כבר הבאתי לפניכם כמה סיפורי מעשיות על שיחה ושיגה של התינוקת השובבה; וכעת, בבואי לספר את פרשת פרח השמים, נוקפני לבי, שמא לא תמצאו בה עוד עניין רב ולא כל חידוש. אנו הרי אוהבים סיפורים חדשים, כשם שהנני להוט אחרי זמירות חדשות. וסיפור ללא חידוש הוא כשמים ללא שמש, כסירה באין מפרש, או כמו שאומרים, כרועה בלי חליל. אף-על-פי-כן הנני נדרש לסיפור המעשה על פרח השמים, שהתינוקת היא הנפש הפועלת בו, מאחר שהדרישה לחידושים היא באמת נושא הסיפור הזה.

ראשית חכמה, אף התינוקת משתוקקת תמיד לחידושים, וכל שאין בו משום חידוש אינו מעלה כל חן לפניה.

כל פעם שהיא שומעת זמרת ציפור מבין העפאים של האילן העומד מול חלוננו מתאווה היא לדעת, אם זה שיר חדש ואם הציפור הנותנת קולה בשיר היא חדשה, או בלשונה שלה, אם הציפור היא תמולית או היומית. הוא הדין חוקרת היא בכל יום מה שורש חדש יש בשמש, היא גם מעוררת מפעם לפעם את השאלה מתי יהיה יום הולדת של השמש. וכשאמרנו לה פעם, שזו היא אותה שמש של תמול, כמעט געתה בבכי, נענעה את הכפונת שלה כלפי מעלה ונתנה עלינו בקול מרעיד עקשני: זו לגמרי לא שמש תמולית. התמולית כבר הלכה לה וזו כלל חדשה. כיוצא בכך יש בה צמאון לדעת כל פעם שהננו באים אל שפת הים, אם זה ים כמו תמיד. וכשהבענו פעם בפה מלא את הסכמתנו לסברתה, שלבה כפיה דרך צער ואמרה בקול עצוב מאוד: ים של תמיד זה כלל לא ים. כלל גדול בידי התינוקת; כל הדברים הם חדשים וכל החדשים הם דברים, ואם לאו אזי הם לא כלומים. כל הדברים כך, היא גופה לא כל שכן חדשה תמיד, לכן נהוגה היא לומר לפעמים בהקיצה משנתה: אני היום חדשה מאוד, חדשה הרבה.

ועכשיו הגיעו עצמכם, כמה אוהבת התינוקת סיפורים חדשים וכמה מתקהה עליה כל סיפור המעשה שאין בו נופך חדש. לעולם היא מאיצה בנו לספר לה סיפור חדש הרבה. אין זו מלאכה קלה להמציא כל יום ופעמים גם כל שעה סיפור חדש. בסך הכול יש בעולם קומץ קטן של סיפורים, נאמר, עשרה אולי עשרים, ואולי, ואולי קצת יותר מעשרים, נגיד שלושים סיפור, וכל יתר הסיפורים, ויהא מניינם אלף או רבבה, חוזרים על אותם העניינים בשינויים כלשהם. ומהיכן ניקח סיפורים חדשים? אבל התינוקת. כיוון שעלה רצון לפניה לשמוע סיפור חדש הרבה, שוב אין רחמים לפניה ואין שום דחיה או שהייה מתקבלת על דעתה. סיפור – ויהי מה! אין ברירה אלא לחפור סיפור ממטמונים, לחפשו בין העננים, לעוף אל הציפורים ולקחת מהן סיפור.

המצוקה היא סגולה בדוקה לעורר את הכוח היוצר. לימים, כשראינו שכבר כלו כל הקצין ואזלו כל ההתחלות של סיפורים חדשים, מצאנו תחבולה להקל מעלינו במקצת את עמל היצירה על ידי שעשינו את התינוקת עצמה שותפה לכל מלאכת מחשבת שלנו. אמרנו לה כך: רצונך בסיפור חדש? ניחא. תגידי לנו: סיפור על מה? ביקשנו ממנה נושא. נתכוונו לחלק את העבודה בינינו מחצה על מחצה בקירוב. ולמען האמת אין זו חלוקה של מחצה על מחצה כלל. לעולם הנושא הוא יסוד הסיפור. יש לנו נושא חדש, כבר נעשה רוב המלאכה, השאר הוא בגדר פרפראות בלבד. רקע, עלילה, נפש פועלת, סוף טוב – אלו הם דברים של מה בכך.

