו, אבל כיצד אפשר לכבוש אותו? לא קרה, שאבא ישכח לסגור אותו ולקחת עמו את המפתח בצאתו החוצה. המפתחות אשר היו לי לא התאימו למגירות השולחן. נסיונותי לפתוח אותן במפתחותי הביאו רק לידי קלקול מנעול של אחת המגירות. יראתי, שמא ירגיש אבא בכך והוא אמנם הרגיש. בשעת הסעודה שאל מתוך הקפדה: “מי טיפל בשולחן-הכתיבה שלי?” בלבי היה נטוּע רגש של כבוד לא שכיח לאבא. לבי התחיל הולם ברעש, אבל מיד התבוננתי ואבין, שמקרה זה נותן לי מקום להכניס את אבא בשיחה, כאשר רציתי.

—אני הוא שניסיתי לפתוח את המגירה, — עניתי.

— למה צריך לך לפתוח את המגירה? — ירה בי מבט חריף.

— סתם ככה — עניתי — מגירות שולחני פּתוחות לפניך. אינני מסתיר ממך שום דבר, כלום יש לך סודות להסתירם מפני?

אבא השקיף עלי תחילה בתמיהה, אחר כך ניענע בראשו:

— הייתי סבוּר, שמא נעשית כבר בן-אדם… עודך נער לגמרי…

— מדוּע נער? וכי מה זה שייך לנערוּת? — רציתי להמשיך בשיחה.

אבל אבא לא היה לו חשק. הוא שתק רגע, בערבבו בכף אשר בידו את המרק אשר בקערתו, אחר כך אמר:

— לא צריך לפתוח את שולחני במפתחות אחרים. תקלקלוּ לי את המנעוּלים.

ויותר לא דיבר בענין זה. לא נענה על נסיונותי להמשיך בשיחה על דבר השולחן והמפתחות. גם על דברים אחרים המעיט לדבּר הפעם, מלבד מלים ספוּרות לאמא ולבֶּאֶרטה, הערות קצרות על המאכלים ועל הדברים האחרים הקשוּרים בארוּחה.

ישבתי עגוּם מחמת כשלוני ושתקתי. נדמה, שהוא שכח כבר את ענין השולחן, אבל כאשר קמנו פנה אלי:

— רוצה אתה לראות מה בשולחני? בוא ואראה לך.

סירבתי. מכיון שהוא קורא אותי, מסתבר, שאין הדבר חשוב כלל, וזולת זאת היה לבי בכלל מר עלי.

בוא, אל תהא שוטה — אחז אבא בזרועי — בין כה וכה רוצה אני לאוורר קצת את מגירותי.

משכני אחריו לחדרו והושיבני על ידו, מקום שהיה מושיב תמיד את אורחיו; הוא עצמו ישב בכורסה מול המגירות, הוציא בלי חפזון את מפתחותיו, ותוך נהימת איזה ניגוּן פּתח מגירה אחת. הוציא ממנה ניירות אחד אחד.

— פה מוּנחות תעוּדותינוּ — אמר. — הנה — רואה אתה? — תעוּדת הלידה שלך. והנה תעוּדת הלידה של בּאֶרטה. והנה כתוּבתה של אמא. נייר מענין — מה? והנה רשימת המשפּחה. רק לפני שנה ערכתי אותה, כשהיה צורך לרשום אותך לעמידה לצבא, ולאשר את ה“הנחה” המגיעה לך.

ועוד ועוד. לא ידעתי לגמרי כמה ניירות רשמיים אפשר שיהיו למשפחה אחת. לסוף נעל את המגירה הזאת ופתח אחרת. שם נמצאוּ מכתבים, שאני ובּאֶרטה היינו שולחים אליו מן העיירה, למן העת אשר למדנו למשוך בעט עד שבאנו לגור עמו יחד בכרך.. הוציא מכתבים אחדים מן הצרור.

— רוצה אתה לשמוע? — כדאי מאד.

והתחיל קורא בקול מה שכתבתי אליו לפני עשר שנים על פי הקראתו של מורה העיירה. הוא קרא, ופניו נהרו מנחת, כאילו קיבל את המכתב ממני, נער בן עשר, זה עתה. איני יודע כיצד הגיע הדבר לאמא. אבל עוּבדה היא, שאזנה הקשיבה מרחוק. נכנסה, נשענה אל מזוזת הפתח והתחילה מקשיבה וגם פּניה נהרוּ…

אני לא שמעתי כלום, לא הבינותי כלום. ראיתי, כיצד פניהם של אבא ואמא נוהרים, ופני אני להטו מבושה, ושמא מין רגש אחר: באנשים האלה אני חושד! בהם אני חושד! חשתי את עצמי כבוגד, על שאני יושב בלב ולב לעומת אשרם, לעומת שמחתם התמימה. לא יכולתי להחניק בקרבי את רגש הבגידה. קמתי לברוח. אבא החזיק בזרועי.

— המתן, מה אתה ממהר? הנה אראה לך עוד את הנדוניה של בּאֶרטה… כשנולדה חסכתי את הרוּבל הראשון. הנה — אמר — כשהוא מחפש בידו השניה בין הניירות שבמגירה.

אבל אני לא יכולתי עוד עצור ברוחי. התחמקתי וכחץ מקשת עפתי מן החדר וחוצה.

לבכות לא יכולתי, אף על פי שהרגשתי, כי דמעות היו מקילות את משא לבי. אבל בקרבי פּנימה לא חדלה היללה:

— מה אעשה… מה אעשה… הן מוכרח אני…

איש לא-יוּצלח אני    🔗

תועבה וגועל נפש הוא החיטוט במכתבי זרים, הריגול למעשׂי בני-אדם, גניבת דבריהם מן המארב, בשעה שהם חוֹשבים, כי לבדם הם, ואין איש רואה ושומע אותם; השיחה עם בני-אדם בידידות ובפשטוּת, כביכול, בה בשעה, שאתה חושב בלבך עליהם כל רעה; הרדיפה אחרי בני-אדם ופרישת פחים לרגליהם כמו לרגלי חיות רעות. עד היום הזה איני יכול להאמין שמקצוע הריגול יכול לגרום באיזה מקרה שהוא תענוג לבעליו, ומה גם סיפוק מוסרי.

היו לי רגעים מרים עד מאד. מה בעצם אני אומר להשיג על ידי מעשי המגונים האלה? למה אני שואף? — להסיר מעלי את האשמה, שהחברים תולים אותה בי, ולהטיל אותה על ראש אחותי, אמי, אבי? שאלתי את עצמי: מה היה, אילו לא חשדוּ בי לגמרי, — האוּמנם הייתי גם אז חוקר ודורש ומחפּש בשקידה רבה כזו במגירותיהם ובכיסיהם של קרובי? היו רגעים שחשבתי: שמא לא; וברגעים אחרים — ודאי לא. הייתי פשוט כועס על האנשים אשר עלה בלבם הרעיון המעליב הזה על קרובי, שמלאתי אמונה רבה כל כך אליהם. על אחת כמה וכמה לא הייתי יוזם לחקור ולקרוא מכתבים זרים, ולחשוף סודות זרים. אלא שכאן נפלה הצליפה על עורי אני, והנה אני יוצא מכלי. מאוּס!

רגעים שהשתלטוִ עלי הרעיונות האלה, נעשיתי מוכן לעזוב את הכל, הכל, כמות שהוא, ולוּ גם אשאֵר חשוד על ריגול ומלשינות, מגוֹֹרש מחברת בני-אדם; לוּ אשאֵר בגיל תשע-עשרה שנה “מת” חי בעולם. שהרי לא חברה ולא חיים אינם קיימים עוד בשבילי.

הרעיון על התנוּעה שימש למעני עוגן הצלה, אשר נתן לי את האומץ להחזיק מעמד על פני התהום ברגעים של רפיון. אמנם אוהב את עצמי אנכי, אֶגוֹאיסט, אבל בביתנו הן מסתתרים החידקים של הפּרוֹבוֹקציה, אשר הספיקה כבר להכרית אנשים לוחמים מתוך שוּרות התנועה. וקן המגיפה מוכרח להיגלות ולהישמד. את המזיקים צריך לאבד מן העולם — ואפילו אם הם אחותי, אמי ואבי.

כשהייתי משער לעצמי, שמא מישהו מהם הוא באמת מרגל — ואני חי אתם יחד.. שמא אבא המרגל, ואני אוכל את לחמו, לובש בגדים, לומד מפי מורים ומעשן סיגריות על חשבונו…

מה אעשה, אם יימצא, שאבא, אמא או בּאֶרטה הנם באמת האשמים? לא ידעתי מה אעשה, אלא שהרעיון הזה אף הוא היה מוסיף בי אומץ להשתחרר מן השממון והאַפּאַטיה, שהייתי נתוּן בהם, ולחדש את חיפושי וחקירותי.

החלטתי להיוודע, היכן וכיצד מבלה אבא את הזמן מחוץ לבית, עם מי הוא נפגש, איפה הוא יושב בימים ובערבים? גיליתי את כל הדברים האלה אוּלם גילוי זה ריפה את רוחי עוד יותר.

עלה בידי להתבונן אליו במלון “אירופה” — אחד המלוֹנוֹת העשירים ביותר שברחוב גוּבאֶרנאַטוֹרסקה. המסדרון הארוך והאפל למחצה, עם שני טורי הדלתות מימין ומשמאל, היה ריק. על ספּה קטנה עם מושב קלוּע מאגמון ישב אבא עם עוד שני אנשים, כנראה שותפיו, לבושים כמוהו אדרות שחורות של עור שועלים עם צוארונים של ביבר, חבושים כובעים גבוהים של קאראקוּל בעלי קמט באמצע, עם מקלות בידיהם. כנראה, היתה זו התלבושת המקובלת של הסרסורים. ישבו שותקים, רק מזמן לזמן היו מוציאים מספר מלים מפיהם ושוּב משתקעים בשתיקה. המתינוּ, כנראה, לאדם, שעדיין לא בא, או שישב מאחרי אחת הדלתות המרוּבות עסוק בענינים עם אנשים אחרים. נראה, שהם יושבים פה במסדרון זמן רב. העצבים נמתחוּ מבלי יכולת להמתין עוד בסבלנוּת; עישנוּ סיגריות, אחת אחרי אחת, החליפו ביניהם הערות מתוך כליון עינים, ושוּב שתקו, כשהם עוצרים ברוּחם. פתאום נפתחה הדלת שמנגדם, ושני גברים נראו בפתח, אחד לבוש אדרת ואחד במעיל בית קצר וגלוי ראש. אבא עם שני שותפיו קמו בחפזון, כאלו לפי פקודה, הסירו מהרה את המגבעות מעל ראשיהם, השתחווּ מטה מטה. האיש הלבוּש אדרת לא העיף גם מבט עליהם. השני ניענע להם בראשו והוציא מפיו, כאילו זה עתה נזכר בדבר אשר לגמרי שכח אותו:

— אהא…. לאחר רגע…

הוּא נפרד מהאיש בעל האדרת. הלז הלך, והוּא נעלם מאחרי הדלת, אשר שוב ננעלה מאחריו. אבא ושותפיו חזרו וישבו על הספּה, כשפניהם מפיקים עגמת נפש — ישבו ותחילו ממתינים מחדש…

לבי כאב עלי בשל אבא. אם במסדרון עורכים לו פגישות כאלה, מה תהיה איפוא קבלת פּניו בתוך החדר פנימה? לא יכולת לראות עוד ועזבתי את העמדה אשר ממנה השקפתי.

ושוּב ראיתי אותו בבית-התה אשר ברחוב בּוֹגוֹדיאֶלנה — זו היתה הבּוּרסה של הסרסורים, מלאה רפש, עשן סיגריות ושאון. אבא ישב עם סרסורים אחרים מסביב לשולחן גדול. שתוּ תה מתוך כוסות גסות, אשר בביתנו לא היתה אמא מעיזה להגיש כמותן אל השולחן, ושוחחו, ושוחחו… שעות שלמת ישבו ושוחחו. בלי חשק, בלי חום, כשהפנים קרושים, כשהעינים כבוּיות. מה טעם היה לעונג ישיבה זו. איזה סיפּוק נפשי היתה יכוֹלה לתת?

חזרתי הביתה מלא חמלה על אבא והתחלתי חוקר את אמא, היש כסף לאבא? אם יש לו כסף, אסור לו לעסוק בעסקים כאלה והוּא מחוּיב לעזוב אותם.

אמא לא ידעה, היש לו כסף אם אין. אבא לא סיפּר לה.

בינתים שאל אותי אבא פעם אחת, לאחר שראיתיו במצב כזה, שאלה שלא פיללתי לה. הדבר היה בשעת סעוּדת הצהרים, וּבאמצע השיחה, אשר סובבה על דברים שונים, אמר אלי:ּ

— מה עשית שם, שמואל, בבית-התה?

אני נבוכותי מאד: הרי שהוא ראה אותי ברגלי אחריו.

— באיזה בית-תה? — עשיתי את עצמי כלא יודע.

— שברחוב בּוֹגוֹדיאֶלנה. כלוּם לא היית שם?

מיניה וביה בדיתי דבר שקר:

— המתנתי לחבר אחד. הוא קבע לי ראיון שם.

אבא חזר לדבּר על ענינים אחרים עם אמא ועם בּאֶרטה,

אבל לאחר רגע חזר ופנה אלי:

— ובכן, חברך בא, כאשר קבעתם?

— לא, — פּרץ מפי מענה שלא מדעת.

— אכן, חבר נאה… קבע ראיון ולא בא.

הוא חייך. נדמה לי שהוא לועג לי, אבל זה היה כאין מול הדברים אשר הוסיף אחר כך:

— התחלת תועה ומתהלך… מתרוצץ ברחובות… ובכל מקום. והבחינות מה יהיו עליהן?

ובכן בכל המקומות, אשר נדמה לי, שאני אורב לו בלי שירגיש בי, כביכול, הוא רואה אותי ואורב לי.

ראיתי בעליל, כי לא אשיג דבר בכל מעשי הריגול שלי. בין כה וכה לא יוודע לי ולא כלום. הנה אני עושה כל מעשה מגונה — ומה השגתי? לא כלום. ההוכחות הדרוּשות לי אינן בידי ולעולם לא תהיינה בידי. ואפילו אם מישהו מאנשי ביתנו אשם בריגול, לא יעלה בידי להעמיד את הדבר על חזקתו. יתר על המידה אני נבער מדעת, פּחות מן הדרוש בעל נסיון, נער של עיירה קטנה ביותר.

שכבתי על ספּתי וחשבתי: מה לעשות? לא נשאר לי, בלתי אם לעזוב את הכל ולברוח. ללכת למקום שאין מכירים בי, להיקרא בשם זר, להפסיק את כל החיים אשר חייתי עד הנה. אחר כך אולי יעלה בידי לחדש את שמי הטוב על ידי מעשים נועזים, על ידי קרבן גדול… אבל מי יודע, אם אהיה מוכשר לכך? הן גם לזאת דרושים כוח ויכולת, גם לזאת דרוש כשרון מיוחד, כוח, אומץ לב ושכל.ּ

ולא נשאר עוד כלום, בלתי אם לעשות קץ, קץ לכל. למות וחסל. אבל כיצד אפשר להסתלק מן החיים עם הכתם הזה על שמי, עם הדבר הנתעב, אשר יישאר אחרי? אשאיר פּתקה: “אין בי שום אשם, אלא שאיני יכול להוכיח את הדבר. האמינו לי”. ומי יודע, אם יאמינו? שמא לא יאמינו גם לדברי אלה? מי יודע מה החברים חושבים עלי וכיצד הם מעריכים אותי? עלה רעיון על לבי, שאילו הצלחתי להחליף מלים מספר עם מאַכּסים, הייתי יודע כבר, המוכשרים החברים עוד להאמין בדברי, או שאבדה לי לנצח תקותי לאמוּן מצדם, אפילוּ אישוּר חתימת המות על דברי.

החלטתי להתגנב לחדרה של בּאֶרטה — שמא אמצא מכתב חדש מאת מאַכּסים, ועל ידו יוודע לי משהו נעלם ממני. נכנסתי והתחלתי בודק בין הספרים. חושי קהוּ כל כך אותה שעה, עד שברגע אשר שמעתי, כיצד הדלת נפתחת במסדרון, לא עלה כלל על דעתי, שמא בּאֶרטה באה. לא הפסקתי את מעשי. ואמנם בּאֶרטה נכנסה החדרה ומצאה אותי, כשאני מחזיק את מכתביה בידי.

מה אתה עושה, שמואל! — לא יכלה לדבר אלא בלחש, כי קולה נעצר — מה אתה מחפּש פה? מכתבי…

לא עניתי כלום, לא ניסיתי גם לבדות איזה כזב למען הצטדק, כשם שבדיתי בשיחה עם אבא. זרקתי את פיסות הנייר מידי על השולחן, פניתי ויצאתי מן החדר.

מקרה חדש    🔗

את נסיונות הריגול עזבתי. בין כה וכה איני מוכשר לזה, ומאום לא אמצא. ישבתי בחדרי בלי צאת ממנו החוצה אף שעל. וכל הימים האלה חזר אלי בבהירות יותר ובעקשנות יותר הרעיון על התאבדוּת.

מאנשים נותקתי לגמרי. מלבד בני המשפּחה בביתי לא ראיתי איש. אבא ואמא היו משוחחים אתי כבכל הימים. אך בּאֶרטה חדלה לגמרי מדבר עמי, מאז מצאה אותי עם מכתביה בידי. היא לא העלימה את רצונה להימנע מבוא אתי במגע. כשהיינו נפגשים ליד השולחן או במסדרון, היתה משפּילה את עיניה, שלא להביט בפני. פעמים אחדות גיליתי את מבטה עלי בשעת הסעוּדה: הוא היה מלא תמיהה ואימה. אולם משהבטתי עליה, מיד הסבה את עיניה ממני. הבינותי, שעכשיו היא בטוחה באשמתי. חשבתי עוד, כי ודאי סיפרה למאכּסים ולאחרים את דבר חיפּושי בחדרה וקריאתי במכתביה. ועתה — ודאי כולם בטוחים כבר, כי אמנם פּרוֹבוֹקאטוֹר אנכי.

ואין צריך לומר, שכף רגלה לא דרכה עוד על סף חדרי. אני לא חיכיתי עוד כלל, שתיכנס אלי. אבל פּעם אחת נכנסה אלי.

מיד עם חזירתה מן הרחוב, מבלי פשוט את המעיל ואת המגבעת, בערדלים על רגליה, נכנסה במרוצה לתוך חדרי. עמדה ליד הפתח ולטשה עלי זוג עינים צוחקות-לועגות. נשימתה היתה כבדה. הבינותי בטרם הספיקה עוד לבטא מלה, כי משהו חדש קרה. זרם חום עבר עלי, כאלו טבלו אותי ברותחין.

מאַכּסים נאסר — אמרה בחיוּך אַרסי על שפתיה — מן הרחוב לקחו אותו… אתה יודע?

מה יכולתי להשיב על שאלה זו?

— וגם ד"ר פרייד אסוּר — הוסיפה ויצאה מתוך צחוק מן החדר בלי חכות לתשובתי.

לא הבינותי, מדוע היא צוחקת ומדברת בשקט על מאסרו של מאַכּסים. אלא שלא נתעכבתי על כך. היה משהו, שהיה חשוב בשבילי הרבה, הרבה יותר: ברור היה לי, שגם את שני הקרבנות האלה טפלו בהסתדרוּת על חשבוני. ובמה אוכל לעזור לי? אין עזרה. אין לי אמצעים להיאבק, לעמוד על נפשי.

