שני פרקים מספר “עבודת הקודש” למחבר עלום־שם¹

א

כבר בסופה של המאה הט“ו, בשנות רנ”ו–רנ“ח, כמה שנים לאחר גרוש היהודים מספרד, כתב בה ר' יצחק אברבנאל את הטרילוגיה המשיחית שלו, שעוסקת בחישובי הקץ. אחד ממועדי הקץ נקבע על־ידי אברבנאל לשנת רס”ג.² ואפשר שהשפיע בכך על ר' אשר מלמלין, מקובל או נוטה לתורת־הסוד³ שבישר בשנות ר“ס־רס”ב את בואו הקרוב של המשיח⁴. יתכן שר' אשר הושפע אף מבונט דה־לאטס, רופא ואסטרולוג מפורסם בזמנו, רופאם של האפיפיורים אליסנדרו השישי וליאו העשירי, שעוד לפני אברבנאל קבע מתוך חישובים אסטרולוגיים את שנת רס“ה כשנת הקץ⁵. מעדויותיהם של רושמי הקורות של הדור ההוא אנו למדים, שנתעוררה בימים ההם תנועה גדולה לחזרה בתשובה, שהיתה מלווה בצומות ובסיגופים ובהכנות לעליה לארץ־ישראל. התנועה לא נצטמצמה באחד המחוזות אלא שהקיפה את “כל גלות איטליאה”, שעלתה ביבי ר' אשר “להכניס כל רוב גלות אדום בתשובה רבה ובאמונה בו ובהקדמותיו ובתעניות ובמלקייות. יען אמרו כי הגואל בא⁶. כך פותחת המאה ונכנסת דרך שער הגאולה. סמוך לזמן שאנו עומדים בו קבע ר' יוסף ן' שרגא, המקובל המפורסם מארג’ינטו (Argento) הסמוכה לפירארה⁷, את שנת רע”ב כשנת הקץ⁸. באותם הימים שהה כנראה באיטליה ר' אברהם הלוי. ומסתבר שאווירתה שהיתה טעונה מתח משיחי טבעה רושמה על נפשו, שהיתה מעצם ברייתה פתוחה לקליטת חזונות הקץ וחזונות האפוקאליפטיקה. ספריו, פירושיו ואגרותיו, שנשלחו מירושלים לאיטליה בעיקר (לאחר כיבושה של ארץ־ישראל בידי התוכרים), הם פרשו לעצמה⁹. אין הם אלא מעין כרוז, שקורא בחיל: פנו דרך למלך המשיח. ר' אברהם הלוי קבע שלבים־שלבים בסולם הגאולה: ר”פ, רפ“ד, ר”צ־רצ“א, ואף רצ”ו. בשורותיו, שחזונות אפוקאליפטיים ומעשי נסים משמשים בהן בערבוביה, נפלו על לב דור שהוכשר לכך. האוויר היה מלא משמעות על עשרת השבטים ומלחמות הפלשים ומשמעות על מאורעות מופלאים, שראו בהם אחד מסימני הקץ. והאגרות המרובות שנכתבו באותו זמן, כגון אגרת ראשי הישיבה שבירושלים, אגרות ר' ישראל מפירושא ואגרת ר' רפאל טרבוט מעידות על־כך. לפיכך נשאלו חכמי ירושלים “מגלילות קהלות איטאליא, ובפרט מעיר רומא רבתא” אם “נתחדש שום אות אצלנו מענין גאולתנו, כי שמענו שם יצא קול הברה מבית המקדש”¹⁰.

בימים שבינתיים נתעוררה כידוע התנועה של דוד הראובני ושלמה מולכו,שמציאות ודמיון פירנסוה כאחד, ושהיתה מלווה אף היא במעשי תשובה¹¹, שלא כראובני עסק מלכו בחישובי הקץ. ובאחת מבשורותיו קבע את שנת ש' כשנת הקץ¹². התנועה נכשלה והתקווה הגדולה שהיתה למפח נפש גרמו לרפיונה של המתיחות המשיחית לפרק־זמן מסויים.

לפני שנפנה למחציתה השנייה של המאה הט"ז, דומה שרשאים אנו להניח, שלא הקבלה היא שהשפיעה על הציפייה לקץ באיטליה במחציתה ראשונה של המאה, אלא חזונות האפוקאליפטיקה¹³. לא תורת הנסתר היא שגרמה ושהביאה לכך אלא תורת הנסתרות¹⁴, שנצטרפו לה שמועות על מעשים שמחוץ לגדר הטבע וחישובי קץ.

מחציתה השנייה של המאה הנזכרת היתה עת־צרה ליהודי איטליה. שריפת התלמוד בשנת שי“ד ושריפת אנוסי אנקונה בשנת שט”ז הן רק שניים מן הסימנים המרובים לכך. גזירותיו של פאולוס הרביעי שנבחר לאפיפיור בשנת שט“ו, היו גזירות קשות שיהודי איטליה לא ידעו כמותן מאות בשנים. בשל אותן גזירות קמו חוגים שנתייאשו מגאולה. ברם בסיבתן גם באו לעולם במספר מרובה יותר חבורות אחרות שקיוו והאמינו, שעת צרה היא לישראל שממנה יוושעו. עדויות לכך אפשר למצוא בפיוטים הרבה של התקופה וכן, למשל, בדברי בל בעל עמק הבכא, בן־הדור, בפתיחת ספרו ובסיומו ובשירו שבראש ספרו¹⁵. לפיכך אין זה מן התימה, שכשהגיעו השמועות על בניינה של טבריה בידי דון יוסף נשיא ראו בבשורות הללו אחד מסימני הגאולה הקרובה. כך יש להסיק מלשונת של בני קהילת קורי (במחוז קמפניה) באגרתם שנכתבה בין השנים שכ”ו־שכ“ח¹⁶:…”אדונינו דון יוסף שמאת ה' היתה לו היות נתונה בידו ארץ טבריא אשר בו בחר האל יתברך לעשות אות ומופת על גאולתינו ועל פדות נפשנו… וקבלה היא שבטבריי“א עתידים לחזור תחלה ומשם נעתקים למקדש”¹⁷. וכך מעיד הנוסע הפורטוגזי די־אבירו (Aveiro’d), שזמן שהותו בויניציאה חל כנראה סמוך לשנת שכ“ה¹⁸: “לשמע החדשה הזו¹⁹ כל היהודים היושבים בארץ ישראל הרי הם מלאים שמחה גדולה, בתקותם שאם אלה יבואו ויתישבו בה יבוא גם המשיח. והנה בזמן שהייתי בויניציה והייתי נוהג מסקרנות לבוא ולבקר את בית הכנסת ברוב השבתות… שמעתי מה שדברו ביניהם וחשבו כדבר בטוח, כי המשיח יבוא במשך שבע או שמונה שנים”²⁰. הרי לפנינו עדותו של גוי מסיח לפי תומו על האמונה בביאתו הקרובה של המשיח בשנת של”ה לערך²¹, אמונה שנתחזקה ונתעצמה כנראה לרגל פעולתם של דון יוסף נשיא וחותנתו דונה גראסיה.

מכאן באים אנו לעיקר דיוננו, לחישובי הקץ שנתייסדו על שנת של“ה. דומה שבכל הזמנים שהיו בהם חישובי קץ נמצאה בהם השפעה חוזרת: הציפייה לגאולה קרובה השפיעה על חישובי הקץ, ולהיפך, חישובי הקץ השפיעו על הציפייה לגאולה קרובה. וכמעט תדיר קשה להכריע מה קדם למה. והוא הדין בתקופה שאנו עומדים בה. אלא שמעולם לא הזדמנה להם למחשבי הקץ שנה תקופה במקום נאמן כל כך. סיפא של הכתוב “לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה” כבר נדרש כידוע על־ידי מז”ל על המשיח ועל שמו של המשיח²². אף אבות הכנסייה דרו אותו כתוב על משיחם²³. ומעטים הפסוקים במקרא ששימשו לויכוח ולפולמוס מרובים כל־כך בין חכמי ישראל לבין חכמי הנוצרים בימי־הבינתיים כאותו פסוק. עכשיו נתגלגל המדרש הישן על המשיח ושמו גילגול חדש ונדרש כרמז על שנת המשיח²⁴. נסתייעו מחשבי הקץ לא רק מן הפסוק הנזכר ומן הפסוקים המדברים על שלה בפרת יהודה ותמר, אלא גם ובעיקר מן הפסוקים הידועים בדניאל²⁵. כבר פתח בכך בעל לקח טוב: “… ע”א שילה זה שאמר הכתוב אשרי המחכה ליגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, רמזו יעקב אבינו בברכתו אלף והוא הכלל והפרט הוא של“ה, וכן רמזו משה רבינו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אלף ושלש מאות ושלשים וחמש, כי א' דאסתיר טפל כי הסתירה עיקר, ובא דניאל ופירשו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושלש מאות שלשים וחמשה והם עידן ועידונין ופלג, מועד מועדים וחצי”²⁶. וכן בדרשתו על הכתוב “ואני הסתר אסתיר פני מהם הרי אלף שלש מאות ושלש ושש מניין הסת”ר אסתי"ר שנה, למעלה ממה שאמר דניאל, אשרי המחכה ויגיע לימים שלף שלש מאות ושלשים וחמשה²⁷. כאן נרמזו כבר עיקרי הדברים שעליהם נתייסדו חשבונותיהם של מחשבי הקץ באיטליה בדור ההוא, כפי שנראה להלן.

ולא רק באיטליה עסקו אותה שעה בחישובי קץ אלא גם בשׂאלוניקי. כבר ר' אברהם הלוי כתב במאמר משרא קטרין, שנכתב בשנת רס“ח בשיריז הסמוכה לשאלוניקי: “ושֵלָה רמז אל האושר של שנת של”ה לאף הששי”²⁸. בשנת שכ“ח (שנה לאחר בעל “עבודת הקדש”, שדבריו בפרשה זו מתפרסמים להלן) כתב בה בשאלוניקי ר' דניאל בן פרחיה בהוספותיו לספר “שארית יוסף” של ר' יוסף ב”ר שם טוב: “ובזה יובנו פסוקי נבואת דניאל דכתיב אשר”י המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלש' וחמשה, הכוונה כי חשבון זה של אשל“ה שנים מתחיל והאלף החמישי שהוא בשנת השל”ה ליצירה, ואז יקוימו כל היעודים הטובים כלם אשר יעדו עלינו הנביאים מפיה'. ואשרי המחכה ויגיע עד הזמן הזה. ואז יהיה סוף וקץ לכל צרותינו ותחילת פדותינו²⁹… וזה רמז לו שימות ויעמוד משנת שלש מאות שלשים וחמשה והלאה, כי כן עולה לקץ הימין בגימטריא של“ה שנים מאלף הששי”³⁰.

פרשה לעמה שנדון בה במקום אחר היא האמונה בשנת הגאולה של“ה אצל האר”י ותלמידיו³¹. כאן כדאי רק להעיר בקיצור, שהמסורת של צפת מבוססת על יסודות אחרים, שהתנועה באיטליה ובשאלוניקי בזמן שאנו עומדים בו לא נבנתה עליהם. כן יש להטעים, שכל החיבורים העוסקים בפרשה זו שדיברנו בהם למעלה ושנדבר בהם מיד בסמוך נכתבו עוד לפני שהאר"י עלה ממצרים. ברם עדיין צריך עיון אם אין מקום לסברה הפוכה, כלומר להנחה שממרכזי המקובלים באיטליה ובשאלוניקי יצאה השפעה על צפת.

ב

בין מחשבי הקץ של הדור ההוא יש לייחד מקום לעצמו לר' מרדכי דאטו³², מגדולי המקובלים באיטליה בזמנו ומשורר חשוב, שכל יצירתו רבת־הפנים אינה אלא ציפייה גדולה לגאולה. ספרו “מגדל דוד” שנשמר בעצם כתיבת־ידו באוכספורד³³ סובב סביב שנת הקץ של“ה. ר' מרדכי דאטו שנולד בשנת רפ”ה³⁴ ונפטר לאחר שנת שנ“ה³⁵ כתב את ספרו זה במשך השנים שט”ו–שכ“א³⁶. חיבורו היה לנגד עינו של ר' עזריה מן האדומים, שמביא כמה מחשבונותיו³⁷. מסתבר שבעטיין של גזירותיו של פעולוס הרביעי נתחזקה ונתעצמה אצלו הציפייה לגאולה. הוא היה הארי בחבורה של “להקת בני נביאים המחכים בשנת של”ה את יום יי' אשר בו יוציא עמו בששון לתשועת נצח”³⁸, שנדון עליו בסמוך, היה חבר לאותה חבורה, או שלפחות ידע והכיר את הספר “מגדל דוד”, שבכמה עניינים נמצאים דבריו שלו מכוונים עם דבריו של דאטו שם, שקצת מהם נזכיר כאן. כבר בשירו שמובא בראש הספר שר דאטו: “אל עמי/ יחכה לו/ דבר שילה/ ויום נורא/ ועדן בו/ כאיש משה/ ³⁹ יקבץ שה מפוזרה” שם, 24א).

מעניין במיוחד חשבונו של דאטו בדף 68ב. הוא חישב ומצא, שחשבונם של שני הפסוקים האחרונים של דניאל עולה בדיוק 5335 (היא ה' אלפים של"ה). הפסוק הראשון “אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה” חשבונו עולה 3045. הפסוק השני “ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין” חשבונו עולה 2290. לכשתצרף את שני המספרים יחד יצא לך המספר 5355. ודאטו אף סומך לדבריו טבלה זו:

השווה לזה את דבריו של בעל “עבודת הקדש” “כי דורשי רשומות⁴⁰ חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפפים ושל”ה".

