פליאה היא, לא כן? מה עניין חלב אצל תמונה? אך את הצירוף המוזר הזה לא מלבי בדיתי. מפי התינוקת שמעתי אותו מפורש. אלו הם קצות שיחה של השובבה, המתנכרת במעלליה ובמלליה.
אוהבת היא לשחק לפנינו בפלאי-צירופים ובחידודי-מלים, בלשון נופל על לשון ובלצון נופל על לצון.
דרך משל, אומרת היא: ״לקחתי ממנך את התיק, לקחתי ממנך את המשקפיים.״ אומרת וגם עושה. מוציאה בחוזקה את התיק מידי, מורידה בחטף את המשקפיים מעל עיני ונוטלת לה, כזוכה בהם מן ההפקר. מילא, תיקח. אבל אין הדעת סובלת קלקול הלשון. קלקול הלשון הרגל לא טוב הוא, העלול להיעשות טבע, על אחת כמה וכמה פגיעה בדקדוק, העולה אצל רבים למעין תאווה. מסבירים לה בזהירות רוב נימוס, שהדין הוא לומר ממך ולא ממנך. אך התינוקת בשלה: ממנך ולא ממך. וטעמה עמה: ממני, ממנך. מסתבר שאף היא, לפי הבנתה, שוקדת על עברית כהלכה. אבל ניכר בכל זאת יצר הקנטור הפועל בה. אפילו מבינה בשכלה שהדין עמנו, אינה רוצה לקבל עליה את הדין. אין היא חולקת על דעתנו, אבל חולקת היא על זכותנו לכפות גם עליה את רצוננו או את חוקינו.
לא רק בלשון, אף בהגיון היא עושה פעמים כבתוך שלה ומפליאה אותנו לעתים בביטויים משונים במקצת, כגון שאומרת: הרוח מחבקת אותי, השמש מביטה אלי, הפרפר עף אלי ונשק לי, הנה היונה מסתרקת: כלומר, היונה, הניצבת על חוט החשמל ומנקרת מפעם לפעם במקורה חלקי-גופה השונים ונראית כמתקנת את תסרוקתה. פעם אמרה: ״הביטו, בובה אדומה על העץ!״ אותה שעה נתנה את מבטה בפרח אדום שצמח בן-לילה בעץ הפונציאנה שמנגד לחלון. אכלה ביצה ואמרה, שהבטן תהיה עכשיו הבית של הביצה. פעם הורתה על כיכר הדשא, ואמרה, שהוא ים ירוק, ודווקא דיבור זה לא היה לפלא בעינינו, מאחר שמצוי הוא הרבה בכל הספרים, אם כי התינוקת לא הגיעה עדיין לפרק של קריאה בספרים. אבל מתמיה ביותר שנהגה לחבר יחד שני דברים רחוקים זה מזה לגמרי, שזיווגם אינו מתקבל כלל על השכל הישר. וכך היא באה עלינו להגיש לה בבוקר לפת שחרית חלב עם תמונה.
שאלנוה בתמיהה:
״חלב עם תמונה. הכיצד? חלב שותים, אבל כלום אפשר לשתות גם תמוּנה?״ הסתכלה בנו התינוקת בתימהון ממש לא הבינה מה אנו סחים. טעות היתה בנו, חוסר-הבנה פשוּט. שכחנו כי אין אנו והיא תמימי דעים ותמימי-טעם בדברים רבים. מסתמא אפשר לשתות גם תמונה, כשם ששותים אוויר. למשל, שותים מבלי דעת. והתינוקת באמת נוהגת כך לעתים בכוונת מכוון: שותה אוויר, גומעת את השמש, אוכלת נשיקות, שנותנת לה הרוח, דולה גשם מן העננים. קסמים במבטיה, וכשהיא מרימה אותם כלפי מעלה ונועצת אותם ממש-ממש בעננים ואף תובעת אותם בפיה ״תורידו לי גשם״, מיד הם עושים את רצונה, יורד גשם שוטף, והיא שטה ביבשה כדג בנהר. כושפנית היא, הפעוטה. היא עושה תמיד את חפצה וחפצה שהכול יעשו את כל חפצה. וכשלא עושים את רצונה היא אומרת ״יהי״, ומיד נברא לפי פקודתה יש מאין. אזי היא לוקחת בידים מעט תכלת מן השמים, לשה ממנה בצק. את הבצק מגלגלת לעוגות, את העוגות היא מעלה אחת-שתים כלפי מעלה אל השמש והן נאפות לה. אין היא רעת-לב, חלילה. לא היא לבד אוכלת מן העוגות, היא תורמת. גם לנו פרוסה לאיש. אכלה ושבעה הריהי חומדת לה שעשועים מעט. לעולם היא מקדימה מזון לחזון. וכטוב לבה בשעשועים אז היא לוקחת ממנך אוזן אחת, לוקחת לה ודי. ושוב אין ליך שתי אוזנות, כי אם אוזן אחת ליך. פעמים היא לוקחת ממך עין אחת, לוקחת ממך פירור של חוטם, פרוסונת מן המצח, יד או אצבע אחת. או שהיא לוקחת את הכל ממנך – ואיננך. ודי.
