רקע
אליעזר שטיינמן
שיח ושיג

 

שיחה שכזאת    🔗

״בת כמה את?״

״בעוד חודש ושני ימים אהיה בת ארבע וחצי. ואת בת כמה?״

״אני כבר שכחתי מתי היה יום הולדת שלי כשהייתי בת ארבע. כבר יותר משלושה חדשים ואפילו מארבעה חדשים אולי.״

״יש לך אח גדול?״

״לא.״

״ומה את עושה כשילד רע ברחוב מכה אותך?״

״אני בוכה. ולך יש אח גדול?״

״יש לי אח. בטח יש לי. הוא עדיין לא נולד.״

״ומתי יוולד לך?״

״אני לא יודעת. זה אמא שלי יודעת. הוא אצלה בבטן, ובטח יוולד לה.״

״אז גם לך אין עדיין אח. וכשילד רע מכה אותך ברחוב, מה את עושה?״

״אני כלל לא נותנת לו שיכה אותי. תיכף בורחת.״

״ואם הוא יתפוס אותך?״

הוא לא יכול לתפוס אותי. אני עושה קפיצה אחת וכבר אני בבית שלי.״

״האם את הולכת לגנון?״

״הלכתי לגנון וברחתי. היה שם בריון קטן, רצה להכות אותי, בכיתי וברחתי ולא חפצתי יותר ללכת לשם, שלא אבכה עוד פעם. ואת הולכת לגנון?״

״פעם הולכת ופעם לא הולכת. הגננת שלי לא טובה. היא פזלנית.״

״מה זאת פזלנית?״

״היא כזאת היא שפוזלת בעיניה.״

״אני כלל לא יודעת מה זאת פוזלת בעיניים.״

״פוזלת היא כשעין אחת מביטה להנה ועין שנייה להנה. לא מביטות העיניים ישר. והן רואות תמיד. הגננת שלי איפה שאת עומדת, אפילו בקצה החדר, בפינה, היא רואה מה שאַת עושה. היא לא טובה. הכול היא רואה. כעסנית נורא. את אוהבת כעסניות?״

״כשאהיה גדולה אהיה כעסנית כמו אמא שלי.״

״מה עושה אבא שלך?״

״בקיץ הוא מתרחץ בים. הוא הולך כל יום להתרחץ.״

״ואבא שלי לא אוהב ים. לא אוהב ים – ודי.״

״אבא שלי אומר שכלב שחור הוא לא יפה.״

״פעם ראיתי כלב שחור גדול-גדול כמו הבית הזה, כמו אנייה, כמו כל העולם, מן הסתם אני אז ישנתי. וכלל לא נבהלתי מפניו. כלל לא פחדתי שינשוך אותי.״

״ואני פעם ראיתי ברחוב לא בצחוק, באמת. כלב שחור גדול, שחור כמו מת. אומרים שאדם מת הוא שחור.״

״בטח הוא נעשה שחור כמו האדמה בעד שמורידים אותו עמוק באדמה. מכסים אותו בעפר הרבה הרבה – ודי. הוא כבר לא-יש. ידברו, יצעקו אליו ואפילו שיבכו הרבה. הוא לא שומע.״

״אני מדברת עכשיו ולמה גם את מדברת? התחלתי לספר לך על הכלב הגדול שראיתי. הוא היה שחור. רדף אחרי ונתפחדתי מאוד. צעקתי: ׳אבא, כלב.׳ חשב אבא שלי שאני קוראת לו כלב. רצה להרביץ לי. אמרתי לו: ׳אבא, לא אתה הכלב, רק הכלב הוא כלב והוא רץ אחרי ונתפחדתי.׳ כששמע אבא שלי צחק הרבה וגם אני צחקתי וצחקנו שנינו.״

״ואבא שלי אף פעם אינו צוחק, אפילו כשהוא מרכיב אותי עליו אינו צוחק. רק אמא שלי צוחקת לפעמים ואז אבא שלי כועס עליה למה היא צוחקת.״

״כשאבא שלי כועס על אמא שלי אני בוכה.״

״פעם שאלתי את אבא שלי, אם העולם הוא גדול כמו להעמיד אלף אבאים זה על זה עד לשמים, או שהוא גדול יותר. גדול כמו ים אחד ועוד ים ועוד הרבה ימים.״

