רקע
דב סדן
הנמר וידידוֹ המנמנם

 

א    🔗

החוברת הקטנה, שכונס בה מקצת מחליפת־המכתבים שבין לודוויג שטיינהיים ויום טוב ליפּמן צוּנץ, היא כמזמינתנו לטיול מועט אל מלפני מאה שנה ומעלה. מסדר הטיול הוא, יואַכים שאֶפּס, שנטל עליו להסיר את אבק־השכחה מעל אישיותו ופעלו של שטיינהיים, איש האשכולות, שקסם בשפעת כשרונות – בן־בית בשירה ובפילוסופיה, מופלג ברפואה להלכה ולמעשה, ומיוחד בעמידתו המקורית בתפיסת האמונה הישראלית, עמידה שהיתה כסתירה גלוּיה למסלולי־התפיסות ונתיבי־הדעות של גולת־אשכנז, עד שרובי תורתו נראו מוּזרים, וסופו לא נמצאה בימה, שתהא נוחה לכונסם.

הטיול מביאנו במחיצתם של שני אישים בולטים בבני הדור, העומד בעצם תוקפה של מלחמת האֶמנציפציה שהיא להם התשובה לשאלת־זמנם, כיצד לקיים את הוויתם, כהוויה יהודית, בחלל־החיים החדש, חלל־הימים שבין ראשית־ערעורו של הגיטוֹ ובין אחרית־שיווּי־הזכוּיוֹת. לא כדרך־ראייתו של האחד היא דרך־ראייתו של האחר – בעוד צוּנץ, מכוון את פניו לאחור, לגלות שפוני טמוני עבר, לדובב שפתי־ישנים, והוא מחלץ לבנים יקרות מאפר־הדורות ומניחן נדבך על גבי נדבך, שיהיו כחומת משען להוֹוה, בא שטיינהיים ומרום־זמנו הוא טורח לקלף את גרעינה הקיים של תורת האמונה הישראלית, מתקומם אל כל המבקשים לטשטש עיקרה ולשעבד את הנצח לזמן, את האמת לנוחיות, שכן הערך היציב, הקבוע, של תורת ההתגלות הוא לו חומת־משען להוֹוה. שניהם לא יכלו להתנחם, כי הדור סביבם נעזר באמת במשענותיהם, שהרי היו, בעצם, יוצאי־דופן, ושטיינהיים הגדיל. ירושתו צריכה היתה לחכות הרבה־הרבה, עד שחדלה להראות מוזרת. מובן, זעיר שם זעיר שם עלה זכרו, זעיר שם זעיר שם ניכר רישומו, אבל כל כולו לא התגלה, לא יכול היה להתגלות אלא לאחר כמאה שנה, כשנשברה אותה האילוזיה, ששלטה בימיו ולאחריהם, ושגרמה להם לדבריו שיתגלגלו ללא בת־קול נאותה בחלל האטום של זמנו.


 

ב    🔗

בכלל־המכתבים שלפנינו בולט אחד הכתוב ב־8 באפריל 1841. שטיינהיים, היושב באלטונה, שולח לידידו, היושב בברלין, בידי שליח מכתב וכתב־יד – הכוונה לספרו “ההתגלות מנקודת ראות עליונה” שבו הוא נלחם בשני כיווֹנים או, כדבריו, סוטר על ימין ועל שמאל – שאין הוא מוצא לו לא באלטונה ולא בהמבורג מו"ל כרוחו. וכן הוא מציע לפני צונץ ייסוד כתב־עת להפצת ההכרה בתורת ההתגלות, בין בשביל מלומדים ובין בשביל הדיוטות. הוא רואה את הימים ההם יפים לכך – התסיסה בעולם המחשבה גדולה, היגיעה לחבר ולפשר את הקצווֹת גדולה גם היא, ומן ההכרח הוא להבהיר את מהוּתה של האמונה לאמתה, מן ההכרח הוא גם לצעוד אחורנית, כדי להגיע למעין בראשית, לשאוב את המים הזכים וגם לצעוד קדימה אל מבואי הנהר באוקינוס ההשכלה הכללית, מן ההכרח לפלס דרך אחר מדרכם של יוסט וגייגר ופיליפסון. מתשובתו של צונץ אנו למדים, כי לא נתלהב למחשבת ידידו, אף כי הכיר חשיבותה. כדרכו נרתע לאחור ממה שנראה לו כפילוג ביהדות ודחה את השתתפותו בכתב־עת הזה, שלא זכה לצאת מכלל־תכנית.

