רקע
דב סדן
אֵלת־היהוּדים

א    🔗

כן, על צמד־מלים נדוש: מוסר־כליות. יתר על כן, על מוסר־כליות של גוי, שרצח אחד מן היהודים. אך לא בלבד לפי ההסתכלות של יהודים, שהאמינו, עד מה הרצח, העוול, הביזוי הנעשה בהם – גוזל, מוכרח לגזול, מנוחתו, שלומו, חייו של הרוצח, המעוול, המבזה. היא האמונה, שרקמה דברי־אגדה ושיר, החל בהזיית־התנחוּמים הקדוּמה של ספר דניאל על מחריב־הבית הראשון האוכל עשב כחית־השדה, או של בדיית־חז"ל על היתוש, בריה קלה ומשונה, שפיה של נחושת וצפרניה של ברזל, ושניקרה שבע שנים במוחו של מחריב הבית השני, וכלה בודאותו של ביאליק על הדם הנוקב עד תהומות מחשכים ואוכל בחושך וחותר שם כל מוסדות הארץ הנמקים, או ודאותו של טשרניחובסקי על קריאת־אמן המתערבה בצלילי הפעמונים המזעיקים פורעי־פרעות בישראל. לא, לא על ודאוּתם של הנרצחים ואחי־הנרצחים המאמינים, כי מוּסר־הכליות הוא גזירה נוראה, שאין הרוצח נפטר הימנה, עד שאינו מותח דין־מיתה על עצמו. לא עליהם, העלולים להשלות עצמם בתנחום־שוא, אלא על הגוי הרוצח, המעיד על עצמו, כי מוסר־כליות זה אינו המצאה של נטבחים, אלא ממשות של טובחים.


ב    🔗

זה מקרוב ראתה הוצאת שוקן להוציא במחזור הספרים הקטנים שלה את סיפורה הנודע של גדולת־משוררות גרמניה אננטה לבית דרוסטה־הילסהוף “די יודענבוכע”. הסיפור הזה שמו היה לראשונה “מעשה בנער בסביבי־פאדאֶרבורן שרצח את היהודי”, נדפס לראשונה בשנת 1842 והרמאן הויף הוא ששינה את השם. שינוי השם שיש בו מהבלטה של מרכז־הסיפור.

אך קודם שידובר מה בסיפור וענינו, ראוי שידובר מה על המצע הממשי שלו, כלומר על מעשה שהיה. הענין הזה ניתן כנספח לספר הקטן שלפנינו. הוא הסיפור, שפירסם בשנת 1818 אוגוסט לבית הכטהויזאֶן בשם “מעשה בעבד אלג’ירי” והמפרסם – דודה של המשוררת. וזה עיקרו של המעשה שהיה: הרמן וינקלהאננס, נער זריז וער, שעבודתו מניחה דעת־בעליו, לבו זעוף היה על יהודי־החסות – הדבר היה בשנת 1782 – פינס שמו. על שום מה? על שום שהיהודי, שמכר לו ארג למלבוש, דורש מחירו. הדבר מגיע לפני השופט המחייב את החייב. סופו של דבר, היהודי נמצא הרוג, כל סימני־החשד מוליכים לאותו נער והוא נמלט מידי העונש. ההרוג נקבר ברוב כבוד, ושעה שהחלל הועלה על העגלה עומדים אחיו ויהודים אחרים לפני אדוני־הכפר ושוטחים בקשתם: “ואל נא יחר אפך, רב־החסד, הנה העץ אשר על ידו נרצח אחינו, ואנו מבקשים, כי יואיל להרשותנו, לחרות בו אותיות שלנו, אנו נשלם, בנפש חפצה, ידרוש כבוד־חסדו כאות נפשו”. “הה, עשו, בשם האלהים, כמיטב חפצכם”. “נו, אנו מבקשים לשלם נזקו, מכור לנו את העץ הזה”. “אח, מה, כתבו כחפצכם, העץ לא יזוק במאומה. אך מה תאמרו לחרות בו, האמנם לא תוכלו להגיד”. “הה, אם אדוננו רב־החסד לא יזעם לנו, הנה הרב שלנו, הוא יחרות את אותיותינו העבריות, כי הרוצח, אשר ימצאו אלהינו, לא ימות כמות כל אדם”.

והרוצח? מיטלטל בארצות־נכר, עד שנשבה בידי שודדי־ים, המוכרים אותו כעבד לאלג’יר. חייו חיי־עבדות, דוי ועינוּיים. הוא נושא גורלו המר של עבד נכבש שבע עשרה שנים תמימות. רק בשנת 1806, כשהיירונימוס בונפרטה שיחרר את העבדים הנוצרים באלג’יר – שוּחרר גם העבד האומלל הזה, שנשא סבלו בדומיה ולא כיחש בדתו. הוא חוזר שבור והרוס למולדתו, תחילה מתפרנס על נדבות־יד, אך כשהוא מבקש איזה צל של התעסקות־קבע, ויהא זה שירות קטן, הוא מוצא דלתים נעולות. וסוף־סופו? הוא נע ונד עם ערב והנה “אשה גדולה וגבוהה הדביקתו ואילצתו לשאת חבילת קוצים כבדה ונגשה בו, ככל אשר נעצר בלכתו, והקוצים ננעצו כולם בבשרו”. ובאחרונה, כשהגיע “למקום, אשר בו חלץ לפני עשרים וארבע שנים את נעליו לדרך־נדודיו, נטל חבל ממחרשה קרובה ותלה בו את עצמו על העץ, והיה תלוי ויורד עד שניער ברגליו את עלי־השלכת שמתחתיו”.


