ספר ראשון בענינם של ישראל 🔗
הוּחל בפריז, באביב שנת תרנ״ה (1895)
זה זמן לא כביר, שאני עובד במפעל, אשר גדלותו היא לאין שעור. כיום לא אדע אם אגמור אותו. דמיונו כחלום אדיר. אך זה ימים ושבועות שהוא ממלא את נפשי עד מֵעבר לתחום ההכרה, נלוה אלי בכל אשר אלך, מרחף על שיחותי הרגילות, צופה מעל השֶכם אל עבודתי העתונאית, המצחיקה בקטנותה, מבלבל אותי ומשכר אותי.
את תוצאותיו אין עוד לשער. אך לבי אומר לי, כי הוא דבר פלא, אף בתור חלום, וכי שומה עלי לכתוב אותו, – אם לא כמצבת זכרון בשביל הבריות, לפחות בשבילי בעצמי, למען אשתעשע או אהגה בו בימים יבואו, ואולי בין שתי האפשרויות האלה: בעד הספרות. אם הרומן לא יהיה למעשה, יתכן כי המעשה יהיה לרומן.
השם: ארץ הבחירה!
באמת איני יודע כבר היום, אם לא הרומן עלה במחשבתי בראשונה. אמנם לא כ“ספרות יפה” בתור עצם המטרה, כי אם רק בתור שֵרות למה שלמעלה ממנה.
ואם אחרי זמן קצר שוב איני יודע דבר זה על בוריו, הרי כאן הוכחה נאמנה, עד כמה יש מן ההכרח להעלות את הדברים על הכתב. כמה הצטערתי על שמיום בואי פריזה לא החלותי לכתוב בספר־הימים אותם המקרים, ההרגשות והמראות, שאין להכניסם לתוך העתון ושהם מתגלים ונעלמים מהר־חיש ובאורח פלא. וכך נגוזו מעיני רבות.
אך מה הם מאורעותיו של מודיע־חדשות לעומת הדבר אשר אני עושה כיום? אילו חלומות, מחשבות, מכתבים, פגישות מעשים – אילו אכזבות אם מאומה לא יצא מזה ואילו התנגשויות מיועדות לי, אם יבוא הדבר לידי התגשמות. זה טעון שמירה לזכרון.
כל העולם מצא ענין בספר־המסע הקטן של סְטֶנְלִי: “איך מצאתי את ליוינגסטון”. וכאשר עוד עבר דרך ערבות אפריקה רָגַש כל העולם התרבותי. ומה פעוטות הן כל ההתאמצויות האלה לעומת זו שלי. כיום עלי עוד להגיד: לעומת החלומות אשר לי.
אימתי בעצם החלותי לשים לב אל שאלת היהודים? משערני, משעה שצצה ועלתה על סדר־היום. ואל נכון מיום קראי את ספרו של דירינג1. באחד מפנקסי־כיס שלי הישנים, הצרורים כעת באיזה ארגז בוינא, כתובות הערותי הראשונות על דירינג ועל שאלת היהודים. עדיין לא עמד עתון לרשות הספרות שלי – אדמה כי זה היה בשנת 1881 או 1882; אך יודע אני, כי עוד היום אני חוזר לעתים קרובות על מקצת הדברים שרשמתי שם. במרוץ השנים נקבה ומצצה השאלה בקרבי, עִנְתה אותי וגרמה לי צער רב. אכן שבתי אליה כפעם בפעם, כאשר מאורעות חיי, יסורַי וששוני נתנוני לעלות אל חיי הכלל.
טבעי הדבר, כי לתקופת כל שנה ושנה חל שנוי גם במחשבותי, למרות עמידתי על דעתי והכרתי. הנה גם כיום נשקף אלי מתוך הראי איש אחר, לא זה שהיה קודם לכן. אך הרי הוא בכל זאת אותו האדם, למרות כל תוי־פניו השונים. בסימני הגיל אני מכיר את התבגרותי.
בראשונה העליבה אותי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי ברצון מתחמק ממנה, אולי לעֵבר הנצרות, לכל מקום שהוא. בכל אופן היו אלו רצונות עמומים של חולשת־הנוער. כי אני אומר לעצמי בכל האמתות של כתיבה זו – והיא הן תהיה משוללת בהחלט כל ערך, אלו באתי להצטבע בעיני בדבר־מה – אני אומר לעצמי, כי מעולם לא חשבתי ברצינות להתנצר או לשנות את שמי. הענין האחרון נתאמת אפילו ע"י מעשה שהיה. כאשר פניתי בהתחלותי הכאובות עם כתב־יד אל Deutsche Wochenschrift שבוינא יעצני דר' פרידיונג, לבחור לי שם־כנוי ספרותי, שיהדותו תהא בולטת פחות מִשֵׁם משפחתי. אני התנגדתי לכך מבלי שום שהיות ואמרתי, כי בדעתי להקרא גם בימים יבואו בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב־היד. פרידיונג קבלו בכל זאת.
הייתי אז סופר פשוט ותם עם מעט תשוקת־כבוד ובלי גאותנות יתירה.
שאלת היהודים ארבה לי כמובן בכל פנה ושעל. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, למרות מה שעוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת נסיעתי בספרד, שחלה בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תכניתי הספרותית הזאת. הגבור הראשי היה צריך להיות ידידי הנאמן הינריך כַּנַא, שירה בעצמו בברלין בפברואר 1891. דומה אני, כי שאפתי להשתחרר מצִלו ע"י כתיבת הרומן הזה. בתכנית היה שם הרומן “שמואל כהן” ובין רשימותי הקטועות יש בודאי הרבה הנוגעות לתכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר את הנגוד שבין השדרה הסובלת והישרה הנתונה לקלסה של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים במאומה את האנטישמיות, למרות מה שהם הגורמים העקריים האשמים בה. הסביבה של כנא היתה צריכה להיות מתוארת בנגוד לסביבה של קרוביו העשירים.
ה“ניאה פריאה פְּרֶסֶה” הזמינה אותי להיות סופרה בפריז. אני קבלתי את ההצעה, כי מיד שקלתי בדעתי, כמה אוכל במצב הזה לראות וללמוד מן העולם; אך בכל אלה נעצבתי על עזבי את תכנית הרומן.
בפריז נגררתי בלי משים – לפחות בתור מסתכל – אל הפוליטיקה. הסתכלתי בכחות המושלים בעולם. אף נעצתי עיני בחזיון זה אשר שמו: המון. זמן רב לא הבינותיו, פה הגעתי גם ליחס חפשי וגבוה יותר אל האנטישמיות, אשר לפחות לא פגעה בי באפן ישר. באוסטריה או באשכנז עלי לדאוג תמיד, פן יקראו אחרי מלא. פה אני מתהלך בקהל בלי אשר “יכירוני”.
ב“הסתר־פנים” זה יש מן הקובלנא האיומה על האנטישמיים.
את הקריאה האנטישמית "הֶפּ, הֶפּ " שמעתי עד עתה באזני רק פעמים. בפעם הראשונה בעיר מגינצא, בעברי שם למסעי בשנת 1888. בערב באתי למסעדה זולה, שבה נערך גם נשף־נגינה. שתיתי שם כוס שכר, וכאשר קמתי ופניתי אל הדלת דרך השאון ואדי־העישון, שמעתי מאחורי קול נער בקראו " הֶפּ, הֶפּ ". מסביבו קמה המולת־צחוק גסה.
בפעם השנית קראו אחרי “יהודי־חזיר” בעיר בַּדֶן בקרבת וינא, כאשר באתי מביתו של שְׁפֵּידֶל אשר בהִינטֶרבריהל. קריאה זו פגעה בי יותר, באשר זו היתה “סוף־דבר” תמוה לשיחה ששוחחתי עם שפידל, ובאשר צללה באזני על אדמת ה“מולדת”.
בפריז רכשתי אפוא יחס חפשי יותר אל האנטישימיות, אשר החילותי להבינה באפן היסטורי וגם לסלוח לה.
ראשית כל הכרתי את הריקנות וחוסר התועלת שיש בשאיפות ל“הגנה מפני האנטישמיות”. בדקלמציות על גבי הנייר או בחוגים סגורים אין להשיג מאומה. בפעולה שכזאת יש אפילו מה שמעורר גחוך. בלי ספק יש ב“ועדי עזרה” האלה – מחוץ לעסקנים בעלי־פניות וסתם אנשים תמימים – גם אנשים הגונים מאד. דומים הם ל“ועדי העזרה” לאחר – וגם קודם – השטפונות, וגם מצליחים בערך כמוהם. מרת ברתה פון זוטנר העדינה טועה היא – אמנם טעות שנותנת לה כבוד רב – אם היא מאמינה, כי ועד כזה יוכל לעזור. ממש כמו האגודות לשלום. האיש הממציא חומר מפוצץ איום עושה יותר לטובת השלום מאלף מטיפים בעלי כוונות עדינות.
כך בערך עניתי גם לברון לֵיטנברגר כאשר שאלני לפני שלש שנים, איך אני מעריך את פעולת “העתון החפשי” להגנה מפני האנטישמיות. מאומה לא יחשב בעיני. אמנם אז עוד חשבתי כי אפשר לפעול ע“י העתונות וערכתי לפניו תכנית של עתון עממי, הנערך ע”י נוצרי אמתי ואשר תפקידו להלחם בשנאת־ישראל. אך תכניתי היתה בעיני הברון ל. מורכבת ביותר או ההוצאות גדולות יותר מדי. הוא רצה לפעול רק בתפיסת־המועט. נגד האנטישמיות!
אכן כיום ברור לי, כי אותה תכנית, שהיתה אז בעיני מספיקה, לא היתה אלא הצעה חלשה ואוילית.
האנטישמיות גָדלה וגדֵלה עוד – וגם אני.
הנני נזכר עתה בעוד שתי תפיסות שונות של השאלה ופתרונה, שעלו במחשבתי במשך השנים האלה. בערך לפני שנתים חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסיה הקתולית. אני חפצתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי־הכנסיה באוסטריה ולהשיג על ידם כניסה אל האפיפיור ולהגיד לו: עזור לנו מידי האנטישמים ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חפשי ונאה אל הנצרות.
חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – ביחוד אני – ישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לטובת קבלת הדת השלטת. בעצם זהרי יום, ביום ראשון בשעה שתים עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול־פעמונים בכנסית־סטיפן. לא בבושת־פנים, כמו שעשו יחידים עד אז, כי אם מתוך תנועות גֵאות. ומה שהמנהיגים ישארו ביהדותם והם בלוותם את העם עד מפתן הכנסיה ישארו בעצמם בחוץ, – זה ירים את כל הענין וישית לו קו של גלוי־לב גדול.
אנו האמיצים היינו צריכים להיות דור הגבול. אנו היינו נשארים עוד באמונת אבותינו. אך את בנינו הצעירים היינו עושים לנוצרים עוד לפני הגיעם לגיל של החלטה עצמית, בשעה שענין ההתנצרות מקבל כבר צורה של מורך־לב או שאיפה להנשא למדרגה גבוהה. כדרכי תארתי לי את כל הדבר הזה לכל הסתעפותו לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי במשא ומתן עם הארכיבישוף בוינא, בהרהורי־לבי עמדתי לפני האפיפיור – שהם הביעו את צערם הגדול, שאני רוצה להמנות על דגל דור הגבול – ונתתי לסיסמא של התערבות הגזעים שתעבור בטיסה מסוף העולם עד סופו.
אני חפצתי להשיג את בעלי ה“ניאה פריאה פרסה” בעד התכנית הזאת בהזדמנות הראשונה של שיחה בעל־פה. עוד מקודם יעצתי להם מפה עצה, שאילו קבלוה היתה זאת לטובת המפלגה הליברלית באוסטריה. היינו, בערך שנה לפני שתנועת תקון חוק–הבחירה של הסוציאלדימוקרטים קבלה צורה חריפה, הצעתי שהם ידרשו לפתע פתאום במאמר הראשי של הגליון לחג־הלידה את זכות הבחירה הכללית. על ידי כך יכלו הליברלים להשיג מחדש קרקע מוצק בתוך העם ובשכבת הפועלים האינטליגנטים. – התנועה של תקון חוק הבחירה באה אחר־כך מן החוץ והם לא היו מוצלחים בקביעת העמדה.
אכן דעתי לא היתה מכריעה בעיני כותבי המאמרים הראשיים; הם חשבוני רק כאיש השיחה ופיליטוניסטן.
וכך דחה בֶּנֶדיקט, בדברי אתו פה בענין זה, את המחשבה בקשר עם אפיפיור, כשם שבַּכֶר דחה בראשונה את הרעיון של זכות־בחירה כללית.
אבל דבר־מה בתשובתו של בנדיקט ישר בעיני ונגע בנימי לבי. הוא אמר: במשך מאה דורות היו אבותיך קשורים אל היהדות. עכשיו אתה חפץ לראות את עצמך כסיום של ההתפתחות הזאת. דבר זה אינך יכול ואינך רשאי לעשות. אגב: בין כך וכך לא יקבלך כלל האפיפיור לשיחה.
אבל זה לא מנע לא את הנ.פ.פ. ולא את הליברלים באויסטריה, ללכת אחר־כך בכל זאת אל האפיפיור ולבקש ממנו שיעצור בעד התנועה האנטישמית. זה היה החורף, כשנה וחצי אחרי שיחתי עם בנדיקט: בתנאים לא נוחים וכאשר הליכה זו לא היתה לפי הפרינציפים הליברלים. היינו, כאשר הקרדינל שינבּורן נסע לרומא, כדי לבקש מאת האפיפיור, שיגער באותו החלק של האנטישמים שהתחיל להציק לכנסיה ולממשלה. כעת הודו הליברלים למעשה מה שמקודם הכחישו תמיד: זכות האפיפיור להתערב בעניניה הפנימיים של אויסטריה. התוצאה של התבטלות זו היתה מאפע.
אני חשבתי ענין אחר לגמרי: ברית שלום דיפלומטית בדלתים סגורות.
בלי העתון שלי לא יכולתי כמובן לעשות מאומה. מאין יכולתי לקחת את הסמכות? מה יכולתי להבטיח בתור תשלום גמול? שרותו של העתון הראשי הליברלי היה שוה אולי בעיני האפיפיור הפקח לעשות דבר־מה, לצאת בגלוי־דעת או לתת רמזים. אגב שמעתי אחר־כך אִמְרָה בשם ליאו VIII על העתון: חבל שהעתון נ.פ.פ. נערך כל כך יפה.
אחרי עזבי את המחשבה הזאת גמלה בי באופן בלתי ברור ומתחת לסף ההכרה תפיסה אחרת, לא מדינית אלא הסתכלותית. אני בארתיה בבהירות בפעם הראשונה בשיחה עם שְׁפֵּידל, כאשר בקרתיו בקיץ האחרון בהינטֶרברִיהל. אנחנו טיילנו על כרים ירוקים, התפלספנו והגענו אל שאלת היהודים.
אני אמרתי: “אני מבין את האנטישמיות. אנו היהודים נשארנו, אם גם שלא באשמתנו, כגוף זר בתוך עמים שונים. בגיתו קבלנו מספר תכונות שהן למורת רוח לחברה. האופי שלנו נשחת ע”י הלחץ והוא דורש את תקונו ע"י לחץ אחר. למעשה הרי האנטישמיות היא התוצאה של האמנציפציה של היהודים. אך ההמונים, שחסרה להם ההבנה ההיסטורית – לאמור כל ההמונים – אינם רואים אותנו כתוצאה היסטורית, כקרבנות הזמנים הקודמים, שהיו אכזרים ומוגבלי־האופק. הם אינם יודעים, כי אנו הננו כך, יען שכך עשו אותנו בענויים שונים, יען הכנסיה עשתה את ההלואה ברבית לענין בלתי מהוגן לנוצרים ובאשר השליטים הכריחונו לעסוק בעניני כספים. אנו דבקים בכסף, באשר הדיחו אותנו אל הכסף. נוסף לזה הוכרחנו להיות תמיד מוכנים לברוח או להסתיר את קנינינו מפני השוד. וכך נתהוה יחסנו אל הממון. כמו כן שמשנו אנו, עבדיו המיוחדים של הקיסר, גם כעין צנור להשגת מסים. אנו הוצאנו את הממון מידי העם ואחר־כך שדדו מאתנו את הממון או לקחוהו בחזרה מטעם השלטון. בכל המצוקות האלה דבק בנו הכֵּעור, נשתנה האופי שלנו, שבימים מקדם היה גא ונהדר. הן היינו אנשים שידעו להגן במלחמה על המדינה, ואל נכון היינו עַם כביר־הכשרון, אם זה אלפים שנה שהורגים בנו ולא יכלו לנו.
ואולם טעות היא מצד אדוקי הליברליות בחשבם, כי אפשר לעשות את הבריות שוות אלו לאלו פשוט ע"י פרסום פקודה בעתון הממשלתי לחוקים. כאשר יצאנו מתוך הגיתו היינו ונשארנו עוד לראשונה יהודי הגיתו. נחוץ היה לתת לנו זמן־מעבר, כדי להתרגל אל החופש. אך לעם אשר מסביבנו חסרה נדיבות־הרוח הזאת או אורך־הרוח הזה. הוא רואה רק את התכונות המגונות והבולטות של המשוחררים ואין עולה על דעתו, כי המשוחררים היו אנשים שנענשו מקודם על לא חטא. ונוסף לזה נצטרפו עוד האידיאות הסוציאליסטיות של רוח הזמן כלפי הרכוש המתנועע, שהיהודים היו מוכרחים להטפל אליו זה מאות בשנים.
ואולם אם היהודים פונים עורף אל הממון ומתמסרים למקצועות שנאסרו עליהם מקודם, מיד הם גורמים ללחץ קשה במצב הכלכלי של המעמד הבינוני, והיהודים בעצמם נפגעים ראשונה מן הלחץ הזה.
אך האנטישמיות שהיא כוח חזק ושהיא מושרשת בלא יודעים בתוך ההמון הרב, לא תזיק ליהודים. בעיני עלולה תנועה זו להועיל לאופי היהודים. זהו חנוך חוג מיוחד של הבריות ע"י לחץ ההמונים אשר מסביב. ואפשר שהלחץ הזה יביא את החוג להטמע לגמרי בין ההמונים האלה. בני אדם אינם מתחנכים כי אם על ידי חומר הלחץ. גם כאן תתגלה תורת החקוי של דרוין. היהודים יסתגלו לסביבתם. דמיונם לאותם כלבי־הים אשר יד המקרה היתה בהם והשליכתם לתוך המים. הם מקבלים צביון ותכונות של דגים, למרות מה שבאמת אינם דגים. אך בשובם אל היבשה וכאשר הם נשארים בה מספר דורות, הם חוזרים והופכים את סנפיריהם לרגלים.
עקבות לחץ אחד נתונות להמחק רק ע“י לחץ שני”.
שפידל אמר: “זוהי תפיסה היסטורית־עולמית”.
הלילה הלך והחשיך ואני חזרתי אל בַּדֶן. כאשר דהרה הכרכרה דרך המנהרה מאחורי כנסית־המגפה, עברו בדרך שני צעירים, אחד מהם בתלבושת של פרחי־שרי־צבא. דומה אני כי ישבתי מכווץ ושקוע במחשבות. והנה שמעתי ברור את הקריאה מאחורי הכרכרה: “יהודי חזיר”.
חמתי בערה בי. במהירות הסבותי פני מול הצעירים, שכבר התרחקו למדי. אך מיד פג החשק להתגושש עם נערי־הרחוב. אף לא היה בזה עלבון אישי פרטי בשבילי, שלא ידעוני כלל, אלא בשביל החוטם היהודי והזקן היהודי, שהנערים האלה ראו בי בחצי־האפלה מאחורי הפנסים של הכרכרה.
ואיזה הד משונה לתפיסתי ה“היסטורית העולמית”. הצד ההיסטורי העולמי אינו מועיל כאן מאומה.
אחרי חדשי מספר ישבתי לפני הפסל בֶּר לשם עשית פרוטומה שלי. מתוך השיחה נתגלגלו הדברים ואמרנו, כי לא יועיל ליהודים אם הם נעשים אמנים ונקיי־ממון. המארה נשארת. אין אנו עוזבים את הגיתו. אני התלהבתי מאד בדברי ועוד בלכתי הביתה להט הדבר בקרבי. במהירות אותו החלום בכד־המים של האגדה הערבית קמה לפני התכנית של המחזה הזה. דומה אני כי לא הגעתי עוד מרחוב דיקומב עד מגרש פרירה וכבר היה הכל ערוך ונגמר בקרבי.
ביום השני ישבתי וכתבתי. שלשה שבועות מאושרים של שלהבת ועבודה.
אני דמיתי כי ע"י הסערה הדרמטית הזאת אשתחרר ממה שמעיק עלי. להיפך. אני נכנסתי יותר ויותר לעומק הדבר. התחזק בי הרעיון, שעלי לעשות דבר־מה בעד היהודים.
הלכתי בפעם הראשונה אל היכל־התפלה ברחוב ויקטואר, והתפלה היתה שוב בעיני חגיגית ומעוררת־רגש. קוים רבים הזכירוני את ילדותי ואת ההיכל ברחוב־הטבק בבודפסט. הסתכלתי ביהודים אשר פה ומצאתי את הדמיון המשפחתי אשר בפניהם. חֳטָמים נועזים ונלחצים הצדה, עינים נפחדות ומביעות ערמה.
האם אז או כבר מקודם עלתה בדעתי התכנית לכתוב את “מצבי היהודים”?
עתה נזכרתי, כי זה היה כבר מקודם. עוד בסתיו דברתי על זה בוינא. היה בדעתי לבקר את המקומות אשר יד המקרה הפיצה שם את היהודים בקבוצים, ביחוד את רוסיה, גליציה, הונגריה, ביהם, אחר כך את המזרח, מושבות־ציון החדשות, ולבסוף שוב מערב אירופה. מתוך כל התיאורים האמתיים והמדויקים צריך היה להשתקף אסון היהודים אשר היה ללא־חטא. צריך היה להראות שהם אנשים, שמעטים עליהם חרפה בלי אשר יודעים אותם. הן פה נִתנו לי עינים של רֶפּוֹרְטֶר, שהן הכרחיות לתאורים כאלה.
לפני חג הפסח באתי בשיח ושיג עם דוֹדֶה. פעם נתגלגלה השיחה גם על היהודים. הוא הודה, כי הוא אנטישמי. אני בארתי לו את נקודת־המבט שלי ושוב באתי לידי התלהבות. (ממה שאפשר להסיק, שבעצם הנני אדם שהדבור מביאו לידי מחשבה) כאשר אמרתי לו, שברצוני לכתוב ספר על היהודים ולטובתם שאלני: רומַן?
לא, עניתי: טוב יותר ספר בשביל הגברים!
אך הוא ענה: הרומן נושא למרחק גדול יותר. ראה נא: “אוהל הדוד תם” לביטשר סטוי.
