רקע
דב סדן
תלמיד ורבּוֹ

 

א    🔗

חידה אחת – סופו הנמהר של סטיפאן צווייג, ופתרונות מרובים – אלה ההסברים השונים והמתנודדים הבאים באפס הפשר האחד והמוצק. הפתרונים השונים האלה אפשר להעמידם על שלושה דרכי ביאור עיקריים. הביאור האחד אומר: הסופר, שראה הרבה והראה הרבה נתעלמה מעינוֹ נקודה אחת שבו עצמו ושנתגלתה לו אך עתה במלוא אימתה – עמידתו עמידת בן־בלי־מולדת. הביאור האחר אומר: הסופר, נאמן הרוח, התרבות, החירות ועושה אותם נפש שירתו וענינה, נתגלתה לו אך עתה, עם סכנת־הכליה לשלישיה זו, התהום שבין החובה האובייקטיבית – חובת־מלחמה, ובין תכונתו האובייקטיבית – שאינו לוחם. הביאור השלישי אומר: הסופר, שידע להעלות דיוקנם ודרכם של בני־עליה נענים ומתייסרים, אך לא חזה צערם ומצוקתם מבּשׂרוֹ, שכן התענג על רוב טובה, נתגלתה לו אך עתה, כי מה שהעלה תלי־תלים בספר, אינו יכול לשאת קוצו בחיים.

אמת, שלושה דרכי ביאור אלו יש להם אל מה שיסמכו מבחינה ביוגרפית – דרך־חייו ודרך־יצירתו, ואפילו מבחינה דוקומנטארית – אלה קטעי מכתבו האחרון בארצות־החיים. ואמנם, המבארים לשלושת סוגיהם, נעזרו במיסמכים אלה: הם הרבו לתאר את קרקע־גידולו – אוסטריה, וינה – שפירנסתו גם בנדודיו הרבים, שעשו את כל העולם מולדתו; הם הרבו לתאר את הציר הנח בתמורת החליפוֹת – את ביתו בזאלצבורג, ואכן תיאוריהם הבליטו את חווית־הנכר של שנות־גולה אחרונות. הם הרבו לתאר את משאת־נפשו, שנשתקפה באישים, שצר צורתם בספרות וניסו להראות, כי אם גם הגאלריה היא שונה ורבת פנים, הרי פּן אחד בה היא לו כאידיאל – איש הרוח, שכוחו בבינה והתבוננות הנעלה מעל מריבות־זמנו, והם גם ביקשו להוכיח כי ביותר גילה את עצמו בדיוקנו של אֵראַזמוס איש רוטרדאם, ואכן תיאוריהם הבליטו את חווית־הסתירה לשנות־שואה אחרונות. הם הרבו לתאר את ארחו ומנהגו, את משכנו בבית־מידות מפואר והוא אוצר בלום של כלי חמדה – מטמוני־ספר, אסופות אמנות, גנזי־כתבי־יד יקרים; הם הרבו לתאר את האוירה של עילוי ועידון, שהיתה כמסגרת יצירתו, ואכן תיאוריהם הבליטו את חווית־הניגוד לשנות־חוּמרה אחרונות. יפים תיאוריהם ויפות הבלטותיהם, אך שני דרכי ביאור ראשונים אין בהם כדי הוכחה ודרך־ביאור אחרון אין בו כדי מיצוי. שני דרכי ביאור ראשונים אין בהם כדי הוכחה – הקולר נתלה בחווית העקירה, באה פעילותם של גדולים ממנו (תומאס מאן) ומטפחת על פנינו; הקולר נתלה בתכונה ואופי, באה התאבדותם של קטנים ממנו, לוחמים מובהקים (קורט טוכולסקי, אֶרנסט טוֹלר) ומטפחת על פנינו. דרך ביאור אחרון אין בו כדי מיצוי – אם ההתאבדות הזאת היא סיכום, אין לעשותו סיכום שנים אחרונות. ומן הדין להעמיק ולבקש שרשו לא בלבד בחווית שנים אחרונות, אלא לפניה.


 

ב    🔗

מכל נסיוני־הביאור נראה קרוב ביותר ענין הניגוד שבין הספר והחיים, שרמז עליו, בכללוּת מבלי לפרש שמו של צווייג – ג. שופמן, שהקדים לדבריו את הכתוב בספר איוב: כי עתה תבוא אליך ותלא. וראוי להוסיף סיומו של אותו כתוב: תגע עדיך ותבהל. אולם ספק הוא, אם אפשר לקבל את ההגדרה של הניגוד הזה – הספר והחיים, ואת תיאור הניגוד הזה – ישיבה בטירת מלכים וכתיבה על קטוֹרגה, שכּן דומה, כי הניגוד פתוח להגדרה מפליגה יותר והתיאור פתוח לספירה מעולה יותר, אך הוא־הוא הניגוד.