לסעודת הצהרים יצאה בּאֶרטה, כפי שנראה לי, שקטה ותאבה לדבּר יותר מאשר במשך כל השבועות האחרונים. גם אבא ידע כבר על מאסרו של מאַכּסים. לאמא נודע הדבר ליד השולחן. היא נפחדה מאד. אבא ובּאֶרטה צחקו עליה, על שנתחוורה כך. סיפרו פרטים על המאסר. הביעו השערות שונות על חשיבותן של התוצאות הכרוכות במאסר זה. אני לא השתתפתי בשיחה. ישבתי והרהרתי: הבית מלא אנשים קרובים — אבא, אמא, אחות. כולם יושבים ומשוחחים שלוים, בעיקר — בארטה. הובילו את מאַכּסים שלה לבית-האסורים, מי יודע כמה זמן יחזיקו אותו שם, שמא שנים ארוכות, — והיא אינה בוכה. לא כלום. אדרבא, כאילו חגיגית היא יושבת פה, ואין איש יודע את הנעשה בקרבי. כולם זרים לי. חומת ברזל הוקמה ביני ובין קרובי. לגמרי בודד אני עם אסוני; ירקה אותי משפחת בני-האדם מקרבה…

ישבתי כגוש אבן. כל כך קשה היה לי לזוז, כשקמתי לאחר הסעודה לפרוש לחדרי. התמתחתי על הספה, ולא יכולתי גם לחשוב. גם לא הרגשתי כלום. עצבי כאילו הוּמתוּ. הייתי שקט, אותו שקט הבא מתוך חוסר כוח לכל עמקו וחריפוּתו.

במצב זה נמצאתי כל הלילה וגם למחרת בבוקר. אמא ישבה במטבח. בּאֶרטה לא היתה בבית. מיד לאחר סעודת הבוקר יצאה. אבא ישב עם איש מלקוחותיו בחדר המיטות ליד שולחן-הכתיבה. אני לא שמעתי, מה הם מדברים שם. אבל הגיע לאזני הד פעמיהם, כשיצאו אל המסדרון. האורח דיבר רוּסית ומילא פיו תהילת דירתנו. אף הם יצאו, ואני לא חשתי שום רצון לזוז ממקומי.

אולי הייתי נשאר עד סעודת הצהרים במצב זה, אילולא קראה אותי אמא להוריד מעל האצטבה הגבוהה את מחבת הנחושת שהיתה דרושה לה, והיא לא יכלה להשיגה. אמא לא היתה מבקשת ממני עזרה אלא לעתים רחוקות, במקרים שלא מצאה לגמרי מוצא אחר. על כן הייתי זריז תמיד למלאות את בקשותיה הקטנות, בו ברגע שעלו על פּיה. הרגל זה, כנראה, נתן בי את הכוח לקום ממקומי. יצאתי אל המטבח, הורדתי את המחבת. אותו רגע נכנסו בבהלה אבא עם אורחו הנוצרי, אשר זה מקרוב יצאו יחדיו החוצה. אבא הלך ישר אל חדר המיטות, ומיד חזר משם תוך קריאה לאמא:

— אַת פּינית את החדר? שמא מצאת נייר מקוּפּל?

אמא יצאה נפחדה מן המטבח: לא. היא לא מצאה כלום. שלשתם התחילו מחפּשים בכל הפּינות, מתחת לרהיטים. אני נשאתי את רגלי ללכת לחדרי, ובמסדרון נפל מבטי פתאום על נייר אפור תקוע באחד מערדלי, שהיו מוטלים בקרן זוית. הרימותיו — היה מקוּפּל קיפול מדויק בארבע.

— הנה פה איזה נייר, שמא הוא זה? — אמרתי.

החילותי להפריד את קיפּולי הנייר. אבא ניצב כבר על ידי:

— איהו?!

ובראותו את הנייר בידי, חטף אותו במהירות, בטרם הספקתי לראות את הכתוב בו. אבל אני ראיתי ברור את הכתובת אשר היתה עליו למעלה: “מחלקת הז’נדרמריה הפלכית”. ומתחת לכתוּב ראיתי חותמת ירוקה עם נשר בעל שני ראשים: “מחלקת הז’נדרמריה הפלכית”.

גלגלים אדומים, כחולים וירוקים התחילו מרקדים מול עיני. הלב הלם בי בחזקה…

— הא לך, הריהו לפניך — מסר אבא מיד את הנייר לנוצרי, אשר גם הוא נכנס למסדרון. — הרי זה הוא? לא? כך? נו, טוב איפוא.

הנוצרי הכניס את הנייר מתוך שקט גמור לתוך הכיס החיצוני של מעילו.

— אכן, זה הוא.

— שוב יאבד לך! — הזהירו אבא — אם תעודה חשובה היא כל כך, צריך לשמור אותה שמירה מעולה.

אמא באה בחפזה:

— ומה? היש?

— יש, יש — ענה אבא, כגוער ומתרעם, — לכי אל המטבח שלך!

— ויכולים אנו איפוא ללכת כבר? — הציע הנוצרי.

— כן, כן אנו הולכים כבר — ענה אבא, בהציתו אש בסיגריה שלו.

ובין יניקת עשן אחת לחברתה דיבר אידית, כמדבר לעצמו:

— כאילו היו אלה ניירות ל“אשר יצר”, כן מחזיקים הם תעודות. אנשים מוזרים… בכיס החיצוני… ומאבדים אותן עם הוצאת הממחטה…

ביאוריו של אבא    🔗

אבא והנוצרי הלכו להם, ואני נשארתי במצב, כאילו זרקו בי נסיוב, אשר הרקיד כל עצבי. לא יכולתי לשבת במקום אחד. איזו שטוּת עשיתי! בידי נמצאה תעודה, אשר אפשר בה טמון המפתח לכל הדברים אשר אני מבקש, והוצאתי אותה מידי! שוטה שכזה! בהמה! לא מצאתי די חירופים לעצמי. רק עתה נודע לי, עד כמה איני מוכשר לתפקיד אשר לקחתי על עצמי.

אבל הפּעם לא היה זה עוד יאוש, אלא חרון-אף על אי-כשרוני. ועקשנוּת התעוררה בי: אני מחויב, אני מחויב לבצע את הדבר עד סופו. את התעוּדה לא קראתי, אבל מה שחטפה עיני מתוכה יש בו כבר משהו ראוי לתשומת-לב. ושמא זה הוא קצה החוט בפקעת המסובכה הזאת? עלי למשוך את החוּט הלאה הלאה… ונראה… עתה נראה…

רצתי אל אמר במטבח:

— אמא, בן-אדם זה, שהיה פה עם אבא, בא לעתים קרובות אלינו הביתה?

— איני זוכרת.

— שמא את יודעת מי הוּא?

— לא.

— לא ראית אותו קודם? אף פעם?

— הרי אמתי לך — איני זוכרת.

— ואינך יודעת, איזה עסקים יש לאבא עם האיש הזה?

— מהיכן אהיה יודעת?

לטשתי עליה את עיני: פיה מדבר אמת או שהיא משקרת? אם היא משקרת, הרי ידה תיכון עם אבא…

— מה אתה מביט עלי כך? — פתחה אמא בדאגה — מה אתה שואל כך? מה קרה?

— לא כלום. סתם אני שואל.

ופרשתי לחדרי.

בכליון עינים חכיתי לשובו של אבא. אני אדבר עמו, אהיה מוציא מלים מפיו…

אבא חזר עיף, במצב-רוח ירוד. היה רך, ניענע ראשו בהסכמה לכל מה שאמרה אמא. הוא עצמו כמעט שלא דיבר כלל. לרגעים נשם נשימות עמוקות כבדות. סביב השולחן שלטה עצבת של מיתה. בּאֶרטה שתקה. גם אני שתקתי.

אחרי המרק אספה אמא את הצלחות ונשאה אותן אל המטבח. אבא ישב, כששתי מרפקות ידיו נשענות על השולחן ואצבעותיו משולבות, ראשו מורד. רפיון ידים נשקף ממנו. שלחתי אליו מבטים בגניבה: מה הוא חושב? מה הוא יודע? מי הוּא? כיצד לחדור לתוך מוחו, לתוך נפשו? כיצד מתחילים לדבר עמו?

יראתי לפתוח. שמא אקלקל. גם לא חפצתי בנוכחותה של בּאֶרטה. דחיתי את השיחה.

אבל פתאום שלח אלי מבט ארוך, התאנח ואמר:

— ראש גוי כזה — הראית? חושב אתה, רק תעוּדות הוא מחזיק כך? — גם כסף. תוקע לכיס החיצון והולך. לא כלום.

שתק רגע ואחר כך פּתח שוב:

— אמר: תעוּדה חשוּבה מאד. עד כדי כך שיאוש נפל עליו, כשראה שהיא אבדה ממנו. הייתי מלא פחד, שמא יאמר שאני גנבתי אותה ממנו. גוי הרי מוכשר לכל. אחר כך לא תוכל להיטהר. הראית, מה היה בגליון זה?

— לא — עניתי — רק שם המוסד.

לדבּר יותר לא נועזתי, ולומר פּחות — לא יכולתי. לבי הלם בקרבי.

אבא נאנח שוב, שתק רגע, ואחר כך אמר:

— תודה לאל, שנמצאה. ובלבד שנמצאה. אני יראתי כל כך. מאד יראתי. נשמתי פרחה ממני.

— מה אתם מדברים על תעודות? איזו תעודות? — שאלה בּאֶרטה לסוף.

אבא פנה אליה בזריזות. על לבי עלה רעיון, כי בכליון עינים חיכה, שתתערב בּאֶרטה בשיחה.

— אינך יודעת? — אמר לה — שמוּליק לא סיפר לך?

— לא. וכי מה הדבר?

— אֶט, לא כלוּם. שטוּת. לאחד מלקוחותי אבדה פה פיסת נייר.

בּאֶרטה לא שאלה עוד שאלות, והוּא התחיל מדבר על ענינים אחרים. אחרי הסעודה פרשה בּאֶרטה לחדרה, והוא נשאר יושב ליד השולחן לעשן סיגריה. נעשה דבּרן — שוב על אותו גוי.

— וכי יודע אתה — דיבר אלי — לכמה מגיע הונו של “גויאֶץ” שכזה? לא תשער לך. מלא וגדוּש כסף כחזיר. אני מסרסר לו חוה. רוצה הוא לקנות. עשרת אלפים במזומן הוא נותן. מלבד זה יש לו עוד בית בקוֹמוֹרוֹבקה. בבאַנק שמוּרים לו אולי יותר משלושים אלף. ומה הפלא? שכר הוא מקבל מאה לחודש, מלבד דירה, הסקה, הארה ומתנות לחגים. כל זה הוא מקבל “ביודעים”. ובלא יודעים, משוחד וּמגניבה, הוא מקבל כפלים. בתנאים כאלה הרי נקל לצבּוֹר הון. מזל של גויים. כל הדרכים פּתוחות בפניהם. אותו גליון, מסתבר, נתוּן לו מהמשטרה?

הוא נתון מהז’נדרמריה הפלכית — עניתי.

אבא כיוץ את כתפיו.

— מזכיר הוא במשרד של הפּוליצמייסטר, או מנהל העסקים שם. השד יודע אותו. פּעמים אחדות ביקרתי אצלו לרגל הסרסרות בענין החוה — במשטרה… מילא. צרה אחת היא.— המשטרה, הז’נדרמריה. ובלבד שיעזרני אלוהים ויעלה בידי למכור לו את החוה, אז יהיה טוב. לעת עתה אין עוד כלום זולתי ריצה וזיעה, מפח נפש וכאב לב.

מה נשאר לי אחרי כל הדברים האלה לחקור עוד, אם הוּא יִשב את האבעיות ותירץ את כל הקושיות, כאילו קרא אותן מעל פני. רק עוד שאלה אחת נשארה לי. לא חיכיתי עוד שהתשובה עליה תוסיף לי משהו. בלי סקרנות, סתם כך, כדי שמצפוּני יהא נקי, גימגמתי:

— היודע אתה אותו מכבר?

מכבר? — חזר על שאלתי — לא מכבר. שבוּעות שנים עברו מאז החילותי לרקד סביבו. ארונוביץ' —נדמה לי, שאתה יודע אותו — הפגיש אותנו. יחד עמו אנחנו מנהלים את העסק.

ובכן גם לקושיה זו יש תירוץ מספּיק. ומה אשאל עוד?

אבל אבא התחיל מאריך דברים, כאילו רצה להורות אותי, מה אפשר עוד שיהא מעניין אותי:

— מלאכה מאוּסה היא הסרסרוּת. טוב להיות סנדלר, ואפילו פּושט-עורות בבית המטבחים. אין אתה יודע מנוחה אף רגע. לא בשבת, ולא בחג. עם כל בזויי אדם אתה צריך לבוא במגע-ומשא. כי מי הוא המוכר נחלה? — שיכור, קוביוסטוס, נבל. ושוב — מי קונה נחלות? מי יש לו בימים האלה כסף לקנית נכסים? גנב, זייפן, רמאי, לוקח שוחד. וכך מוכרח אתה לבוא בדברים עם פּחוּתי אדם. אף לחנוף להם, ללטף אותם, ולדבּר אליהם מחמאות ולמלא את כל שרירות לבם, ולשמוע מפיהם כל מיני זלזולים, ולסוף, עד שאתה זוכה לראות בעיניך את המטבע בשכר סרסרות מרה זו. העינים יוצאות מחוריהן וכשאתה מקבל את הרוּבּל לידך — יש ואתה רוצה לירוק עליו — מידים נתעבות כל כך הוא בא לידיך.

חרש, מתוך צער, כוידוּי מתוך עומק לב, דיבר אבא. עצבת זרמה מכל דיבור ודיבור שיצא מפיו לתוך לבי, רחמים, תרעומת, מחאה… התנגדתי לרגשותי מתוך יאוש של עומד על נפשו, התאמצתי לסגור את כל בריחי נפשי.

איני רוצה להאמין, איני רוצה לדעת כלום, כלום. ולא אהיה מאמין, עד שאראה בעיני ממש…

אני חוזר ומתחיל מחדש    🔗

החילותי שוב לשמור את צעדי אבא. ולשמור כך, שאף רגע אחד ביממה לא יישאר מחוץ לחוג מבטי. חמשה רגעים אחרי צאתו מן הבית הייתי יוצא גם אני, והייתי חוזר הביתה חמשה רגעים אחרי חזירתו. הוא היה נכנס למלון – ואני מסתתר בשער אשר בקרבתוֹ ועומד עד צאתו מן המלון. וכן עשיתי גם בהיכנסו לבית־קפה או לבית־אוכל, או למעון פרטי. ידעתי, כי בשעה שאני אורב לו מן המסתר ומחכה לשובו, הוא יכול להפגש בינתיים עם כל מיני אנשים נבזים ולעשות כל מיני מעשים מגוּנים. אבל מה יכולתי לעשות? המתנתי. סוף־סוף הן מוכרח יהיה לעשות ביקורים, אשר המקום לבדו יספיק לי כּדי לקבוע את מטרת הכניסה לתוכול. מובן – אם יש בו בכלל אשר כלשהו.

וכל כך הייתי עסוק בחויותי ובאבא, שלא ראיתי, כי אני עצמי הנני מטרה למרגלים. בלכתי אחרי אבא נתקלתי פעמים רבות עם סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. הוא היה הולך כדרכו — ראשו נטוי קדימה, כפות ידיו בתוך שרווליו, וצעדיו אטיים. עלי לא הביט, ואני אמרתי בלבי, כי במקרה אנו נפגשים. אחר כך חיכתה לי בּאֶרטה במסדרון ושאלה אותי בארס לא נסתר:

— למה אתה נודד ברחובות?

השתוממתי: מאי איכפת לה? ושאלתי את פיה.

— איכפּת לי — ענתה — שב בבית, אל תהי נודד…

חשד הבריק במוחי:

— יודעת את, לשם מה אני נודד? זה לא לטובתך?

— לא לטובתך אתה! — ענתה — עשה כפי שמצווים עליך.

והלכה מבלי באר את דבריה.

אני חשבתי: אם היא יודעת, מה היא מטרת נוּדי, הרי זה סימן, כי אינה רוצה, שאהיה מרגל את אבא. ואם אינה יודעת — וזה מתקבל על הדעת יותר, כי מהיכן תהא יודעת? — מאי איכפּת לה שהנני נד ברחובות? אם כה ואם כה לא מובן, מדוע היא מתנגדת לטיולי.

ורק לאחרי ימים מספר יכולתי לפרש את הדבר כמין התראה מאת האורגניזציה, ששמרה על הליכותי וחשדה אותי בפרובוֹקציות חדשות. פּעם אחת, כשעמדתי ליד חלון הראוה של בית-מסחר ספרים, ממתין להופעתו של אבא, אשר ישב במלון קרוב למקום, נראה על ידי פתאום סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. התיצב נגדי, רגע השקיף עלי ממעלה למטה, כשראשו נטוּי וכפותיו בתוך שרווּליו. אחר כך אמר אלי:

— למה אתה עומד פה?

— מחכה אני לאיש אחד — עניתי נבוך.

— מבין אני, שאתה מחכה לאיש — אמר — אל תחכה לשום איש. חזור לך הביתה…

עתה נעשה לי הכל מובן. רגע אחד עלה על לבי הרעיון לספר לסרוּליק את הכל, ברגע הזה, במקום הזה, ויהיה יודע, ואשתחרר מן המשא הכבד המעיק עלי. אבל סרוּליק התרחק כבר. ואני לא השיבותי אותו, ולא רצתי אחריו. אני לא יכולתי להגיד לו, מה שאני חושב על קרובי, בשעה שאני בעצמי איני בטוּח עדיין. נתתי לו ללכת, אבל בקולו לא שמעתי. כי מה היה לי להפסיד?

כל זה הכביד עלי עוד יותר. נקרעתי גזרים-גזרים. למחרת שיחה זו עם סרוּליק ערך אבא בחוצות טיול כזה וכיבד אותי אחר כך בקפה כזה, אשר עד היום איני יודע, כיצד עמדתי בנסיון.

הוּא יצא מן הבית, אבל במקום לפנות, כפי שהיה רגיל תמיד, אל הבורסה של הסרסורים, הלך לטייל על פני המדרכות. עבר כעשרה רחובות במרכז העיר וחזר. אחר כך נשא את רגליו בכיווּן לגן העיר ומשם פנה שמאלה, ודרך סימטאות צדדיות יצא אל טחנת המים, עבר את הגשר והלך לאורך השוק החדש לצד קוֹמוֹרוֹבקה הפּרוור. זה היה רחוב ארוך, עם בתים קטנים, גזוּר על ידי סימטאות רבות לרוחב. נפלאה דעת ממני, מה הוא רוצה, מה הוא משרך דרכו כך, בלי מטרה? מדוע הוא מחליף כל רגע את כיווּניו? שמא הוא מתכונן להכנס למקום אשר יגלה את חרפתו והוא מסבך את עקבותיו? הריהו הולך כך זה כשלוש שעות. אני עיפתי מאד. הוא ודאי לא היה בו עוד כוח לשאת את רגליו. והוּא הוסיף ללכת. אני הייתי נבוך מאד. אמרתי בלבי, שדרך בלתי רגילה זו ודאי שתוביל לאיזו תכלית.

פּתאום, בטרם הגיע עד קצה הרחוב, הפך את פּניו והלך בחזרה. נמצאתי במרחק כמאה צעד ממנו על המדרכה אשר מעבר לרחוב. מיהרתי ונכנסתי לתוך החצר הקרובה להמתין שם עד עברו. בעד סדק שבגדר ראיתי והנה הוא סר מן המדרכה אשר הלך בה ועבר אל המדרכה השניה, אשר אני עמדתי שם מאחורי הגדר וארבתי לו. ניגש עד המקום הזה וישב על הספסל, אשר הסיר מעליו תחילה את השלג במטהו. הדליק סיגריה, עישן אותה עד תומה והוסיף לשבת.

האומנם מקרה הוא? ליד כל השערים אשר ברחוב ההוא היו ספסלים כאלה, גם מצד המדרכה הזאת, גם מצד המדרכה אשר ממול. ומדוע ישב דוקא במקום אשר ביני ובינו נשאר חיץ רק של קרש הגדר?

אני לא זזתי ממקומי ואף הוא לא זז. הזמן נמשך לאט כדי אימה. עצבי נמתחו עד לגבול האחרון — מה יהיה הסוף? מדוּע הוּא מאריך כה לשבת? המחכה הוא למישהו? האורב הוא לקרבן? ואוּלי לי?..

הדליק סיגריה חדשה והתחיל מעשן — במהירות, פעם אחר פעם. פתאום זרק את הסיגריה טרם נגמרה וקם ועמד. אני חשבתי: הנה… עתה ודאי תהיינה עוּבדות, תוצאות… אבל אבא לא שׂם פניו הלאה על פני המדרכה, אלא נכנס לחצר דרך פשפש השער אשר אני עמדתי מאחריו. אני התכווצתי, כאילו אפשר היה על ידי כך להיעשות בלתי-נראה. מובן שהוא ראה אותי מיד. ניצב שמח עם בת-צחוק על שפתיו.

