רקע
דוד תמר
על ספר "כבוד חכמים" לר' דוד מיסר ליאון

ר' דוד בן החכם הנודע ר' יהודה מיסר ליאון נולד בתחלת שנות השבעים של המאה הט“ז1. למד בנעוריו בישיבת אביו בניאפולי ובהיותו בן י”ח הוסמך להוראה מ“כל רבני ישיבת נפוליש”2. לאחר מכן למד בישיבת ר' יהודה מינץ בפדואה והוסמך על ידו ב“סמיכה לא נמצאת כמוה מעולם… וזה בשביל שלמדתי בישיבתו זמן זמנים”3. אח“כ הרביץ תורה בסלוניקי4, ועמד לילך למצרים לשמש ברבנות שם “מפני ששלחו לי כתבים זה שנים רבות”5, ובהיותו בדרכו בקורפו באו ובקשוהו בני אבילונא6 לקבל עליו את משרת הרבנות בעירם בשכר של שבעים פרחים (florin) לשנה, ומכיון “שהיתה העיר הזאת קרובה נעניתי ונעתרתי למבקשים אותי משם”7. ר' דוד נתקבל לרב על קהלת בני אפוליה8 שהיו הרוב, ועל ג' קהלות הספרדים – הפורטוגיזים, הקאסטליאנים והקאטלונים. מקץ שנתיים9 פרצה מחלוקת בין הקאסטליאנים לבין הפורטוגיזים ועמדו האחרונים ויסדו ביכ”נ לעצמם. באו הקאסטליאנים בקובלנה לפני ר' דוד וטענו לפניו, שקיימת אצלם הסכמת הצבור בגזרת נח“ש שאין רשות לשום אחד מבני הקהלה לשנות מביכ”נ לביכ“נ בגלל מחלוקת. ומכיון שהפורטוגיזים עברו על ההסכמה הנ”ל הריהם עומדים בחרם. השיבו כנגדם הפורטוגיזים, שלא נתכוונו באותה הסכמה אלא כנגד יחידים אבל לא כנגדם, “שהם רבים וקהל גדול עד שהם הרוב… אדרבא הקאסטליאנים הם המעוט והיו ראויים ומחוייבים ללכת אחריהם”10. ר' דוד לא הכריע לא כדעת אלה ולא כדעת אלה “כדי להרחיק המחלקת מביניהם”11. כך היו שרויים במחלוקת ולא נתפייסו. ברם לכשהגיע יום הכפורים שלחו הפורטוגיזים משלחת של אנשים נכבדים אל הקאסטליאנים לבית הכנסת שלהם בשעת תפלת כל נדרי, ובקשום להתיר את החרם. אולם האחרונים לא נתרצו להם. שלח אליהם ר' דוד עצמו12 שליחים פעמיים ושלש – אבל הללו בסרבנותם היו עומדים. מכיון שראה סרבנותם – עמד ר' דוד, צרף עמו שני חכמים אחרים והתיר לפורטוגיזים את החרם. ולקאסטליאנים שלח דברים כלשון נזיפה: “שיען היום הוא יום שהוקבע לסליחה ולכפרה ראוי להם שיפשפשו במעשיהם, כי לפי הנראה ממה שעשו ומכוונתם יש ביניהם איזה מכשול, ולא הזכירו בלשונם שום חרם כלל”13. הקאסטליאנים נתרתחו מאד על דברי ר' דוד ובעצם היום הקדוש מסרו “לשליח ב”ד דנאמן כבי תרי שהרב המשלח עם כל החכמים אשר שם ועם כל הקהל הם במכשול החרם"14. בעיקר החציפו פנים כנגדו ר' אברהם קולייר ור' אברהם חרבון, כנראה מראשי הקהל, ועמד ר' דוד ונדה אותם15.