בדף 70א פותח המחבר בפרשת יהודה ותמר, שמתפרשת ונדרשת על־ידו כסמל וכרמז לגאולה העתידה, ובאותה דרך הולך בעל “עבודת הקדש” בפרק כב של ספרו (ר' להלן) “… והמספר השלישי של של”ה הלא הוא כתוב במעשה תמר ויהודה… ותוסף עו" ותל“ד ב”ן ותקר“א א”ת שמ“ו של”ה. כן זה ושמו רומז אל שוב שנית תקומת יהודה בשולי וסוף הגלות הזה משנת של“ה לאלף הששי לפי דעתי (72א)… וכן שלה מלא שין למ”ד ה“א בגי' משי”ח בנ“ו דויד (72ב)… עוד רומז כי גדולתו של שלה זה הוא ארבעים שנה קודם תחיית המתים הכללית בשנת ת”ח לאלף הו' בזו שיבוא. נמצא כאילו שלה זה נולד בשנת של“ה והוא הגילוי הראשון, ובשנת שס”ה יהיה גדול ילך⁴¹ על כל ישראל… כן התחלת גילויו הראשון של משיח תהיה סמוך לשנת של“ה כי מ”ה שנים יש בין גילוי ראשון לגילוי שני, והשני יהיה בשנת תחיית מתי א“י היא שנת שס”ח לאלף הו' ארבעים שנה קודם תחיית מתי חוצה לארץ בשנת ת“ח כמו שיתבאר כל זה למעיין בדברי הרשב”י וחכמי' אחרים בס“ה⁴². ונמצאו המ”ה שנים מתחילים בשנת שכ“ג וכלים בשנת שס”ח… ושלשים יום ושלשת ימי' הם ל“ג שנה משנת של”ה עד שנת שס“ח (74ב)… אשר בהם נתכסה המשיח אחרי גלויו הראשון” והז' שני' הקודמי' לז' ימי לידה הם השבוע שבן דוד בא בו בסופו, והשבוע מתחיל בשנת שכ“ח. (75א). לזה יש להוסיף את דבריו בדף 91א: “ובשנת שכ”ח שהם ארבעים שנה קודם [שס”ח] יתחיל השבוע הקטן שבן דוד בא בו בגילוי ראשון ונשלם בשנת של“ה, וכן שם במדרש הנעלם קראו אותה השנה של שס”ח שנת הארבעים“⁴³. השוונ לזה את דבריו של בעל “עבודת הקדש”: “וזהו אמרם בהרבה מקומות שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה וכו' כדאיתא בחלק. הנה א”כ חברי המשיח התחילו בשנה הזאת (שכ"ז) או בשנה הבאה” (להלן עמ' עה) “הוסף עליה שבוע אחד של חבלי משיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ”ח עד של“ה (להלן עמ' עח). בדף 91־92א דורש דאטו את מראה הערב והבוקר שבדניאל (ח, יד, כו) כרומז לגאולה העתידה, שיטה שנוקט בה אף בעל “עבודת הקדש”. ואף גאולת הקרוב שמדובר עליה בספר רותה יש לפרשה על דרך זה: “ואחרי כן תתקיים סוד גאל לך אתה את גאלתי… ואני לפי דרכי אומר ג”כ כי החמשה תיבות אלו מספרם אלף של”ה כנודע⁴⁴. ויש בו ד' אלפין הרומזים לד' אלפים. חברם עם אלף של“ה יהיו חמשת אלפים של”ה כמספר הב' פסוקים ושלשי“ם וחמש”ה. ורבים דברו בסודות המגלה הזאת של אות על גאולתנו ועל פדות נפשנו“⁴⁵ (102א). ולא רק בספרו “מגדל דוד עסק דאטו בשנת הגאולה. בספרו “מאמר מרדכי”⁴⁶, פירוש למגילת אסתר על דרך הקבלה, שנכתב לאחר שנת שכ”א ולפני שנת של”ה, הוא מביא גימטריה חדשה לשנת של“ה: “תמצא רמוז בגימטריא ב' תיבות של להנקם מאיביהם עם הב' תיבות עצמן [בגימטריה של”ה] לכמה שנים מהאלף הששי יהיה העת אשר משם ואילך עתודים היהודים להנקם מאויביהם. וחשבון זה מכוון עם מה שכתב בדניאל אשר המחכה ויגיע לימי אלף שלמה… וחשבון זה מכוון עם מה שכתוב בדניאל עדן ועדנין ופלג עדן ומועד מועדי' וחצי כמו הפירושי' שפירשתי אני במגדל דויד שחברתי⁴⁷. ולא שאגזור כך חלילה, רק אם ימהמה אחכה לו”.

התיבות האחרונות כבר פתחו פתח לחשבונות אחרים של הקץ. ואכן, נתקיימו דבריו של ר' עזריה מן האדומים “בא יבא הזמן ההוא של”ה וישלח אותנו“. ברם ר' מרדכי דאטו לא נתייאש מגאולה במהרה בימיו. עכשיו תלה תקוותיו במועד השני, הוא שנת שס”ח. מועד שני וגילוי שני של הגאולה נשתנו והיו למועד ראשון ולגילוי ראשון מועד זה של הקץ מובא בשיר אחד משלו, שכלול בקובץ שיריו “שמן ערב”, שנמצא בעצם כתיבת־ידו בבריטיש מיוזאיום⁴⁸. השירים שנאים וחשובים לעצמם, מלווה להם פירוש מן המחבר, חשוב ונאה לא־פחות מן השירים גופם. והנה ברשות ל“נשמת כל חי” מתפלל המשורר; ש“תבנה בית מנוחי / וגם עיר קדשך / בן בשנת שמ”י ח“י / תשכון שכינתך”⁴⁹. ברם כלמוד־נסיון וכמקדים תקווה למפח־נפש מוסיף המשורר: “אך אם על דרכי / יאחר צירך / אחכה עודי חי / יבא דברך”⁵⁰. דברים קרובים לעניין נמצאים בדרשותיו לבראשית ולשמות ולתחילת ויקרא (עד פרשת שמיני( שנכתבו באיטלקית בשנת שנ“א לערך, ששמורות אף הן בעצם כתיבת־ידו בבריטים מיוזאיום⁵¹. כבר בהקדמתו לספרו, שנכתבה בעברית, תולה המחבר את עיכוב הגאולה בעוונותיהם של ישראל למן ימי בית ראשון ואילך עד ימיו “כי גם בהיותנו בגלות הארוך הזה אנחנו חוטאי' יום יום. ע”כ היה שנתארך הגלות מה שנתארך יותר מהאלף החמישי. עד כי יש לנו היום גם מהאלף השש שלוש מאות וחמשים ואחת שנה” וכו'⁵². בדף 92א הוא מזכיר את ספרו “מגדל דוד” ואת שנת שס"ח כשנת קץ⁵³. יש לעמוד במיוחד על דרשתו לפרשת ויחי, שהדברים שלא נאמרו בה יש בהם ללמד פי־כמה מן הדברים שנאמרו בה. לאחר הבאה מן הזוהר (73א) פותחת בדף 75א דרשתו בברכת יעקב לזבולון (בפסוק זבולון לחוף ימים ישכן) ואילו הדף שלפני זה, 74, חלק. היה המאמין הגדול אנו על פי השתיקה ובחר שלא לדרוש על ברכת יעקב ליהודה (שקודמת לברכת יעקב לזבולון), שהרי הכתוב עומד וצווח שם: לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבא שלה! ⁵⁴ קיים בנפשו: והמצפה לגאולה בעת ההיא ידום! וכך נהג דאטו בפרשת וישב במעשה יהודה ותמר – אכן, שתיקה דממללא טפי מכל דיבורא!

ג

ראוי ר' מרדכי דאטו המקובל והמשורר וראויים חיבוריו לדיון מפורט לעצמו. כאן מבקשים אנו לדון ולפרסם את דבר המחבר עלום־השם של “עבודת הקדש” בפרשה זו. ספרו, שנמצא בכ“י בבריטיש מיוזאיום (מרגוליות 1074), חלוק לשני חלקים ותופס קמא דפים⁵⁵. לפי דבריו של המחבר בהקדמתו הרי “קוטבי חבורי זה אשר הוא מיוסד עליהם שנים והם רוח הקדש וראיית פני מלאך הברית” בחלק הראשון בא המחבר להוכיח “כי כל ספרי הקדש תורה נביאי' וכתובים אורים ותומי' ובת קול והראות אליהו ז”ל לחכמי' כלם נכנסי' תחת גדר סוג עליון זה של רוח הקדש. גם שאר ענייני' נכבדי' יתפרשו בו” וכו‘. "והחלק השני יהיה פי’ על האלפא ביתא של אשרי תמימי דרך, כי להיות קוטב ספרי זה הא' מיוסד על ביאור מלת ר“ה (=רוח הקודש), ושם זה של ר”ה מיוסד בעצם ובראשונה על דברי אדוננו דוד המלך ע“ה באמרו רוחה' דבר גי ומלתו על לשוני”. בהמשך הקדמתו של מונה המחבר שבעה טעמים לקריאת חיבורו בשם “עבודת הקדש”. דבריו על שנת הקץ של"ה, שהמתפרסמים להלן, כלולים בסוף חלק א, פרקים כא וכב (61א–71א).

שמו של המחבר נעלם ממנו. מכמה מקומות בספרו מוכח שהיה מלמד דרדקי⁵⁶, בעיקר בבתי נדיבים. נטה כנראה לתורת־הסוד, שקצת מספרותה הכיר וידע. מסתבר שפירסום הזוהר בדפוס בימיו עורר או חיזק בקרבו תשוקה זו. הספר בחלקו הגדול ובמעין מהדורא קמא שלו נכתב כבר בשנת שכ“ד, “וזה כמו ג' שני' העיר ה' את לבבי לכתוב ספר זה ביותי צם ומתענה, מתפלל ומתודה לה' על עוונותי, ואז כתבתי ממנו קצתו וכמעט רובו”⁵⁷. אבל ערך אותו שנית והשלימו בפיזארו בשנת שכ”ז “ובשנה הזאת שנת שכ”ז בבאי פה פיסארו וראיתי מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ולי לא היו תלמידי' ללמד, גמרתי בלבי… לחזור על מה שכתבתי אז ולהוסיף לקח⁵⁸.

המחבר נולד כנראה לא לפני שנת רפ“ה ומסתבר שאף מאוחר מכן, כלומר שבזמן חיבור ספרו היה כבן ארבעים שנה או פחות מזה. כך אפשר להסיק לפי עניות דעתי מדבריו הבאים: “כל מה שאכתוב בעניין זה כבר כתבתי רובו או כולו בימי חרפי בדרשה אחת לתלמידי קודם שנתגלה ושנדפס”⁵⁹. גזירותיו של פאולוס הרביעי השפיעו מאד על המחבר והגבירו בו את הציפייה לקץ. ואף שניים מחלומותיו⁶⁰, שהוא מוסר עליהם בפרטות, קשורים בכך “ועתה… אגיד לכם את החלום אשר חלמתי בימי' ההם כמו ארבעי' יום קודם שהוקם מלך זה… ועתה הנני מפרש לכם החלום הזה כאשר פתרתי אותו אחרי הוקם המלך, כי קודם לא הייתי יודע על מה היה רומז. לבד זה הכלל הייתי נוקט בידי מדבר סביקה בטני לארץ, כי היום אנו בסוף (בתוך?) צרות ומבוכות (?) הגלות, כי אנכי… בלילה ההוא על החלום הרבה והיית יודע שיש פסוק על הדבר. והאיר ה' את עיני ומצאתי פסוק אומר בסוף מזמור מ”ד אחרי שמספר והולך שם כל צרות הגלות באמרו בתחלת הספור אך זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו, וכל המזמור כי דכיתנו במקום תנין וגו‘, כי עליך הורגנו כל היום וגו’, עורה למה תישן וגו‘, למה פניך תסתיר וגו’, ומסיים, כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו, וסמיך ליה קומה עזרתה לנו וגו‘, וקמתי ממטתי ברעש ובדאגה וצמתי והתעניתי לאחרים (צ"ל לאחרית?) עמי. ועמדתי מרעיד עד שלאחר ימי’ הוקם המלך המולך ואמרתי אכן נודע פתרון החלום ההוא שחלמתי, כי כאשר ראיתי הס”ת פתוח בכבוד על כנו שהיו רוצי' לקרות בו היה קודם שהומלך פאולו רביעי, כי עדיין עומדי' ביניהם בכבוד אלא שמצאו בו טעות וקרע, שכבר בעוונותינו התחילו לשלוח יד בתורה⁶¹. וכשהגיע לעפר על תלו בזקיפה ועם המעיל עליו היה בזמן המלך ההוא⁶², כי שחה לעפר נפשנו בגזרותיו. וכאשר נפל בעוונותינו לארץ היה כאשר הומלך זה המולך. ועתה דבקה לארץ בטננו מרוב הצרות אשר ל“ד לא יסורו עד עת קץ כי יבא שילה”⁶³. וכך מספר לנו המחבר, שאת חלומו השני חלם “בשנת שט”ו לפ“ק בעיר פוליניו בהיותו עומד בבית הנעלה כמה”ר גמליאל מפוליניו י“ל (יחי לעד) מרביץ תורה בביתו בשנת שבת האפיפיור פאולו הרביעי על כסאו בתחלת ממשלתו, וכמדומה לי שהיה בחדש אלול כי לא כתבתי היום והחדש”. באותה שעה היו “עומדי' פוחדי' ויראי' והגזרות אשר גזר האפיפיור הנ”ל על היהודי' ומהמגור היה נשמע מסביב בימים ההם בהוציאו הבולה נגדנו"⁶⁴.

הגרושים והנסיונות לגרושים שתכפו באיטליה במאה הט“ז נראו לציבור כחבלי משיח “ואעפ”י שלדעת רבים חבלי המשיח כבר התחילו זה שני' רבות מעת שהתחילו הגרושי'” סבור המחבר ש“המבלי' הגדולי' יהיו תשעת חדשי' קרובי' לישועה”. “שבוע אחד של חבלי משיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ”ח עד של“ה”⁶⁵. [על החבלים הגדולים, שנתייסרו בהם היהודים באיטליה בזמן ההוא מעידה האגרת הנז' של בני קהילת קורי, שנכתבה בו בפרק בין השנים שכ“ו–שכ”ח⁶⁶, ערב גרוש היהודים ממלכות האפיפיור פיוס החמישי בשנת שכ“ט]. המחבר מייסד את חשבונותיו בעיקר על הפסוקים הנזכרים בדניאל ובפרשת וישב במעשה יהודה ותמר. בשלושה מקומות הוא רומז לכך, שאולי תתאחר הגאולה השלמה בשנה אחת. “ואומר אני כי אולי יסתתר המשיח אחרי הגלותו ולא תהיה הגאולה עד שנת של”ו… ובשל”ו תהיה הגאולה עצמה“. כבר בתחילת דבריו בפרשה זו הוא מבקש “לפני כל קורא בספר זה לבל יאשימני לשים אותי בכלל המחשבי קצי‘… כי איני ממחשבי קצי’ ח”ו רק הולך אני אחרי עקבות החכמי' האחרי'”.

כתב־היד שבידינו נכתב בכתיבה קורסיבית איטלקית קשה לקריאה “על ידי הצעיר אברהם י”ל בכ“ר משולם זלה”ה מאן אנילו⁶⁷ פה פירארה מיום ז' יוניו של“א עד יום ו' לוליו של”א במהירות רב כי רציתי לקיים נדרי לבעליו⁶⁸ אשר השאילהו אלי ע“מ להזירו לידו בזמן חדש ימי' וכן עשיתי”. הספר הועתק, איפוא, במשך חודש אחד כארבע שנים לאחר חיבורו מכתב־יד (של המחבר?) שהיה בידי אחר⁶⁹.

ונראה לי כמעט ללא ספק כלשהו, שהיה חבור זה לנגד עיניו של ר' עזריה מן האדומים שנמצא בפירארה משנת שכ“ט⁷⁰ לערך עד לאחר יז בכסלו של”א (לפחות), זמן הרעש המפורסם, שהוא מספר עליו, כידוע, בפתיחת ספרו שנתחבר במשך יח חודש, למן יד ניסן של“א עד תשרי של”ג⁷¹. ולזה נתכווין בדבריו על להקת בני נביאים שהיו באותו פרק־זמן. והשווה דבריו של בעל מאור עינים “כי דורשי רשומות מנו אותיות שני הפסוקים האחרונים ההמה שכך עולה מספרם חמשת אלפים של”ה“⁷², לדבריו של בעל “עבודת הקדש”, שכבר הובאו לעיל: “כי דורשי רשומות חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפי' ושל”ה”.

להלן מתפרסמים כל פרק כא של “עבודת הקדש” (61א–65ב) ורובו של פרק כב (65ב–71א).