הוסכם בינינו ובין התינוקת: היא לנו בתוכן הסיפור ואנו לה בסיפור עצמו. וכך סחנו לה במפורש:

״תגידי על מה לספר.״

מחאה כפונת אל כפונת, אחת, שתיים ושלוש, עשתה פנים עצובים, סימן להתעמקות במחשבות, ואמרה:

״אז תספרו לי מעשה בילדה שעפה לשמים.״

שאלנו מקצת בסקרנות ומקצת לשם שהות להכין את הרקע ואת הרקמה, ואולי גם בשביל להוציא מפי התינוקת עוד פרט או שניים לשזרם כחוטים לתוך הסיפור:

״ולמה עפה הילדה לשמים?״

״לקטוף שם פרח,״ נזרקה מפיה תשובת בזק.

חזרנו ושאלנו:

״בשביל לקטוף פרח יפה?״

השיבה בסבר-פנים חולמני:

״כן, יפה. יפה מאד. פרח יפה בוודאי. יפה כמו שיש פרח יפה בשמים, ולא כמו שזה פרח על האדמה. נכון שהפרחים על האדמה הם לא כל כך יפים כמו בשמים?״

אמרנו שזה נכון. וכיוון שראינו, שחשק הדיבור צלח על התינוקת ניחשנו, שיש בפיה להשמיענו עוד אמרי-שפר כיוצא באלו, לכן הוספנו ושאלנו:

״וריח טוב, יש לפרח שבשמים?״

״ריח טוב מאוד, חזק נורא,״ דיברה בעליצות מוסיפה והולכת, ״ריח כל כך חזק, שכל הציפורים עפו ממנו.״

״ולמה עפו הציפורים מן הריח?״

״לפי שהציפורים אינן אוהבות ריח חזק הרבה. הן מתפחדות ממנו,״ השיבה בעיון-מחשבה. אך הילדה לא התפחדה מפני הריח החזק. לא, לא התפחדה אף כלום – הפטירה בשהייה של התבוננות.

ואף אנו ענינו חלקנו ואמרנו:

״הילדה בוודאי לא התפחדה מפני הריח החזק של הפרח שבשמים, כי היא היתה ילדה חכמה ילדה חכמה, יודעת, שהפרח ריחו חזק תמיד.״

״וזה כלל לא נכון, שכל פרח יש לו ריח חזק מאוד כל כך,״ הטיחה התינוקת כנגדנו, ״ושהפרח ריחו חזק תמיד. אף פרח שיש לו ריח חזק הוא לא חזק בתמיד. פרח לא אוהב להיות בתמיד. ואם הוא בתמיד אזי הוא פרח טיפשון.״

״אבל הפרח יפה תמיד,״ נכשלנו שוב בפליטת-פה. מן הסתם משום שביקשנו לתקן דבר-מה. ועל כך ענתה ואמרה התינוקת:

״וזה כלל לא נכון, שכל פרח הוא יפה תמיד. רק פרח השמים, שקטפה אותו הילדה, הוא יפה תמיד. לפי שהוא בשמים, יש לו ריח חזק מאוד, ריח טוב כזה, שלא יש אף פעם על האדמה. והוא יפה בתמיד. ויש לו גם ריח חזק. פרח השמים הוא חדש בתמיד בתמיד. וגם הילדה שעפה לשם היתה יפה. נכון שהיתה יפה?״ שאלה לבסוף בהיסוס מפורש. ״כמו מי היתה יפה?״

״כמו את.״

״לא, כמו הפרח שבשמים היתה יפה. אז תגידו גם אתם כמו הפרח שבשמים היתה יפה.״

אמרנו כפי שנצטוינו.

שאלה התינוקת:

״ומה עשתה הילדה לפרח שקטפה אותו?״

״ומה עשתה לו?״ שאלנו גם אנו, באין מענה בפינו.

