א    🔗

חלפה ידיעה בעתונים ונעלם המשכה. הכוונה לידיעה על הטירחה של הנאצים לחדש את משפט־הילזנר. העלם־המשכה של הידיעה אינו ראיה, שהיא בדוּיה. אפשר מאוד ונשמע בזה מחר, מחרתיים. כי חידושו של משפט כזה, החזרת כזב ליושנו – הוּא ענין נצרך ביותר למשעבדי־צ’כיה עתה. פּרשת־פּוֹלנא אפשר לומר עליה, כי יותר משהיא תאריך בתולדותינו, תולדות ישראל בדורות האחרונים, היא תאריך בתולדות־עם־הצ’כים. לנו אין פרשה זו אלא כסוגיה קטנה במסכת גדולה, כתחנה, כאחת התחנות, בין כפרשת־טיסאַ־אֶסלר ובין כפרשת בייליס וכדומה. להם היתה פולנא כבחינה גדולה. אם לא באותה מידה, שפרשת דרייפוּס היתה כבחינה לעם־הצרפתים, הרי במידה ראוּיה למדי. על כל פנים מי שעתיד היה להיות נשיאם־גואלם הֵבין את הדבר כך. מלחמתו העזה של מאסאַריק במשפט הילזנר היתה בעיקרה מלחמה לנפש־עמו. ברוּר היה לו, כי נפש זו שיעבודה לאיוולת־האמונה ואמונת־האיוולת בעלילת־הדם הוא כשלב, כמשענת, לשיעבודה בכלל. הוא ראה את האיוולת כמכשוֹל אָיוֹם על דרך החירוּת. כדעתו ממש היא עתה דעתם של אלה הטורחים לחדש את האיוולת הזאת. לאמוֹר, אף הם יודעים, כי היא כמכשול איום על דרך החירוּת והם רוצים, בכל מחשכי־יצרם הם רוצים, במכשול האיום הזה.

בילדוּתנו, כשבַאונו סיפורי־עלילות־הדם ושמענו מעשי המשפטים האחרונים, כשם שטעמנו בתחילתם מרירוּת־העינוּיים בכתלי־הצינוק ועל ספסל־הנאשמים, כך טעמנו בסופם מתיקות־האמת, שנתלבנה כעצם השמים לטוֹהר ודומה, כי מעל ידינו, ידי־ילדים רכות, הוסרוּ אזיקי־הברזל ולבבנו, לב ילדים נסער, נתפרפר בחדוה בצאתנו מאפילת־סוהר לאור־חירות. לא אשכח אותו בוקר, כשנבהל לביתנוּ בכפר איש יהודי עבדקן ונפל בבכייה של שמחה על צוארי־אבי ואמר: באַפרייט, באַפרייט, וכן באותו יום סמוך לשעת הצהרים, כשהלכתי עם אמי לעיר, ואנו בקצה הגן, נזדמנה לה מיוּדעה, נפלו זו על זו, דמעות מחנקות גרונן ואין בכוחן לומר אלא: מזל טוב, באַפרייט. כך בייליס. אבל הילזנר נסך בנו טיפה מרה ביותר – הוא נשאר מאחורי בריחי־הסוהר. רתח בנו הכעס על הדיינים, אפילו על הקיסר, אולם נתפוגג באימרת־תנחוּם, ששמענו מפי הגדולים: שלא רצח לשם מצוֹת של פסח – ודאי; שלא רצח סתם – אינו ודאי כל כך. מאז עברו ימים הרבה – שנות־סוהר ארוּכות, שנות־שיחרוּר מעטות והאיש מכבר מוטל בקברוֹ. אף גאוּלת ארצו מוטלת בקברה. אבל רוּח הגואל ורוּח הגאוּלה אינה מוטלת בקבר ושונאיה מבקשים להתנכל לה – להטילה בקבר. מכאן חפצם וצרכם לחדש את פּרשת פּולנא, מכאן חפצם וצרכם להחזיר כזב ליושנו, הוא חפצם וצרכם להניח את המכשול האיום על דרך־החירוּת.