״ואני חושבת שהעולם הוא כמו לילה, שהוא תמיד חושך ואם לא ישנים ושוכבים בחושך מתפחדים מאוד.״

״אני אפילו כשלא ישנה בלילה אני מתפחדת, רק קוראַה לאמא׳לה ואומרת לה: ׳אל תישני, אמא׳לה, גם אני לא יושנת.׳ אז אבא כשמתעורר מרביץ לי.״


 

הגיבור    🔗

״אני גדול ממך. כבר אני בן שש.״

״אני גדול ממך. אתה רק בן שש, ואני בן חמש ותשעה חדשים ושלושה שבועות ושני ימים. כך אמרה היום אמא שלי.״

״אני חזק ממך.״

״לא, אני חזק ממך. אם אני ארצה אוכל להפיל את הבית הגדול הזה. רואה אותה אותו, שם מנגד?״

״ואני אם ארצה אוכל לעקור את העץ הגבוה ליד הבית. כזה אני גיבור.״

״ואני אם ארצה אוכל להעמיד את האוטובוסים שלא ילכו כלל. ואפילו מפני השוטר אינני מפחד. אני חזק גם מאבא שלי. חזק כמו אלוהים.״

״אתה יודע איפה אלוהים?״

״בטח אני יודע. הוא בשמים.״

״ולי אמר אחי הגדול אליק – אתה מכיר אותו? – שלגמרי אין שם בשמים אלוהים, כי שם למעלה בשמים רק אוויר ולא יותר. כך אמר לי. אמר לי שכשאני אהיה גדול כמוהו גם כן לא אאמין שיש אלוהים.״

״ואבא שלי אמר לאמא שלי שבקרוב לא ימותו עוד ואפילו לא יהיו חולים כלל ושום איש לא ימות עוד.״

״וגם הזקנים לא ימותו?״

״בטח שלא. ויהיו בעולם המון המון אנשים. נורא הרבה אנשים.״

״ואיפה יקחו כל כך הרבה בתים לאנשים?״

״אזי יוציאו את כל הזקנים מן הבתים ויהיו שם רק הצעירים.״

״ואיפה יהיו הזקנים?״

״יבנו להם בית אחד גדול-גדול ויכניסו אותם לתוכו וישבו להם שם.״

״ואם ירצו לצאת משם?״

״לא יתנו להם. הם יהיו סגורים ולא יוכלו לצאת, כי לא תהיה להם דלת.״

״ואם יקפצו דרך החלונות?״

״אתה לא מבין. זקנים לא יכולים לקפוץ דרך החלונות.״

״ואם הם ישברו את המנעולים ואת הדלתות ואת הכול ויצאו משם?״

״אז אני אעמוד שם ולא אתן להם לשבור כלום. אני הגיבור לא אתן להם לשבור.״

״אבל אתה כלל לא גיבור חזק. כבר ראית מת?״

״לא.״

״ואני כבר ראיתי מת. אצלנו שכן בבית שלנו נעשה מת. עמדתי והבטתי עליו וכלל לא נתפחדתי.״

״זה לא נכון. אתה לא ראית. אני פעם רציתי לראות מת. גם אצלנו שכן שלנו נעשה מת, אזי אבא אמר לי: אסור להביט בפני מת. ולא הצצתי אפילו טיפ-טיפונת.״

״זה מפני שאתה כלל לא גיבור… אחי הגדול אליק אמר לי שהמת הוא מת והוא כבר לתמיד מת, ולא צריך להתפחד מפניו.״


 

יום בלילה    🔗

דלית הקטנה כבר הביעה כמה פעמים את משאלתה לישון פעם אצל הסבתא כמו מילת על הספה. דיבור אחד ושני נימוקים נשמעו מתוכו. א. אחותה מילת נקראת לעתים אחר כבוד לישון אצל הסבתא – ומדוע יגרע חלקה שלה? ב. על הספה. זה לילות הרבה מיום שדלית בת השנתיים ומחצית השנה זוכרת את עצמה היא ישנה בפינה שלה במיטה שלה הסגורה מארבע רוחותיה, כאילו היא עודנה תינוקת. נמאס לה, כנראה, לישון שוב בפינה ההיא ושוב במיטה ההיא. היא רוצה לישון פעם אצל הסבתא על הספה כמו גדולה. הסבתא לא אמרה לא. הבטיחה שתיקח אותה פעם לישון אצלה. אבא ואמא אמרו לא. היא עודנה קטנה. לכשתגדל מעט – כן.