הפרק הכ"א

למען יגילו וישמחו כל דורשי השם ואוהבי שמו המחכים יום יום ומצפי' לישועתו, ראיתי לסמוך לזה ולהביא כאן ראיות על היות גאולתנו קרובה לבא. והגם שבמקצת הראיות שאביא כבר קדמוני רבנן, עכ“ז אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש. ואביא ג”כ דברי' נאותי' אשר לפי דעתי מעולם לא קדמני אדם בהם, ומן השמים הורוני ואמצו זרועותי לכתב אותם על ספר לחזק לב נמהרים וברכים כושלות לאמץ, והשרידי' אשר ה' קורא יוסיפו גם הם אומץ בהם, יראו צדיקי' וישמחו ויגילו בה' ובקדוש ישראל יתהללו. ומפיל אני תחנתי לפני כל קורא בספר זה לבל יאשימני לשים אותי בכלל המחשבי קצי‘, כי כבר ידעתם כי אין נמנע לו לאדם לחשב את הקץ אלא כשיאמר ח“ו אם לא יבא משיח לקץ זה שוב לא יבא עוד, כי האיש ההוא לא כי⁷³ היותו בכלל תפח רוחם של מחשבי קצים⁷⁴ אלא גם מין יקרא ומתוך ריסי נכר שאינו מאמין בביאת המשיח, והכתוב אומר: אם יתמהמה חכה לו⁷⁵. ועלינו להאמין כי דבר אלקינו יקום לעולם, וכ”ש דבר שיש עמו שבועה כאשר אמרנו ונבאו עליו נביאים. אלא אומר מה שאומר כי כבר קדמו אותי בזה חכמי’ רבי' וידועי' אלא שאוסיף בהם דבר מדעתי. ה' ימחול לי אם בדבר אחטא כי הוא היודע ועד במצפוני לבבי היות כוונתי לטובה לחזק ידים רפות כאשר אמרתי וגם להיות כי הדברי' לדעתי אמתיי‘. ועכ“ז ח”ו לא אגמור אומר ולא אגזור לומר כך הוא, כי ידוע מאמרם ז"ל היות דבר הקץ סתום עד מאד עד שאמרו כי יום נקם בלבי לבא לפומיה לא גלי⁷⁶. רק אומר כי יכול להיות בקרוב הדבר שאכוין וגם שכוונו אחרי’ אל האמת. ומה שאמר הכתוב כי יום נקם בלבי⁷⁷ היינו קודם הגלות, ובעוד הגלות על אדם לא רצה הקב“ה לגלותו לאדם ולא הניח אדם לגלותו, שהרי אמרו על יעקב אבינו שבקש לגלות הקץ לבניו ונסתם ממנו⁷⁸. ואמרו על יונתן בן עוזיאל כשרצה לעשות תרגום על כתובי' נז⁷⁹, יצאתה ב”ק ואמרה מי הוא זה שמגלה סתרי לבן אדם⁸⁰. ואמרו כי אם היה מתרגם אמנם היה מגלה את הקץ⁸¹. וראיתי מי שאמר כי גלוי הקץ הוא בפסוק ימלוך ה' לעולם, אלקיך ציון וגו‘⁸² ואנו אורי’ אותו בקדושה, ולכך כשאנו אומרי' סדר קדושה אנו אומרי' פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ומתרגמים אותו תחת פסוק ימלוך ה' לעולם. וגם חכמי' אחרי' רצו לגלות ולכי עולו. והרבה אנשי' חכמי' ונבוני' עשו שאלת חלום עליה⁸³ והשיבו להם ברמיזא שלא יכלו לעמוד על אמתתם. והסבה בזה כי ראה ה' בחכמתו הנפלאה שאם יתגלה הקץ הרבה אנשי' היו מתרשלים ממנו לארך הגלות ובראותם כי הישועה לא תהיה בימיהם, ואולי ח“ו היו יוצאים לתרבות רעה. ולכן רצה שיהיו סתומי' וחתומי' עד עת קץ כמו שנא' לדניאל: ואתה דניאל סתום הדברי' וחתום עד עת קץ, ישוטטו רבי' ותרבה הדעת⁸⁴. אמנם בעת קץ או סמוך לו נראה כי יתגלה באמרו עוד שם: והמשכילים יבינו וכל הרשעים לא יבינו⁸⁵. הנה לך רמז כי המשכילים יבינו כדי שיוכלו למלט נפשם מתוך ההפכה הגדולה אשר תהיה בעת הישועה והם ימלטו הם וימליטו אחרי' עמם והם שקראום חז”ל חבלי משיח⁸⁶. ואעפ“י שלדעת רבים חבלי המשיח כבר התחילו זה שני' רבות מעת שהתחילו הגרושי', עכ”ז החבלי' הגדולי' יהיו תשעה חדשים קרובים לישועה וסמכו דבר זה לפסוק לכן אתנם עד עת יולדה וגו⁸⁷. שוב מצאתי בשם הפסיקתא בפסוק קומי אורי כי בא אורך, כי שם מספר הרבה בענין המשיח ואומר בפירוש כי המשיח קבל עליו חבלים שבוע אחת דהיינו שמטה אחת⁸⁸, וזהו אמרם בהרבה מקומות שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה וכו' כדאיתא בחלק⁸⁹. הנה א“כ חבלי משיח התחילו בשנה הזאת או בשנה הבאה, ולכן בהיותנו קרובים אל הישועה לעת קץ הרשיתי לעצמי לכתוב זה המעט אשר אכתוב כי איני ממחשבי קצי' ח”ו רק הולך אני אחרי עקבות החכמי' האחרי' אנשי שמות (!) אשר הרשו לעצמם לכתוב מן הטעמי' אשר כתבתי. וגם אנכי אחריהם חוקר ודורש בענייני הגאולה כפי אשר יורוני מן השמי' לכונה טובה ורצויה. וכן אחלה פני אל יחנני ויצרף כונתי ומחשבתי הטובה למעשה לחזק לבות בני דורי לשוב בתשובה שלמה לפניו למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לנו רחמי' וירחמנו, יכבוש עוונותינו וישליך במצולות ים כל חטאתינו⁹⁰ וכל חטאת עמו ישראל ויצמיח לנו ישועה בקרוב וכן יהי רצון ונאמר אמן.

בשנת שכ“א לפ”ק בהיותי עומד בניבילארה⁹¹ בבית האלוף הנשא כמהר' יהודה מנחם י“ל מפוליניי‘⁹² מקרא לנערי’ בפרש' בלק לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי‘⁹³ חשבתי ואמרתי הכל מודים כי אחרית הימים הימי’ ימות המשיח. למה נקראו ימות המשיח אחרית הימי' האם יפסקו הימי' אחר ביאת המשיח ולא תמשך הטובה ההיא ימים רבי' והרי כתוב וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם בהיות מקדשי בתוכם לעולם⁹⁴. ובדניאל כתיב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותא לעם אחרן לא תשתבק והיא תקום לעלמיא⁹⁵. ובחשבי על זה נגלו לי תעלומות חכמה בסייעתא דשמייא. אמרתי, כי הימי' כלם הם ששת אלפי' כאמרם ז”ל שתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב⁹⁶, טול מו' אלפים אחרית של כל יום ויום שהיא שעה אחת ושליש כפי דברי הרמב“ם ז”ל⁹⁷ וכפי דברי החכם ר' אבע“ז ז”ל בפרש' בא אל פרעה על פסוק בין הערבים וז“ל והנה יש לנו שני עתי‘, האחת עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ והעת השני ביאת אורו בעבים, והנה יש ביניהם קצת משעה ושליש שעה וכו’⁹⁸ והביאו בעל פירוש המחזור ג”כ בפי' מעריב של חול יעויין משם⁹⁹, והנה לקחת שעה אחת ושליש מי“ב חלקי' במשך אלפים שנה, נמצא שעולי' שש מאות וששים ושש, באופן חלק ששת אלפים לי”ב חלקי' יהיו חמש מאות לכל חלק. הוסף וקח עוד שליש מחמש מאות יהיו קס“ו בקרוב, הוסף קס”ו שהם שליש השעה של כל הימי' על החמש מאות שהם שעה אחת מכל הימי' ויהיו א“כ אחרית כל הימים תרס”ו, וסימניך במלכי‘: הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששי’ ושש ככר זהב¹⁰⁰, וסימניך שם חשך סתרו סביבותיו¹⁰¹, כי חשך הגלות נמשך עד סביבות השש מאות ששי' ושש של האלף הששי וישארו כל התרסו אחרית הימי' וימות המשיח, ואעפ“י שאמרו וחד חריב לאו למימר חרוב¹⁰² מכל וכל אלא אז יהיה זמן התחיה אחר הדין הגדול שיתבלע המות לנצח ויהיה חרוב שלא יולידו יען לא יהיה זה הרע בעולם כי יתבלע לנצח וכאשר פירשתי בפ' רביעי בעה”ו¹⁰³ מתי הם אחרית הימי' הללו. ושמעתי שפעם אחת עשו שאלת חלום על דבר הקץ וכי השיב המשיב בכתב מי“שאל ואל”צפן וסת“רי¹⁰⁴, כלומ' מ”י האיש אשר מלאו לבו לשאו“ל זאת והא”ל צפ“ן אותו והוא סתר שלו. גם גלה לו הסוד במלת וסתרי היו”ד היא והשואל לא הבין ולישנא דקרא נקט וסתר“י. וגם חשבון זה של התרס”ו נרמז בפרשת וישב בענין תמר ותס“ר בגדי אלמנותה מעליה. כי כשיגיע שישארו מהאלף הששי תרס”ו כמנין ותס“ר אז לא תהיה עוד כנסת ישראל כאלמנה כדכתי' היתה כאלמנה¹⁰⁵, רק תסיר מעליה בגדי אלמנותה מעליה ותקח הצעיף ותתעלף לשבת בפתח עיני' וכאשר אפרש במקומו בפרק הבא אחר זה בעה”ו. וא“כ יבא חשבון זה מכוון על החשבון הכתוב בנבואת דניאל אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף שלש מאות שלשי וחמשה¹⁰⁶. כי בהסירך של”ה מהאלף הששי ישארו תרס“ו כי כל שנת השל"ה הוא מן האושר¹⁰⁷, ובשנה ההיא בעה”ו יתגלה הגואל כמאמר הכתוב עד יגדל שלה¹⁰⁸ וכאשר אפרש שם בעה“ו. ומן שנת של”ה מתחילי' אחרי' הימי' ועליהם אמר הנביא לעת ערב יהיה אור¹⁰⁹, לעת ערב הששת אלפי' יהיה האור הגדול וההצלחה הכוללת לאומה הישראלית. ודע כי דבר גדול דבר הנביא באמרו אשרי המחכה וגו' כי בהתחלת האושר בשנת של“ה כאשר אמרתי שלישית של ששה ששה שש מאות ששים ושש. ואי לא דמסתפינא למימר מילתא דלא שמעתי הייתי אומר כי הג' ששיות הללו שבאחרית הימי' הם כנגד הג' ווין בשם הגדול לכתוב אותו במלואו יו”ד ה“א וא”ו ה“א. כנגד הג' מכריעים השלישית, הששית והתשיעית. ושלשתם רומזת הוא”ו שבשם כאשר ידעת ממאמר ספר האורה והאכלתיך נחלת יעקב אביך¹¹⁰ שהיא נחלה בלא מצרים ועולה למעלה עד הכתר, וידעת שהג' ראשונות חשובות כא‘, ובאמרי השלישית כוללת שלשתן כי הנגלית מהן, והנה א“כ הוא”ו ראשה העליון עולה למעלה בראשי אמצעה הוא נוף האילן וקוצו התחתון הוא כנגד צדיק יסוד עולם. ולפי דעתי כי לזה רמז הזהר בחשבון ששי’ ושש שהוא בא בכמה מקומות¹¹¹, והביא ראיה מפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה ששים ושש¹¹², אלא שאין נראה היות כונתו שיתפרש על השני' הנותרות. […]¹¹³ יש בדבר. הנה הוא“ו שביו”ד השם לבדה רומזת לשש מאות שהוא החשבון הגדול ושני ווי“ן שבוא”ו הם הששים ושש, ואז וא“ו יוקים לה”א ויהיה השם שלם וכסאו שלם כדכתי' וה' לעולם ישב, כונן למשפט כסאו. ותמצא בהקץ י“ט¹¹⁴ מהזהר רמז של ג' ווי”ן הללו שהם רמז לחי העולמי' ולי“ח ברעות ושם אור' (צ"ל אומר?) כי בה”א יש ג' ווי“ן כזה וו, וא”כ הכל גלוי לפניך איך ו' מוקים לה“א כי בהפרד הו”ו מן הה“א תשאר דלת דלת פתוחה לרוחה ודלה היא עד בא עת הכנס הרוחה והשלום כי אז ו' יוקי' לה' ויהיה השם שלם והכסא שלם. ובזהר פרשת נח תמצא וז”ל אתר דמסכני אחידן ביה אקרי בור דלית ליה מן דיליה אלא מה דיהבין בגויה, ומאן איהו דל“ת. לבתר אתעביד באר דאיהו מליא מכל סטרין מאן איהו ה”א אתמליא מעילא וכו‘¹¹⁵. והנה בחשבון זה הותר קשר של מועדי’ וחצי, כי כבר ידעת שיציאת מצרי' נק' מועד בתורה כדכתיב מועד צאתך ממצרים¹¹⁶, וימי גלות מצרי' מיום נבואת בין הבתרים ת“ל שנה שנ' ומושב בני ישראל וגו' שלשים שנה וארבע מאות שנה¹¹⁷. וג”פ ת“ל הם אלף ור”צ, וחצי שנים (?) ת“ל הם רט”ו, הוסף רט“ו על ר”ץ יהיו תק“ה. והנה בשנה הזאת יש לנו אלף ותצ”ט לחרבן הבית שני¹¹⁸, הוסף עליה שבוע אחד של חבלי המשיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ“ח עד של”ה ויעלה בחשבון מכוון ששנת השל“ה היא שנת התק”ה לחרבן הבית. וא“ת מי יוכיח שמה שאמר המלאך לדניאל אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף וגו' יתחיל החשבון מהאלף החמשי, אשיבך כי בודאי החשבון הזה אינו מתחיל מחרבן הבית, כי הנה עבר ואנחנו בשנה זו אלף והתצ”ט לחרבן הבית כאשר אמרתי, אך בהכרח חשבונו מתחיל מהאלף החמישי. וא“כ אכתי מי יודע שחשבון זה אינו מתחיל בזמן אחר ומי ידע, אשיבך כי דורשי רשומות חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפי' ושל”ה¹¹⁹, ובזה ידענו סוד הנו“ן של קץ הימין בנו”ן, שהראוי היה במ“ם ובא בנו”ן לכוון החשבון אעפ“י שיש בנו”ן זו סודות אחרי‘. את כל זה הרשיתי לעצמי לכתוב כי כבר קדמוני רבנן לכתוב ולחשב חשבון זה ובפרט רבינו בחיי ז"ל הביאו בפרש’ וילך¹²⁰ ואמר שחשבון זה נרמז בואנכי הס“ר אסתי”ר שחשבונו אלף ושל“ו והגימטריא אין בהקפידא מא' חסר או יתר. ואומר אני כי באולי יסתתר המשיח אחרי הגלותו ולא תהיה הגאולה עד שנת של”ו, וזהו כי ראתה כי גדל שלה¹²¹ והיא לא נתנה לו לאשה וכמו שאפרש במקומו בעה“ו¹²² ועכ”ז להיות כי תחלת הגלותו יהיה בשנת של“ה אותו דניאל בכלל האושר. אבל בחשבון השעה ושליש בפי' אחרית הימי' ידעתי לע”ד לא קדמני בן אדם, ושמחתי עליו כשמחת בקציר וכמוצא שלל רב.