ואני עוד הוספתי לנאום עד שנתרגש גם הוא ואמר לבסוף: “כמה זה יפה, כמה זה יפה”.
ע“י כך התחלתי שוב לפקפק בנוגע ל”מצבי היהודים", ושבתי לחשוב על הרומן. אלא שעתה לא היה עוד שמואל כהן – הינריך כַּנַא הפיגורה הראשית. בתכנית הראשונה היה מתעודת הפרק האחרון לתאר את מצבי־הרוח שהקדימו לרצח־העצמי של שמואל. הוא טייל לעת ערב ברחוב אונטֶר דֶן לינדֶן (בברלין) ועל־ידי המות הקרוב הרגיש את עצמו חזק מכל. הוא הסתכל מתוך לעג בקציני הצבא מן הגַּרְדֶה, שהיה יכול להמית מהם את מי שרצה. באותה שעה שֶהחליט לנצל את מותו־מרצונו, היה הוא השליט. הוא גם התהלך גֵא ותקיף, עד שכולם נטו מפניו בלי־משים הצדה. דבר זה נוסך עליו שוב מצב־רוח של שלום והוא הולך בדומיה הביתה ושם קץ לחייו.
בצורה החדשה היה עוד שמואל חלש־האופי אך ידיד אהוב מאד ל“גבור”, שעל פי מקרי־חייו הוא בא לידי גלוי ארץ הבחירה, יותר נכון, הוא מיסד אותה.
על הספינה שצריכה להוביל אל חופים חדשים אותו ואת חֶבֶר שרי־הצבא לחפוש הארץ הוא מקבל מכתב הפרידה מאת שמואל, זמן קצר לפני הפלגת הספינה. שמואל כותב: “נערי החביב והטוב, בשעה שהנך קורא את מכתבי, הנני מת”.
אז שולח גבור הרומן את אגרופו, שהמכתב מתקמט בו, מול לבו. אך ברגע השני אין בו כי אם חֵמה.
הוא נותן צו להפליג. ואַחַר נצב הוא בראש הספינה, במקום שהיא חוצה את המים, והוא מביט נמרצות למרחקים. אֵי־שם נמצאת ארץ־הבחירה.
והוא לוקח את המכתב, המכיל לכאורה כל־כך פיוסי־אהבה וידידות נאמנה, והוא קורא לתוך הרוח: “טפש, מנוול, רשע! חיים אבודים – ושלנו היו!”
* * *
איך באתי מן האידיאות שברומן אל אלו שבמעשה, זה כבר חידה בעיני, למרות מה שזה קרה בשבועות האחרונים. זה אירע בלא־יודעים.
ואולי אין אלו כלל אידיאות מעשיות ואני עושה עצמי לקלסה בעיני הבריות, בדברי אתם ברצינות. ואני מתהלך רק ברומן?
אבל אף כך כדאי לכתוב לזכרון, מה שהגיתי בימים האלה ומה שאני מוסיף להגות.
לפתע פתאום כתבתי באחד הימים מכתב אל ברון הירש, שהִרבה להתענין ביהודים באופן מפליא כל כך וכדרכו של מיליונר. לאחר שנכתב המכתב נשאר עוד מונח במקומו ארבעה עשר יום וארבעה עשר לילה.
לאחר שגם בעבור הזמן הזה נדמה לי שהמכתב אינו מחוסר ענין, שלחתי אותו. וזה נוסח המכתב הזה:
אדוני הנכבד מאד!
אימתי אוכל להתכבד לבקר את אדוני? הייתי רוצה לדבר אתו על אודות שאלת היהודים. אין כאן לא ענין של ראיון עתונאי ולא ענין כסף גלוי או מוצנע. נדמה, שמרבים כל כך לפנות אליו, עד שאין די זריזות לסלק הצדה חשדים מגונים כאלה. כל חפצי הוא לנהל אתו שיחה יהודית־מדינית, אשר תוצאותיה תהיינה אולי מורגשות עוד באותם הימים, שבהם לא הוא ולא אני נהיה עוד בחיים.
משום כך הייתי רוצה כמו כן, שאדוני יקבע לי יום כזה, שבו יוכל להקדיש לשיחה זו שעה או שעתים בלי הפרעה. מפאת עבודתי הרגילה היה לי נעים ביותר היום הראשון בשבוע. ולאו דוקא היום הראשון הקרוב. כפי רצונו של מר.
מה שיש בלבי, יענין אותו. ואף על פי שאין אני מרמז במכתבי זה מאומה, הרי בכל זאת רוצה אני, שלא יַראהו לסביבתו הרגילה – למזכירים וכו'. במטותא יתיחס אליו כאל דבר שבאמון.
אפשר ששמי כבר ידוע למר. ובכל אופן מכיר הוא את העתון, שהנני פה בא כחו.
המוקירו מאד
דר. הרצל
סופר של “ניאה פריאה פרסה”
* * *
זה נוסח המכתב בכתיבה ראשונה, כפי שישנה עוד אתי. אולי שניתי במעט בכתיבה נקיה, כי עוד לא חשבתי לשמור כל זה לזכרון.
פחדי העיקרי היה, שמא ירָאה מכתבי כהתחלה של נסיון מצד עתונאי להוציא ממון מידי מקבל המכתב. והרי אני חפצתי להתראות עם האיש לא בשל כספו, כי אם באשר הוא כוח רב־הערך בשביל המטרה.
עברו כמה ימים. לאחר כך קבלתי את התשובה מלונדון:
82 Piccadilly, W.
לונדון, 20 במאי 1895
לאדון דר. תיאודור הרצל, פריז.
קבלתי את מכתבו פה, במקום שאשהה שני חדשים. אני מצטער איפוא, שעם כל חפצי הטוב נבצר ממני לקבוע לו את הפגישה אשר דרש. אולי יכול הוא להגיד לי במכתב את אשר בדעתו לבאר לי בע"פ, בהוסיפו את המלה “פרטי” על המעטפה אשר ישלח אלי.
יסלח לי על ענותי לו בידי מזכירי, ובשפה הצרפתית, אך מסבת פצע־ציד ישן בידי הימנית אי אפשר לי להחזיק את העט זמן רב.
קבל נא, אדוני, את הבעת רגשותי המיוחדים
מ. די הירש.
* * *
על המכתב הזה עניתי:
24 במאי, 1895
37 רחוב קַמבון,
אדוני הנכבד מאד!
אני מצטער עד מאד על שלא יכולנו להועד פה.
לא קל הדבר לכתוב, מה שהיה בחפצי להגיד לו. מלבד המקרים החיצוניים שיכולים לעלות בגורלו של מכתב כזה הנה שאיפותי, שהן משמשות למטרה כבירה, יכולות לאבד הרבה מערכן ומרעננותן ע“י סקרנות בטלה או גם להפגם ע”י טמטום־המוח של אנשים צדדיים, שנודעו להם במקרה. כמו כן אפשר שמכתבי יבוא לידו ברגע של פזור הנפש ע“י ענינים אחרים, ולא יקראהו בכל העיון המרוכז כפי הדרוש. ואולם אם יענה לי ע”י מזכירו באיזה נוסח נמוסי שמכתבי נתקבל לתשומת־לב, אז לא יהיה לי עוד לעולם דבר אליו. ואולי יהיה להצטער על זאת מצד טובת הכלל.
ואף על פי כן עומד אני לכתוב לו. ואולם, כפי ההלצה הישנה, הנני ברגע זה עסוק יותר מדי, כדי שאוכל לכתוב לו בקצור. למעשה לא הייתי רוצה לשעמם אותו באריכות דברים. כאשר תהיה עתי אתי אציע לפניו תכנית של פוליטיקה יהודית חדשה.
מה שעשה עד עתה זוהי נדיבות רוח שירדה לטמיון, הון עצום שנתבזבז לבטלה. עד עכשיו היה אדוני רק נדיב, כמו Peabody 2. ואני רוצה להראות לו דרך, למען יהיה למעלה מזה.
אל נא יתן את לבו להאמין, כי הנני בעל־מחבר של תכניות או שוטה מסוג חדש, אם גם האופן, שבו אני כותב אליו, שונה הוא מעט מן הרגיל. הנני מודה מראש, שאולי טועה אני. ואין אני אוטם אזני משמוע פרכות.
לגמרי איני משלה את נפשי כי אצליח תיכף להוכיח לו את צדקת השקפותי, כי מן ההכרח שאדוני ישנה מקודם מחשבות מִסְפּר משלו. אני רק דורש את כל עיונו המלא, למרות מה שהנני, כפי המשוער, איש זר לו. מניח אני כי בשיחה הייתי כופה אותו לעיון. בדרך של מכתב דבר זה קשה יותר. מכתבי מונח בין אחרים על שולחנו ואני משער, שאדוני מקבל בכל יום מכתבים למדי מאת קבצנים, פושטי־יד, חונפים ואלה אשר עניני הצדקה הם להם כתעשיה. לכן אשים את מכתבי במעטפה שניה אשר עליה הכתובת: מכתבו של דר. הרצל. ואני מבקשו לשים את המכתב הזה הצדה ולפתוח אותו רק אז, כששעתו תהיה פנויה לגמרי ודעתו צלולה. כמו שהייתי רוצה בכך בשביל שיחתנו שנתבטלה.
המוקירו מאד
דר. הרצל
* * *
גם במקרה זה אין להשען בהחלט על הכתיבה הראשונה שבידי. נדמה לי עתה, שבשעת ההעתקה שניתי
אילו מבטאים. בקצור, זה היה התוכן, ושוב הציקה לי הדאגה, שמא הירש או אחר הצופה לו מעל השֶכם יחשבני למחפש־ממון.
בימים הקרובים הכינותי את התזכיר. פתקאות רבות כוסו בהערות. כתבתי אגב הליכה, בבית־המורשים, במסעדה, בתיאטרון.
בלי משים קבל הענין שפע של פרטים.
באמצע ההכנות האלה הפתיעני הירש במכתב שני:
לונדון 26 במאי
לאדון הרצל, רחוב קמבון 37 פריז.
קבלתי את מכתבו משלשום. יכול הוא, אם עדיין לא ערך את תזכירו הארוך, להמנע מעבודה זו. בעוד ימים אחדים אסע פריזה ואשהה שם 48 שעות, והוא ימצאני ביום הראשון הקרוב (2 ביוני) לרשותו, בשעה עשר וחצי לפני הצהרים, ברחוב אלישע מספר 2.
קבל נא, אדוני, את הבעת רגשותי המיוחדים
מ. די הירש.
המכתב הזה גרם לי קורת־רוח, באשר נוכחתי כי ידעתי להעריך את האיש כהלכה, וכי קלעתי אל הנקודה רפת־ההתנגדות. ברור, כי השפיעה עליו האמרה, שהוא יכול להיות יותר מאשר.Peabody
עכשיו הרביתי עוד יותר להכין לי רשימות והן הגיעו לצרור עבה בשבת לפני “פְּפִינְגְסְטֶן”. אז חלקתי אותן לשלשה חלקים: מבוא, הרמת הגזע היהודי, הגירה.
אני העתקתי את ההערות בכתב נקי והיו לעשרים ושנים עמודים כתובים צפופות, למרות אשר השתמשתי רק בראשי־פרקים: מלות־עזר לזכרוני לשעת השיחה. מוכרח אני תמיד להכניס בחשבון את בישנותי בתחלת־שיחה.
בשיג ושיג שהיה לי פה עם אנשים מהוללים או מפורסמים הייתי לעתים קרובות מגוחך מפאת מבוכתי. בבקרי פעם בשעת כהנו במשרת מיניסטר, את שפילר, מי שבודאי איננו “חד בדרא” (למרות שהוא המציא את esprit nouveau), הביאני לידי מבוכת־בישנות הראויה למנוד־ראש.
ביום הראשון בשבוע, שחל בו חג “פפינגסטן”, התלבשתי בקפדנות מוצנעה. יום קודם נשאתי בכונה זמן מרובה כפפות חדשות, למען תהיינה עוד חדשות אבל שלא יכירו בהן כי נקנו זה עתה. אין להראות לעשירים כבוד יותר מדאי.
נסעתי אל רחוב אלישע. ארמון. חצר־התפארת, המדרגות הצדדיות הנהדרות – וביחוד המדרגות העיקריות – עשו רושם. העושר משפיע עלי רק בצורת היופי. ופה היופי היה אמתי בכל. תמונות עתיקות, שיש, שטיחים בצבעים כבושים. חזיז ורעם! איש מאתנו איננו חושב על המסקנות האלה. כשהוא מדבר בגנות העושר פה היה באמת לכל התכונה סגנון כביר, ואני הייתי נדהם מעט בשעה שנמסרתי מרשותו של משרת אחד לרשות משנהו.
כאשר רק נכנסתי אל אולם הבילַרד, יצא הירש מתוך חדר־הכתיבה שלו, הושיט לי ידו מהר ומפוזר כמו למכר ישן, בקשני לחכות מעט ושוב נעלם.
ישבתי והתבוננתי בצורות־טַנַגְרָה אשר בארון הזכוכית. ואני חשבתי: נדמה, שהברון העמיד לו פקיד לטוב־טעם.
עתה עלו באזני קולות מתוך החדר הסמוך והכרתי קולו של אחד מפקידיו לעניני הצדקה, אשר שוחחתי אתו חטופות פעם בוינא ופעם פה.
אי־נעים היה לי, שזה יראני בצאתו מן החדר, אולי עשה זאת הירש בכוונה. אני חייכתי בחשבי זאת, כי לא היה ברצוני להיות תלוי בו. או שהוא ילך בדרך שאני מתוה או שאעזבנו לנפשו. ברוחי היתה אפילו מוכנה התשובה במקרה אם במשך השיחה היה מציע לי לקבל משרה אצל יק״א: “משרה אצל אדוני? לא. – אצל היהודים? כן!”
עכשיו יצאו שני הפקידים. לזה שהכרתי הושטתי את ידי. ואַחַר אמרתי אל הברון: “היש לו שעה בשבילי? אם אין לו לפחות שעה מוטב לי שלא להתחיל כלל. זמן כזה דרוש לי רק כדי לרמז, כמה דברים רבים יש לי להגיד”.
הוא חייך: “התחל נא, אדוני”.
אני הוצאתי את רשימותי: “כדי להביא סדר בענין שאני רוצה לדבר בו, הכינותי קצת את החומר”.
כאשר דברתי רק חמשה רגעים נתן הטיליפון אות. אדמה כי זה היה מוכן מראש. אני חפצתי עוד קודם להגיד לו, שאין מן הנחיצות להכין שיקראו לו באופן בדוי; שיגיד גלויות אם הוא פנוי. – ואולם הוא אמר לתוך הטיליפון, שאין הוא עכשיו בבית בשביל מישהו. בזה הכרתי כי אחזתי בו. הוא גלה בזה את מצפוניו.
אני הרציתי איפוא:
"הדברים שאני רוצה להגיד לו ירָאו בעיניו במקצתם לפשוטים ביותר וגם במקצתם לדמיוניים ביותר. ואולם את הבריות מנהלים בדברים של פשטות ודמיון. נפלא הדבר וגם גלוי וידוע, מה דל הוא השכל שבו שולטים בעולם.
והנה לא היה כלל ענין שלי להתעסק בשאלת היהודים. הרי גם אדוני לא חשב בראשונה להיות פטרונם של היהודים. אדוני היה שולחני, עשה עסקים גדולים; לבסוף הוא נותן את דמו ואת כספו לענינם של ישראל. – כן הייתי אני בראשונה סופר, עתונאי, לא שמתי לבי ליהודים, אך נסיונותי, הסתכלויותי, הלחץ של האנטישמיות שהלך וגדל הכריחוני להפנות אל הענין.
טוב. יש לי איפוא הזכות לדבר בענין זה.
על תולדות היהודים, שאמרתי להתחיל בהן, לא אדבר. הן ידועות. רק דבר אחד מוטל עלי להדגיש. מפאת הפיזור של אלפים שנה נשארנו בלי הנהלה מדינית מאוחדת. ואולם דבר זה הוא בעיני הגדול שבאסונותינו. דבר זה הזיק לנו יותר מכל הרדיפות שבעולם. על ידו ירדנו בפנימיותנו, נתקלקלנו. כי לא היה איש – ויהא מתוך אהבה עצמית של השליט – שיחנך אותנו לאנשים מהוגנים. להיפך. לחצו אותנו להתעסק בכל מיני פרנסות מגונות, החזיקונו בתוך הגיטו, במקום שמתוך חוסר־מרחב ירדנו פלאים; וכאשר פתחו את שערי־הכלא, הנה דרשו מאתנו לפתע פתאום, שנתנהג תיכף על פי כל הרגלי־החירות.
ואילו היתה לנו הנהלה מדינית מרוכזת, שאת נחיצותה אין צורך כלל להוכיח, ושאין בשום פנים לחשוב אותה כבאת־כח של אגודת סתרים – אילו היתה לנו הנהלה כזאת, יכולנו לגשת לפתרון שאלת היהודים. מלמעלה, מלמטה – מכל הצדדים.
בהתאם למטרה אשר היינו מציגים לנו, בהיות לנו ראש ומרכז, היו גם האמצעים.
שתי מטרות באות בחשבון: השָאר או צֵאת.
לשתיהן דרושים אותם הדרכים של חנוך העם. כי גם אם נצא, יארך הזמן עד שנגיע לארץ הבחירה. למשה היו דרושות ארבעים שנה. אנו נצטרך אולי עשרים או שלשים שנה. בכל אופן באים בינתים דורות חדשים, שעלינו לחנכם לנו.
והנה בשביל החנוך רצוני ללכת מיד בדרכים אחרים מאלה, שאדוני הלך בהם.
ראשית כל פוסל אני את יסוד הצדקה, כיסוד שוא מעיקרו. אדוני מגדל פושטי־יד. אופיני הוא, שבשום אומה ולשון לא רבו כל כך מעשי צדקה ומספר פושטי־יד כמו אצל היהודים. בולט הדבר, שיש קשר בין שני החזיונות האלה. הצדקה מקלקלת את אופיו של העם".
הוא הפסיקני: “אמנם צָדק מאד”.
אני המשכתי:
“לפני שנים שמעתי כי לנסיונותיו עם היהודים בארגנטינה לא היו כל תוצאות או תוצאות רעות”.
“האם רצונו שאענה לו באמצע, אם יש לי מה להשיב עליהם”?
“לא, נעים לי יותר אם ירשני להציע את כל גופה של השקפתי. יודע אני, כי פרטים ידועים לא יתאימו למציאות, כי עד עתה לא אספתי מספרים ופרטים. יתנני להרצות לפניו את הפרינציפים שלי”.
מכאן ואילך רשם לו הירש בפנקס קטן את הערותיו.
אני אמרתי: “ספרו לי, כי היהודים שלו בארגנטינה מתנהגים שלא כשורה. פרט אחד הפליאני, זה היה – בית משונה שבנה לראשונה”.
הירש העיר: “לא נכון. זה לא נבנה ע”י האכרים שלי".
"טוב הדבר. אך בכל אופן לא היה צריך להתחיל באותו אופן שכבודו התחיל. הוא סוחב שמה את יהוּדי־המחרשה האלה. הם מוכרחים להאמין, כי יש להם גם להבא זכות על תמיכה מצדו, ודבר זה אינו עלול לחזק את חשק־העבודה. מה שעולה לו יהודי־אקספורט שכזה, אין הוא שווה. וכמה אכסמפלרים בכלל יכול הוא להעביר? חמשה עשר אלף – עשרים אלף! – – ברחוב אחד בשכונת ליאופולד בוינא גרים יותר. לא, אמצעים המכוונים ישר להסעת המוני אדם אינם בכלל בנמצא. הוא יכול לפעול רק בעזרת אמצעים מסובבים.
כדי למשוך את היהודים אל הקרקע, עליו לספר להם אגדה על השגת זהב. באופן דמיוני אפשר לנסח אותה כך: מי שחורש, זורע וקוצר, מוצא זהב באלומה. הרי זה כמעט אמת. אך היהודים יודעים, כי זאת תהיה חתיכה קטנה מאד. ולכן היה יותר נכון אילו הגיד: מי שינהל את המשק שלו על צד היותר טוב יקבל פרס גבוה מאד.
אך אין אני מאמין, שאפשר להעביר את היהודים אל הקרקע בארצות מגוריהם כעת. האכרים יהרגו אותם במוטות־הדיש שבידיהם. אחד הקנים העיקריים של האנטישמיות בגרמניה היא מדינת הסן, ושם היהודים הם אכרים זעירים.
בעשרים אלף יהודי ארגנטינה שלו עוד לא הוכיח מאומה, גם אם הם מתנהגים כשורה. אך אם הנסיון לא יצלח, אז הביא ראיה איומה נגד היהודים.
די בבקורת. מה לעשות?
אם להשאר ואם לצאת הנה עלינו ראשית כל להרים את הגזע באשר הוא שם. צריך לעשותו אמיץ קרָב, שש־עבודה ותם־דרך. אחר כך לצאת – אם זה הכרחי.
להרמה זו אפשר להשתמש באופן טוב יותר בכספיו מאשר השתמש עד כה.
במקום לקנות את היהודים בתור יחידים יותר טוב שיקבע במדינות העיקריות של האנטישמיות פרסים ענקיים: בשביל actions d’éclat, בשביל מעשים של יופי מוסרי רב, בשביל אומץ־רוח, מסירת־נפש, בעד מדות טובות, מעשים כבירים באמנות ובמדע, בעד הרופא המצטיין בימי מחלות מתדבקות, בשביל איש־הצבא, בשביל ממציא רפואה, או אמצעי לטובת הרבים, אחת היא באיזה מובן, – בקצור, בעד כל דבר גדול.
ע"י הפרסים משיגים תועלת כפולה: ראשית תקנת הרבים, שנית הפרסום. מכיון שהענין הוא בלתי שכיח ומזהיר, לכן ידברו בו בכל מקום. כך ידעו שיש גם יהודים טובים והם רבים מאד.
אך חשובה בעיקר התוצאה הראשונה: השבוח. הרי לא היחיד המקבל את הפרס הוא העיקר. חשובים בעיני יותר האחרים, שהם יתאמצו להצטיין, כדי שיזכו להשיג את הפרס. כך יתרומם המצב המוסרי – – "
עכשיו הפריעני באי־סבלנות:
“לא, לא, לא! אין אני רוצה כלל לרומם את המצב. כל האסון בא מזה, שהיהודים מתאמצים להגיע למדרגה גבוהה. יש לנו אינטליגנציה יותר מדי. מגמתי למנוע את היהודים מן השאפנות הזאת. אל יתקדמו במהירות כזאת. כל השנאה מקורה בזה. – ואשר לתכניותי בארגנטינה הנה גם בזה אין ידיעותיו נאמנות. נכון הדבר, שבתחלה קבלתי ריקים ופוחזים, שהייתי ברצון משליך אותם אל הים. אך עתה יש שם כבר אנשים טובים למכביר. ומגמתי היא, כאשר המושבה תצליח, לשכור ספינה אנגלית יפה, להזמין מאה עתונאים – אותו אני מזמין כבר היום – ולנסוע אתם לארגנטינה. אכן הדבר תלוי בטיב היבול. אחרי שנים טובות אחדות יכולתי להוכיח לעולם, כי היהודים מוכשרים בכל זאת להיות אכרים. ואולי תהיה מזה נסִבה, כי יתנו להם גם ברוסיה לעבוד בשדה”.