סוף-סוף בא סוף לצפייתי.

הוא הכיר מיד את השתוממותי, והתחיל מבאר:

— ראיתי מרחוק, שנכנסת לתוך החצר הזאת, ואשב פה לחכות לך עד צאתך.

התאמצתי להתחפש, כי הפתעה נעימה היא לי. המשחק יצא עלוב מאד.

— מה אתה עושה במקום הזה? שאלני.

— היה לי לראות פה בחור אחד, גם הוא אכּסטרן, — עניתי לו.

— טוב מאד — אמר — הכבר ראית אותו? אם כן המתן לי רגע, אכנס לתוך החצר רק לדקה אחת. אחר כך נלך יחדיו.

המתנתי. הוא חזר מיד, זרק בי מבט חוקר ובוחן:

— כמה קפוּא אתה מקור… פרוף את מעילך. בוא.

— גם אתה קפוּא — העירותי.

— כן, — ענה — אין עוד אותו כוח שמלפנים. באה זיקנה באה צינה. קשה למשוך בעול. כדאי היה כבר לנוח מעט…

הוביל אותי דרך השוק החדש אל הרחוב התורכּי, ושם ישבנו בטראם-הסוּסים לנסוע אל מרכז העיר. במשך כל הדרך לא פסק מדבּר:

— קשה לעבוד כקודם. קמו סרסורים צעירים לימים, והם חרוּצים וזריזים יותר, מוציאים את החתיכה מבין השינים. הפרנסה מתמעטת. אבל העיקר — הכוחות. הכוחות אינם עוד אלה שהיו… הוא לא היה בהוּל כל כך, אילו… הוא רוצה רק להעמיד אותי ואת בּאֶרטה על רגלינוּ…

לא השיבותי דבר, אבל לא איכפת לי. השתתפוּתי בשיחה לא היתה דרושה לו. דומה היה הדבר, כאילו הוא רוצה סתם להשיח את דאגתו בפני. אחר כך סיפר, כי לפעמים, אמנם לעתים רחוקות-רחוקות מאד, הוא עורך לו חג כזה של היום — לבלות יום אחד לא עם הסרסורים, לא בבתי-התה ולא במלונות; להרגיש את עצמו “פעם בשמיטה” בן-אדם, לשכוח את הסרסרוּת הארוּרה.

—הידעת? הוסיף — הרי אני מתהלך ככה בחוצות מאז הבוקר, מאז צאתי מן הבית.

בצאתנו מקרון הטראם השקיף על שעונו.

— עדיין לא הגיעה שעת סעוּדת הצהרים — אמר — הבה ניכנס לרגע לבית-קפה.

נכנסנוּ. הוא הזמין בשביל עצמו קפה שחור וליקיור. בשבילי — קפה שחור ועוּגה. ישבנו בפינה חמה ונוחה ליד השולחן לבדנוּ. הוא הוסיף לדבּר:

— בּאֶרטה הרי היא כבר לאחר עשרים. צריך להשיאה. לא טוב, כשנערה מאחרת לשבת בבית אביה… אף אתה צריך שתתחיל להיות שוקד על הלימודים, להיכנס לאוּניברסיטה. — את “האחוזים” אשר לקבלת הסטודנטים היהודים אין לירוא. יש לו מכירים חשובים לרגל עסקיו. ההמלצות המעולות שבמדינה. ואם יעלה הדבר בכסף — גם כן אין רע. הוא ימצא עצה… אסור לבטל את הזמן. בן-אדם הולך ומזקין, ולא נעשה צעיר יותר. ואין לדעת, מה ילד יום מחר… צריך לקחת בחשבון גם דברים אלה… לא לעולם יחיו אבא ואמא. וצריך גם לחשוב על אודותיהם — מה יגיע להם לעת זקנה…

וכל הדברים האלה אשר דיבר, הלא ממעמקים באו, הלא מן החשוּבים ביותר הם, אולי מן הנוראים ביותר אשר בחיי בן-אדם… ואני הרהרתי: האם יודע הוא, שהוא גורר אותי אחריו בכל חוצות העיר, או שמקרה הוא? המדבּר הוא באמת ובתמים?

בראשי נסתבכו הרעיונות: מי יושב פה לעומתי — אבי, או אויבי, שאני שואף להדוף אותו לבור שחת?

לא יכולתי להביט בעיניו. ואני לעצמי הייתי נתעב ונבזה.

אבא שותה שיכור    🔗

אני לא חדלתי מרגל, אף על פי שהתוצאות היו כאפס. אבא היה נעלם ממני לעיני, ולא ידעתי, ולא הבינותי, כיצד.

בינתיים פסקה שמחה מביתנוּ. בּאֶרטה או שהיא מחוץ לבית, או שהיתה סוגרת את עצמה בחדרה. היתה יוצאת רק לסעוּדת הצהרים, יושבת ליד השולחן בעינים מוּרדות, ולאחרי הנתח האחרון מיד היתה יוצאת שוב מן הבית או מתחבאת בחדרה. עם אבא ואמא היתה מדברת מלים ספוּרות, עמי — אף לא מלה אחת. ממני היתה מתרחקת כל כך, עד שבהפגשנו במסדרון היתה עוברת סחור סחור, כשם שנמנעים להתקרב לשרץ נמאס.

בשבתי אל השולחן הייתי כפסל עץ — זה מובן מאליו. אבא עשה כל מה שהיה בידו, כדי לעורר רוח חיים סביב השולחן. בנוסח עליז ומבדח היה מדבר לאמא על מנהגיה הפּרובינציאליים. התאמץ להוציא מפי ומפי בּאֶרטה דברים על ענינים, שהיו צריכים להיות קרובים ללבותינו בתורת בני-אדם מן העולם החדש. היה מספר באריכות וברוב פרטים על מה שראה ושמע ברחובות בין הבריות. אבל לעתים רחוקות מאד עלה בידו ליצור ליד השולחן מצב-רוח כאשר ביקש. במקרים המוצלחים ביותר היוּ סעודותינו בצהרים ובערב רק צל חיור וחולני משל סעודותינו לפנים, אבל על הרוב היו כל מאמציו של אבא לשוא, והוא היה משתתק עצוב ויגע.

רחקה שמחה מביתנו. אבל לא שמעתי מישהו מדבר על זה מחוץ לאמא. היא הרגישה היטב, שבעולמה הקטן מתרחש משהו שאינו כשוּרה. שמיה הצרים עוּטפוּ עבים כבדים. נפחדה היתה מביטה פעם על זה ופעם על זה, וכלום לא הבינה. פּעם אחת נכנסה חרש, כדרכה, לתוך חדרי:

— מה הוּא החושך אשר עטה את ביתנוּ? מה קרה? למה עוינים איש את רעהו? וכי מה סיכסך את הכל? איזו מחלוקת נפלה בין בני המשפחה? ומדוע יראים לספר לה? הן לא זרה היא בבית, שמעלימים ממנה…

אני ניסיתי להיפטר בשה“י -פה”י, כל זה כביכול נדמה לה. הן יש אשר מצב-רוחם של אנשים מתקלקל בלי שום סיבה ניכרת. זה יעבור מהרה. היא ניענעה את ראשה בשלילה וניסתה לגשת לשאלות ממשיות. נראה, שרצתה למשש ולגשש ולבדוק, שמא תצליח למצוא את האמת.

בשלמא אבא — הריני מבינה: הוא מתאונן שהעסקים אינם בסדר. אין הצלחה, אין שכר. אבל גם בשל זה אסור להתיאש. לא נמוּת ברעב, ובלבד שישלח בורא עליון בריאוּת וחיים. אבל שמא אירע לו אסון? אבד כסף, או חלה?

אני מצאתי בזה מקום להתגדר בו.

— הוא לא סיפר לך כלום?

— שומעים אתם? — והלא אני שואל אותך, שמא סיפר לך?

— איני יודע — עניתי מאוכזב — הוא לא סיפר לי.

— ומה לבּאֶרטה? — הוסיפה לחקור אותי — האומנם

כל כך מרבה היא להתגעגע על הבחוּר ההוא, על מאַכּסים?

האומנם מאסרו לא זמני ולא מקרי? לא יוציאוּ אותו לחפשי?

והיא באמת אוהבת אותו אהבה עזה כל כך? כלום אין למצוא

בחורים אחרים כמותו? צעירה כמוה, יפה, אף, תודה לאל,

בעלת נדוניה. כלום השמים נפלו ארצה? שמא תנסה לדבר

עמה? לא? לי אין היא משיבה דבר. איני יכולה לדבּר עמה!

— אף אני איני יכול, אמא… אהבה הרי היא אהבה, ושוּּם

דברים לא יועילו.

— ואתה בעצמך?

— מה אני בעצמי?

— כלום איני רואה — מה?

אילצתי את עצמי להשמיע דבר של צחוק:

—הגם אני? וכי מה ראתה אמא בי? הרי אני אינני מאוהב בשום בחור, ועסקי ממון איני מנהל. לבי שלם כסיר ברזל חדש שהובא זה עתה מן החנוּת, וספינותי שטות על פני הים קלות ורעננות, כגלדי שומן אַוזים על פני מרק שבולת-שועל של יום ששי בבוקר. חה חה חה!

אמא ניענעה שוב בראשה. צחוקי לא שיכנע אותה. היא הרגישה את הזיוף שבו. היתה יהודיה פשוטה, אבל חוש היה לה. אף פתיה לא היתה. צחוקי נכנס ללבה כמדקרות.

— אפס, אַל תצטערי נא, אמא. הכל יבוא בשלום על מקומו. יהיה שוב כמו שהיה, ואפילו טוב יותר משהיה. השם יתברך יעזור.

לזאת הסכימה.

למחרת השיחה הזאת, נעלם אבא מעיני מיד אחרי צאתי מן הבית. ולסעודת הצהרים חזר כשהוא שיכור.

אנחנו ידענו שהוא שותה לפעמים. אף הוא לא העלים את הדבר. הוא היה אומר דרך התולים, כי סרסורים וחזנים אי-אפשר להם שלא ישתו, משום שהם רגילים בשמחות. אבל הוא היה מתפּאר, שלא הפורש מן השתיה הוא הגיבור; לפרוש מן היין יכול כל איש ואיש. גיבור הוא האיש השותה ואינו משתכר, כמוהו, למשל. ואמנם אחרי שתותו היה חוזר הביתה במצב-רוח מרומם יותר, שמח יותר, אבל לעולם לא שיכור.

והפּעם היה שיכור. אמנם בינתו לא אָבדה. על רגליו עמד הכן. מעשׂים מגונים אחרים, כדרך השיכורים, לא עשה. רק עיניו היו שקוּיות, כאילו צפות הן בתוך אגם של יין. היה נרגש מאד. המאכלים שהגישה אמא לא טובו בעיניו, והוא הדף את הצלחת הצדה ברעש. וזולת זאת — דיבר, דיבר…

— בנים גידלתי — ומה הנאה לי מהם? כפסילים אילמים הם יושבים ליד השולחן. כל אחד פונה לקרן-זוית שלו. אבא — אינו אבא. יש לדמוֹת, כאילוּ פּגר של חתוּל מת מוּטל בבית…. “שבעה” יושבים פה, כמו בבית אבלים. ואין שׂמים לב כלל — הקל לאבא, או קשה לו. ושמא אבא שקוּע עד הצואר בדאגות ובצרות? ושמא אבא חולה? וכי מאי איכפת להם, כיצד אבא נושא בעול?

אחר כך הפנה את תשומת לבו אלי במיוחד:

— יושב לו בחור כבול עץ. שמא תאמרו נשמתו נתונה לספריו? והלא הוא מתכונן לבחינות. אכן הוא מתכונן: בעצם הכנותיו כבר שכח ודאי גם קרוא וכתוב. כי שכח לדבּר — בזה אין עוד ספק. זה ברוּר. הנה אני איני זוכר עוד, המדבּר הוא בקול של בּאס או בקול צפצוף. ואוּלי נאלם כבר לגמרי…

— לסנדלר צריך היה לעשותו בעודו נער, והיה יושב ליד שולחן העבודה ומַטליא טלאים. כלום מוּכשר הוא למשהו טוב מזה, מה?

כל עצב שבּי הזדעזע ממתיחות. הוא מדבּר, מדבּר… אפשר שמיד יפליט משהו מפיו… ואני הוספתי לו חומר לדיבוּר.

— מהיכן אבא יודע שאיני מתכונן? והרי כל הימים הוא מחוץ לבית?

— מהיכן אני יודע? — השקיף עלי במבט מכלה ומשחית — חכם עתיק שלי! מהיכן אני יודע! סוד בשביל כל בּרוֹד. תועה כל הימים ברחוב. אינו יושב שעה בבית.

לא הצלחתי בדברי. אבל אין זה ולא כלוּם: ידבּר. שמא מתוך שכרון יאמר סוף-סוף מה שדרוש לי.

בינתים עזב אותי. התחיל משקיף על בּאֶרטה במבט ארוך, דלוח, כאילו חיכּה למשהוּ מצדה:

— פּרצוּף פּנים לה — כגרוגרת. עור ועצמות. עוד מעט וּכלל לא יהיה עוד מה לראות.

הוא אהב את בּאֶרטה אהבה עזה. היתה לו גם יראת-הכבוד כלפיה, כאשר לכל אב כלפי בתו המבוגרת. היא השיבה על דבריו:

— הרף, אבא. זה לא מענין.

השקיף עליה כנאשם ונשתתק. אבל אני לא רציתי שיהא שותק. ידבר נא עוד, עוד…

— נו, נו, — אמרתי — תענוג הוא לשבת בסעודה כזאת.

ופעולת הדברים האלה היתה כהתפוצצוּת פצצה.

— שתוק, פּוחז! — קרא בצעקה וקפץ ממקומו — שמא אראה לך תענוגות! המעטים לך התענוגות, שיש לך אצלי? כל ימי אני חותר לצאת מעורי לשם תענוגותיך. ואתה, החושב אתה על תענוגות בשבילי? ומדוע לא תעבוד אתה בעצמך לתענוגותיך? גדל בחור כזה! כלום אין בך כוח, מה?

אמא יצאה מכליה. התחננה אליו:

— לך שכב. תירדם קצת ותירגע… בין כה וכה לא תאכל כלום.

גם בּאֶרטה אמרה פעמים אחדות:

— די, אבא, די…

אני הייתי היחידי בבית, שרציתי לבל יחדל מדבּר. אבל מדבריו לא נפל אף קו אור אחד על השאלה אשר עינתה אותי. הוא לא נתן בדבריו שום גילוי לסוד הכּמוּס אשר האפיל לפני.

בּאֶרטה החזיקה בי במסדרון:

— כי נפש גסה כל-כך לך — לא ידעתי. מדוע הרגזת אותו?

אבל אני הן ידעתי, שאין לה כל מושג ממה שאני נושא בתוך נפשי.

תכסיסי החדשים    🔗

למחרת אחרי הסעודה הסוערת, כשחזר אבא שיכוֹר הביתה, החלטתי לחדול לגמרי מנדודי בעקבות אבא על פּני חוּצות העיר. כי איני מסוגל למין ריגוּל כזה — ידעתי מזמן, אוּלם לא זו היתה סיבת שינוי התכסיס שלי. ואין צריך לוֹמר שהסיבה לא היתה בדברים הכבוּשים של אבא בשעת הסעוּדה. אני נאלצתי לשנות את דרכי מחמת סיבות אחרות.

מה הוא מצב הענין שלי במפלגה — לא ידעתי. מדרישותיהם של בּאֶרטה וסרוּליק שאשב בבית, הבינותי רק, שהחשד אשר חושדים בי על-כל-פנים נשאר בעינו. ונהפוך הוא. אחרי מאסרו של מאַכּסים ואחרי ריגולי ברחובות ודאי שנתגבּר יותר. סרוּליק פגש בי עוד פעמים אחדות, מאוּם לא דיבר, אבל מבטו היה מלא איום. בכל זאת לא הרביתי לחשוב על זה. וכי מה ערך היה לדבר, אם יחשדו בי קצת פּחות או יותר.

אבל במשך הימים האחרונים נתקלתי על דרכי ביוֹסל הבּוּרסקי. וביום הזה הוברר לי, שהפּגישות האלה אינן כלל מקריות; בחור זה הוזמן על ידי המפלגה לטפּל בי.

מי היה יוֹסל בּוּרסקי זה? — חבר של האוֹרגניזציה שלנו. פועל מפוּתח רק מעט, בחוּר קהה מאד, אך בעל זוג אגרופים, שההסתדרוּת היתה מנצלת את כוחם לעתים. נאמן היה לתנוּעה, כאשר יוכל האדם המוגבל, הרואה לנגד עיניו רק נקוּדה מוגבלת אחת, להיות נאמן לרעיון היחידי אשר הצליח לחדור לתוך הכרתו דרך נרתיק קדקדו העבה. ועל כן היה מוסר את נפשו על ההסתדרוּת. הוא היה נכון לכל. פעם אחת חטף פקיד משטרה אחד אשר גילה שקידה יתירה בדיכּוּי התנוּעה, במרחק שני צעדים מבית פּקידוּת הרובע, גזל ממנו את האקדח, והקיע את שתי זרועותיו. אילו היה צורך היה גם מולק את ראשו.

אילוּ היתה מטרת האורגניזציה פיקוח פשוט לשם אינפורמציה בלבד, כי אז ודאי שביקשה לה איש אחר פּיקח יותר ומהיר יותר. אם שלחוּ את יוסל בּוּרסקרי, הרי זה סימן, שניתן לו יפּוּי-כוח יותר מזה. ברגע שהוברר לי, כי הוא הוּפקד להיות שומר עלי, הרגשתי כי גורלי נחרץ. אם לא יפּיל אותי חלל, הרי בעל-מום יעשה אותי מכל מקום, לכל ימי חיי.

אבל לא את המות יראתי. יראתי, שמא יחסל אותי בטרם אגמור את מפעלי.

אגמור! — קל להגיד, והרי עדיין לא נעשתה ההתחלה. אין לי שום הוכחה אוֹבּייקטיבית, ממשית… במחיר הוכחה אחת כזאת הייתי נכון לתת את ראשי בו ברגע. לשם הוכחה אחת כזאת הייתי מוכן ומזומן לכל מעשה גבוּרה, לכל מעשה תועבה.

והנה בעמדי כך בשער אחד הבתים מול בית המלון “איטליה”, אשר אבא ישב בו זה כשעתיים, ובראותי כיצד יוֹסל בּוּרסקי משקיף עלי מן המדרכה שכנגד בעינים, שהסבירו לי בבת אחת, מה היא משלחתו ומה הוא ערכה בשבילי — החילותי מהרהר: די… אסור לשהות עוד. רב לי.

ראיתי את גורלי נגדי, ומוחי התחיל פועל במהירות אשר לא ידעתי כמוה עד היום ההוא. כברקים עפוּ בו הרעיונות. קפצתי ממקומי מתוך החלטה נחרצה ותכנית מוּכנה. ניגשתי אל יוֹסל ואמרתי:

— חבר!

— מה?

— אמוֹר לסרוּליק, כי בעוד שבועיים, ולכל המאוחר בעוד חודש ימים, אביא לו את כל ההוכחות הדרוּשות. ואם לא יעלה בידי למלא את הדבר — גם אז לא כדאי להטריח אנשים חינם: אני בעצמי יודע, מה עלי לעשות לעצמי.

לא חיכיתי לתשובתו, מיהרתי והלכתי הביתה. ישבתי מיד אל השולחן והתחלתי קורא בקול את “יוּליוּס קיסר”.

לסעוּדת הצהרים יצאתי כשצחוק רחב מכסה את פני. האצתי באמא:

— מהרי, מהרי, רעב אני!..