ראינו צורך להקדים דברים אלה כדי שידע הקורא על מה יסוב ה“פסק” שנדון עליו בסמוך, שנכתב בידי ר' דוד כדי להוכיח שהצדק עמו ונדויו נדוי ושאין לחוש לנדויי מתנגדיו16. על מציאות כתה“י של הפסק הנ”ל העיר לראשונה מ. שטיינשניידר ב“אוצר נחמד” (מחברת שניה)17 וש. ברנפלד הוציאו לאור בפעם הראשונה (הוצאת “מקיצי נרדמים”, תרנ"ט) בצרוף מבוא והערות וקרא לו בשם “כבוד חכמים” משום “אשר כלו מוקדש הוא לתכלית אחת להראות בראיות ע”פ התלמוד והפוסקים, עד כמה גדול כבוד חכמים ועד כמה חייבים הקהלות להזהר בכבוד רבניהם ומנהיגיהם"18.

ה“פסק” מפליא בבקיאותו ובחריפותו, בסברותיו ובחילוקיו הדקים מן הדקים ומעיד על כותבו שהוא אחד מגדולי הדור. והנה לאחר עיון מדוקדק עלה בידי לגלות להפתעתי המרובה, שחלק גדול מן הספר וכמחציתו ועיקרו של החלק ההלכתי שבו (עמודים 68- 112) לקוח כמות שהוא, משו“ת ר' יוסף קולון, שורש ק”ע. התשובה הגדולה ההיא המכוונת למהר“י ברונא19 היא התשובה הארוכה ביותר בכל שו”ת מהרי“ק, ומן המצויינות ביותר מבחינה הלכתית. מצויים בה סברות וכללים בענייני נדוי, בעניני הוראה של תלמיד בפני רבו ומי חשוב תלמיד, בדבר משמעותו של תלמיד־חבר, מה עדיף: סיני או עוקר הרים וכו' וכו‘. ר’ דוד מיסר ליאון מקדים לעתים את המאוחר בדברי מהרי”ק או מאחר את המוקדם, מאריך במקום שמהר“יק מקצר ולהיפך, מוסיף20 וגורע, משמיט ומשנה פה ושם וכיוצא בכך21, אבל כל גופי הוראותיו22 וראיותיו של מהרי”ק משוקעות בתוך דפי ספרו, ויש שם כמה קטעים ארוכים המועתקים מלה במלה או בשנויים קלים – מתשובת מהרי“ק. מכאן מסתברים כמה מן השבושים והטעויות23 בספר שלפנינו, מהם שברנפלד עמד עליהם בהערותיו ומהם שלא עמד עליהם. אפשר היה להביא ציטאטים מרובים משני המקורות הנ”ל לאישור הדברים אבל תקצר היריעה. לפיכך אביא רק ציטאט ארוך אחד משני המקורות. וארשום תחילה בזה רשימה של מקומות משני המקורות, הדומים לא רק בענינותיהם אלא גם בלשונם ובסגנונם, אם מלה במלה ואם בשנוי מועט.


שו“ת מהרי”ק, ויניציאה רע"ט כבוד חכמים
קפ“ז ע”ב 103, 104
קפ“ט ע”א 69
קפ“ה ע”ב ותחלת קפ"ו 97, 96
קפ"ו 99
קפ“ו ע”ב 78
קפ“ח ע”א 77
ק“ץ ע”ב 94
ק"ץ 100
קפ“ט ע”א וע"ב 111, 110, 109
קפ“ח ע”ב 107
קפ“ח ע”א 105

