רקע
דב סדן
ידידוּת ובחינתה

 

א    🔗

בצרור הסיפורים של אוגוסט טריניוס, פמוט קטן בנובילה, נמצא פרק־זכרונות על גוסטאב פרייטאג, מנורה גדולה ברומן. פרק זה שמו: במפּחה הטובה, ואין הוא נובילה אלא רשימה לא־גדולה, המתארת את מעונו של פרייטאג בכפר זיבּלאֶבּאֶן סמוך לגוֹתא, שבו ישב הסופר בימות־החמה כארבעים וחמש שנה. כפר זה מיוחס הוא: נראה ביותר בעיני נפוליאון; התארח בו גיתה וכדומה. בשנת ישיבתו הראשונה פה חיבר פרייטאג את הקומדיה הנודעת “הז’ורנאליסטים”, שעברה על פני כל בימות גרמניה. היא הקומדיה, שדיוֹקן־הגנוּת שבה (“שמאָק”) הוא מבני הברית, ולא הרבה לנו כבוד ואהבה. פה היה מפלטו של הסופר מפני הצללים המעציבים והמדכאים שבחייו, שמצאם בשני נישואיו הראשונים. מה שאין כן נישואיו האחרונים, בערוֹב יומו – עם הגברת אַנה סטראַקוש, שנפרדה מבעלה הפרופיסור, והלכה אחרי הסופר בן השבעים וחמש. וכה דברי הכותב: “המשורר, שתיאר לנו ברומנים שלו טיפּוסים נצחיים של נַשיוּת בלוֹנדית, גרמנית אמיתית, מצא עתה סוף־סוף שלום־בית מאוחר בכפיפה אחת עם יהוּדיה תרוּמיית, חכמה, שבאה עם שלושת ילדיה, בני דתה, להשתקע ב”מפּחה הטובה“. עלינו להחזיק טובה למרת סטראַקוש, כי פרייטאג סידר הוצאה מקובצת של כתביו; היא שלימדה את הסופר המזקין שישוב ויצחק צחוק רם; היא שפיתחה יחסי־חברה ערים יותר עם ידידים, ומתוך הכרת־טובה נעשתה גברת אנה סטראַקוש “אילזה” המכובדה עליו, כפי שקראה לה מעתה על פי הגיבורה הראשית של “כתב־היד האבוד”. תכונתה של אילזה היתה כתכונתה של הגברת פרופיסור; כנשיבת־נעורים שבה ורפרפה על פני האיש, עד שאפילו המעין שנסתם מכבר שב לפכּוֹת”. ואם כן אין פלא, כי בתיאור חדר־עבודתו של פרייטאג, הנשמר כבית־נכוֹת, חוזר פעמים הרבה שם אשתו האחרונה. הרי, למשל, פתק: היי אמיצה, אילזה; והרי כל “אֶכּס ליבּריס' נושא את השם: אילזה. אדרבה, כמעט כפלא נראה הפרט הזה: משורר ה”אַהנאֶן" (“אבות”) הורד לקבר ליד אשתו הראשונה. האומנם, כפלא?


 