לא עברו ימים מרובים ודלית הוכנסה לגנון. כיוון שכך, התחילה לתבוע בתוקף את זכותה לישון פעם אצל הסבתא. אמרה: אני כבר גדולה – והולכת לגנון. אפילו אבא ואמא לא יכלו להמציא עוד נימוק לסתור את טענתה. הסכימה הסבתא לקחת אותה הערב בתנאי שתהיה ילדה טובה ולאחר שישכיבו אותה תישן תיכף. דלית הבטיחה בפה מלא שתהיה ילדה טובה ותישן תיכף.

״תיכף,״ חזרה הסבתא לשם מתן תוקף להסכם ולתיכף כאחד.

״תיכף מאוד,״ הוסיפה דלית נופך הבטחה משלה.

רבות מחשבות בלב איש. לא כולן מצטרפות למעשה. אף דלית לא יכלה להוציא אל הפועל את הבטחתה להרדם תיכף, שניתנה על ידה חגיגית ובאופן חד-משמעי.

השינה נטרדה מעיניה. אולי לפי שהשתוקקה בכל לבה לעמוד בדיבורה ולהיות ילדה טובה ולהירדם תיכף ונתרגשה מן המאמץ הזה. ואולי שינוי המערכה במשכבה גזל ממנה את שלוות הנפש, שהיא תנאי לתרדמה מהירה ומתוקה, שינוי המיטה מקלקל לרבים וגדולים בשנים את שנתם. כיוון שראתה דלית מה שעלה לה, חלשה עליה דעתה וביקשה לפרוץ בבכי. אך הבליגה על סערת-רוחה ולא הוציאה הגה מפיה. אפילו לא פיהקה. עשתה את עצמה ישנה. לא יכלה לאורך שעה להשתלט על עצמה שלא תתהפך על הספה מצד אל צד. על כרחה התהפכה לכאן ולכאן, אלא שהקפידה על עצמה לבלי לנגוע בסבתא השוכבת לצדה. לבסוף פקעה סבלנותה ואמרה:

״סבתא, אני ילדה לא טובה. אני לא יושנת.״

אמרה הסבתא:

״ישני, ישני, דלית, כבר מאוחר. גם אני רוצה לישון.״

אמרה דלית בבכי כבוש:

״אני לא יושנת. לא יכולה. סבתא,״ וקולה הצהיל לפתע, ״נעשה יום.״

שאלה הסבתא:

״איך נעשה יום? כעת לילה, דליתי.״

החזירה דלית:

״ומה יש? נעשה יום בלילה.״

שתקה הסבתא. שתקה גם דלית. אבל לא יכלה לשתוק הרבה. פתחה ואמרה:

״סבתא, נעשה גנון.״

שאלה הסבתא:

״איפה נעשה גנון?״

החזירה דלית:

״פה במיטה. נגיד שזו לא מיטה, זו גנון.״

אמרה. ועשתה. היא כך עשתה, אמרה לסבתא:

״סבתא, אמנון הוא ילד רע.״

שאלה סבתא:

״איזה אמנון הוא ילד רע?״

החזירה דלית:

״אמנון מן הגנון, אַת לא רואה אותו? הוא תפס אותי ביד. לוחץ לי על היד. עוד מעט יצבוט אותי. לך מכאן אמנון, ילד רע. לך מכאן.״

הואיל ואמנון היה באמת ילד רע ולא זז ממנה מללחוץ לה את היד, השמאלית שלה, כנראה, ועוד מעט היה עלול לצבוט אותה, נתנה לו סטירה חזקה על היד. בידה הימנית סטרה על השמאלית אחת ושתיים, שתי מכות נאמנות וקראה בקול חוגג:

״הנה הרבצתי לך. שתדע. אמנון, ילד רע. שלא תצבוט אותי יותר.״

אולם אמנון ילד רע מוסר לא לקח. תחילה הוא נחבא לו מאחורי ילדה אחת ששמה עפרה, ציחקק אליה, לחש לה דבר על אוזנה. לפתע הגיח מאחוריה, זנק על דלית מצד אחר לגמרי ושפך לתוך עיניה חופן מלא חול. מצעקת דלית: ״אמנון ילד רע, אל תשפוך לי חול לתוך העיניים. לך מכאן. לך מכאן. קח את היד שלך ולך ממני.״ אך אמנון ילד נורא ואינו מסיר את היד השופכת חול מעל עיניה. ידו מדובקת לעיניה, עולה על מצחה ויורדת עד לעיניה, חוזרת ועולה על מצחה.