ועתה אמרתי אני: “לא הפסקתי את דבריו, אם כי עוד לא גמרתי את דברי. חפצתי לשמוע את מה שבדעתו לעשות. אך רואה אני, כי אין תועלת אם אוסיף ואבאר לו את מחשבותי”.
עתה אמר הוא ברצון רב, כאילו בקשתי משרה בבית־הבנק אשר לו: “אני רואה, כי אדוני הוא איש נבון”.
אני חייכתי לתוך עצמי. ענינים כאלה, כמפעל שלי, הם למעלה מן האהבה העצמית. אני עוד אראה ועוד אשמע דברים שונים.
והירש הוסיף לדברי־התהלה שלו: “אבל יש לו המצאות דמיוניות”.
אז קמתי ואמרתי: “האם לא הגדתי לו מראש, שדברי יהיו בעיניו פשוטים ביותר או דמיוניים ביותר? הוא אינו מכיר את כחו של הדמיון, ואינו יודע כי רק מתוך מצפה גבוה אפשר להסתכל במסעות הגדולים של בני האדם”.
הוא אמר: להגר זהו הדבר היחידי. יש די ארצות לקנות".
ואני כמעט צעקתי: “כן, אך מי אומר לו, שאין ברצוני להגר? פה זה כתוב, ברשימות אלו. אני אלך אל קיסר גרמניה; והוא יבין אותי, כי הוא חֻנך לשפוט על ענינים גדולים…”
בדברי את הדברים האלה מצמץ הירש בעיניו באופן ניכר. האם העזות שלי עשתה עליו רושם או מגמתי לדבר עם קיסר גרמניה? אולי שתיהן. – אני שמתי את רשימותי בתוך כיסי וסיימתי:
“אל קיסר גרמניה אגיד: תן לנו לצאת! זרים אנו; אין נותנים לנו להטמע בין העמים, גם אין ביכלתנו לעשות את הדבר הזה. תן לנו לצאת! אני רוצה להודיע את הדרכים ואת האמצעים, שבדעתי להשתמש בהם, כדי שלא תבוא הפרעה כלכלית וכדי שלא תשם הארץ מאחרינו”.
הירש אמר: “מאין יקח את הכסף? רוטשילד יתחייב לתת חמש מאות פרנק”.
“הכסף?” אמרתי בצחוק ובמרי “אני אסדר הלואה לאומית יהודית של עשרה מיליון מרק”.
“פנטסיה!” חייך הברון. “היהודים העשירים אינם נותנים כלום. העשירים הם רעים, הם אינם נותנים לבם אל מצוקותיהם של העניים”.
“ברון הירש, הוא מדבר כמו סוציאליסט!”
“וגם הנני אחד מהם. אני מוכן לתת מיד את כל אשר לי, אם גם האחרים יהיו מוכרחים לעשות כזאת”.
אני לא התיחסתי להלצה נאה זו ברצינות יותר מאשר חשב הוא בעצמו ונפרדתי ממנו. הוא עוד אמר:
“זאת לא היתה שיחתנו האחרונה. כאשר אשוב עוד פעם מלונדון אתן לו אות”.
“מתי שאדוני רוצה”.
ושוב עברתי על המדרגות היפות ועל החצר הנהדרה. לא הייתי מאוכזב אלא במצב של התעוררות. בכללו אדם נבון, נעים, פשוט – דרך משל, אוהב כבוד! – אבל אפשר היה לי לעבוד אתו. הוא עושה רושם שאפשר לבטוח בו למרות כל תקיפותו.
בבואי הביתה סער בי רוחי ואשב תיכף אל שלחן הכתיבה.
* * *
וינא, 16 באפריל 1896
פה הפסקתי את התיאור המסודר, כי באו כמה שבועות של כתיבה שאין כדוגמתה, שבהם לא עצרתי עוד כח להביא את המחשבות אשר הסתערו עלי לידי כתיבה נקיה. אני כתבתי בלכתי, ברחוב, על יד השלחן, בלילה, כאשר מחשבותי עוררוני בסאון מתוך שנתי.
על הפתקאות רשום יום כתיבתן. משולל אני את הפנאי להעתיקן, אני התחלתי את הספר השני, כדי לרשום מדי יום ביומו מה שראוי לכך. וכך נשארו הפתקאות מונחות. כעת אני מבקש את אבי הטוב, כי יעתיקן למעני לתוך הספר הזה באותו הסדר שבו נתהוו. יודע אני כעת ואף ידעתי במשך כל הזמן הסוער שבו חוללו, כי דברים רבים שכתבתי הם משונים ודמיוניים. אך אין אני מביאם בכור הבקורת העצמית, כדי שלא ליטול ממעוף הדמיונות האלה את נשמתם. אני אמרתי אל לבי, כי בשביל הבקורת המזקקת יהא עוד פנאי גם לאחר כך.
ברשימות האלה יש אשר מדינת היהודים מופיעה כמציאות ויש אשר היא נחשבת כחומר לרומן, כי אז עדיין לא באתי בלבי לידי החלטה מוצקה, שאעיז לפרסם את הרעיון כהצעה רצינית.
כך יש לבאר כהלכה את הקפיצות ברשימות האלה, בשעה שהיה העקר בשבילי שלא לתת לשום מחשבה להעלם. אפילו בספר השני נגררתי עוד פעמים אחדות אחרי צורת הרומן.
בשבילי בכל אופן, ואולי גם בשביל אחרים, יהא ענין בימים יבואו אפילו לדברים הדמיוניים במחשבות־פתאום האלה. היום, לאחר שהנני קובע הגבלות אלו, שהבינה דורשת אותן ושהן הכרחיות בכל אופן, הנני מוסר את הרשימות להעתקה בידי אבי היקר. כי אפשר שהיום עשתה התכנית צעד בעל ערך היסטורי להגשמתה. הכהן הֶכלר, שנסע לקרלסרוהי כדי לרכוש לרעיון את הדוכס הגדול ועל־ידו את הקיסר, מטלגרף, שעלי להיות מוכן לנסוע לקרלסרוהי.
* * *
מכתב שלישי אל ברון הירש, פריז.
יום שני של פפינגסטן, 3 ביוני 1895
אדוני הנכבד מאד!
כדי להמנע מן esprit de l’escalier הכינותי לי רשימות לפני לכתי אליו.
בשובי הביתה ראיתי כי בדברי אתך הגעתי עד עמוד 6, ואני הכינותי 22 עמודים. בשל אי־סבלנותו הכיר רק ראשי פרקים; היכן ואיך מגיע הרעיון לידי פריחה, – זה עוד לא נודע לו.
אין דבר. כי ראשית איני מצפה להסכמה מהירה. ושנית אין עתידות תכניתי תלויות רק בו.
אכן, לטובת הקצור, הייתי משתמש בו בתור כח ידוע שישנו בעין. אך גם אז היה יכול להיות רק אותו הכח, שבו הייתי רק מתחיל להגשים את רעיוני. יש עוד כחות אחרים. לבסוף וראשית־כל הלא יש ההמון היהודי אשר אדע למצוא דרכים אליו.
עטי זה הוא כח. אדוני יוכח מזה אם אשאר חי ובריא – והגבלה זו הרי קיימת גם בשביל אדוני במפעלו הוא.
אדוני הוא היהודי הגדול רב־הממון, אני הנני היהודי איש־הרוח. מכאן באים ההבדלים באמצעים ובדרכים. ישים נא אל לבו, כי עד עתה אי אפשר היה לו לשמוע על נסיונותי, באשר הנסיון הראשון הרי נעשה אצלו ובביתו. אני הולך ובא.
מובן, כי התיחס אלי באירוניה קלה. כך תארתי לי מראש. כך אמרתי לו בפתיחה. כך מתקבלים רעיונות חדשים. ואגב חסרה לו הסבלנות לשמוע אותם עד סופם. אך בכל זאת אביע אותם בשלמות. אני מקוה כי עוד יזכה לראות בגידולם הנהדר של רעיונותי. עוד יזכור אותו בוקר של יום ראשון לפפינגסטן זה, כי אני חושב שהוא, למרות כל האירוניה, איש בלי משפט קדום ומסוגל לקלוט תכניות גדולות, וגם נסה לעשות רבות בשביל היהודים – לפי דרכו. אך האם יבינני באמרי לו, כי המיתודות שלו הן מופרכות בהחלט ע"פ כל מהלך ההתפתחות של האנושיות? הא כיצד, רצונו לצמצם חוג עצום של בני אדם על גובה ידוע, ולא עוד אלא גם להורידם ממנו? Allons donc!. הרי יודעים אנו את התקופות השונות שבהן עבר המין האנושי שלנו מן המצבים הכי ראשונים עד התרבות. הדרך עולה תמיד למעלה, למרות הכל, למעלה־למעלה ותמיד אל על, אל על! יש גם נסיגות לאחור. אמנם כן, אין זו מליצה בעלמא. זקנינו היו תוהים ומשתוממים, אילו קמו לתחיה; אך מי יחפוץ לגרום באופן מלאכותי לנסיגה אחורנית – מלבד מה שזה מן הנמנע. היאמין מר, שהמונרכיה והכנסיה לא היו מוציאות אותו אל הפועל – אילו היה אפשר? ואילו אמצעים יש בידי הכחות האלה לשלוט על חיי האדם ועל נשמתו! מה הם אמצעי כבודו לעומתם? לא, אם ההצלחה תאיר לו פנים, יצליח לכל היותר לעכב לשעה קלה את ההתפתחות ואחר־כך תבוא הסופה הגדולה ותעקרו מן השורש.
היודע מר, כי הפוליטיקה שלו ריאקציונית היא באופן קשה – גרועה מזו של האוטוקרטים הכי מוחלטים? לאושר הדבר אין כחותיו מספיקים לעשות גדולות. כוונתו בודאי לטובה parbleu, Je le sais bien. הרי משום כך רוצה אני להראות לו את הכוון לרצונו. אל יתן את לבו להיות נגדי מפאת שאני צעיר ממנו לימים. בשלשים וחמש שנות חיי מגיע האדם בצרפת למשרת מיניסטר ונפוליאון היה בשנותיו אלה לקיסר.
הוא הפסיקני בלעג המנומס שלו. עדיין אפשר לבטל בשיחה את רכוז נפשי. אין לי עוד די עוז־הבטחון, ואולם הוא עוד יגדל בי, באשר הוא הכרחי, אם רוצים להדביר מכשולים, לזעזע קרי־הרוח, לזקוף מדוכאים, להלהיב עם פחדן שירד ממדרגתו ובאותה שעה לכלכל ענינים עם שליטי העולם.
אני דברתי על צבא ואדוני הפסיקני כבר כאשר רק דברתי על החשול (המוסרי) אל המהלך הצבאי. ואני נתתי להפסיק את עצמי. ובכל זאת כבר ערכתי את התכנית גם בשביל הפרטים האחרים. את כל התכנית. יודע אני כל מה שדרוש לזה. ממון, ממון, ממון; אמצעי־הובלה, צרכי־מזון להמונים גדולים (ואין להבין בזה אכילה ושתיה כמו בזמנים הפשוטים של משה רבנו), חזוק המשמעת, ארגון המחלקות, חוזים להגירה עם ראשי הממשלות, חוזי־המעבר עם ממשלות אחרות, חוזי־ערבות עם כולן ובנין ערים ושכונות חדשות ונהדרות; ולפני כל זה התעמולה הכבירה, פרסום הרעיון ע"י עתונים, ספרים, קונטרסים, נאומים והרצאות, תמונות, שירים. כל זה יוצא מתוך מרכז אחד המכיר ברורות את המטרה וצופה למרחוק. ואולם הייתי צריך סוף־סוף גם להגיד לו באיזה דגל אני בוחר ואיך אני פורש אותו לעין העולם. ואז היה אדוני שואל אותי בלעג: דגל מה הוא? כלונס עם חתיכת בד? – לא, אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה.
בשביל הדגל הם חיים ובשבילו הם גם מתים. יותר מזה, זהו הדבר היחידי, שהם נכונים למות בשבילו, אם מחנכים אותם לכך.
האמן נא לי, אדוני: את הפוליטיקה של עם שלם – ביחוד אם הוא מפוזר בכל העולם – אפשר לעשות רק באותם הגורמים אשר לא ימַּדו ולא ישָקלו, שהם מרחפים באויר מלמעלה. היודע מר, ממה נתהותה מלכות אשכנז? מן חלומות, שירים, הזיות ופסים שחורים־אדומים־צהובים ובזמן קצר. ביסמרק רק הניע את האילן אשר שתלוהו אנשי־הדמיון.
הא כיצד? אין אדוני מבין את אשר לא יִמַּד ולא ישקל? ומה היא הדת? ישים נא אל לבו את תלאות היהודים זה אלפים שנה בעד הפנטסיה הזאת. כן, רק הצד הדמיוני שולט באדם. ומי שאין לו אחיזה בטיב הדברים האלה הוא יכול להיות אדם מעולה והגון ומיושב בדעתו ואפילו חונן־דלים בסגנון גדול מאד: אך הוא לא ינהג את בני האדם ולא ישאיר אחריו רושם כל־שהוא.
ובכל זאת דרוש קרקע מוצק לדמיונות העם. מאין לו ההשקפה, כי חסרות לי אידיאות מעשיות בהחלט בנוגע לפרטים? ואמנם אף הפרטים הם עוד ענקיים למדי.
המסע לארץ הבחירה הוא למעשה עסק של הובלה כביר, שאין דומה לו בעולם החדיש. מה, טרנספורט? כאן תסבוכת של כל עסקי בני האדם, שהם יאחזו זה בזה כגלגלים בעלי־שינים. וכבר בפסיעות הראשונות של העסק הזה תהא עבודה למכביר בשביל ההמון המתפרץ של אנשינו הצעירים; כל אותם המהנדסים, האדריכלים, הטכנולוגים, הכימאים, הרופאים, עורכי־הדין, שיצאו בשלשים השנים האחרונות מן הגיתו והאמינו, כי ימצאו את לחמם ואת מעט הכבוד מחוץ לתחום הסחר־מכר היהודי; ושהם עומדים עתה להואש ושהם עלולים כיום להיות פרוליטריאט רוחני קשה, אלא שאני אוהב אותם בכל לבי והייתי רוצה להגדיל את מספרם, כשם שאדוני רוצה להפחיתו, מפני שבהם רואה אני את הכח היהודי שלהבא, שעוד לא בא לידי גלוי. בקצור, אנשים הדומים לי.
ומן הפרוליטרים האלה של ההשכלה אני מתקין את ראשי־המטות ואת הפלוגות של הצבא המחפש ומוצא וכובש את האדמה.
כבר יציאתם מן המדינות האנטישמיות תחולל מעט אויר במעמד הבינוני ותקל את הלחיצה.
האם לא ברור לאדוני, כי בבת אחת משיג אני למטרה זו גם את הרכוש וגם את העבודה של היהודים? ואף את התלהבותם, כאשר רק יבינו את המטרה.
כמובן, שכל אלה אינם אלא קוים כוללים, אך מניין לו לאדוני, כי לא ערכתי כבר בתכנית גם את הפרטים? האם נתנני לדבר עד הסוף?
אמנם השעה ארכה. אולי חכו לו, או היתה לפניו עבודה וכיוצא בזה מן המקרים. אך גורל תנועה כזאת שאינה יכולה להיות תלויה במקרים כאלה. ירגע נא אדוני, היא באמת אינה תלויה בהם.
יתעורר בו החפץ להמשיך את שיחתנו, ואני – מבלי שאמתין לו – אהיה תמיד מוכן, למסור לו את ההמשך.
אם ההערות אשר נתתי לו יוסיפו להעסיקו ואם יחפוץ לדבר אתי, אז יואיל לכתוב לי: “בוא ונתראה”. זה מספיק, ואני אבוא ליום אחד לונדונה. ואם באותו יום לא ארכוש את לבו כשם שלא רכשתיו יום אתמול, אז אפרד ממנו בלי צער ובלב שמח, כמו שנפרדתי אתמול. האם נכון אדוני להתערב אתי? אני אוציא לפועל הלואה לאומית של היהודים. האם נכון אדוני להתחייב להשתתף בחמשים מיליון מרק, כאשר אשיג את המאה מיליון הראשונים? בשכר זה אעשה את אדוני לראש.
מה הם 10 מיליארדים ליהודים? הלא הם עשירים מן הצרפתים בשנת 1871, והרי גם בין אלה היו יהודים רבים! – אלא שבשעת הדחק נוכל כבר להתחיל את מסענו במיליארד אחד. כי הוא יהיה רכוש עובד, היסוד למסלות הברזל, לספינות ההגירה ולצי המלחמה שלנו בעתיד. בו נבנה בתים, ארמונות, מעונות לפועלים, בתי־ספר, תיאטרונות, בתי־נכאת, משרדי הממשלה, בתי־כלא, בתי־חולים, בתים לחולי־הרוח – בקיצור נבנה ערים ונרים כ״כ את פוריות האדמה החדשה עד שע"י כך היא תהיה לארץ הבחירה.
הלואה זו תהיה בעצמה לצורה העיקרית של הגירת הרכוש. זהו הגרעין הכספי־המדיני של כל הענין. אולי לא מיותר להדגיש כאן, שכל מה שאני עושה איני עושה אלא בתור מדינאי. אין אני איש העסקים ולעולם לא אחפוץ להיות איש העסקים.
את הכסף היהודי אפשר להשיג חמרים־חמרים בשביל הלואה סינית, בשביל מסלות־הברזל לכושים באפריקא, בשביל כל מיני עסקים של אבינטורה – ובשביל הצורך הכי עמוק, פנימי ומכאיב של היהודים בעצמם לא ימָצא?
עד סוף יולי הנני בפריז. לאחר כך אסע לזמן ארוך מעט לטובת הענין. אך הנני מבקשו לנהוג מנהג שתיקה מוחלטת בנוגע לנקודה זו כמו בנוגע לכל הנקודות האחרות שנגעתי בהן. יתכן, כי פעולותי אינן עוד בעיניו ראויות לחשיבות; ודוקא משום כך הנני מעירו, כי נכבד לי עד מאד, שאדוני לא יגלה דבר.
ולבסוף הנני מבטיחו נאמנה, כי שיחתנו, למרות שלא באה עד תֻמה, היתה רבת־ענין בשבילי וכי אדוני לא גרם לי אכזבה
הנני דורש בשלומו.
בכל רגשות הכבוד
ד"ר הרצל.
* * *
מכאן והלאה ניתנים קטעי־מחשבות, שהם כולם ענין אל מדינת היהודים ושאני משתמש בהם בספר־המדינה שלי: “מדינת־היהודים”.
תאודור הרצל
5 ביוני 1895
מרכז העבודה.
פה רושמים בסדר את מועדי העבודה כמו בבנקים את מועדי הפרעונות של השטרות.
אכר בעל אחוזה גדולה מטלגרף: שלחו נא מחר אלף פועלים (נוסעים בדיוק צבאי ברכבת) – חייט דורש עוזרים. נער רוצה להתלמד סנדלרות. הכל, הדבר הגדול ביותר והקטון ביותר, מתרכז פה. ריזרבואר של העבודה. האגודות המקצועיות, לשכות העבודה נעשות קנין המדינה כמו מסלות הברזל. הבטחה באחריות וכו'.
המזכיר גולדשמידט.
כמו כן משרד להצעות בשביל הרכוש. שם ושם דרושים כספים. שם חסר בית־חרושת לסוכר. שם יש נפט. ובמשרד זה נפגשות ההצעות של מחפשי הכספים עם ההצעות של מחפשי העסקים. אולי צורה של פרסום משרדי. בכל מקום לחסום את הדרך בפני נשך.
* * *
עיקר גדול: העסקים שהם בדוקים ומנוסים, כגון בנקים, רכבת, הבטחה באחריות, אניות וכו' מקבלת המדינה לרשותה אם אין ספק בהצלחתם. (לפיכך לא מסים!)
כל דבר שהצלחתו תלויה במקרה נשאר בידי הרכוש הפרטי, בשביל פרסי־ריוח גבוהים. עסקים שהצליחו משלמים אחר־כך מסים פרוגריסיביים ביחס ישר לגידול ההכנסות. לתת לכל זה צורה אינדיבידואלית, באופן שהאיניציאטיבה הפרטית לא תהי נידונה למיתה.
* * *
בשעה שכבר הכל נמצא במקום החדש במהלכו, אז מתחילה העבודה העיקרית של ההנהלה הראשית. ההגירה צריכה לצאת לפועל באופן הגון ומכובד. אם אחד היוצאים השאיר אחריו מעשי־רמאות אז האגודה אחראית לכך והיא תובעת למשפט את הרמאי במקומו החדש.
כך יהא אפשר למנוע משברים קשים ורדיפות בתקופה מאוחרת של ההגירה. ומזה יתחיל לעלות כבודנו בין העמים.
בשביל היחס הטוב של הממשלות נוכל לשלם בזה, שבמקום שהיינו יכולים להשתמט (ע"י נתינות זרה כמעט בכל מקום) נתרשם כמשלמי־מסים גבוהים ונשמש מקור להכנסות חשובות.
ומה שנפסיד ע“י כך וגם ע”י מכירת נכסי דלא־ניידי במחיר ירוד, נרויח במדה גדושה ע"י עלית־הערך של האדמה שרכשנו במקום החדש בזול.
* * *
אולי עיקר גדול בבניה: בתחלה לבנות באופן קל ודיקורטיבי (למשך 10 – 20 שנים, מלבד מצבות־זכרון) cela attire l’oeil, סגנון של תערוכה. ע"י כך תשאר אפשרות לבנינים חדשים, היינו אפשרות־עבודה מתמדת. ואז יהא צריך לבנות באופן מוצק והדור.
* * *
society of Jews (“חברת היהודים”) תנהל את עסקיה כהלכה, בזהירות של בנקים, ביושר. היא גם תקבע את התעריפים (לקחת את לינקוף) והיא גם תסדר את החוזים של הנחות עם מסלות הברזל בשביל האנשים והמשאות.
גם זאת תהא אחת הצורות להשלים עם יציאתנו מן הארצות האלה, כי אחר כך יתחרטו, יאמרו להשיב אותנו, כמו פרעה. אך אנו לא נשאיר סרחון אחרינו. הֵחֵל כבוד היהודים.
* * *
אוי לנוכלים אשר יאמרו להתעשר בענים של ישראל. בשבילם ננהיג את ענשי הכבוד הכי חמורים. נעשה אותם incapaces לרכישת נכסי דלא־ניידי.