ב    🔗

שאלה זו אין, כמובן, תשובה לה באותו פרק זכרונות קטן. היא מחייבת לקרוא ספר הזכרונות של פרייטאג עצמו, וכן קצת חיבורים עליו, מהם ידועים – הביוגראפיה הגדולה של הנס לינדאו, מהם שאינם ידועים – המונוגרפיה הקטנה של אוטו הרמאן. והכל לשם ביאור הפליאה הרבה: האומנם מקרה היא, כי האשה, שבאה לשרת את הישיש, ועוֹדדתו בימי רפיונו וזקנתו, חידשה כוחו היוצר, ריעננה חיוּתוֹ, סייעתו לעטור חייו בגוּלת־כותרת, היתה אשה מישראל? למרבה הפּליאה: והרי הוא סופר, הנחשב סמל ללאומיות עמו; מתגאה בגרמניוּת האלילית של שם משפחת אביו – פרייטאג הוא יום ששי בשבת ומוצאו שם האלילה פריאה, ומשפחת שם אמו ויטאֶריך, הוא זד ומשתולל – (אגב, בפי גרץ כמין כינוי לאויבי־ישראל) ־ ומוצאו שם האליל ווטאַן. ואף זאת: והרי הוא סופר, שהרומן המפורסם שלו “זאָלל אוּנד האָבּאֶן” נקבעה בו, כדמות מנוּולה ביותר, דמותו של היהודי פייטל איציק, נוכל ורמאי וכל תועבה בו (נקט שם שנעשה כשם דבר לגנוּת – המחבר המדוּמה של החיבורים המשוקצים “דער לינקע משא־ומתן” וכדומה, שהם כחרושת גאֶבּאֶלסית מלפני מאה ועשר שנים, קרא לעצמו: איציק פייטל שטרן), והוא מן הדמויות, שנחרתו בלבם של רבבות קוראים, ואפילו מיליוני קוראים, ונטען את שנאת־ישראל. והתשובה לפליאה: אַנה סטראַקוֹש לא היתה יחידה; בדרך חייו של פרייטאג נזדמנו גם אחרים מישראל, כמעוררים, כמעודדים, כמשרתים. הלא היתה זו תקוּפה, שבה נזדמנו ממילא הם, בני אברהם, יצחק ויעקב, נושאי דור האֶמנציפציה, הטמיעה והוא – מבני פריאֶה ווֹטאַן נושא דור האזרחוּת, הליברליוּת.


 

ג    🔗

ומן הראוי להתבונן קצת בפגישה הזאת. אנו, הרחוקים מרחק זמן, מקום ונפש, מן התקופה, נוהגים בדברנו על אבותינו התועים והטועים, חולמי הגאולה המדומה, לומר: דור האֶמנציפציה לא היתה הרגשת־חירוּת אמיתית בלבו. ואנו מביאים ראיות לכך: הוא לא ידע את התביעה אלא את הבקשה, הוא לא ידע את המלחמה אלא את ההשתדלות. ולאחר שאנו קובעים עוּבדות אלו, אנו מאשימים, מגנים, מקטרגים. אולם אילו היינו מתבוננים יותר בפגישה הזאת של בני־ברית ושאינם בני־ברית במעגל־דורם, היינו רואים כי האֶמנציפציה היא כתוכן ותכנית של דור שלם, שכבה שלימה בו. ענין זה נדון בחיבורו של אוטו הרמאן (יצא בסטאֶנסל כדיסרטציה במכללת האמבורג ב־1934), המברר יפה־יפה, מה היה המיבנה הטיפּוּסי של העמדה הפוליטית אשר לאזרחות הליברלית בגרמניה בכללה: “אין דורשים אלא מבקשים, אין פועלים אלא מתאווים ומחכים, בלוֹיאליוּת ולאֶגאליות. למילוּי המשאלות מידי מוסדות, שלפי המיבנה שלהם אינם יכולים לעולם לקיים את המשאלות האזרחיות המתקדמות.” האין הגדרה זו הולמת את אבותינו שוחרי האמנציפציה ודרכם, שגם הם ביקשו וקיווּ, ולא ידעו, כי גורמים אלו, הצריכים לקיים בקשתם ותקוותם אינם יכולים, לפי טבעם, לקיימה. וכן נשמע מפי המחבר כי בני האזרחוּת הליברלית, גם לאחר כל נסיונותיהם המרים, “האמינו כי יוכלו פעם להשיג הגשמת־דרישתם על־ידי השליטים, אם ידעו להגישן בבהירות ראוּיה, אך תמיד מתוך לוֹיאליוּת למוסדות המוּסמכים”. האין הגדרה זו הולמת את אבותינו שוחרי האֶמנציפציה ודרכם, שכל האכזבות לא האירו עיניהם לראות, כי לא שאלה של בהירוּת־נוסח היא, אלא שאלת כוח, לא שאלה של דקדוקי־לוֹיאליוּת היא, אלא שאלת־שלטון. וכן נשמע מפי המחבר, כי האזרחוּת הליברלית, נזדהו בעיניה המציאוּת והמדינה, וכסבורה היתה שהמדינה, כלומר שליטיה, חייבת לכלכל מעשיה לפי תמונת העולם של הליבראלים, ואם לא עשתה כך, היו מתעוררים על כך בצער, אך לא בהתנגדוּת, לא כל שכן במרד, שכּן כל פעולה אקטיבית נגד המדינה היתה פסוּלה בעיניהם. וראה צד שוה אחר: אזרחוּת ליבראלית זו, בהיגלוֹת לפניה מצוקת המונים – אם של האיכרים, אם של האורגים – תשובתה האחת: פילנטרופיה; ואף אנשי האֶמנציפציה שלנו, בהיגלוֹת לפניהם מצוקת־המוני־ישראל – ברומניה, ברוסיה – תשובתם האחת: פילנטרופיה. כלום אין אנו רואים, כי כעין רוח אחת היא, רוח שכבה, שאינה מעיזה ליטוֹל, אלא מבקשת לקבל, שבה נפגשו גם פרייטאג וגם ידידיו מישראל?


