א 🔗
איש נכרי, היוצא אל אחיו בני־עמּו ורואה אותם מתעוללים בשכניהם, בני ישראל, והוא נותן את לבו ואפילו נפשו להציל עשוקים מעושקיהם – ענין זה, תמונה זו, אם בחיים, אם בספרות – הוא מוֹטיב, שראוי היה להתחקוֹת עליו, ויוּבאו לו בזה שלוש דוגמאות, מעשה בשלוש פגישות. פגישה ראשונה היא בחיים, ונודעה לנו מתוך סיפור מועט, שמספר אותו גיתה בחלק הרביעי של “חזון ואמת”, שהוא סיפוּר מעשה לתומו, על דליקה בגיטו, אך עם תעיין תמצא בו גם דרך סמל לעניננו עתה. “ברחוב היהודים – מספר המשורר – הבנוי בצפיפוּת מרובה ביותר, התלקחה אש עזה. האהדה הכללית שבי, חדות העזרה הפעילה שנבעה מתוכה, זירזוני, לחוש שמה מניה וביה, בהיותי הדוּר בלבושי. נעשתה פּירצה מצד רחוב כל הקדושים ואני באתי למוצא הזה. מצאתי פה מנין של בני אדם, עסוּקים בנשיאת מים, נדחקים שמה בדליים מלאים, ומשם בדליים ריקים. עד מהרה ראיתי, שאילו נעשה כמין רחוב, שבו אחד מוסר לחברו ומקבל מחברו את הדליים, היתה העזרה מתכפלת. אחזתי שני דליים מלאים וניצבתי, קראתי לאחרים; מעם הבאים ניטל המשא והחוזרים הסתדרו בעבר הרחוב האחר. הסידור הזה ישר בעיני כל, שידולי והשתתפוּתי האישית נשאו חן והרחוב למן הכניסה עד למטרה הבוערת היה עד מהרה שלם וחתום. אולם אך עוררה העליזוּת, שבה נעשה הדבר הזה, הלך־רוח של שמחה, ניתן לומר: של צהלה, במכונה החיה הזאת המכוּונת לתכלית, וכבר בצבצה מורת־רוּח ופינתה מקום לשמחה־לאיד. פליטים עלובים, הגוררים על גבם את רכושם האומלל, משנקלעו ברחוב הנוח, אנוסים היו לעבור כאן ולא נשארו ללא פגיעה. נערים־עלמים מזידים הטילו בהם זינוקי־מים והוסיפו בוז ופראות על ענים. אך עם שידולי המתונים ואמרי המוסר הדברניים, נפסק מיד הרשע, כנראה משום בגדי הנקיים שהזנחתים– –”.
ב 🔗
הפגישה האחרת היא בפרק־שירה של משורר־פולנים שהיה חביב בשעתו ולא נודע מחוצה לארצו, הוא ולאדיסלאו סירוקומלא (שמו לאמיתו: קונדראטוביץ') בספרוֹ: שיחות וחרוזי־חטף, כרך חמישי (וילנא, הוצ' א. אַס, 1857).
ענינו של פרק־השירה הוא מעשה באחד מבני האצילים הפולנים, אנשי השליאכטה, היוצא בשוקה של אוסטרהא, והנה חבריו לספסל הלימודים, תלמידי בית־הספר של הישועים, מבקשים, לכבוד יום־חגם, להביע חסידותם היתירה, והריהם נזכרים ביהודים, שעינוּ את אלהיהם, והולכים להפרע מן הרב במקלות שבידיהם. באו בהמולה לביתו, נדחקו סביב מדורו (המשורר כותב: “שאֶדז’יבה”, ואפשר הוא תרגום מכוּון לישיבה) ומיד – אבנים מעופפות בשריקה, זגוגיות־החלונות מתנפצות, ואוכלוסית היהודים יוצאת בשאון, אלה ואלה משסים, ומתכנפים שני מחנות יריבות – מגדפים ומיידים אבנים, עד שהמקלוֹת נשברוּ מרוב מהלומוֹת, והתגלע קרב־אגרופים. היהודים מנינם מרוּבה יותר, אבל פרחי הישועים גבורתם מרוּבה יותר, והיהודים סוֹפם ניגפים. כבר נשפך דם והתיגרה בקצף וטירופים, והנה במקום שהקרב משתולל ביותר, נגלה חברם, בן־האצילים, וצועק בקולי קולות: עמדו, אחים; כי מה תעשו, הלא את ישוּ עינוּ אבות־אבותיהם הרחוקים, ומה אשמתם היא; אתם מתגרים בחדלי־מגן; הה, אני לא ארשה. אמר ונפל לתוך פקעת־התיגרה להגנת־החלשים. ואילו הם, הנתקפים, טופחים בו באגרופיהם, כי מה שאמר לא שמעו במהומה, וכסבורים היו, הוא מעוֹדד את אֶחיו בני עמו. התפתל אותו אציל, נפל אפים ארצה, ואילולא בא הסטארוסטה עם אנשי המשמר ודאי סופו בר־מינן, כי כן ניחת בו זעפם של היהודים. פרחי־הכהוּנה נמלטוּ, הוא לבדו נשאר במקומו ובבוא הריקטור כמראה עיניו יכתוב: כי הוא, בן־האצילים, היה ראש־הבריונים וענשו כך וכך. וסיומה של הפרשה: ואילו חידודים היו שם, ומיני צחוק לאין קצה, כי הוא מנהיג ישראל, מגן היהודים.