עוד מצאתי בפי' הר' אברהם הלוי על נבואת הנער נחמן¹²³ מביא מאמר שאומר כן: רבי אליעזר הגדול ור' עקיבא הוו קא אזלי באורחא. שאל ר' עקיבא את ר' אליעזר למה לא ברא הקב“ה אדם הראשון עד יום הששי. א”ל הא אוקמוה בורא שמי' מאתי¹²⁴ מי אתי כתי‘. בכה ר’ אליעזר, א“ל ר' עקיבא אמאי קא בכית מר, אמר ליה על האי שאילתא דשאילתא מנאי רמיזנא אורבא דגלותא, דלא יקיים הקב”ה אדם לשבת על הכסא דיתקיים בית מוֹשלוֹ מים עד ים¹²⁵ עד יומא שתיתאה ודא לא בצפרא אלא עד שיעבור יום האשמורה ע“כ¹²⁶. והנה יום זה בהכרח הוא האלף החמישי, שאם על האלף הששי כבר אמר שאינו יושב על הכסא עד יומא שתיתאה, וכן פי' ר' אברהם הלוי ז”ל פי‘, אלא שפי’ שאשמורה זו היא רביעית האלף הששי כמאן דאמר ארבע משמרות הוי בלילה, ופי' כן כדי לישב שהקץ יהיה בזמנו. ואמר שכבר היה משיח בשנת ר"ן לאלף הששי שהוא רביעית האלף אלא שנתארך ארבעים שנה בסבת השבעה אחת שעשו החכמי' שבאותו הדור כנזכר¹²⁷ שם.

והנה אע“פ שיש אורי' (צ"ל אומרי'?) שארבע משמרות הוי בלילה הנה סתמא דתלמודא בברכות כדברי האומר שלש משמרות הוי בלילה כאמרם שם משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבי' צועקי‘, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה¹²⁸, ואלו משמרת רביעית לא הזכירו. ופשטיה דקרא כמאן דאמר ג’ משמרות. כדתי' ראש האשמורת התיכונה, אלא שדחה החולק ואמר מאי תיכונה תיכונה שבתיכונות¹²⁹, וכבר קבלה בידינו דאשנויי דחיקי לא סמכינן. ובזה יבא המאמר בכוון (צ"ל מכוון?) לשל”ה של אלף הששי, שהרי שליש האלף הוא של“ג ושליש, ואין קפידא כי יום אחד בשנה חשוב שנה. והגלות המר הזה כבר אמרנו שימשך כל השל”ה, שבשנת השל“ה מתחיל האושר כי יבא שילה במהרה בימינו. וזה מסכים עם מה שספר אלי כמהר' מרדכי מצינגולי¹³⁰ י”ל כי זה שנים רבות בא אליו אביו בחלום והוא שאל ממנו מתי יבא משיח לישראל, והשיב לו כי הקשה לשאול, ועכ“ז שיעיין במזמר צ' וימצא, ופשפש ולא מצא, עד שלאחר שני' האיר ה' את עיניו ומצא כתב (צ"ל כתוב?) מפורש כי אלף שני' בעיניך כיום אתמול ואשמורה¹³¹. אח”כ האיר ה' את עיני ומצאתי דבר זה מפורש בפסוק הגאולה במגלת רות, כי שמעתי שבפסוק זה יש קץ הגאולה¹³² ושמעתי והייתי כמחריש עד אשר מצאתי את שבקשה נפשי בהערה פתאומית והוא זה ליני בלילה וגו‘. כבר ידעת כי בעז רמז להקב“ה¹³³ – בו עז ותעצומות, ורות רמז לכנסת ישראל שמרוה להקב”ה בשירים ותושבחות¹³⁴, ועתה היא בגלות שוכבת למרגלותיו בנפילתה בגלות ושואלת ממנו ית’ ופרשת כנפיך על אמתך¹³⁵ וגו' שלא לשבת עוד בזויה בגלות אלא להדבק בו והוא ית' משיבה: ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון¹³⁶. כי ידעת מאמרם ז“ל בפי' ראשו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון שהוא רמז לבית ראשון ובית שני¹³⁷, ואין צורך לזה כי פסוק מלא הוא גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון¹³⁸, וזהו ל”ד היטבת חסדך האחרון פי' בגלות הבית הזה האחרון לבנין אדם הגדילו ישראל מעשיהם לבלתי לכת אחרי הבחורי' רמז לאלוקי האומות אשר בחרו להם כ“א מהם לעבוד השר שלו או הע”ז שלה, וזהו אם דל ואם עשיר, דל היא הע“ז ממש ועשיר רמז לשר האמות. או נאמר והוא הנכון לעניות דעתי כי דל רומז לשרי' העומדי' מצד שמאל שאינם נותני' אפי' לאמה שלהם אלא בקושי. ועשיר הם השרי' העומדי מצד ימין שהם ותרנים ונותנים בריוח, וכמו שפי' בעל ספר האורה על פסוק טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבי'¹³⁹ כי בבית ראשון, רצוני (צ”ל רצוני לומר?( בגלות בית ראשון, חטאו בע“ז ג”כ עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ובקשו על יצרא דע“ז¹⁴⁰, ועוד שהגלות ההוא היה של שבעים שנה וזה של אלף ועוד שני'. וזהו שמבטיחה ואומר: ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך¹⁴¹ לגאול אותך ולפרוש כנפי עליך כי יודע כל שער עמי והיא (צ"ל הוא?) ב”ד העליון כי אשת חיל את, כן נקר' כנסת ישראל אשת חיל עטרת בעלה וישראל בקיימם המצות כביכול מוסיפי ובה כח, ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני¹⁴², נמצא כי מלת את כתי' ולא קרי, ולפי דעתי רמז גדול יש בדבר והוא זה כי הכי פירושיה דקרא זה, אעפ“י שגואל אנכי כי ה' אלקיך הבטחתיך על הגאולה בתמיה, אם תחכה ותשוב בתשובה התשובה תקרב הגאולה, וזהו וגם יש גואל קרוב ממני והיא התשובה והמעשי' טובי'. ליני הלילה¹⁴³, הלמד של ליני הלילה היא מהאותיות הגדולות, כלומר צריכה את ללין לינה גדולה בגלות המר הזה, ואע”פ כן אם יגאלך טוב יגאל, פי' אם תיטיבי מעשיך, טוב מעשיך יגאלוך קודם הקץ. ונוכל לומר כי לינת לילה פוגמת וגזרת הגלות היה כל הלילה עד הבקר היא הלינה הגדולה של כל האלף החמישי. ואולי לא היה מועיל בו תשובה, אבל בכניסת הבקר והוא מהכנסת האלף הששי ולמעשה תועיל התשובה לקרב הגאולה. וזהו והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל¹⁴⁴ כלומר בהכנסת הבקר של אלף הששי אם יגאלוך מעשיך הטובים נגאלת ואם לא יחפץ לגאלך כלומר שלא יתעורר הרצון ממך לשוב בתשובה ולהיות נגאלת וגאלתיך אנכי חי ה‘, הרי כאן שבועה והיא השבועה האמורה בדניאל וישבע בחי העולם כי למועד מועדי’ וחצי וכו' תכלינה כל אלה¹⁴⁵. והכל עולה לחשבון אחד וכאשר כתבתי כי בבקרו של האלף הששי, היינו שיעבור ממנו אשמורה אחת וכדברי ה“ר אליעזר הכתובי' למעלה נהיה נגאלים בעה”ו, כי כשם שהלילה נחלק לג' אשמורות כך היום נחלק לג' זמני' והם ערב ובקר וצהרי' וכאשר כתבתי במראה הערב והבקר בע“ה. וזהו שכתוב כאן שכבי עד הבקר¹⁴⁶ עד בקר לא נאמר אל עד הבקר בה”א היא רמז לאלף החמישי שכלו גלות ועוד כל בקרו של אלף הששי אם לא תקדום תשובה כאמור. וזהו שנמצא בגאולת מצרי' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר¹⁴⁷, וכן על הים שאז היתה גאולתם האמתית וישב הים לפנות בקר לאיתנו¹⁴⁸, הבקר אין כתוב שם אלא בקר סתם, אבל הגאולה זמן העתידה (?) נאמר עד הבקר שכ“ב עד הבקר, כלומר עד שיעבור האלף החמישי ובקר של ששי, או כאלו אמר עד ה' אלפים ובקר שהוא שליש האלף של”ג ושליש, ולהיות הגלות בשל“ה, יום בשנה חשוב שנה. והנה האושר אינו עד השל”ה שבשנה ההיא יבא שילה ויתגלה במהרה בימינו, ובשל“ו נהיה נגאלים גאולה שלמה בע”ה. ואשוב לגלות לך סוד מלת אם גואל אנכי, שמלת אם נכתבה ואינה נקראת, כי קורא הדורות מראש ידע שלא בתשובה ובמעשי' טובי' נגאל קודם הקץ כאשר היה, ולכך לא עקר מלת אם, כלומ' (?) אעפ“י שאם היית רוצה להגאל בתשובה ובמעשים טובים היכלת היה בידך, ובפרט אחר עבור האלף החמישי וכמאמר הפסוק כל היום דוה¹⁴⁹ כי נראי' הדברי' כי יום א' נגזר עליהם גלות וכמו שאמרתי פה בפי' והיה בבקר וגו' עכ”ז אומר הכתוב רואה אנכי כי גואל אנכי בלא ספק של מלת אם כי לא תצא מן הכח אל הפעל גאולת התשובה ומעשי' טובים כאשר לא יצא מן הכח אל הפעל גאולתו של טוב הגואל קרוב והוצרך לו לבעז לגאול. הרי כי בפסוק זה נרמז סוד קץ הגאולה. וכבר נרמז פי' פסוקים אלו על דרך זה בתקוני הזוהר ובמדרש הנעלם של מגלת רות¹⁵⁰ לבד פי' מלת אם וחשבון הבקר שלא רצו לגלות. הרי כי בפסוק זה נרמז סוד קץ הגאולה. ברוך המגלה סודו לעבדיו. וכן היטבת חסדך האחרון וגו' פירשוהו בע"א במדרש הנעלם¹⁵¹.

עוד נתתי אל לבי להשכיל בינה במראה הבקר והערב האמור בדניאל, ולכוונו עם חשבון אשרי המחכה וגו‘. הוא שנ"כ במראה האיל והצפיר: ואשמעה א’ קדוש מדבר, ויאמר א' קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס. ויאמר אלי עד עת ערב בקר אלפים ושלש מאות ונקדש קדש¹⁵². והמלאך אמר לו בפרשו לו המראה הזאת: ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא ואתה סתום החזון¹⁵³. אנכי פסוק מלא מצאתי ודרשתי ערב ובקר וצהרי' אשיחה ואהמה וגו‘¹⁵⁴. ידוע לכל משכיל כי כל ימות העולם נחלקי’ לג' חלקי‘. מעלות השחר עד ד’ שעות מן היום נקרא בקר ע“ש שהאדם מבקר ומבחין הצורות מה שאינו יכול לעשות בלילה בלא נר. ומד' עד ה' נקרא צהרים מלשון צהר תעשה לתבה¹⁵⁵ שתרגם אונקלוס נהור, שאז האור מצהיר ול”ד נקרא צהרי' (מלשון צהר תעשה לתיבה), כי אז האור בכפל כמו רחים, אזנים, עינים, שמי‘. ומח’ עד י“ב נקרא ערב שהשמש פונה לבא והצורות מתערבות. ולפי שהעתי' משתני' ג”פ לכך אני מצווי' להתפלל בכל אחד מהם לפני בוראנו המשנה עתי' ומחליף את הזמני‘, וברצון ה’ להסתיר את המראה הזאת ואת קצה כאמור שאל הקדוש מדבר עד מתי החזון, השיב הפלמוני המדבר עד ערב בקר אלפי' ושלש מאות וגו' כאלו תאמר שני חלקי הזמן הזה, ושני חלקי אלפים וג' מאות הם אלף תקל“ב ושני שלישי' וזמן הגלות אמרנו שהוא אלף תק”ה, א“כ יהיו בחשבון זה כז שני' יותר. ואומר לך כי לכך תפס הכתוב ערב בקר ולא, בקר וצהרי' או צהרים וערב הסמוכי' להדדי לג' סבות. הא' להסתיר הדבר יותר. ב, כי רצה לדמות זמן הגלות לבקר וערב אשר אורם אפל ואינו מצהיר כצהרי' ואת הישועה לצהרי' המאיר ומצהיר. ואעפ”י שלפעמי' ממשיל עת הצרה לצהרי' כדכתי' איכה תרעה איכה תרביץ בצהרי‘¹⁵⁶, זהו כשהמשל הוא בחום אז ממשיל בו הצרה כי האדם מיצר בגודל החום, אבל כשהמשל הוא באור ממשיל הישועה כצהרי’ כמו ומצהרי' יקום חלד¹⁵⁷ וגו‘, כי אז האור גדול והאדם שמח בו. והסבה הג’ והיא עצמית לפ“ד, אמר בקר וערב לכוין החשבון, כי אם היה אומר צהרים לא היה נגרע מחשבון הצהרי' דבר, אבל מהבקר והערב נגרע כי לא יקרא בקר עד שיבקר אדם את חברו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות¹⁵⁸ והוא זמן קריאת שמע או עד שיכיר בציצית בין תכלת שבו ללבן שבו¹⁵⁹, כי כשהפסוק רוצה לומר תכף (?) בהראות האור בעבי' משהאיר פני מזרח קורא אותו בבקר בבקר כדכתי' בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה¹⁶⁰, וכן כתי' ג”כ והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר¹⁶¹, וכדכתיב ברות: ותשב מרגלותיו עד הבקר¹⁶², ופירש ואמר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו כאלו אמר שקמה בבקר הראשון שעדיין איש אינו מכיר את רעהו, וכן לא יקרא ערב עד הלילה ממש, כי בסמוך ללילה נקרא נשף כדכתי' בנשף בערב יום¹⁶³ וגו‘, כאלו אמר במשך של ערב יום כי תרי נפשי הוו כאמרם ז“ל בברכות תרי נשפי הוו ונשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יממא¹⁶⁴, ובין תרי נשפי הללו שהם דבר מועט נבלעים הכ”ז שנים הללו היתרי’ בחשבון זה על חשבון אשרי המחכה ויגיע, כי כשם שהסתיר שם החשבון שלא פי' מהיכן מתחיל החשבון כך כאן במראה הערב והבקר הסתיר החשבון בין תרי נשפי הללו שאם לא כן היה דבר מפורש. הפכתי במראה הערב והבקר זה ולא מצאתי בו פי' שיתקרר דעתי אלא זה. ובהגיע הקץ בעה"ו יתברר האמת.

כללי הפרק הזה הם ארבעה. פי' אחרית הימי‘, ומועד מועדי’ וחצי, ופי' מאמר ר' אליעזר הגדול על הגאולה, ופירוש מראה הבקר והערב.