 

ד    🔗

ובין ידידיו אלה בולטים שניים, האחד הוא ידוע – ברתולד אויאֶרבאך, האחר אינו ידוע – יעקב קאופמן. על אויאֶרבאך כתבו אצלנו – וידועה המסה של פרישמן עליו, ואף תרגמו מספריו ללשוננו; על קאופמן לא נתפרסם אצלנו כלום – ידוע לי רק מאמר קטן של מכּס בּרוֹד ב“הגה”. בענין אויאֶרבאך מספר לנו פרייטאג בזכרונותיו כדברים אלה: “פעם אחת נכנס אצלי ברתולד אויאֶרבאך, אז במלוא כוח־נעורים ובשיא פרסומו הספרותי. כי איך שלא נעריך את כל מה שכתב אחר כך, שני הכרכים הראשונים של סיפורי־כפר משוארצואלד היו הדברים שרישומם היה גדול ביותר מכל מה שיצר, היו מאורע ספרותי לגרמניה. הם נגלו כגאולה מספרות הטרקלינאות השוממה, שחיקתה ברישול דוגמאות צרפתיות, הם נתנו כבוד לסיפורי העממיוּת הגרמנית. כל זה נתקבל בהכרת־טובה, והבחור הנלבב והרענן, שנראה גם לבני גרמניה הצפונית, כדמות מתוך סיפור־הכפר, נתקבל בכל מקום בואו בהתלהבות, כמבשר סוג חדש של פוֹאֶזיה. נקל היום למדוד את גבולי־כשרונו ולהכיר את המאניירה בדרך־תיאורו, אך מי שהיה צעיר עמו, ישמור בנפשו את הרושם הגדול והמיטיב של סיפוריו. הוא היה בשנים אלה עליז־חיים, רב־תקוה ולא היה בהוּל כל כך למחיאות־כּפיים, כדרכו אחר־כך; היה ידיד טוב. לא הכרתי מעודי כמותו, שפתח במסירות ילדותית כל כך את פנימיוּתוֹ ושעשה כמותו בשלימוּת כל־כך את ידידיו כאנשי־אמונים של עבודתו הרוחנית. – – לא היה כמותו מהלך ללא דאגה, זרוע בזרוע, עם מכּר, ותמיד היה הוא הנלוה והאחר המוליך”. ובכן, דברי הערכה נלהבים, אם גם מצומצמים על העבר, על הראשית בלבד. וראוי לציין, כי פרייטאג עצמו צריך היה להחזיק טובה לאויאֶרבאך, גם לפניו פתח דרך – אוטו בראהם רואה, כי מן המחזה של אויאֶרבאך “דיטהאָלם מבוכנברג” מוליך קו ישר ל“זאָלל אוּנד האבאֶן” של פרייטאג, ל“בין שמים וארץ” לאוטו לודויג, ואף לבירנסון. וכן מספר פרייטאג, כי היה העד בחתונת אויאֶרבאך בהיכל הנאורים בברסלאוּ (מסדר הקידושין היה אברהם גייגר) ומעיר כי “מעתה שמר (אויאֶרבאך) כל ימי חייו על נטיה לבבית אלי, אף כי אני, בניגוד לרצוני, גרמתי לו יסורים מרים”. הוא גם מביא דוגמאות לכך. הוא מספר בענין הבקורת שלו על הרומן “חיים חדשים” של אויאֶרבאך, שגרמה דאבון לב למחבר ולמו"לו כאחד. לדבריו – הכתובים אחרי פטירת אויאֶרבאך – חיבר את הבקורת לפי בקשת אויאֶרבאך עצמו, שעמד על בקשתו גם לאחר שפרייטאג הפציר בו להימנע מכך. הוא מספר איך אויאֶרבאך מביא את המחזה שלו על אנדריאס הופר (ראש מורדי טירול בימי נפוליאון) והוא, פרייטאג, מורט מעליו עלה אחר עלה, עד שמשתייר צרור שלכת, “ובאחרונה הוכרח לשמוע כי גם הנשאר אינו כתיקונו. איש אחר לא היה יכול לעמוד ביסורים אלה – – אך נאמנות הידיד שלו התקיימה אף על הפגיעות שנפגעה הרגשתו העצמית”.