שו“ת מהרי”ק דף קפ“ט ע”א (בסופו) וע"ב

ואדרבה יש להביא ראיה דאפילו לא נתחכ' כמותו אלא שהוא קרוב להיו' כמותו נקרא תלמיד חבר מדברי רבי' יצחק בעל התוס' שהביא הסמ“ג במצות הקדושין וז”ל ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבי' יוסף ט“ע בפי' רב אשי ורבינ' הלכה כרבינא אבל ר”י פסק כרב אשי לגבי רבינ‘, שהרי רב אשי ורבינא שניה’ היו סוף הורא' ור' אשי היה גדול ממנו כדאמ' בגיטין: מימות ר' עד רב אשי לא מצינו תור' וגדולה במקום אחד ורבינ' הי' תלמיד חבר לרב אשי כדאמ' בפ' הדר עכ“ל וכן כתבו התו' גם כן בפ' הנושא24 ומשמ' בהדי' דתלמי' חבר אין ר”ל שבסוף נעש' חבירו ממש וחכם כמותו אלא אדרב' ר“ל שעדיין הוא קטן ממנו מדמוכיח שהלכ' כרב אשי נגד רבינא מדהיה לו רבינ' תלמיד חבר ואם היה ר”ל שהיה לבסוף חכם כמותו מה ראיי' יש משם, אדרב' היה ראוי לפסוק כרבינ' כיון שלבסוף נתחכם כמותו וגם דבתראה הוה טפי כמו שכתב רבינו יוסף ט“ע וגם ר”י דבתראה טפי מודה, אלא משום דשניה' הוו סוף הוראה אזיל בתר חכמ' כיון דלא היה כל כך בתראה טפי מרב אשי שהרי שניהם היו סוף הוראה, וגם שכל הגאונים שפסקו כבתראה לא היה אלא עד שנחת' התלמוד ואז היה סוף הוראה. גם רבינו יוסף ט“ע אפשר דלא פליג אלא משום דסבירא ליה דנתראה הוה מרב אשי כמו שכתב בהדיא ולא סבירא ליה לפלוני משום שהיו סוף הוראה כדמפליג ר”י. ועוד יש להוכיח כן מדברי הסמ“ג והמרדכי וכן נמצא בקצת תוספות שיטה שכתבו וז”ל: אם יש שני תלמידי חכמי' בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דיני' לומר לא אדון בפני זה כו' כדמוכח בתחילת פרק זה בורר גבי ביה דינא דרב הונא ורב חסדא דא“ל מאי קא מטרחנא לך, נדון בפני רב חסדא אע”פ שאין מזל כרב הונא, עכ“ל. ואם איתא דת”ח ר“ל חבר ממש כלומר שלבסוף נעשה חבירו, אם כן היכי מוכח מהכא דיכול לומר לא אדון אלא בפני הקטן, תאמר דמאי דקאמר לתלמודא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא היינו דווקא לאחר שנעשה רב חסדא תלמיד חבר לרב הונא שהיה שוה לו. ואפילו נדחוק לומר דיש לכם כח דע”ס הא דקאמר התם כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכו' דר“ל אפילו קוד' שנתחכם רב חסדא ונעשה חבר לרב הונא דאי לאחר מכן מאי רבות‘, פשיטא דיכול לומר לא אדון בפני זה כיון שהו’ חכם כמוהו וגם הוא יושב בעירו. מ”מ יש להביא ראייה דרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו דגר' במועד קטן פר' בתר' (דף כח) אומר רבא תלת מילי בעינא מן שמיא – חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וענותנותיה דרבה בר רב הונא, חכמתה דרב הונא ועותריה דרב חסדא יהבו ליה כו' ומדקא בעי חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ולא אוקי תרווייהו בחד גברא דהיינו חוכמתיה ועותריה דרב חסדא ונעשה חברו של רב הונא ש"מ דרב הונא הוה חכם טפי.