ידענו גם ידענו שיחה ושיגה, שהם פעמים על דרך החידוד וההיתול. אלא שמשום-מה נשתכח מאתנו הפעם דבר זה: צרה היא בגדולים, היודעים הרבה וגם שוכחים הרבה. ולא כן התינוקת: יודעת מעט, אך אינה שוכחת כלום. לכן לא שכחה את מבוקשה לקבל מידינו חלב עם תמונה. עמדה עלינו בתוקף ואף הטיחה כנגדנו דברי כבושים:
״זה כלל לא נכון. יש חלב עם תמונה.״
אף הסבירה לנו את העניין בטוב טעם ודעת: ״פעם חלב בלי תמונה, פעם תמונה בלי חלב ופעם חלב עם תמונה. ואני רוצה שתתנוּ לי חלב עם תמונה.״
הקשישים הללו, כשמם כן הם: קשי-תפיסה. חוששני, רעיון זה מנקר אותה שעה גם במחשבתה. קורא אני אותו במבטה המפיק השתאות יתירה, משל היא אומרת: מדברים אליכם בשכל, אך אין אתם מבינים לשון בני אדם כל צורכה. אהה. הכרת-פנינו ענתה בעיני התינוקת את קוצר השגתנוּ. תחילה נצנץ וזרח במבטה אגל-טל, אות מבשר לבכי הממשמש ובא. אך חיש מהר גברה חֵילִים ופתחה במפעל הסברה נרחב יותר לשבר את האוזן ואף לפקוח עיני השכל, כדרך שאנו נוהגים להחיש לה עזרה של פיתוח והשכלה כל פעם שמבוכה רעיונית יורדת עליה. לכאורה השיאה אותנוּ לעניין אחר, אבל מעניין לעניין חזרה אל זה העניין. אמרה כך: ״למה השמש רחוקה הרבה? רוצה אני בשמש קרובה.״ אמרה ועשתה הרימה את היד כלפי מעלה ולקחה לה את השמש – ולתוספת דעת פתחה ואמרה: ״אני רוצה שתהיה לי שמש בבית – ודי.״ ובכך הורתה לנו שיעור לדוגמה כיצד משיגים מה שרוצים, אם רוצים באמת. לא זו אף זו. לא די שהורידה בכפונת שלה את השמש במרום נהגה בנדיבות-לב שאין לה שיעור, עמדה ונתנה לנו את השמש במתנה גמורה.
בידוע, שהמקבל מתנה חייב שלמי-תודה. אך אנו חייבים לתינוקת מלבד שלמי-תודה גם שלמי-תורה, שהרי שום דבר, ואף השמש, לא בשמים הוא. גם השמים לא בשמים הם. השמים שמים לנו, הארץ על אחת כמה וכמה, היא שלנו. הכול שלנו. הכול נתון לנו. אין אנו חסרים אלא רצון, או דמיון חזק, בשביל לקחת. אילו התינוקת גדלה בהרף-עין אחד לעיני לרכוש לה מדע ולשון הייתי בעונג רב רומז לה על הכתוב ״המשביע לכל חי רצון״ כמה גדול כוחו של רצון. ובלבד שיהיה זה רצון לשובע ולא לרזון. רפה-רצון הוא גם רפה-ידיים.
התינוקת נתברכה בשובע רצון. עתים עולה רצון לפניה להוריד את השמש מן השמים ועתים לעשות עוּגות מן התכלת או בּוּבות מן העננים. מה פליאה היא שנתחשק לה חלב עם תמונה?
לא היתה ברירה: הגשנו לה חלב עם תמונה. ולא תמונה על פי פשט, כי אם על פי דרש ורמז. וזאת בלחישה: אף התינוקת היטב יודעת להבדיל בין באמת לבצחוק. אולם גם בצחוקה היא נוהגת במעשי-קונדס שלה מתוך לב שלם. אף משחקה הוא כבד-ראש. ואף אנו הגשנו לה בלב תמים חלב עם תמונה.