איש־ישראל מביא לתוך המעגל כוח־נעוּרים נלבּב ורענן, כוח־כתיבה חדש, גואל (אַל נשכח כי טולסטוי ראה את האידיאל שלו בגיבור של סיפור אויאֶרבאך ובא אצלו להתוודות על כך), אך סופו מתגלה שלא היה אלא בשורה; מביא לתוך המעגל עליזוּת חיים, רוב תקוה, ידידוּת, דיבוק־חברים, אך סופו מתגלה שלא היה מוליך אלא נלוה; מביא לתוך המעגל זרע אהבה ואמון וסופו קוצר יסורים, וסוף־סופו רואה את המעגל מתפרק והולך לעולמו באמרו את דברו הנוֹאָש: חיי היו לשוא – והוא אומר אותו ב־1882, שנת־פטירתה של מחשבת האֶמנציפציה ושנת־לידתה של מחשבת האבטוֹאֶמנציפציה בישראל – כלום רק דיוקנו של ברתולד אויאֶרבאך הוא, ולא דיוקנו של דור אחיו, בני אמונתו, דור שלם?


 

ה    🔗

ועתה על יעקב קאופמן. פרייטאג מבליט יפה־יפה את ענין הידידות הזאת בספר זכרונותיו. ודע, כי כתב ספר זה בימי זקנה מופלגת. וכבר הוכיחו קצת חוקריו, כי כדרכם של רבים מבעלי מימוּארים נהג גם הוא בחומר־זכרונו וזכרונותיו דרך הדגשה והבלעה, כאילו תפיסתו וראייתו המאוחרת חופפת את תפיסתו וראייתו המוקדמת. וודאי סימן הוא לרישומו העז של יעקב קאופמן בחיי פרייטאג ודרכו, אם ראה לייחד לו בספרו זה דבר־הערכה, שמרטטה בו חמימות של אהבה והוקרה, כמין פרק־שירה.