הפרק הכ"ב¹⁶⁵

…והאשה הזאת הולידה לו ג' בני' – – – והשלישי נק' שלה ע“ש כי יבא שילה קודם שיבנה בית המקדש השלישי, וזהו ל”ד והיה בכזיב בלדתה אותו¹⁶⁶ שנלאו כל המפרשים לפרשו, כי בבא הגואל לנו לזמן של“ה כמעט תהיה נכזבה תוחלתנו מישועה וגאולה¹⁶⁷ כאשר ראיתי בחלומי שהיינו אומדי' (צ"ל עומדי') בדאגה ותוחלת ממושכה ונכזבה ר”ה ר“ה כל היום ואותותינו לא ראינו. ויקח יהודה אשר לער בכורו ושמה תמר¹⁶⁸ הוא מלכות בית דוד הבא מתמר וע”ש צדיק כתמר יפרח¹⁶⁹, ובב“ר דרשו רז”ל אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו על דניאל וחבריו (?) הבאי' מבית דוד¹⁷⁰ ואר' (צ"ל ואמר'?) כלתו כי כן נק' ב“י בשיר השיר השירי' כלה. ובת שוע שהיתה גם היא אשת יהודה רומזת למלכות ישראל. ומה שאמר הכתוב וירבו הימי' ותמת בת שוע וגו'¹⁷¹ אין הכוונה מיתה ממש ח”ו אלא על רבוי חטאם וגלותם הארוך והם כמתים אצלנו ואצל האמות ומיום שגלו לא נודע מקומם אים. ואעפ“י שהכתוב [ ] שהגלם מלך אשור בחלח וחבור והרי גוזן וערי מדי¹⁷², עכ”ז לא בא מעולם אמתלא נכונה מהם ואמתת דברי' רק קול הברה שמענו ואותותם לא ראינו ובאש יצאו ממקומם ויבאו לעיר הקדש ולאדמת ה' יהיו אצלנו כעם חדש וכילודי' חדשה – – – ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך¹⁷³ כמאמר הכתוב היתה כאלמנה¹⁷⁴ עד יגדל שלה בני¹⁷⁵. עד יבא זמן הישועה, ויגדל לשון ויגדל והילד ויגמל¹⁷⁶ עד יגמל ויתנשא מלך המשיח הנקרא שילה ויבא לזמן של“ה לאלף הששי במהרה בימינו. ואנכי שמעתי עד יגד”ל ראשי תיבות יב“א גוא”ל דו“ד לזמ”ן של“ה ואמר עליו בני כי כן כתוב עליו בני אתה אני היום ילדתיך¹⁷⁷. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו שאם היה בא משיח קודם זמנו ועדיין לא הגיע הזמן שהבטיחנו יוצרנו להסיר לב האבן מקרבנו ולתת לנו לב בשר אולי לא היה מועיל לנו ביאתו והיה נספה בעונותי' כאשר ספו שאר חסידי עולם אשר אמרנו בכל אחד מהם בצלו נחיה בגוי' – – – וינחם יהודה¹⁷⁸ כי נחם ה' על הרעה, כשעלה על גוזזי צאנו בראותו עלבוננו שאומות העולם גוזזי' וגוזזי' אותנו הוא והירה רעהו העדולמי'¹⁷⁹ כי כן רוענו הנאמן משה רבינו ע”ה מתפלל עלינו לפניו ית' בראותו שעם כל צרותינו אנחנו עומדים באמונתנו וזהו תמנתה, ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה¹⁸⁰ וגו' ובראותה כי עדיין בעמדם באמונתם גוזזי אומות העולם את בניה ואין מרחם עליהם, ותסר בגדי אלמנותה מעליה משכה להסיר בגדי אלמנותה מעליה בתפלתה ובתשובתה, וזהו ותכס בצעיף ותתעלף כי נתלבשה בושה ועברה וכמעט כי נתעלפה בחמלתה מרוב צרותיה כמאמר הכתוב תפלה לעני כי יעטוף¹⁸¹. ותשב בפתח עיני' בפתח תקונו של הקב“ה שכל העיני' צופות ומצפות לישועתו על דרך תמות להאמין בו וביחודו ובישועתו אמונה גמורה בלי פקפוק וערעור. כי ראתה כי גדל של”ה¹⁸² קרבה שנת השל“ה והוא לא נתנה לו לאשה ועדין ישראל לא נגאלו. כי אז בזמן הגאולה יהיה זמן הנשואין והחבור האמתי מהאומה הישראלית בה' אלקינו. וכבר אמרתי כי במלת ותסר נרמזה כי הגיע לזמן של”ה שנשאר מהאלף הששי תרס“ו שני' כמנין ותסר. ויראה יהודה ויחשבה לזונה¹⁸³ כי עדיין ישראל לא שבו בתשובה שלמה, כי תשובתם מרוב הצרות וסגופי' כי כסתה פניהם בושה וכלימה, ואז יטה אלינו אל הדרך ויורנו את אשר נעשה ובאיזה אופן תהיה תשובתנו ואז יתגלה אליהו זכור לטוב ואמר לנו להטיב מעשינו ולשוב בתשובה שלמה לפניו, וזהו הנה זה אבא אליך¹⁸⁴, הכינו עצמכם לעשות תשובה כי כבודו יתגלה ביניכם ואז ישאלו מה תהיה מתנתו ית”, ואמר אנכי אשלח גד“י עזים מן הצאן¹⁸⁵, אשלח ואגרש את בן האמה המענה אותך וכמו שפי' הקדוש רשב”י בפרש' אחרי מות, למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכליה. בעא מלכא לאתנסבא למטרוניתא עלאה ולאעלה בהיכליה. אמרה מאן יהיב לי מלכא בהיכליה. אמ' מכאן ולהלאה אשדר ואתריך לבראד אמה מהיכלא דילי, כך נמי הכא אנכי אשלח גדי העזים מן הצאן וגו‘, ועל דא לא תתיב אנכי אתן אלא אנכי אשלח, אתריך ואשדר ליה דלא ישתכח בהיכלי, על"כ¹⁸⁶. ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך¹⁸⁷, כלומ’ מי יערב עלי על גרושו, כלומר באיזה זכות שלי יסע מעלי, ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, באיזה זכות את סבורה ליגאל, ותאמר חותמך ופתילך ומטך¹⁸⁸ – – – או יאמר ומטך אשר בידך בזכות מלך המשיח והוא הנכון כי בימי' ההם מרוב הצרות יהיו לומדי התורה מועטי' והמשיח יבא בזכות קטני ישראל – – – אלא ומטך אשר בידך זה מלך המשיח שהוא בידו של הקב“ה לשלחו ולא ביד אחרי' והוא יהיה מטה עז לרדות בגוי' כדכתיב והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע¹⁸⁹, ויהיה מטה ישועות לישראל להיות להם משען ומשענה לנהלם בארח מישור ובדרך תמי‘. ואולי כי לו כיוון המשורר באמרו גם כי אלך בגיא צלמות¹⁹⁰ וגו’ קרא הגלות המר הזה גיא צלמות לרוב הצרות שבו ובפרט בסופו, ועכ”ז לא נירא רע להיות עמנו השגחתו י“ת. וזהו שבטך ומשענתך, שבטך הוא משיח בן דוד רודה ומושל בעולם כדכתי' וירד מים עד ים¹⁹¹ מלשון לא יסור שבט מיהודה וגו' ומשענתך הוא משיח בן יוסף, כי אעפ”י שימות במלחמה, משיח בן דוד יחייהו. המה ינחמוני¹⁹² שני המשיחים הללו – – – ויתן לה ויבא אליה ותהר לו, היא היא הישועה וחבור העליון בישועת אלקי‘. ותקם ותלך ותסר צעיפה¹⁹³ וגו’ חוזר לענין ראשון, כי בהגלות הגואל לישראל יתכסה מהם כאשר הוא במדרש שיר השיר' רבה בפסוק דומה דוד לצבי, מה צבי זה מתגלה ומתכסה כך הגואל יתגלה ויתכסה מהם מ“ה יום¹⁹⁴. – – – וזהו ותלבש בגדי אלמנותה¹⁹⁵ בהתעלמו מהם. וזהו וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדולמי¹⁹⁶ הוא משה שאמר בשליחותו שלח נא ביד תשלח¹⁹⁷ לקחת בערבון¹⁹⁸ מיד האשה לראות אם קיימה מצותיו ולא מצאה עוד עמו בלבב שלם כי נכזבה תוחלתה. וישאל את אנשי מקומה למה לא עמדה בתשובה וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה עומדת בתשובתה ותפלתה לפניך. ויאמר יהודה תקח לה, צריכה היא עכ”פ לתת לבה על הדבר פן תהיה לבוז ולמשסה. הנה שלחתי הגדי הזה, גרשתי את בן האמה וכפי' רשב“י ואתה לא מצאתה עומדת בתשובתה. ויהיה כמשלש חדשי הם הימי' שיתכסה הגואל מעוט הראשון ומעוט האחרון ואמצעי שלם. ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך במעשיה, וגם עתה שהראתה כשרון מעשי' היא לזנוני' שאינה מאמינה בגאולתך. ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ותצרף ברוב צרות ואנחות. היא מוצאת, התחילו חבלי המשיח ובראותה רוב הצרות והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, כלומ' כבר היה חבורך עמי וכבר בחרת אותנו לעם והראית לנו חבתך נא בלשון בקשה, הכר נא אותנו ואל תפן אל מעוט אמונתנו וזכור לנו זכות מצותיך שקיימנו בגלות, החותמת והפתילים והמטה כדלעיל. ויכר יהודה ויאמר אז יענה ה' להם ויקל מעליהם אפו ויאמר אם לא האמינו היה כי כבר הגיע העת אשר היו מקוי' ונסתר מהם הגואל, וזהו כי על כן לא נתתיה לשל”ה בני, לא נגאלו בשל“ה, ולא יסף עוד לדעתה, לא יוסיף עוד לענות אותה מלשון ויודע בהם אנשי סכות¹⁹⁹. ולדעת האומר לא פסק יהיה לדעתה ממש כמשמעו, כי מעולם ועד עולם לא תפסק חבור העליון ממנו. ויהי בעת לדתה בזמן החבלי' חבלי יולדה יבאו אלינו שני המשיחי' והם משיח בן אפרי' ומשיח בן דוד תאומי' ותמימי' בצדיקות ובחסידות. ונרמז משיח בן יוסף בפרץ אשר על ידו תהיה הפרצה הגדולה באומות, ואח”כ יצא אחיו הוא משיח בן דוד, כי אם היו ישראל ראויים היה בא ראשון כאשר התחיל לתת יד ולא היו צריכי' למשיח בן יוסף, וזהו אשר על ידו השני, כי על ידו היתה ראויה נקמת ישראל הרמוזה בשני, סימן דם והריגה בא“ה. או נאמר אשר ידו השני שעל ידו תהיה הנקמה השלמה לישראל כדכתי' והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע²⁰⁰, יקטל ארמילוס רשיעא ראש הגוי' אשר לא יכול לו משיח בן אפרי' אעפ”י שהוא פרץ פרץ רב באומות העולם. ויקרא את שמו זרח, אורא (!) ושמחה לישראל במהרה בימינו, אכי“ר. ועתה בא ואראך נפלאות מתורתנו ואיך הקב”ה מגיד מראשית אחרית ולא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאי' צדיקי' חסידי עליון, כי כל מה שנרמז ביהודה שממנו מלכות יהודה נרמז ג“כ ליוסף אשר כל ישראל נקראי' על שמו נוהג כצאן²⁰¹ יוסף. הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, כי כל מלכות ישראל נקראו על שמו או ע”ש אפרי' בנו. וכן ג“כ כל מה שנרמז ביהודה אשר ממנו יצא משיח בן דוד כך נרמז ג”כ ביוסף שממנו יצא משיח בן יוסף בפרשה זו עצמה בפרשת חלום שר המשקי' ושר האופי' והנני מפרש לך כל הפרשה ההיא בעזה“י. כבר קדמונו רבנן במס' חולין פ' כסוי הדם²⁰², ובגפן שלש שריגים – – – הרי לך מטעם כל החכמי' הללו גאוני עולם, שבחלום שר המשקי' יש רמזי' טובי' על כל ישראל עד שבא ר' ירמיהו ופירשו על גאולת מצרי‘, וגאולתנו זאת העתידה תהיה כעין גאולת מצרי’. הלא תראה כי רבא רמזה לנו באמרו שהכוס השלישי רמז לכוס שעתידה מצרי' לשתות עם כל האומות, וזה יהיה לעתיד לבא בימי המשיח. א”כ נתנו לנו מקום לדרוש ג“כ כל הפרשה לעתיד. וכיון שחלום שר המשקים נתן לדרש גם חלום שר האופי' כמוהו – – – ומי לנו גדול מרשב”י או ר' אליעזר בריה, שגם הם תפסו דרך זו לפרש פרשה זו על ישראל ועל חורבן הבית וז“ל²⁰³ – – – כל מה שאכתוב בעניין זה כבר כתבתי רובו או כולו בימי חרפי בדרשה אחת לנשואין לתלמידי קודם שנתגלה הזהר ושנדפס, ואנכי אז מעולם לא קראתי בזהר, וכאשר קראתי בו שזכני ה' לכך עתה וראיתי מה שכתוב בו בפרשה זו, שמחתי עד מאד כי ראית ראיה לדברי בעקרן של דברי‘, והקדוש ר’ אליעזר בר' שמעון נתן לנו פתח לדרוש. ואתה ידעת מה שאו' הקדוש רשב”י על פסוק ותנח התיבה וגו‘, כי אוי להם לאומרי’ כי אין ספורי הדברי' הכתובים בתורה אלא משונין (וצ"ל משלין?)²⁰⁴ וכן בספור זה חס לה לתורה להזכיר חלום שר המשקי' ושר האופי' בפרטות – – – אם לא היה בו רמז גדול לעתיד – – – ויאמר יוסף זה פתרונו, שלש השריגים שלשת ימי' הם²⁰⁵. ידוע כי יומו של הקב“ה אלף שני' הם כדכתי' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו‘²⁰⁶. באותה הדרשה אמרתי כי חשבון הקץ בזה הפסוק באופן זה, שלשת עולה בגימ’ אלף ושלשי‘. ימים ג’ פעמים הם שלש מאות כי כן הימי' משולשי', הרי אלף וש”ל. ויש אם למקרא כאלו שלשת מלא בוא“ו. הרי של”ו ועולה בקץ אחר עם חשבון דניאל באשרי המחכה ויגיע, שהרי אמרנו כי ראתה כי גדל שלה וגו' שהגאולה האמתית תהיה בשל“ו, כי כן היה ראוי להיות נכתב שילו כי יש אם למקרא כאמור. ונכתב שילה בה”א כי בשל“ה תהיה אתחלתא דגאולה ונקרא שילו בוא”ו כי בשל“ו תהיה הגאולה עצמה²⁰⁷. ועל יו”ד המשך שנכתב בשילה ולא נכתב בשלה וגם לא כשאר שלו הכתובי' בוא“ו כבר פי' הקדוש רשב”י הטעם כדי שיהיה השם רשום²⁰⁸ בשמו ית‘. ועתה האיר ה’ את עיני ומצאתי כי אין ליכנס בכ“ב דוחקי' והרי פתח פתוח לפני ואיך אעבור במקום צר, כי מצאתי בחשבון שקובעים הסופרי' בתחלת קביעות השני' והוא חשבון סדר עולם, כי שנה זו שאנו שרויי' בתוכה היא שנת ג' אלפים ופ”ט לרדת אבותינו למצרי‘²⁰⁹, ולפי מה שכתבנו והוא האמת ל"ד חשבון דניאל באשרי המחכה ובמועד מועדי’ וחצי והוא עצמו עדן ועדנין ופלג עדן משלים בשנת אלף ותק“ה לחרבן הבית והנה א”כ עוד יש ו' שנים, שהרי אנו עומדי' עתה בשנת שכ“ז לפ”ק, אלף ותצ“ט לחרבן הבית. צא וחשוב כי עוד למועד אלף ותק”ה ו' שני‘, הוסף ו’ על פ“ט יהיו צ”ה. א“כ בעוד שלשת ימי' שהם ג' אלפים כאמור וחשבון בעוד שהם פ”ב וב' שנים אחר חלום שר המשקי' עד אשר לא עמד יוסף לפני פרעה כדכתי' ויהי מקץ שנתי' ימים, וז' שני השובע ושנתים הרעב קודם שירדו אבותינו למצרי' והם בשנה השלישית בבואם, כי יום אחד בשנה חשוב שנה שהם בין הכל י“ב והוסף י”ב על פ“ב ויהיו צ”ד. הנך רואה בעיניך איך יוצא החשבון מכוון ואין הפרש רק שנה אחת בלבד. ואם נחשוב השנה עצמה שבה חלמו החלום עמהם כי יום אחד בשנה חשוב שנה וכאן היו ג' ימי' מהחלמת (!) החלום עד קיומו, א“כ יצא לך בחשבון מכוון שג' ימי' הם ג' אלפים וצ”ד מיום החלמת חלום שר המשקי' ושר האופי' משלימים בשנת אלף ותק“ה לחרבן בית שני, ואז אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף ושל”ה כי הכל חשבון אחד כאמור, – – – ובכאן נשלם החלק הראשון מספר עבודת הקדש – – – יהי ה' אלקים עמנו ויעזרני עליו ועל כל פעל ידי יגיה אור הצלחתנו וישועת פניו אכי"ר – – – כללי פרק זה הם שנים, פי' פרשת וירד יהודה מאת אחיו וגו', ופירוש פרשת שר המשקים ושר האופים.