ב    🔗

יודעים משעבדי־צ’כיה, כי הם יכולים לעשות את חידוש־המשפט כחפצם הגמור. יודעים הם, כי יש בכוחם למנוע את שראינו בפרשת דרייפוס, טיסא־אֶסלר, בייליס – מלחמת ההגנה של מדינאים, סופרים, חכמים שלא מישראל. כחכמים שלא מבני ברית, שראינו אותם טורחים על דבר־אמת ונלחמים בתועבת עלילת הדם, נמצאים ודאי גם עתה בגרמניה, אבל ספק רב הוא, אם יקום בהם הרוּח לעמוד עתה בתוך מולדתם, שנעשתה כמחנה־ריכוז אחד, ולהטיח כלפי מושליה, חלאת־האדם, את אמיתם. ובאָמנה, אַל נשלה עצמנו – לא כהתעוררוּתם של טובי־הצרפתים בענין דרייפוּס, לא כהתעוררוּתם של טובי־הרוּסים בענין בייליס היתה התעוררוּתם של טובי־גרמנים בענינים כאלה, ביחוד של חכמיהם המומחים לעניני ישראל. מותר לומר, כי הם לא נתעוררוּ, הם נדחפוּ. חלילה לי להפחית ערכם של מעשי־החכמים האלה במלחמה כבדה זו, וחלילה לי להפחית חובת־הכרת־הטובה שלנו להם ולזכרם, אבל אין גם להעלים – הם עשו את שעשו ככפוּיים. הקפיצה מתוך תאות־האֶמת ושלהבתה, כקפיצת אֶמיל זולא, לא היתה בגדר אפשרותם הנפשית. הנה קונטרס, שהוציאו החכם מ. גרונוולד, והוּא מבחר מאוצר האגרות אל ר' יוסף שמואל בלוך, סניגורנו הנודע לפני דור (הוצ' לודויג הירשפלד, וינא 1930). בלוך, במלחמת המשפט במעליל־הדם הנודע הכומר רוהלינג ביקש במפגיע מאת גדולי חכמים שלא מבני־ברית, כי יואילו לבוא כעדים במשפט זה והללוּ – אין הם אומרים לאו, אך ניכר, שנוח היה להם שלא נקראו משנקראוּ. הם משתמטים ככל האפשר ומבקשים לצאת חובתם במיעוטה. ווינשאֶ, למשל, מבקש לכוון את הפנייה למועצת־עירית דרזדן, להבטיח לו דמי־ההוצאות, תשלום שכר סגנו: בשני תנאים אלה אני נותן לך הבטחתי, יותר איני יכול לעשות. זיגפריד מספר, כי רגלו הימנית מעוקמה ואינה מניחתו לילך למסעות רחוקים, הכניסה והיציאה מקרונות־הרכבת קשה לו בלי עזרת־אחרים ודוחק בתי־הנתיבות עלול לפגוע בבריאותו והוא מציע את ווינשה, שכבר שמענו תשובתו. שטראַק עונה, שאינו רואה בבירור, כיצד יוּכל להועיל; הוא כבר מסר מעצמו מרצונו שתי חווֹת דעת, אף חתם שמו והרגיז על עצמו חירופים של קצת מבני אמונתו; לכל המופרז הוא יכול לחזור על דבריו, אך אינו רואה תועלת בכך, שהרי כבר הודיע ברבים דעתו בדרך מחייבת, אלא בשעת הכרח מוּכן הוא להיות כמה שעות בוינא, הוא מציע את דילטש, את זיגפריד, אך לא את ווינשה שאינו בלתי־מפלגתי. קאֶהלר היה רוצה לראות את עלילת הדם בטלה לעולמים, אוּלם שיטרח ויבוא לקיים רצונו ככוחו – אין הוא יודע אם יוּכל והוּא מבקש להרשות לו לדחות קצת תשובתו, שסופה אינה על דרך החיוּב. ואף מי שהיה עלול לעשות רושם, דיליטש, אינו בא, וכל מה שהוא מבטיח, כי הוא מוּכן ללכת אל הקונסוליה האוסטרית בליפסיא ולמסור עדוּתו, אף על פי שכבר ניתח בדיותיו של רוהלינג בשני חיבורים שלו, ואף הוא מציע אחר תחתיו, את ידידו הצעיר פאַבר. כך, בערך, כולם – הם רואים כאן מצוה שראוי לקיימה, אך אין בהם שיש בו באמת שמחה של מצוָה, המבעירה את הלב וממהירה את הרגלים. ואם הם, שנועדו להילחם במעליל־הדם בפראג אז כך, תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם בימינו מה?

