מזמן קיוויתי, שגם לי יהיה חבר, עם אחד השמות, שאהבתי את צליליהם; גיורא, אבנר, יאיר, וזה לא הצליח. רק מנשים אחרות, שמעתי, שיש להן חבר או בעל באחד מן השמות האלה. למשל, אבנר; שהיה גבר גבוה ורחב כזה, שהסתכלתי עליו רק מרחוק; הוא היה מחזיק את חברתו מתחת לבית השחי, ואני הסתכלתי עליהם, ורציתי להרגיש איך זה להיות כל־כך קרוב במשך שעות, שם מתחת לבית השחי. לי הזדמנו גברים עם שמות כמו אברהם, אבי, יצחק, יעקב, שמות של אבות האומה. פעם אבל רק פעם הכרתי מישהו בשם אלכסנדר, ומהר מאוד לא הצלחתי לפגוש אותו יותר מפעם, והרי גם אלכסנדר היה שם של גבר, שרציתי בו. 

ואני הרי רציתי לספר את הספור על גיורא, את הספור ההוא. איך התחלתי אותו? נדמה לי, שכך; יום אחד, בשעות אחר הצהריים של ראשית הקיץ, נסעתי לתל־אביב, אולי, אני לא לגמרי זוכרת. אולי אפילו מצאתי סיבה טובה לנסוע לתל־אביב, וכך לחלוף על־פני ביתו, ולהתגאות בפניו, שהנה גם לי יש חיים משלי, שלא קשורים בו.

אני נוסעת באוטו הירוק, שהיה לי, כשעוד יכול היה להגיע לתל־אביב, ובאוטו הירוק הזה הייתה לי דיבורית, שדברתי בה הרבה. חייגתי אליו, כשהאוטו חלף על־פני מחלף דרום, ואולי קיוויתי, שהוא יגיד לי, שאסטה מן הדרך, ואכנס אליו, וזה לא קרה. אבל, כמו שאני מכירה את עצמי, יש בי יותר געגועים מאשר מעשים, ולכן יתכן שגם אם הוא היה מציע לי, את מה שקיוויתי לו, לא הייתי סוטה מדרכי, ורק הייתי מרגישה מין הרגשת שכרון כזאת של שמחה.

אז חייגתי אליו, והוא היה בבית, ודברתי איתו בקול מתרונן ומתפוצץ, והצצתי ימינה לעבר השכונה, שבה הוא גר, מערבה לכביש, והשמש כבר התחילה להיות עמוק במערב. אור אדמדם־זהוב האיר אלי, סנוור אלי, ונדמה לי, שהצלחתי אפילו ללכוד מבט קל אל הבניין הגבוה, אל הקומה ה־8, שבה הוא גר.  תיארתי לעצמי איך הוא עומד שם בבית התענוגות שלו, שמלא במראות; למשל על פני כל דלתות הארונות, והוא אמר לי, שהוא מתכונן להתקין מראות גם על התקרות. אני כל־כך התלהבתי, כשהוא סיפר לי את התכנית הזאת על המראות, שיהיו על התקרה בחדר.

ובאותו עכשיו, כשטלפנתי אליו, הוא דבר באדיבות, במבטא פולני קל, למרות שהוא נולד בארץ, אבל הוא חזר וסיפר לי שוב ושוב, שאשתו היתה פולניה ‘pollaniya’, ‘כזאת פולניה, כזאת קלפטע’. בפגישה הראשונה איתו, שהיתה ‘פגישה עוורת’ בבית־קפה בזכרון–יעקב, הוא ישב זקוף ועם זאת נינוח ומחייך, כמי שיודע לנהל את ענייניו. שאלתי אותו, כשאני מסתכלת עליו במבט חודר ומתבונן, והייתי בטוחה שהנה, הנה עכשיו אני עושה את מה שאני צריכה, כדי להגן על עצמי, כי כבר הסתבכתי מספיק בעבר; “אתה גרוש, לגמרי?”, והוא ענה לי בקול נמוך ובוטח;“אני גרוש כדת וכדין, הנה אראה לך את תעודת הזהות שלי”, והוא הוציא את התעודה, ודאג לכך, שאסתכל ממש, ואראה את השורה, שבה כתוב “גרוש”. איך לא חשדתי אז בטרחה הזאת? איך לא שמתי לב למאמצים האלה שלו?