ספונות ב

לנשמת המורה והרב – רבי שמחה אסף, זכרונו לברכה

תשובותיו הנדפסות של ר' יוסף קולון שבידינו¹ אין בהן, כידוע, כל התשובות שיצאו מתחת ידו. יש הרבה מהן שאבדו² ויש מהן שנשתמרו עדיין בכתבי ידות³, עכ"פ בכל התשובות שבידינו ידועה לנו רק אחת שעניינה ארץ־ישראל והיא התשובה סי' ה', שנתייחד לה ערך היסטורי ולכן נזקקו לה חכמים⁴.

והנה עלתה בידי לגלות עוד תשובה אחת למהרי“ק בענין א”י [ודומה עלי, לא אחת אלא שתיים – ראה להלן בפנים), שיש לה ערך היסטורי. תחילתה של התשובה מובאת בקטלוג של מרגליות⁵ ותצלומה של כולה נמצא עתה במכון בן־צבי לחקר קהלות ישראל במזרח התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים⁶ התשובה, הכתובה בכתיבה קורסיבית אשכנזית־איטלקית של המאה הט“ז⁷, היא אנונימית ואעפי”כ בידינו להוכיח שהיא למהרי"ק.

קבוצת התעודות הזאת (Foll.68a-87b) מונה תשע תעודות. שלוש מהן עלתה בידי לזהותן לפי תחילתן שהן תשובות מהרי“ק⁸. תעודה מס' 6 (הנמצאת בכה"י מיד לאחר תשובתנו בהמשך אותו דף) היא תשו' מהרי”ק סי' ט⁹; מס' 7 היא תשו' מהרי“ק סי' קמד; מס' 9 היא תשו' מהרי”ק סי' קטז¹⁰.

תעודה מס' 4 אף היא כנראה למהרי“ק. תחילתה של התעודה (הנמצאת בכה"י לפני תשובתנו) כך היא: “ברכה לראש משביר… האלוף המופלג… יהודה ס”ל יצ”ו, כתב דמר קבלתי ע“י בני יצ”ו ועל אודו' ההוא גברא שנדר למיסק לא“י אשר התרת לו נדרו ואמ' לך איך פסקתי נגדך”. וכמעט אין ספק בעיני שזו היא תשובת מהרי“ק למהר”י מינץ¹¹ שלה רומז ר' עזריאל דאיינה,“שמהר”ר יודא מינץ ז“ל התיר לא' שנדר בשעת צרה לעלות לא”י וראוי לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק… והשיג עליו מהררי“ק ז”ל ודחה כל ראיותיו"¹².

בתשובתנו, שהיא תעודה מס' 5, כתוב: וכן עושים גם פה מנטובא, מקום מושבו של מהרי"ק ¹³.

מוזכרים בה הפרנסים ר' קוזי מפדואה והנ' ויץ ממייסטרי, שיש לזהותם עם הפרנסים בשם זה הידועים לנו משו“ת מהר”ם מינץ (סי' צז–צט), בקשר עם מחלוקת שפרצה ביניהם בשנות רכז־רכח¹⁴.

ברובן־ככולן של התשובות שבהן פונה מהרי"ק לאדם מסויים בשמו. רגיל הוא לפנות אליו – אם לא בתארי כבוד וחיבה מופלגים יותר – בכינוי החיבה ידיד נפשי¹⁵, כבתשובתנו.

ומעין סניף לראייה – לשונה של התשובה. כל הבקי בלשונו של מהרי“ק¹⁶, ברי לו שזו התשובה האנונימית¹⁷ היא למהרי”ק.

כל הנימוקים שהעלינו כאן אין בהם אולי להכריע כל אחד לעצמו, ברם נימוק לנימוק מצטרף להוכחה של ודאי.

נפנה עתה לתוכנה של התשובה. מדובר בה על אדם אחד בשם ר' יצחק, כנראה מפירארה או מאחת הערים הסמוכות לה, שנדר נדר “לסייע בהחזקת בתי כנסיות ובתי תפילות אשר בארץ הצבי”. ר' יצחק הלז נדר את נדרו בזמן שהותו באיטליה של שליח ירושלים ר' יוסף ספרדי, ולאחר מכן ביקש לישאל על נדרו מכיון שחשש שלא יוכל לקיימו לרגל קשיי הדרכים.

מהרי“ק תמיה על בקשתו, שכן ר' יצחק נדר יחד עם פרנסי פירארה והללו היו שולחים נדריהם “או מידי שנה בשנה או משתי שנים לשתי שנים ע”י מהר”ר קוזי או הנ' ויץ יצ“ו ואפילו¹⁸ אשר הם רגילים תדיר מקדם קדמתה להגיע שם ירושלים תוב”ב לעניים, וכן עושים גם פה מנטובא אשר גם הם נדרו ונדבו לדבר ההוא ובכל שנה שולחי' נדבתם ליד מהר“ר קוזי הנז' בפאדו‘¹⁹ או ליד הנד’ ויץ במייסטרי”.

הרי לנו ידיעה חשובה שר' קוזי והנ' ויץ שמשו מעין גזברים למעות שנתרמו לצרכי ארץ־ישראל, ושהם היו מעלים את המעות לירושלים אחת לשנה או אחת לשנתיים. בפעם הראשונה יש לנו כאן ידיעה על גזברים קבועים בקהלות הגולה לצרכי תרומות א"י²⁰.

מלשון התשובה למֵדים שהפרנסים הנז' כבר שמשו בתפקיד זה כמה שנים, ושקהלות שונות היו רגילות להעלות תרומה אחת לשנה לצרכי א"י.

עתה עלינו לברר מיהו ר' יוסף ספרדי שליח ירושלים.

משער אני שהוא זהה עם ר' יוסף הדיין, שפרטים עליו ועל שליחותו נשתמרו בארכיונו של ר' מיכאל בר' שבתי בלבו²¹ (תעודות א–ה).

בתעודה א' כותב ר' מיכאל בלבו: “וזה עשיתי להר”ר יוסף ירושלמי בקיום קצת כתיבות שהובאו מירושלים, שמנוהו שליח בכל הקהלות שנת הרל“ג ר”ח טבת, נוסף על השליחות הקודמ'²². פריימאן, הי“ד, שפרסם את התעודות, מעיר: “על שליחות קודמת זו אין לנו שום ידיעות”²³. שמא רשאים אנו להניח שר' יוסף ספרדי הוא ר' יוסף הדיין, וששליחות זו שבתשובתנו היתה שליחותו הראשונה²⁴. כמובן שאין הנחתנו יוצאת מגדר של השערה²⁵ ועדיין להוכחה אנו צריכים. על כל פנים יודעים אנו שהיו יהודים ספרדים ואף חכמים ספרדים בירושלים לפני הגרוש ואף לפני גזירות קנ”א, כמות שלמֵדים אנו מאגרות ר' עובדיה מברטנורא²⁶ וממקורות אחרים²⁷.

זמנה של התשובה שלפנינו אין לאחרה לדעתי מאמצע ש’רכז (1467) ואין להקדימה הרבה מכן.

באותה שנה פרצה מחלוקת גדולה בין ר' קוזי²⁸ מפדואה לבין הנ' ויץ ממייסטרי לרגל הפרתו של קשר־שידוכין²⁹. באותה מחלוקת נטלו חלק רבני פדואה ורבני מייסטרי “והרצים יצאו להרבנים בכל מדינו' אשכנז וצרפת”³⁰. רבני פדואה ובראשם מהר“י מינץ (וכן מהר“ם מינץ ומהר”י ברונא מאשכנז) פסקו לזכותו של ר' קוזי ואילו רבני מייסטרי, וכן ר' ליווא לנדאו, פסקו לזכותו של ויץ³¹. הדברים הגיעו לידי זלזולים וחרפות ולגזירות נח”ש משני הצדדים³². ונחלקו לא רק הרבנים אלא אף בני הקהל בפדואה ובמייסטרי³³.

ודומה עלי שתשובתנו זמנה לפני המחלוקת הזאת. שהרי הדעת נותנת, שמכיון ששני הפרנסים הנז' היו ממונים יחד על מעות א“י, שהיו משתלחות ע”י התורמים לאחד מהם, שהוצרכו לעמוד במגע זה עם זה, מה שהיה מן הנמנע לאחר מחלוקתם³⁴.

אלא לכאורה נמצא דברינו סתורים מצד אחר. הרי כידוע היה מהרי“ק תחילה במייסטרי, ומן המוסכמות הוא בין החכמים, שבמייסטרי שהה מהרי”ק אם מש' 1471³⁵ ואם מש' 1469³⁶ ולא מוקדם מכן. ברם, זו מן המוסכמות שלא רק שאין להן ראייה אלא שיש כנגדן ראייה לסתור. בידינו להוכיח שלפני תמוז רכז (ודומה – לפני שבט רכז) כבר היה במייסטרי³⁷. כל כותבי תולדותיו של מהרי“ק³⁸ נעלמו מהם דברי בעל לקט יושר³⁹: “[וכן צוה מהר”ר יוסף דקלון יצ”ו במיישטרי וכו' ומיד כמה שורות לאח“ז [ע”כ כתבתי יום ד' ז' תמוז רכ“ז] (10 VI 1467). ובדף קודם לזה⁴⁰ אנו קוראים: [ואמר לי מהר”ר יוסף דקלון יצ“ו… ע”כ כתבתי ליל ה' ד' שבט רכז"ל]“⁴¹ (8.1.1467). ואף זה כנראה היה במייסטרי, שהרי אין אנו יודעים על שום מקום אחר שישב בו מהרי”ק ששהה בו גם בעל לקט יושר.

ואין אנו צריכים לכל זה אלא כדי לסתור את דעת המאחרים זמן שבתו של מהרי“ק במייסטרי מתוך דברי בעל לקט יושר, ברם לגופו של דבר, הרי אין דבר המחייב אותנו להניח שבשעה שרשם ר' יוסף בר' משה את שמועותיו והוראותיו של מהרי”ק, עדיין ישב מהרי“ק במייסטרי⁴². לדעתי בזמן המחלוקת הנ”ל בסוף ש' רכז כבר לא היה במייסטרי⁴³ [ובזה מיושבת התמיהה שלא שמענו שמו ודעתו של מהרי"ק במחלוקת זו, שנטלו בה חלק רבני מייסטרי).

עד כאן לא הוכחנו אלא על דרך השלילה, ודומה שבידינו להוכיח על דרך החיוב שבש' 1466 (רכו־רכז) כבר ישב מהרי“ק במנטובה. בסי' קצ”ב קוראים אנו על סכסוך שפרץ בין ראשי קהלת מנטובה לבין יעקב דספורנא, המורשה של שלמה בר' ליאון חסדאי יליד מנטובה, בענין הלואה ברבית, שהלה טען שיש לשולחו חזקה להלואה ברבית במנטובה, “…ומטעם זה גם המורשה עצמו לעצמו הוא דורש ואומ' להלוות פה מנטו"בא והנה ראשי הקהל יצ”ו השיבו על טענה הראשונה שמאחר שכבר עקר ר' שלמה הנ“ל את דירתו מפה מנטוב"א וזה לו כמו ג' שנים וחצי – – – ולא עוד אלא שמעט זמן קודם שנסע מפה שאלו לאמו אשר היתה אפטרופוסת שלו ליתן חלקה כדי לפזר לתקון המעמד אשר נתקלקל בימים ההם עד אשר לא היו רשאי' להלוות כלל, כי כן צוה עליהם האדון יר"ה, והיא השיבה להם כי מטה ידם מבלתי השיג להלוות כאן מנטוב"א, וכי רוצי' היא ובנה להעתיק דירתה מפה – – – ושלא היתה רוצה לסייע בתקון המעמד מאחר שלא היה צריך להם, ועוד דאף לפי כל טענותיו שאומר שהיה לו חזקה מ”מ כשהאדון יר“ה גזר שלא להלוות עוד כבר יצא כל אחד ואחד מחזקת', ואם אחר כן השתדלו להיות להם רשות מאת האדון כבר נסתלקו מעשה ראשון ופנים חדשות באו לכאן ובזה לא החזיק מעולם, כי מיום שגזר האדון יר”ה שלא להלוות לא הלוה הוא כלל – – – ועל הטענה השנייה שבאים לומר שכל אדם יוכל לבא לדור פה רק שיפרע עמהם מעולי העיר השיבו, שאין משמעת החוקים שנתן להם האדון יר“ה מוכיח כן– – – ועוד בלא טעם דדינ' דמלכות' מ”מ כיון שבשעת שגזר המלך על כך לא היו יכולים למצוא תקון כי אם על יד הדוחק לכל הפחות, ועל זה הלכו להם רבי שלמה ואמו וגלו את דעתו' (צ"ל דעת') שנתייאשו וכו'.

והנה יודעים אנו שבש' 1462 אסר המושל מבית גונזגה (Gonzaga), פדריקו I, את ההלואה ברבית במנטובה, איסור שעמד בתוקפו עד מאי 1466, כלומר ארבע שנים⁴⁴. נמצא, הדברים מכוונים היטב. ר' שלמה הנז' חזר למנטובה אחר שעקר הימנה לפני ג' שנים ומחצה. זמן קצר לפני צאתו אסר המושל את ההלואה ברבית, ועם שובו כבר בטל האיסור. מכלל דברי מהרי"ק⁴⁵ אתה לָמד שלרגל האיסור עקרו ר' שלמה ואמו ממנטובה (“…כיון שבשעת שגזר על כך לא היו יכולים למצוא תיקון כי אם על יד הדוחק לכל הפחות, ועל זה הלכו להם רבי שלמה ואמו”), ומכיון שבטל האיסור חזרו אליה כדי להתעסק בהלואה ברבית.