דיברתי, סיפרתי בדיחות, צחקתי. לא היתה כשמחה הזאת סביב שולחננו זה עידן ועידנים. אמא נתפסה מיד למצב-רוח זה. אבא — אף הוא מעט מעט. אין ספק, שהוא חשב, כי השאון אשר הקים אתמול פעל עלי, כי הנה הרים את מבטו פעמים אחדות על אמא ועל בּאֶרטה בגאות נצחון. רק בּאֶרטה נשארה יושבת במקומה שותקת וזועפת. היא השקיפה עלי מזמן לזמן באי-מנוחה. אחרי הסעודה חזרתי אל שולחן-עבודתי ואל ספרי, וכל הדירה מלאה צלצול קולי. גם את הסבר התיאורמוֹת שרתי בקול רם, בניגון אשר בחורי-הישיבה מזמרים את דברי הגמרא. היה לי משום מה צורך לצאת אל המטבח — ויצאתי מתוך זמרה. בּאֶרטה פגשה אותי באירוניה אפלה:

— לשמחה זו מה עושה?

— “הרבי ציוה להתעלס” טאדירידי טאדירידי ריי ריי? — השיבותי לה בניגון חסידי עליז.

אמא ששמעה את הדברים, התרעמה על בארטה:

— מאי איכפת לך, אם הוא מזמר? לא תוכלי לשמוע?

— לא אוכל לשמוע! —פּסקה בּאֶרטה קצרות ונעלמה בּחדרה.

מילא. אם היא אינה יכולה לשמוע, הרי ודאי טוב, מפּני שאני פּטור על ידי כך מן הזמרה. אבל תנוּעת עצב לא ראו עוד על פּני בבית. במשך שבוע אחד התרגלוּ אנשי הבית מחדש לראות אותי עליז ובוטח.

וכיצד נשתנה מצב-הרוח בבית! אבא התחיל מביט עלינו ברצון. חדל מהתאנח, גבּוֹתיו נתישרוּ. באמצע השבוּע השני התחילו גם פניה של בּאֶרטה קורנים. חשבתי, כי מחמת אותה סיבה עצמה, שאורוּ פני אבא ואמא. אבל טעיתי. הסיבה לשינוי היה — שחרורו של מאַכּסים מן המאסר. לי נודע הדבר רק לאחר ימים אחדים מפּי אבא. אמנותוֹ בי נתחדשה אצלו, והוא בא אל חדרי לדבר על אודות המצב, אשר בו ניתנה בּאֶרטה:

— סוף-סוף מה תהיינה תוצאות הדבר? הבחור הזה נשתחרר כבר, אבל אל ביתנו אינו בא. חדל מבוא, וסוף.

— מהיכן אתה יודע ששוחרר?

— יודע אני. הכל יודעים. והרי אתה רואה כיצד פניה — קורנים. כל כך היא אוהבת אותו.

כן…

— אבל הוא לא עזב אותה בכל זאת — הן הם נפגשים…

—מהיכן אבא יודע?

—רואים אותם בחוּצות יחדיו. גם אני ראיתי…

— שמא. אבל אין זה סימן כלל. מהליכה יחדיו בחוצות ועד אהבה — רב המרחק. ואידך — אי-אפשר לדעת כלום מהנעשה בינותם, כי הן האהבה היא שגעון.

אבא הסכים, כי האהבה היא שגעון, ועזב את חדרי שקוּע בהרהורים. לא רצה להפריע אותי עוד מלימודי. ואני למדתי, למדתי.

עד כמה היה קל יותר לשׂחק תפקיד של אֶכּסטרן עליז מלמלא את תפקידו של מרגל בחוצות הכרך…

להתעצב הייתי הולך אל מחוץ לבית. מצאתי לי בית-תה ברחוב השבעים. מלבד התגרנים של השוק התחתון והעגלונים לא היה בא איש אל הבית הזה. על שתי כוסות תה הייתי מבלה פה שעות אחדות רצוּפות, כשאני יושב ומתמסר למחשבותי העצובות. מלבד הבית הזה היה לי עוד מקום, שהייתי בא אליו לעתים קרובות יותר.

היה לי מַכּר, רוָק זקן — סטאֶלמאַך שמו. הוא היה המתימטיקן המעוּלה שבעיר. היה מכין את תלמידיו לבחינות בבתי-הספר הגבוהים ומורה לתלמידי האינסטיטוּט הטכנוֹלוגי. הוא עצמו לא הלך מעולם לבחינות. הבחינות, אמר, אינן מוסיפות כלום. כל ענין האוּניברסיטה הוּא ביטול זמן גרידא. ובכלל אין צורך ללמוד. די לו לבן-אדם בקריאה לבד. הוא עצמו אמנם לא שינן מעולם. בעודו בחוּר-ישיבה בא לידו על פי מקרה ספר לימוּד של אַלגבּרה. במשך לילה אחד קרא אותו במשך עוד לילה אחד קרא ספר לימוד של גיאוֹמטריה. אבל לשנן, לחזור, ללמוד — מעולם לא היה לו צורך בזה. גם את המתימטיקה הגבוהה עבר בדרך זו של קריאה לבד. ואם קרא איזה ספר — שוב לא היה לו עוד צורך בו, נתן אותו במתנה לחבריו, או למשרתת, — נייר לשוק.

מלבד ספרי מתימטיקה היה קורא חוברות אַנַרכיסטיות ואת הספרוּת של המפלגות הסוציאליסטיות. לפי דעותיו היה אַנַרכיסט, אבל גם בזכוּת קיוּמה של הסתדרוּת אַנַרכיסטית לא הכיר. כי בכלל אין על מה להלחם ואין אֶל מה לשאוף. תבוא השעה, והשמש תכבה מאליה ועולמנו יחרב. ולמה איפוא כח השאון הזה? את הספרות המהפּכנית היה קורא מפּני שמחבריה מדברים דברים כנים בתמימותם, בשעה שהמשוררים משקרים וּבודים מעשיות של עוּרבא פרח.

סטאֶלמאך זה למד לפנים בבית-המדרש בעיירה שאנחנו גרנו בה, והיינו מכירים זה את זה. בימים הראשונים לבואי לכרך נפגשתי אתו, פּעמים אחדות ביקרתי אצלו. בחדרו היו מתכנסים בעיקר בחורי-ישיבה שהתכוונוּ חרש לעזוב את הגמרא על מנת להכּנס לאוניברסיטות — אף הם אֶכּסטרנים, אבל רחוקים מארגונים מפלגתיים. חברותא זו לא מצאה חן בעיני, וחדלתי מלבקר את סטאֶלמאַך. עתה חידשתי את ביקורי. לאורחיו של סטאֶלמאַך ולשיחותיהם הייתי אדיש לגמרי, אבל טוב היה שאַף הם היו אדישים לגבי. יכולתי לשבת פּה כל הערב ולשתוק, ואיש לא שׂם לב. תחת זאת אפשר היה לי להשיג תמיד אצל סטאֶלמאַך גליון של עתון בלתי ליגאלי, חוברת אסוּרה חדשה, פּרוֹקלאמאציה טריה…

הספרוּת הריבולוּציוֹנית אשר מצאתי פה היתה חשוּבה לי עד מאד. זולת מה שהיתה דרושה לי לעצמי, לנשמתי, היתה דרושה לי, למען אוכל לפנות בעת הסעודה לבּאֶרטה כמלפנים:

— הראית את הפּרוקלאמאציה על שביתת עובדי המחט?

או:

הקראת את הרשימה על דבר הטירור?

ומיד, בו ברגע, למסור את תוכן הרשימה לכל פרטיו.

הדפוס הנסתר    🔗

אבא ואמא האמינו באמונה שלמה, שאני מחלק את שעתי בין הלימוּדים ובין העבודה במפלגה. אבא היה מרוצה. הוא רק ביקש ממני עוד.

— בכל זאת — אמר — עודך מתרוצץ בחוצות יתר על המידה. זה יהיה למפגע לך בבחינות. והרי אנחנוּ התנינו, כי עד לאחר הבחינות אתה עוזב את האורגניזציה.

— השעמום אוכלני, אבא! — השיבותי — כשאיני עובד עם החברים חודרים לראשי כל מיני שטויות. אין רע. שום דבר לא יהיה לי למפגע. ואם יהיה — הרי אהיה לדוקטור באיחור שנה אחת.

כל כך קל היה לי כבר לשקר

אבא נאנח:

שנה — הרי זה זמן רב! חבל. אוּהוּ — שנה שלמה

אבל הוא נכנע.

ואמא התחילה שוב מפנה מכיסי בגדי את “הסחורה הטרפה”. השתדלתי שמין זה יהיה לי, כדי לא לעורר חשד, כדי שיהיה הכל כקודם. אני מילאתי את תפקידי בזהירוּת רבה. עשיתי כל צעד בחשבון. והם האמינו לי.

פרט לבּאֶרטה. היא לא האמינה. מאוּם לא הגידה ולא דיברה. אבל כשהייתי פּונה אליה בשעת הסעוּדה בדבר ספרוּת אי-ליגאלית, בדבר איזה ענין מעניני המפלגה, היתה לוטשת עלי עינים מלאות חשד ושׂנאה.

— איפה לקחת? מהיכן ידעת?

אני הייתי נותן קולי בצחוק רם:

— מאי משמע “מהיכן”? מאי משמע “איפה”? שאלות תמימות אַת שואלת.

זו היתה חוצפּה איומה מצדי. אבל — לא כלום. כל זה עלה לי על נקלה. לא נתאַדמתי. לשוני לא נכשלה. כפורט מומחה על הנבל. בּאֶרטה הביטה עלי בעינים מלאות חימה.

בינתיים מצאתי לי חדר ברחוב פּוֹדזאַמקובה. בעמקי חצר מלאה רפש ובוץ, אשר בעלי עגלות-משׂא גרוּ בה. החדר הזה נמצא בעליה מעל לאוּרווֹת הסוּסים, בדירתו של סנדלר מטליא. שילמתי בעד החדר שלושה רובלים מראש, והתניתי שנגור בו בשנים — אני ואחותי. מתי אעבור לגור פה — אודיע בימים הקרובים.

את היום בו אעבור לגור בחדר הזה עדיין לא קבעתי לעצמי. קשה היה לי, והייתי דוחה אותו מיום ליום. היה זה,

אמנם, רפיון מצדי, אבל להימנות בגיבורים לא שאַפתי. לא גבוּרות העסיקו את מוחי בימים ההם. ושמא יש לגיבורים הגדולים פקפוקים והיסוסים כשהם מתכוננים למעשיהם הכּבּירים. מה שהייתי מתכונן לעשות, צריך היה לחפור תהום רבה בין החיים הקודמים ובין החיים העתידים של משפחתי. ואם לא של המשפחה כולה — הרי היה זה הגבול האחרון של דרכי אני בחיים. ומה איפוא הפּלא, שהייתי מרגיש חולשה בלבי, מדי חשבי על הצעד הזה האחרון? הייתי מוכרח להתכונן אל הצעד האחרון הזה, כהיכּוֹן לקראת המות. והייתי דוחה אותו מיום ליום.

אבל ימים חלפו זה אחר זה. התקרב סוף השבוע הרביעי שקבעתי ליוֹסל הבּוּרסקי, כמועד אחרון… מן הנמנע היה לדחות עוד.

במתכוון איחרתי לבוא לסעודת הצהרים. המתינו לי. אמא הביעה אי-רצון — התבשיל נתקלקל. גם אבא התרגז:

— הרי ידעת שנהיה ממתינים. צריך היה לבוא למועד.

— לא יכולתי — הצטדקתי — בשום אופן לא יכולתי. הייתי עסוק מאד-מאד.

אמא הגישה את התבשיל. הוּא יצא מאפּי. הדפתי מלפני את הצלחת.

אבא ואמא הביטו עלי בתמיהה.

— עיף אני, נורא — הסברתי — כל הבוקר סחבתי משא כבד.

— מה זאת אומרת? איזה משא? שאל אבא.

אף אמא:

— וכי נעשית סבּל, מה?

נתתי את קולי בצחוק:

— לא סבּל, אמא, צריך היה להעביר ולסדר במקום מכבּש גדוֹל.

— מכבּש? — לטש אבא את עיניו עלי, ואמא השתוממה גם היא:

— מה לך ולמכבשים? איזה מכבש? למה לך מכבּש?

— לא, אמא! לא לי דרוש המכבּש — לכלל, להדפיס עלונים.

בּאְרטה נזדעזעה. אבא כיווץ את כתפיו:

— בכל הצרות והפּורעניות אתה מכניס את ראשך. אילו תפסו אותך עם המכבש — מה היה?

— או! אי-אפשר היה לתפוס אותי. נשאנו את המכבּש חלקים-חלקים נפרדים. ואילו תפסוּ — צריך להיות מוכן גם לזאת.

— אבל לאכול הן צריך! — נזכרה אמא בענינה האמיתי — הן לא יהיה לך כוח לסחוב את רגליך.

אני חזרתי והקרבתי את הצלחת אלי והתאמצתי לאכול. מן הצד ארבתי לבּאֶרטה. היה ישבה חיורת, הביטה עלי בעינים של מטוֹרפת. אבל אכול אכלה. אני הירהרתי: עד היכן מגיעה אפשרות זו, שאח ואחות יהיו שונים כל כך: אני איני יכול לבלוע אף כף אחת כשרוחי נסערה, והיא — הנה היא מסוערת כך ואינה מרגישה אפילו כיצד היא בולעת כף אחר כף. וגם גורלנו שונה: שנינו יחד או שאנו אשמים או שאנו חפים מפשע במידה אחת, וכל התלאה חלה על ראשי לבד. אבל המתיני לי, אחותי — הירהרתי — גם אַת תשחקי עמי את התפקיד. לא תהיי פּטוּרה מזה…

גם בשבילך יש פּקוּדה, בּאֶרטה! — אמרתי לה לסוף הסעודה. — עליך למסור מיד לחבר ד. ט. שימציא עד 9 ולא מאוּחר מאשר עד 10 בערב את כתבי-היד לדירתו של הסנדלר אשר בעליה מעל לאוּרווֹת בבית מספר 19 רחוב פּוֹדזאַמקוֹבה, לידי הדייר החדש.

בּאֶרטה לא עצרה כוח להשיב מיד; לשונה דבקה לחכּה.

— מי פּקד? — ביטאה לסוף.

— עליך לדעת מי — מאַכּסים פקד.

— שקר! — צעקה בקול — השמעת? איני מכירה שם ד. ט.! ולא אלך למסור לשום מקום את פּקודתך! ואיש לא שלחך! ואיש לא אמר לך דבר! אתה שקרן, אתה… אתה…

היא לא גמרה, מה אני. ברחה אל חדרה ונעלה את הדלת אחריה על מסגר.

אני צחקתי. אוי, כמה הייתי מחוּצף! עז-פנים!

אמא היתה כולה חרדה.

מדעתה יצאה הנערה! מה הם הדברים האלה?

אבא כיווץ את כתפיו מלא עלבון:

—קוצפת היא, כנראה, שגילית בפנינו את הכתובת. הגם אותנוּ היא יראה?

אני הייתי נרגש מאד ומרוּצה מאד ממהלך הענינים.

כן — אמרתי — היא רוגזת על שלא שמרתי את סוד הדפוס הנסתר.

וכמו צייד בעל נסיון מנעוריו חירחרתי ופיניתי את הדרך אל המלכּודת בפני הטרף: יהי לו קל ונוח יותר ליפּול בה, יהי לו פּחות פּחד מפני הסכנה.

—היא סבורה — אמרתי — כי רק בביתנו אפשר שייגלה סוד הכתובת של הדפוס. כחמשה-עשר חברים עבדנו בהעברתו. כל אחד אפשר שיספר לאביו ולאמו, לאחותו ולרעיתו. ובין כה וכה הדבר נודע בחמשה-עשר בתים.

אבל מצאתי לנחוץ להעלים קצת את הפח אשר טמנתי.

— ושמא התרגזה על קראי בשמו של מאַכּסים — הוספתי.

— הס… הפסיקני אבא — אַל תדבר, שמא תשמע….הנח לה…

בּאֶרטה בכתה מאחרי הדלת. אבא רצה להיכנס אליה — והיא לא פתחה את הדלת. הוא נחפז מאד לצאת לעסקיו, לבש את האדרת ויצא. אמא דיברה אל בּאֶרטה מעבר לדלת מזה ולא קיבלה תשובה. פּרשה לה למטבח שלה לשטוף את הצלחות.

אני נשארתי יושב ליד השולחן לבדי. עד שגמרתי לעשן שתים-שלוש סיגריות נשתתק בכיה של בּאֶרטה,. הגיע לאזני קול תנועה מתוך חדרה. מה עשתה שם — לא ידעתי. אבל מיד נשמע צלצול המפתח המסתובב בחור המנעול. הדלת נפתחה. בּאֶרטה הופיעה לבושה מעיל עם המגבעת על ראשה. שכבת אבקה עבה כיסתה את פניה, כדי לכסות את עקבות הדמעות. יצאה אל המסדרון המוביל החוצה. יצאתי אחריה, וברגע שעמדה לנעול את ערדליה ניגשתי אליה ואוֹמַר:

— בּאֶרטה, הכּנסי לחדרי, צריך אני לדבר עמך.

— אין לי מה לדבר עמך — ענתה.

ראיתי, כי לגועל-נפש היה לה כל מגע ומשא אתי. אבל — לא כלום. אמרתי בתקיפוּת:

— יש לך!

— שקרן אתה! — אמרה — מאַכּסים לא אמר לך כּלוּם!

— לא אמר.

— אתה גם לא ראית אותו!

— לא ראיתי.

— וכל הסיפּוּר על דבר המכבש בדוי הוא מלבך!

— בדוּי.

היא התלקחה:

— למה אתה משחק קומדיה זו? מזמן אני רואה, שאתה רוצה לשכנע אותי במשהו… אפשר אבא ואמא יאמינו לך, אבל לא אני. מבין אתה? אני רואה אותך לכל קרביך. בּפנַי אין לך לשחק את התפקיד הזה ולשקר.

— הנה זהו הדבר, אשר עליו אנו מוכרחים לדבר — אמרתי — היכּנסי לחדרי. זמן רב לא יידרש לכך. אחר כך תעשי כרצונך. תוכלי ללכת ולספּר למאַכּסים, לסרוּליק — כרצונך תעשי.

לסוף נכנסה. נשארה עומדת ליד המזוזה. נפשה סלדה לשבת על כסא בחדרי… מילא…

— שמעי, בּאֶרטה — אמרתי — הרי יודעת את, שחושבים אותי באורגניזציה לפּרוֹבוֹקטוֹר. היודעת את, כי שמירה שתוּ עלי?

— יודעת.

— היודעת אַת, כי אם לא אוכיח את צדקתי, הריני נשאר נכתם עולמית? היודעת אַת, כי אם האורגניזציה לא תדין אוֹתי למיתה, לא אהיה רוצה אני בעצמי לחיות חיי נכתם? היודעת את, כי אפשר שמחר אבצע אני בעצמי את פסק-הדין, כמשפט הפּרוֹבוֹקטוֹר? היוֹדעת אַת את כל זאת? והנה — ידוֹע תדעי עוֹד — עכשיו איני משקר…

אני דיברתי בשקט. אבל היא השמיעה זעקה:

— שמוּליק!

וכנראה רפוּ רגליה. היא צנחה על הכסא.

— וידוֹע תדעי זאת, בּאֶרטה! — הוספתי — ועל כן אַת מחוּייבת לדבר עמי ברצינוּת.

— שמוּליק, — אמרה כשכל עצמותיה רוחפות — חף אתה? באמת? אתה מבטיח לי?

— אני מבטיח בהן צדקי. אבל אין זה שוה כלום. דרושות הוכחות, ממשיות, גלוּיות, משכנעות… “הן צדק” — אינו ולא כלום. הנה בטוּח אני שאַת נקיה מכל אשמה כמלאך מן השמים, ובכל זאת אני חושד, שמא אַת אשמה בכל הפרוֹבוֹקציוֹת, אשר במקרה מיחסים אותם אלי ולא אליך. אני חושד בך…

— לא, שמוּליק, אין בי שום אשם, אני נשבעת — דובבה כמתה למחצה, ממש כמו לפנים, כשאמרתי לה את הדבר בפעם הראשונה.

— אבל אין זו הוכחה. גם אני יכול להישבע. הוכחות אין לנו לשנינו, ואנחנו מוכרחים למצוא אותן. למעננו, למען התנוּעה… מוכרחים אנחנו למצוא הוכחות.

— אבל כיצד? כיצד, איפוא? — דובבה באנחה.