* * *
כי אין לעשות את Society לפנמה.
* * *
אנו נאחד את כל הציונים.
* * *
תקנות לשמירת הבריאות לפני הנסיעה. אלה החולים במחלות מדבקות נרפאים עוד לפני הנסיעה. נכונן בתי־חולים שלפני הנסיעה (בתי־הסגר), מרחצאות, מחסני הלבשה.
* * *
להעמיד אכרים כפי שחיו בהיסטוריה – הוי אומר לזיין את הצבא החדיש בחנית או בקשת.
* * *
הענין הזה ממלא אותי כל כך עד שאני מקשר אתו כל דבר, כדרכו של האוהב אל אהובתו.
אני הייתי היום אצל מזכירו של פלוֹקֵי לטובת החייל של לגיון־הזרים נימיץ, שנמשך אל הלגיון ע"י הבטחות־שוא. בשעה שהמזכיר קרא לפני את ההרצאה הרשמית של מיניסטר המלחמה – ברור שהיתה בלתי מדויקת כדרך המשרדים – חשבתי בלי הרף על הצבא שלנו; איך אחזיק את המשמעת ואמנע בכל זאת מצבים בלתי־אנושיים כאלה.
בערב באופירה אצל טנהיזר.
גם לנו יהיו מקומות נהדרים כאלה בשביל הבאים לראות במחזה. הגברים בפרַק, הגבירות בתלבושת של לוקסוס עד כמה שאפשר. כי בדעתי להשתמש בלוקסוס של היהודים, כמו בכל דבר.
ושוב הרהרתי על התופעה של ההמונים.
הנה הם יושבים פה במשך שעות בלחץ, בלי תנועה, בענויי הגוף! ובשביל מה ולמה? בשביל דבר אשר לא ימד ולא ישקל, שהירש אינו מבין אותו: בשביל קולות! בשביל מוסיקה ותמונות! –
אני אטפל גם במזמורי־שיר נשגבים לחגיגות גדולות בעת הכניסה להארץ.
6 ביוני 1895
נכונים לנו ימי התנגשות קשים: עם פרעה המתחרט, עם שונאים, וביחוד עמנו בעצמנו.
עגל הזהב!
* * *
רק אם נביט תמיד ברצינות ולמרחקים נצליח במפעלנו, אז ירגיש העם תמיד וידע, מה נעלה היא השאיפה
* * *
להחזיק יפה ביד את הצבא!
* * *
כל הפקידים בתלבושת מיוחדה, נאה, כשורה, אבל בלתי מגוחכת.
* * *
מפעל ענקי של עזרה ע"י עבודה.
* * *
בהובלה משתכרים אנו מה שעולים לנו מחוסרי־האמצעים.
אף זה לא בחנם – הם משלמים בארץ בימי־עבודה, וכך הם מתחנכים
* * *
פרסים מכל המינים בשביל מעשים טובים.
* * *
גידול טבק, בתי חרושת למשי.
* * *
להעביר את הרבי מסדיגורא, לעשותו מעין רבן של פלך. בכלל לרכוש את כל אנשי הדת.
הם מוכרחים לחשוב את הדברים שבאלגברא במספרים. יש אנשים שאינם מבינים כי a2+2ab+b2 = 2(a+b). להם אתם צריכים לבאר את הדבר הזה במספרים ידועים.
* * *
גלוי וידוע לפני, כי הדברים הקרובים בתכניתי הם מדויקים כמו הדברים הרחוקים, ואולם דוקא בזה שקרוב (שכל אחד רואה) אסורה השגיאה, שאם לאו יחשבו את הכל לפנטסיה.
* * *
שורת הסדר:
השגת כספים (סינדיקט).
התחלת הפרסום. (שאינה עולה בכסף, כי האנטישמיים ישמחו ואת ההתנגדות של הליברלים אני שובר ע"י איום של התחרות).
קבלת מחפשי־קרקע.
המשך הפרסום במדה הכי גדולה. תשחק אירופה. תחרף, בקצור תדבר.
משא ומתן עם ציון.
קביעת חוזים מוקדמים לרכישת הקרקעות.
הוצאה של שטרי־זכיות על קרקעות (1 מיליארד).
קניה ובניה של ספינות.
המשך קבלת כל הפונים בהצעה, בחינה, חלוקה, חנוך של כל אלה.
התחלת התעמולה בשביל החתימה הגדולה.
הפלגת ספינת־הכבוש עם הרצאת הפרטים לכל העתונות.
בחירת הארץ וקביעתה, ושל הכרכים.
פועלים מרוסיה וכו' מעמידים בינתים את הצריפים בשביל היציאה (בחוף האיטלקי או ההולנדי, בראשונה לעצמם, אחר־כך לצבאות אשר יבואו).
חוזים של חכירה עם מסלות־הברזל, בעסק ההובלה אנו מוכרחים להשתכר הרבה.
התחלת החילופין של חפצים ישנים בחדשים.
הגלגלים המתנועעים כבר מוסיפים להסתובב, עליהם נוספים החדשים זה אחר זה, כפי התכנית, עד שכל המכונה מסתובבת!
אל הקיסר הגרמני (לבקשו פריבלגיה!)
* * *
לעומת זאת אנו ערבים בעד סדר טוב ונותנים surface (אולי בעד רשיון על חתימה פומבית על שטרי־גורל).
7 ביוני 1895
הירש – לפני שמונה ימים עוד הציר הראשי של תכניתי, הוא היום כבר כמות מבוטלת בהחלט, שאני כבר מתיחס אליו בגודל־רוח– – – במחשבותי.
* * *
לקרוא דניאל דירונדא. טֶבֶלֶס מדבר על זה. אני טרם אדעהו.
* * *
לפמליא. – אני מתחיל בכם, מפני שבהתחלה, עד אשר יקומו המחנות, אין אני צריך grand fracas וגם אוכל יותר בבטחה להוציא את הנפש ואת הרכוש של ההמונים. לעומת זאת אם אני מזעזע לראשונה את ההמונים אני מסכן את העשירים.
* * *
כך אוכל לעבוד בזהירות יותר.
* * *
אני הגבר העושה אנילין מן הפסולת.
אני מוכרח להשתמש בהשואות ממינים שונים, כי זהו ענין שאין כדוגמתו.
אני הייתי אצל הירש, אני הולך אל רוטשילד, כמו שמולטקי הלך מדנימרק אל פרוסיה.
* * *
היהודים, מוגי הלב שהתערבו והתנצרו, ישארו כאן. אפילו להם נועיל – הם אז יתפארו בקרבתם אתנו, כשם שעכשיו הם מתביישים בה. אך אנו היהודים הנאמנים נהיה שוב גדולים.
בכל זאת, אף אם אשיג את משפחת ר. אין אני אומר לדחות את ברון הירש המסכן.
אני נותן לו את משרת סגן הנשיא (בהתחשבות עם זכויותיו עד עתה ובאשר הוא מכיר את התכנית).
אגב: אינני חושש שמא יפרסם את שלשת מכתבי – אך בעשותו זאת אמגר אותו, אגרה בו את משולהבי הקוראים ובמחברת אהרוס אותו (דבר זה אודיע לו בשעתו).
אך מוטב שאאחד אותו ואת שאר היהודים הגדולים בכפיפה אחת.
ראשית צריך שבמועצת ההנהלה של society יהיו כל גדולי־הגדולים (בשל הסמכות). אחר כך אני מעמיד את הקמונדים ואת המנדלסונים בתור נשיאי המוסדות המסונפים.
אני מביא אל משפחת ר. ואל היהודים הגדולים את תפקידם ההיסטורי.
J’accueillerai toutes les bonnes volontés
אנו מוכרחים להיות מאוחדים –
– et écraserai les mauvaises –
(אני מאיים ואומר אל מועצת המשפחה).
מכתב טֶבלס (אומץ רוח אינו מספיק). לבֶּר עלי לכתוב, כי אוכל להשתמש בבֶּרִיט שלו.
* * *
מה שבאתי מוינא לגור בפריז ומפריז שוב לוינא היה נחוץ באופן היסטורי כדי שאלמוד את ההגירה.
גידמן! אותך אעשה לרבן ראשון בעיר הבירה. קראתי לך לבוא לגליאון כדי להראות לך באופן מוחשי, עד היכן כוחנו מגיע אף בטבע.
אם בני ר. מסרבים אז אני מוסר את הענין לכלל ישראל. מלבד אורך הזמן יש עוד בשבילי ההפסד, שאני מוכרח לגלות את תכניותי העמוקות ביותר, להעמידן לוכוח (אף של האנטישמיים).
ההפסד בשביל בני ר. יהיה בזה, שהענין יודע ברבים, יתחוללו סערות־חמה (היהודים רוצים לעזוב אותנו!) ואפשר גם מהומות קשות ברחובות, ואולי גם לחיצות ע"י מוסדות המחוקקים.
אני מציל את רכושם או מסכן אותו. ואני משיג את חפצי, באשר עטי נקי ולעולם לא אמכרנו.
דף שני של Bois
אני מביא פתרון שאלת היהודים ע"י הצלת רכוש בני ר. – וגם להיפך.
אבל אין אני תלוי בבני ר. – אך אני מבכר אותם, מפני שאני יכול להשיג את כל הכסף במשך חצי יום אחד, ע"י.simple passage d’écriture
על אדוני להשפיע על אלברט ר. להציע את הענין לפני מועצת המשפחה, ולהזמין אותי להרצאה בפני המועצה (אך לא בפריז, מפני שהסביבה יכולה לעשות עלי רושם).
7 ביוני
בתוך הגן של ארמון המלך.
לבנות מעין ארמון המלך או מגרש־מרקוס.
* * *
לא לדחות שום יהודי. להשתמש בכל אחד כפי הכשרתו או אי הכשרתו, למשל, ללמד גידול סוסים.
הקדמה בגליאון לפני איש־הרבנות ולפני איש־העסקים.
היסטוריה. אי אפשר שייטב המצב, הוא מוכרח להיות רע יותר – עד כדי פרעות.
לממשלות אי אפשר למנוע, אף אם יחפצו. גם סוציאליזם מסתתר מאחורי הרדיפות.
במשך עשרים השנים, “עד אשר ירגישו בדבר”, עלי לחנך את הנערים לאנשי־צבא. אך צבא ממש, החלק העשירי של הגברים – פחות מזה אינו מספיק כלפי פנים.
אך גם את האחרים אני מחנך להיות גברים אמיצים וחפשים, ובעת צרה הם מצטרפים כמתנדבים. חנוך ע"י שירי־מולדת וחשמונאים, דת, מחזות גבורים בתיאטרון, כבוד וכו'.
7 ביוני
יציאת מצרים ע"י משה היא ביחס לזה כמו מחזה של הנס זכס ביחס לאופירה של וגנר.
* * *
אני מוכן לכל: לבכיות על סיר הבשר במצרים, המחולות מסביב לעגל הזהב – גם לכפית־טובה מצד אלה שהם חייבים ביותר להכיר תודה.
לתת לגולדמרק, בְּריל וקומפיניסטים יהודים אחרים (גם מנדל) לחבר המנוני־עם (מרסייז של היהודים). לקבוע פרסים לא נחוץ וגם מגוחך. הטוב שבהם יתפשט בקהל.
יש לשער כי אנו נחבר חוקה דומה לזו של ויניציא ונדע ללמוד מן הנסיונות הקשים של ויניציא כדי להמנע מהם.
בשביל גליאון. – בקשתיכם לבוא הנה, כדי להראותכם עין בעין, עד כמה האנשים פסקו להיות תלויים בטבע.
עיקר ראשון: אני פותר את השאלה ע"י שאני מוצא מקום בטוח בשביל רכוש בני ר., או להיפך.
עיקר שני: אם אני מוציא לפועל את הדבר לא עם בני ר., אני מוציאו כנגדם.
הנוער (גם העניים) מקבל משחקים אנגליים: קריקט, טניס וכו'. בתי־ספר תיכונים על ההרים.
הרמת הגובה המוסרי ע"י פרסים אני עושה בשבילנו – לא כדי להשאר! (ז. א. פרסים שאינם עולים לנו במאומה ויש להם ערך: כמו קרקעות, אורדן וכיוצא בזה).
עיקר: מתקבל כל אחד ממכירי הקודמים שבא, מקרוב או מרחוק.
בראשונה אדבר אתם באופן לבבי ואבחון אותם; אך מאותה שעה שהם מתמנים שוב פוסקת הידידות באופן פרינציפיוני – דבר זה אני אומר להם מראש מטעמים של המשמעת.
אחר מאה שנה יהא צריך להנהיג חובת צבא כללית; אך מי יודע לאן יגיעו אז בציביליזציה.
אנחנו נתרגל לחדול מדבר בזרגונים של היהודים, ב“יידיש־דייטש”, שהיה להם ערך והצטדקות בתור שפה גנובה של אסירים.
יום עבודה של שבע שעות – אני חושב לפי שעה על זה בתור ריקלמה בכל העולם, אבל אולי אפשר להשאירו לעולמים. אם לאו יבוא המשחק הטבעי ויתקן כפי הדרוש.
לכל, למעלה ולמטה: רק לא צרות־העין! בעולם חדש יש מקום לכל…
לכל הפחות עברו שלש עשרה שנה עד שהגעתי אל הרעיון הפשוט הזה. רק עכשיו רואה אני, כמה פעמים הייתי קרוב לרעיון הזה.
“עזרת העבודה” היתה חשובה לי מאד".
* * *
בהקדם: תיאטרון גרמני, תיאטרון בין־לאומי, אופירה, אופירטה, קרקוס, בית־קפה עם מנגינה וכו'.
* * *
לתערוכה של 1900 לשלוח כבר חפצים נהדרים של ריקלמה.
* * *
לכהנים הגדולים תהיה תלבושת הדורה; לצבא הרוכבים מכנסים צהובים, מעילים לבנים. לשרי הצבא שריונות כסף.
* * *
כאשר בחרנו את המדינה וגמרנו את החוזה המוקדם עם השליט הנוכחי, מתחיל משא ומתן עם כל הממשלות, כדי להשיג ערובות.
לאחר כך הוצאה לפועל של המלוה היהודי.
* * *
רוסו חשב, שיש contrat social. זה לא נכון. יש במדינה רק negotiorum gestio.
כך מנהל אני את עסקי היהודים, בלי שקבלתי מהם יפוי־כח, אך לעומת זאת אני נעשה אחראי להם.
* * *
למועצת המשפחה. בשבילכם un simple passage d’ecriture.
ובכל זאת תעשו בהצלה זו של רכושכם את העסק הכי גדול בחייכם.
משום כך רצוני שגם ההמון הגדול של היהודים יהנה מזה במדת־מה. אם ע“י אֶמיסיה שניה, שבה יתחשבו רק עם יחידות של החתימה – ואם ע”י מניות בשביל המתאחזים הראשונים (דרך זה יפה וסוציאלי יותר). את הצורה כבר נמצא.
זהו גם מטובתכם, שאם לאו יתיחסו אחר כך אליכם בשנאה כבושה.
8 ביוני 1895
להעתיק מרכזים ולהובילם ארצה. להעביר ולשתול מחדש חוגים שלמים, כדי שהיהודים ירגישו את עצמם בטוב.
* * *
כל אלה שחטאו נגדי באיזה דבר בזמן מן הזמנים ובשביל כך אינם נועזים לגשת אלי – לחפש אותם ולמנות אותם לפקידות. מפני שאני צריך להיות הראשון הנותן דוגמא ע"י נדיבות־רוח מתוך גדלות־הרוח.
שאלת היהודים צריכה להפתר כצלילי נעילה של סליחה כללית.
אנו נפרדים כאוהבים מאת אויבינו – וזוהי ההתחלה של כבוד היהודים.
לאנשים בגליאון ואחר־כך לפמליא: שימו לב, כי אין אני שוגה בדמיונות, כי אני מכניס בחשבון אך ורק גורמים ממשיים, שאתם יכולים לבחון אותם, ורק בקומבינציה יש מן הפנטסיה.
* * *
אני מאמין באמונה שלמה, כי אכבוש את האנשים. רק פעוטות מתנקמים.
* * *
אם היוצאים ישאירו סרחונות מאחריהם אז ה“חברה” תקבל עליה את האחריות, כמובן, אם הכל יהא ברור ומוכח. אנו נדע להשיג במדינתנו את אשר נוציא פה. זהו חנוך הבריות.
לנהל תיקים של המכתבים הפרטיים שלי. לנהל תיקים בשביל כל האנשים, שיש לי ענינים אתם.
להביא את היהודים מתחת ל“כובע” אחד – זה יהא קשה כקריעת ים סוף, למרות או דוקא מפני שיש ראש לכֻלם.
הסינטור הראשון יהיה אבי.
אל הסינט יכנסו כל היהודים המהוללים אשר ילכו אתנו.
בתוך שיורי־נירות מוצא אני היום במקרה פתקא אחת שכתבתיה בסן סבסטיאן ערב נסיעתי לפריז.
בה כתוב: “ערדלים יהיו לי כמו לסוחר”.
אז ראיתי מראש, כדרכי, את כל ההשתלשלות – רק לא את אורך הזמן ולא את הסוף.
היום אני אומר: אני אנהל ענינים עם אדוני הארץ כאחד מהם.
* * *
לאנשים בגליאון.
אני מעביר לפניכם כעת רק את הצד המוסרי־מדיני ואת הצד הכספי, היינו את המטרה, שאני רואה אותה לפני באותה בהירות כמו את נקודת־המוצא.
לענין הזה יש עוד צדדים רבים אחרים: טכניים, צבאיים, דיפלומטיים, אדמיניסטרטיביים, כלכליים, אמנותיים וכו'.
לפי שעה עליכם להאמין לי, כי גם בנוגע להם יודע אני את אשר לפני וערכתי את תכניותי.
מחלקה בשביל המצאות, שסופריה בפריז, לונדון, ברלין וכו' מודיעים לה תיכף ומיד כל דבר חדש, ושבה בוחנים אותו מצד השמושי והתועלת.
מנהל המחלקה מתחדש כפעם בפעם, למען לא יהפך לפקיד שוקע בשגרתו.
* * *
חגיגות עממיות מאופי אמנותי, éparpillé בכל הארץ, ודוקא מטפוס אחד, למען לא ינהרו ההמונים מתוך לחץ לנקודה אחת. כי כך3 מרגיש ההמון א״ע ברע בשעת חגיגות.
אמנם תהיינה גם חגיגות לאומיות עם מראות יקרי־ערך, מחזות מגוונים וכו'. –
ערך יציאה זו כלפי היציאה ההיא, כמו החקירה המדעית כיום בעד מכרות הזהב של ויטוַטֶרסרַנד אל זו האבנטוריסטית של בְּרֶט הַרְטֶס מקליפורניה.
לשמור על עצמי מפני הפלגה בערכי, גאוה וטפשות, אם יצלח הדבר. ואם לא יצלח תעזור לי הספרות, להעביר את התכונות האלה מנפשי ע"י כתיבה.
יש פרטים שעוד לא אוכל להגיד לכם, באשר ברגע זה עוד אין אני יודע, אם אתם תהיו ידידַי. כי אתם יכולים מעתה להיות או ידידים או אויבים. מצב־בינים חדל בהחלט.
* * *
I תחנת הרוטשילדים.
II " המיליונרים הזעירים.
III " הקטנים (ז. א. פרסום!)
אז יתחרטו II וגם I.
* * *
אני לוקח אתי כל פושטי־יד, כל הסובבים עם מרכלתם. הנשארים, היינו אלה המואסים בעבודה, ילכו לעזאזל.
כאשר הוצאתי את העניים תורגש הקלה, תקל הנשימה.
גם תפארת היהודים לא תוסיף להרגיז. כי כל אלה אשר יבינו את אשר לפניהם יבנו אצלנו את ארמנותיהם.
רק אחר כך תהפך הרגשת ההקלה להרגשת הריקניות – אבל אז אנו כבר בביתנו ויש לנו הצבא שלנו והדיפלומטיה שלנו.
קשה מהכל יהא למצוא בתוכנו דיפלומטים, כי בשביה אבדה לנו המדה של זקיפת קומה טבעית.
לאנשי גליאון:
בני ר. אינם משערים כלל עד כמה הסכנה מרחפת כבר על רכושם. הם חיים בחוג משקר של אנשי־החצר, משרתים, פקידים, עניים ואצילים שוחרי־כסף.
זהו פתרון מפני שאני משביע את רצון הכל.
עניים, עשירים, פועלים, בעלי השכלה, ממשלות ועמים אנטישמיים.
* * *
לפמליא:
אתם נותנים לעני 100 פרנק. אני נותן לו עבודה, אפילו אם אין לי, באופן הגרוע ביותר אני מפסיד 100 פרנק. אלא שאני נתתי לחברה אדם מועיל ואתם אדם ירוד. avec ça שאני יוצר את השוק ביחד עם העבודה!
וכך אנו מרויחים כמו שהקבלנים מרויחים, ואני מרויח הכל כחפצי.
* * *
הרכוש הגדול מגדיל את המצוקה. אנו נתן לרמות אותנו בשעת חילוף נכסי דלא־ניידי הישנים בחדשים, אבל נקבע אפותיקי חוקית ומיופת־זכות בשביל סרחונות שישאירו אחריהם.
ללמוד את ענין התעריפים עם לֵינקוף. אנשים אינם צריכים לעלות לנו יותר מפורטו. יהיו לנו רכבות מיוחדות כמו לקוק ולשרֵיקל. גם את שיטת קוק אלמוד, כדי לברר בחשבוני את הכנסותיו.
* * *
הרכוש היהודי אינו צריך להתחיל בעסקים חדשים.
העבודה היהודית אינה צריכה להמשיך את ההתחרות.
שווי הזכויות כתוב עוד בחוקים, אך למעשה כבר בֻּטל.
אנו מביאים לעולם אינטליגנציה במדה מרובה יותר מדאי ואין לנו בשבילה מקורות פרנסה.
לפמליא:
השקפתי: סוציאליזם אינו אלא שאלה טכנולוגית. חלוקת כחות הטבע ע"י החשמל יבטל. בינתים תקום מדינתנו למופת.
* * *
בנין ערים; בראשונה תעלות, מים, גַז וכו' ואח״כ בנין הבתים.
8 ביוני
אך לא רק לחקות את פריז, פלורנציא וכו' אלא גם לחפש סגנון יהודי, שיבטא את ההקלה ואת החירות.
אולמים מפולשים, חפשים, עליזים, נשאים על עמודים.
לעשות אזורי־אויר בין הערים. כל עיר בנויה כמו בית גדול, המוקף גן.
באזורי־האויר רשאים להמצא רק חקלאות, יער וכו' ע"י כך מונע אני שנהיה שטופי־כרכים, והערים יתראו בזמן קצר כנושבות.
8 ביוני
בערב סעדתי אצל ש… היו הזקנים מוינא. בני אדם אמידים, משכילים, נושאים בעול. הם נאנחים חרש על האנטישמיות, אשר תמיד נגעתי בה בשיחתי.