הסתכלתי עליו שם בבית הקפה בזכרון־יעקב, שהיה בחלק הצפוני של הרחוב הראשי, מן העבר השני, הצפוני למדרחוב, בחלק היומיומי יותר של הרחוב הזה, של סופרמרקט, בית־מרקחת ועוד חנויות, שאנשים ממהרים מהם הביתה.

הוא ישב, כשגבו נשען על קיר המרפסת, שהיתה לבית הקפה. הוא דבר במתיקות ובקלילות, ואני אמרתי לעצמי, שהוא לא מוצא חן בעיני, ובשביל מה אני טורחת, משוחחת, מסתכלת לתוך תעודות. אבל אני כל־כך צריכה להזהר מעצמי; במיוחד כשאני אומרת דברים לעצמי, כי אז הלב שלי לא מספיק מוגן, ואני שאננה, ופתאום אני מוצאת, שאני מאוהבת, ואז כבר מאוחר מדי.

קבענו להפגש, והוא הופיע שוב עם האוטו המפואר. הוא אמר לי, שהוא לא יוכל להתראות ביום ששי וגם לא בשבת. לא שאלתי.

והנה התראינו באיזה כמעט ערב של יום מימות השבוע, אכלנו במסעדה, שנמצאת בתוך השדות, ואני ישבתי לידו ולא מולו, ונסענו לביתו. 

ראיתי, שביתו נמצא במגדל דירות בקומה שמונה או יותר. הוא הראה לי אותו. הוא הציג אותו; “כמה שהוא יפה”.

נשקפו, מחלק מחלונותיו, הים והחולות, שהם די רחוקים משם, אך בכל זאת בתוך החלונות. הוא הראה לי, שיש לו כיריים קרמיים, אבל הוא כמעט לא מדליק אותם, כי הוא אוכל בחוץ אצל איצ’ה בפונדק, בסבוב, שיש לו מאכלים ביתיים, ועובדת שם קלרה הבלונדינית, שיש לה שדיים גדולים, ויש לה גם מחשוף, והאוכל אצל איצ’ה הוא בייתי, ביחוד הם יודעים להכין שם לביבות, געפילטע פיש, רגל קרושה וכיוצא באלה מאכלים, וכל פעם היא יוצאת ועוברת דרך וילון נפתח.

הסלון היה מעור, ואני לא מצליחה להזכר אם מעור שחור או בהיר. 

ותוך שהוא מדבר, התגנבו לתוך דבריו עוד ועוד כעסים על אשתו הפולניה, שהייתה ‘כזאת קלאפטע’, והוא אהב אותה כל־כך, והיא עזבה אותו, ובבתי המשפט לקחה ממנו הרבה מאוד, והילדים שלו הם בקשר בעיקר איתו, ולא איתה, הרי “היא מרשעת”, אבל כשהם היו יחד הוא היה רץ הביתה באמצע היום מהעבודה, לפגוש אותה, והיא לבשה חלוק שקוף, והם שכבו גם בימים וגם בלילות, והיא הייתה יפה, יפה כל־כך. “פתאום נדבקה אלי איזו אישה צעירה, שאני לא מבין עד היום מה היא רצתה ממני, אישה צעירה, הרבה יותר צעירה ממני, טריפוליטאית, ושכבתי איתה, אבל את אשתי אהבתי. והטריפוליטאית הזאת רצתה אותי לעצמה, רק לעצמה, והיא גלתה לאשתי, שקמה ועזבה אותי. ואני לא מבין עד היום למה. הרי את אשתי אהבתי. ואני אספר לך עוד משהו. היתה לי חברה אחרי שהתגרשתי, איזו אישה עשירה ויפה, שגרה בפנטהאוז, שרואה את הים למרחקים, אבל מקרוב. לרב הייתי זה שבא אליה אל הבית שלה, שם למעלה גבוה. לא תאמיני, האישה הזאת הלכה ויצרה קשרים עם אשתי, ועשתה איתה יד אחת, ושתיהן נלחמו בי. את יכולה לתאר לעצמך?”