ועוד זאת: דעת הרבים, שביקשו להוכיחנו, כי צווייג גילה את עצמו בספרו על אֵראַזמוס איש רוטרדאם, צריכה בדיקה. בדרך כלל ראוי שנהא זהירים לראות גילויו של אדם בדמות שהוא יודע בה, כי הוא מרמז בה על עצמו. זוהי אולי דעתו על עצמו, חלומו על עצמו, תכניתו על עצמו, אבל לא גילויו. ואדרבה, ראוי לבקש גילוי כזה בספרו, שענין המלחמה מובלט אפילו בשמו. כוונתי לספרו: המלחמה בדימונים והוא מחזור מונוגרפיות על שלושה שנאבקו בנפשם הנסערת ורוחם הממריאה, והמוצא למתיחותם הנואשת שגעון – ניטשה, הלדרלין או התאבדות – קלייסט. כדי להבליט את עיקר דמותה של שלישיה זו, רואה הסופר לשרטט כעין רקע של ניגוד, והיא דמותו של גיתה, דמותו של ‘הומו קאַפּיטליסטיקוס’, כמובן דרך הגדרה מפליגה יותר ובספירה מעולה יותר. והנה אם נעיין נראה, כי אפשר וצווייג, בציירו את הרקע הזה ובהבליטו עליו את ניגודו, הוא כמרמז לבית־אחיזה, לפירוש־דמותו שלו עצמו. כי אם נשאל למקומו שלו בחלוקה זו, נאמר: עם לדון לפי ספריו, הרי מקומו בשלישיה הזאת, שהרי גם בנובילה גם במונוגרפיה הרבה כל כך לעסוק בדיסהרמוניה – סערת החתחתים של הנפש, אך אם לדון לפי חייו מקומו ברקע הזה, שהרי בהם הרבה כל כך לטפח את ההרמוניה – מזג המישור של הרוח. אך אם נעמיק נראה, כי הדבר הזה צריך בדיקה. שכן אם אמרנו, כי בספר ירד לתעלומות־הדיסהרמוניה, ובחיים ישב בסוד ההרמוניה, לא אמרנו עדיין הרבה ואולי לא כלום. כי עיקר השאלה, מה היתה אותה הירידה לקצוות הרוגשים ומה היתה אותה הישיבה במעגל הרוגע, מה הולכו ליער־הדמויות השונות, אישי־דורות נפתלים ומסעירים, לאכלס בהם את בית־היוצר שלו, את ספריו; ומה הושיבו בחורשת יצירי־רוח ואמנות, חמדת דורות מרוממה ומנחמת, לאכלס בהם את בית־משכנוֹ, את חייו; מה ומה היו יסודות חייו וספריו – האם חובת התעודה או זכות ההנאה, או שני היסודות כאחד, האם חוּמרת הענין או שעשוע ההתענינות או שני היסודות כאחד.


 

ג    🔗

שאלה רבתי היא, וסופה של התשובה לה היא בכל זאת: שני היסודות כאחד, אלא שהתשובה הזאת כלולה בה שאלה אחרת: אם שניהם כאחד, מה בהם דרך ומה עיקר, מה בהם כלי ומה תכלית. כדי להשיב עליה, עלינו לעשות כמעשה צווייג – דרך־הקבלה בין קטן וגדול, השוואה לבעל “פאוסט”. לעיין בה ולומר: באיש־ויימאר יסוד־הזכות נמזג ביסוד־החובה, יסוד השעשוע נמזג ביסוד החוּמרה, והוא דרך חירות, שאין לו אחים הרבה בתולדות הדורות וכמעט שאין לו אח בדורות אחרונים; ואילו באיש־זאלצבורג היתה התעודה כמשרתת־ההנאה, הענין כמשרת־ההתעניינות, והוא דרך־שירוּת, שיש לו אחים הרבה בתולדות הדורות וביחוד בדורות אחרונים. ואם על דרך ויימאר יצא ערר – נזכור ביחוד קטרוגו של בּאֶרנה, שאפילו אינו מקובל עלינו אין אנו יכולים שלא לראות צידוקו במסגרת־זמנו; הרי על דרך זאלצבורג, ודאי שעשוי לצאת ערר. ואמנם, ערר כזה יצא אם לא על הדרך הזאת, שאינה בסופה אלא שביל במסילה גדולה יותר, מסילת “וינה הצעירה”, ואם לא על המסילה, הרי על צומת המסילות האלו. סטאניסלאב בז’וֹזוֹבסקי פותח את ספרו “לגאנדה של פולין הצעירה” בהתבוננות בבן־התרבות של דורו – וכדוגמאות לו רמי דה־גורמון, אנאטול פראנס, אוסקר וילד, גיאורג זימל וכדומה – והוא אומר, כי כל אלה אתה מוצא בהם צד שווה אחד במה שהם מסתייעים בכל נסיוני הדורות וכיבושיהם לתכליות אינדיווידואליות, וצד שווה אחר ביחסם לכל אוצר המחשבה, הרגשות והערכים, שנוצרו בידי האנושות, כאילו כל תפקידה של ההיסטוריה מצטמצם על כך, להעלות באינטלקט של היחיד דיוקן הרמוני, יפה או מענין של העולם. הוא הוסיף: אנו נעזרים בתוצאות־עמל־הדורות ומקפחים את הסגולה להיות שותפי־בריאה, אנו קונים לעצמנו ערכי התרבות ומקפחים תכונות החיים והנפש הנצרכות ליצירתם.