— אני יודע — אמרתי — סבור אני שאמצא. אבל לשם זה עליך להישאר היום בבית כל היום וכל הערב. עמי יחדיו…

— טוב… אני נשארת…

— בערב, תלכי עמי אל המקום אשר אנהגך… נשב יחדיו עד… אז נראה עד היכן…

— למה לך כל הדברים האלה, שמוּליק? מה אתה יוזם לעשות? — התחננה.

— אם אַת לא תהיי על ידי כל הזמן הזה, שוב לא יהיה לי הבטחוֹן, כי הוכחותי מיוסדות וכנות. ושוב אהיה חושד בך…

— איני מבינה כלום, שמוּליק. יראה² אני אותך. נרגש אתה כל כך…

—אין זה מפריע. גם אני ירא. זכרי, מה שאני דורש ממך. המסכימה אַת? אמרי!

— מסכימה…

ברחוב פּודזאמקוֹבה 19    🔗

בּאֶרטה פּשטה את מעילה ונשארה בבית. אני השגחתי שמא תצא אמא מן הבית. גם אמא לא יצאה. לאחר שסידרה במטבח מה שסידרה, ישבה ליד החלון והשקיפה החוּצה. כשהחשיך הערב הדליקה את המנורה ותיקנה את פּוזמקאותיו של אבא.

בשמונה בערב ציויתי על בּאֶרטה להתכונן לצאת. לאמא הודעתי:

—אַל תמתיני לנו. לסעודת הערב לא נבוא. אנו הולכים אל התיאַטרון. נשוב בחצות, ואולי נאחר יותר.

אמא היתה מרוּצה. ובלבד שהשלימו הילדים ביניהם.

אני הבאת את בּאֶרטה לרחוב פּוֹדזאַמקוֹבה מספר 19. היתה תקוּפת פּוּרים. השלג נמס. הבוץ שבחצר היה גדול. בּאֶרטה עברה על פּניו ביגיעה רבּה.

— לאָן אתה מוליך אותי? — שאלה מתוך דאגה.

לא כלום. בואי.

נכנסנוּ לחדר אשר שׂכרתי. לבעל הדירה, לסנדלר, אמרתי, כי חפצינו יגיעו מחר מן העיירה, ונלון הלילה איך-שהוא בלי חפצינו. אבל האיש הראה לנו ידידות רבה. גם אשתו. הכינוּ בשבילנו משכבים מכּריהם ומסדיניהם. הדליקוּ מנורה.

אני אמרתי ל בּאֶרטה שתשכב. היא שכבה לבושה, אבל השינה נדדה מעיניה. היא היתה מזועזעת עד מאד וחפצה לדעת, מה אנו עושים פה בחדר הקר והזועם הזה.

היא לא היתה נבערה. נהפוך הוא. אלא שמעולם, כנראה, לא פתרה את שאלות החשבון המורכבות של מאַלינין, כאשר פתרתי אני לרגל הכנותי לבחינות. אפס הן נערה היא, ולא קל לנערות לסור אל המסילות הצדדיות הנפתלות ולהציץ בקרן-זוית שאינה לפי רוחן. רצונן עולה באופן ישר מתוך הסימפּאטיה שלהן, מתוך רגשן. ובכן, לא הבינה בּאֶרטה הפּיקחית מאוּמה. התאמצה ככל שיכלה להוציא ממני את פּשר הקומדיה הזאת, אשר אנו משחקים פּה. כיצד אפשר לנו למצוא במקום הזר והמשונה הזה, אשר הבאתי אותה אליו בחשכת הערב, אותן ההוכחות הממשיות הדרוּשות לנו?

אני לא נתתי לה שום ביאורים. יראתי שמא תתקומם נגדי כאשר תשמע מפי כלפי מי מכוּון כל המעשה הזה אשר אני עושה. הודיתי לאל, שהוא יוצר את הנערות תמימות כאלה. התאמצתי להרגיע אותה ולסובבה בדברים.

אני הייתי שקט — מובן, עד כמה שאפשר במצב כמצבי. האפשרות שאבא אשם לא הרגיזה אותי עוד. במשך ירחים התרגלתי לרעיון, והייתי בטוח בנסיון שאני עושה, כי לא יתעני.

אני ידעתי עד כמה הז’נדרמריה מעוּנינת בגילוּי הדפוס הנסתר שלנו, המציף את כל הסביבה בספרוּת אי-ליגאַלית. ידעתי, שנקבע פרס מיוחד לפּרוֹבוֹקאטוֹרים ולמרגלים בעד גילוּי הדפוס. והיה לי, איפוא, בטחון מלא, כי ברגע שתגיע כתובת הדפוס אל הז’נדרמריה ואפילו לא בדוקה ומאושרת, מיד ישלחו לתפוס אותו. והשאלה היא רק, ההגיעה הכתובת אל הז’נדרמריה. אם אבא מוסר לה ידיעות — הגיעה לה הכתובת בודאי. ואם הכתובת לא הגיעה אליה, הרי זה סימן, שגם אבא חף מן הפשע. מילא, גם זו לטובה. אם לאבא אובד על ידי כך בן, הרי אני קונה על ידי כך אבא. חליפין לא רעים לגמרי.

וזו היתה הנקודה אשר שללה את המנוחה מעצבי: היבואו, אם לא יבואוּ?

בעני בּאֶרטה נמשך הזמן ללא קץ.

— העוד זמן רב עלינו להישאר פה? — חקרה אותי בלי הרף.

— אולי כל הליל אמרתי לה — הירדמי. אפשר שאחר כך נהיה מוּכרחים להיות עֵרים. ישני עכשיו.

— לא אוכל להירדם.

אכן, קשה היה להירדם. בחדר הסמוּך דפק הסנדלר בפטיש, עבד, ומזמן לזמן זימזם איזו שירה. מתחת לרצפה נשמעו כל הזמן בעיטות הסוסים, נחרתם. בחדרנו רתחה המנורה בקול רם. שממון ואימה…

אני לעצמי החלטתי לבלי שכב. אין כדאי עוד. עוד מעט והיתה השעה העשירית. “הם” עלולים לבוא מיד, אם בכלל יבואוּ. הרי הרחוב כבר מוקף ודאי שמירה. הקטנתי את להבת המנורה והשקפתי בעד החלון — בחצר לא היה איש. המזחלות הארוכות והרחבות להובלת משא ותוּ לא. אבל אין ולא כלום. בחצר פּנימה ודאי שלא הגיעה עוד השעה להכניס איש. ומה שנעשה מחוּץ לחצר, ברחוב — אי אפשר לראות. העליתי שוב את הלהבה. השקפתי על שעוני: כבר עשר פּחות עשרה. נזדיין נא בסבלנוּת. מיד נראה, כיצד יפול דבר.

— אילו לא היה מקיש כך בקורנס, אפשר שיכולתי להירדם — התיפחה בּאֶרטה.

לא יכלה לסבול את הזחילה האִטית של הזמן. רחמי נכמרו עליה.

— הבה אכבה את האש, שמא תישני אז — אמרתי.

— ואתה תשב בחושך?

— גם אני אשכב.

כך עשיתי — ונרדמתי מיד. בעצמי לא האמנתי, שישן אני, עד שהרגשתי את כתפי נמשכת ונטרדת בידי בּאֶרטה.

— שמוּליק… שמוּליק… הקיצה…

קפצתי מן המשכב. בחדר הראשון צעדו מגפים כבדים ודרבנות ברזל צילצלוּ. קולות צרודים, גסים, דיברו בזעם. על מוחי הנסוך שינה פּעלו הדברים האלה כּשוֹאת פּתאוֹם שבאה עלי — המשטרה…

— ובכל זאת באוּ! באוּ! — נתפּכּחתי מיד מן השינה ומיהרתי להדליק את המנורה. השעה היתה אחת-עשרה ורבע.

— אתה הוא ש…? — אמרה בּאֶרטה רועדת.

אבל מה “ש…” — לא גמרה.

— עוד מעט וראית, בּאֶרטה — עניתי לה — המתיני קצת.

התחיל החיפּוש. חדרנו היה ריק לגמרי, לא היה בו כלום כדי לחפּשׂ, לחטט, לבדוק. בדקו בכל קרן-זוית שבדירת הסנדלר. תבניות השוקיים שלו עוררו חשד מיוחד — שמא גזרי עצי לבנה אלה המהוּקצעים והמעוּגלים בחצאי עיגוּלים חלקים של מכונת המכבש הם. באותה דייקנוּת עצמה התבוננוּ בכל מטיל ברזל למטה, באוּרוַת הסוּסים.

הפכוּ את כל החצר ראשה למטה. מאת הכל דרשו לגלות את הדפוּס היכן הוּא. איימוּ, חירפו, גידפוּ. מאחת-עשׂרה ורבע עד ארבע לפנות בוקר נמשך הדבר. ואחר כך ניגשו לחקור אותי ואת בּאֶרטה.

שיניה של בּאֶרטה נקשוּ זוֹ בּזוֹ. אני החזרתי תשוּבות על כל מה ששאלוּ אותי: בנו ובתו של הסרסור רוזנשטיין אנחנו. עזבנו את הורינו. הסיבה — סכסוכי משפּחה. לא נרשמנו בספר גרי הבית, כי רק לפני שעות מועטות עברנו לגור פה. חפצינו — אם אבא יתן אותם לנו — נביאם הנה מחר.

לא היה להם גם טעם לאסור אותנו. נשארנו חפשים.

בשבע בבוקר לערך הלכנו הביתה ובידנו הוכחה. כי אבא שלנו עובד בבולשת: שום איש, זולתי אבא, אמא ובּאֶרטה לא ידע את השקר אשר שיקרתי על הדפוס ברחוב פּוֹדזאַמקוֹבה מספר 19. אני ובּאֶרטה היינוּ יחדיו כל הזמן. לא נפרדנו, אמא לא יצאה מן הבית עד שמונה בערב, ואז כבר היה מן הנמנע שתצא עוד; זו היתה השעה שאבא חוזר, כרגיל, הביתה לסעודת הערב. אבא הוא היחידי שיכול היה למסור לבולשת את הכתובת אשר הכרזתי עליה לעת סעודת הצהרים.

בּאֶרטה היתה כהלומת רעם. גם לבכות לא עצרה כוח. גם מלבי רחקה השמחה.

בפעם האחרונה — אבא    🔗

בבית מצאנו את אמא כשהיא לבדה, לבושה וניפחדה. אבא שוטט ברחובות לחפּש אותנו. אבל במהרה חזר: מראהו היה נורא. בראותו אותי, התנפל עלי באגרופיו. אמא התיצבה בינינו, אז זרק בי מעל לראשה כסא כבד. אילולא אמא, היה ממית אותי.

אני ובּאֶרטה לא נדברנו ולא נועצנוּ יחד, אלא שכל אחד מאתנו החליט לעצמו, שאנו לוקחים מן הבית רק את החפצים הנחוצים ביותר. אני לקחתי ספרים אחדים. בּאֶרטה — משהו משלמותיה.

בחדר-האוכל התגעש בינתים אבא בסערה. הפך כסאות, ניפץ ארצה קערות וצלחות מן המזנון. והמה בקול כשחוט:

— ובכן, הריני מרגל. והריני מרגל! לא מצא הדבר חן בעיניכם? — עשו כחפצכם. תוכלו לעזוב אותי! לכל הרוּחות! לכו ושברו את מפרקותיכם! אין לי צורך בכם, סוציאליסטים מנוּולים! המתינוּ לי! עוד ירקבוּ עצמותיכם בבתי-הסוהר, ממזרים! אני אנהג עוד אתכם אל התליה, כל הקללות לראשכם! עמלתי, יגעתי, נטיתי גבּי לסבל. עבודת-פּרך עבדתי, מנוחה לא ידעתי לא יומם ולא לילה, כדי שיהיה לכם מה לזלול ולסבוא, ללבוש מחלצות כרוזנים ועדיין אַתם מעיזים נגדי! לכוּּ, עבדוּ, עמלוּ בעצמכם! כף רגלכם אַל תדרוך עוד על סף ביתי! לכוּ, נפלוּ פגרים מתים ככלבים מן הרעב!

מה אמא עושה שם — לא ידעתי. את קולה לא שמעתי. אבל כשהיה צרורי הדל מוכן עמדי ויצאתי מחדרי לראות, המוכנה כבר גם בּאֶרטה ללכת — מצאתי את אמא יושבת בחדר-האוכל על כסא, מרפקיה על השולחן וכפות ידיה תומכות את ראשה. ירוקה היתה. לחייה שוּפּוּ. מטפּחתה נעתקה מראשה הצדה. נדמה, כאילו נזדקנה לא פחות מבעשרים שנה.

אבא ראה אותי וברח מחדר-האוכל:

— איני רוצה לראות את פּניו, פּני טריפה! לך לאבדון! לשחת! לקבר! לך, שמא אשבור את רגליך!

נכנסתי לחדרה של בּאֶרטה. היא קשרה את הקשר האחרון של צרורה. יצאנו שנינו לחדר-האוכל נכונים לדרך. אמא קמה לקראתנוּ:

— אתם הוֹלכים? — שאלה בקול כמן האדמה — לעולם?

— אנו הולכים, אמא… — עניתי.

מחדר-המיטות שמע אבא, שהסתער והתגעש שם, את דברינו והתחיל שוב צועק:

— ילכו להם! ינוסו! ישברוּ את רגליהם! אל תחזיקי בהם! ירעבו ללחם ויחזרו ויעמדו בפתח לבקש פּת לחם ויתחננוּ ויילילו ככלבים…

איש לא ענה לו. אמא אמרה אלינו:

— המתינו… גם אני עמכם…

אז התפרץ אבא מן החדר. ציוה על אמא להישאר. איים עליה, שלא יתן לה להוציא מן הבית אף שׂרוֹך נעל. לא יתן לה את אדרתה. תחלוץ מיד את נעליה! גם את הנעלים אינו נותן לה! גם לממזריה לא יתן דבר! לשוא הם צוררים צרורות!

אמא לא שמעה בקולו ואספה חפצים שונים. ניגש אליה במרוצה והתחיל מוציא מידיה בכוח. חטף את מטהו והרים אותו על ראשה: תנסה לזוז ממקומה… ואז נגלתה אמא לעיני במראה אשר מעולם לא ראיתי ולא שיערתי. האשה, בת העיירה, השתקנית, הנכנעה תמיד, החרדה תמיד, היישירה את גבּה ובקומה זקופה, במין גאוה, כאילו מבּטן אמא היא רגילה לצווֹת ולמשול, התיצבה ואמרה:

— אתה לא תתן לי ללכת? — קולה היה שקט אבל ריק, עמום — דרושה אני לך? עשרים שנה כלאת אותי בעיירה עם הילדים ולא היה לך צורך בי — עכשיו דרושה אני לך? וחפצי לא תתן לי? משלך אני לוקחת? השכחת, כי ישן אתה על הכּרים אשר אמי נתנה לי?… ובעבודתי בביתך עשרים שנה כשפחה חרופה לא הכנסתי כלום לתוך הבית?

אבא נשאר עומד, כאילו כרתו במשׂוֹר את רגליו.

— ואַת עוזבת אותי, איפוא? הולכת עמם?

— אני הולכת עם ילדי אל המקום אשר הם הולכים…

— לכי, איפוא, לכל הרוחות עמם יחדיו! צעק בקול כפרא, חטף את אדרתו, לבש אותה וברח החוֹצה.

לא זמן רב נדרש לאריזת כרים אחדים, שׂמיכות, משהו מן הלבנים. אמא שׂמה בתוך הצרור את המכתש, פּמוטי הנחושת לנרות של שבת ומחבת נחושת — כל אלה ירושה לה מאמהּ.

כשישבנו עם הצרורות בכרכרה, חזר אבא הביתה. הוא עבר על פּנינו במרוצה ולא הרים עיניו אלינו. הכּרכּרה הביאה אותנו עד הבית מספּר 19 שברחוב פּוּדזאמקוֹבה. באנו אל החדר ששכרתי שם.

בּארטה פּתחה את צרורה וצעקה התפּרצה מפּיה:

— אויה! —

נבהלנו. — מה הדבר?

נתברר, שהיא שכחה בחדרה צרור מכתבים ופתקאות, שהיו טמונים שם מאחורי התנור. כנראה, היו אלה פתקאותיו של מאַכּסים, שהסתירה מפני לאחר שמצאה אותי קורא אותן. דרושות לה הפּתקאות האלה, בהחלט. הן חשובות לה יותר מכל. אי אפשר לה שתפּולנה לידים זרות.

לא היתה עצה אחרת בלתי אם לחזור, כדי לקחת את צרור המכתבים. נתעוררה השאלה: מי ילך? אמא — ודאי לא. היא רצוּצה יתר על המידה. אותי לא נתנה ללכת — אבא יכּני שם עד מות. גם לבּאֶרטה לא הרשתה ללכת, מחמת אותו טעם עצמו. הוחלט בינינו, שאנחנו יחדיו — בּאֶרטה ואני נלך.

את דלתי דירתנו מצאנו בלתי נעוּלות, כמעט פּתוחות. במסדרון התגוללו חלקי רהיטים וחפצים שונים. על בהונות רגלינו עברנו את חדרה של בּאֶרטה. עד מהרה מצאנו את צרור הניירות אשר השאירה, ויכולנו לעזוב את הבית בלי שיראה אותנוּ איש. אולם תשוקה עזה נתעוררה בקרבי להשקיף בפעם האחרונה על החדרים, על הרהיטים ושמא גם על אבא. אם ישנו בבית — לא ידעתי. נכנסתי לחדר-האוכל. העיפותי מבטי — ובעד הפתח הפּתוּח נראה לי אבא בחדר-המיטות… שולחן-הכתיבה שלו הגדול והכבד עמד באמצע החדר, עליו — כסא, מעל לכסא, מן הוָו התקוע בתקרה בשביל מנורה, היה תלוּי חבל ועניבה עשויה בקצהו. אבא ישב על הכסא מתחת לעניבה, ליטף את החתולה שלנו ששכבה מקובצת ומתחממת על ברכיו ודיבר אליה:

— עזבוני… כולם… על טובי, על מסירוּתי… רק אַת נשארת לי… אַת לבדך נאמנה לי… לבדך…

רציתי לברוח. אבל לבי, כנראה, לא יכול עוד לשאת את הסבל. ברכי כשלו ונפלתי מתעלף ארצה.

 

חלק ב'    🔗

בעיר טאנייסק    🔗

בחצי שנת 1917, לאחרי המהפכה הגדולה בארץ רוּסיה,עזב רוזנשטיין, זה שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצאַרית, את העיר קאַזאַן במזרחה של המדינה, והלך לדרום, אל העיר טאנייסק, שעל שפת הים האַזובי.

ממלאכת הריגול הסתלק עוד לפני כארבע-עשרה שנה, אותו יום בדיוק, שנתגלה משלח-ידו הבזוי. והמשפחה — אשתו, בנו שמואל ובתו בּאֶרטה, הפסיקוּ את היחסים אתו. הוּא ניסה כמה פעמים להתפייס עמהם, שלח אליהם מן המקום, אשר הסתתר בו מנקמת המפלגה המהפכנית, אגרות ארוכות, מלאות דברי חרטה והצטדקות; שלח להם כסף, כדי להקל מעליהם את הדוחק, לאחר שאבד להם מפרנסם. אך גם האגרות וגם הכספים היו מוּשבים אליו במעטפות שלא נפתחו. אז עשה את הנסיון האחרון: בערב אפל אחד יצא ממסתרו ובא אל משפּחתו, אל החדר הקטן שגרה בו מאז נפרדה הימנו, נפל על פניו, בכה והתחנן. הנשים הסבו את עיניהן הצדה, כשעיניהן חרבות, כמיובשות על האש, ולא נענו. רק הבן קם ואמר בלשון נסתר, כדבּר אל איש זר:

— אין אנו יודעים מי הוא האדון, אין לנו שום מגע ומשא עמו, לא עכשיו ולא להבא. ובנוגע לסוכנה של הבולשת, הרי דברי היציב והנכון: אם תצוה עלי המפלגה לפנות אותו מן הדרך, לא ירעד האקדח בידי. האדון יכול להיות בטוח. על כן מוטב שלא אדע מקומו איה. ייעלם מן המקום הזה.

אותו רגע הוברר למרגל לשעבר, שנסיונותיו שוא הם, סליחה אין לו ולא תהיה לו, ופסק. נכנע לגורל ונשא את הבוז מצד קרוביו בלב נשבר, כגמול השוה לו.