והרי ענינו של אותו ספר־זכרונות, שתחילתו הקדשה בצורת שיר לגברת אַנה סטראַקוש “נאמנת בית מלאכתי”: לאחר הפּרשה הגיניאלוגית, שמתוכה אנו למדים, כי הסופר הוא צאצא לגזע־איכרים שישבו ליד גבול פולין, יליד העיר קרויצבורג בשלזיה, שבה היה אביו, הרופא, ראש האזרחים, ולאחר שאנו רואים גידוּלוֹ וסביבת־גידוּלוֹ של הסופר, אנו מתעוררים פה ושם על אילו פרטים, שאָפים משונה או מיוחד במינו. למשל, בענין מריבת־תמיד שבין בני־סביבתו עם הפולנים על הגבול, מריבה שפירושה למעשה היא, לפעמים רבות, מלחמת־ידים ונשק. או, למשל, בענין אותו יווני, שנתגלגל לעיירה לאסוף כסף לבני עמו המורדים, והעלה התלהבות גדולה, וסופו נתפס כרמאי. או, למשל, בענין רישומה הכביר של להקת־משחקים נודדת בלבו של הילד, שעתיד היה להיות מחבר מחזות העולים על קרשי כל הבימות בגרמניה. וביותר, פרשת האהבה של הילד לילדה שבמשפחת־המומוסים הנודדת. או, למשל, ענין אביו, שמת בעצם ימי מהפכת 1848 מחמת השמועה, כי האסיפה הלאומית התנגדה לפקודת־הפיזור של המלך. אחר כך באים פרקים על שנות לימודו, ראשית כתיבתו והמשכה, והקורא משהה עצמו בפרטים, בדעות, ביחוד בדמויות. למשל, הפרטים על המשוררת התמה אגנס פראנץ, שהזקינה בבתוליה וחייה כבעטרת־פרחים, מלאכים ואלוהים. למשל, דעתו על נאָסטרוי – (זה שבימינו נלחם לו, כל כך מעריצוֹ הנלהב קארל קראוס) – וזוֹ דעה קצרה ופסקנית: פטפטן גדול ולא קומיקן. וכאן, פגישות ארעי של אישים שונים שנלווה להן תיאור־אגב של דמותם. על רבים מהם (הולטיי, לאובא, ריכרד ואגנר וכדומה) התענינותו של הקורא כמרפרפת, בקצתם היא משתהה מעט (גוצקוב, וביחוד זקני־הדור המשוררים טיק וריקאֶרט) ועל שניים־שלושה היא מתייחדת יותר. מהם, למשל, רוברט בלום, מגיבורי מהפכת 1848 וקדושיה. הכותב הכירו עוד כמזכיר־תיאטראות והוא מתארוֹ טוב־מזג ונוח. הוא סובר, כי סגוּלת הדברנוּת שבו וכוחה להשפיע בה ומעופו הפאתיטי עשו אותו מנהיג־עם. וכן רואה הכותב להדגיש, כי בלום ייסד תחילה עדה קתולית נוצרית ואחר כך נלחם מלחמה נמרצת בכנסיה, והוא גם מתאר את רושם דבריו, שהיו כקול רעם בגלגל, בענין זה באסיפת־עם. וביותר מתיחדת תשומת הלב לפּוֹרטרט של יעקב קאופמן, ידידו בעריכת עתון הדימוקרטיה “גראֶנצבוטן”. וראוי לדעת, כי עתון זה נוסד על־ידי איגנאץ קוראנדא בבריסל והיה בימת־ריכוז ליסודות המהפכניים האוסטריים. עם המהפכה חזר קוראנדא לוינה – וודאי, כידוע, הוא מבני עמנו ופעל גם לבני עמו ור' דוד גורדון בעל “המגיד” כתב עליו ספר מיוחד – ופרייטאג קנה חלקו בעתון. פה, במערכת, שחבריה היו שלושה: יוליאן שמידט, יעקב קאופמן וגוסטב פרייטאג ככתוב השלישי, נתחשלה אותה ידידות בין הסופר מבני הגרמנים והעתונאי מבני ישראל.