דומה, כי בדברים אלה יש נסיון להעמיד את השאלה על חוּדה, אך עד שאנו מדברים בתלמיד – סטיפן צווייג, ראוי שנדבר ברבּוֹ – הוגו לבית הופמנסטאל, ואולי יתחוור לנו יותר, עד מה היה הדין עם ג. שופמן, שהביא אותו כתוב מאיוב, כלומר עד מה החידה שלפנינו אין לפותרה כחזון מלחמה עם שטני־היאוש, אלא כמראה־מריבה עם שׂעירי־הליאוּת.


 

ד    🔗

אולם לשם כך אנו חייבים להעמיד את עצמנו במקום רחוק קצת – בשערי וינה, ובזמן רחוק קצת – פתח המאה הי"ט. המקום – מרכז־משיכה גדול לכוחות המתפרצים בגיטאות בביהם, במהרין, בגליציה; הזמן – ימים שהישיבה בוינה אינה מותרת ליהודים אלא במקרים מיוחדים, ימים שהתחיל ליכודם של האברים הפרודים והבדלים, יציאי ערים ומדינות שונות, אך השם קהילה עודנו אסור מטעם הרשות. ציבור מועט הוא, אך יחידיו שופעים תאות־חיים גדולה ואנרגיה נמרצת, שעמדו להם לפלס לעצמם נתיב לקאריירה מפליאה, להצלחה מזהירה, וסייעום לשבור רעבונם לקנין רב בחומר וברוח. ובראש הציבור הזה ר' יצחק לייב הופמאן, יליד כפר פרוסטיבאר בבּיהם, שלמד בישיבת פראג, תלמיד חכם מופלג – ר' מרדכי באנעט קוראו: מורנו, ור' יחיאל לנדא קוראו: חבר – ומשכיל מפואר, תחילתו מלמד ומורה בביתו של גביר, אמצעו לבלר ופנקסן בו, סופו נושא נכדת הגביר ומרחיב עסקיו, עסק טבק, עובר לוינה, מייסד בה את תעשיית המשי ומתכבד כיבודים הרבה. בכללם התואר: האציל לבית הופמנסטאל.