ואין לומ' דזה היה קודם שנתחכם רב חסדא, מ“מ לאחר כך נעשה חבירו דהא ע”ס כשאמ' רבא דבר זה היה לאחר כשכבר נפטר רב הונ' דהא אמרינן בפרק בתרא דקדוש' דביום שמת רב יהודא נולד רבא, ואם כן לא היה רבא בימי רב הונא שהרי לפי דעת התוספות שכתבו שרב הונא נפטר מלפני רב יודא דאמרי' התם במועד קטן גבי עובדא דההוא גברא דהוו סני שומעניה שאמרו: גברא רבא כרב יודא ליכא הכא. ואם איתא שרב הונא היה קיים כשנפטר רב יודא לא הוה אמרי גברא רבא כרב יודא ליכא הכא, דהא רב הונא הוה גברא רבה כרב יהודה ויותר, וכיון שנפטר רב הונא מלפני רב יודא ורבא נולד ביום שמת רב יודא, אם כן לא ראה רב הונא מימיו, ואם כן אנו רואים שכשנפטר רב הונא עדין לא היה רב חסדא חכם כמותו מדלא קאמר חכמתיה ועותריה דרב חסדא כדפי' לעיל, ואם כן צריך לומר הא דאמרינן בעירובין רב חסדא אורי בספרא בשני דרב הונא משום דתלמיד חבר הוה, דאינו ר"ל חבר ממש כלומר חכם כמותו אלא תלמיד, כלומר שלא היה חכם כמותו וחבר כלומר שהיה קרוב להיות חבר כדפי'.

ועוד יש להביא ראיה מתוך מה שתרצו התוספות בפרק שני דנדה דרבי חייא בעת זקנתו נעשה תלמיד חבר לרבי ואע“ג דפשיטא דרבי חייא לא הגיע לעולם לחכמתו של רבי. ותדע דכן הוא דאי לא תימא הכי יקשה מההי' דיבמות פ' החולץ דקאמ' רבי לא שנאה – חייא מנין לו, פי שם רש”י רבי חייא תלמידו מנין לו, ואם איתא דלבסוף נתחכם כמו ר' האיך דוחה סתם ברייתא שלו משום דרבי לא שנאה כולי, נימא דאחר זקנת ר' חייא שנתחכם סתם הברייתא דודאי פשיטא שאם היה חוזר בו רבי חייא בעת זקנתו לא היה מניח הברייתא שלו אלא היה חוזר בו כמו שהיה עושה ר' כשהיה חוזר בו היה סותם בהפך ממה שסת' בתחילה. ועוד דמסתמא רבי חייא סדר התוספת' שלו בסוף ימיו. אלא ודאי סבירא להו לתוספו' דתלמיד חבר אינו ר"ל שיגיע לחכמות רבו אלא שהוא כחבירו וקרוב להיות כמותו.