אך נניח את ענין המכתב וניתן עינינו בשליח – הלא הוא קארל גוצקוב. שטיינהיים עשה אותו שליח לכך, מתוך כוונה מיוחדת. הוא ביקש בדרך כך, כפי שהוא כותב, לקרב שני אישים המשוטטים בספירוֹת של הרוח. מכאן – חכם וחוקר, ראש חכמת ישראל; מכאן – משורר וסופר, ראש גרמניה הצעירה. אמנם, גוצקוב לא מסר את המכתב בעצמו, אולם לאחר ימים נכנס אצל צונץ, ונראה שנתקשרה ביניהם ידידות־מה, כי אחרי כמה חדשים, בבוא צונץ להמבורג, הוא נכנס אצל גוצקוב. וזאת לדעת, כי יחסי שטיינהיים וגוצקוב היו קרובים ביותר. המשורר הגרמני היה ממעריצי הפילוסופוס היהודי, בכתביו הוא מדבר עליו דברי שבח מופלגים ביותר ואין דעתו מתקררת, עד שהוא מכריז עליו כעל העמוק שבין יהודי־אשכנז שבימיו, ודמותו של שטיינהיים היא־היא שהיתה לו בנין־אב לדמות הגיבור של המחזה הנודע שלו, “אוריאל אקוסטא”, כשם שדמותו של ר' מנשה וונדסטטן עשויה לפי השולחני שלמה היינה, דודו של המשורר (אגב, גוצקוב חיבר תחילה ב־1833 סיפור על אקוסטה בשם “הצידוקי באמשטרדם” ורק אחרי שנים עשׂאוֹ מחזה, ובלשוננו יש בזה מאמר מעניין של ד. פרישמן). אך סופם של יחסי־הידידוּת שנקמטו – הפילוסופוס היהודי לא יכול היה למחול לו לסופר הגרמני את התאפקותו בשאלות האֶמנציפציה של היהודים, ועוד אחרי מותו של שטיינהיים ראתה אלמנתו להדגיש, כי מאחר שגוצקוב הביע, כי יש בו בחינת אידיוסינקראסיה כלפי היהודים, היה אומר עליו: לא ידידי הוא, כי אם מיוּדעי הוא, ופעם אחת אמר לה: “אם בדרך כלל דבר של כיעור הוא כשאדם מתכחש ללאומיותו, הרי דבר של עונש הוא, אם זו היא אומה מדוכאה ועשוקה”.

ואמנם, גוצקוב הכאיב ביותר, מוכרח היה להכאיב ביותר, את נערצו בהערותיו שלו בענין האֶמנציפציה של היהודים. הוא פרסם הערות ב“טלגרף” שלו לרגל ההודעה על חיבורו של שטיינהיים, שיצא כשנה קודם, “הרהורים על הדיונים בענין מעמדם האזרחי של בני דת משה באסיפת המעמדים של שלזוויג־הולשטיין”. שטיינהיים שלח לצונץ את תשובתו שלו להערות אלה ובמכתבו מ־2 באוגוסט 1841, אין הוא מעלים, כי ההערות האלה הפתיעו אותו ביותר. הוא שואל שאלה ומשיב תשובה, והתשובה הזאת היא־היא ההפתעה. השאלה היא: “כיצד הגיע גוצקוב להשקפות כאלה או להבעתן?” כלומר, כיצד הגיע לכך גוצקוב, ראש האופוזיציה הראדיקאלית בספרות, ראש מערכה, שלפני כחמש שנים עמדו בה בּרנה וביכנר, ועתה עוד עומד בה היינה. והתשובה היא: “כן, אולי כך, כשם שהנמר המאוּלף שרבץ ליד מיטת אדוניו הישן, ליקק לו את ידו, עד שהתיזה דם, ועתה משהריח את הדם, שכח את הכל, את האדוֹנים, את הידיד, את המידות ואת הזמן – והנה הנה הוא מתכוון לטרוף את אדוניו”.

תשובה שמתוכה נשמע לנו דבר שנאמר לפני מאה שנה ומעלה, כדבר שנאמר בימינו, מתוך מציאותם של ימינו.


 

ג    🔗

ואסוציאציה מטיול אחר, שהזמיננו אליו ספר אחר, הוא חיבורו הידוע של יוסף פּוֹפּאֶר־לינקיאוס, על ווֹלטאֶר, שעיקרו רהאַביליטאציה של האישיוּת, ביחוד בפני מקטרגיה באשכנז. כמעט בסופו של החיבור הזה, שמספר עמודיו כארבע מאות, הוא בא לדבר על ידידוּתוֹ של ווֹלטאֶר ועל כוחו ומסירותו בה, מביא הוכחות מפוֹרטות לכך ואף מוכיח, עד כמה היה נעלה במידתו זו על אחרים (למשל, ידידוּת גיתה־שׁילר). בירורו מחייבו למתוח קו־ההפרד שבין אהבת־המינים ואהבת הריעים – הראשונה מראה לנו את האיש האהוב עלינו כדבר של קנין שלנו, והאחרונה מראה לנו את האיש האהוב עלינו כאישיות עצמית, ראשונה גורמת לנו “שאנחנו מוכנים מיד בקפיצה אחת להתגלגל מתוך רגשנוּת סנטימנטלית וממוּסמסת לתוך סערת־קצף של בּרבּרים”. בכלל נראה לו בן־אירופה, וביחוד המודרני, כמי שהידידוּת אינה מקיימת לגביהו כל תפקיד לא בחיים ולא בדת ולא בספרות, בעוד שהחיים והספרות משופעים אהבת מינים. בניגוד לכך נראים לו הסינים והיאפאנים, שהידידוּת מעוּלה להם מאהבתי מינים – סימניה בולטים ביותר בספרות, והיא מוחזקת כמידת־יסוד בתורתו של קונפוציוּס. ועתה, במפתיע, העיקר: “המדרגה הגבוהה יותר של מוּסריוּת עמי־מזרח־אסיה כנגד בני־אירופה מתגלית גם בכך, ולגבי העמים האלה הרי אנחנו, על אף ההתפעלות הדתית שלנו ועל אף פעולת האמנות חמת־המזג ואולי עמוקה יותר, נשארנו תמיד במדרגה נמוכה יותר, אנימאלית, של ההתפתחות. דין האהבה כדין הדת והפוליטיקה: אתה מגרד את האירופאי ומיד מתגלית החיה הטורפת”.

שטיינהיים ידע, פופר־לינקיאוס ידע, הם ידעו את החיה הרעה הזאת, הם גם ידעו את המחיצה הדקה, שבינה לבינם, אך מה לנו ידיעתם, אם באה כהערה צנועה בשולי־דבריהם ולא היתה כאזעקה בוערת במרכזם.


[י“ג בכסלו תש”ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48527 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!