 

ו    🔗

ובכן, בשוּרת האנשים שענין הידידוּת עם פרייטאג חל עליהם – והם אינם קוטלי קנים, שכּן אתה מוצא ביניהם אישים כמו ראנקאֶ, מומסאֶן, ולהבדיל טרייטשקאֶ, וכדומה – אין אנו מוצאים מבני עמנו, מלבד אויאֶרבאך, אלא את יעקב קאופמן. אנו שומעים, מפי הכותב, כי קאופמן היה “ילד־יהודים מבּיהם, שגורלו הביאוֹ לגרמניה ואל תחת שלטונו של בן־ארצו קוראנדא; אחד מבני האדם החפּים והחביבים ביותר, שתיקנו מעודם בעפרון אדום מאמרים גרועים לעשותם ראויים לקריאה”. וכן אנו שומעים עליו, כי היה בו כשרון־שפות לא מצוי, שיפוט בריא להפליא גם בענינים פוליטיים. לא היה נעזר בעטו בשפע, אך בנקיון, בעדינוּת ובשאר רוח. בעל טבע נבון, עליז, היה בו עורק של הומור ליצן. “ענותנוּתו ואי־אנוֹכיוּתו היו גדולות כל־כך, עד שנעשו לו כחסרונות, צרכיו היו המועטים ביותר, עבד ודאג תמיד לתועלת זולתו ולא חשב על תועלת שלו”. חבריו, שהיה חביב עליהם להפליא, היו חייבים לדאוג לצרכי־חייו, שלא היה נותן דעתו עליהם, אפילו לסיגריה, שלא היתה משה מידו, כל אימת שהיתה פנויה. וכך מדגיש הכותב, כי עשרים ושלוש שנות ידידות קשרו אותו באיש זה ובמותו ראה להספידו “ולספר עליו לגרמנים”.

כך תיאורו של ילד־היהודים בספר־הזכרונות וקדם לו אותו הספד, שנדפס בכתב העת “דאס נוֹיאֶה רייך”. כך תיאורו של נער־יהודים זה מביהם, שנעשה פטריוט גרמני, חי בתנאים קשים ביותר, היה למשיסה לפני המשטרה המאֶטרניכאית ומצא בטחונו בנֵכר. פרייטאג חיבבוֹ על מזגו הרך והסתפקוּתוֹ במועט, תכוּנות שנראו לו, לסופר הגרמני, כמורשת אבותיו היהודים. ואם תרצה להכיר גם גורמי־הסתר של החיבה הזאת תשמע, כי ידידו היהודי היה מעורר בו, האדם הגרמני, אינסטינקט של מתן־חסות, את רגש־האבירות. לאמור, לפניך פה יחס החסד של התקיף לחלש. אבל ראֵה גם ראֵה, האיש היהודי הזה לא כברוֹ תוכו. אתה רואה ברוֹ – חוסר ישע מעורר רחמים, אך הנה ראית תוכו – עצמיוּת מעוררת תמיהה. אתה רואה סגנונו ־ עדנה וזוֹך, אך הנה ראית תוֹכוֹ – עוֹז ומלחמה. אתה שומע אותו במשא ומתן אישי – רך כקנה, אך הנה שמעת אותו במשפט עניניי – קשה כארז. פרייטאג מפליג בתארים. הוא אומר: נשמה לבנה. הוא אומר: ילד טהור וכדומה. אך באמת הוצרך לומר: איש ישראל כדרך הנדרש בענין שחורה אני ונאוה וכדומה.

צא וראה דרכם של שני ידידים אלה: חיי פרייטאג והם מסלול של שלוה, קבע, יציבוּת, חיי קאופמן והם נתיב של רוגזה, ארעי, טלטול. כי יד־המשטרה השיגתו גם מחוצה לתחומי־אוסטריה. ממשלתה דרשה הסגרתו בשל מאמר של מה־בכך, וכדי להנצל מבית הסוהר הנודע לשמצה בשפילברג נמלט לאנגליה. וראוי לדעת, כי הוא היה מאלה, שטרחו לקרב את הגרמנים לכוחה של אנגליה. הוא כתב על שקספיר, וולטר סקוט, תרגם את דיקנס וכדומה, והיה במחוללי־שינוי־הטעם בגרמניה. מגמתו היתה להסיט את הגרמנים מעל צרפת והשפעתה ולהטותם לאנגליה ולעמי־הצפון. על הצרפתים אמר: העם הזה אינו יודע מהו חופש. גם הערכתו למהפכה הצרפתית היתה לצד השלילה. אף עוררה פולמוס וראש יריביו בזה ארנולד רוּגאֶ. כי קאופמן לא סבר אָפיוֹ של איש־צרפת – לדעתו יש בו יתר מדי שאר רוח ופחות מדי שכל. אין צריך לומר, כי ראה גם חולשות הגרמנים וכתרופה ראה – התקרבותם לאנגליה. הוא נטע בגרמנים אהבה לאנגליה ובאנגליה אהבה לגרמנים – כמין שליח־שלום בין העמים האלה.