“כבוד חכמים” ע' 111, 110*

וראיה גדולה מדברי ר“י בעל התוספות שהביאו הסמ”ג במצות קידושין וז“ל: ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבינו יוסף ט”ע בפי' רב אשי ורב אבינא הלכה כרבינא. אבל ר“י פסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רב אשי ורבינא שניהם היו סוף הוראה ורב אשי היה גדול ממנו. כדאמרינן במס' גיטין (דף נ“ט ע”א) מימות ר' ורב אשי לא מצינו תו”ג במק“א ורבינא היה ת”ח לר“א עכ”ל. והוא לקוח מהתוספות פרק הנושא23. משמע בהדיא מיהא דתלמיד חבר אינו ר“ל שלבסוף עושה חבירו ממש וחכם כמוהו, אלא אדרבא ר”ל שעדיין הוא קטון ממנו, מדמוכי' שהלכה כרב אשי נגד רבינא מהיה לו רבינא תלמיו חבר. ואם היה ר“ל שהיה לבסוף חכם כמותו מה ראיה יש משם אדרבה היה ראוי לפסוק כרבינא כיון שלבסוף נתחכם כמותו וגם דבתראה טפי הוה מרב אשי שמטעם זה פסק רבינו יוסף ט”ע כמוהו. וגם ר“י מודה דבתראה טפי הוה אלא משום דשניהם היו סוף הוראה, ולא הוה רבינא כ”כ בתראה טפי מרב אשי שהרי שניהם היו סוף הוראה אזלינן בתר חכמה וגדולה, וגם רבינו יוסף ט“ע אפשר דלא פליג שהיה רב אשי חכם וגדול יותר. אלא דסבר דרבינא הוה בתראה טפי מרב אשי כמו שכתב בהדא ולא ס”ל לפלוני משום שהיו סוף הוראה כדמפליג ר“י. וא”כ נראה דתלמיד חבר אינו חבירו כגון שנתחכם והגיע עתה להיות חבירו כמו שחשבו קצת הרבנים שהיא טעות גדולה למי שהוא בקי בתלמוד, אלא תלמיד חבר אינו חכם כמוהו אלא שקרוב להיות כמותו ולעולם הוא קטון ממנו בתורה ובגדולה. ויש להוכיח זה עוד בתלמיד חבר מדברי הסמ“ג והמרדכי וכן נמצא בקצת תוס' ר”י וזה לשונו: אם יש שני תלמידי חכמים בעיר א' והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה וכו' אלא בפני זה וכו' כדמוכח במס' סנהדרין פ' זה בורר גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא“ל מאי קא מטרחנא לך נדון בפני רב חסדא אעפ”י שאינו גדול כרב הונא עכ“ל. וא”כ מיהא משמע ותלמיד חבר הוא קטון ממנו דאי איתא דר“ל חבר ממש כלומר שלבסוף נעשה חבירו א”כ היכי מוכח מהכא דיכול לומר לא אדון אלא בפני הקטן. תאמר דמאי דקאמר תלמודא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דהיינו דוקא אחר שנעשה רב חסדא תלמיד חבר לרב הונא שהיה שוה לו. ואע“ג דנדחוק לומר שיש להם ראיה מזה דהא ע”כ הא דקאמר התם כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכ’ו דר“ל אפילו קודם שנתחכם רב חסדא ונעשה חבר לרב הונא דאי אח”כ מאי רבותא פשיטא דיכול לומר לא אדון בפני זה כיון שהוא חכם כמותו וגם יושב בעירו. מ“מ יש להביא ראיה דרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו דגרסינן פ' בתרא דמו”ק (דף כ“ח ע”א) אמר רבא תלת מילי בעי מן שמיא חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וכו' חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא יהבו לו וכו' כמו שהבאתיו לעיל מצד בחינה אחרת. ומדקא בעינן חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ולא קא מוקי תרוייהו בחד גברא דהיינו חכמתיה ועותריה דרב חסדא ש“מ דהוה רב הונא חכים טפי. ואין לומר דזה היה קודם שנתחכם רב חסדא ונעשה חבירו דרב הונא אבל אח”כ נעשה חבירו. משום דהא ע“כ כשאמר רבא דבר זה היה אחר שנפטר כבר רב הונא. דהא במס' קדושין פ' בתרא (דף ע“א ע”ב) דביום שמת רב יהודה נולד רבא וא”כ לא היה רבא בימי רב הונא לפי“ד התוספות שכתבו דרב הונא נפטר קודם רב יהודה, מדקאמר התם במס' מו”ק (דף י“ז ע”א) גבי עובדא דההוא גברא דהוי סני שומעניה דאמרינן גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. ואי איתא שהיה רב הונא קיים כשנפטר רב יהודה לא הוו אמרי גברא רבא כרב יהודא ליכא הכא דהוה רב הונא גברא רבה כרב יהודה ויותר שהיה ראש גולה בבבל כמו שהוכחתי לעיל באורך. וא“כ כיון שנפטר רב הונא מלפני רב יהודה ורבא נולד ביום שמת רב יהודה א”כ רבא לא ראה רב הונא מימיו. וא“כ מיהא משמע שכשנפטר רב הונא עדיין לא היה רב חסדא חכם כמותו מדלא קאמר חכמתיה ועותריה דרב חסדא כדפירשתי לעיל. וא”כ צ“ל דהא דאמרינן במס' עירובין פ' הדר דרב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא משום דתלמיד חבר הוה דאינו ר”ל שהיה תלמיד מקודם ואח“כ נעשה חבירו ממש כגון שנתחכם כ”כ עד שהיה חכם כמוהו. אלא ר“ל שגם עתה הוא תלמיד כלומר שאינו חכם כמוהו וחבר שהוא קרוב להיות חבירו וא”כ קטן ממנו. ועוד יש להביא ראיה מתוך מה שתירצו התוספות במס' נדה פ“ב (דף י“ד ע”ב) דר' חייא בעת זקנותו נעשה תלמיד חבר לרבי, ואע”ג דפשיטא דר' חייא לעולם לא הגיע לחכמתו של רבי. דאי לא תימא הכי איקשי מההיא דמס' יבמות פ' החולץ (ריש דף מ“ג ע”א) דקאמר אי ר' לא שנאה חייא מנין לו, ופירש שם רש“י ר' חייא תלמיד מנין לו. ואם איתא דלבסוף נתחכם כמו ר' האיך דוחה סתם ברייתא שלו משום דרבי לא שנאה וכו' נימא דאחר שנזדקן ר' חייא ונתחכם סתם הברייתא דודאי פשיטא שאם היה חוזר בו ר' חייא בעת זקנותו לא היה מניח הברייתא שלו כך אלא היה חוזר בו כמו שהיה עושה ר' כשהיה חוזר בו היה סותם בהפך ממה שסתם בתחילה. ועוד דמסתמא סידר התוספתא שלו בסוף ימיו. אלא ס”ל לתוספות דתלמיד חבר אינו ר"ל שיגיע לחכמת רבו אלא שהוא כחבירו מצד שקרוב להיות חכם כמוהו אלא שעדיין הוא קטן ממנו.