נתכעסה דלית ונתנה מכה חזקה לאמנון על היד שלו המונחת על מצחה, מכה כזאת היא, שידע ילד רע, איך להתעסק עם דלית. הוא בוכה, אמנון, מן המכה החזקה שלה. בכה, בכה, אמנון. שתדע לך, לא לצבוט את דלית, לא לשפוך חול לתוך עיניה, לא להרגיז אותה.

עד שאמנון בא על עונשו בגלל החול ששפך לדלית לתוך עיניה הגיח שוב מצד אחר עליה ופטיש קטן בידו. נזדרזה דלית ותפסה את הפטיש מידו בהרף-עין אחרון ממש לפני שהוריד אותו על ראשה. זרקה את הפטיש רחוק-רחוק שאמנון לא יוכל אף פעם ואף כל התמיד למצאו. הניח אמנון את כפו על ראשה, סטרה לו על הכף המונחת על ראשה. דלית נאבקה עם אמנון מכאן ומכאן. השתמשה בעצה ובעורמה במלחמה. השיבה לו על כל מכה בידה או בראשה מכה אחת אפיים. ובוודאי היתה עומדת באומץ ויוצאת בכבוד מדו-קרב זה אילולא נתחבר אל אמנון הילד הרע אורי חברו, רע-מעללים כמוהו, העומד תמיד לימינו בכל הקרבות ומצרף לכל מכה ומכה גם מנה יפה משלו. לא יכלה דלית הקטנה לעמוד לבדה מול שני החבלנים הקטנים, שהגיחו עליה מצד זה ומצד זה. פרצה בבכי מר וממושך. מעיניה זלגו שני פלגים. נתהווה אגם של דמעות ומלאך השינה שיצא לשוט על פני האגם הושיב בסירתו את דלית וניענעה לכאן ולכאן כמו בעריסה, עד שדבקו אשמורות עיניה לשינה מתוקה.


 

לבטי לשון    🔗

הנכדה מסייעת בידו ללבוש את מעילו.

הוא: ״למה את מסייעת בידי?״

היא: ״לפי שאתה זקן.״

הוא: ״כלום אני זקן?״

היא (מסתכלת בו בריתוי): ״אתה כלל לא זקן. אבל הנך מבוגר. מבוגר היא מלה קשה.״

הוא: ״ואם איני זקן למה את מסייעת בידי?״

היא: ״לפי שאתה חוקר ושוקד תמיד על ספרים. איני יודעת מה פירוש שוקד. אבל שמעתי שאומרים כך.״

הוא: ״וכלום אינך תלמידה שקדנית שאת שואלת לפירוש שוקד?״

היא: ״אז שוקד ותלמידה שקדנית הם אותו דבר? (מהרהרת קצת). אבל אני גם לא יודעת בדיוק מה זו תלמידה שקדנית. היא כזאת היא שאינה עצלנית? מה? ואני פעמים עצלנית נורא. ולמה אתה אומר שאני תלמידה שקדנית? (לאחר שהיה מהורהרת נוספת). אגיד לך דבר-מה, סבא. אני לא רק שוקד אמרתי לפי ששמעתי שאומרים כך. יש הרבה מלים שאני קוראת בספר או שומעת אותן מפי המורה שלי והנני חוזרת עליהן, אך אני מרגישה שאיני מבינה אותן טוב. מבינה רק מעט. טיפ-טיפה מבינה ולא יותר. תגיד לי בדיוק מה זה שוקד. אבל, סבא, אל תסדר אותי. אתה אוהב פעמים להגיד קצת ולשתוק הרבה. אמור לי בדיוק מה זה שוקד. השומע אתה?״