הואיל ושיחקה לה השעה לקבל מידינו את מלוא מבוקשה, עמדה והשמיעה בפנינו בקשות מזה הסוג כמו מתוך קרן השפע, רצונה, אומרת היא, שניתן לה תפוח עם רוח, כפית עם ידית, אבטיח עם שטיח, פטריה עם מטריה, משקפיים, רק מספריים עם מגפיים, כוכב עם אף, ברק עם מרק, נעלים על הגג, כלבלב קטן האוכל תפוח-זהב, בובון עם כדורון, על הכרוב מרקד זבוב, צפור ועמה כלוב, עורב עם חורף. ״ואני רוצה שיהיה חורף. תיכף ומיד שיהיה חורף. וזה משום שהקור הולך אל החורף מפחד העורב ועף לו. ואם יברח העורב תתנו לי רימון עם קנמון. קטנה כוס ובה גדול אגוז. לא, לא, אני רוצה נעל השותה טל, גשם עם שמש, ענק קטן כרמש, קרנף וז׳יראף גדול-גדול ויש לו קרן במקום אף. ולאחר כך תתנו לי אריה ומעט תות השדה – ודי! וכלל לא די, אני רוצה כדור-אף ולו כנף. וכשמעיפים אותו רואים נעל, שיש בה כדור-סל. וכלל איני רוצה נעל וכדור. אני רוצה רק אריה גדול, גדול כמו כל העולם, וגם אריה עם טלה, טלה קטן כמו כפית ובכפית יש חבית, מים הרבה-הרבה בחבית, וכששותים את המים זה כלל לא מים, זה יין. יין מלא בחבית. אני אשתה רק בחבית אז תנו לי״ – גמרה את שיחה, אם באמת גמרה אותו. בנעימה של תחנון מפונק, אשר רק חוט השערה מפסיק בינו לבין הבכי. לא היתה לנו ברירה. היא הכול ביקשה ואנו הכול לה הגשנו. ועדיין את דעתה לא הנחנו, כי דבר-מה חשוב זנחנו. כן, עיקר שכחנו. הה, השכחה! כל הסיבוכים שלנו ממנה באים. שכחנו, מה שכחנו? את המגש שכחנו. הגעו עצמכם, התינוקת חזרה בה חיש מהר מן רוב משאלותיה, ואין היא מבקשת לעת עתה, אלא לתת לה שמש עם יתוש, הר ופרעוש, לא כי סוס ועליו פרש, פרפר קטן רץ אחרי נחש. זבוב גדול כמו הים, ענן כמו פיל. לא כי היא רוצה רק חליל, חליל גם כן גדול כפיל. חליל, חליל. אבל שיהיה מונח על מגש. ושוב היא חזרה ורוצה מלבד החליל עוד הרבה-הרבה דברים, את כל העולם היא רוצה אבל שיהיה מונח על מגש, ולא של קש, של זהב מגש, מגש.
לא היה לנו זהב. שאלנו עצה מן התינוקת היכן לקחת זהב ואין לנו זהב. אמרה שנלך ונקח עגלה ואנחנו נהיה שני סוּסים. לא אחד סוּס ואחד פרש. ונלך לחפור זהב. זהב, הרבה זהב, לעשות ממנו מגש, מגש. עשינו כך. נרתמנו לעגלה, רצנו, חשנו, דשנו, דשדשנו והגענו אל עפרות הזהב. עשינו מגש. עבדנו ברעש, ברעש, ויצא לנו מגש. מגש זהב. צברנו דברים הרבה-הרבה בערב-רב, חפצים בהמון. ערמנו אותם בערימה, ובה אדם, חיה, עוף ובהמה, כל מה שיש בעולם וגם את העולם כמו שהוא יש, אותו כולו, הוא וכל חללו. אוצר בלום. אגירה לשעת חירום, אוסם מלא מזן אל זן, כל תבואות-השדה ופרי עץ הגן. כבר אמרנו, שהיה שם כל החי למינהו. אך התינוקת ביקשה במפורש להביא גם את התן. ואנחנו כטוב עלינו לבנוּ הוספנו גם מן השמים, מן, מן. רק מן? גם נחלי אפרסמון, חלב ודבש הון ואמרנו לתינוקת, שהננו עשירים בבקר ובעדרי-צאן, בקר כגובה ההר. כיוון שהגשנו לה חלב, חלב, חלב, עד שאמרה כבר יש לי רב, נתנו לה בלב שלם ובאמונה את התמונה, הבאנו לה כל מכמני תבל ושמנו בתל. לא הותרנו מאום במלוא היקום, אף לא את היקום עצמו, לאמר, עולם ומלואו. ואת כל הנפש והרכוש שמנו על המגש. ואת המגש הנחנו על הכפונת הקטנה של התינוקת, אשר לקוטן שלה אין דוגמה ומשל בעולם כולו.