בן־אצילים זה, הוא פיליפּ לבית קונופיה, הוּא במסורת הפולנים ושימושי־לשונם כשם־דבר, כסמל למי שעושה מעשיו שלא במקומם ושלא בזמנם, שסבור הוא כי האמת מקומה בכל ושעתה תמיד, ושעל־כן סופו נכשל. אציל מאצילי־פודוליה מזלו בוכה לו מיום לידתו עד יום מותו. לאמור, כעין מהדורה פולנית מיוחדת, מקורית, של דון קישוט. לאמור, אם השירה הפולנית שלפנינו כבר מצאה במעמד־השליאכטה איש המוסר עצמו על הגנת־יהודים מפני מכיהם, מצאתו במי שנעשה כשם־דבר לאיש אשר סיום השירה מכריז עליו: כבר חלפו שנות גיבורים שהם כאש להבה; דם, דמעות ולעג – זה שכרם.
ג 🔗
הפגישה השלישית היא בפרק־פּרוֹזה של סופר־גרמנים וילהלם ראאַבּה. בספרו: האנשים מן היער, על גורלם של אנשי כפר אחד, מהם צאצאי אצילים, מהם צאצאי איכרים, וגורלם בכרך. ענינו של פרק־הפרוזה הוּא מעשה באחד מאצילי הגרמנים, היוצא לגן של עיר, ורואה משפחת־יהודים, אב ואם ושתי בנות בוגרות, וסביבה כנופיה של חיילים שיכורים, צוערים־אומנים ויצאניות, והם מגדפים ומחרפים את המשפחה המטיילת לתומה. “המשטרה – מספרת לשון העתונים על המאורע הזה – היתה כנראה, כרגיל, עסוקה במקום אחר, איש מבין שאָר הטיילים לא העז להוציא מידי האספסוף המזוין ושאינו־מזוין את קרבנותיו, ואיש לא עצר את ההמון המשתולל לעבור מדיבורים לתיגרת־ידים. ביותר היו טעוּנות רחמים שתי הנערות המסכנות, שהתיסרוּ בכל יסורי־גיהינום, עד שנגלה המציל והאביר עז־הנפש, הבארון, מר ל. לבית פ., יצא כנגד הכנופיה המתהוללת פרא והטיל את עצמו, לאחר שהכיר את מצב הענינים, בלא חששות לתוך האספסוף ופיזרו בדרכי־איום ומהלומות־מקל. האספסוף, תחילה נדהם, הרפה מקרבנותיו, ואלה נמלטו, למחצה ללא־הכרה, על נפשם, ־ הבּארון נשאר לבדו בתוך המשתוללים. החיילים בחרבותיהם השלופות וצוערי־האומנים באלותיהם הסתערו על האיש הצעיר והאמיץ. הוא עמד על נפשו במיטב כוחותיו, אך חרב פגעה בזרועו ונטלה כושר־מלחמתו. מי יודע מה היה גורלו של מגן־הניגשים העז. אילולא נזדרזה המשטרה ואסרה את העבריינים! כל הכבוד לאצילות־הרוח הבאה לידי גילוי במעשי־אבירים כאלה. הפצע של כבוד הבארון לבית פ. הוּא, ברוך־השם, לא־אנוש”.
בן־אצילים זה, ליאון לבית פּופּן, אינו במסורת־הגרמנים ושימושי לשונם כשם דבר, אך גם הוא כסמל למי שעושה מעשיו שלא במקומם ובזמנם, שסבור הוּא כי המרמה מקומה בכל ושעתה תמיד. כי כל אותו מעשה־הצלה אינו לו אלא מעשה־מרמה מחושב של מי ששמו מפורסם־לגנות ונודע בציניוּת שלו ועתה יש לו ענין לאַחז את עיני הבריות. משום הענין הזה הוּא טורח להיות, לשעת־ארעי לא־גדולה, כהיפוך־עצמו, לשחק את בעל התשובה; וההגנה על היהודים, שעיקרה לו בפירסומו על דפי העתונים, אינה אלא נקודה בתכנית־ההסוואה הזאת. הלא כה תיאורו בימים האלה: “כל מה שנראה רציני יותר בחוּץ, כן צחק יותר בחובו! לא ציפה כי תהיה לו קורת־רוח מרובה כל כך מגלגולו. כמה נהנה מנענועי־הראש, הלחישות שמאחורי גבו! כבר חרץ קצה־לשונו וטעם מראש מלוא־התענוג והחדוה של אותו רגע, שבו יותר סבך־הקומדיה לעיני עילית־החברה המאובנת”. לאמור, אם הסיפור הגרמני שלפנינו כבר מצא במעמד הריטאֶרים איש המוסר עצמו על הגנת יהודים מפני מַכּיהם, מצאו במי שמסירות־נפש זו אינה לו אלא משחק, מרמה, אחיזת עינים.
ד 🔗
שלוש פגישות – האחת בחיים והוא מעשה שהיה. ואילו השתים בספרות והן כסמל: שני מגיני ישראל – השוטה מזה, הרמאי מזה. מקרה?
[י“ג בסיון תש”ב – ב' בתמוז תש"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.