 

ז    🔗

ואם נבקש לדעת, עד מה חזקה השפעתו של קאופמן על פרייטאג, דיינו שנשמע מה שאומר בזה הנס לינדאו, בעל הביוֹגרפיה המקיפה ביותר של פרייטאג. הוא אומר: מי יודע אם פרייטאג היה כותב דבר אחד ואחר ואם היה כוֹתבוֹ כדרך שכתבוֹ, אילולא קאופמן. ברומן של פרייטאג “זאָלל אונד האבאֶן”, יש מלבד פייטל איציק, דמוּת שהרבתה, כאמור, שנאת־ישראל בין רבבות, בין מיליונים, דמותו של מי שדרכו קאריירה של פושע, ודמותו מזכירה את הרשעים, כפי שמתארם שקספיר, גם דמות אחרת של יהודי, דמות־שכנגד. הלא היא דמות ברנהרד אֶהרנטאל, חכם, יודע־ספר, מבין קסמה של פואיזיה זרה, משכיל לחדור דרך האות הקרה אל מעמקי המזג והנטייה של העמים האחרים. במידותיו אנו מוצאים חששנות, ענוותנוּת, זרות־לעולם. והעיקר, כי אין עיני־העולם נמשכות לו, ורק משעממו האורות מסביב עולה ובוקע אורו שלו. ודאי כי הדמות הזאת לא נרשמה בלב המוני הקוראים הגרמנים כדרך שנרשמה בו דמוּתו של פייטל איציק – כשם שלא נרשמו בו, כהערתו הנכונה של מכּס בּרוֹד, אמרוֹתיו של פרייטאג בשבח היהודים, – אבל אין אנו רשאים לשכוח, כי דמות כזאת ישנה ב“זאָלל אוּנד האבאֶן”. אך עלינו גם לזכור, כי בדמות הזאת תיאר פרייטאג, כדברי כל חוקריו, את ידידו יעקב קאופמן.

כי קאופמן היה בחינת סַם־שכנגד לשנאת־ישראל המוטבעת של פרייטאג, שגם השקפתו הליבראלית לא היתה עלולה לעקרה – גם דבר זה הוא כעובדה מקויימת לחוקרי הסופר הגרמני. כך, למשל, מניח לינדאו, כי לא בלי השפעת אישיותו של קאופמן כתב פרייטאג ב־1849 בגראֶנצבוטן: “אתם הנוצרים אין בכם כל מוּשג על ההרגשות המרות של ההכנעה החרישית, הלחץ הפּנימי, שמרגיש ידידכם התנ"כי ביניכם כבין המון בני דתו. התחוּסה, שבה אתם נמנעים מלבטא, במעמדו, את השם יהודי – – היא לו נעיצת פגיון”. ובדומה לכך: “קל להרגיש הרגשה גדולה בענינים גדולים, אם אדם שלם אתה, אולם לקבוע משמעות גדולה למַעקשי־החיים הקטנים הוא דבר קשה מאוד. והוא קשה ליהודים יותר מאשר לאחרים, כי בשל התחככוּת־תמיד עם העולם, שהיהודי צפוּי לה, מתפתחת בו רגישוּת, המניחה רק לעתים רחוקות, שתעלה בו הרגשה עצמית עזה ותקיפה”. ובמקום אחר בעניין היהודי בימי הביניים: “בעל זכוּיות מיוחדות בתוקף הקיסר, ללא מגן לגבי חוק המדינה, אדם נחוץ ושנוא כאחד, מבוקש ומקוּלל, צפוּי יום־יום לשריפה, שדידה ורציחה, – – עמדתו מוזרה ושלא־כדרך־הטבע ועם זאת במעגל־פעולה פיכחת, מהלך באוכלוסיית־הנוצרים הדחוּסה ועם זאת בדוּל מעליהם בגדרות־ברזל – כך היו חייו כחיי־כפל. – – הבית, המשפחה, הקהילה כללו בתוכם את כל גאוות הדם האציל והכשרונות הנעלים ומלוא־הלהט של רגשי־בן־הדרום – – נוכח פני הנוצרים היו קרים, קשי־עורף, רכי־לב, מתרפסים ואורבים, מעונים בלחץ בן אלף שנה”.