הוא: ״שמעתי. בוודאי שמעתי. אבל אם את רוצה שאגיד לך בדיוק את הפירוש… עלי לחשוב קצת.״

היא: ״לחשוב אתה צריך על מלה אחת? זה פשוט מצחיק. וכי מה אתה עושה תמיד כל היום? אתה חושב, חושב, בוודאי גם כשאתה ישן הנך חושב, תמיד חושב. וכששואלים אותך מלה אחת אתה אומר צריך לחשוב. מה יש כאן לחשוב? תגיד לי פשוט מה עושה זה ששוקד?״

הוא: ״זה ששוקד עושה מה שעושה ואינו פוסק מלעשות אותו, כגון כשהוא לומד הוא חוזר ולומד…״

היא (מחקה קולו): ״כשהוא מדבר הוא חוזר ומדבר… אבל, סבא, הרי זה נדנדן. השוקד הוא בלבלן? מה? אינך יודע להסביר? תגיד לי יותר ברור מה זה שוקד, אם אתה יודע.״

הוא: ״אמרתי לך שעלי לחשוב קצת… ואת לא נותנת לי. יכול להיות ששוקד הוא חרוץ… חרוץ בלימודו. החרוץ אינו דוחה למחר מה שהוא צריך לעשות היום. תלמיד חרוץ מכין היום את שיעוריו ואינו אומר אכין אותם מחר.״

היא: ״החרוץ הוא זריז. נכון? והשוקד מזדרז. נכון? ואולי השוקד הוא זה שממהר. הכול הוא עושה מהר. אפילו הוא עצלן גדול, אבל אם מתחיל לעשות אז הוא עושה זאת אחת-שתיים. אני פעמים שקדנית כזאת לעשות מהר-מהר ולגמור, אם כי הנני עצלנית נורא.״

הוא: ״והנה כבר חשבתי קצת. שנינו יחד חשבנו על השוקד הזה, וכעת אני יודע יותר ממה שידעתי קודם מה זה שוקד. שוקד פעמים עובד הרבה, אף יותר מהרבה. הוא מתמיד.״

היא: ״מלה זו לגמרי חדשה. אפילו לא שמעתי אותה.״

הוא: ״כן. שוקד הוא פעמים מתמיד ופעמים חרוץ, היינו, זריז, זאת אומרת, מהיר במלאכתו, ניגש תיכף אל המלאכה וכשמתחיל בה אינו פוסק עד שמסיימה והוא מסיימה לפני כל האחרים.״

היא: ״סבא, למדת, למדת, וכשצריך להסביר מלה אחת אתה לא אומר מה שצריך אפילו אם חשבת הרבה. שוקד זה כמו שקדיה שהיא ממהרת. כך שמעתי, לצמוח ולהבשיל את פירותיה לפני כל העצים האחרים. נכון?״

הוא: ״נכון בהחלט. שוקד, שקדן, חרוץ, מתמיד, זריז ושקדיה זה הכול אותו דבר.״

היא (בעיון מחשבה): ״אבל יודע אתה, סבא, אני כלל לא אוהבת שקדים. אני אוכלת אותם לפעמים, אבל רק מעט. שתדע לה, השקדיה, שלא תהיה מהירנית כזאת, למה היא צריכה להתקדם לפני כל האחרים? ובעד זה שהיא מהירנית כזאת היא, היא גם מררנית. באמת מרה. לכן אני לא אוכלת אותה ורק פעמים פרוסונת של שקד. ומיד נעשה לי מר בפה.״


 

משא ומתן    🔗

סבתא לנכדה:

״קחי את המעיל. לבשי אותו.״

״לא קר לי.״

״את אומרת לא קר, ומדוע היה קר לי היום כשיצאתי החוצה?״

״סבתא, גם לך לא היה קר. לשנים שלך קר ולא לך.״

״ואל תרוצי. לא צריך לרוץ.״

״אין אני רצה כלל.״

״אבל את רצה. כיוון שהנך יוצאת החוצה מיד מתחילה לרוץ, כאילו מי שהוא רודף אחריך. מה הריצה הזאת?״