[תרצ"ד]

ב    🔗

ופרשה בתוך פרשה הוא ענין יחסם של גדולי־המדע באשכנז לשנאת־ישראל. העיון באבות־הזקנים עשוי ללמד על נכדיהם, שהיו במסייעי רצח־ישראל. כדרך דוגמה קטנה בפרשה זו יובא מעשה בחכם הטבע המפורסם די בוֹאַ־רימוֹן, והוא מעשה שהיה בשנת 1878. אותה שנה נשא הרצאה על ההרגשה הלאומית (נתפרסמה בירחון “נוֹרד אונד זיד”, חוברת יוני), ובה דברים בגנות הרגשתם הלאומית של בני־שם. ואלה דבריו כלשונם: “היהודים הם להם עם בחיר ה‘. לדעתם, הם לבדם בעלי־האמונה האמיתית ובעלי הידיעה של ד’ הכל־יכול ושל הקרבנות והמנהגים הקדושים הרצוּיים לו, והם מתעבים את כל העמים כעובדי־אלילים, וכל מעשה־אלמוּת כנגדם לא זו בלבד שהוא נראה להם מותר, אלא הוא מצוּוה להם בפירוש בפי הכהנים. בלא חיי־מדינה, בלא אמנות ומדע הם נבלעים בתוך האֶתיקה המצומצמת בקטנות על תנאים מיוחדים. יהירות־כמוּרה וחוסר סובלנות – הרי ההרגשה השמית ביסודה, שהמתיק אותה, אמנם, הרבה בית־הספר המר של הדיכוי, ואפילו הפך אותה לחכמת נתן”. דברים אלה, שיצאו מפי חכם מפורסם בכל העולם, שעיקר־סגנונו הוא כהכנה־זוטא של נוסח גבּלס ומשרתיו עתה, עוררו את ר' בנימין הלל, המכונה ד"ר בּנוֹ, באדט (אביהם של אברהם יצחק המכונה הרמן באדט, מנהל מיניסטריון הפנימי הפרוסי ומטובי־הציונים, ושל הסופרת ברתה באַדט־שטראוּס) לערוך תשובה בצורת מכתב גלוי לדי־בוא־רימוֹן, ששלחוֹ למערכת “גאֶגנווארט” (שהיתה גם מערכת “נוֹרד אונד זיד”), כי יתפרסם בו במדור המכתבים הגלוּיים. אולם המערכת השתמטה מתשובה לו, וכשהשיבה, באיחור של חודש ימים, הסתתרה מאחורי הטענה, כי עקרונה אוסר עליה פירסום פולמוס כנגד “מאמרים ז’ורנאליים”. באַדט מוכיח את המערכת על פניה, כי עקרון בדוי הוא לה, ואילו נתקיים, נמצא אדם המבקש להשיב על “מאמרים ז’ורנאליים” ללא אפשרות הגנה. השתמטות של המערכת העמידה אותו במצב לא נוח – הוא יצא חוצה לארץ ועתה בשובו מנסיעתו, דילמא היא לו: או שלא יפרסם תשובתו לחוקר המפורסם, או שיפרסמנה באיחור רב. אולם השיסוי ביהודים, שהתפשט בימים ההם, הוא שהניעו לפרסם את התשובה מעל עמודי “איזראעליטישס ווכנבאלט” (שנה ט', גל. 33, מאגדבורג, 14 באבגוסט 1878).