ובבואו להעמיד את חיי הקהילה על מכוֹנם מלחמה לו בדרך קיצונה של ריפורמה ומלחמה לו לדרך מתונה של מסורת. הוא הוא (לדעת ראובן פאהן, בספרו “פרקי השכלה”) האדריסאט למכתבו של ר' מרדכי באנעט, שנאמר בו: “יתברך מאלהי אמן, איש אפרתי – – אשר גדול ליהודים ורצוי באחיו – – ואשר מצבת קודש מצבתו ניצב על חומת דת ישראל להכין אותו ולסעדוֹ – – יצאו מאתנו ומעמנו מהרסים ומחריבים יבקשו פרדות להפריד עם ד' ממה שהורגלנו לנו למורשה מימות חדשות בדו מלבם, כי הס שלא להזכיר בתפילה: כי ישיב ד' שבות עמו, ועוד תחת לשונו שפת העברי בלשון אחרת ידברו מערכי לבם ולבם רחוק גם כי בשפתותיהם יכבדו, גם כי ירבו תפלה לא לאמונה יגברו, כי תשכח לשון יונק ועול ימים מלדבר יהודית – –”. אליו, אל האציל בוינה, יפנה הרב הגדול במלחמתו למורשה, למסורת, לאמונה, לשיבת־ציון, לנאמנות לשפת־עבר והוא, האציל, פועל ומפעיל, יש בו גם אמונה זו וגם נאמנות זו. אתה רואה אותו טורח, כאחת עם ידידו מיכל אליעזר בידרמאן, להרחיב את הקהילה ותפקידיה – כספי־המסים, שלא נועדו תחילה אלא למושב־זקנים, משמשים עתה גם בית ספר, גם בית תפילה; הוא רוכש בית מיוחד לכך, שפתיחתו נעשתה ברוב פאר, ושותפים בה מרחוק ומקרוב – ברוך ייטלש מחבר את נאום הפתיחה, מושאֶלאֶס מחבר סימפוניה מיוחדה, אך חנוכתו כהיכל – מהיות היהודים כת נסבלת נאסר להיות ניכר כהיכל כלפי חוץ – לאחר י“ד שנים. והוא בין אלה, שההיכל יפה בעיניהם, גם מטיפוֹ המפואר, הלא הוא יצחק מנהיימר, יפה בעיניו. אך אין הוא חשוב לו כרב ממש, ועל כן הוא מבקש מורה הוראה לקהילה, והוא וחבריו מוצאים אותו באברך, גדול בתורה ובמידות, בהשכלה ובנימוסים, והוא מגזע תרשישים, ממשיך שלשלת־המסורה של אבות אבותיו – בעל ההפלאה והמהר”ם א“ש – הלא הוא ר' אלעזר הלוי איש־הורויץ, מגדולי דורו, אהוב על היראים גם בימי המחלוקת הגדולה, וחביב על המשכילים, מימי חבורת “הרואים” – שפירסמו דרשתו בראש כתב העת שלהם “ירושלים” – עד ימי פרץ סמולנסקין. אגב, אותה הדרשה שלו ב”ירושלים" ראוי שתינתן עליה הדעת, על שום הראייה המיוחדה שבה – כבני דור האֵמאַנציפּאַַציה, מודה גם בעל הדרשה במחשבת התעודה, הפצת אמונת הייחוּד וציווּייה, אך התפשטות האמונה הזאת, שהוא רואה פיסגתה בדורו, היא לו הוכחה, כי התעודה נשלמה וממילא פיזורם של ישראל מיותר, ועתה תבוא גאולתם בדרך קיבוץ גלויות ושיבת־ציון. וכשם שהאציל טורח בענין כיסא הרבנות להושיב עליו ירא שמים, כך הוא מסייע למפעלות הספרות העברית ולא יחסר שמו ברשימת תומכיהם, עד “כוכבי יצחק”.


 

ה    🔗

אך מה שאירע לרבים, גדולים ממנו וקטנים ממנו, אירע גם לו – הוא, על רוב עשרו וקנייניו, קיים את עצמו בתוך תחום־ישראל ואף ביקש לבצרוֹ, צאצאיו לא קיימו עצמם בו, חרגו מתוכו ונכנסו בתחום אחר, בתחום־אחרים – והרי לפנינו נכדוֹ, הוּגוֹ לבית הופמנסטאל, כאשר ראינו אותו, גדל־רוח וגדול־שירה, בדורנו. צא וראה במעריכיו ותמצא בהם, הרואים אותו לא בלבד כיורשם של אבותיו, שיצר־החיים על אהבת־הקניינים וחמדת־הערכים, הבריחם מאפלולית־הגיטו ומצריו לאור־הבירה ומרחביה, אלא כנושאה של מורשת הבירה, נפשה ושירתה. הנס טיצאָ (גם הוא נכד מוּמר לבית שעלה לגדולה, הלא הוא בית טאוּסיג) – רואה בספרו על יהודי וינה (1933), באישיותו ויצירתו של הופמנסטאל את וינה בכל עשירותה רבת־הגוונים וצמידוּתה בחלל־החיים האוסטריי, המתפשט, לעומק ולרוחב, לצד הגרמני־סודאֶטי מכאן ולצד האיטלקי מכאן. הוא רואה בו את מי שנתערב בו היהודי והלא־יהודי בדם ורוח ומזכיר דברי יוסף נאדלר, כי בו, בהופמנסטאל, נתעוררה וינה למהוּתיוּתה הנעלה ביותר. הוא רואה אותו כמי שהצליח בטמיעה, אשר מאות התחבטו בה ולא מצאו את הדרך אליה, הוא רואה בו את המורשה ואת הקנין, כמַפרים זה את זה, ומתמזגים כאחדוּת חדשה. אך אם ננסה לבדוק בטיבה של אותה תערובת וטמיעה, בטיבה של אותה מזיגה ואחדות, לא נמצא בה עוד תכונת סבוֹ רעב־הקניינים ורוֹכשם, צמא־הערכים וקוֹנאם, תכונה הפועלת בדרך החיוּת, הלהיטות, הערוּת, אך נמצא בו תכונת הנכד שבע־הקניינים ומפזרם, רוֵה־הערכים ומבזבזם, תכונה הנפעלת בדרך הרפיון, השובע, הליאוּת. הוא רואה עצמו כיורש אבותיו ומדבר על “אבותי אשר בתכריכיהם הם קרובים לי כשׂערי אני ואחד עמי כשׂערי אני”, אף ירחיב מעגל־המורשה שהוא נושא בה ויאמר: “לא אוכל הסיר מעפעפי את העייפוּיות של עמים נשכחים”. מתוך מסתוֹ של וילי האאס עליו נוכל ללמוד מה רב במעגל הזה תסביך־אהסוור, ובראותנו את המעגל במלוא היקפוֹ, נבין את דרכו ויצירתו כפיזור מתנות של המתבזבז בנדיבוּת לבו, והן מתנות לֵאוֹת של אדם לאֶה.