האיש חושש לליל־ברתולומיאוס חדש. האשה חושבת, שאי אפשר שהמצב ירע עוד יותר. הם התוכחו, אם אי־אשורו של לואיגר לראש־האזרחים בוינא יועיל או יזיק.
בחולשתם החלישו גם אותי. הם אינם יודעים, אבל הם אנשי־גיתו, שקטים. ישרים ופחדנים.
הרוב הם כמוהם. הישמעו ויבינו את הקריאה לחירות ולהיות לבני אדם?
בצאתי הייתי מדוכא ברוחי. תכניתי נראתה לי שוב כמטורפת.
אבל בעצם החולשה אמרתי בלבי: כבר התחלתי ואני מוסיף וממשיך.
העיקר הוא שבגליאון ואחר־כך אַראה רצון נמרץ.
דבר שכזה הוא אפשרי רק ע"י השפעה נפשית נמרצה. כאשר אני מפקפק, הנני מעורר גיחוך.
9 ביוני 1895
סָלוֹ וגם גידמן צריכים להביא תזכיר כל אחד. גידמן על הרדיפות הנודעות לו, מספרן וחלוקתן, סימנים אם האנטישמיות מתחזקת (ובאיזה יחס) או נחלשת, אנטישמיות רשמית וחצי־רשמית, אנטישמיות בבית־הספר וכן בפקידות, כפי ידיעתו וכו'. בקיצור, כל מה שהוא יודע על המצב המוסרי והמדיני.
סלו על אודות המצב הכלכלי של היהודים, אחוזים של רבית, חלוקת הרכוש (מספר בעלי רכוש גדול, אומד בעלי רכוש קטן). מצב הרוח הקבלני של היהודים (אם הוא מתחזק, ובאיזה יחס, או נחלש), מצב־הרוח בחוגי בעלי־עסקים.
בבוקר: היום אני שוב חזק כברזל. החולשה של האנשים מאמש היא יסוד נוסף לפעולה. נוצרים במצב כזה היו עליזים ושמחים. היהודים הם עצובים.
אשער כי בהספקת המזונות לא נעסוק ישר בעצמנו.
כדי שלא להקרא באנגליה “מֶנֶגֶ’ר”, שיש לו יותר צליל של עסקים, אקבל אולי את התואר “קנצלר” או תואר אחר.
התוארים הפחותים ישארו לפי שעה כמו של חברות־מניות פשוטות. החילוף בתוארים מדיניים יורגש אחר־כך כפְרס.
היסוד של המשכורת: להוסיף לכל אחד למחצה או לרביע על הכנסתו כיום.
אבל להשאיר את האפשרות בשביל העלאה הן בתואר והן במשכורת.
בתחלה לא יֵדעו הפקידים להעריך כראוי את התוארים (והם אפילו מגוחכים בעיניהם); ולכן יחשבו את עצמם רק כבעלי־משרות אצל חברת־מניות עשירה.
קורא עתונים (ש…) ישים עין פקוחה על כל מוסדות החסד והעזרה, בתי־חולים וכו' וימסור לי סקירות.
בכלל מקבלים כל מנהלי המחלקות פקודה, להודיע לי בהקדם על כל הענינים החשובים, שרוח־העולם יוצר במקצוע שלהם בכוון של התקדמות.
אני4 בעצמי לא אקרא עתון (לפי הפרינציפיון של Freycinet – דבריו אלו על קזימיר Périer).
עתה היא זכותי וחובתי לבלי לשים לב לכל התקפה אישית נגדי.
רק אם רוצים ליצור דעת הקהל כלפי המפעל, צריך להודיע לי תיכף ומיד, כדי שאשבור את המניעות.
להתקפות האנטישמיים, כל עוד שאין ברצונם לעכב את יציאתנו (גם זה עתיד לבוא) אני מתיחס בבטול גמור.
לבטחוני הפרטי תדאג משטרה חשאית מעולה.
* * *
9 ביוני
זהו הקְרב.
לקבל תיכף ומיד את הפרינציפיון של השיירה מן ארקיל La XIX Caravane d’Arcueil par lHermite) [להשיג אצל הדומיקנים בפריז.([Ecole Lacordaire
על הראש (אולי ב… ) לקרוא את ספרו של האח הדומוניקני ולהפיק ממנו תועלת ולהמציא לי סקירה. תיכף בשנה ראשונה אנו שולחים שמה שיירה (רָאול הולך אתה), ואחר אנו שולחים שיירות כאלה בהפסקות מסוימות.
ביסוד הבורסאות נוהגים בתחלה למסור את הסרסוריות במכירה פומבית.
ואולם כבר בשנה הראשונה מי שיעשה מעשים אשר החוק יאסור אותם אח״כ, הרי הוא מאבד את זכותו (ודבר זה צריך להודיעו מראש).
לעומת זאת מי שיתנהג כשורה, רוכש לו זכות־בכורה לשנה השניה, בלי שיזדקק להתחרות. הוא יכול להשאר בעבודתו לעוד שנה ע"פ ההצעה הגבוהה ביותר, וכך חוזר חלילה עד השנה החמישית או העשירית (מה שנחליט אחר־כך לפי התנאים), ואז מבטלים את המכירה הפומבית והסרסורים נעשים קורפורציה סגורה.
ע“י הסדור המצוין הזה של המונופולין בבורסה אני משיג, כי אירופה המשתאה תחקה את הדבר. ע”י כך נדחקים היהודים מן הבורסאות באירופה, מפני שהממשלות אינן רוצות למסור הכנסות בטוחות כאלה בידי היהודים. וזה מביא לי מהגרים חדשים.
איך אני משיג את הפקוח העֵר ואת היחס הצודק של הקומיסרים לקובלנות? ע“י זה שאני עושה אותם אחראים. הם בעצמם סופגים קנסות כמו הפחתה במשכורת, העברה ממקום למקום וכו' אם יתרשלו בקובלנות צודקות, או יחליטו ע”פ נטיות וכדומה.
יהיו משגיחים עליונים חשאים, היינו צירים העוברים בין כך ובין כך במחוז ודרך־אגב יהא עליהם לרשום את רשמיהם.
ההערכות העצמיות המקומיות יכולות להביא לידי רמאות, לכן רובצת על המהגרים אחריות הדדית עד אשר נגמרה מכירת הרכוש הנשאר, ואחריות זו נרשמת באפותיקי מיופת־זכות על הרכוש החדש.
מונופולין של בורסאות בידי המדינה – זהו עתה בעיני פתרון גאוני.
אין נחיצות לסרסרות של בורסה בהשכלה מסוימת: זהו unskilled labour!
הסרסורים המושבעים הם לגמרי בידי, אני משתמש בהם לטובת המדינה, אני פוקד עליהם לפי צרכי הפוליטיקה ואני יכול למנוע בעד שמוש לרעה. אין אני סובל משרדי־בורסאות. אני רוצה בשוק־כספים בריא. הסרסור המושך אל המִשחק, דינו לעזוב את מקומו, ועזיבה זו אין פירושה הפסד הכנסה שמנה בלבד, כי אם גם אבוד זכויות של כבוד לזמן מסוים. –
הסרסור נעשה לאישיות של אמון כמו הנוטריון. אני מאחד את הסרסורים ללשכות עם בית־דין של כבוד.
יש לחבר ספר בשביל מקרי־העבירות וע"י כך לקבוע ספר־חוקים מיוחד.
הסרסור צריך להתבונן בלקוחותיו. הוא יכול מה שאני איני יכול: להבדיל בין המשַחק ובין זה שרצונו להשקיע את כספו באופן פרודוקטיבי.
כשהוכח שסרסורים גרמו ע"י חטאם (אפילו כשהוא קל) להרס כלכלי של מי־שהוא, – דינם לעזוב את מקומם. אך אני יכול גם לקבוע שעורים במדת העונשים: דרך משל, הפסקה זמנית (שאינה גוררת אחריה אבוד הזכויות המדיניות ושאפשר לחלק אותה למדרגות שונות, משמונה ימים עד שנתים. מפני שלפרקים קשה להוכיח את אשמת הסרסור).
את ההחלטה בנוגע להפסקה זמנית ולעזיבת המקום אפשר שאני מוציא מרשות החֶבר של אנשי־המקצוע ומוסר אותה בידי הועדה המדינית לעניני הבורסאות.
ואולי אני עושה את הועדה לעניני הבורסאות רק לאינסטנציה עליונה, שאפשר להגיש אליה ערעור, מפני שאני רוצה לחסום את הדרך בפני אינטריגות מתוך קנאה וצרות־עין.
9 ביוני
אותו הסדור של בורסה־לכספים להנהיג גם בבורסאות לתבואה, בהמות, סחורות, כמו בשביל כל ענין שעלול לשמש מִשחק.
ההכנסות ממונופולין זה משמשות מקור חשוב לצרכי המדינה.
* * *
סרסרויות נִתנות בתחלה באופן זמני בעד תשלומים ידועים ואחר־כך הן נמסרות לפקידים בעלי זכויות בתור פנסיה. ואפשר לחלק אותן אחר־כך גם לרביעיות ולשמיניות (כמו משרות agents בפריז).
* * *
הסרסרויות אינן עוברות בירושה ובמכירה. –
כך יש בכחי לעשות בלי דאגה את המטרופולין למקום הכי נכבד של שוק הכספים העולמי.
משרות ידועות (של הצבא, הדיפלומטיה, המשפט, ההנהלה וכו') אינן מקבלות לעולם את שכרן מן הסרסרויות, אלא ע"י פנסיה ישרה מאוצר המדינה. בשבילנו זהו רק משטר אחר בהנהלת הספרים, אבל יש בכחו להועיל להרמת המעמדות האלה ולחזק את כבודם.
לפמליא:
9 ביוני
אם אני יכול לעשות את המפעל הזה אתכם אז יש לי כל היתרונות שאפשר להשיג, כשהדבר הוא סודי בתחלתו.
לאחר שנתכוננו המחנות הראשונים ונבחרה הארץ וכו' יכול אני ללכת אל הממשלות ולהגיד להן: בני ר. מביאים את הקרבן הזה (מין מס עצמי), להוציא את היהודים שהם למעלה מן המספר הדרוש לכך.
אנו רשאים לדבר רק על “למעלה מן המספר” פן יאסרו עלינו את התעמולה ואת היציאה.
צריך שבתחלה יתקבל הרושם, כי אנו באים לעשות שרות לממשלות. אנו מקריבים מיליארד לשם “פתרון שאלת היהודים”.
לעומת זאת מקבלים אנו את הטובות הדרושות לנו: חופש מעבודת הצבא וכדומה.
ראשית כל יחס נוח לתעמולה שלנו ולפרקים (ע"פ דרישתנו) גם מלה קשה, אבל בשמירת הסדרים.
לאחר עשר שנים מתגברת התנועה לאין־ערוך, והיהודים ירוצו אלינו בסופה ואפלה בלי נעלים וגרבים. שום כח לא יעצור אותם, ביחוד במדינות עם היתר יציאה.
אם ינסו אז למנוע את היציאה החפשית של היהודים, אז נדע לעורר את דעת הקהל של כל העולם (ליברלים, סוציאליסטים, אנטישמיים), שאסור להחזיק את היהודים בשביה.
וחוץ מזה תעבוד גם הדיפלומטיה שלנו (אנו נשקול כספים לממשלות בצורת הלואות ונתינות Surface).
ואם אנו כבר בחוץ, אנו נשענים על הצבא שלנו, על הידידות שנרכש בכסף ועל הפירודים של אירופה, הנחלשת ע“י הצבאיות וע”י הסוציאליזם.
זוהי האמנציפציה5 של היהודים.
לפמליא:
אתם רגילים לעשות עסקים בהיקף עולמי. אתם אולי תבינו אותי. –
אולי אוכל כבר להוציא לפועל ההלואה הלאומית של היהודים במטרופולין שלנו.
בראשונה הנני מנהל משא ומתן עם הצאר, (בהמלצה שאקבל מאת הפרוטקטור שלנו, הנסיך מוַּלֶס) על אודות יציאה חפשית של היהודים.
הוא צריך להבטיחני בדברת־הקיסר שלו ולפרסם את הדבר בעתון הממשלתי. (הוא יחשוב שאין בכחי להוציא כי אם אילו מאות אלפים איש).
אחר־כך אני נושא ונותן עם קיסר גרמניה. אחר כך עם אוסטריה. אחר כך עם צרפת על אודות יהודי אלג’יר. ואחר לפי הצורך.
כדי שיקבלוני יפה בחצרות הממשלות עלי לקבל את האורדנים הכי גבוהים. בראשונה של אנגליה
* * *
9 ביוני
אני אבוא לבקר כפעם בפעם בלי אשר ישערו מראש (חשוב מאד, כדי למנוע בזבוזים ותרדמת־פקידים).
וכן לקבל הרצאות ממשטרה חשאית ע"א שמושים לרעה.
9 ביוני
בראש עתון היהודים:
קובלנות על שמוש־לרעה ושרירות־לב של הפקידים צריך להגיש במעטפות עם כתיבות “קובלנא אל המנהל הכללי”.
* * *
אני אקבע ועדי־בקורת נודדים (הבאים גם כן בלי ידיעה מראש) לקובלנות האלה.
עונש לפקידים: פטורים רק במקרים חמורים ביותר. במקרים קלים העברה למחוזות רחוקים במקצת, שרות מטריד יותר.
אך אם הנענש מתמיד בהנהגה טובה נמחה חטאו המשרדי, שלא יוסיף להפריע עוד לעליה למדרגה גבוהה יותר.
כמובן, שיש בשביל כל פקיד רשימת ההתנהגות במחלקה, ותיק בתוך המרכז בלונדון (en attendant que cela soit dans notre capitale ).
* * *
קבלת מתנות גורמת בכל אופן לפטורין, אך המפוטר רשאי להשאר בארץ ולהתהלך בה חפשי. כמו כן יהא צריך להגין על המשפחה שלא תסבול מחסור שלא באשמתה.
צורה אחת של פצויים לממשלות בעד היציאה היא התשלום בעד ההעברה הכפולה של נכסי דלא ניידי, הנמכרים מבעליהם לחברה ומזו לבעלים חדשים.
רק אחרי אשר דעת הקהל תתחיל להתרגז מפאת יציאת הרכוש מן הארץ “מוצאים אנו אחרי התבוננות רבה וכדי להראות את רצוננו הטוב” את האמצעי הזה של העברה כפולה – ואנו מתחיבים למנוע מאת רמאי־המסים הנחות ידועות אשר למהגרים מהוגנים, למשל לתת את ההנחה של המסע והמשא רק לאלה המביאים תעודה רשמית מן המקום שגרו שם עד אז: “יצא בסדר טוב”.
כמובן, שאנו נכיר בזכות התביעה של כל המקומות הישנים (ואף אם יהיו כבר לנו החוקים שלנו). ואנו נגמור את המשפטים של התביעות האלה במהירות האפשרית ובכל נתינת־יתרון האפשרית ועל פי חוקי המקומות שיצאו משם.
לעומת זאת צריך להשאיר לנו את היהודים המשתמטים מן הצבא (מה שאנסח כמובן באופן בלתי מעליב בשבילנו). כי מכיון שיש לנו מולדת שלנו, שוב אין אנו חייבים לעמים שהתארחנו אצלם עד עתה (אני מקבל את נקודת המבט של האנטישמים) את העבודה בצבא.
לעשות את ראש שיירות־הנוער (ע"פ הדוגמא של הדומיניקנים מן Arcuil) אחראי למשמעת מוסרית, רצינות ולמודי הצעירים. אין אלו מסעים לשם עונג כי אם לשם למוד ועבודה, בית־ספר נודד עם שעורים והרצאות מדי יום ביומו, למוד בוטַני בכל רחבי העולם. אני אדרוש כפעם בפעם דו״ח מיוחדים בנדון זה. חשוב מאד. –
כאשר נהיה שם יתקוממו היוצאים במחולות מסביב לעגל־הזהב על אשר אני מונע אותם מן הבורסה.
אני אצוה לפזר אותם ברחוב ואגיד בפרלמנט:
זה היה טוב בהיותנו בשביה. כיום חובות החירות עלינו. עלינו להיות עם של ממציאים, אנשי־צבא, אמנים, מלומדים, סוחרים ישרים, פועלים מתקדמים וכו'.
מקודם אפשר היה להצדיק את המשחק בבורסה. השכל נִתן בכלא, נאלצנו לעסוק בממון. כעת אנו בני־חורין. כעת יכול כל יהודי לקבל כל משרה במדינה, במדינתנו אנו. כל אחד יכול להיות גנרל, מיניסטר, ראש בית־דין, אקדימאי, בקצור הכל.
עתה רק העצלים רוצים חופש המשחק, ועלינו להתגבר עליהם, כי אם לאו – נפול עוד פעם ונתפזר שוב להותנו בין העמים.
חלילה לי לדבר בגנותם של זקני הבורסה. אבי היקר, לאחר שֶכָּל הונו אבד במסחר העצים נאלץ להרויח את לחמו בתור סוכן הבורסה, כדי שלא לרעוב ללחם וכדי לתת לי ללמוד כהוגן. אך זוהי נחלת העבר. אז לא היה ליהודי מוצא אחר. היום אין עוד הכרח כזה ולכן אי אפשר להרשות עוד.
הן גם אני יכולתי בהנהלת העסק הענקי הזה לעשות עושר רב, כשם שיצרתי מיליונרים מסביב לי. אני קבעתי את מקום הערים – כמה עסקי ספסרות במגרשים יכולתי לעשות.
לא! יש לי רק המשכורת, הדרושה לי לצרכי ריפרזנטציה, הבית אשר בניתי מן החסכון. יודע אני, כי האומה לא תתן לזרעי אחרי לסבול רעב.
9 ביוני
בשעת פרסום הספר יהא צריך להשמיט את המקומות המדברים על עיקרי השלטון. את העם צריך לנהל אל הטוב ע"י פרינציפים, שאין הוא מכיר בהם.
את עיקרי השלטון יוציאו מפרסמי הספר – אם אני לא אהיה עוד בחיים – וישמרו אותם בגניזת־סתרים של המדינה.
רק הדוכס והקנצלר יהיו רשאים לקרוא בהם. כמו כן יהא צורך להשמיט כל ההערות, שהן יכולות להעליב ממשלות זרות.
אך מהלך המשא־ומתן צריך להשאר, כדי שעמנו והעולם יראו, איך הבאתי את היהודים אל ארצם.
* * *
אם אחד יבוא לבקש משרה:
אם אקבל אותך? אני מקבל כל מי שיודע דבר־מה ורוצה לעבוד. את אחיך, את ידידיך, את קרוביך ומכיריך, כלם, כלם, כלם! הבינות? – ועתה לך לך.
9 ביוני
צריך למנוע בכל האופנים האפשריים את התהוות פוליטיקאים בתור מקצוע.
כשתגיע השעה אצטרך לחקור שאלה זו בכל חומר הדין.
* * *
בכל אופן יקבלו הסנטורים משכורת, שהיא באותה שעה גם פנסיה של כבוד לגדולי־הרוח שלנו.
* * *
9 ביוני
בתור פרסים בשביל החיילים האמיצים שלי, אמנים חרוצים פקידים נאמנים ומוכשרים, אשתמש בנדוניות של עלמות עשירות
עלי לעסוק בפוליטיקה של נשואים.
* * *
לבנקאים הגדולים, אשר יעריצוני, אגיד: יהא נעים לי אם תתנו את בנותיכם לצעירים שואפים ואמיצים.
דבר זה דרוש לי לטובת המדינה.
זוהי הפראה עצמית של האומה.
9 ביוני
נגד ארץ ישראל: קרבת רוסיה ואירופה, צרות השטח, כמו כן האקלים, שכבר הזכרנוהו.
בעד: האגדה האדירה.
* * *
בראשונה יתמכו בנו האנטישמיים ע"י התגברות הרדיפות (כי הכרתי היא, שהם לא יאמינו בהצלחתנו ויחפצו לנצל את “הכבוש” שלהם).
* * *
9 ביוני
אפשרות של ויתור נוסף בשביל הוצאת רכוש.
שאותן המדינות ירכשו את נכסי־דלא־ניידי של היהודים.
בלי להתחשב עם זה מה שאנו משלמים, יהא אפשר לקבוע את המחיר ע"י ועדה סדורית, שגם אנו נוכל להשתתף בה.
* * *
9 ביוני
השפה לא תשמש לנו מעצור. גם שויצריה מדינה מאוחדת של בני לאומים שונים.
אין אומתנו אומה אלא באמונתה.
ואולי בהכרח הדברים תהיה השפה הגרמנית – שפת הפקידות. גרמנית־יהודית! כמו כתם צהוב בשביל אורידן!
אין לי מאומה נגד צרפתית או אנגלית! את “נוער הזהב” אני מושך אל תרגילי־אספורט אנגלים, שעל ידיהם אני מחנכם לי בשביל הצבא.
* * *
9 ביוני
בנסיעתי אל “הפרס הגדול” – שם ובחזרה עלו בדעתי הקוים העיקריים למשיחת הדוכס ולמלחמת־שנים.
משיחת הדוג' (דוכס):
את התהלוכה, המתחילה מן ארמון הדוג', פותחים… רוכבים, אחריהם תותחנים ורגלים.
הפקידים שבכל מיניסטריון, צירי הערים, הרבנים, לבסוף הכהן הגדול של עיר הבירה. הדגל במשמרת הכבוד של הגנרלים. הדוג'! וכה מקבלת התהלוכה את תפארתה הסמלית.
כי בשעה שהם לבושים בתלבושת השרד מבריקת־זהב והכהנים הגדולים הולכים תחת חופות, לבוש הדוג' בבגדי החרפה של יהודי בימי הבינים, וראשו חבוש בכובע המחודד של היהודים ולא יחסר גם הכתם הצהוב! (התהלוכה עוברת אולי גם דרך רחוב־הגיטו, שבכל אופן יבנה לזכרון ולאזהרה – ).
ומאחורי הדוג‘, הקנצלר, הנסיכים אשר נשלחו מרחוק, המיניסטר, גנרלים וכו’ חֶבֶר הדיפלומטים (אז כבר יהיה), מועצת הזקנים (הסינט), הפרלמנט, מלאכויות חפשיות של המקצועות, לשכות־המסחר, עורכי־דין, רופאים וכו'. תותחנים ורגלים מסיימים את התהלוכה.
9 ביוני
את ההתאבדות לדעת אני מעניש: נסיון שלא הצליח ע“י מסירה לבית־המשוגעים – נסיון שהצליח ע”י מניעת קבורה הגונה.
9 ביוני
מלחמת־השנים דרושה לי, כדי להשיג אופיצרים הגונים וכדי להשביח את הטון של החברה הטובה באופן צרפתי.
מלחמת־השנים בחרבות אינה נענשת, תהיינה התוצאות מה שתהיינה, בתנאי שהסקונדנטים עשו את שלהם להשגת שלום של כבוד.