הכותב פותח את המכתב במה שהוא מזכיר את ההרצאה המפורסמת של די בוא־ריימון על גבולות ההכרה האנושית בחקר־הטבע ושבה הגיע, כנודע, בענין כמה וכמה נקודות גדולות לידי מסקנתו המפורסמת, שכללה בתיבה אחת: איגנוראבימוס, היינו: לא נדע. אולם – ממשיך הכותב – מלבד תחום איגנורבימוס יש גם תחום איגנוראמוס, היינו: אין אנו יודעים, הוא תחומו של הרוח האנושית, שאפילו היא מקפת ביותר, אינה יכולה לדעת את הכל. ואם בתחום האיגנוראבימוס אפשר ידבר כל איש, שהרי מתוך שאותה מידה של אי־הידיעה היא משותפת לכל, רשאים הכל באותה מידה של השערה והזיה, הרי תחום האיגנוראמוס אי אפשר שידבר בו אלא מי שאין הענין לו בבחינת איגנוראמוס. רצה לומר, כי מי שאמר בהרצאתו אותה הפיסקה, שהובאה כלשונה, לא זכר את גבולי האיסור וההיתר האלה. הכותב רואה להדגיש, כי התעורר להשיב על אותה פיסקה, לא מתוך רגישוּת אישית, שהרי הפיסקה אינה דנה ביהודי המודרני, שהרגשתו הלאומית כבר זכתה להמתקה מטעם “בית־הספר המר של הדיכוי”, הוא התעורר להשיב על אותה פיסקה מתוך חובה מדעית. וחובה חשובה היא, שהרי הדעות הכוזבות על היהדות הקדומה הן, אף האמצעים הטובים העומדים לשירוּתוֹ של המבקש ללמוד, דעות מפורסמות ברבים והן המסייעות “בידי בעלי־שנאה לגלות את החסרונות המדומים של היהודים הקדמונים אחרי אלפי שנה בצאצאיהם עתה”.

הכותב משיב במלים מעטות וקולעות על כל אותה הפיסקה רבת־הקטרוגים – קטרוג קטרוג והפרכתו, והוא מסיים בקריאה, שאותו חכם ישמע לאהבת־האמת הנודעת שלו ויחזור בו מדבריו. אין אנו יודעים, אם די בוא־ריימון עשה כן, אך עתה ממרחק־הימים ניתן לקבוע, כי עיקר־הקטרוג שהוא, צאצא של צרפתים ופולנים שנתערבו בין הגרמנים, תלה בבני־שם, נתגלה כתכונה וכממשוּת אכזרית של הגרמנים בימינו “המתעבים את כל העמים… וכל מעשה־אלימות כנגדם לא זו בלבד שהוא נראה להם מותר אלא הוא מצווה להם בפירוש בפי כוהניהם”. וקשה לומר, כי לא הכשירו אותם לכך גם דברים כאלה, כפי שאותו חכם השמיעם, על ענינם וניסוחם, בהרצאתו לפני ששים ושש שנים.

[א' בסיון תש"ד]