״סבתא, אמרתי לך שאיני רצה. הרגליים שלי רצות.״

״ובשביל מה יש לך שכל? שתגידי לרגלים שלך לא לרוץ, כי אם ללכת לאט-לאט.״

״את מצחיקה נורא, שהשכל שלי יגיד לרגליים לא לרוץ. אפילו שהשכל שלי אומר לי, אני יודעת-מה, שאהיה ילדה לא-רעה, מנומסת ועוד דברים טובים, אני עצמי איני שומעת לו, ואת רוצה שהרגליים שלי תשמענה לו. הרגליים שלי כלל לא יודעות שיש לי שכל. ואני נורא שונאת לאט-לאט. את בוודאי תגידי לי גם לדבר לאט-לאט.״

״ואת סבורה שיפה לדבר מהר-מהר, כאילו שהפה טוחן, והאוזניים שאינן שומעות כלל מה שהפה מדבר? זה באמת לא יפה. אפשר לחשוב שהפה הוא טחנה.״

״שיחשבו להם… לי כלל לא איכפת. אני מדברת לאוזני אחרים ואוזני אינן צריכות אפילו לשמוע מה שאני אומרת. שתדעי לך, סבתא, אני נורא לא סובלת לאט-לאט. היום אמרה המורה בבית-הספר, שהאדם הוא בעל חיים המהלך על שתיים. אז אני מהלכת חיש-חיש, אחת שתיים ומדברת אחת שתיים. את פעם גם אמרת לי שכשאני מהלכת ברחוב עלי להביט לא רק לפני כי אם גם לאחורי, מצד זה ואף מצד זה, שמא אני יודעת מה. הרי זה צחוק, סבתא. ולי יש רק שתי עיניים. ואיך אני יכולה בשתי עיניים להביט לכאן וגם לכאן, גם אל מה שלקראתי וגם אל מה שמאחורי?״

״אפשר… כשרוצים… כשלא רצים… כמו רוח בשדה. אדם אינו רוח.״

״סבתא, אבל אני רוחיית מאוד. אני פעמים גם כמו סופה. כלל לא יודעת מה עושים כשהולכים לאט-לאט.״

״אמרתי לך מביטים לכאן ולכאן. שמים עין על כל מכונית עפה, חושבים קצת.״

״תמיד את אומרת לי שחושבים. את, סבתא, חושבת לך משום שיש לך על מה לחשוב. את חושבת על הזמנים ההם, שעדיין לא היית סבתא… את חושבת אני יודעת על מה… יש לך על מה לחשוב, ולי אין עדיין על מה לחשוב. אז מה אעשה אם אלך לאט-לאט, אוכל לאט לאט, אדבר לאט? אשתעמם נורא.״

״אשתעמם, משתעממת, השתעממתי. מה הדיבורים האלה? מפעם לפעם את אומרת זאת. וכי מי אמר שצריך להשתעמם? אפילו כשלא עושים כלום אין משתעממים.״

הנכדה לוטשת על הסבתא מבט תוהה ובוחן:

״את באמת אומרת זאת, באמת לא בצחוק? אבל אני לא כזאת היא. אני פעמים משתעממת נורא, כאילו ש… חתול חונק אותי בגרוני… כמו שהיה לי פעם כשחלמתי בלילה שבא חתול גדול, אדמוני, כזה כמו כלב גדול, ישב עלי וחנק אותי חזק. בקשתי לצעוק לך לך חתול ולא יכולתי. הוא סתם לי את פי. מזל שתיכף באה אמא וכסתה אותי בשמיכה אז ברח לו החתול. כזה הוא השעמום שאני מתפחדת בפניו. לכן אני מוכרחה תמיד לעשות דבר-מה, לעשות מהר-מהר, ללכת מהר, לדבר מהר, הכול מהר. ואם לא אזי…״

״אבל, ילדתי, זה לא טוב, זה הרגל לא טוב להשתעמם. אני כלל לא משתעממת.״

״וגם כשהיית ילדונת-פעוטונת לא השתעממת?״

״בוודאי לא.״

״אולי אינך זוכרת, סבתא, כבר שכחת בוודאי מה שהיה אז כשאת לא היית עדיין סבתא. ואף אמא לא היית עדיין ואפילו בחורה לא היית עדיין… היית אז ילדונת ממש, שכל אחד אמר לה מה לעשות, איך ללכת, איך לדבר ואיך לאכול. את בטח כבר שכחת מה היה אז…״