אם־כן זמנה של תשובה זו (שבסי' קצב)⁴⁶ לא־מוקדם ממאי 1466 (אייר־סיון רכו), ואין לאחרה אלא זמן קצר מכן. מכל האמור קיבלו תוספת־חיזוק דברים שאמרנו על זמנה של התשובה שלפנינו. באה זו ולימדה על זו שלפנינו.

המשכיל והנחמד ידי' נפ' הר' יצחק שלום. על דבר הנדר אשר נדרת לסייע בהחזקת בתי כנסיות ובתי תפילות אשר בארץ הצבי, כאשר עבר עליכם הנכבד מהר“ר יוסף ספרדי יצ”ו שליח ק“ק מירושלים תוב”ב, ועת' את' מתחרט בראותך כי רב ממך הדרך ולא ידעת ביד מי תשלח מה שנדרת מידי שנה בשנה עד כלות ה' שנים, ושאלת ממני האם תוכל להשאל על נדרך ביראתך פן ימצאך ח“ו עון על זה, הנה לא ירדתי לסוף דעתך בזה, לפי מה שכתבת הנכבדים פרנסי פיררא נדרו גם הם וגם את' כאחד מהם נדרת ופירשת בהדיא בנדורך שתעלהו עם נדבתם כאשר ראיתי במכתב הנדר אשר שלחת לי, והם מסתמא רואים דרך להגיע שם אשר נדבו ונדרו או מידי שנה בשנה או משתי שנים לשתי שנים ע"י מהר"ר קוזי או הנד'⁴⁷ ויץ יצ"ו ואפילו אשר הם רגילים תדיר מקדם קדמתה להגיע שם ירושלים תוב"ב לעניים, וכן עושים גם פה מנטוב"א אשר גם הם נדרו ונדבו לדבר ההוא ובכל שנה שולחי' נדבתם ליד מהר"ר קוזי הנז' בפאדו או ליד הנד' ויץ במיסטרי' ולמה לא תוכל לעשות כאשר הם עושי‘. ולא מבעיא את’ שפירשת בהדיא להעלות עם המתנדבים בעם שתוכל בדרך הנז' למעלה, אלא אפי' חבירך שנדר סתם ולא תלה נדרו באחרי' כמוך אה‘, נר’ לע”ד שיוכל לעשו' בדרך הנז‘; וכי תאמר שמכיון שנדר לתת איזה דבר משנה לשנה שעכ"פ צריך הוא להגיעו שם מידי שנה בשנה ואם כי יאחרו שאר המתנדבי’ בעם עד אשר ימצאו ביד מי לשלוח או ע“י אחד מהשני' הנז' לעיל או בע”א, שאין לו לסמוך על זה דמאן לימא לן דשפיר עבדי שמא שלא כרצון חכמי' הם עושים ולאו דין אולפנא הוא. נר' לע“ד דשפיר עבדי כדאת' בב”ק פ' מרובה⁴⁸ מי שנדר נדר ליקח בית ולישא אשה אין מחייבי' אותו מיד עד שימצא את ההגון לו, ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עליה אינה מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגני' וכשבא הדבר אצל חכמי' אמ' לא נתכונה זו אלא להגון לה עכ“ל, וכן פסקו רבי משה⁴⁹ וספר יור' דיע‘⁵⁰, והרי לך דבכל כיוצא בזה אין מחייבי’ אותו מיד עד שימצא את ההגון לה⁵¹ וגם דאזלינן בתר דעת הנשבע כי ההיא דנשבעה שכל מי שיבא עליה שאינה מחזירתו, דמסיק עלה שלא נתכונה אלא להגון לה, וה”נ איכא למימר הכי לפי הנר' לע“ד דודאי לא נתחייבו לשלוח מיד עד שימצא על יד מי לשלוח דמסתמ' כך היה דעתו כיון שרגילין מהר”ר קוזי והנד' ויץ לשלוח שם מעות מידי שנה בשנה או מידי שנתים בשנתים, ואם לבכם נוקף על זה ותרצו להסתלק מספק או באולי יכבד עליכם הנדר עצמו, נר' לע“ד שתוכלו להשאל על הנדר ואפי' שהוא לעניים לפי דברי ר”י והרשב“א, שהרי השיב רבי' יצחק⁵² על אשר נשאל מאתו וז”ל: על יהודי אחד שנחבש בידי גוים וחלה והיו לו בתים ואמ' בהליו בית פלוני יהיה לקהל, ועמד מחליו, והנה הקהל רוצים להחזיק בבית כי או' שנתנו להם והוא או' אינו זכור עד ואפי' מצאו אחרי' ממקום אחר הרי עמד וכו' עד והקהל משיבי' אע“פ שעמד אין יכל לחזור בו שזהו נדר שנדר לשמים וכו' עכ”ל השאלה. והשיב ר“י וז”ל: נר' לי שאין באמירתו כלום כו' עד ואין לדמו' דבר זה למאי דגר' בירו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמ' ליתן מתנה לחבירו יכל לחזור בו כו' עד הדא דאת אמרת בעשיר אבל בעני נעשה נדר⁵³ כו' עד ואפי' דההיא בירושלמי גופא דקא' אבל בעני נעשה נדר נר' לי שיכל להתיר נדרו על פי חכם או ג' הדיוטו' שלא מדעתו של עני, ולא דמי לההיא דאת' בנדרים פ' ר' אליעזר⁵⁴ שלא היה לו למשה להתיר נדרו שלא בפני יתרו וכו' ולא מבעיא נדר אלא אפי' נשבע לתת לעני יכל להתיר שבועתו כדפי' עכ“ל, והרי לך בהדיא דאפי' נדר לעשות צדק' יכל להתיר נדרו ע”פ חכם או ג' הדיוטות, והשיב ג“כ הרשב”א⁵⁵ ז“ל שנשאל מחכם וז”ל: ראובן התנדב לתת בכל שנה ושנה כל ימי חייו כך וכך והכריז כן בב“ה ונתן כדי נדבת לבו השנים שעברו ועכשיו בא לחזור היום שנשאל על נדרו ויש גזברים ממונים בעיר על ההקדשות וידם כיד עניים או לא כו', והשיב וז”ל: אברא אם נשאל כו' ולא היה נדרו על דעת רבים אין כאן נדר דהא ק“ל הקדש בטעות אינו הקדש, והלכך כל שלא נתן עדיין ליד הגזבר יכל לחזור בו ולהשאל על נדרו ועל כן אמרו שהנדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפי' תורם יכול לישאל ולחזור בו כל שלא באה תרומה ליד כהן כדאת' בנדרים פ' הנודר מן הירק עכ”ל⁵⁶. והרי לך בהדיא גם מדברי הרשב“א שנשאלי' על כל הנדרים ואפי' על נדרי צדקה והכ' ל”ש, ופשי' דלדברי ר“י והרשב”א דודאי יש התר' לנדר זה ואמנם המחמיר תבא עליו ברכה, שהרי מתוך לשון טור י“ד משמע שיש חולק או חולקי' דס”ל דאין נשאלין על נדרי צדקה שהרי כת' בסימן רפ⁵⁷ וז“ל: אמירת האדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מיד שנדר הצדקה אי אפשר לחזור בו וה”מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י“א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כדין הקדש טעו' דק”ל שאין הקדש עכ“ל, ומדכת' י”א שנשאל לחכם ומתירו משמע דגם י“א שאין נשאל לחכם ומתירו, ומ”מ קצת נראה דגם דעת בעל הטור נוטה להתיר מדקאמ' מיד שנודר הצדק' אי אפשר לחזור בו וה“מ בלא שאלה כו' ולא קא' וי”א דה“מ בלא שאלה כו' משמע קצת דהכי ס”ל דה“מ בלא שאלה, וגם מדלא קא' וי”א דאין יכל להשאל לחכם ויתירו משמע דלא חש לאותו דעת ומשום כך לא חש להביאו, ואע“ג דיש פנים אדרבא לדקדק לאידך גיסא דמדקא' י”א שנשאל לחכם כו' ולא קאמ' סתם נשאל לחכם וי“א שאין נשאל לחכם משמע קצת דאין תופס עקר הי”א דנשאל לחכם, ומ“מ יותר נראה לע”ד דהכי ס“ל עקר דנשאל לחכם ויטעה⁵⁸. ולכן אני או' שהמחמיר שלא להשאל על נדר כזה תע”ב⁵⁹ והמקל להשאר לא הפסיד, מאחר שר“י הזקן הידוע בעל התו' אשר כל חכמי ישראל שותי' מימיו או' בהדיא דיכל להשאל על נדר כזה, וכן הרשב”א אשר מאד הוחזק בדורו לגברא רבא וגם הוה בתרא טובא או' בהדיא גם כן שיכל להשאל עליו, וכדי הם לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק וכ“ש בשעת הדחק וכ”ש כי לא מצינו פוסק מבואר שיאסור אלא מכללא דלישנא דטור י“ד דכתבתי לעיל, וגם לכאורה בצדקה דעניים אבל באו' אתן זה לב”ה⁶⁰ או אפי' לבדק הבית כ“ע מודו דיש שאלה, שהרי משנה שלמה היא בנזיר פ'⁶¹ ב”ש דלב“ה⁶² יש שאלה בהקדש והכי איתא בהדיא פ' יש נוחלין⁶³, וכן מוכיח גם לשון הטור דבהקדש ליתא דפליגא מדקא' דיכול להשאל עליו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש וכו' ויש⁶⁴ דבהקדש מודו כ”ע, ונדר זה שנדרת אינו חמור מנדרי הקדש ואפשר שהוא קל ממנו אבל אין להחשיבו כנדרי צדקה עניים, שהרי כל לשון הנדר מוכיח שלא נתכונתם ליתן לעניים שיחלוק עני בעניו אלא כדי לקיים בתי הקדש. ואשר שאלת האם יזדמן לו דרך להגיע שם נדבתם האם תוכלו לתת בפעם אחת קצבת מה בעד כל מה שהיה לכם ליתן מידי שנה בשנה האם תצאו ידי חובת נדרכם בזה אם לא, נר' לע“ד דבר פשוט שבזה תצאו ידי חובת נדרכם אם תפרשו בהדיא שדעתכם ליתן חומש או רביע או שליש הקצבה לכל שנה ושנה על פי השנים הנותרות לכם להשלים את נדרכם ובזה תצאו ידי חובת נדרכם, כי דבר פשוט הוא לפי הנראה לע”ד כי מה שחלקתם נדרכם לחמש שנים מידי שנה בשנה שלא היה כונתכם אלא למען הקל מעליכם שלא תצטרכו ליתן בבת אחת.

ר' דוד בן החכם הנודע ר' יהודה מיסר ליאון נולד בתחלת שנות השבעים של המאה הט“ז¹. למד בנעוריו בישיבת אביו בניאפולי ובהיותו בן י”ח הוסמך להוראה מ“כל רבני ישיבת נפוליש”². לאחר מכן למד בישיבת ר' יהודה מינץ בפדואה והוסמך על ידו ב“סמיכה לא נמצאת כמוה מעולם… וזה בשביל שלמדתי בישיבתו זמן זמנים”³. אח“כ הרביץ תורה בסלוניקי⁴, ועמד לילך למצרים לשמש ברבנות שם “מפני ששלחו לי כתבים זה שנים רבות”⁵, ובהיותו בדרכו בקורפו באו ובקשוהו בני אבילונא⁶ לקבל עליו את משרת הרבנות בעירם בשכר של שבעים פרחים (florin) לשנה, ומכיון “שהיתה העיר הזאת קרובה נעניתי ונעתרתי למבקשים אותי משם”⁷. ר' דוד נתקבל לרב על קהלת בני אפוליה⁸ שהיו הרוב, ועל ג' קהלות הספרדים – הפורטוגיזים, הקאסטליאנים והקאטלונים. מקץ שנתיים⁹ פרצה מחלוקת בין הקאסטליאנים לבין הפורטוגיזים ועמדו האחרונים ויסדו ביכ”נ לעצמם. באו הקאסטליאנים בקובלנה לפני ר' דוד וטענו לפניו, שקיימת אצלם הסכמת הצבור בגזרת נח“ש שאין רשות לשום אחד מבני הקהלה לשנות מביכ”נ לביכ“נ בגלל מחלוקת. ומכיון שהפורטוגיזים עברו על ההסכמה הנ”ל הריהם עומדים בחרם. השיבו כנגדם הפורטוגיזים, שלא נתכוונו באותה הסכמה אלא כנגד יחידים אבל לא כנגדם, “שהם רבים וקהל גדול עד שהם הרוב… אדרבא הקאסטליאנים הם המעוט והיו ראויים ומחוייבים ללכת אחריהם”¹⁰. ר' דוד לא הכריע לא כדעת אלה ולא כדעת אלה “כדי להרחיק המחלקת מביניהם”¹¹. כך היו שרויים במחלוקת ולא נתפייסו. ברם לכשהגיע יום הכפורים שלחו הפורטוגיזים משלחת של אנשים נכבדים אל הקאסטליאנים לבית הכנסת שלהם בשעת תפלת כל נדרי, ובקשום להתיר את החרם. אולם האחרונים לא נתרצו להם. שלח אליהם ר' דוד עצמו¹² שליחים פעמיים ושלש – אבל הללו בסרבנותם היו עומדים. מכיון שראה סרבנותם – עמד ר' דוד, צרף עמו שני חכמים אחרים והתיר לפורטוגיזים את החרם. ולקאסטליאנים שלח דברים כלשון נזיפה: “שיען היום הוא יום שהוקבע לסליחה ולכפרה ראוי להם שיפשפשו במעשיהם, כי לפי הנראה ממה שעשו ומכוונתם יש ביניהם איזה מכשול, ולא הזכירו בלשונם שום חרם כלל”¹³. הקאסטליאנים נתרתחו מאד על דברי ר' דוד ובעצם היום הקדוש מסרו “לשליח ב”ד דנאמן כבי תרי שהרב המשלח עם כל החכמים אשר שם ועם כל הקהל הם במכשול החרם"¹⁴. בעיקר החציפו פנים כנגדו ר' אברהם קולייר ור' אברהם חרבון, כנראה מראשי הקהל, ועמד ר' דוד ונדה אותם¹⁵.

ראינו צורך להקדים דברים אלה כדי שידע הקורא על מה יסוב ה“פסק” שנדון עליו בסמוך, שנכתב בידי ר' דוד כדי להוכיח שהצדק עמו ונדויו נדוי ושאין לחוש לנדויי מתנגדיו¹⁶. על מציאות כתה“י של הפסק הנ”ל העיר לראשונה מ. שטיינשניידר ב“אוצר נחמד” (מחברת שניה)¹⁷ וש. ברנפלד הוציאו לאור בפעם הראשונה (הוצאת “מקיצי נרדמים”, תרנ"ט) בצרוף מבוא והערות וקרא לו בשם “כבוד חכמים” משום “אשר כלו מוקדש הוא לתכלית אחת להראות בראיות ע”פ התלמוד והפוסקים, עד כמה גדול כבוד חכמים ועד כמה חייבים הקהלות להזהר בכבוד רבניהם ומנהיגיהם"¹⁸.