״אזי אתם שואלים סיפור. ואני רוצה שתספרו לי סיפור,״ קראה התינוקת בשפך צחוק, שהיתה בו גם שמינית של בכי, ודומה היה, שהוא עלול ברגע כמימרא להתגלגל לבכי ממש – ״אז מי מספר את הסיפור על הילדה שעפה לשמים וקטפה שם את הפרח? אתם תספרו לי מה עשתה הילדה לפרח שקטפה אותו?״

״מה עשתה? באמת לא יודעים. אולי נשקה לפרח?״

התינוקת צהלה בצחוקה:

״זה כך היה באמת. הילדה נשקה לפרח, נשיקת-פרפר נשקה לו.״

״נשיקת פרפר? וכי פרפר נושק?״

״בטח נושק. פרפר נושק ככה, כמו שיש רוח וזו נושקת לי ועפה לה. כשאני רוקדת ברוח. כמו יונה אני אזי. כמו יונה היושבת גבוה-גבוה, למעלה על החוט… על החוט שעל העמוד. יושבת לה היונה לבדה, ופתאום היא עפה משם, עפה ושוב פעם עפה. גם אני רוצה לעוף.״

כיוון שהתינוקת הביעה את רצונה לעוף נעשה העניין מעורר דאגה. ניתנה האמת להיאמר, כשם שהיא שובבה כך היא עקשנית, וכשעולה לפניה רצון שוב אין לבטלו על נקלה. תקיפה היא בדעתה ואינה מוותרת. קצת נחמה יש, שפעמים היא מביעה משאלות ככה סתם, היינו, בצחוק, מעשה משובה. אבל ניכרים הדברים, שהרצון לעוף אינו כלל אצלה מצב-רוח עובר. מפעם לפעם היא חוזרת עליו. והנה היא מוחאת כפונת אל כפונת, אחת, שתיים ושלוש. מחיאה משולשת זו סימן הוא לדרישה במפגיע. וכך הצהירה לאלתר:

״אני רוצה שיהיו לי כנפיים כמו ליונה. כנפיים אני רוצה.״

לא עוד דבר-הלצה, משמע. כאן פירצה הקוראת לסכנה. בשביל לסתמה החזרנו את השיחה אל נושאה העיקרי.

״ובכן, הילדה היפה נשקה לפרח היפה. נכון?״

״אבל למה נשקה הילדה לפרח?״

הטיחה עלינו מבט ספק רגשני ספק שובבני.

״לפי שהיא אהבה את הפרח.״

״והפרח אהב את הילדה?״

״אהב אותה מאוד.״

״ולמה אהב הפרח את הילדה?״

״לפי שהיא היתה ילדה יפה וחכמה.״

על כך השיבה התינוקת בנענוע-ראש לאו גמור.

״לא, היא לא היתה כלל חכמה כל-כך הילדה. היא היתה רק יפה.״

״ילדה יפה היא גם חכמה.״

צללה במחשבות. ולאחר ישוב הדעת מעט אמרה בפסקנות:

״הילדה היתה יפה וגם חכמה, אבל חכמה יותר.״

הסכמנו למען השלום, ואמרנו:

״נכון, הילדה היתה יפה יותר. יפה כפרח״.

״אבל לא חכמה כפרח. הפרח הוא אף פעם לא חכם.״

אלא שחיש מהר חזרה בה.

״פעם גם הפרח חכם. חכם כמו שפרח. אבל לא חכם כמו שילדה חכמה. נכון?״

״נכון.״

״ואני רוצה לראות את הילדה, שהיתה יפה כפרח וחכמה אף יותר מן הפרח,״ קראה התינוקת בריגשת-נפש והסתכלה בנו בסבר-פנים נבוך ונחרד, כמו נטרדה ממצוקה נפשית שאין לבטאה. אותה שעה פתחה בנענוע רגזני של כפיה, ובהפשילה כלפי מעלה את התלתל הממרה, הגולש לרגעים על מצחה, גערה בו בקפידה רבה.

״תלתל רע, לא נותן לי להביט לשמים לראות שם את הפרח, לראות את הילדה, אם היא יפה הרבה, הרבה הרבה יפה.״

ובנעימה פינוקית:

״גם אני רוצה להיות יפה כמו הילדה ההיא היפה, שקטפה את הפרח בשמים.״

מיד הסכמנו לה בהן-צדקנו.