אם נלקט קוי דיוקן אלה אחד לאחד ונַשוום לקוי דיוקן של יעקב קאופמן, האומנם נמצא, כי רחק ביסודו ושרשו אחינו בן־ימי־האמנציפציה מאחינו בן־ימי־הביניים?


 

ח    🔗

ודומה, כי ראוי ביותר לשמוע דברי פרייטאג בפרשה גרמניית ביותר – והוא עסק בספריו בבעיות גרמניות ביותר: על שום מה נעשו הגרמנים עם קולוניזאטורים כובש כאשר לא היה עם אחר מעולם; והוא גם מרחיק: מה היה בנפש הגרמני האלילי לפני הנצרות – ושעל כן ודאי נתעורר על מה שהוא אומר ב“תמונות מעברם של הגרמנים”. הוא מספר שם, כי גם בעצם ימי העריצות של המערב ישב בקרב הנוצרים “עם בלתי־מאמין”. הלא הם היהודים אשר “צלבו לפני אלף שנה את בן אלהים” ועתה הועמדו כאותם “רמאים שנוסעי הצלב החסודים מוכרחים למכור להם רכושם והמתעשרים מנזקם של עולי־הרגל”. כך נעשתה ההטייה של כעס־ההמונים לכתובת הישנה־נושנה: ליהודים, ונפתחה פרשת הרצח והגזל בקהילות ישראל לאורך הריינוּס והדנובה. המספר גם מתאר מעשה קידוש השם במוגונצא, שבה “הלכו היהודים לארכי־הגמון רוטהרט והתחננו אליו להיותו להם למגן והוא נתן להם מקלט בקומה העליונה במצודתו. אבל הנבל, דוכס פלך הריינוּס, השתער עם כנופית נוסעי הצלב על המצודה ועולי הרגל ירו בכידוניהם וחציהם כלפי מעלה, למקום היהודים, עקרו את בריחי־הדלתות ושחטו בבית הארכי־הגמון שבע מאות איש: אנשים, נשים וטף. בראות היהודים כי אין מפלט לפניהם, המיתו הנשים את ילדיהן והאנשים המיתו תחילה את נשיהם, ואחר כך שלחו יד בנפשם”. הוא מעיר, כי כרדיפות הנוראות האלו היו גם בערים אחרות ובאחרונה הוא מדגיש, כי אלו מעשי האכזריות “חזרו מאז בסדר איום” בעם הגרמנים, בין בשעה שהסיתם כומר קנאי ובין בשעה “שבאה עליהם שואת־פתאום”, הוא מסיים, כי מאות רבות של שנים היו הסתות אלה חרפה לעם־הגרמנים ופעולתן נמשכת והולכת לקיים “את מעמד ימי הביניים עוד היום”.

הוא כתב על העבר, ההוֹוה. עתה אנו רואים כי כתב גם על העתיד. נבואה היא שנזרקה מפיו באמרו על חזרת השנאה אלינו: סדר איום. נבואה היא שנזרקה מפיו בכתבו: עוד היום.


[א’–ח' בכסלו תש"ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!