רקע
דב סדן
בסימטה ובספר

א    🔗

מעשה שהיה כך היה: בבירת־אשכנז הלכנו, קבוצת ידידים, לראות במחזה־ראינוע. שם המחזה – סימפונית הכרך. ענינו – מונטאז' של קטעי־מראות בכרך, שבאו רדוּפים ורהוטים ביותר, וצורפה לו מוסיקה שענינה מונטאז' של קטעי־קולות בכרך, שבאו גם הם רדופים ורהוטים ביותר. בדרך־כך ניתן בלב הצופה והמאזין דיוקן מופלג של חיי הכרך ותנועתו, עד כי בצאתו מבית הראינוע, נראה לו רחוב טאַוּאֶנצין הסואן, כאידיליה, וממילא נראו לו הרחובות האחרים, השקטים יותר, כאידיליה־לפנים־אידיליה. ובתוך אידיליה זו הלכנו, מיודעי ואני, ודיברנו על מה שאנו מדברים בנכר – על הבית, על ארצנו. כשהגענו לפרשת דרכינו, ביקשנו עוד להמשיך ולטווֹת חוט־השיחה ונכנסנו לשעה קטנה לבית־שיכר שבקרן־רחוב. כשיצאנו ונפרדנו, עמדתי בקרן־הרחוב, שנפצלים הימנה שתי סימטאות ארוכות וצרות וראיתי בסימטה האחת – אדם יחידי, והוא מיודעי, המרחיק יותר ויותר לתוך האפלה, עד שהוא נבלע בה כנקוּדה זועקת. היה זה שיכור מתנודד, שזעק לתוך הרחוב הריק וזעקתו כחזרה מונומאנית: דו פאֶרפלוכטאֶר לאוזיגאֶר יוּדאֶ, כלומר, אתה היהודי הארור והמזוהם. כולי תמיהה, אמרתי בלבי: אינו רואה לפניו כל בריה והוא מקלל אותי, את אחי, את בני עמי. הוספתי ואמרתי: נראה כי מאוד מאוד העמיקוּ שרשי שנאתו אלינו. אף שאלתי בלבי: האפשר גם היפוּכו של דבר, כלומר שמי שהוא מבני עמו של השיכור המתנודד הזה, שלא ראה מעודו אותי, את אחי, את בני עמי, יתעורר לברכנו, לאהבה אותנו? האפשר?

יצאו ימים ושנים ונסעתי ברכבת מירושלים לחדרה. רוב הדרך גלגלתי בשיחה עם יוסף שפרינצק, וענינה – הדיספרופורציה הנוראה, הטראַגית שבין האותות המבשרים עליית שלטונו של המן וגורל ישראל בצלו האפל, ובין מידת־ההבנה הקלוּשה של בני עמנו, יושבי אשכנז, לגורל המעותד להם. הזכיר לי כמה מעשים כאילוסטרציה לדבריו ובאחרונה, לפני שירדתי, סיפר, כי כסמל היא לו חויה אחת מועטת, שהיתה בו פעם אחת, לאחר חצות לילה, ברחוב מרחובות בירת אשכנז: הרחוב היה ריק מאדם ובאמצעו התנודד אחד שיכור, אגרופיו כשלוחים לפניו, אינו רואה כל בריה והוא צורח צריחה מונומאנית: דוּ פאֶרפלוכטאֶר לאוּזיגאֶר יוּדאֶ. איש־שיחי העיר: נראה, כי מאד־מאד העמיקו שרשי־שנאתו אלינו. לא הספקתי לספר את מראה עיני אני, אך בלכתי בסימטות־הפרדסים, בואכה כרכור, לא מש מעלי המראה הזה, הכפול שהוא אחד, וחזרתי ושאלתי: האפשר גם היפוכו של דבר, כלומר שמי שהוא מבני עמו של שיכור מתנודד כזה, שלא ראה מעודו אותי, את אחי, את בני עמי, יתעורר לברכנו, לאהבה אותנו. האפשר?