כל מלחמת־שנים בחרבות נחקרת ע"י בית־המשפט למלחמת־שנים רק לאחר מעשה.
את המתהולל ואת זה שמחפש לו חלקים חלשים יכול בית־המשפט של דו־קרב למנוע ממנו את הזכות לדרוש לקרב, אם אפשר להוכיח שהוא היה הפותח בעלבון; ואם גרם להיזקים קשים אפשר להעמידו לפני בית־משפט כללי ולענשו לפי המשפט הכללי.
* * *
דו־קרב באקדחים (או אמריקני אם באמת ישנו כזה) מחויב לבוא לפני המעשה, ע"י העדים משני הצדדים, לפני בית המשפט לדו־קרב; וָלֹא – הם נענשים ונלקחת מהם הזכות להופיע עוד פעם לפני בית־המשפט לדו־קרב.
בית־המשפט לדו־קרב חורץ את משפטו למלחמה בחרבות או, אם אחד הצדדים הוא חלש־הגוף, להמנע ממלחמת־השנים או שהוא חורץ את פסק־הדין הסודי.
את פסק־הדין הסודי הזה שומעים רק שני הצדדים – העדים מחויבים לעזוב מקודם את המקום. פסק־הדין הסודי (אשר בשבילו אחבר הוראות סודיות) מחליט על דוּאֶל בצורה לא פחות חמורה ואלא שיש בה תועלת למדינה. כי כיון שרק אנשי־כבוד רשאים להשתתף בדו־קרב היתה המדינה יכולה להיות הניזקת תמיד, והיא עוד זמן רב תהא זקוקה לכל איש חרוץ.
ולכן ישלחו את הדואֶלַנטים למלאכות שיש בה סכנת־מות, ושהיא דרושה למטרת המדינה. פעם תהא זו מלחמה במגפה, ופעם מלחמה באויב העם. באופן כזה נשארה ההתחרות בהסתכנות החיים ולנו יש מזה תועלת נהדרה.
9 ביוני
בנין ערים:
קושי: שוּלַים להתפשטות ובכל זאת שלא להראות כעיר בלתי־מיושבת. אולי לפתור ע"י בתי־גנים.
* * *
בכל האגודות המקומיות תכניות ותמונות של המעונות, שאנו נתן לערוך (פרסים) ע"י הארדיכלים הצעירים שלנו.
בחירה, אפני התשלום, התעריפים.
* * *
פרסים לפוריות וחנוך טוב ופטריארכלי של הילדים.
* * *
עבודה פשוטה יש לנו תיכף בעד מאות אלפים: רחובות, כבישים.
מין Bois de Boulogne אצל עיר הבירה או להיפך.
לפמליא ועוד מקודם בגליאון: הרכוש של בני ר. – אני מדבר עליו. מה זה עסקך? יאמרו בני ר.: גם אנו איננו מתעסקים ברכושו של הרצל.
הסו! זהו עסקי. כל מדינאי מוכרח לראות בגידולו המתמיד סכנה צבורית.
ואולם אני מוכרח לשים לב לזה, מפני שהוא סכנה ליהודים ולא עוד אלא הסכנה הכי חמורה ואני הנני המפקח של היהודים, אני עושה את עצמי לכך.
יותר מתון לפני הפמליא:
בהמשך השיחה אהיה מוכרח לדבר על רכושכם. האם אתם מכירים בזכותי זו או עלי מקודם לנמק אותה?
הצמח הקריפטוגַמי של היהדות, לו שני המינים: רכוש ועבודה. (רואים רק את הרכוש).
9 ביוני
כיון שבדעתי ליסד ערי־גנים אני עומד לפני שאלה קשה: או לבנות את הערים בתוך יערות שנכרתו עציהם (דרך קצרה, אבל מומחים יגידו לי את הצדדים השליליים שישנם בזה) או לטעת אילנות בינות הבתים – וע"י כך יאבד לי הרושם של ריקלמה, הצד המקסים שבדבר, אך אני יכול לנהל את הערים כחפצי; אמנם אז יהיה מראיהן כאילו הובאו לתוך המשתלה.
* * *
לקחת בכל אופן אמני־הגנים אל האכספדיציה שלי להשגת קרקע, בנאי־גנים.
* * *
רבותי חברי הגנרל־שטב, בספינה וכן בכל מקום מוכרחים לעבוד.
* * *
9 ביוני
גיסו של ש… מתגעגע כבר אחרי שבועים לבית־הקהוה הוינאי. משום כך אעביר שמה גם בתי־קהוה וינאים כמשפטם. באמצעים קטנים כאלה אשיג את מלוי האילוזיה של המולדת הישנה.
להקשיב היטב לצרכים קטנים כאלה. הם חשובים מאד.
* * *
לפמליא:
שני מיני יהודים: עם ובלי לוֹקוֹמוֹציה. אלה שבלי לוקומוציה אני מעביר בלי שירגישו בדבר. ואלה שיכולים להתנועע – אתם ואני – נשארים בעלי־תנועה כמקודם ומכבדים אותם.
* * *
האחדות שלנו! רוצים אתם בדוגמא?
טוב הדבר: הנה בא אני, אדם זר, ומספר לכם באמון את כוונותי הכי נסתרות.
אפשר שסוף סוף נלחם – אבל כאחים אויבים, – שעם כל זאת הם יכולים להרוג איש את אחיו.
9 ביוני
אני מדבר על רכושכם – לא מפני ששמכם נעשה “שם נרדף” לממון – כי אין לי החוש לזה, אין אני איש הכסף.
* * *
האיש אשר הראה את המכסה, שנתרומם ע"י הקיטור מעל דוּד־התה, ואמר: בזה אסיע בני אדם, בהמות ומשאות ואשנה את פני התבל – נחשב כמטורף והיה לצחוק.
ואני אַראה לא רק את הפרינציפיון בדוד־התה, כי את כל הלוקומוטיבה בשלמותה.
* * *
ההשואות שלי הכו אתכם בתמהון. מפליאות אתכם.
ועתה שימו אל לבכם, אם אני מפליא אתכם, אשר מכם דורש אני – אם גם לא בעדי – 1000 מיליון. איך עוד אוסיף להפליא את אלה, אשר להם אתן אושר ועושר וחופש.
9 ביוני
בעד גליאון: בני ר. צריכים להחליט תיכף: הן או לאו. אין לי זמן לאבד. אני בזבזתי שלש עשרה שנה.
פמליא: אני בוחר אריסטוקרטיה, יען כי לעתיד דרושה לי צורת־שלטון גמישה, מונרכיה תביא לידי מהפכה.
בשביל ריפובליקה אין אנו ישרים למדי, מונטסקיה6.
* * *
פמליא.
אם לא אתכם – נגדכם! בדעתי להגיד? לא שרכושכם הושג שלא ביושר. לא אעשה שקר בנפשי.
אין אני לא חמסן ולא מגדף (כי אם איש־מדינה – יהודי).
רק זאת אגיד: הוא גדַל במאד מאד! לכן מזיק לעם, יען הוא גדֵל מהר מעליתו הכלכלית של העם. – ואם ישמעו את הדברים מפי יהודי העומד ברשות עצמו – ועשו רושם.
10 ביוני
לקיסר גרמניה:
אם יֵצאו היהודים ותמעט ההגירה לאמריקה, אדוני רוכש או מחזיק ע"י כך מספר גרמנים טהורים, הוא מונע מפני מהפכה, שאולי יקשה לצמצם אותה, הוא מחליש את הסוציאליזם, אשר היהודים במצוקתם מוכרחים להתחבר אליו, יען המפלגות האחרות דוחות אותם מפניהן, והוא מרויח זמן לפתרון השאלה הסוציאלית.
* * *
מזכירי בהתחלה (א. ס.) יאסוף את חוקרי הארץ מצד מדעי הטבע: גיאוגרפים, גיאולוגים, כימאיים, טכנאים, חכמי הצמח והחי וכו'.
* * *
10 ביוני
בשל חתירות מדיניות, שהן יכולות לגרום לאבדן הממלכה, מתחייבים חובת גלות או, אם הבריה יכולה להזיק בגולה – דין מות.
אבל כבר גלות מתוך המולדת המקסימה תהיה עונש איום.
10 ביוני
דאגת־תמיד שלי: כלכלה בריאה. לא בזבוז ולא סדרנות. אין זה ציד לשואפי בצע ולעצלים. לא לקראת פנמה אלא לקראת סואץ.
* * *
10 ביוני
סליחה כללית!
כל החטאים שנעשו בשביה – גם בנוגע לעסקי־רכוש, מקבלים סליחה במובן המדיני ואינם גוררים אחריהם ענשי־כבוד (כמובן, שהחוש הבריא של האוכלוסים ימנע כי יבחרו רמאים מובהקים למשרות של כבוד, et au besoin j’y veillerai). חיים חדשיים יתחילו בשביל היהודים. אך ענשים חמורים בשביל חטאים חדשים שם! חטאי־יציאה (השארת סרחונות) יהיו נענשים רק באופן אזרחי, ע"י אותה זכות אפותיקי.
10 ביוני
עד כמה שאפשר בלי מסים, לכל היותר בעקיפים, אלא שלא יגעו בהכנסותיו של המעמד הדל.
* * *
גם לא מסי־לוקסוס, כי הלוקסוס נחוץ לי בשביל השוק.
ברצון אקבל שרי צבא צרפתיים (יהודים), בתנאי שלא יהיו שוביניסטים גַליים.
* * *
מתוך מחנה הפועלים הפשוטים יהא אפשר לעלות ע"י חריצות, שכל, כשרון, כמו בצבא של נפוליאון.
כל אחד יכול להיות מצביא של העבודה. אף אגיד להם זאת לעתים קרובות בנאומים עממיים ואתן גם לאחרים להגיד זאת.
בראותי פעולות מצוינות בעבודה אני מעלה תיכף את המדרגה ואת המשכורת. היסוד הדרמטי הזה פועל על ההמונים.
כאשר רק יודיעו לי על actions d’éclat – ואני אצוה ביחוד לעמוד על המשמר בנדון זה – אני ממהר בתשלום גמול.
* * *
לתת לצבא העובדים עד כמה שאפשר צורה של ארגון צבאי.
* * *
עבודה במחנה העובדים נותנת זכות הפנסיה כמו בצבא.
* * *
רק את ציוני־הכבוד עלי לחסוך בשביל הסתכנות החיים.
גם בעד תארי־אצילות אשיג קרבנות אישיים גדולים.
בעד כסף אין להשיג אצלנו לא אצילות ולא אורדן. עד הוָסד הממלכה אאשר את אלה שהושגו במקומות אחרים בלי לחקור איך הושגו.
אך אחר־כך גם אלה שהושגו בחוץ רק אם נרכשו באמת בדרך של אצילות. יהודי לא יקנה בפורטוגל את התואר מרקיז ויבוא אלינו שנאשר אותו. אך אם עלה בפורטוגל לאצילות ע"י מעשים נהדרים (שאורם זורח גם עלינו), אז אאשר אותו במולדתנו.
תמיד יהא זה ענין למשרד האצילות לבחון את הדבר, כל מקרה ומקרה בפני עצמו.
10 ביוני
לפמליא.
אני מתחיל מחדש את מסורת עמנו שנקרעה באמצע. אני מביאו לארץ הבחירה. אל נא תחשבו שזהו דמיון. אין אני ארדיכל לארמנות־אויר. אני בונה בחמרים, שאתם יכולים לראות, למשש ולבחון, בית ממש. פה התכנית.
* * *
שימו לב, כי המלחמה האירופית הקרובה לא תוכל להזיק כי אם להועיל לנו, יען כל היהודים יעבירו שמה בבטחה את קנינם ורכושם.
מוגי־הלב יחפצו לבוא אלינו למען השתמט מחובת עבודת הצבא, כאשר תפרוץ מלחמה. אך כלעומת שאביט בעין טובה על אלה הבאים אלינו בימי השלום מתוך השתמטות מעבודת הצבא, כן אמנע את הדבר בימי מלחמה – מפני כבודם של ישראל.
מי שהמתין כל כך הרבה זמן להתחבר אלינו, ימלא מקודם את חובתו הישנה, יצא למלחמה, ואחריה נקבלו בכל הכבוד, יותר ממולדתו הקודמת. הן כך נשיג לצבא שלנו חיילים מנוסים, שכבר ראו את המות ושירימו את הכבוד של צבאנו.
* * *
ואף גם זאת: בחתימת־השלום נוכל כבר להשתתף בוכוח בתור נותני־כסף ונוכל להשיג טובות הנאה של כבוד בדרך דיפלומטי.
10 ביוני
לקבוע בחכמה את גבולות חופש הדפוס. קלונם של מוציאי לעז יפורסם ברבים ונוסף לזה עוד יקבלו ענשים כספיים חמורים.
* * *
הבית העליון בשביל האצילים, אבל לא בירושה. מקודם צריך לבחון אם הם כדאים וראויים.
ואני צריך עוד להעמיק עיון איך אפשר להמלט מן היורשים הטפשים של מדינות אחרות.
* * *
הבית העליון אולי יתקיים משלשה סוגים.
סוג אחד הנבחר ע"י האצילים,
סוג שני המתמנה ע"י הממשלה (הדוכס).
סוג שלישי, בבחירות אמצעיות, כמו בצרפת.
אני מרגיש כמו בגמנסיון בבודאפסט בהיותי במחלקה השמינית: שעוד מעט אעזוב את בית־הספר. הן ע"י מות אחותי המסכנה בא הדבר עוד לפני המועד אשר חשבתי!
כן מרגיש אני כעת הרגשה מוקדמת, כי אעזוב את בית הספר של העתונאות.
* * *
סליחה כללית רק במובן הכבוד בעד חטאים שכבר חלו עליהם הענשים. פושעים שבורחים (יהודים) נסגיר בתורת חליפין.
* * *
חוזים להסגיר חוץ ממשתמטים מעבודת הצבא בימי שלום.
* * *
חוזים ספרותיים! בתחלה נשלם, אחר־כך ישלמו לנו, יען נהיה עם של בעלי־מחשבה ואמנות
* * *
לפמליא:
אולי לא יהיה צורך כלל להציע פומבית את ההלואה: אחסוך זכויות לממשלות בעד הרשיון.
נכסי־דניידי ינוסו אלינו אם רק נספר את זאת בלחישה. אנו נפתח פשוט ספר־הרינטות ונרשום את הרינטה, בלי גבול – ותמורתה הננו רוכשים קרקעות, מקבלים הלואות חיצוניות וכו'.
* * *
מלבד טרנספורט, תעשיה וכו' הרי זה גם עסק כספי ענקי.
* * *
ובעצם הנני עדיין איש־הדרמה גם בזה. אני לוקח ברחוב אנשים עניים ומדולדלים, מלבישם בגדים נהדרים ונותן להם לשחק בפני כל העולם משחק נפלא אשר הגיתי ברוחי.
אין אני עובד ביחידים כי אם בהמונים: הרבנות, הצבא, ההנהלה, האקדמיה וכו' שהם בשבילי יחידות של המונים.
* * *
לפמליא: עלי לקרוא בקצור את הדבר בשמו. אך אל נא תחשבו בגלל זה, שהנני אדם קשה. אלא שלפי שעה איני יודע אם אלך אתכם או נגדכם. ולכן יכולים קשוטי הנמוס לגרום לי לעז ופעולתי תוכל אחר־כך להראות כמעשה של נקמה.
* * *
11 ביוני
גדודי־העבודה ילכו אל העבודה כמו צבא לצלילי תזמורת וגם כך ישובו מן העבודה.
* * *
עבודת נשים וילדים בבתי־חרושת אסורה. אנו זקוקים לדורות אמיצים. המדינה דואגת לנשים וילדים מחוסרי־אמצעים.
“העלמות שנשכחו” עובדות בגני־ילדים, בטפול עם יתומי הפועלים וכו'.
מן העלמות הנשכחות האלה אני מסדר את הלגיון של המחנכות בשביל העניים. הן מקבלות מעונות על חשבון המדינה, יחס של כבוד (כשם שכל אדם הגון מכבד מחנכת) ולבסוף הן מקבלות פנסיה, אבל גם הן כמו גברים, יכולות לעלות במדרגת הפקידות.
התנהגות מוסרית – תנאי. לכן יהיה מנהל המשרד האישי אישיות חשובה. אני צריך לקבל למשרה זו אדם נוח, ישר, יודע את העולם, בשנות העמידה; ועלי תמיד להשגיח עליו, כי שגיאותיו יכולות לקלקל הרבה ולגרום אי־שביעת־רצון ומרירות.
ואולם אני רוצה בעם מאושר.
הספינה
איש לא ירגיש תלישות מאדמת מטעו, יען כי כל אדמת מולדתו נלוית לדרכו.
שיירה של משחקים, מזמרים ומנגנים ישעשעו את הנוסעים בדרך! בכל ספינה ידאגו גם ללמודים וגם לשעשועים,
אך משחקי־הַזַּרְדְ אסורים בהחלט.
לפקידים שלי אסור בכלל לשחק. כי פסק הצורך להעסיק את השכל בדרך זה. אנו צריכים ואנו משתמשים בכל כוחות הרוח. תשוקת האבנטורא, שדרכה להתבטא במשחק, מוטב לה שתזבל את הקרקע של אדמתנו החדשה.
אני בעצמי כשהייתי צעיר הייתי משחק – כמו לסינג ולויבה ורבים אחרים, שהיו אחר־כך אנשים הגונים – אך אני עשיתי כך, מפני שלא היה מוצא אחר לתשוקת הפעולה שבי.
זאת אגיד למשחקים בתור הוכחה בדרכי־נועם. אך אשר לא ישמע – וארחיקו מעבודתי.
המשחק מותר רק לילדים ולזקנים. אך משחק הילדים צריך לסייע להתפתחותם הגופנית: משחקי ריצה וכדור, לנערים קריקט, לנערות טניס.
המשחקים השקטים צריכים לסייע להכין את ההתפתחות העתידה של הרוח. שרטוט, ציור, קריאת אגדות שיש בהן כוונה עמוקה, משחקי־בניה שיש בהם לפתח את אהבת הקומבינציה וכיוצא בזה.
הזקנים רשאים לשחק בקלפים, אך לא הַזַרְדְ, מפני שהוא יכול להשפיע לרעה על המסתכלים ומפני שאינו הולם את הישיש. אולם אני רוצה להרים את המשפחה בסגנון הפטריארכי.
אמנם ארשה חוגי־משחק לנכבדים, אך חברים יוכלו להיות רק משנת ארבעים והלאה ועליהם לשלם מס־קלפים גבוה לטובת המדינה.
11 ביוני
היהודים שעסקו עד עכשיו בשרות קוֹנסוּלרי של ממשלות שונות, יוכלו לעבור אל השרות הדיפלומטי שלנו. כמובן שיבָּחנו כדי להכיר כשרונו של כל אחד ואחד.
אפשר שיש ביניהם חרוצים, שסגלו לעצמם את הטון ואת הצורות של הדיפלומטיה. זכות מוקדמת להתקבל אין לאחד מהם. מכריעה בשבילנו התועלת.
אך יען שלפי שעה לא נוכל לתת להם חסות, לכן לא נתן להם תארים גדולים, אלא נקרא להם סוכנים, מה שיוכלו לקשור עם הקונסולטים הקודמים אשר להם. וכך יגֵן עליהם כבודם הקודם.
התארים הדיפלומטיים שלנו יכולים להגיע אחר־כך לחשיבות גדולה. ולכן עלינו להזהר שלא יעוררו צחוק בתחלה.
בעלי האניות יכולים להיות אחר כך ראשי צי הצבא שלנו. ויכולים להתכונן להיות אחר־כך האדמירלים של צי־המלחמה.
* * *
אם נלך לאמריקה הדרומית, מה שרצוי במדה מרובה מפאת המרחק מאירופה הצבאית והשוקעת בבוץ, מן ההכרח כי החוזים הראשונים שלנו יהיו עם הריפובליקאות בדרום אמריקה.
אנו נתן להם הלואות בעד זכויות וערובות ארציות. אחת הזכויות החשובות, שעליהן לתת לנו, היא ארגון גדודי־ההגנה.
בתחלה זקוקים אנו לרשיונן. לאט־לאט נתחזק ונתן לנו בעצמנו כל מה שיהי דרוש לנו, ונוכל לעמוד בתוקף נגד כל.
בראשונה עלינו לקבל חסות צבאית מאת המדינה המקבלת אותנו. ואחַר נכרות אתה ברית על יסוד עצמאותנו.
נחוצה לנו פוליטיקה של אמריקה הדרומית ושל אירופה.
אם הננו באמריקה הדרומית אז אירופה לא תשים לב זמן רב להתהוות מדינתנו.
באמריקה הדרומית אנו יכולים לראשונה לחיות עפ״י החוקים, החוזים של מסירת חוטאים וכו' של המדינה המקבלת אותנו (לגבי אירופה).
גדודי־ההגנה שלנו יכילו תמיד עשרה אחוזים ממספר הגברים המהגרים. –
העברת ההמונים למדינה החדשה תסתדר ע“פ חוגים מקומיים וע”פ שייכות חברתית.
תהיינה ספינות של מחלקה א‘, ב’ וג'. כל אחת עם למודים ושעשועים לפי צרכיה.
ע"י כך תמנע התמונה המרגיזה של הבדל המעמדות (כשהוא מורגש בקרבת־מקום במשך ימים רבים).
וכל אחד משלם את הוצאות הנסיעה. אני רוצה את הלוקסוס, אך לא את הקנאה העֲקרה.
* * *
אני רוצה את הלוקסוס כמסייע לאומניות, כמטרה וכפרס. כשרואים את תענוגי העולם וכשיודעים שע"י עבודה ישרה אפשר להשיגם אז באים לידי התאמצות גדולה.
אם לא יצלח בידי להשיג לא את בני ר. וגם לא את המיליונרים־הננסים, אז אפרסם את כל התכנית בתור ספר.
“פתרון שאלת היהודים” אצל דונקר והומבולדט, ואולם רק את חמש המהדורות הראשונות אתן להם ע"פ התנאים של “הארמון בוּרבוֹן”. למהדורות הבאות יש להן רק זכות־קדימה.
בספר “פתרון וכו'” אספר כל הצעדים, מן הירש דרך הרוטשילדים אל המיליונרים־הננסים.
הקדמה: באו גם עם המאור האיליקטרי אל רוטשילד. הוא לא הבין דבר זה.
* * *
כמובן שלא אתאר את הסכנה של הרכוש של בני ר. בסגנון הפמפלטיסטים, כי אם ברציניות שלי כדרכי תמיד.
יחסר כל קו של פולמוס. הרי אין לבי אלא לטובת הענין. ועצם הדבר שיהודי שהוא למעלה מכל ספק, שמעולם לא עשה שום עסק, ופחות מכל בעטו – אומר את הדברים האלה – כבר הצד הזה לבדו יהיה לתועלת כבירה ליהודים
11 ביוני
תשובת ס. כ. היתה צריכה לבוא אתמול ולא באה גם היום. מתוך כך נפנות מחשבותי אל הספר. אני מתרגל לחשוב, שהרעיון לא יֵצא לפועל.