ג    🔗

אך חשובה מדוגמה של גדול, שהיה מצוררינו, היא הדוגמה של אלה מגדולי־אשכנז, שלא היו כשלעצמם מצוררינו, אך לא ראו גם להתעורר בזעקה ואפילו בקטרוג עז על המאֵרה הזאת, שאכלה בעמם. כי הם, שלא ראו את עומק־המאֵרה הזאת, לא הבינו, כי שנאת־ישראל, היא גם, אם לא קודם־כל, שאלת־עם־הגרמנים, חייו, משטרו, רוחו: כי היא באֵר־הרעל לגרמנים עצמם. מה שהבינו טובי־הצרפתים במשפט־דרייפוס, שראו את המלחמה באנטישמיות כמלחמה לטהרתה של צרפת וכיבושי חירוּתה; שהבינו, כי נצחונם של האנטי־דרייפוסארים היא לא בלבד פורענות לקיבוץ יהודי־צרפת, אלא תבוסה לכיבושי המהפכה הצרפתית הגדולה, לא הבינו גדולי אשכנז. על המדוכה הזאת ישב כמה וכמה שנים לפני פורענות היטלר איש אציל בעמנו, הוא צבי פרץ חיות. לפני שש עשרה שנה עמד בחג הפורים ודיבר על שנאת ישראל ואמר בכלל דבריו: “אם תמיד ובכל זמן, במצרים, בבל, ברומי הקדומה – נזכור את יוליוס קיסר – עמדו להם לישראל, ליד שונאים רעים, ידידים ותומכים חמים ביותר, אם לרגל משפט בייליס לא בלבד כל גדולי־הרוח ברוסיה, אלא אפילו הדיינים המושבעים הפשוטים במדינת־האפילה נלחמו לאמת, לא לשם היהדות, אלא כדי להמנע מחרפת התרבות, הרינו עומדים כיום בפני עובדה יחידה ומבישה בתולדות. בכל גרמניה כולה לא הופיע אפילו איש מדע אחד, איש מעשה אחד, שיהא בו העוז לתת ביטוי לודאותו על העוול שנעשה ליהודים; לא נמצא אפילו אחד מעשרת הצדיקים אשר בעבורם היתה סדום ניצלת. ולא ליהודים אני חושש, שכבר עמדו בצוק עתים אחרות, כי אם לשאָר האזרחים. תולדות העולם הוכיחו וחזרו והוכיחו, כי כל עם ששוב אינו מסוגל להעמיד אנשים המוסרים נפשם על קידוש אמיתם, סופו נחרב” (מוריץ רוזנפלד: חיי צבי פרץ חיות, וינא, 1933, כרך א, עמ' 167). כדברים אלה הוא גם אומר לאחר שנה בנאום על המצב הפוליטי של היהודים בשנת 1923: “אנו עוברים עתה לגרמניה. השנה שעברה היתה שנה שחורה. אין אני רוצה לומר, כי השנה הבאה לא תהיה שחורה ממנה. אסונה האמיתיי של גרמניה הוא במה שאין בה אפילו איש אחד ומנהיג, שיהא כמצפון וירים קול אזהרתו” (שם כרך ב‘, עמ’ 298). וביתר הבלטה הוא חוזר לאחר כמה חדשים לענין הזה בדרשתו, שכך לשונה: “אוררך ארור ומברכך ברוך. פירוש הדברים, כי במאוררך מוסתר גרעין המאֵרה, שאילולא כן לא היה אוררך. והוא הדין במברכך, שגרעין הטוב מוסתר בו. האמת העמוקה של הדברים האלה מתקיימת בכל דף ודף בתולדות. ביחוד ביחסי־העמים אלינו, היהודים. בימי התפרצויות־צלב־הקרס בגרמניה, הטראגיקה הגדולה ביותר היא ברושם המדכדך, לא שמעשים כאלה יכלו להתרחש, אלא שלא נמצא אפילו איש אחד כנציגה של גרמניה, שהיה בו העוז, לעמוד בפני התעתועים האלה. אוררך ארור. אף בצרפת היתה רעה חולה בימי משפט דרייפוס. שנאת ישראל משתוללת אחזה בעם, ואף על פי כן! האנשים שעמדו בפני הלך־רוח העם להכניעוֹ, הם שהצילו את צרפת הרוחנית. כי לא כל כך לדרייפוס נתכוונו המתכוונים, כאל עקירת פרי המהפכה הצרפתית. באנגליה נמצאו, החל בביירון, אנשים, שעמדו במלוא־הבנה לימין ענינם של היהודים. מברכך ברוך” (שם, כרך א‘, עמ’ 197). דברים, המכוּונים לכתובתם של אישי הרוח בגרמניה בכלל, המכוּונים לכתובתם של אישי הרוח