ב    🔗

השאלה בסימטה ניתנה לה תשובה בספר. הוא ספרו של וילהלם ינסן “היהודים בקולוניה”. (הוא ניתן בלשוננו בעיבודו של מ.ז. וולפובסקי בשם: “בחשכת ימי הביניים”) המחבר – איש הולשטיין, סופר פורה ביותר, כותב רומנים ונובילות, שבהם בולטים הנושאים מכל פינות תולדות עמו ואירופה, אם ימי הביניים, אם מלחמת השלושים, אם עולם האבירים, אם עולם־ההאנזה וכדומה; הספר – כינויו נובילה מימי הביניים הגרמניים וענינו גורל ישראל בימים ההם. הוא הספר נכתב בשנת 1865, ומן ההקדמה למהדורתו הראשונה אנו למדים על אוירת־חיבורו וגורמיו. הימים ימי התנבאות, אם בפי עתונים ואם בפי הבריות, לפורענות גדולה הקרובה לבוא, היא פורענות החולירע, שבאה ממצרים, דרך הים התיכון לארצות אירופה. בימים ההם – מספר המחבר – “לקחתי בלי משים את הספר הישן שכבר לקחתיו פעמים הרבה בימי סתיו – הספר, שכתוּבה בו קינה בת אלפי שנים, קינת עם על הפרת־ברית, אשר נכרתה בין אבותיו ובין ד', ואשר לעיניו נכחדים דורות, כהכחד השלכת לעיני, ועם זאת יחכה בבטחון ואמונה לאביב המשיח המקוּוה. הלא הוא הספר, אשר שומה עלינו לקראו בסתיו למען נביננו. והמבקש להבינו נכונה, יקרא כפירוש לו את הקורות. והרוצה להבינו עד עומקו, יקראנו על שפת־הים, באשר הגלים יבואו ויגעשו, רדופים ורצופים, יסערו ויעוזו אל החול וישובו לנחשול־הנצח אשר לים”. והוא קרא את הפירושים ובקראו “אותם ממעמקיו”. וכן הבין, כי כשם שיש מגיפת הבשר והגוף, יש מגיפת הרוח והנפש; ובעיקר הבין, כי מגיפת הרוח והנפש היתה לא בלבד בעבר הרחוק, אלא היא קיימת גם בהוֹוה הקרוב. מתוך ראייה כזאת נכתב ספרו זה, פרק בתקופת־ימי־הביניים, על המות השחור שלה ושבה, על המנודים שלה ושבה, על השרירות שלה ושבה, “תיאור של חולי אחד אקוּטי בערש־הדוי של האנושיות”. והמחבר מרמז לעבר הרחוק החי בהוֹוה הקרוב, שכן הברבריות, אם כי בחילופי צורה – מוסיפה וחיה בלבבות.

והספר הזה בא לידי הרצל הצעיר ב־1882, בימי לבטים, כשנצנצה לפניו שאלת היהודים בראשית־חודה, ורישומו היה רב ביותר. ועדות לכך מה שרשם ביומן־הנעורים שלו. הוא מוצא בו מגמה אנושית, מחאה חיה על מעשי רדיפות היהודים, ששֹרשם בקנאה שפלה, בצמצום־מחשבה. הוא רואה צד שוה בין העבר הרחוק וההוֹוה הקרוב – הרי עולם זה של ימי־הביניים עודנו חי למעשה ברוסיה ולהלכה בגרמניה. הוא חוזר ומתאר את מראה־החיים, שנשקף לו מדפּי הספר – אוכלוסית־ישראל, המצוינה בנדיבוּת־רוח ובנדיבוּת־מחשבה, והיא לחוּצה ודחוּקה בחומות־הגיטו, כבארון־מתים, ובגדיהם בגדי־מזרח ודיבורם דיבור־מזרח. הוא חוזר ורואה את בני עמו בעיני המחבר – גזע אצילים מדולדל וירוד, הנראה לפעמים כאותם צאצאי משפחות מיוחסות, המסוגלים לכל, פרט לעבודת־כפיים פעילה ונאמנת. אולם העלם הצעיר לא די לו במה שהוא קורא את הספר, הוא גם לומד אותו, ובעיקר לומד מתוכו. הוא לומד מתוכו פתרונה של שאלה, שאלת היהודים. ופתרונה – הרכבת־גזעים. הרכבה זו תהא להועיל לגזע־ישראל הקדום ולגזעי העמים כאחת. כי אם ישראל עודנו זר ובזוי בפרצופו – בהתגדרוּתו הגזעית תלוי הקולר. יפה הוא בדבריו משל הטבעת והאצבע – חומת הגיטו, והיהדות בה, היתה כאותה טבעת באצבעה של האנושות, הטבעת התכבדה וראתה עצמה נבחרת, במרוצת־הימים העמיקה הטבעת בגוּפה של האצבע, השרישה בה כספּחת, ואין לה תקנה אלא חסרה. לאמור, פתרונה של השאלה שבפי הרצל אין בו חידוש, אך יש בו החלט – טמיעה גמורה וללא שיור. הוא קוראו הפתרון הגדול, ולא ידע כי הפתרון הגדול – שבאותה שנה עצמה הכריז עליו אנונימוס בקונטרס ששמו “אבטואֶמנציפציה” – בוא יבוא, בעוד שלוש עשרה, ארבע עשרה שנים, בקונטרס ששמו “מדינת־היהודים”. אבל עתה, עם הקריאה ב“יהודי קולוניה”, נזרע הזרע: הכרח הפתרון הגדול, המוחלט. הידע על כך ינסן, ואילו ידע מה היה אומר, האם היה משיב כתשובתו לפרויד בענין מחקרו על “גראדיווא”, כלומר כי הוא עשה את סיפורו ישר והחוקר מבקש חשבונות רבים, או שהיה משיב תשובה אחרת?