  1. עי‘ ברנפלד במבואו ל“כבוד חכמים”, ע’ XVIII ובהערה 2 שם, ואין דבריו מוכרחים.  ↩

  2. שם ע‘ 53. אבל אביו לא סמכו “ועם היות א”א גדול בדורו ואור גלותנו לא רצה הוא לסמוך אותי מפני שהייתי בנו", שם ע’ 64.  ↩

  3. שם.  ↩

  4. שם, ע' 5.  ↩

  5. שם.  ↩

  6. היא Valona שבאלבניה.  ↩

  7. שם, ע' 5.  ↩

  8. הפולייסי.  ↩

  9. כבר קודם לכן היתה מחלוקת בין הקאטלונים ובין שאר ב‘ קהלות הספרדים, עי’ עמ' 5.  ↩

  10. שם ע' 6.  ↩

  11. שם.  ↩

  12. בפעם הראשונה לא היה לר' דוד יד בדבר, אלא ל“אביר הרופאים מקהל קדוש פורטוגיזים אשר בלישבונא, דון שלמה כריסינטי” – שם.  ↩

  13. שם ע' 13.  ↩

  14. שם ע' 16.  ↩

  15. יודעים אנו עוד על שתי מחלוקות שהיו לר‘ דוד עם בני וולונה – עי’ ע‘ 17/16 ושו“ת מהרד”ך בית כ"ב. דבריו של ברנפלד במבוא ע’ x יע' xv אינם נכונים ממ“נ – ואכמ”ל.  ↩

  16. מלבד ספרו זה כתב מיסר דוד עוד י“ב חבורים – כולם בכת”י פרט ל“תהלה לדוד” – (עי‘ שטיינשניידר בקטלוג של ספרים עבריים בספריה בודליאנה, מס’ 4819 וברנפלד במבואו ע‘ (xxii, העוסקים בפירושים ודרשות על התורה ועל מס’ אבות, בחקירה פילוסופית וכיוצא בכך, וכן כמה פסקים – עי‘ שו"ת ר’ אליהו מזרחי סי‘ מ“ז, שו”ת מהרשד“ם אהע”ז סי’ קט“ו, שו”ת מהרד“ך בית כ”ב ושו“ת ”דברי ריבות“ לר”י אדרבי סי‘ קנ“ד, וכן נייבויאר בקטלוג כת”י עבריים בבודליאנה מס’ 834.  ↩