ג    🔗

ענין זה נשלב בסיפורה של המשוררת. והסיפור – מלאכת־מחשבת. הנוף – ווסטפאליה ההררית, יישוב בדוד, כתחוּם לעצמו, פרוש ורחוק מדרכי־המלך הגדולים; עבי־יערות, שמהלכים בו רואים־ואינם־נראים גונבי־עצים; ציבור־אכרים כבדי־רוח המפיגים קשי־יומם בתפילה; יהודים היושבים בדד או במנין קטן והם סוחרי־בהמות או רוכלים זעירים המתפרנסים בדוחק ובסכנת־נפשות. ובסביבה כזאת – מתגולל גורלו של אחד, פרידריך מארגאֶל, הגדל ללא אב, שאביו השיכור מת כהרוג בידי־שדים בליל־סערה; גדל ליהירות ולתאות־כבוד. לידו נגרר כהויה־לא־הויה חבר, יוהנס נימאנד. הנער היהיר אינו יכול למחול עלבונו, שבא לו בחתונה אחת, בהופיע היהודי אהרן בין המסובים ותובע את החוב המגיע לו. לא יצאו ימים מרובים והיהודי נמצא הרוג. מארגאֶל נמלט על נפשו וגורר גם את חברו עמוּם־הדמות נימאַנד. שב לאחר שנים רבות שעברו עליו ברוב־עינוּיים בשבי־התורכּים. שנים רבות – עשרים ושש. ובשובו – אין איש מכירו ורבים מדמים לראות בו את חברו עמום־הדמות נימאַנד. והוא אין הוא ממחה בידם. ניתן לו שירות קטן – של שליח. בהליכותיו הרבות הוא עוקף תמיד את העץ, שבו חרתו היהודים את אותיותיהם. וסופו נמצא תלוי על העץ הזה. אדוני־הכפר עומד לפני התלוי ומכריז: “לא מן הדין הוא, כי החף ישא את עוון האשם, הגידו עתה לכל: ההוא – והצביע על המת – היה פרידריך מארגאֶל”.


 

ד    🔗

ההשוואה בין מה שמספרת המשוררת ומה שסיפר דודה היא לא בלבד השוואה בין חטיבה של אמנות ובין כרוניקה. המשוררת שילבה את ענין רצח היהודי והנקם, בדמות עונש עצמיי, במסכת רחבה ביותר – אפילו לפי הכמות תופס ענין זה כשליש הסיפור בלבד. וכן הטילה בעצם־הענין אילו שינויים מכריעים. היא מחמירה את הדין. מעמידה אותו על מיצויו. בכרוניקה שב הרוצח, שדימה למרק עווֹנו בעינויי־עבודתו הארוכה ובנאמנותו לדתו, והבריות ממאנים לאספו לביתם, ואילו בסיפור משחק לו המזל והבריות מחליפים אותו בחברו ומרחמים עליו – ואף־על־פי־כן הסוף אחד. בכרוניקה הוא נתפס לשודדי־ים המוכרים אותו כעבד, ואילו בסיפור הוא נלחם כחייל של צבא־נוצרים המגינים על הנצרוּת בפני אויביה, התורכים כובשי־הונגריה, לאמור הוא חייל ממש של הכנסיה ומתענה עליה – ואף־על־פי־כן הסוף אחד. בהחמרה זו כאילו הדגישה המשוררת שאין מפלט מפני היד העונשת, כדברי בעל הכרוניקה: “אנוס היה לקיים גורלו, בגזירת כוח־הגורל רב־התעלומות אל המחוז, הישוב, כברת־הארץ של הפּשע ופה עשה דין צדק לעצמו”.