ג    🔗

כמדומה שהיה משיב תשובה אחרת – כלומר, כי ביקש גם חשבונות רבים. הרי יש לפנינו מהדורה שניה וגם לה הקדמה. בה אנו קוראים דברי המחבר והם נרגשים ונאים ביותר. הוא מספר לנו, כי בכתבו סיפור זה היה צעיר ביותר, והמריצתו לכך התרגשות־זעם עמוקה על הברבריות של ימים קדומים, שהמיטה אלפי חרפות על שם־גרמניה. אולם עתה, לאחר שלשים שנה, כשנדרש להתקין מהדורה שניה, סירב תחילה, אך סופו נענה, ולא מחמת זעמו לעבר אלא מחמת זעמו להוֹוה. “אז כמעט שלא נמצא מי שישער, כי תאוות החיה הרעה, כשהיא ניזונית מפי כמרים בבגדי־שרד ובלעדיהם, עלולה לשוב ולהתעורר בעם הגרמני, ולפי קידמת ה”תרבות" לצרוח, בנעימת המאה הי“ט, את צריחתה לטרפה מקדם. או אז לא האמנו כלל, כי אור ההכרה הבוקע והזורח עלול להחשיכו ליל המרמה, הצביעוּת והכסל. אולם דברים רבים, שלא ראינו אותם אז בגדר־האפשר, עומדים ונטועים עתה כממשוּת לעינינו ולאזנינו”. אכן, בימי נעוּריו לא ידע מה שהוצרך לדעת מפי ספרי־דברי־הימים: “כי לא האמת אלא השקר חוזר בחזרת־נצחים ומשתרר על האנושות”.

ועוד משהו יספר לנו עתה: ספרו זה כתב בימים שלא ידע והכיר יהודים. הוא יודע כי אין זו מעלה יתירה בימים, שהסופר נדרש להיות כמצלמה, והוא גם מבקש שלא להקביל ספרו לתיאורים המצוּיינים של מחברים אחרים מבני־הדור, על חיי־היהודים ומהם. והוא מודה, כי בימי חיבוּרו של הספר “היו לי היהודים מושג היסטורי, ולא מציאוּת שנגלתה בתוך חיי; מגודל בעיר קטנה בצפונה של גרמניה כמעט שלא ראיתי, אלא בדוחק פה ושם, צאצא הגזע הישראלי. סיפורי עיקרו שירה, הוא יציר דמיון ונוצר מתוכו בלבד על משענת היסטורית”. הרי התשובה לשאלה ששאלתי: איש־גרמניה, שלא ראה אותי, את אחי, את בני־עמי, והוא נתעורר עלי, והנה הוא בספרו כמהלך בסימטה הארוכה והצרה של חשכת־ימי־הביניים, אין לפניו לא אני ולא שכמותי, והוא מברכני, אוהבני, תובע עלבוני, בוש על אחיו, שהתנודדו שיכורי־משטמה בעבר ובהוֹוה ולא ידעו את צפוננו ולא ראו את אמיתנו, וקללונו, רצצוּנו, מקללים אותנו, מרוצצים אותנו, כאז כעתה.

הקרא הרצל גם את המהדורה החדשה, את ההקדמה לה – לא אדע. אך שנה שנכתבה אותה הקדמה עלה בו הזרע והצמיח אילן גדול – הלא היא שנת 1897, שנת הקונגרס הבאזילאי.


[כ“ג בחשון, תש”ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48525 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!