אז הלך לגור בעיר הרחוקה והזרה קאַזאַן, מקום שאין הבריות מכירים אותו ואת עברו, והתחיל עוסק בפרקמטיה וחי בבדידותו ובגעגועיו הקשים לאשה ולילדים.

לפני שפרצה המלחמה הגדולה של עמי העולם, כשהיו הגעגועים מתגברים בלבו וגוזלים את מנוחתו בימים ובלילות, היה בא מקאַזאַן לעיר מגורי המשפּחה בחבל המערבי של הארץ. כגנב ממחתרת היה משביע את עיניו מאחרי פינת קיר במראה האשה והילדים, וחוזר שוב לקרן זוית שוממה שלו בעיר קאַזאַן. אבל בשעת המלחמה, כשעבר החבל המערבי של הארץ לידי הגרמנים ונפרד מכל ערי המדינה על-ידי החזית, שנמשכה באש ודם מיָם של צפון עד ימה של דרום — אבדו לרוזנשטיין עקבות בני משפּחתו. ביקש אותם בין המוני הפליטים, שגורשו מאזורי החזית; וביקושים אלה עלו לו בדמים מרובים וביגיעה רבה, אך לחינם. לא נמצאו הם, אף לא נמצא זכר להם. הוא סבל יסורי גיהינום מחמת געגועיו הקשים וחרדתו הגדולה לגורלם. אלא מה אפשר היה לעשות? — לא כלום. הוא נשא את מכאובו בשינים קפוּצות ושתק, ככל אלה שסבלוּ מידה הקשה של המלחמה.

יסורים אחרי, זולת בדידותו ויראתו, שמא סובלים בני משפחתו מחסור ועוני באיזו פינה נידחה, לא היו לו. מעסקי ריגול התפטר זה כבר. לאחר שנתגלה כסוכנה של הבולשת לא היה שוה עוד כלום בעיניה ולא השתמשה בו עוד, לוּ אפילו היה מסכים לכך. אף הוא לא ביקש עוד את הדרך אליה לאחר שנכוה כה בגחלתה. גם מסביבת המהפכנים התרחק כמטחוי קשת, ונקמתם לא החרידה את מנוחתו. אבל לאחר המהפכה הפברוּאַרית, כשנפתחו הארכיונים של הממשלה הצארית בפני כל מי שהיה לו ענין וחשק לעיין בהם, וממסתרי המרתפים והארגזים התחילו מוציאים לאור היום את הרשימות של משרתי ה“אוֹכראַנקה” — באו פחדים וגירשו שינה מעיניו של המרגל לשעבר, ולא ידע עוד מנוחה. בעיר מושבו בקאַַזאַַן היו שמו ושם משפּחתו ידוּעים בחוגים שהיה בא אתם בדברים לרגל עסקיו. צריך היה לשנות מקום מגוריו. יצא לעיר טאַנייסק השוכנת בקצה הדרום על שפת הים.

עיר מצוּינה, חמוּדה, היה טאַנייסק זו. עיר מחוז קטנה, רחוקה מן הדרכים המרכזיות, המאחדות את הנפות אשר בקצות הארץ לערי הבירה. יושביה — אנשים שקטים, עוסקים במלאכה, בפרקמטיה, בציד דגים ובשירות בבתי-הפקידות השונים. מסביב לה השתטחו כפרים עם כרמים ופרדסים שהכניסו רוַוחים טובים ל“בעלי-הגוף”, לאכרים. בתי-חרושת עם המוני פועלים לא היו במקום. קרבות בין מפלגות מדיניות לא היו נטוּשים פה. החיים זרמו אטיים ושקטים, כרגעי תנוּמה שלאחרי סעודה שׂבעה וטעימה. אלה הבתים הקטנים, המצוחצחים והמיוּפּים כצעצועים של ילדים, ושעריהם ותריסי חלונותיהם מעשה גיזרה של אמנים, משוּחים בכל מיני צבעים וגוונים מבריקים — היו תמיד סגורים ומסוגרים, כמגינים על החלומות השלוים הנטויים מאחריהם, שלא יהיו נפסקים ומבולבלים משאון היום. הרחובות הצרים, השטופים קרני שמש, נתקנו, לכאורה, לא בשביל בני-אדם, שאמנם רק לעתים נדירות היה צִלם חולף על מדרכותיהם, אלא בשביל הרוּחות הצחות הנושבות מן הים, שיהי להן מקום לשׂחק בו לרוַחה. פינה יקרה זו בעולם מעצם בריאתה מזומנה היתה למנוחה ומרגוע בשביל העייפים מחיי הרעש והבהלה של הכרכים אשר במרחקים. בשעת שלום היו נוהרים הנה בני-אדם מכל קצות הארץ — בימות החמה להתרחץ בגלים הירוקים של הים ולנוּם על החול שעל שפתו; ובימים המגוּוָנים, ימי תכלת וארגמן של הסתיו — לאכול ענבי “שאַשלה” ואבטיחים ולישון במנוחה מאחרי התריסין המוגפים. בשעת חירום של ימי המלחמה נקהלו פה המונים רבים של פליטים, “בני-בלי-בית”, שגורשו מתחומי החזית; את כל המחסנים ואת כל בתי-הספר והכנסיות מילאו עדרים-עדרים כבני צאן. בין אלפי הגרים אשר בעיר אי-אפשר היה,שאיזה רוזנשטיין זקן ושׂב, חי בצל, בענוה ובשתיקה, יעורר תשומת-לב מיוחדה. סוכן הבולשת לשעבר קיוה למצוא פה מנוחה שלמה עד תום המלחמה.

וחשבונו היה נכון. שקט גמור שרר פה כל ימי שנת שבע-עשׂרה, שהיו עשירים כל כך במאורעות במקומות אחרים. מצד אחד — סערו המצולות הירקרקות. מן הצד השני — הרעישו עולמות המלחים האדומים מסאֶואסטופּול. מן הצד השלישי — ירו לרחוק ולקרוב מפלגות האַנרכיסטים ביאֶקאטרינולאב, ומהרביעי — עשו שערוריות הגדוּדים של הגנראלים הלבנים ברוֹסטוֹב. אבל בטאַנייסק ובנותיה, מאה קילומטר מסביב, שלט שקט. אמנם, בעיר התקיימו, כבכל מקום, כל המוסדות שיצרה המהפכה לצרכיה — “ראֶבקום”, “איספּוֹלקוֹם”, קומיסארים בולשביסטים, מועצה של פועלים וחיילים, אלא שרוח המקום שרה על כולם. הכל נעשה מתוך מתינות, שקט, קצת נמנום; בלי עצבים, בלי רוגז. ה“איספולקום” היה עושה מה שעושה; האופוזיציה היתה מותחת קו של ביקורת, ודיברה מה שדיברה. כשמנהיגה של האופּוזיציה ממפלגת העובדים, כמעט סוציאליסט, היה מרשה לעצמו באמת יתר על המידה, היה ה“ראֶבקום” כולא אותו בבית-הסוהר הגדול. אלא שהכל ידעו, שאין רצינוּת ואין בעתה בהתפסה זו. יומים, שלושה ימים ישב בכלא, ואחר כך תבוא אשתו — פשוט מאד — באינטרואֶנציה, שישיבו לו את חופשתו. ובאמת היו משחררים אותו לאחר ימים מספר. והוּא היה שוב דורש ונואם בישיבות של מועצת הפועלים ככל אשר יעלה על לבו, ושוּב היה נתפס ושוב היה משתחרר. על שום היותו תפוס לעתים כה קרובות זכה לשם של לוחם שאינו יודע פחד, והיה מפורסם וחביב על שדרות האינטליגנציה. אלא שכל פרסומו והשפעתו על האינטליגנציה לא הפריעו את שנתו של מישהו; שום עין לא היתה צרה בו.

הקוֹמיסאַרים הבולשביסטים היו מתהלכים ברחובות וישבו בקומסאַריאַטים מזוּינים באקדחים. הקומיסאַר שעל הצבא היה נושא תמיד, נוסף על זה, שתי פּצצות-יד מתחת לחגורתו, אלא שאיש לא נפחד מכלי-המות האלה. לא הרעו לאיש. אפילו הבוּרגנות גופה היתה מרוּצה. בערים אחרות היה בן-אדם יוצא החוצה נעוּל נעלים ושב הביתה יחף על ידי פעוּלות “הפּוֹשטים”. בטאַנייסק היה הקומיסאר שעל הצבא מפקח על הסדר ולא נתן לפושטים להרים ראש. אף הועד הכלכלי השׂביע רצון את התושבים, שתמיד היה משתדל להנותם ככל אשר יכול: פעמים נתן חוּטים לתפירה, פעמים — גם אַמה ויותר בד לכותנות. באופן הגרוע ביותר היה נותן קפה “מוקי” משׂעורים קלוּיות, תה “ציילון” מגזר מיובש, ואפילו בטנים, ופעם אחת נתן גם “אגוזים תורכיים”, ליטרה לכרטיס של כלכלה.

כה חיו בימים ההם בטאנייסק. אזרח טאנייסקי, אם רק היתה הפרוטה מצויה בכיסו, יכול היה באין מפריע להתחמם תחת הכסת שלו עד שעה מאוחרת בבוקר; אחר כך ילך להתרחץ באמבטי של מי-ים חמים במרחץ שעל שפת הים. ופה גופא, מאחרי פינת המרחץ, השתטח שוק-הדגים המרוּוח, וסמוך לאמבטי, בלי טרחה יתירה, אפשר היה לקנות שם “לויתן” חי מפרפר ולשאת אותו בין אמה ואגודל אל עקרת הבית, שתכין מטעמים לסעודת הצהרים, אשר לחם סולת צח ומהודר ודאי לא היתה חסרה. בשוק העיר ניצבו עגלות גדולות של ה“חוֹחוֹלים”, אכרי הסביבה, מלאות כל מיני קמח ככל אשר תאוה נפשך. הדל שבפליטים היה לו במאורתו סמוך למיטתו שׂק מלא קמח חטים ניצב על ארגז של סבון, שלא ייכנס בו הטחב של הרצפה.

כל העולם היה נתון במצוקה, אבל טאנייסק היתה עולם בפני עצמו, מין ריפובליקה על הירח. אזרחיות מכובדות בטאנייסק היו יושבות גם עתה, בימי הרעש של המהפכה, כמו בשעה של שלום, על המרפסות שלהן בלי שום פקפוקים בנוגע לבטחתן. זורקות לתוך פיהן גרעינים של חמניות ופולטות מבין שפתיהן את הקליפות זו אחר זו מדובקות בקצותיהן, כמין שרשרת לבנה מעשה חושב, נמשכת על פי סנטריהן הכפולים, ויורדת על הגיזרות הגדושות ונופלת ומתקפלת בחיקיהן השמנים. כדי למשוך שרשרת כזו, אמנם, דרוש היה כשרון קצת, אבל יתר על זה — הרחבת הדעת, ובטאנייסק לא חסר מין זה כלל.

בטאנייסק ברוכה זו ישב רוזנשטיין שליו ושקט, כתחת גפנו ותחת תאנתו. היה מתרחץ באמבטי של מי-ים חמים, ישן שינה מאוחרה עד צהרים, מטייל הרבה בשווקים וברחובות. כסף היה לו למדי. והיה גם מאוּשר, אילו יכול ככל אזרחי טאַנייסק לסחוב דגים מפרפרים, קמח סולת, ברווזים כפותים ועד דברים של טעם, כיוצאים באלה, אל המטבח לאשתו.

עינוּיו היחיד והגדול היה, שלא היו לו שום ידיעות על אודות אשתו וילדיו. מי יודע לאן השליך אותם הטרוף של המלחמה? העודם חיים? היוכל עוד לשלוח מבט אליהם ולוּ אפילו בגניבה?

הקומיסאר שמואל    🔗

ויכול היה רוזנשטיין זה, סוכן הבולשת לשעבר, לחיות פּה בטאַנייסק במנוחה ובשקט, עד יומו האחרון. אלא שהרוחות הרעות קינאו, כנראה, באשרו והטילו בחייו הפעוטים, הזעירים, בנקודה קטנה זו, שאפילו על הרקע המוגבל של טאנייסק לא ניכרת לעין אלא דרך שפופרת מַגדלת, סערה גדולה וחזקה, אשר הפכה, אפשר לומר, בן-לילה, הכל לשממה נוראה ולא השאירה אף תל מן החורבן לזכרון.

הדבר היה באביב שנת 1918. המרגל לשעבר רוזנשטיין הסתובב בשוק הגדול הטאנייסקי, מקום שעמדו שורות שורות העגלות העמוסות כל-טוּב של ה“חוֹחוֹלים” מן הסביבה. הוּא השגיח מתוך קנאה וצער, כיצד הבריות מכינים ואוגרים לתוך בתיהם בשביל משפחותיהם, והוּא אפילו לגשת ולשאול על המקח לא יוּכל. כי למה? לשם מה ומי? פתאום הופיעו מבין הקרונות שני קוֹמיסארים לבושים פראֶנטשים צבאיים של חאַקי, חגורים חגורות עור רחבות, ואקדחים גדולים, נאַַגאַַנים, להם, תקועים מתחת לחגורות. אחד מהם היו לו עוד שתי פּצצות-יד מבריקות כעין הכסף-החי, תקועות עד חצין בשני כיסי הפראֶנטש שלו מזה ומזה. הזקן לא נפחד — שום איש מן הנוכחים לא נפחד — מן ההופעה הפתאומית, אלא שלבו כבכל זאת התחיל מפרפר כדג שנאחז בחכה. זה שהיו לו הפצצות בכיסיו היה הקומיסאר שעל הצבא. אותו הכירו הכל, וגם הזקן רוזנשטיין, ולא הוא היה זה שהעלה את הפגישה הפּשוּטה הזאת ל מדרגת “מאורע”. השני, שלא היו פצצות בכיסיו — הוּא-הוּא שעורר את הרגש החזק בלבו של רוזנשטיין: קלסתר פניו של הקומיסאר הזה היה דומה לבנו, לשמואל, כטיפת מים לחברתה!

— זהוּ — שמוּאל!

שני המזוינים עברו ליד הזקן. זה שהיה דומה לשמואל נתן בצחוק קולו. והצחוק היה גם הוא צחוקו של שמואל. עוד לפני ארבע-עשרה שנה היה צוחק בדיוק כך.

— זהו — שמואל!

סוכן הבולשת לשעבר יכול היה לא לפקפק כלל, שבנו, אשר לא נמנע עוד לפני ארבע-עשׂרה שנה, כשהוא עודנו מהפכני מתחיל, מידות אבן באביו על משלח-ידו הבזוּי, ודאי לא יחונן אותו אם יפול לידו עתה, לאחר שעשה דרך ארוכה של לוחם ונתחשל בכור המהפכה בתור קומיסאר בולשביסטי. הזקן צריך היה להסיק מזאת, שעליו להיות נזהר, להתעלם ממבטיו של האיש הזה, הלבוש פראֶנטש והמזוין באקדח; להיעלם מן השוק, מן הרחוב, מטאנייסק כולה ולבקש מפלט ומנוחה במקום אחר.

אלא הוא נרעש כל כך, שלא היה מוכשר לחשוב מחשבות. כל כוח מהוּתו נכנס לתוך עיניו, ואת עיניו נעץ באיש הזה, שהוא בלי ספק בנו שמואל, וכל יתרוֹ נהפך לאבן. אילו היה אותו האיש בעל הפראֶנטש שולח מבט הצדה, והיה מרגיש מיד בפנים הלבנים כסיד ובעינים הלוהטות באש הלטושות אליו. אלא שהקומיסאר לא הביט לצדדין ועבר מהרה לדרכו, שקוּע בשיחה עם חברו. אבל על לבו של הזקן לא עלה עוד גם עכשיו הרעיון על דבר הסכנה הצפוּיה לו במקרה של פגישה שניה עם הקומיסאר המזוין, אם באמת שמוּאל הוּא.

האומנם שמוּאל הוא?

משנת 1908 ואילך היה שמואל או תפוּס-בכלא, או גוֹלה בסיביר, או שקוע בתורת בורח בעבודה אי-ליגאלית במסתרים, נע ונד תמיד במשלחת המפלגה מקצה הארץ ועד קצה ובחוץ-לארץ. מאז לא ראה אותו עוד האב בשעת ביקוריו החשאיים בעיר מגורי המשפּחה. כשראה אותו בפעם האחרונה היה שמואל עדיין צעיר, בעל פנים כחושים, גופו דק וקל. זה המזוין, המלוּבש פראֶנטש צבאי, היה גבר כהלכה, בעל גוף איתן, מלא, בעל פּנים חוּמים, שזוּפים מן השמש, אמנם מחוּסר זקן ושפם, אבל כפור דק של שיבה זורקה כבר בצדעיו. האם שמואל הוא?

— שמואל, אין ספק.

במקום מורא ופחד, מלא לבו של המרגל לשעבר שמחה רבה. שמואל שוהה פה בטאנייסק! הוא ראה אותו, ואפשר שעוד יראה אותו! רגשי הקנאה והצער אשר חש למראה המשא-והמתן של אזרחי טאַנייסק אצל העגלות של ה“חוֹחוֹלים” נידפו מלבו. הוא לא הרגיש כבר את עצמו בודד ועזוב. בתי-האבן אשר מסביב לשוק והשמים הפרושים ממעל לשוק נעשו עשירים בגוונים, בהירים ויפים יותר.

בלבו התעוררה התאוה לראות עוד את פניו של שמואל, לשאוף עוד רגע אחד לוּ רק את קצה צלו מרחוק, הוא מהר אל העבר אשר פנו שמה הקומיסארים. רגליו פסעו פסיעות גסות, זרועות ידיו התנופפוּ ככנפים מתלבטות, עיניו שוטטו בין האנשים, ביקשו מקרוב, מרחוק ומן הצדדים. עקבות הקומיסארים נעלמו, אולם הזקן לא התיאש — הוא עבר בכל השוק ובכל הרחובות סביב השוק, וכאשר לא מצא אותם גם פה, רץ לבקש אותם בבית ה“איספּוֹלקוֹם”. מרץ רב התפתח בו פתאום, שהאיץ בו, הדף אותו, נשא את רגליו ללכת ולעשות מעשים. זה היה טירוף של אי-מנוחה, של קוצר-רוח, שכבר השתלט בו, כנראה, מראשית הופעתו של הבן ולא עזב אותו עוד עד הרגע האחרון.

בבית ה“איספּולקום” אמר לו המיליציונר האדום, שהיה שומר על הכניסה, שלא היה ולא נברא שום קומיסאר רוזנשטיין בעיר טאנייסק. נזכר הזקן, ששמואל שינה עוד אז, לפני ארבע-עשׂרה שנה, מיד לאחרי-האסון, את שמו המפלגתי וקרא לעצמו בֶּארטין, כנראה, לכבוד האחות בֶּארטה.

חזר ושאל:

— אפשר יש פה הקומיסאר בֶּארטין?

הביט המיליציונר בחשד אל עיניו הדולקות באש זרה ואל פניו שהתאדמו בכתמים אדומים של קדחת ואמר:

— שמות מדוּמים שלא היו ולא נבראו. אין לנו כאלה, אזרח. לך לך.

ונד אחריו בראשו. אכן, כבר אז נראה הזקן כמטורף קצת. אבל עילום שמו של הבן בזמן הזה לא הרפה אף במשהו את מרצו. טאנייסק לא פּטרבורג היא, ולא מוסקבה, ואפילו לא קאַזאַן. פה אי-אפשר לא לפגוש סוף-סוף את האיש הגר פה. צריך רק להיות ער, לחפש, והוּא יחפּש, והוּא ימצא… הוא ימצא אותו, את שמוּאל…

רץ הזקן מחצר האיספּוֹלקוֹם" אל בית העיריה, שגם שם משמשים קומיסארים במשרדים. גם שם לא מצא את האיש, ויצא לשוטט ברחובות, בשווקים ובמקומות הטיול על החוף.