בגרמניה בכלל, מכוּונים בהדגשה מיוחדת לאישי הסוציאליזם הגרמני בפרט, שגם הם לא הבינו להכרח המלחמה הגלויה, העזה בשנאת־ישראל כמלחמה לסוציאליזם שלהם עצמם והם מתחמקים גם ממלחמה וגם מהכרתה. וכך דברי צבי פרץ חיות באסיפת מחאה על הרדיפות במכללת־וינא, שנתכנסה בשנת 1923: “ואשר לסוציאל־דמוקראטים אין לבוא עליהם בטרוניה, אם יש בהם כרגע הצורך לדרוש לאיחוד עם גרמניה. אך המבקש לשרת את העם הגרמני, חייב להצילו מחרפת־האנטישמיות. גרמניה אינה עומדת על עברי־פי־תהום, על שום שצרפת נוגשת בה כל־כך, אלא על שום שבכל העם הגרמני כולו אין איש אחד, שידבר אל העם בשם האמיתיות הנצחיות. גם נביאי־ישראל נמשכו להם בזמנם חסידים מועטים, אך די היה בישעיה, שיציל את דורו. והאמריקאים יש להם סינקלר שלהם, הצרפתים רומן רולאן ואנאטוֹל פראנס, בגרמניה אין לך שום אחד, שאפשר לומר עליו, שהוא מצפונו של העם. ועל כן יש ויש להתרעם על הסוציאל דמוקראטים שלנו, שאינם מבינים, כי השאלה, שאנו דנים בה עתה, לא חרפתנו היא, אלא חרפת העם הגרמני. אף אילולא נתקף שום מורה או תלמיד סוציאלדמוקראטי, היתה זו חובת־הסוציאל דמוקראטים להילחם בשיסוי הזה. אך מה שם מסיטים את שאלת־היהודים לתוך מאמר מוסגר במאמר מוסגר, יש ויש לקטרג עליהם, ועל דבר זה לא יוכלו לצדק עצמם בפני מצפונם הסוציאל דמוקראטי. עלינו לנקוט עמדה שתביא לידי כך, שגם סייפל יחזור וימצא את עוזו. אולם מחובת הסוציאל דמוקראטים היא, להבין, כי מלחמתנו אינה בלבד מלחמה לעצמנו, אלא בה במידה גם מלחמה לעם הגרמני” (שם, כרך א‘, עמ’ 90־91). וראוי להעיר, כי החשבון הזה עם הסוציאל דמוקרטיה, שעיניה טחו מלראות וסופה שילמה עוורונה בהתמוטטותה, הוא חשבון ישן, כי עוד בשנת 1919 בנאום אזכרה לקרבנות־פרעות נשמע: “מכאיב הדבר, כי עלינו לדבר, בעוד דם־אחינו כנהרי נחלי מים. כאב מיליוני נדכאים הוא קדוש מדי, משנעשה אותו ענין להפגנות. אם יש מי שחייב לדבר הרי הם האחרים, שאינם־יהודים. היכן המנהיגים החופשיים, הסוציאל דמוקראטיים! על מה הם מחכים לקריאתנו? לא בעניננו בלבד הדברים אמורים, אלא בענינה של האנושיות ושל התרבות. האם גם בזה תהא אוסטריה האחרונה בעולם? בצרפת ובאנגליה, בשואֶדיה ובשוויץ, בהולאנד ובבלגיה הרימו אנשי־שם מכל המחנות את קול־המחאה, הם שאינם־יהודים המבינים, כי בגורל־האנושיות הדברים אמורים. זה מקרוב נתפשטו שמועות, כי גם בוינא נמצאים אנשים, החושבים על פוגרום וסבורים, כי זהו אמצעי להרחיק את סכנת הבולשויזם. פוגרום בוינא פירושו לא שחרור מבולשויזם, התוצאות לשאינם־יהודים תהיינה כמעט גדולות יותר מליהודים. ושמא מחכים בוינה לענין מחאות, עד שיהיה לנו פוגרום גם כאן? ארבעת אלפים שנה שפכנו דמנו בעד האנושיות, בעד מה שנחשב לנו כמשפט; אפשר ויחידים בינינו הלכו אחרי טובת־עצמם, עמנו ככללות לא עשה כן מעולם. מחרחרי־הפוגרומים בארצות־המזרח מוכרחים לגמור בנפשם לתת לנו את החירוּת, שנתפתח לפי משאלותינו ומסורותינו. כיום אנו מבקשים לא בלבד לומר באזני העולם, כי אנו מתענים, אלא אנו אומרים באזני העולם, כי כאן ענין מצפונו של העולם. אנו מבקשים לומר באזני המעצמות: עתידה של האנושיות בסכנה!” (שם, כרך ב' עמ' 146–147).

[תרצ"ח]