״לא שכחתי. ואני באמת אומרת לך שהשעמום הוא רק הרגל. וכשרוצים אינם משתעממים.״

״הרגל או לא. אבל אני מבטיחה, שכשאני אהיה סבתא גם כן לא אשתעמם. אשב לי ככה כמו גולם או בול-עץ כזה, אביט, אביט, אביט לכאן ואביט לשם, אפילו שלא אראה כלום וכשלא יהיה לי כלל מה לעשות אגיד לנכדה שלי קחי מעיל, לבשי אותו ואל תרוצי, לכי לאט-לאט, דברי לאט-לאט, אנדנד לנכדה שלי על הנשמה.״

״חושבתני, ילדתי, שאת חוצפנית קצת… ואולי גם הרבה.״

״ומה יש, סבתא? מותר לי כבר להיות קצת חוצפנית. אני כבר בת שבע וחצי… שתדעי לך… לא עוד פעוטונת כפי שהייתי…״


 

משל לעוגה    🔗

שואלת נכדה:

״מה אתה עושה, סבא? אתה כותב?״

״לא, אני מתקן שגיאות.״

״אוי, אוי, מצחיק, סבא שלי כותב שגיאות. ואני אתמול כתבתי חיבור ללא כל שגיאה, אף אחת.״

״זה באמת כך. ילדים קטנים כותבים בלי שגיאות, אבל הגדולים עושים שגיאות והם מוכרחים תמיד לתקן אותן.״

״סבא, אני חושבת שאתה מדבר ככה… בצחוק אתה מדבר. הלא ילדים קטנים יודעים פחות מן הגדולים.״

״זה באמת כך. הילדים יודעים פחות לעשות שגיאות, הגדולים יודעים לעשות יותר שגיאות.״

״חשבתי שאתה צוחק מעט, חפצתי לאמר לא כל כך הרבה. והנה אתה צוחק הרבה. האם הנך עושה הרבה שגיאות? אתה כותב עליעזר במקום אליעזר?״

״לא, שגיאה כזאת אין עוד אצלי. מלה אחת אני יודע לכתוב בלי שגיאה. אבל כשאני צריך שתיים ושלוש או הרבה מלים בבת אחת, פתאום אני מביט והנה שגיאה.״

״סבא, אבל אני לא מבינה מה זו שגיאה שאין במלה אחת ובהרבה מלים יש היא. סבא, מה זו שגיאה?״

״אתן לך משל. את אוהבת משלים?״

״לא כל כך, משל קטן כן, אבל אם הוא ארוך הרבה אז אני שוכחת, כשמגיעים לסוף, מה היה בהתחלה.״

״אתן לך משל קצר. נאמר עוגה. איך עושים עוגה? לוקחים קמח קצת, קצת ביצים, מעט שמן, מנה של סוּכר, מערבבים יחד ומעמידים על האש. נכון? פעמים העוגה מצליחה ופעמים לא, מפני-מה העוגה לא טובה לפעמים?״

״מפני שנעשתה בה שגיאה.״

״נכון. בגלל השגיאה העוגה לא טובה.״

״פעמים היא מאוד לא טובה, עד שאי אפשר לאכול אותה. וראי, ילדתי, הקמח היה טוב, הביצה טובה, השמן טוב, הסוכר בוודאי טוב, כל אחד, שהוא כמו אות אחת בתיבה, או מלה אחת בפסוק, היה טוב, ללא כל שגיאה, אך יחד הם לא טובים. מדוע? מפני שנעשתה שגיאה בחיבור של כל הדברים האלה. שמו יותר מדי או פחות מדי קמח, שמן יותר או פחות מדי. פעמים מחסירים ביצה אחת או נותנים ביצה מיותרת והעוגה מתקלקלת. רכה או קשה מדי. או מתפוררת. ואם הכל בסדר עדיין צריך להשגיח באפיית העוּגה, שהאש לא תהיה גדולה או פחותה מדי. גם הדברים הטובים טובים רק כשהם באים יחד במידה הדרושה. מבינה את, ילדתי, אם המידה אינה טובה יוצאת מיד שגיאה. ילדים קטנים אינם יכולים כל כך הרבה לקלקל את המידה כמו הגדולים, ולכן שגיאותיהם קטנות יותר.״