בארמון רויאל (בעמידה):
אנו חיילים גרועים, יען שאנו חִסרי־כבוד, יען ששום דבר אינו ניתן לנו מאחורי המות. ובכל זאת אין מחסור בדוגמאות, שאנו יודעים היטב למות. (נאום נַק). אך אין אנו יכולים להיות המנהיגים. ובזה הצדק עם המדינות; אם לא והיינו במשך שני דורות גנרלי־הבריגדים, ביחוד מפני שהמלחמה היא כיום ענין של עבודת־המוח, והעמים הרי אינם יכולים לוַתר על עצמם ולעשות למנהיגי הצבאות את בניו של קבוץ, שלא נתעכל ושאי אפשר לעכל אותו.
* * *
11 ביוני
ברור, כי ערכה של תכניתי הוא בזה שאני משתמש רק במה שהוא קיים, שאני מפיק פוריות ע"י קשור דברים שהיו בלי תועלת או שנדמו להיות חסרי־תועלת, שאני מתחשב עם כל היסורים (בודאי גם עם אלה הנגרמים לנוצרים ע"י יהודים), שאני מגֵן על כל הזכיות שנרכשו, שאני שם לב לכל רגשות אנושיים, שאני מאַזֵן את ההצעה והדרישה שבעולם, שאני מעריך את התקדמות התכניקה ומתיחס למסורות כמו לדברים שבקדושה.
למעלה צריך להגיה ולהכניס: הזהירים מכירים תיכף על איזו אבני־מדרכה אפשר לסמוך.
* * *
אכן נהיינו שוט לעמים, אשר עִנו אותנו לפנים. חטאי אבותיהם מתנקמים בהם. אירופה נענשת כיום בעד הגיטו. כמובן, שאנו סובלים מן היסורים שאנו גורמים. אלו הן הלקאות בעקרבים, היינו בעקרבים חיים, שאינם אשמים על שלא היו לאריות, נמרים, כבשים. והעקרבים סובלים בשעת ההלקאה יותר מכולם.
אני יכולתי לקבל הצעה מהמוני יהודים דלים, להוציא אותם, – רק אם הממשלות, שלהן הדבר נוגע, היו מבקשות אותי לשם כך והיו מבטיחות אותי בעזרתן ונותנות בידי ערובות לסיים במנוחה את המפעל הענקי, כשם שאני אתן ערובות בידן על יציאה בלי היזק כלכלי.
(להשלים למכתב טבלס:) אני מוכרח לקרוא דניאל דירונדא. אולי כתובות שם מחשבות דומות לשלי. שתהיינה ממש אותן שלי אי אפשר, כי היה מן ההכרח שיתאחדו יחד מקרים רבים ומיוחדים, כדי ליצור את תכניתי.
אם עוד לא הוצאנו לפועל את היציאה לפני פרוץ המלחמה הקרובה, מוכרחים כל היהודים המעולים לצאת אל המערכה, בין אם בשעה שנבחנו לצבא נמצאו “מוכשרים” לכך ובין לא; בין אם הם עוד מחויבים לעבוד בצבא ובין לא; בין אם הם בריאים או לא. הם מחויבים לזחול אל הצבא של מולדות שלהם הקודמות, ואם הם נמצאים במחנות המתנגשים זה בזה, מוכרחים הם לירות אלו באלו.
אלה רשאים לחשוב דבר זה כתשלום חוב של כבוד, אחרים יכולים להעריך דבר זה כדמי־קדימה לכבוד שלנו בעתיד. אך כולם מוכרחים לעשות את הדבר.
* * *
11 ביוני
ש… היה היום אצלי. בקשתיו למלא את מקומי מספר ימים. כאשר רמזתי אילו רמזים בלתי ברורים, שאלני: אם אני מתכוין להוציא עתון?
עתון! Il7 y a belle lurette que je n’y pense plus. אכן את האידיאות המעשיות חפשתי לראשונה לשם יסוד “העתון החדש”.
כשאול בלכתו מבית אביו!
11 ביוני
גיסו של ש… אמר זה לא כבר: להגר? כן אני מסכים. אבל לאן? לשויצריה? היא היתה הראשונה לחוקק חוקים נגד היהודים!
לאן? על השאלה הזאת שמחתי בלבי מאד.
* * *
על עזרת העבודה החלפתי לפני שנתים מכתבים עם חלוּמֶצקי. הוא לא הבין.
* * *
היום סעדתי בבית־אוכל אצל שַטְלֵי. אני נמנע מהפגש עם כל מכירי. הם מכאיבים לי, אין הם משערים מאין אני בא; וחיי־יום־יום מעליבים מאד.
* * *
המאחר בסכנה, מאחר בכבוד.
מי שבמשך עשרים השנים הראשונות של עבודתנו לא נתחבר אלינו (למרות הגיעו במשך הזמן הזה לגיל של שלשים או למעלה ממנו) אינו יכול לקבל פקידות, אין לו הזכות להבחר. אך הוא יכול להתאזרח.
* * *
מוזיאון טכנולוגי לעבודות שונות.
* * *
בני ר. לא הבינו את נֵרות יַבּלוֹכקוֹב, אבל הבינו הצעות־הפחמים של גוטמַן. וכך אפשר שלא יבינו באידיאה שלי את המאור שבה, אבל את צד הפחמים שבדבר יבינו.
לפמליא: אתם עושים כעת בכל רגע “טובות” כספיות בשביל סבלניות קטנות או אפילו בשביל ממשלות, שאינן עושות בשבילכם כלום.
קחו את הדבר הזה תחת הנהלתכם – ובעוד עשרים שנה יכיר בנו כל העולם!
11 ביוני
האונגרים יכולים להיות הפרשים של ישראל, הם יכולים להיות גנרלים נהדרים של חיל הרוכבים.
* * *
11 ביוני
כל פועל שבא בקובלנא עובר לגדוד אחר, כדי שהמשגיח לא יוכל לנקום בו. או מעבירים את המשגיח למקום אחר.
* * *
11 ביוני
א. דוֹדה שאלני אם בדעתי לערוך את מלחמת היהודים שלי דרך רומן. הזכירני “אוהל הדוד תם”.
מניה־וביה אמרתי לו כי אני חפץ בצורה של פרסום, שהיא מוצקה יותר. אז עוד חשבתי על האנקיטה “מצבי היהודים”.
היום – וכל מה שאני מרבה לחשוב על זה – אני מוצא, שבאמת יהא זה למטה מכבודי להכניס את תכניתי אל ההמון ולהמתיקה ע"י ספורי־אהבה ומהתלות קטנות, כמעשהו של בֶּלַמִי ברומן העתיד אשר לו.
אמנם דבר זה קל בשבילי, שהרי הנני “בלטריסט” היודע את המקצוע. ובכל זאת עלי לשים לב, שהספר יהא נוח לקריאה. הן עליו לחדור לעמקי העם, העמים.
ולכן רשאי הוא לקבל קסם ספרותי קל. וקסם זה הוא בסדר הרופף של המחשבות האלה, כהופעתן בימי־אור אלו של חלום־עלומים בתוך נפשי בשפעה משמחת עם כל המקרים – כדברת הפַּסָלים (“רשמי האצבעות בחֵמר”).
ע"י כך ימָנע גם הדפדוף על פי הפרקים בספר זה. הרוצה להכירו – יקראהו.
* * *
ה“עזרה ע”י עבודה", שהיתה כ״כ חשובה בעיני, אני מכניס באיזה מקום: היינו את מאמרי בנ. פ. פר.
הספר “מוקדש להורַי, לאדון יעקב ולגברת זַנֶט הרצל”.
* * *
ספינת הארונות!
אנו לוקחים אתנו גם את מתינו.
* * *
כמה דברים ברשימות אלו ירָאו מגוחכים ומוגזמים ומטורפים. אך אילו הייתי נוהג בהם בקורת עצמית, כמו בעבודותי הספרותיות, הייתי מטיל מומים במחשבותי. אך המופרז מועיל יותר למטרה מאשר המקולקל, יען כי כל אחד יכול בנקל להפחית את ההפרזה.
אמנים יבינו משום מה נותן אני, למרות כל בהירות שכלי, להפרזות ולחלומות להתפשט בין המחשבות המעשיות, המדיניות והמחוקקות – כמו דשא ירוק בין אבני המדרכה. לא הייתי רשאי לרדת למדרגת ההתפכחות.
כן, האמנים יבינו זאת היטב. אבל מה מעטים הם האמנים.
11 ביוני
אולי אדגיש כבר באופן ההדפסה של הספר את ההבדל שבין שני עולמות־החלום, המשתפכים זה בזה, בהדפיסי את הדמיונות באותיות אחרות. וכך יראו תיכף מביני־דבר איפה מבצבץ הירק – ויש אשר ישמעו זאת באזניהם – וכל האחרים יכירו את אבני־המדרכה המוצקות.
* * *
הקמטים המקבילים של רקמת־העור אשר לאמן בתוך הברונזה.
* * *
מכתב אל גידמן ביום 11 ביוני 1895.
אדוני הנכבד מאד!
המכתב הזה יפתיע אותו בכל המובנים: הן במה שהוא אומר והן במה שהוא שותק.
החלטתי להתיצב בראש פעולה בשביל היהודים ואני שואל אותו, אם ברצונו לעזור לי.
ראשית מעשיו צריכה להיות: לחבר הרצאה מדויקת כפי ידיעותיו על המצב המוסרי והמדיני של היהודים בהווה, לא רק בוינא ואוסטריה, כי אם גם בגרמניה, רוסיה, רומניה וכו'. אין אני מתכוין להרצאה עם מספרים מדויקים, כי דבר זה יגזול ממנו זמן רב וההרצאה צריכה להיות נגמרת במשך שנים, שלשה ימים. המספרים המדויקים וההוכחות המוסמכות נשיג בזמן מאוחר יותר. לפי שעה רצוני לקבל מכבודו רק תאור כללי נאמן. כל כמה שיבחר נקודת־מבט גבוהה יותר, כל כמה שימעט בפרטים, – הרי זה משובח. כמובן, שיבחר כרצונו בדוגמאות להנחותיו. צריך לשים לב אל: התנועה בין היהודים במדינות הנזכרות (לידות, נשואין, תמותה, לפי מקורות הפרנסה), הנדידה ממקום למקום (דרך משל: מגליציה לאוסטריה התחתונה), אם נדידה זו מקורה באנטישמיות או נעצרה על ידה, סקירה מציינת של רדיפות־היהודים הקשות או הקלות (בפרלמנטים, בעתונות, באסיפות, ברחוב) שנודעו לו, – אותות הזמן לגידול האנטישמיות ובאיזו מדה או להחלשתה – אנטישמיות רשמית או חצי־רשמית, שנאת ישראל בבתי־ספר, במשרדים, במשלחי־יד סגורים או פתוחים.
למראית־עין אני דורש מכבודו תזכיר קשה ביותר. ולא כן. רק מה שידוע לו בשעה זו מן הדברים האלה מתבקש הוא להעלות על הכתב.
איש השליט כמוהו על הדבור ועל העט, ואשר הרבה בודאי לחשוב בכובד־ראש על הענין הזה, לא יקשה לו לכתוב את ההרצאה בעצמו או להכתיבה במשך שעות מספר. אך אם יאמר להכתיב אין מזכירו רשאי לדעת את מטרת הדבר. –
כבר כאן רצוני לבקש בכל עוז להסתיר בהחלט את חליפת מכתבינו, כמו כל יתר הצעדים אשר עוד יבואו. הענין רציני הוא עד מאד. כבודו יכול להכיר עד כמה הדברים מגיעים, שאין אני אומר מזה כלום לא להורי ולא לבני משפחתי הקרובים ביותר. אני נשען על שתיקתו.
את ההרצאה האמורה אבקש להביא אתו אל Caux. ממעל לטֵריטֶט אשר אצל יאור־גֶּנְף. אם רצונו לתת לי את עזרתו החשובה אז נפגש שם בעוד שמונה ימים, היינו ביום 18 ליוני. שם גם ישמע למה נבחר המקום ההוא. אם עד אז לא יגמור את כל ההרצאה, יסיימה שם בעל־פה. אך לא לבדו יבוא כי אם בחברת איש חרוץ ורציני אשר ישלים את הרצאתו בכוונים אחרים. לי נחוצים שם יהודי המכהן בכהונה דתית ויהודי מעולם המעשה. אני בחרתי לראשונה במר סַלוֹ כהן, הידוע כמדומני גם לו. כתבתי אליו ביום החמשי שעבר, 6 ביוני. תשובתו היתה צריכה לבוא אתמול. עד היום לא באה. אי אפשר לי להמתין עוד.
לראשונה חפצתי להבטיח לי את השתתפותו של מר כהן, אך לא הודעתיו, כי אחר כך פניתי גם אל כבודו. לאחר כך, כי עזרתו של כבודו – אקוה כי לא היתה זאת טעות מצדי – היתה בטוחה בעיני מראש. ודאי מכיר כבודו בי מתוך מאמרי בעתונים יותר מאשר באופן אישי; ואני חושב כי הוא רואה אותי כאדם רציני, כמו שהנני באמת.
אפשר הדבר כי אקבל את תשובת ס. כ. אחרי משלוח המכתב הזה ולפני שיגיע כבודו. באופן זה אבקשו בטלגרם להתקשר עם מר כהן.
ויואל נא מר בטובו, כאשר רק יחליט בדעתו, אם אפשר עוד ביום קבלו את מכתבי, לטלגרף אלי: “מסכים” – או: “לדאבוני, אי־אפשר”. יוסף נא גם את הכתובת הנוכחית (בודאי בַּדן?) למען אוכל לטלגרף אליו.
אם ס. כ. יסרב לקבל את התפקיד הרציני והנשגב, שברצוני לכבדו בו, נאָלץ לבקש איש אחר במקומו, את הבחירה אמסור לידי כבודו. כי אין אני רוצה באחד מקרובי, לולא זאת הייתי פונה אל אבי. האיש השני צריך להיות איש העסקים. גם עליו להביא אתו הרצאה על ענינים אלו: תאור בקירוב של מקורות הפרנסה של היהודים בארצות הנזכרות (הערכת המספרים של בעלי רכוש גדול, בינוני וקטן). יודע אני כי האומד יהא רופף מאד, אך גם הוא מספיק. באילו מדינות יש ליהודים נכסי־דלא־ניידי רבים; מצב הרוח הקבלני של היהודים (אם הוא גדל ובאיזו מדה – או פוחת), מצב־הרוחות בחוגי בעלי־עסקים, תנאי היהודים בעלי מלאכות וכן בעלי התעשיה (ה“קאי” של פרנץ יוסף וכו').
אף הרצאה זו אינה צריכה להיות מדויקת בתכלית, כי אם עד כמה שאפשר חפשית, חיה, ללא־אונס ואמתית בטון של שיחה. טוב להכתיב הרצאה כזו.
מתוך זה מכיר מר איזה איש נחוץ לנו, אדם שקט, מיושב בדעתו, בעל עינים פקוחות, לא צעיר ביותר; ובכל אופן צריך הוא להיות אדם מכובד היודע להתהלך עם הבריות, מפאת התפקידים המצפים לו לאחר־כך. לדאבוני, עלי להוסיף שאני מבכר איש עשיר, מפני שהיהודים שלנו שהם מחוסרי־אמצעים הם כפופי־קומה ומחוסרי־אופי חזק. בשביל המטרה שישמענה שם נחוץ שגם השני ידע להופיע באופן מהוגן ובלתי־תלוי.
האיש אשר כבודו יבחר בו אפשר שהוא מכירני ויתיחס אלי באמון. כי יודע אני היטב, שנחוץ מעט אמון לגבי ההצעה, לנסוע נסיעה די ארוכה, בלי לשמוע מקודם דבר ברור על מטרת הנסיעה.
כיון שאי־אפשר לי בהחלט לדבר במכתב דברים ברורים יותר, הרי יכול אני רק להתחייב חובת קנס על קלות דעת. אם שניכם, אדוני הנכבדים, תמצאו שם, כי הטרחתיכם על לא דבר, אשקול שם על ידכם אלף פרנק, שאתם תוכלו לחלק אותם בין העניים הידועים לכם.
ועתה, אדוני הדוקטור, הנני מבקשו כי יואיל לבוא. זהו ענין גדול מאד למען אחינו העניים והאומללים. הן הוא ראש רוחני לעדתו. שם מצפה לו חובה. יותר אין אני יכול להגיד.
הנני דורש בשלומו בהוקרה מקרב לב
הנאמן לו
תיאודור הרצל.
37 רחוב קמבון.
* * *
11 ביוני
במכתב להירש אמרתי: בשלשים וחמש שנות חיי מגיעים בצרפת למשרת מיניסטר, ונפוליאון היה בשנותיו אלה קיסר".
אני מוצא עתה, כי בחפזון לא נסחתי את מחשבתי כהלכה. כך יש לזה צורה של שגעון הגדלות. בחפצי היה לומר: ובכן רשאי גם אני לחשוב את מחשבותי על המדינה, וכי בגיל זה אפשר לו לאדם שתהיה לו בגרות של איש מדיני.
11 ביוני
הרעיון להפגש בקוֹ אצל יאור גֶּנְף עם שני יהודים יפה הוא בכמה מובנים: שם הם מנותקים מן המושגים הרגילים, הזרים והמקובלים.
הם רואים איך נֻצחה ה“מַטֶרִיָה”. ואני אהגה ברוסו, שהוא ראה “אֲמָנָה חברתית”, במקום שאני גליתי negotiorum gestio.
11 ביוני
אפשר שהיהודים הפשוטים יתאחדו בחברות מקומיות ויאספו את הכסף אשר משפחת ר. תסרב לתתו. אך האם אוכל לקבלו אחרי אשר פרסמתי בעולם את כל התכנית?
היהודים הגדולים יבטלו בסרבנותם את המפעל והם יהיו הראשונים אשר יסבלו ע"י כך.
* * *
ובכל זאת יועיל הפרסום ליהודים באופן אמצעי. – אחדות ממחשבותי, כגון אלו על דו־קרב, התאבדות לדעת, עזרה לממציאים, מונופולין של בורסה, ועדות נוסעות לקובלנות הן טובות לכל העמים. ולכן יתכן כי היחס ליהודים יהא נוח יותר, באשר המחשבות האלה צצו מתוך יסוריהם ורוחם.
12 ביוני 1895
לא רק שאני צריך לנהל תכנית לעבודה, אלא שעלי עוד למסור את הנהלתו לועדה קבועה.
הועדה לתכנית־עבודה, היו״ר בעל מוח שיטתי.
* * *
12 ביוני
אנשים מוגבלים יסרבו כאשר אזמין אותם להעביר את מוסדות הפנסיה וכו' אשר להם. אך כאן תנצח הדוגמא. שלשה מיני מוסדות־פנסיה באים בחשבון:
אלו שחבריהם הם רק יהודים (“חברות” וכדומה); את אלה קל ביותר להסיע, מעבירים אותם עם שרשיהם.
אלו שהיהודים הם רוב החברים (למשל: “קונקורדיה” אשר בוינא): באסיפה הכללית מחליטים לחלק את הרכוש, או שמשתוים עם המועט ומסיעים הכל כמו למעלה. הרושם הטוב עוד יתחזק אם משאירים למועט נכסי־דלא־ניידי (ההפסד הוא פחות מכפי שנדמה, מפני שחושכים את ההרשמה הכפולה).
במקום שהיהודים הם רק יחידים (כמו אגודת הפקידים) כאן או שיש הכרח לוַתר לגמרי על הרכוש (ואנו הלא נתן פצויים לכל אנשינו אשר יסבלו נזק – הפרינציפיון של ערבות הדדית) – או במקום שהתקנות מאפשרות מקבלים את הפנסיה בבת אחת – או שדורשים לקבל את התשלומים לשעורים בחוץ־לארץ.
* * *
12 ביוני
על ספינת־הכבוש מלבד המטה־הראשי של החברה יוכלו לנסוע גם באי־כח האגודות המקומיות (אולי חנם), כדי לאחוז שם במקומות למושבותיהם. המורשים האלה צריכים להיות מיופי־כח לחייב את האגודות המקומיות; והם (ולא החברה) אחראים כלפי שולחיהם בעד בחירת המקום וכו'.
* * *
12 ביוני
חלוקת העולם החדש הזה תֵעשה ביושר!
* * *
לאחר כך אקבע את הזמן, שבו אסע לבקר את האגודות המקומיות.
נסיעת־בקור זו תצא לפועל כשני חדשים, לכל המאוחר חודש אחד, לפני הפלגת ספינת־הכבוש.
כמובן שאוכל לבקר רק את הכרכים הגדולים.
יש עוד לשקול בדעת את אופן הרכוז הזה. אם אשלח את שליחי לאזורים – לזה יתאימו היטיב שני ש. – אז אפשר לגמור הכל בשני חדשים, אם נחלק את אירופה לשני אזורים או לארבעה. או שאַרצה הרצאות לפני חֶבר סטודנטים נודדים ואחר כך אפיצם בארצות? יתכן הדרך הראשון בראשונה, כאשר צריך עוד לעשות הכל בזהירות ובהסתר – והדרך השני לאחר כך.
* * *
12 ביוני
יש להמלט בזהירות מסכנת “התאגדות סודית”. לפיכך יש לעשות את התעמולה הרשמית ע“י האנשים המיושבים מאד בדעתם. ואנו נגין על עצמנו ע”י מה שנראה לממשלות את “ההוראות הסודיות” שלנו ונדרוש את אשורן. הרי רצוננו לעבוד בהסכמת הממשלות – רק בלי הפרעה ע"י האספסוף של הפרלמנטים והעתונים.
* * *
12 ביוני
אגב: מפעל זה יתפשט בעולם במהירות אש מתלקחת
* * *
רעיון מצוין הוא להשתמש באנטישמיים הגונים ונאמנים בתור ליקוידטורים של הרכוש.
הם היו משמשים ערובה כלפי העם, שאין ברצוננו לגרום התדלדלות של המדינות, שאנו יוצאים אותן.
בראשונה אין לשלם להם שכר גבוה, כדי שלא נקלקל לנו את המכשירים ושלא נגרום להם בזיונות בתור “עבדי היהודים”.
לאחר כך תגדל משכרתם ולבסוף נחזיק במדינות הנעזבות מאתנו רק פקידים נוצרים.
האנטישמיים יהיו לידידינו הנאמנים ביותר, הארצות האנטישמיות יהיו לנו בעלות־ברית.
אנו רוצים לצאת את הגולה בתור אנשים מכובדים.
12 ביוני
לא עתון של יהודים!
עתוני היהודים! אני רוצה להשפיע על מו"ל עתוני היהודים הגדולים ביותר (נ.פ. פרסה, ברלינר טגבלט, פרנקפורטר ציטונג וכו') שיוציאו שם מהדורות מעתוניהם, כדרך שעושה “ניו־יורק הרולד” בפריז.