לקחה התינוקת את כל הכבודה הזאת בחן ובענווה ובנחת-רוח, כלומר, בצחוק, וכלל לא בצחוק, כי אם באמת ובאמת, לקחה את היקום כולו וייחדה לו מקום מכובד בתוך מלאי צעצועיה. לא נכון בוודאי, לא בתוך המלאי, אמנם תחילה ביקשה לזרקו בין צעצועיה וגרוטאותיה, בקרב כל המלאי של הכלים השבורים והחפצים הנכים וכל האביזרים של תקשיטיה. אבל מיד חזרה בה ושמה את העולם המכובד עד למאוד בין זרועותיה, לחבקו ולנשקו ולאמצו אל לבה. כן, היא חיבקה את העולם בזרועותיה, סגרה אותו שם. סגרה עליו את כל הכול, למען לא יגש זר לנגוע בהאוצר היקר, שהנהו שלה, כולו שלה, גנזה אותו למשמרת למועדים ארוכים. אותה שעה ניתן מפיה הצו לבל ניגע בו גם אנחנו אף בקצה אצבע, כי הוא שלי, הכול רק שלי.
הרגל לתינוקת, שכל חפץ, שהניחה עליו את הכפונת הקטנה שלה, קם לו לקניין פרטי, חרם לה, רק לה, כולו שלה, ואף לא בטיפ-טיפה לא שלה.
אולם לא לאורך שעה שוקדת היא על קדושת הקניין. חליפות ברוחה. רגע היא רודפת אחרי קניינים להבהיל, ומשנהו קופצת עליה רוח נדיבה, והיא מוכנה לנדב לכל המבקש חפץ יקר שלה. וכך עלה לה גם עכשיו, לאחר שהניחה את הכפונת שלה על החופן, ובו עולם ומלואו, ועשתה בו חזקה, כי חיש מהר צלחה עליה רוח גדולה, רוח חשק הנתינה, רוח אהבת הבריות. פתחה את הכפונת שלה באהבה וברחמים, ובגודל-נפש נתנה לנו שי את כל האוצר שלה, את כל הכול, את האוסם המלא מזן אל זן משמני הארץ ומן השמים מן. הגישה לנו את העולם כולו משל הוא פירור קטן – ודי.
וכשקיבלנו את כל המלאי, אמרנו: אשרינו שככה לנו לקבל את זה השי מעם התינוקת, מן הכפונת שלה, הקטנה, הפתוחה, הטובה.
בושה לספר? לא, לא בושה. תינוקות בוכים. אין הדמעות מצויות אצל הבאים בימים. אינן מצויות. ובכל זאת דלל גם דלל מעיין דמעותינו. אבל מעיין אינו נדלל. הוא רק נסתם. נסתם ונפתח. צריך רק שיבוא מי ויפקח את הגל. והנה התינוקת הזאת… בושה לספר? לא. לא בושה.
וכשראתה התינוקת קצת מן האגלים הזוהרים, המצויים אצלה בשפע, כשהן מתגלגלות ויורדות מעל הפנים, המוארים תמיד כנגדה, אמרה:
״זה מצחיק נורא.״
צחקה הרבה בקולה כפעמון. היא צחקה, צחקה. ואנו – לא כן. ואולי גם כן. והיה זה צחוק מהול בדבר-מה שאינו צחוק, כי אם היפוכו. הלך הצחוק מחיל אל חיל, והיה אולי מי שהלך מבכי אל בכי. אבל גם צחקנו. כן, צחקנו מאוד, צחוק לח מאוד.
אותה שעה למדנו באמת תורה מפי התינוקת, והיא, שכל הדברים שארי-בשר ושארי-רוח הם זה לזה. אין שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית. הכול מצטרף להכול. כל העניינים יחד שלובים ומחורזים. ואין זה עניין של רזין דרזין, כי אם של פשט, פשט, פשט. יש בחיים אור זרוע. אך החיים גם זרועים כלאיים. כל מנה היא מנה אחת אפיים. בנימין אינו אפרים. אך יעקב שיכל את ידיו ונהיה אפרים לבנימין. הרבה עושה חזון והרבה – יגיע כפיים. פשיטא שיש חלב עם תמונה, כשם שיש תמונה ובה חלב, כלומר, שהיא זבת חלב או דבש או מותק החלום.
ומופת נאמן לכך הוא גם העסיס הניגר מן העיניים. אף הוא דבר-ביניים. תוכו צפון חלב, דם וגם דמע סתם.
לא בדם, כי אם בדמע, יחיה העם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.