ה“פסק” מפליא בבקיאותו ובחריפותו, בסברותיו ובחילוקיו הדקים מן הדקים ומעיד על כותבו שהוא אחד מגדולי הדור. והנה לאחר עיון מדוקדק עלה בידי לגלות להפתעתי המרובה, שחלק גדול מן הספר וכמחציתו ועיקרו של החלק ההלכתי שבו (עמודים 68- 112) לקוח כמות שהוא, משו“ת ר' יוסף קולון, שורש ק”ע. התשובה הגדולה ההיא המכוונת למהר“י ברונא¹⁹ היא התשובה הארוכה ביותר בכל שו”ת מהרי“ק, ומן המצויינות ביותר מבחינה הלכתית. מצויים בה סברות וכללים בענייני נדוי, בעניני הוראה של תלמיד בפני רבו ומי חשוב תלמיד, בדבר משמעותו של תלמיד־חבר, מה עדיף: סיני או עוקר הרים וכו' וכו‘. ר’ דוד מיסר ליאון מקדים לעתים את המאוחר בדברי מהרי”ק או מאחר את המוקדם, מאריך במקום שמהר“יק מקצר ולהיפך, מוסיף²⁰ וגורע, משמיט ומשנה פה ושם וכיוצא בכך²¹, אבל כל גופי הוראותיו²² וראיותיו של מהרי”ק משוקעות בתוך דפי ספרו, ויש שם כמה קטעים ארוכים המועתקים מלה במלה או בשנויים קלים – מתשובת מהרי“ק. מכאן מסתברים כמה מן השבושים והטעויות²³ בספר שלפנינו, מהם שברנפלד עמד עליהם בהערותיו ומהם שלא עמד עליהם. אפשר היה להביא ציטאטים מרובים משני המקורות הנ”ל לאישור הדברים אבל תקצר היריעה. לפיכך אביא רק ציטאט ארוך אחד משני המקורות. וארשום תחילה בזה רשימה של מקומות משני המקורות, הדומים לא רק בענינותיהם אלא גם בלשונם ובסגנונם, אם מלה במלה ואם בשנוי מועט.

שו“ת מהרי”ק דף קפ“ט ע”א (בסופו) וע"ב

ואדרבה יש להביא ראיה דאפילו לא נתחכ' כמותו אלא שהוא קרוב להיו' כמותו נקרא תלמיד חבר מדברי רבי' יצחק בעל התוס' שהביא הסמ“ג במצות הקדושין וז”ל ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבי' יוסף ט“ע בפי' רב אשי ורבינ' הלכה כרבינא אבל ר”י פסק כרב אשי לגבי רבינ‘, שהרי רב אשי ורבינא שניה’ היו סוף הורא' ור' אשי היה גדול ממנו כדאמ' בגיטין: מימות ר' עד רב אשי לא מצינו תור' וגדולה במקום אחד ורבינ' הי' תלמיד חבר לרב אשי כדאמ' בפ' הדר עכ“ל וכן כתבו התו' גם כן בפ' הנושא²⁴ ומשמ' בהדי' דתלמי' חבר אין ר”ל שבסוף נעש' חבירו ממש וחכם כמותו אלא אדרב' ר“ל שעדיין הוא קטן ממנו מדמוכיח שהלכ' כרב אשי נגד רבינא מדהיה לו רבינ' תלמיד חבר ואם היה ר”ל שהיה לבסוף חכם כמותו מה ראיי' יש משם, אדרב' היה ראוי לפסוק כרבינ' כיון שלבסוף נתחכם כמותו וגם דבתראה הוה טפי כמו שכתב רבינו יוסף ט“ע וגם ר”י דבתראה טפי מודה, אלא משום דשניה' הוו סוף הוראה אזיל בתר חכמ' כיון דלא היה כל כך בתראה טפי מרב אשי שהרי שניהם היו סוף הוראה, וגם שכל הגאונים שפסקו כבתראה לא היה אלא עד שנחת' התלמוד ואז היה סוף הוראה. גם רבינו יוסף ט“ע אפשר דלא פליג אלא משום דסבירא ליה דנתראה הוה מרב אשי כמו שכתב בהדיא ולא סבירא ליה לפלוני משום שהיו סוף הוראה כדמפליג ר”י. ועוד יש להוכיח כן מדברי הסמ“ג והמרדכי וכן נמצא בקצת תוספות שיטה שכתבו וז”ל: אם יש שני תלמידי חכמי' בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דיני' לומר לא אדון בפני זה כו' כדמוכח בתחילת פרק זה בורר גבי ביה דינא דרב הונא ורב חסדא דא“ל מאי קא מטרחנא לך, נדון בפני רב חסדא אע”פ שאין מזל כרב הונא, עכ“ל. ואם איתא דת”ח ר“ל חבר ממש כלומר שלבסוף נעשה חבירו, אם כן היכי מוכח מהכא דיכול לומר לא אדון אלא בפני הקטן, תאמר דמאי דקאמר לתלמודא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא היינו דווקא לאחר שנעשה רב חסדא תלמיד חבר לרב הונא שהיה שוה לו. ואפילו נדחוק לומר דיש לכם כח דע”ס הא דקאמר התם כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכו' דר“ל אפילו קוד' שנתחכם רב חסדא ונעשה חבר לרב הונא דאי לאחר מכן מאי רבות‘, פשיטא דיכול לומר לא אדון בפני זה כיון שהו’ חכם כמוהו וגם הוא יושב בעירו. מ”מ יש להביא ראייה דרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו דגר' במועד קטן פר' בתר' (דף כח) אומר רבא תלת מילי בעינא מן שמיא – חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וענותנותיה דרבה בר רב הונא, חכמתה דרב הונא ועותריה דרב חסדא יהבו ליה כו' ומדקא בעי חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ולא אוקי תרווייהו בחד גברא דהיינו חוכמתיה ועותריה דרב חסדא ונעשה חברו של רב הונא ש"מ דרב הונא הוה חכם טפי.

ואין לומ' דזה היה קודם שנתחכם רב חסדא, מ“מ לאחר כך נעשה חבירו דהא ע”ס כשאמ' רבא דבר זה היה לאחר כשכבר נפטר רב הונ' דהא אמרינן בפרק בתרא דקדוש' דביום שמת רב יהודא נולד רבא, ואם כן לא היה רבא בימי רב הונא שהרי לפי דעת התוספות שכתבו שרב הונא נפטר מלפני רב יודא דאמרי' התם במועד קטן גבי עובדא דההוא גברא דהוו סני שומעניה שאמרו: גברא רבא כרב יודא ליכא הכא. ואם איתא שרב הונא היה קיים כשנפטר רב יודא לא הוה אמרי גברא רבא כרב יודא ליכא הכא, דהא רב הונא הוה גברא רבה כרב יהודה ויותר, וכיון שנפטר רב הונא מלפני רב יודא ורבא נולד ביום שמת רב יודא, אם כן לא ראה רב הונא מימיו, ואם כן אנו רואים שכשנפטר רב הונא עדין לא היה רב חסדא חכם כמותו מדלא קאמר חכמתיה ועותריה דרב חסדא כדפי' לעיל, ואם כן צריך לומר הא דאמרינן בעירובין רב חסדא אורי בספרא בשני דרב הונא משום דתלמיד חבר הוה, דאינו ר"ל חבר ממש כלומר חכם כמותו אלא תלמיד, כלומר שלא היה חכם כמותו וחבר כלומר שהיה קרוב להיות חבר כדפי'.

ועוד יש להביא ראיה מתוך מה שתרצו התוספות בפרק שני דנדה דרבי חייא בעת זקנתו נעשה תלמיד חבר לרבי ואע“ג דפשיטא דרבי חייא לא הגיע לעולם לחכמתו של רבי. ותדע דכן הוא דאי לא תימא הכי יקשה מההי' דיבמות פ' החולץ דקאמ' רבי לא שנאה – חייא מנין לו, פי שם רש”י רבי חייא תלמידו מנין לו, ואם איתא דלבסוף נתחכם כמו ר' האיך דוחה סתם ברייתא שלו משום דרבי לא שנאה כולי, נימא דאחר זקנת ר' חייא שנתחכם סתם הברייתא דודאי פשיטא שאם היה חוזר בו רבי חייא בעת זקנתו לא היה מניח הברייתא שלו אלא היה חוזר בו כמו שהיה עושה ר' כשהיה חוזר בו היה סותם בהפך ממה שסת' בתחילה. ועוד דמסתמא רבי חייא סדר התוספת' שלו בסוף ימיו. אלא ודאי סבירא להו לתוספו' דתלמיד חבר אינו ר"ל שיגיע לחכמות רבו אלא שהוא כחבירו וקרוב להיות כמותו.

“כבוד חכמים” ע' 111, 110*

וראיה גדולה מדברי ר“י בעל התוספות שהביאו הסמ”ג במצות קידושין וז“ל: ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבינו יוסף ט”ע בפי' רב אשי ורב אבינא הלכה כרבינא. אבל ר“י פסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רב אשי ורבינא שניהם היו סוף הוראה ורב אשי היה גדול ממנו. כדאמרינן במס' גיטין (דף נ“ט ע”א) מימות ר' ורב אשי לא מצינו תו”ג במק“א ורבינא היה ת”ח לר“א עכ”ל. והוא לקוח מהתוספות פרק הנושא²³. משמע בהדיא מיהא דתלמיד חבר אינו ר“ל שלבסוף עושה חבירו ממש וחכם כמוהו, אלא אדרבא ר”ל שעדיין הוא קטון ממנו, מדמוכי' שהלכה כרב אשי נגד רבינא מהיה לו רבינא תלמיו חבר. ואם היה ר“ל שהיה לבסוף חכם כמותו מה ראיה יש משם אדרבה היה ראוי לפסוק כרבינא כיון שלבסוף נתחכם כמותו וגם דבתראה טפי הוה מרב אשי שמטעם זה פסק רבינו יוסף ט”ע כמוהו. וגם ר“י מודה דבתראה טפי הוה אלא משום דשניהם היו סוף הוראה, ולא הוה רבינא כ”כ בתראה טפי מרב אשי שהרי שניהם היו סוף הוראה אזלינן בתר חכמה וגדולה, וגם רבינו יוסף ט“ע אפשר דלא פליג שהיה רב אשי חכם וגדול יותר. אלא דסבר דרבינא הוה בתראה טפי מרב אשי כמו שכתב בהדא ולא ס”ל לפלוני משום שהיו סוף הוראה כדמפליג ר“י. וא”כ נראה דתלמיד חבר אינו חבירו כגון שנתחכם והגיע עתה להיות חבירו כמו שחשבו קצת הרבנים שהיא טעות גדולה למי שהוא בקי בתלמוד, אלא תלמיד חבר אינו חכם כמוהו אלא שקרוב להיות כמותו ולעולם הוא קטון ממנו בתורה ובגדולה. ויש להוכיח זה עוד בתלמיד חבר מדברי הסמ“ג והמרדכי וכן נמצא בקצת תוס' ר”י וזה לשונו: אם יש שני תלמידי חכמים בעיר א' והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה וכו' אלא בפני זה וכו' כדמוכח במס' סנהדרין פ' זה בורר גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא“ל מאי קא מטרחנא לך נדון בפני רב חסדא אעפ”י שאינו גדול כרב הונא עכ“ל. וא”כ מיהא משמע ותלמיד חבר הוא קטון ממנו דאי איתא דר“ל חבר ממש כלומר שלבסוף נעשה חבירו א”כ היכי מוכח מהכא דיכול לומר לא אדון אלא בפני הקטן. תאמר דמאי דקאמר תלמודא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דהיינו דוקא אחר שנעשה רב חסדא תלמיד חבר לרב הונא שהיה שוה לו. ואע“ג דנדחוק לומר שיש להם ראיה מזה דהא ע”כ הא דקאמר התם כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכ’ו דר“ל אפילו קודם שנתחכם רב חסדא ונעשה חבר לרב הונא דאי אח”כ מאי רבותא פשיטא דיכול לומר לא אדון בפני זה כיון שהוא חכם כמותו וגם יושב בעירו. מ“מ יש להביא ראיה דרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו דגרסינן פ' בתרא דמו”ק (דף כ“ח ע”א) אמר רבא תלת מילי בעי מן שמיא חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וכו' חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא יהבו לו וכו' כמו שהבאתיו לעיל מצד בחינה אחרת. ומדקא בעינן חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ולא קא מוקי תרוייהו בחד גברא דהיינו חכמתיה ועותריה דרב חסדא ש“מ דהוה רב הונא חכים טפי. ואין לומר דזה היה קודם שנתחכם רב חסדא ונעשה חבירו דרב הונא אבל אח”כ נעשה חבירו. משום דהא ע“כ כשאמר רבא דבר זה היה אחר שנפטר כבר רב הונא. דהא במס' קדושין פ' בתרא (דף ע“א ע”ב) דביום שמת רב יהודה נולד רבא וא”כ לא היה רבא בימי רב הונא לפי“ד התוספות שכתבו דרב הונא נפטר קודם רב יהודה, מדקאמר התם במס' מו”ק (דף י“ז ע”א) גבי עובדא דההוא גברא דהוי סני שומעניה דאמרינן גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. ואי איתא שהיה רב הונא קיים כשנפטר רב יהודה לא הוו אמרי גברא רבא כרב יהודא ליכא הכא דהוה רב הונא גברא רבה כרב יהודה ויותר שהיה ראש גולה בבבל כמו שהוכחתי לעיל באורך. וא“כ כיון שנפטר רב הונא מלפני רב יהודה ורבא נולד ביום שמת רב יהודה א”כ רבא לא ראה רב הונא מימיו. וא“כ מיהא משמע שכשנפטר רב הונא עדיין לא היה רב חסדא חכם כמותו מדלא קאמר חכמתיה ועותריה דרב חסדא כדפירשתי לעיל. וא”כ צ“ל דהא דאמרינן במס' עירובין פ' הדר דרב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא משום דתלמיד חבר הוה דאינו ר”ל שהיה תלמיד מקודם ואח“כ נעשה חבירו ממש כגון שנתחכם כ”כ עד שהיה חכם כמוהו. אלא ר“ל שגם עתה הוא תלמיד כלומר שאינו חכם כמוהו וחבר שהוא קרוב להיות חבירו וא”כ קטן ממנו. ועוד יש להביא ראיה מתוך מה שתירצו התוספות במס' נדה פ“ב (דף י“ד ע”ב) דר' חייא בעת זקנותו נעשה תלמיד חבר לרבי, ואע”ג דפשיטא דר' חייא לעולם לא הגיע לחכמתו של רבי. דאי לא תימא הכי איקשי מההיא דמס' יבמות פ' החולץ (ריש דף מ“ג ע”א) דקאמר אי ר' לא שנאה חייא מנין לו, ופירש שם רש“י ר' חייא תלמיד מנין לו. ואם איתא דלבסוף נתחכם כמו ר' האיך דוחה סתם ברייתא שלו משום דרבי לא שנאה וכו' נימא דאחר שנזדקן ר' חייא ונתחכם סתם הברייתא דודאי פשיטא שאם היה חוזר בו ר' חייא בעת זקנותו לא היה מניח הברייתא שלו כך אלא היה חוזר בו כמו שהיה עושה ר' כשהיה חוזר בו היה סותם בהפך ממה שסתם בתחילה. ועוד דמסתמא סידר התוספתא שלו בסוף ימיו. אלא ס”ל לתוספות דתלמיד חבר אינו ר"ל שיגיע לחכמת רבו אלא שהוא כחבירו מצד שקרוב להיות חכם כמוהו אלא שעדיין הוא קטן ממנו.