ואני עדין לא צרפתי את כל הפרטים האלה, ואיפה אני בתוך זה. בינתיים התפעלתי מהאור שהיה במטבח;אור־ים, ומהסלון שראו ממנו בלילה את אור השמים הצפון־מזרחיים; כחול אינדיגו מנוקד בזהב, ואת רטט אויר הלילה. בחדר השינה, שהיה כולו מראות, בבוקר האור השתכפל בהן כמו במנסרה; לצהוב־ירוק־כחול, שממיס את הלב בזכרונות אודות קשתות בשמים ומבטי עיניים. ואז בחדר של בתו, התפלאתי, שהרי הוא סיפר, שהיא חיתה אצלו יחד עם שני אחיה, וכי “היא עומדת להתחתן עם בחור, שיש לו רגליים כמו עמודים עבים, אבל זאת בחירה שלה”. כשראיתי את החדר הזה, ראיתי, שיש בו שטיח מסומרטט ומכוער, וחשוך בחדר, הרהיטים היו כמו בחדרי ילדים זולים, ילדים שמזלזלים בהם, ובחדר היו מפוזרים צעצועים. שאלתי אותו,“גיורא, הבת שלך משחקת בצעצועים, אולי היא לומדת חנוך לגיל הרך?”  והוא ענה,“אלה הצעצועים של בתי הקטנה, מרית”.“בת כמה היא?”, “בת חמש”, “איך זה?”, “זאת הבת של הטריפוליטאית הזאת, לא אמרתי לך, שהיא סדרה אותי, היא דאגה להריון הזה, היא רצתה ילד ממני, והיא ילדה תינוקת, ונתנה לה שם על שם אמי, שמאוד אהבתי, והיא קראה לה ‘מרית’, ולאמא שלי קראו ‘מרים’, אבל אני לא מתכוון אף פעם להיות בן הזוג של הטריפוליטאית הזאת. אני תומך בבת שלי, הקטנה, והיא באה אלי ומשחקת פה, וגם אמא שלה באה איתה, אבל הן גרות בדירה משלהן, ואני מממן את הכל, הרי זאת הבת שלי”.

איכשהו נרגעתי, וחזרתי למצב של השמחה הגדולה הזאת, שיש לי על עצם הקיום, וגם על זה, שהגבר הזה מכניס אותי בסוד ענייניו, ופותח  בפני את ביתו. 

כבר אכלנו במסעדה, וכיון שישבנו אחד על־יד השני היה קל יותר לקבל ולתת נשיקות. והוא ידע לתת. פעם אחת הוא אמר לי בין המראות של חדר השינה שלו, שהקשר שלו איתי משחרר אצלו רעלים. ושוב, התמימות הזאת שלי, שאני גאה במה שאחר־כך יכאיב לי מאוד. ואז אני לא שמה לב, איך הרעלים האלה מתפשטים כמו מאגמה וולקנית לבנה; יש כזאת; ביוון, שם למעלה היכן שגרים האלים, על האולימפוס. אז הרעלים מתפשטים לכוון שלי, וכשאני שמה לב לזה, כבר מאוחר, ואני שקועה בהם.

ישנתי אצלו, ובבוקר צחצחנו שיניים יחד. משם נסעתי לעבודה שלי, שהייתה קרובה לשם, והגב שלי היה זקוף, כשנהגתי לעבודה. וכל היום עבדתי כמו על כנפי העננים הלבנבנים. כל יום דברנו בטלפון. לקראת סוף השבוע  גיורא אמר לי, שמיום חמישי עד יום ראשון בבוקר הוא לא יכול לדבר איתי; אולי רק לדבר ביום שישי לפני הצהריים, אבל להפגש רק מיום ראשון או שני. הוא הסביר לי, שכבר שנים, בשביל הילדה הקטנה שלו, שיש לו אחריות עליה ו“אני אוהב אותה, ואני נמצא בבית של הטריפוליטאית הזאת בשביל מרית הקטנה, מיום חמישי בערב ובמשך כל סוף השבוע, כך שלך ולי נשארים יתר ימות השבוע”.