  17. ע‘ 149 בתוך מאמרו על ר’ אברהם הלוי “אבל יש לפני כת”י יקר הנקנה בעד הביבליאטעקא באדלעיאנא כולל שו“ת לר' דוד בן יהודה הנקרא מסיר ליאון (“על מחלוקת שהיה בין הפורטוגישיש והקשטילייאניש שהעיזו פניהם כגבורים בעצם יום הכפורים”) כמעט כרך בפני עצמו”.  ↩

  18. במבוא שם ע' וxx.  ↩

  19. לעצם הענין הנידון שם בתשובה הארכתי במקום אחר. ועי' שם עוד שורט קס"ט.

    כדאי להעיר רק ע“כ שנקודת מוצאו של מהרי”ק בתשובתו הפוכה מזו של בעל “כבוד חכמים”. בעוד שכונת ר‘ דוד מסיר ליאון להוכיח שכדין נדה את חורפיו, מבקש מהרי“ק להוכיח למהר”י ברונא שלא כדין עשה ושעליו לחזור בו מנדויו את ר’ זלמוני. – אבל יש הבדל מפני שכאן ר‘ זלמוני קבל עליו לציית דינא וכו’, כפי שיראה כל המעיין בדבר.  ↩

  20. ולרוב דבריו אז קלושים, עי‘ למשל ע’ 109.  ↩

  21. ראוי להעיר שבדרך כלל וכן בחלק זה שאנו דנים בו, הוא מייסד את דבריו בעיקר על דברי הרמב“ם שלא יהיו סותרים זה לזה, מה שאין כן מהרי”ק.  ↩

  22. למשל בענין הוראת תלמיד בפני רבו: יש להבחין בין הוראה במקרה ובין הוראה בקביעות; בהוראה של מקרה מותר לתלמיד להורות חוץ מג‘ פרסאות אפי’ בלי נטילת רשות כלל; בהוראה של קבע מותר לתלמיד להורות חוץ לג‘ פרסאות רק אם נטל רשות מרבו; יש להבחין בין הוראה פשוטה ובין הוראה של חדוש; בענין ביעתא בכותחא (עירובין ס"ב) מיירי בפניו ממש ולכן אסור אפי’ בהוראה פשוטה ומקרית (לשיטת רמב"ם ותוס'); ועוד.  ↩

  23. עי‘ למשל “כבוד חכמים” ע’ 69 המקביל כולו לשו“ת מהרי”ק ע‘ קפ“ט ע”א (שורש ק"ע – לפי הוצ' ראשונה), שהמחבר מזכיר שם מאמר ידוע מן התלמוד ומציין שהוא במס’ ברכות פרק מי שמתו וליתא שם אלא בב“ב קמ”ה ע“ב. כיצד בא לידי כך? לדעתי הפתרון פשוט. במהרי”ק כתוב לנכון שהוא בפ‘ מי שמת (ששם נמצא, כידוע, דף קמ“ה של ב”ב) ומחברנו שלקח משם אגב ריהטיה לא דק ו “ מי שמת ” ב “ מי שמתו ” נתחלף לו ולכן כתב שהמאמר נזכר במס’ ברכות. ופתרונו הדחוק של ברנפלד שם אינו מתקבל על הדעת.  ↩

  24. לפנינו בפ‘ הנושא בכתובות ליתא, אבל איתא בתו’ ב“מ ט”ז ע“א ומ”ח ע"ב, כמו שהעיר אל נכון ברנפלד שם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!