״סבא, הבטחת לי משל קצר ונתת משל ארוך ובעוגה גדולה, שנותנים בה הרבה קמח, הרבה שמן, הרבה ביצים.״

״כן, ילדתי, צדקת. הסבא שלך כבר גדל ואינו מסוגל עוד לתת משלים קטנים בעוּגות קטנות. וזו היא השגיאה שלו.״


 

חוקרים לכל תכלית    🔗

שאלני גדי בן החמש:

״אילו העמידו את הבתים של כל העולם זה על גב זה, אוף, כמה היו גבוהים?״

ועמוס בן השבע הטיח בי פלא-חידה זו:

״כמה צריכה קדירה להיות גדולה שאפשר יהיה לבשל בה מרק לכל, לכל האנשים בעולם?״

גדי סח לו בשקט, כשמבטו מכוּון כלפי הבית מנגד שפועלים עומדים על פיגומו:

״את אלוהים אי אפשר לבנות עוד. הוא כבר בנוי, נכון?״

ועמוס הקשה לשאול:

״האם אני יש? ואלוהים יש? אולי הוא רק חולם אותי?״

״האם אלוהים חושב אותנו?״ חזר גדי ושאל.

״לא, הוא חושב רק את עצמו,״ השיב גדי.


 

שיחת ילדים    🔗

אומר גדי בן השש אל עמוס בן השמונה:

״אני ילד רע ומפחד שאלוהים יענוש אותי.״

שואל גד:

״מפני מה?״

״מפני שאני כל רגע חושב שאלוהים הוא טיפש ואני לא רוצה לחשוב כך, לא רוצה וחושב.״

אומר עמוס:

״ואני כשבלילה לא ישן ומפחד חזק אז אני חושב: שמע בני מוסר אביך, כבד את אביך ואת אמך, טובים השניים מן האחד, וזהו כמו מוחק שלי. אני מוחק את הפחד ולא עוד מפחד.״

אומר גדי:

״ואני כלל לא רוצה לחשוב וחושב: ׳אלוהים הוא ילד רע, רע, תמיד רע, בעד שלמה נולדתי ילד ולא תיכף גדול וחזק.׳״


 

בכי אראלה    🔗

אראלה בת חמש, ילדה ענוגה ומפונקת, שעיניה טהורות, כמו לא טעמו עדיין טעם עוול, אוהבת נורא את החתולה לקישה, שהיא אפורה ומנומרת בפסים לבנים. יש שהיא עומדת שעה ארוכה ליד לקישה השוכבת שרועה בחצר, עיניה עצומות למחצה וכמו רדומה לתיאבון בשמש. יודעת אראלה שאף-על-פי-כן עיניה פקוחות קמעה ואם שהיא נראית כמנומנמת אזניה דרוכות לכל רחש מסביב. וכן, היא קמה מפעם לפעם לפתע בזינוק מהיר, לצוד איזה רמש, זבוב מרחף על סביבותיה, תולע זוחל, או כל מה שהיא רואה. פעם אפילו ראתה כיצד לקישה, שמראה פניה היה מנומנם צדה במפתיע עכבר שעבר ביעף בין השיחים לתוך פיה וכירסמה אותו בהנאה. אף אראלה שמחה בשמחת לקישה האוכלת לתיאבון. אותה שעה כמה נהדרים היו פני אראלה שהסתכלה במחזה, עיניה הבריקו, נשקפה באמת כמלאכה. לא היתה חסרה אלא כנפיים ללבוש צורת מלאך ממש.

פעם שנייה היה מעשה ולקישה זנקה בעוז וכמעט-כמעט תפסה בפיה את העכבר שעבר בקרבתה. אולם לרוע המזל הערים עליה העכבר הרע ונשמט ממש מתוך פיה של לקישה, נמלט ונחבא לו. לקישה חיפשה אותו, רחרחה פה ורחרחה שם, אבל הלך העכבר ואיננו. פרצה לקישה בנהימה נזעמת ואראלה געתה בבכי של מי שנתקפח חלקו ללא דין.

״מסכנה לקישה לא יהא לה מה לאכול.״ יבבה ולא פסקה.

אגלי הדמע, הדמעות הפניניות, רסיסי הזוך והרחמים, העידו שרגש החמלה לא נכרת עדיין מן הלב האנושי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!