השמש ירדה כבר, כשהרגיש הזקן, שאין בו עוד כוח לשאת את רגליו, והוּא שב אל מעונו, חדר קטן של “בן-בלי-בית” פליט, מלא צרורות, מזוודות וארגזים, וישב על הכסא היחידי שהיה לו — לא לנוח ולהחליף כוח, אלא לחשוב ולתת דין-וחשבון לעצמו מן המצב הזה שהוא נתוּן בו עכשיו. כי בינתים הרגיש צורך הכרחי לסכּם את מקרי היום כדי להחליט, מה המעשׂה אשר יעשה מחר, ובכלל להבא. פה, בחדר הבודד, הרחק משאון יוכל לחשב את חשבונותיו במנוחה גמוּרה.

אלא קשה הי לו הדבר. עצביו לא חפצו להיכנע לו. מחשבותיו התפזרו. הכוח החושב לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המדמה, והדמיון שאף אל מרחבים אין גבול ותיאר חזיונות מקסימים. הגיע הזקן בהזיותיו עד להשתתפות עם שמואל בעבודה, בדירה. הוא ישמור עליו, על שמוּאל, ידאג לו, ואוּלי נשא לו שמואל אשה, ובנים יולדו לו, נכדים… יטפּח נכדים… ועל ידי שמוּאל — שלום עם האשה, עם הבת, עם בּאֶרטה…

בין הצרורות והארגזים חלם הזקן בעינים פקוחות ולא חש, כיצד שלולית של רוֹק נוזלת מזוית פיהו השמאלית ויורדת על פּני הזקן הלבן, ובמין תאוה לוהטת בנה לו זה אחר זה מגדלים באויר, עד שבעד הסבך המעורפל של דמיונותיו בקע עמו קרן של שמש הרעיון, שהרי אפשרי כי גם הן, האשה והבת, פה בן, בטאנייסק גופה, אצל שמוּאל. הרי אפשר… המרגל לשעבר קפץ את שיניו מדקירה מתוקה שהרגיש בלבו, קפץ ממקומו, חטף את המעיל ואת המקל ויצא בחפזה, כאילו די היה לעבור במרוצה שכונה זו ואחרת, כדי לעמוד לפני האשה והבת ולנפול לתוך זרועותיהן הפשוּטות.

אבל ברגע שעבר את המפתן ועמד בחוץ נעשו רגליו כמדובקות אל הקרקע במשא אלפי ככרים: לאן ילך? הימינה או שמאלה? באיזו מרוחות השמים נמצא אותו הבן, אשר הרה אותו בגעגועים ובחלומות? אי הדרך המובילה אליו?

עם מגע זה במציאות נמסו החזיונות והדמיונות. לעיניו קם כמו שהוא הרחוב הטאַנייסקי הצר עם הבתים הלבנים הקטנים משני עבריו. עם השרים והתריסים הסגוּרים אשר להם — זר, קר, נסוך שויון רוח. הנה היא טאנייסק זו, שהוא עומד על אדמתה בן-בלי בית, מגוֹרש, מתעלם מבני-אדם, לבל יוודע מי הוא, מה הוא, מאין הוא.

עתה שב אליו כשרון המחשבה, והרעיון שהיה צריך להופיע מיד כשפגש את הקומיסארים המזוינים, צף ועלה מתוך נבכי הכרתו, אם גם באיחור זמן, אבל בברק ובחריפות של איזמל מחודד: ומה אם שמואל ימסור אותו אל השלטון המהפכני בתור מרגל של הבולשת הצאַרית?

מרד בטאַנייסק    🔗

הזקן רוזנשטיין שב אל חדרו מרוקן מההרהורים הקלים שצפו קודם כברבורים צחורים על גלים רכים של מי בריכה. לא יכול לשבת. מהרה-מהרה הסתובב, כבת יונה כלואה בכלוב, על השטח המוּעט, שנשאר פנוי בחדר מן הצרורות והמזוודות. מחשבותיו היו כקוצים מכוסים עקצים שננעצו בבשרו החי והסבו לו כאב גופני, מוחשי. זו היתה לא פרשה של רעיונות מתפּתחים בסדר, אלא מלחמה נטושה בעד האושר הגדול שבא לו עם הופעתו של שמואל; הגנה מתוך יאוש על המגדלים, אשר בנה לו באויר, בפני המציאות הקרה. לא.. אי אפשר. הן גם שמואל אינו אלא בן-אדם. לבו מרגיש כלב כל בן-אדם, והוא, המרגל לשעבר, הרי אביו הוא. כלום לא יסלח לו? כלום יטור איבה עד היום אל אביו, עצמו ובשרו? אי אפשר! אין זה בגדר האפשרוּת כלל.

והוא, הזקן, מחויב לראות אותו, ולהיוָדע על ידו, איפה הן בֶּארטה, אמא. הן זה חשוב מאד. איך אפשר להימנע מזאת? לבו של הזקן היה רצוץ כל כך ומעוּנה מן הגעגועים לבני משפּחתו עד שהפחד, שמא ימסרהו שמואל למשפט, לא נחשב לכלום. לא כדאי אפילו לחשוב בזה.

אבל גם המציאות לא אבתה להיכּנע; השׂכל הישר והאכזר נלחם בעד שלטונו ונצחונו וירה אל לב הזקן את האמת המרה, שאם ייתפס ביד הטריבונאל בתור מי שהיה מרגל של הבולשת — הרי זה הוא מותו.

היה זה רעיון מר מאד שהחליש את כוח הגנתו הרבּה. אבל רוזנשטיין לא אבה להיכנע עוד ולא לגמרי נכנע. החליט להיות נזהר, שלא ירגיש בו שמואל. הן איולת היא לקום תיכף ולברוח, טרם שנתחוור כל הדבר. אמנם, אין ספק שאותו קומיסאר המזוין שמואל הוא, ודאי שמואל. ובכל זאת, מי יודע? אוּלי לא שמואל? הן צריך לברר את הדבר. מרחוק יתבונן אל האיש ההוא, מאחרי פינה נסתרה, בגניבה. ייזהר שלא להיראות ברחובות אלא לעתים רחוקות, נדירות, ייזהר מפני פגישות מקריות. יִוָדע איפה הוא המשרד אשר שמואל עובד בו. ודאי הוא יוצא ונכנס בבית העיריה ובבית האיספֹּולקוֹם. הוא, רוזנשטיין הזקן, ימצא לו נקודת צפיה אשר ממנה יוכל להתבונן, רואה ואינו נראה, לצאתו ולבואו של שמואל. הישיבות מתקיימות לרוב בשעות הערב ואפילו בחצות הלילה. והנה דבר זה ודאי טוב מאד. בלילה, בחושך, קל עוד יותר להסתתר. והנה יביט די שׂבעוֹ על הבן — כי הרי שמואל הוא, אין כל ספק. ואז יראה מה לעשות עוד. אולי יצא מן העיר, יתישב באיזו עיירה קרובה, ומזמן לזמן יבוא לשעה קצרה לטאַנייסק, רק לשעה קלה, כדי לשלוח מבט אחד, ודי…

היתה כבר שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה כשקיבל רוזנשטיין החלטה זו. ולא התמהמה. מיד לבש את מעילו ויצא להתבונן אל המקום, הנוח יהיה לארוב שם מן המסתרים. הוא נכנס אל חצר בית-העיריה. כל הבית היה שקוּע בחושך. אבל היו שיחים ועצי ערמונים רבים ליד הגדר. על נקלה אפשר להתחבא בין הירק הזה, שאיש לא ירגיש בך, ולהשגיח מבין הענפים אל כל היוצא והבא. רוזנשטיין הרגיש, כי הוקל לו, ושב הביתה מנוחם קצת.

שכב על המיטה בבגדיו ובנעליו, כי היה ברור לו כי לישון לא יוכל. בלבו קדחו געגועים. לוּ ידע שמואל, כמה רבה החרטה בקרבו על המעשים אשר עשה לפנים. כל כופר נכון הוא לתת, ובלבד שתהיה לו כפרה. ומין תפילה סוערת, המית נפש עמוקה, הסתערה בקרבו: לוּ היו פה הן, האשה ובּאֶרטה. לפניהן היה שופך את שיחו! הן ודאי שהיוּ מבינות לו. לב נשים עדין יותר, מרגיש יותר, אהבתן עמוקה יותר… לוּ אפשר היה לדבּר אִתּן דברים אחדים, רק מלים ספוּרות אחדות…

לאט-לאט השתקע בשינה וכשהקיץ, היה כבר בוקר מאוחר. מיד נזכר בכל דברי יום אתמול וקפץ מעל מיטתו בבהלה.

בשנתו, מאחרי הכרתו, נהרסו כל החלטותיו אשר החליט בנדודי הלילה. לאור היום נעשה לו ברוּר מיד, כי אין לדחות: הוּא מוכרח לראות את שמואל עוד ביום הזה, ויהי מה. הוא לא יצא מן העיר. כיצד? הן עד שהוא יהיה שוהה בריחוק מקום, בהעלם עין מהנעשה פה בטאַנייסק, אפשר שיאבדוּ לו אפילו עקבותיו של שמואל. בימי מבוכה אלה אין כלל בטחון ליוצאי דרך שיגיעו בדיוק אל המקום שהם רוצים ובשעה שהם רוצים. ואם יאבדו עקבותיו של שמואל — זאת אומרת, אבדה כל תקוה למצוא גם את יתר בני המשפּחה. פעם אחת אירע נס, ונסים אינם נשנים.

צריך למצוא את שמואל, מהר. ואם… יסגיר אותו שמואל אל הטריבונל הריבולוּציוני — יסגיר אותו. אם יסגיר — יסגיר…

לבש את מעילו ויצא בחפזון.

השעה היתה תשע וחצי. שמש הדרום יצק אור רב על הבתים הלבנים. ילדים שיחקו בצדי הרחובות תחת האַקציות הדקות, שאך החלו להציץ ציצים. ונשי האזרחים הבריאות והכבדות מתחו כבר את השרשרות המתדבקות של קליפות גרעיני החמניות מבין שפתיהן. אזרחים חובבי דגים מטוגנים סחבו מן השוק שעל חוף הים דגים ארוכים מפרפרים. נדמה היה ששלום נצח שׂוֹרר בריפובליקה הלבנה הטאַנייסקית, שלא יהא נפסד עד עולם. אולם מסתבר שלא רק לגר רוזנשטיין, זה שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצארית, היו הימים האלה ימי דין קשה, אלא לעיר טאנייסק כולה נכונוּ בימים האלה הרפּתקאות קשות. דומה, כאילו אבן גדולה נפלה במי הבדולח של הבריכה השוקטה הזאת והשחיתה את חלקתה והעלתה רפש עבה מקרקעיתה והדליחה את זהרה.

כן היה הדבר: כשנמצא כבר רוזנשטיין רק במרחק צעדים מספר מבית הגימנזיוּם הריאַלי, שבו השתכן האיספּוֹלקוֹם, הרעישה פתאום יריה חזקה את האויר. מסביב לזקן התחוללה דחיפה, ריצה ובהלה. בני-אדם בעלי פנים אדומות נלהבות, מזוינים ברובים ובאקדחים, התחילו קופצים מן שערי החצרות סביב; ובני-אדם חיורים ונפחדים התחילו מתפּרצים מן הרחוב אל השערים, כדי לבקש שם חסוּת מן הכדוּרים שהתעופפוּ בשריקת עטלפים ליד האזנים. רוזנשטיין לא הרגיש בעצמו, כיצד דחפה אותו הבהלה יחד עם עוד אנשים לתוך החצר הקרובה. השער ננעל אחריהם, והקהל נשאר נפרד מהרחוב, שהיריות גברו שם מרגע לרגע.

הזקן עמד מַשמים. מה זאת? מה היא המהומה פתאום בקרן-זוית שוקטה זו שבעולם?

איש מהכלואים בחצר לא ידע פשר דבר. אבל במהרה נמצאו כאלה, שבעד סדק שבגדר, בעד קצה קטן מורם של וילון, ספגו דמות, קלטו מלה, וסוף-סוף נודע לכל, כי המנהיג המפורסם של האופּוזיציה במועצת הפועלים, זה שהיה דייר תדיר כל כך בבית-האסורים, התאוה לכלוא פעם אחת את הקומיסארים מתחת למסגר, והכין את המרד נגדם.

המרגל לשעבר נבהל ונפחד: זאת אומרת, שאם תהיה יד המורדים על העליונה, יכלאו את הקומיסארים במאסר, וגם את שמואל. ובקרב אפשר שיפּלו חללים, וגם שמואל…

שתי שעות נמשכו היריות. ושתי שעות נמשך הגיהינום של הזקן רוזנשטיין. לכל יריה נקרע קרע בלבו. כאובד תעה בין האנשים שנתקבצו בחצר והקשיב להשערותיהם על תוצאות המלחמה. כשהשמיע אחד את דעתו, שכל המרד אינו שוה פרוטה, שהקומיסארים ידכאו אותו לאלתר, ובפרט שבקרבת העיר על הים סובבת ספינה עם מלחים מסאֶואסטופּול — חש הזקן כאילו מנחמים אותו בפרט והיה אסיר תודה ולבו נתרכּך עד להוזיל דמעות.

אך ההשערות האלה לא נתקיימו. לאחר שתי שעות של יריה מרוֹבים, דהרות על המדרכות, ריצה, מבוסה וצעקה מתוך גרונות צרודים מעבר לשער הנעול ברחוב, כבשו בני האופּוזיציה את הבנין של האיספּולקום עם הקומיסארים אשר בתוכו יחדיו. ולאחר שעה קלה, כשפּתחחו את השער, וכל אשר היו בחצר יצאו החוּצה, ראה הזקן רוזנשטיין במו עיניו, כיצד משמר של סטודנטים וגימנזיסטים עם מספּר-מה של פּקידים ומנהלי-חשבונות, כולם מזוינים ברובים, נוהגים קבוצה של קומיסארים שבויים, כעשרה אנשים, בכיווּנוֹ של בית-הכלא העירוני. גם שמואל היה בקבוצה.

המשמר עם האסירים הלכו הליכה צבאית באמצע הרחוב, ועל המדרכות מצדדין נגררו אחריהם המוני תינוקות ומבוגרים למחצה. רוזנשטיין עם ראשו וזקנו הלבנים פּסע בין הנערים הרוקדים ולא גרע עין מערפּו של שמואל, שנשקף גזוז כבתער בין הכובע הצבאי שעל ראשו ובין הצוארון של הפראָנטש. פּעם אחת עבר רוזנשטיין את התהלוכה, כדי להביט בפניו של הקומיסאר. הוא הביט וחיוך של שמחה התחיל מזהיר מתחת לשׂפמו הלבן: הוּא-הוּא, שמואל, חי ושלם הוּא…

הרגשה יפה זו, שהוא ושמואל בצוותא חדא, הולכים יחדיו, לא היתה בלבו זה כמה, כמה שנים. לפנים היו הולכים כה ל“כיבוד” אל קרובים בימי החגים… ברגש זה ליוה את התהלוכה עד שנתעלמה בשער הכלא העירוני. ואז תקף אותו רגש נמאס של אכזבה ועלבון, מין רגש דומה לזה שנשאר לאחר גירוש מבית השמחה. צפה למעלה השאלה: במה יגמר הדבר? האין בזה משוּם סכנה לחיי שמוּאל?…

אבל בקבוצות שנתאספו בצדי הרחוב שׂוֹחחוּ, כי כל זה הוא לא יותר ממשחק ילדים — משחק במהפכה ובמרד. קודם היו הקומיסארים כולאים ולמחרת משחררים; עכשיו כולא מנהיג האופּוזיציה ולמחרת ישחרר. ההמון התלוצץ וחייך. וזה אימץ את התקוה בלבו של רוזנשטיין, אולם מנוחה לא היתה לו בכל זאת. הסתובב בחוצות, הטה אוזן לשיחות ושב מדי פעם אל שער הכלא. צבא פה עד שעה מאוחרת בלילה, ולמחרת עם שחרית שב שוב בדעה תקיפה, לבלי עזוב את המקום עד שייפתחו השערים והאסירים יצאו לחופש.

אורחים בטאנייסק    🔗

עמדתו של הזקן רוזנשטיין כבר מהרגע הראשון על המשמר לפני שערי בית-הסוהר היתה, לכאורה, מיותרת לגמרי. אי אפשר היה שהקומיסארים ישוחררו כל כך מהרה. הדבר פשוט: הרי הביאוּם לכאן לא כדי שינשקו את המזוּזות בתאי המאסר וישובו לבתיהם. גם הקומיסארים בשעתם היוּ עוצרים את אסיריהם זמן-מה, ולוּ אפילו לשם מוסר השׂכל. יכול היה הזקן להבין, כי בעמידתו לא יביא שום הקלה במצבו של שמואל, אף-על-פי שבאמת שררה כבר בראשו השב קצת ערבוּביה…

ובכלל אי אפשר היה לחכות שהנאסרים ישוחררו באותה שעה. השלטון החדש שהקימו המורדים היה טרוד יותר מדי בענינים חשובים אחרים, שאי אפשר היה לדחותם. סידור השלטון גופא, ומינויים של אנשים חדשים על המשרות במשרדים דרשו תשומת-לב מיוחדת ועבודה רבה, וּמנהיגי האופּוזיציה וחבריו עסקו בה כל הלילה. חוץ לזה דרוש היה לסדר באותו יום הלוית חבר אחד, שנפל חלל במלחמה — היה זה ענין חשוב יוצא מן הכלל. חגיגות פומביות פעולתן יפה מאד על ההמון, מעוררות השתתפות ואפילו הכרת תודה למכונניהן, ושלטון הבא מחדש נצרך מאד להשתתפות. וזולת כל אלה — הרי חבר שנפל במלחמה, מן החובה הוא לחלוק לו את הכבוד האחרון כראוי. צריך היה לעבּד תכנית של הלויה, להכין דגלים פרחים, והעיקר — נאוּמים. ההכנות דרשו גם הן זמן ומאמצים. רק בשתים-עשרה בצהרים זזה התהלוכה עם ארון הקרבן אל בית-הקברות.

הכל ידעו, וגם רוזנשטיין הזקן, שקודם השעה השלישית לא תיגמר החגיגה, ויכול היה הזקן לעזוב את משמרתו מוּל שערי הכלא עד השעה ההיא בבטחון גמור, שלא יאחר לפתיחת השער בפני האסירים. אלא שלבו משך אותו אל המקום הזה, מפני שפה היה קרוב אל שמואל. לבו נמשך לשם, מעבר לגדר האבנים ומעבר לכתלים הפנימיים של בנין הכלא גופא. הנה הצללים, הנראים מזמן לזמן בחלונות הבניין החשוך הזה, אפשר שצלו של שמואל ביניהם. עיני רוזנשטיין בלעו בצמא את הצללים האלה, אוּלי יכיר בהם את שרטוטי פניו של שמואל. אבל לפתע-פּתאום קיבל כל הדבר כיווּן אחר לגמרי ובלתי צפוּי.

בשעה הראשונה, כשנמצאה התהלוכה החגיגית במעלה הגבעה אשר מאחרי העיר, בחצי הדרך אל בית-הקברות בדיוק, כשההמון שר בגילוי ראש תחת הדגלים האדומים את השירה “קרבנות נפלנו” נראתה על החזה הבולט של הים אנית-קיטור, ששטה במהירות אל הנמל. לתוך הנמל לא נכנסה; התיצבה כשנים קילומטרים הרחק מהעיר ושלחה אל התהלוכה, שנדמתה מרחוק כסרט מגוון נמתח במעלה ההר, שתי פצצות זו אחר זו. קמה בהלה בתהלוכה. המלוים ברחו בהשאירם את הארון על אם הדרך. בעיר גופה היתה הבהלה לא פחותה מאשר בתהלוכה. אחרי שתי הפּצצות שנפלו בשדה, נפלו עוד שתים על ככר השוק והעלו לאויר חלק הגון של המרצפה.

אחר כך קם שקט. התושבים, שמתחילה הסתתרוּ בחוֹרים, יצאו שוב אל הרחוב. התחילו חוקרים, מחטטים ומריחים, מה ובשל מה, ועד מהרה התרווחה השמועה, שבאו מלחים מן הים השחור ואוּלטימאטום בידם: או שישוחררוּ לאלתר הקומיסארים האסורים, או שיהפכו את העיר לתל שממה על תושביה. ידעו גם לספּר, שהמלחים נתנו לשלטון החדש מועד של עשרים רגע לדוּן בדבר; אחרי המועד הזה יחדשו את היריות, אם דרישתם לא תתמלא.