הרגשתי כמי שקבל מכה ישר אל האף, ואז יש אבוד הכרה זמני למספר שניות. כעסתי עליו, אבל די מהר התחלתי לחשוב, שאם אתאמץ מספיק, אצליח לחלץ אותו משם בסופי השבוע, והייתה לי אז חברה, שאמרה לי, “את צריכה להלחם על הגבר שלך”, והמלחמה הזאת הפכה אותי למחפשת אחריו, למנסה לפתות, ואם גם הפיתויים לא עוזרים, אז מזהירים, ש“עוד מעט ואני כבר לא אבוא לפה יותר”. שום דבר לא עזר. מה כן עזר? הוא ספר לי חרש חרש, ש“הטריפוליטאית והילדה עוברות דירה. הצלחתי למצוא להן דירה בבית, שנמצא כאן, מול.” שאלתי אותו, “הן תוכלנה להסתכל מהחלונות ומהמרפסת של הבית, שיגורו בו אל תוך הבית שלך?”, “כן, היה קשה להשיג בית בשכונה הטובה הזאת. היא התעקשה לגור רק כאן, ולא מעבר לכביש”.

זו הייתה תקופה, שניהלתי חיים בסביבות נחל אלכסנדר, שהמכוניות עוברות שם מעל גשר שמתוח מעל הנחל הזה, קרוב לשפך שלו אל הים, והמים ירקרקים, בצבע שמעורר תקווה, שפעם המים האלה יהיו צלולים, כי זה גוון ירוק של תקוות. גוון כזה של מים ראיתי בציורים של קאמיל קורו. מדי פעם אני חיה מסביב למשהו, וכמעט ממצה אותו; אני יכולה לשמוע את אותה מוסיקה הרבה זמנים, ללכת לאיזה מקום פעם אחר פעם ולא חשוב, שיש עוד מקומות. פעם שמעתי את המוסיקה של מרלן דיטריך בערך שנה, ועוד שנה שמעתי מוסיקה מהוואנה.

ואז קבעתי לי תערוכת ציורים שלי, שם בסביבות הנחלים אלכסנדר וחדרה. הזמנתי אותו, והוא אמר לי, שהוא ישמח לבוא, ומה דעתי ש“אבוא עם הטריפוליטאית ועם הילדה”. הוא הציע, שהם יבואו ביום שבת, שהרי בשבת הוא נמצא שם, ובשבתות הם נוהגים לצאת ולטייל.

ואז תפסתי, ששוב ושוב גם אז וגם אחר־כך הנה דלגו מעלי, כאילו הייתי איזה ספוג, ורק כשהוא רווי, יורדות הדמעות; כמו הייתי רק קהל של אחרים. 

לא הסכמתי להצעה הזאת, והוא לא בא לתערוכה הזאת, ואני עמדתי שם יום אחרי יום במשך שבועיים. ומי כן הגיע לתערוכה? הגבר ההוא, שנסע לגלוש עם חברים על השלג בהרי האלפים, וחזר באמבולנס, עם גב שבור, שהתאושש והמשיך לדבר בקול פעמונים מתרחקים, שרק הצליל שיש בהם מפתה, אבל הפיתוי הטכני הזה לא מממש את עצמו.

וגיורא? אה, כן, גיורא אמר לי, באיזשהו זמן דועך ומאוחר יותר, אחרי שבא לבקר בתערוכה אחרת שלי, במקום אחר, כשכבר הסתובבתי בין העצים של רכסי הכרמל, שבעצם הוא תכנן, שאהיה בת־זוגו הקבועה, שגרה איתו, אבל הוא גילה, שגם אני קלאפטע, אחרי שדברתי איתו על ימי שישי־שבת שלו.

אחרי חודשים ואולי אחרי שנה, גיורא טלפן ואמר לי, שהוא מצטער לשמוע על מה שקרה לי, והוא לא מתנגד שנתחיל להפגש בימי שישי בבוקר, אבל אני במקום שלי בימי שישי בבוקר.

7.6.07,20.02.2007

29.6.07, 10.7.07, 23.7.07