״אזי אני רוצה להיות יפה גם כמו הפרח בשמים.״

אף לכך נתַנו את אישורנו מניה וביה. שביב ספק רגשני ספק שובבני, הנוצץ בעיניה נשקף כעת לח ומרעיד, כמו נמזגה לתוכו טלילה דומעת, קולה היה חם:

״ואני רוצה להיות תמידנית גם כפרח היפה. חדשה גם ותמידנית.״

מאחר שהסתכלנו בה במבטים שוחרים ותוהים מחמת קוצר המשיג לעמוד על כוונתה, עמדה ופירשה:

״תמידנית זה ככה כמו פרח שהוא יפה היום, עוד יום הוא יפה גם, ועוד יום הוא עוד יפה. משום שהוא תמידני. ואני לא רוצה להיות אף פעם לא-יפה. אני רוצה להיות יפה ותמידנית גם.״

ולפי שדיוקנה הצח התקדר לפתע בעב-ענן נזדרזנו לגרש את העננים בפסוק קצר מעליה לאמר:

״את יפה, יפה תמיד. יפה תהיי כמעט תמיד.״

״כמעט״ זה היה, כנראה פליטת-פה. ואולי גם מס קטן שלא מדעת לאמת המציאות המרה, העומדת תמיד אחרי כתלי הילדות והנעורים.

כגשם ביום בהיר בשחקים פרץ זרם הדמעות מעיניה וניגר על לחייה. היא דיברה, אך קולה בכה:

״אני לא רוצה כמעט. אני לא רוצה בתמיד של כמעט. אני רוצה בתמיד של פשוט. אני רוצה להיות תמידנית כפרח השמים!״

מי יעמוד בפני דמעת תינוקת? אפילו האמת הכחושה גרומת העצמות של המציאות המרה לא תעמוד בפניה. אזרנו כוח ואמרנו:

״יפה תהיי, תמידנית גם כפרח השמים.״

העננים על פניה נמוגו חיש מהר, הרבה יותר מהר מן השמים, המיטהרים גם כן לפעמים עד מהרה. נסו ממנה יגון ואנחה. שלחה את זרתה הקטנה לשלות את שרידי הפנינים מזוויות עיניה ואמרה:

״אזי אני רוצה להריח גם את פרח השמים.״

מיד נכנסנו לעצה והנה מה שהעלינו אחרי ישוב הדעת:

״אַת תושיטי את ידך כלפי מעלה ותקטפי עלה אחד מן הפרח להריח בו.״

עשתה כך. שלחה את הכפונת כלפי מעלה, קטפה את הפרח, הגישתו אל חוטמה ואמרה:

״זה כל כך ריח טוב שאני כלל לא מריחה אותו. זה הוא מריח בעצמו אלי, נכנס לי לאף.״

עיינה קצת במחשבתה והפטירה:

״הפרח לא רוצה עוד להיות אצלי. הוא רוצה שוב לעוף לשמים. אז אני משליכה אותו חזרה לשמים ובלי הריח שלו, כי כל הריח שלו נכנס לי לאף. אזי הוא שלי ולגמרי אצלי ודי.״

לא יצא רגע קטן והיא דרכה עלינו מבט מפיק חמלה ואמרה:

״ואני כלל ילדה לא טובה, כי אני לבד לקחתי לי את כל הריח של פרח השמים ולכם לא נתתי אף טיף-טיפה ממנו. בעד זה אני ילדה רעה.״

נחמנו אותה שאף-על-פי-כן היא ילדה טובה. היא רק שכחה להגיש את הפרח גם לנו. ובפעם אחרת כשתקטוף פרח מן השמים, תתן גם לנו להריח.

״אזי אני באמת אעשה כך,״ אמרה וכן עשתה. מיד הושיטה את הכפונת כלפי מעלה, הורידה משם את הפרח החדש התמידני והגישה לנו להריח בו.

שאפנו את הבושם הטוב, את ריח התמיד, את השמימי הזה. נתן בנו את ניחוחו באמת וברכנו עליו ברכת בורא מיני בשמים.

כשהבטנו בזוהר הקורן מדיוקן התינוקת ניחשנו כי מנוגה נגדו עלתה אילת השחר גם בפנינו. והתינוקת אמרה בקפידה קלה: ״וכלל לא סיפור סיפרתם לי.״