בכרוניקה כבסיפור אתה מוצא אפשרות של כפל־ביאור: גם מוסר־כליות של הרוצח, שאינו נותנו להימלט ממידת־הדין המתוחה בעולם ובנפש; גם חרמם וקללתם של אחי־הנרצח ובני־עמו. כפל־הסיבות מתמזג במראה־האימים של הרוצח הזקן, המעונה, המדוכדך התלוי בעץ, שחרותה בו כתובת־הקללה. וראוי להביא את הפרק, המתאר את הרגע של חריתת־הקללה. משנודע רצח היהודי “הראו היהודים השתתפות גדולה. בית־האלמנה לא נתרוקן ממבכים ומשיאי־עצה”. אין הם חושכים עמל וכסף למצוא את עקבי־הרוצח ובראותם יגיעתם והיא יגיעת־שוא "הופיעו למחרת בבוקר אילו מנכבדי בני־ישראל בארמון והציעו עסק לפני האדון רב־החסד. ענינו היה עץ האֵלָה אשר על ידו נמצא מטה־אהרן והוּא, ככל הנכון, מקום־הרצח. “התאבו לכרות אותו בהיותו בפאר־עליו”? – שאל אדוני־האחוזה. “לא, אדוננו רב־החסד, עמוד יעמוד בקיץ ובחורף, כל עוד כפיס בו”. “אבל אם אומר לכרות את היער, הרי יזיק לגידול החדש”. “והרי אין אנו רוצים בו במחיר הרגיל”. הציעו מאתיים טאליר. העסק נעשה וכל היערנים ניתנה להם הזהרה חמורה, שלא יזיקו בשום פנים את עץ־האֵלָה של היהודים. אחרי כן נראו, עם ערב, כששים יהודים, רבם בראשם, וכולם מחרישים ועינם כלפי מטה. נשארו כשעה ומעלה ביער ושבו, גם עתה בכובד ראש וחגיגיות כזו, דרך הכפר – עד שנתפזרו אחד אחד לדרכו. ולמחרת בבוקר נראתה בעץ כתובת חרותה בקרדום: “אם תעמוד במקום הזה יפגע בך כאשר אתה עושה לי”.

הכתובת ניתנת בסיפור בעברית. תרגומה הגרמני הוא סיום־הסיפור: והיה כי תקרב אל המקום הזה יבואך כאשר עוללת לי. לאמור, הקורא הגרמני שומע רק בסיום־הסיפור את פירושה של הכתובת, הכתובה בשפה שהיא לו שפת־רזים. כאילו אמרה המשוררת להדגיש הדגשת־גמר, כי קללת־העדה הקטנה הזאת היא שמשכה את הרוצח מאפסי־מרחקים. הסיכום: לא הועילו לנוצרי שהרג אחד מישראל לא עינוייו, לא שירותו לכנסיה, לא נאמנותו לדתו בשבי־האיסלאם, לא החלפתו באחר; לא סברת־בית־הדין, כי לא הוא הרוצח, לא בטחונו שמירק בעניו ויסוריו את פשעו, לא עקיפי־ההליכה מסביב לעץ – אין מפלט מפני הכתובת שאינה אלא פרויקציה של מוסר־הכליות.


 

ה    🔗

במחזור־הספרים הקטנים של הוצאת שוקן, מספרו הסידורי של הסיפור הזה – ששים ושמונה. לא קדמו לו משל שאינם־יהודים אלא כארבעה ספרים. לאמור, שסוג זה הוא כיוצא מן הכלל וּודאי נעשה בכוונה מיוחדת.

ולא קשה אולי באשכנז של ימינו, שמשטרה הוא מעשה רצח דרך שיטה בקיבוץ־היהודים, להבין את החפץ לשוב ולקרוא את שכתבה משוררת אשכנזית גדולה, את מידת־הדין שלה העשוי ללא חומלה. אפשר יש כאן שמינית או למעלה משמינית של ההתנחמות באותו היתוש שניקר במוחו של אותו רשע, ביחוד שיש כאן כעין אישור הצד שכנגד על ממשותו של יתוש כזה. אולם דומה עלינו, כי לא זה עיקר־הלימוד, הראוי להיות נלמד מסיפור זה. עיקר־לימודו נראה במלים מעטות שבתיאור־היהודים, חורתי הכתובת. הלא הוא התיאור המעמידם בבואם מחרישים ועינם כלפי מטה ובשובם והם אומרים אותו כובד־ראש ואותה חגיגיות כבבואם. לאמור, אינם מבזבזים צערם ברוב־צעקות ותלונות על אוזן ערלה, אינם מגלים דמעתם, אך שומרים צרבת־העוול בלבם, חורתים בדממה קללתם בגזע־האילן האילם והם כבדי ראש וחגיגיים בבואם מכפרי הסביבה המפעפעים איבה אליהם, המעטים, והם צועדים כבדי־ראש וחגיגיים בשובם לכפרי־הסביבה המפעפעים איבה אליהם, המעטים. הם כבדי־ראש, כי יודעים הם את גורלם, הם חגיגיים כי בוטחים הם, שהכתובת, שחרתו בגזע האילן, לא תכזב. כמעוף־עין נגלתה לה למשוררת הגדולה תמונת יהודים זו והיא בקוצר־המלים, בארבע ההגדרות – מחרישים, משפילי־עין, כבדי־ראש וחגיגיים – עולם מלא, עולמו של היהודי לפני האֶמנציפּציה, שלא נתעה עוד שלא להבין, בהתרשמות כבתגובה, אותות־גורלו.


[תרצ"ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 39234 יצירות מאת 2020 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 14554 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!