 

ו    🔗

אך מובן, כי יותר משיאמרו לנו מאמרי אחרים עליו, יאמר לנו הוא עצמו. דיינו במחזותיו הקטנים, “האויל והמות” או “תיאטרון־העולם הקטן או המאושרים”. במחזה האחד נראה את קלאודיו האציל בחדר הלימודים שלו, מלאכת מחשבת וטעם, והוא מהרהר בחייו שהחמיצם ורואה בהם חמדה אבודה ודמעות אשר לא נבכּוּ; הוא רואה עצמו כמי שעמד, אמנם, לכאורה בתוך החיים, אך לכל המוּטב הבינם, ולא ידע להתרקם בה, לא ידע לאבוֹד בתוכם. במקום שהאחרים לוקחים ונותנים, נשאר הוא כמצדד ופורש, בתוך תוכו אילם מטבע־ברייתוֹ. לא ידע צער כי תחתיו בא אי־נחת, הדעת נראית לו כאסופת־גרוטאות מתות, שדרכה ביקש להתגנב לתוך החיים, אשר אליהם כלתה נפשו, ואשר מעודו לא מצא דרך ישרה אליהם. האמנות נראית לו כעשויה לגלות מן החיים רק במידה שהוא משלב לתוכה דרך שאלה. הוא רואה עצמו כמי שנתקפּח בתוך המלאכותי עד שראה גם את החיים בעינים מתות, שכן חי את חייו, כחיוֹת אדם ספר, אשר עוד לא השיג את מחציתו האחת וכבר לא השיג את מחציתו האחרת. והקורא את הדברים האלה ודומיהם לא כדרך תרגומנו עתה בפרוזה עילגת אלא במקורם בשירה מפוארה נותן לבו לקטרוגם הקשה של הנערה הצעירה, הגבר, המות, ביחוד על שתי שורות קצרות, שיש בהם רישומו של מקרא, אלו השורות אשר בהן יתאונן האציל: בין ניכט אאוף מיינעם וועג דעם גאטט בעגעגנעט / מיט דעם מאן רינגט ביז דאסס ער איינען זעגנעט (מעודי לא נקריתי בדרכי אל אלהים, אשר עמו יאבק אדם, עד כי יברכהו). דומה כי בשתי שורות אלו אמר המשורר את הכל.

ובמחזה האחר נשמע את המונולוגים של המשורר, הגנן, האדון הצעיר, הנערה הצעירה, אך לענייננו ראוי ביותר לשמוע דברי המשרת על אדוניו, אחרון העשירים, אחרון התקיפים והוא יורש חסר־אונים, כי שתים הן סגולות־נפשו – תשוקה עזה לבזבז עצמו על האהוב עליו ובדידות מלכותית. והנה הוא עומד לפנינו ומשליך מבעד החלון מלוא חפניו זהב אביו, וכאשר יאזל הזהב ישליך קערות־פז, אבני יקרות, כלי נשק, רקמות הדר. “הכל, כאוות נפשכם”.

חזוּת של סמל היא: זהב־הירושה של אבות, שהנכד ידע להתיכה היתוך של רוח ושירה, ושלא היתה לו דבר חיוּת של יצר וחמדה אלא דבר ליאוּת של עילוי ותפארת, והוא משליכה מבעד לחלון לכל, לכל – –


[כ“ד באדר–ט' בניסן תש”ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48498 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!