וכך היה. בדיוק לאחר עשרים רגע התחילה קאנוֹנאדה, והאזנים נתחרשו מן הרעם. ירו ודאי מששה תותחים בזה אחר זה. הרחובות נתרוקנוּ. אזרחי הריפובליקה הלבנה הטאנייסקית ירדו עם טפּם ונשיהם אל המרתפים, סוחבים אתם את הדגים המטוגנים לסעודה ואת התרמילים עם הזהב של הצאַר והשטרות של קאֶראֶנסקי.

הזקן רוזנשטיין ודאי שלא יכול היה לעזוב עתה את משמרתו מול שער הכלא. ברגעים של כל הפסקה קצרה ביריה נדמה לו, כי הנה-הנה בא השלטון החדש לפתוח את שער הברזל הגדול. היה יוצא מן הפינה שהסתתר שם, כדי שייטיב לראות את האסירים בצאתם. ומדי פעם כשנתחדשה הקאנוֹנאדה, היה רועד מפחד, שמא תפול פצצה בחומת הכלא, באסירים, בשמואל… על אודות עצמו לא חשב, כאילו בטוח היה שבו לא יפגע עוד שום כדור לעולם.

בשלוש לאחר הצהרים נפסקו פתאום היריות. צעירים טאנייסקים אמיצים יצאו מן המרתפים לאסוף ידיעות ומיד נודע, שהמלחים נתנוּ שוב ארכה עד חמש. ואז, אם השלטון לא ימלא את דרישתם, יפתחו ביריה, אשר השמים יבקעו לקולה. ואשר לשלטון, הרי אין בדעתו כלל למלא את הדרישה. הוא מחכה לעזרה. לא הרחק מהעיר נמצא גדוּד גרמני, הבא מקיוב, ויש עמו מכונות-יריה ותותחים. מסתבר, שקרבת הגדוּד הגרמני ואוּלי גם ברכת מנהליו אימצו את ידי האופּוזיציה לכל המרד.

רוזנשטיין הזקן נרעש כשמעו את הדברים האלה. הוּא קרא אל הקהל:

— ומה “הם” מחשים? הלא “הם” יהיו נתלים על ידי הגרמנים אחד אחד!

“הם” בפעם הראשונה היה מוסב על השלטון החדש, ו“הם” בפעם השנית היה פירושו — הקומיסארים שבכלא. לא דייק הזקן בדבריו, אבל שומעיו הבינו ברוּר, מה הזקן אומר. אלא שבשוּם אופן לא הבינו, למה הזקן נרעש כל כך. השקיפו עליו מתוך תמיהה, ואחד מן הקהל נענה לו באותו נוסח גופא:

— ומה “הם” כואבים אם “הם” יהיו נתלים?

ואחד העיר: הגרמנים לא יתערבוּ בענינים הפנימיים של העיר — כזה הוא החוזה.

דברי הראשון פגעוּ כמאכלת בלבו של רוזנשטיין, אבל גם דברי השני לא הביאוּ לו נחמה מרוּבה. הוא קפץ והלך בחפזה. לאן? — הוא עצמו לא ידע ברוּר. הכרתו שבה אליו בכניסת בית העיריה, כשגימנזיסט בעל פּנים של ילד ובידו רובה דוקא לא של ילד, הודף אותו לאחור:

— לאן, אזרח? אסור. ישיבה יוצאת מן הכלל.

הזקן הלך לשוב אל שער הכלא. משא כבד לחץ על לבו. הוא לא יכול לשער בשום אופן, מה תהיינה תוצאות כל הדבר. ומה הוא, רוזנשטיין, יכול לעשות?

הפעם היו הידיעות שהמציאו הצעירים האמיצים המומחים להריח ולספוג חדשות, לא כנות. כי כבר בארבע פחות רבע, כשנמצא עוד רוזנשטיין בדרך אל בית-הסוהר, החלו המלחים שוב להמטיר אש על העיר — כנראה, לשם נקמה. ולפתע הפסיקו את היריה, הרימו את העוגן והתחילו שטים לצד האופק.

אבל כשבקצה העיר מזה נראו עוד תימרות העשן של חבורת האורחים הלא-קרואים הראשונה, נכנסו כבר מן הקצה השני של העיר, היינו מכביש פּירקוֹפַּ, אורחים חדשים לא קרואים ולא צפויים — ודוקא לא גרמנים אלא שרידי קצינים משל הצאַר, שחתרוּ בהנהלתו של הגנראל דרוֹזדוּב מהחזית הרומנית לאורך חוף הים השחור אל הגנראלים הלבנים אשר ברוֹסטוֹב.

ברחובות הצרים של העיר טאַנייסק, שניזוקו לא מעט ממנחת האש של המלחים, יצרו הדגלים בעלי שלושת הצבעים שעל האוטומובילים הדרוזודוביים וכתפות הזהב על המדים של הקצינים, הופעה כלל וכלל לא מרגיעה. האזרחים הטאַנייסקים התכווצוּ והצטמצמוּ וצעדו, כמו בקרבת חולה מסוכן, על בהונות רגליהם. אי-מנוּחה השתלטה ברחובות.

— סרחון של נבלה עולה באף — התלחשוּ בקבוצות שלפני השערים.

— ושל קברים חדשים… — הוסיפו.

— והללו, שם בבית-הסוהר, הקומיסארים…

ונדו ראש.

ואפילו הבורגנות הרגישה את עצמה לא בטוב — היהודית, מובן מאליו. נגמלוּ כבר מזה. ואפשר מאד, שגם גבורי המרד של יום אתמול הרגישו חולשה בלבם למראה האורחים החדשים, אלא שרוזנשטיין הזקן הרגיש את עצמו רע יותר מכולם.

ימתק להם עפרם    🔗

המחנה הדרוֹזדוֹבי נטה את אהליו ליד אחד הכפרים בקרבת העיר. לתוך העיר נכנסו רק כעשרים איש. את האוטומובילים שלהם סידרו בשורה בפינת הרחוב המרכזי והשוק הגדול, והאנשים התפזרו ברחובות. רובם טיילוּ על פּני המדרכות בכל ההדר והברק של הימים הטובים בחיי הצאַר לפנים — עם דרבונות הכסף בעקב המגפים המבריקים ועם כפתורי הזהב במדים מצבע תכלת על גזרתם ועם השוטים המזהירים בידיהם. הלכו בקומה זקופה, בראש מורם וצחקוּ. לזקן רוזנשטיין נדמה שהם הולכים וצוחקים כך כדי להרעים אותו, ועוד נדמה לו שהנה-הנה יצליפו בשוט על פניו.

החלק השני של הקצינים, המיעוט, ישב במסיבה עם אדוני העיר החדשים עסוקים בשיחה. על אודות מה נסבה שיחתם? — בעיר נפוצה השמועה, שהדרוֹזדוֹביים מבקשים כסף, בנזין, מכולת, מסירת הנשק לידם וניקוּי העיר מאֶלמנטים מזיקים. האֶלמנטים המזיקים שנמצאו בעיר מיהרו להיטמן בחוֹרים. הרחובות נתרוקנוּ קצת. אמנם דעת הכל היתה,שלידי דיני נפשות לא יגיע הדבר — ראשי העיר יעמדו בפרץ אבל ביטחה יתירה לא היתה בזה. מצב הרוחות היה מדוּכא הרבה. הצעירים האמיצים, שהיה דרכם לשוטט ולגלות סתרים, לא התאווּ לצאת לפעוּלתם. העיר השתקעה במצב של אי-בהירות מחניק…

ליל אבל התפרש על העיר שערים ודלתים היו מסוגרים כמו בערב יום פּרעות. ברעדה הקשיבו לתנוּעה שבחוץ. האחד שהתרוצץ בלילה הזה בחוּצות טאנייסק היה רוזנשטיין הזקן. לא יכול להישאר בחדרו. הוא רץ, שב ורץ אל בית-הכלא — לראות, מה נעשה שם. השער היה סגוּר, אלם. משם רץ אל העיריה, לדעת מה נשמע שם. כל החלונות היוּ מוארים. נמשך עוד המשא-ומתן בין הקצינים ובין ראשי העיר. שב לביתו, ושוב נחפז החוּצה.

בכלל נעשה בן-אדם זה, סוכן הבולשת לשעבר, משונה לגמרי. מאז ראה את הכפתורים הצאַריים עם הנשר הצאַרי שעליהם, אבד לו לגמרי שיווּי-המשקל, ולא יכול לכבוש את עצמו. בשעה השניה לערך אחרי חצות-הלילה נפגש על מפתן בית העיריה באחד מהשלטון החדש יוצא מן הבית כשסיגריה נתוּנה בין שיניו. רוזנשטיין חסם בעדו את הדרך ופתח מתוך חום:

הקומיסארים שם… תנוּ להם שחרוּר. הלא הקצינים ימיתוּ אותם… הוציאוּם… יברחוּ…

בעל השלטון נרתע מפניו. מאוּם לא ענה אף-על-פי שהיטיב להבין פירושם של הדברים. הוא רצה להיפטר בלא כלוּם. אבל רוזנשטיין החזיק אותו בשרווּלו:

הוציאוּם! אתם תהיו האשמים בנפשם. תנוּ להם לברוח! לוּ יצילוּ את חייהם!

קולו היה צרוּד וניחר. קצף נזרק מעל שׂפתיו.

חכּה, אזרח… לא אָבדה תקוה. נפעל דבר-מה. הירגע, — אמר האיש בשפה רפה, נמנע מהביט בפני הזקן, זרק את הסיגריה והלך לדרכו בראש מורד.

לפנות בוקר נדמה כי נטרפה לגמרי דעתו של הזקן. בשעה חמש לערך באה אל שער בית-האסורים עגלה צבאית גדולה מצבע ירוק על אופנים גבוהים, והדרוֹזדוֹביים טענוּ עליה את הקוֹמיסארים הנאסרים. שבעה-עשׂר היוּ, חמשה-עשׂר גברים ושתי נשים. בין הגברים הכיר רוזנשטיין מיד את שמואל שלו. הוא עמד באמצע הארגז הירוק, כשידיו נתונות בשלשלאות, וחייך. אם עד עתה היה יכול עוד הזקן לחשוש, שמא לא שמואל הוא הקומיסאר הזה, גירש החיוך הזה כל חשש ספק בזהותו של האיש. זה היה חיוּכו של שמואל מאז. כך היה מחייך בעודנו ילד, וכך לאחר שנים כשנתבגר. זהו חיוּכו של שמוּאל. רוזנשטיין הביט עליו כנסוך קסם. עמד והשקיף והשקיף בלי נוע, כנציב אבן. רוחו שבה אליו רק כשהעגלה הגדולה זזה ברעש על פני אבני המרצפה. מבולבל בלי דעת את אשר הוא עושה, התחיל רץ גם הוּא.

לאָן? — אחרי העגלה שנשׂאה את הקומיסארים עם קציני הדרוֹזדוֹביים. הזקן השׂב הזה, שנשא על גבו משא ששים שנה ויותר, רץ כילד קטן.

הגלגלים של עגלת הקצינים התגלגלוּ ברעש לאורך הרחוב הראשי, שנמשך עד קצה העיר והתחבּר שם עם דרך-המלך המובילה למאריופּול. בדרך זו עברה העגלה אל הכפר, שעל ידו עמד המחנה הדרוֹזדוֹבי. בדרך זו רץ גם רוזנשטיין הזקן. כפתורי מעילו נחלצו מחוֹריהם והרוּח התלבט בכנפותיו שנסתבכו בין רגליו. הוא פשט מעליו את המעיל וזרק אותו על הארץ, כדי להקל על הריצה. את העגלה, מוּבן מאליו, לא השיג, ועד שהגיע אל מקום חנית הדרוזדוֹביים עמדו כבר הקומיסארים ליד קיר של מחסן ישן בקצה חורשה קטנה. שבע-עשרה נפש — כולם, חמשה-עשר גברים ושתי נשים. אחת מהן, צעירה עוד לגמרי, כבת עשרים ושתים, לא יותר, עזבה בביתה תינוק פחות מבן שנה. מי יהא מטפל שם בנפש זו? — שאלה זו הכתה על ראשה כמו פּטיש כבד, אבל תשוּב לא היתה לשאלה. לא השאירה בביתה משרתים, אף לא קרובים, אף לא ידידים מבין השכנים. אלא שהיא עמדה ישר, אמיצה, כי בעלה עמד אצלה והיא נשענה עליו. האשה השניה היתה כבת ארבעים, רחבה, כרסנית משוּם לידות מרוּבות. שבעה ילדים נשארו בביתה — בלי אב. בתה הבכירה — בת חמש-עשרה, והצעירה — בת שלוש. אשה זו היתה נרגזה מאד, פניה מעוּקמים. כנראה, הרגישה מחנק בגרונה, מפני שלרגעים היתה פותחת פּיה לשאוף רוּח. כפוף עליה עמד שמואל ודיבר אליה, כנראה עודד אותה. עוד קומיסאר אחד עזר על ידו. הקומיסאר שעל הצבא, זה שהיה מתהלך בעיר עם פצצות בתוך כיסי הפראֶנטש, תקע לבין אצבעוֹתיה סיגריה בוערת והראה מתוך חיוך שני טורי שיניים לבנות.

מסביב לקומיסארים עמדה שלשלת של קצינים ורובים בידיהם.

אבל רוזנשטיין הזקן לא יכול עוד לראות את כל החזיון הזה. במרחק הגון ממקום הרצח עצר אותו קצין צעיר אחד:

— דום! לאן?

— הנאסרים — דיבר הזקן דברים מרוּסקים, כי נשימתו כבדה עליו מן המירוץ, ולא יכול דבר — הללוּ… מן העיר… על העגלה.

— הקומיסארים? — שאל הקצין.

— כן. בני… שם בני…

— בנך? — אמר הקצין. — אַ-האַ. טוב. בוא אחרי.

הוא הוביל אותו אל המחנה. בדרך ראה רוזנשטיין את האסירים הניצבים ליד הקיר. מן מבט הראשון הבדיל את שמואל ביניהם ונמשך אליו בזרועות פּשוּטות. אבל הקצין אחז בערפּו והפך את פניו לצד שכנגד והדף אותו הלאָה — אל מפקד המחנה. המפקד, איש גבוה, שמן, בעל שׂפמים עבים מסולסלים למעלה, עמד אצל אוטו-משא ומסר הוראות לקצינים צעירים אחדים כיצד לטעון אותם. הקצין שהביא את רוזנשטיין הרים את ידו אל צדעו:

— זה הנה בא במרוצה, אב הוא לאחד הקומיסארים.

המפקד הפנה את שפמיו לצד רוזנשטיין

— מה שמך?

אבל הזקן לא ענה על השאלה, אלא התנפּל על ברכיו, והתחיל נושק את המגפים המאובקים של המפקד.

— רחם, אדון! אַל תמיתהו! המת אותי תחתיו! כל אשר יש לי אתן כפרו. הכל!…

— מה יש לך? — הפסיקו המפקד.

— יש לי שטרות של ניקולאַי, יש לי אימפּריאַלים של זהב. אבני חן… קחו ממני הכל, גם כותנות חדשות, פּרוה טובה… הניחו אותו!

— חכה, אל תמהר — הפסיקו המפקד שוב — איפה כל הדברים האלה? פּה אצלך?

— בעיר, אדון, בארגזי. את כל רכושי אתן!

המפקד לא רצה עוד לשמוע. קרא לאחד מהקצינים:

— מוֹרוֹזוֹב! הכל נכון?

— נכון — ענה הקצין מוֹרוֹזוֹב.

— צריך איפוא לשים קץ. אין פּנאי…

ואל הקצין אשר הביא את רוזנשטיין פנה ואמר:

— טוב, החזק בו, אחר כך נראה.

והלך אל שורת הסוסים שעמדה לא הרחק מן המקום על האחוּ; היו כבר מאוכפים, נכונים לצאת לדרך. רוזנשטיין קפץ אחריו:

— אדון, רחמים, אדון!

אך ברגע זה קישקשה מאחריו מכונת יריה. הזקן הפך פניו לאחור בחפזה וראה, כי אחדים מן השורה של הקומיסארים שטוּחים כבר על האדמה. אולם הוּא לא שׂם לב אליהם. הוא ביקש את שמוּאל, ומיד מצא אותו. ביד אחת החזיק באשה הבכירה, שנסמכה על זרועו בראש תלוּי ארצה, ובשנית נופף באויר למעלה וקרא בקול — כנראה סיסמות. נשמעה המלה: “יחי…”

— שמואל! — קרא הזקן בקול — בני! שמואל!

הקצין הכה בנציב הרובה על צדו וגידף אותו בלשון חיילים:

— שתוק, בהמה…

רוזנשטיין נפל ארצה. אבל מהרה, מתוך חפזה יתירה, קם על רגליו. הוא ירא שמא יאחר דבר נחוּץ. מכונת היריה קישקשה עוד פעם, ועוד קשקוש קצר. רוזנשטיין ראה: כל הקומיסארים שעמדו לפני הקיר של המחסן הישן שכבוּ על הארץ. אי-אפשר היה כבר להבדיל ביניהם את שמוּאל — רב היה המרחק.

כמו זרם של רותחין עבר במוחו הרעיון: סוף. חסל. אין עוד מה לעשות. ומיד תקף אותו שויון רוח לכל אשר מסביב. הוריד את ראשו ונשאר עומד כסוס זקן, שלא יסכּון עוד לכל. הוּא ראה ולא השתדל לראות את אשר נעשה סביב.

ומסביב נעשו מעשים לא פשוטים. צופה בא במרוּצה והודיע, כי הגדוּד האוסטרי — כן, האוסטרי, ולא הגרמני, כמו שסיפרו בטאנייסק — הבא בדרך מגוּלאַי-פּוֹליה, מתקרב והולך, ואם אין הרצון לנפול בשבי, צריך להימלט תיכף ומיד. מהוּמה בתוך המחנה. חלק מהקצינים עלה מיד על הסוּסים ורכב לצד מריוּפּוֹל. החלק השני ישב באוטומובילים למשא ובעגלות ומיהר לעזוב את המקום. פלוגה קטנה של קצינים עם אוטומובילים לנוסעים, קלים, נשארה עוד לשם ליקוידציה של ה“קומביד” שנאסר בלילה על ידי הדרוֹזדוֹביים; כי גם את הכפר ניקו הדרוֹזדוֹביים מ“יסודות מזיקים”. את השבוּיים מן הכפר הוציאו בחפזה מן הגורן שישבו בה כלואים — אלה היו כמעט כולם בני-עלומים, שחתימת זקן לא היתה להם עוד. רק שנים מהם זקן של תיש היה להם, ולראשם מגבעות של עורות כבשים ממועכים. הקצינים הציגו אותם בו במקום, שלפני רגע נפלו שם הקומיסארים של הריפּובליקה הטאַנייסקית.

הקצין ששמר על הזקן רוזנשטיין, הרגיש פתאום מועקה: מה יעשה לזקן? לאָן ישׂים אותו? כלום יסחבהו אתו לרוֹסטוֹב? הנה צרה!

הוא גרד קצת בין שערו הנדיר מצבע הפשתן והחליט: — עמדוּ! — קרא אל הקצינים, שהתעסקו אצל מכונת-היריה הקטנה.

הדף את המרגל הזקן ודחף אותו במרוצה אל הקבוצה של האכרים הצעירים, תקע אותו ביניהם, סר בחפזון הצדה והרים ידו כלפי המורים:

— כבר! בעזרת שם. ס’בּוֹגוֹם!…

רוזנשטיין עמד בשויון רוח גמוּר. מכונת היריה הקטנה פעתה, כבן-גדי, אחת ושתים. זה, שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצארית, כרע קודם על ברכיו, ואחר נפל באלכסון לרגלי הקומיסארית הצעירה.

הקצינים ישבו במכוניות ונסעו בחפזון. אכרי הכפר באו עם אתים וכרוּ בור עמוק ורחב בקצה החורשה. את אלה שהיו משלהם אספו ונשאו אותם אל הכפר. את הזרים, הקומיסארים ורוזנשטיין הזקן, קברו בבור העמוק והרחב.

ואולי שם, בתוך הבור, הוּנח המרגל הזקן בצדו של בנו הקומיסאר שמואל.

ימתק להם עפרם.