להעברת ההרגלים שייך גם העתון החביב לסעודת־הבוקר.
העתונים אינם מפסידים את קוראיהם, מספקים את הצורך – שיגדל ויעצם במהרה – של הנשארים, מטלגרפים את הידיעות ההדדיות. בראשונה יהיו המהדורות בארץ החדשה קטנות מן הישנות. לאחר כך יתכווצו הישנות והחדשות יגדלו.
העורכים הנוצרים נשארים בארצותיהם וירגישו א"ע כבני־חורין ובכי־טוב, העורכים היהודים הולכים שמה, יתעשרו ויתכבדו, ישתתפו בפוליטיקה – כי באמת רק העתונאים בין היהודים מבינים כיום בפוליטיקה.
הראיה הכי טובה הנני אני.
סליחה גם בעד החטאים המוסריים בעתונות. על כלם להתחיל חיים חדשים. אך שם צריכים להיות הגונים מלכתחילה! משפטי־כבוד כמו אצל עורכי־דין. חופש לעתונות, אך העתונאי צריך לשמור ככהן על כבודו והשקפתו. וכה נשיג את העתונות ההגונה ביותר.
* * *
המשרד להבטחה באחריות!
זה יהיה מחלקה גדולה, אולי מיניסטריון מיוחד. אנו מתחילים עם מנהל להבטחה באחריות.
הרכוש נמצא באוצר המדינה (בראשונה בתוך ה“חברה”).
אנו משתמשים בכל הסוכנים הפרטיים העברים של חברות האחריות (אותו פ. בוינא שנענש שם מקבל משרה טובה), הם נחשבים כמובן לפקידי הממשלה, יכולים לעלות מעלה.
הבטחה היא עסק ידוע ומנוסה בכל הענפים, כמו בנקים, מסלות־ברזל, טיליפון וכו'. כאן אין רשות להון הפרטי להפיק תועלת, כי אין כאן שום סכנה.
* * *
12 ביוני
אמת־המדה כדי לסייע לאיניציאטיבה הפרטית או להפריע לה. היא הסכנה. במקום שאין סכנה אין זכות לרוָחים של קבלנים. לעומת זאת נתיחס ברוחב־לב לכל עסק שאינו בטוח.
* * *
להשפיע על האחים הירש לבנות שם מין “לובר” (louvre)
12 ביוני
היהודים שלי מרוסיה, שהם הם המחנות הגדולים של unskilled labourers (פועלים פשוטים), שיסודרו בתור צבא העבודה.
הם יקבלו תפקידי־עבודה כמו בצבא, אולי גם סרטים. הם יעלו במדרגה כפי מדת חריצותם ומספר שנות עבודתם. לכל אחד צפון מטה־המצביא בילקוטו. אי אפשי בצבור של עבדי־עבדים, המתבוססים תמיד בענים. למען הפנסיה של הפועלים משתמש אני בזה אחר זה בכל אותם המוסדות שדומים לממכר טבק ע“פ תעריף, שאפשר לחלק אותם למדרגות, ע”פ הבדלי־המקומות.
12 ביוני
שאלה, האם מונופולין של טבק?
יש לשער שכן. מן המסים באופן אמצעי המס הזה הוא המכניס ביותר, הוא ידוע למרבית התושבים מן המדינות שיצאו מהן. מכביד על המרבים ליהנות יותר מאשר על הממעטים. נותן לי את היכולת לעסוק במטעי־טבק (כיחסי־חכירה ובקנס של פטורין בשֶל חטא המס), להקים בתי־חרושת לטבק ואני מקבל בתי־ממכר ממשלתיים לפנסיה בשביל הפועלים.
12 ביוני
להשפיע על כל בתי החרושת והעסקים הגדולים של היהודים לפתוח שם סניפים (כדוגמת המהדורות החדשות של העתונים). באופן כזה יוכלו להעביר לאט־לאט את העודף בסחורותיהם יחד עם נסיונותיהם.
זוהי ההסעה של העסקים! והיא יוצרת תיכף עבודה, תנועה וכו', ומספקת צרכים כפי ההרגל הקודם.
גם בהסעת העסקים עוברים לאט־לאט העסקים הנשארים לידי הנוצרים. מניעת המשברים.
בארצות הנעזבות מתרבה מספר האנשים העולים במצב הכלכלי.
ובשעת הפרידה מאת היהודים, אשר ברוחם המעשי סדרו הכל בתבונה כזו, ילחצו את ידיהם בתודה ובחבה. גם בפנה זו תחלתו של כבוד ישראל!
* * *
בכלל הייתי רוצה, אם אפשר, לסדר את כל הפנסיות בצורה כזו של התעסקות בלי עמל.
מושבי־זקנים הם משכנות האכזריות כלפי הנפשות. האדם הזקן נפרד פה מאת החיים, הוא נקבר בלא עתו. הזקנה נעשית לו לבית־הכלא – וזהו השכר לחיים הגונים. ע"י פנסיה בצורת בית־ממכר אני שומר גם על חופש האדם הזקן, על השתתפותו בחיים, אני נותן לו את נחמת האילוזיה של הבאת תועלת. מעסיקו באופן נוח, מונע ממנו לשקוע בהרהורים; ואם הוא נהנה מעט מהחיים, אין הוא צריך להביט מסביב בחרדה.
בתי־ממכר לטבק משמשים כמו כן בתור בתי־ממכר המיוחדים לעתונים. ע"י כך מתרבות הכנסות בעלי־הפנסיה. זה נעים גם לעתונים – וגם אפשר להחרימם בנקודות מרכזיות אלו, אם הם מסכנים את הבטחון החיצוני או הפנימי של המדינה.
לא מס מיוחד. אך ערבות בנוגע לזדון־לב, קלות־דעת, שפלות, חוסר־מוסר וקנוניות של התעשרות.
על ערבות זו אפשר לוַתר מראש לגבי מולי"ם שהתנהגותם המוסרית גלויה וידועה מראש. ואפשר להחזירה לעתונים שהתנהגו זמן ידוע בנקיון. ואפשר לחדשה אצל אלה שפוטרו ממנה או להגדילה בתור עונש־לואי במקרה של עונש מפאת שמוש־לרעה בכוח־העתונות.
השמוש־לרעה בכוח העתונות (פשע חדש) הייתי מביא לפני בית־משפט מעורב משופטים ואזרחים. לעולם אין להעניש עתון בשל יחס אופוזיציוני, כל עוד שאינו משתמש באמצעים מכוערים. צריך לדון בכובד־ראש על השאלה, איך אפשר לשמור על חופש העתונות וביחד עם זה למנוע את הגסות. אולי ע"י בחירת בתי־משפט מעורבים?
* * * 12 ביוני
בכל אופן מונופולין של יין־שרוף!
התועלת כמו במונופלין של טבק, התעשיה של זה והמכירה. זו האחרונה תועיל גם להלחם בשכרות, כמו בבורסה הסרסרות המאושרת למלחמה בתאות־המשחק. כי אפשר להעניש את ההסתה לשתיה הנעשית ע"י מתן אשראי וכו' עד כדי בטול הזכות לממכר.
* * *
12 ביוני
המעבר מן “החברה” למדינה הוא פרובלם מסובך.
דבר זה צריך לקבוע בהחלט כבר בשעת קביעת החוזה של החברה ותקנותיה. כי לחברה יהיו רוָחים עצומים, שבעל־המניות לא ברצון יפרד מהם.
באותה שעה, שהמדינה מתחילה את חייה, עוברת החברה לרשותה – בהשערה באופן כזה, שהמדינה רוכשת את כל המניות במחיר קבוע, אך משאירה את החברה בתור אישיות משפטית, היינו מאושרת באנגליה, כמו עד עתה, כי אנו לא נשיג במהרה את הכוח הדרוש, להגן בעצמנו על תביעותיהם של אזרחי מדינתנו או של המדינה בעצמה.
12 ביוני
עם רכישת הארץ הננו מביאים תיכף תועלת חמרית למדינה המקבלת אותנו. את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי־הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט־לאט מידי בעליהם.
את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול ע"י נתינת עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה.
האוכלוסים בעלי־הרכוש יעברו אלינו. העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכות להעשות בעדינות ובזהירות.
טוב שיחשבו בעלי הקרקעות, כי הם מנצלים אותנו וכי הם מקבלים מחירים למעלה משוים.
אך אין שום קרקעות נמכרים חזרה לבעליהם.
* * *
12 ביוני
מובן מאליו, שאנו נתיחס בסבלנות ובכל הוקרת־הכבוד אל בעלי דתות אחרות ונָגֵן באמצעי־כפיה הכי קשים על קנינם, כבודם וחירותם. גם בזה נתן לכל העולם דוגמה נפלאה.
אמנם בתחלה יתרחקו מאתנו. ריחנו נודף בעולם.
עד אשר יחול השנוי לטובתנו בעולם נפסיק להתבצר בארצנו. לא נפחד מפני זרם של זרים ונקבל את אורחינו בסבר פנים יפות, באהבה ובהכרה עצמית.
* * *
רכישת הקרקעות מרצון הבעלים נעשית ע"י סוכנינו החשאים, כי אם “החברה” היתה רוצה לרכוש ישר בעצמה, היו עולים ביוקר רב.
אנו מוכרים לאחר כך רק ליהודים וכל הקרקעות עוברים מרשות לרשות רק בין היהודים. כמובן לא בצורה כזאת, שנכריז על כל מכירה לאחרים שהיא בטלה. אפילו אם הכרזה כזאת לא היתה נגד ההכרה המשפטית המודרנית השלטת בעולם – לא היה כוחנו מספיק להגן על הכרזה כזאת.
לכן מוכרחים אנו להבטיח ל“חברה” בכל מכירה של קרקעות את זכות־הבכורה בכל מכירה. היינו שאם הקונה רוצה להסתלק מנחלתו יש לנו הזכות לרכוש אותה במחיר שמכרנו לו. אלא שאנו מוסיפים לו פצויים בעד השבחה כפי אשר יקבעו המומחים. הקונה בוחר במומחה שלו, אנו במומחה משלנו ואם שניהם אינם באים לידי הסכם, הם בוחרים במומחה ניטרלי בתור מכריע. זכות־בכורה זו במכירה חדשה מאושרת היא ואין בכוח שום אפותיקי להפקיענה.
* * *
אך ל“חברה” תהיה גם מחלקה לנתינת אשראי באפותיקי. זה יהיה סניף של החברה בצורת בנק, שכמו כל המוסדות המסונפים של ה“חברה” יהא כמובן גם הוא “שָׁם” קנין המדינה.
פקידי הבנקים הפרטיים פה יהיו שם במשך הזמן לפקידי המדינה במשכורת מוגבהה, תארי־כבוד וכו'.
לרכישת הקרקעות מרצון הבעלים צריך להשתמש בסוכנים שניים מקומיים, שאינם צריכים לדעת, כי האיש הפונה אליהם הוא בעצמו אינו אלא סוכן חשאי והוא נשמע להוראות המרכזיות של ה“ועדה לרכישת קרקעות”.
קניה חשאית זו צריכה להעשות בבת אחת, כמו בלחיצה על כפתור חשמלי, סוכנינו החשאיים, שמופיעים שם כקונים על חשבון עצמם, מקבלים סיגנל: Marchez!
בשבוע הקרוב צריכות כל הקניות להיות נגמרות. אם לאו נעלה את המחירים עד מאד.
מובן מאליו, שמקודם צריכה לבוא פעולה של חקירות זהירות בספרי־האחוזה (במקום שיש כאלה), של אוסף ידיעות בזהירות, חקירת התנאים המיוחדים וכו'.
בעלי אחוזות שמפאת גילם, הרגליהם וכו' הם דבקים בקרקעותיהם, מציעים להם שיסיעו אותם עם שרשיהם, כמו את האנשים שלנו, – לכל מקום אשר יחפצו. הצעה זו מופיעה רק כאשר דחו את כל ההצעות האחרות.
אם לא יקבלו גם את ההצעה הזאת, אין בכך כלום. התקשרות זו אל האדמה ישנה רק אצל אחוזות קטנות. את הגדולות אפשר לקנות בכסף.
ואם בנקודות ידועות יהיו הרבה בעלי־אחוזות ללא־תנועה כאלה, נעזוב אותם לנפשם ונפתח את התנועה שלנו בנקודות אחרות אשר לנו יהיו.
* * *
הקונים החשאים של הקרקעות אינם סוכנים חפשים כי אם פקידינו.
מראש יאָמר להם, כי כל נסיון של ספסרות בקרקעות בעסק זה, אם בעקיפין או שלא־בעקיפין, יגרור אחריו תיכף ומיד פטורים בבושת־פנים ולעולמי עד.
ואולם כמו כל פקידינו יקבלו גם הם זכות־בכורה בבחירת המגרשים לבתיהם, שנבנה להם בזול ובנכיון וחלק ממשכרתם לפי תורת האמורטיזציה.
12 ביוני
הערה מיוחדת:
אם הנני נאלץ לבחור בדרך הספר אז צריך למנוע כל דבר הנראה כמו פרוספקט.
אני צריך להסביר את הענין ליהודים הפשוטים ולממשלות בצורה כזאת, שהם יבקשו ממני דבר זה; אך אם לא אתנהג
d’un air absolument détaché אז אעשה את עצמי מגוחך ואהיה למכשיר לא־יצלח בשביל המטרה הנהדרה.
* * *
12 ביוני
כאשר רואים בספינת־הכבוש את האדמה החדשה אז מעלים בראש התורן את דגל ה“חברה” (והוא יהיה אחר כך דגל המדינה).
כלם צריכים להסיר את כובעיהם מראשיהם. נשים כבוד לדגלנו!
בדגל פשוט וזול עולה הראשון על היבשה. הדגל הזה ישאר למשמרת במוזיאון הלאומי.
12 ביוני
בשביל האגדה להכין כובע מיוחד, כמו סטֶנְלִי. לשאת את הכתם הצהוב בשעת כבוש האדמה, וכל המתאחזים נושאים את הסרט הצהוב.
12 ביוני
רומן, גבור:
אחד מנאומיו בשעת הסעודה בספינה יהא מוקדש לכבודם של ישראל.
אחר־כך מחלקים את הסרטים הצהובים לכל הנוכחים. באותה שעה אין הוא יכול עוד להגיד, אם יתהוה אורדן מזה.
הוא מחלק אותם רק בתור סימני־זכרון. מקודם צוה להכין רשימה. כל אחד יאשר קבלת הסימן הקטן העשוי כסף לסרט הצהוב.
שמים במשמרת את הרשימה. הם האבירים הראשונים של כבוד היהודים.
* * *
שם נושאים את הסימן מן הימים הראשונים. לא שהוא מצוה – “הוא רק מחבבו”. בלי זכות אסור לשאתו.
* * *
קושי משפטי, איך המדינה, שאינה עוד במציאות, מבטיחה לעצמה את קנית מניות ה“חברה”. אגב: יתכן שאפשר להשיג רק ערובות מוסריות להעברת המניות.
12 ביוני
אותן הרפובליקאות שבדרום אמריקה בודאי שאפשר להשיגן בכסף. אנו יכולים לתת להן תשלומים שנתיים. אך רק לערך עשרים שנה, היינו עד שנתחזק להגין על עצמנו; אם לאו יכולים התשלומים לקבל צורת מס, שאין להתאימו לכבודנו בעתיד והפסקו יכול להביא לידי מלחמה.
זמן התשלומים צריך להיות נקבע לפי מדת הזמן, המספיק לפי דעת שר־המלחמה שלנו, כדי שנוכל לעמוד בפני כל הרפובליקאות המאוחדות האלה גם יחד.
אך בתחלה – לפני שיֵדעו כי אנו באים שמה – אפשר להשיג קונצסיות גדולות רק מתוך הסכויים שנַלוה להם סכומי־כסף באחוז אחד פחות.
על הצורך בכספים, הענינים הפנימיים של המפלגות, זרמים וכו' של הרפובליקאות האלה מן הצורך לחקור מקודם בחשאי ובעדינות הדרושה.
בקוים גדולים הרי זה ויתור מרצון טוב על אדמה.
* * *
אך ביחוד בשביל הענינים האלה זקוק אני לרוטשילדים. ואם ימאנו?
אז סופם שיקבלו את ענשם.
* * *
הרוטשילדים מעסיקים אותי מאד. באשר התכנית שלי עומדת עליהם. רק אחדים מהם אני מכיר מתוך ראיה. אלברט בוינא הוא כנראה בנקאי שקדן ובעל מוח בהיר. ובאותה שעה גם “סְנוֹבּ” חצרני. ספרו לי, כי באו אליו עם תכנית של Palais de Glace. הוא אמר: “לוינא אין הקהל הדרוש לזה” ונמק את דעתו בפקחות.
את אלפונז הפריזאי ראה אני לעתים תכופות ברחוב, ראיתיו במשפט בירדו־דרימון בבית המשפט, במקום אשר מראהו היה צנוע ורועד. הוא מתכופף מתוך העויה עדינה. לאחרונה ראיתיו ב“גרנד־פרי” והיתה לי אותה שעה הרגשה משונה. כי אם האיש הדל והנפחד הזה יקבל את תכניתי, הרי יש לו האמצעים להביא לבני אדם זרם עצום של אושר. אני הלכתי אחריו זמן מועט בתוך לחץ ההמון והסתכלתי בו מתוך מחשבותי.
12 ביוני
לבַּכֶר אכתב מכתב־פרידה לבבי מאד. הוא היה ידידי, כזאת הרגשתי.
* * *
יוליוס בויאֶר, מנהל התיאטרון הלאומי, נוסע שמה בספינה של משפחתי, כדי לבדח את הורַי… (הוי, אלי, בשביל הרומן הרי זה פרק נאה – אך אם זאת תהיה מציאות, מי עוד יהיה בחיים מן הנוסעים אשר כעת אני חולם עליהם?).
* * *
12 ביוני
רשימות אלו אינן עבודה בשבילי כי אם הקלה. אני משתחרר אגב כתיבה ממחשבותי, העולות כמו אבעבועות בתוך אַבִּיק ושהיו מפוצצות את הבקבוק אילו לא מצאו להן מוצא.
* * *
12 ביוני
הרשימות התכופות האלה מונעות אותי להכניס מה שרשמתי מקודם לתוך הספר. בכתיבה הנקיה עדיין עומד אני בשיחה עם הירש. אך גִּדול הרעיונות החדשים חשוב מזה. מי יודע אם לא יפָסקו עד מהרה.
ובאותה שעה חש הנני אותה חלחלה, אשר הינה יתארנה בשירו הקטן והנהדר על האמן:
אֶחֱרָדָה:
פֶּן בִּן לַיְלָה אָסוּף וְאֶחְדָּלָה
אֶחְדָּל, וּמִפְעָלִי לֹא יָשְׁלַם כָּלָה.
אַה, כאשר הכל יהי כתוב בכתב ברור, בתתי להעתיק את הספר הזה, ורשימותי תהיינה סגורות ושמורות פה באקדמיה, אז הנכסים מובטחים ונעשים אוצר־בל־יאבד של בני האדם.
של כלם, לא רק של היהודים.
* * *
על פי הרשימות הגלויות האלה יש אשר יחשבוני לחולה בשגעון הגדלות. ויש אשר יאמרו ויחשבו, שברצוני לעשות עסק או ריקלמה בשבילי.
אך האצילים אשר לי, האמנים והפילוסופים, יבינו עד כמה הכל הוא אמתי והם יסוככו עלי.
* * *
12 ביוני
לאדריכלים:
תכניות טפוסיות בשביל בתי־עבודה לסנדלרים, חייטים, נגרים וכו', שנדפסות בכמות גדולה ומתחלקות בכל מקום.
זוהי ריקלמה להגירה!
יהיה תענוג לעבוד. בכל מקום, אם אפשרי להשיג לכל אחד את ביתו הפרטי.
* * *
ועידת אדריכלים בשביל מעונות־לפועלים.
תכניות אחרות בהמון בשביל “הבית העצמי” של המעמד הבינוני, שיטת Cottage. גם כן לחלק בתור ריקלמה.
* * *
תעריפים ואמורטיזציה בשביל הבתים האלה. בבניה (בתים, מסלות־ברזל, רחובות וכו') רוצים אנו לסייע הרבה בידי קבלנים פרטיים ע"י אשראי בריא של בנקים (מה שדורש עוד מחקר רב).
ה“חברה” תרויח אך ורק בשויה של האדמה.
* * *
12 ביוני
משרד למשכונות:
הממשכן צריך להודיע את שמו ומקום מגוריו. את הטעם אין מודיעים לו. את שמותיהם של הממשכנים מטות, מכשירי עבודה, חפצים של הצורך ההכרחי מודיעים ישר למרכז הצדקה.
וזה בודק כמו כן בחשאי ועושה מה שרוצה.
ע"י עריכת רשימות אלפא־ביתיות יכיר עד מהרה את הממשכנים מתוך הרגל, וכן את הרמאים.
* * *
12 ביוני
כיום הננו בכל הארצות בנים חורגים. כבר היום אני מאמין באמונה שלמה בהצלחתי.
אילו היה במחשבתי להרויח בזה, יכולתי כבר היום ללוות כספים בבטחה.
* * *
12 ביוני
אני מעבד את הרעיון?
לא! הרעיון מעבד אותי.
רעיון זה היה מטורף אילו לא היה נבון כל כך מתחלתו ועד סופו.
מצבים כאלה קראו בלשון ימים־מקדם: השראת שכינה.
12 ביוני
היום מנצנצת בי המחשבה, שאני אולי פותר הרבה יותר משאלת היהודים בלבד.
היינו tout bonnement את כל השאלה החברותית! אינני יודע דבר זה, אך קשה לי להאמין, מפני שבכל הדברים האלה אני חושב על יצירת מצבים חדשים; והקושי שלשאלה החברתית הוא דוקא בזה, שנמצאים בכל מקום מצבים רעים ישנים, בצורות עתיקות, אי־צדק שעבר בירושה או נרכש מחדש. בה בשעה שאני מניח בתור יסוד קרקע־בתולה. ואם כך הוא הדבר, איזו ממת־אלהים היא ליהודים.
* * *
באמרי אלהים אין ברצוני להעליב את החפשים בדעותיהם. לא איכפת לי אם יאמרו רוח־העולם או איזו מלה אחרת במקום המלה הקצרה הזאת, האהובה, העתיקה והנפלאה, שבה אני יכול לבוא בדברים עם התמימים. הן במחלוקת זו בשל מלים אנו מתכוונים באמונה כמו בספק, לדבר אחד: לאותה נקודה, שאין באורים לה!
12 ביוני
לשלוח שמה איש בעל־דעת להכין מקומות לבאים. הוא ילך לפנינו עוד בטרם תבוא ספינת־הכבוש. המתאחזים, ביחוד באי־כוח האגודות המקומיות, צריכים כבר למצוא לפניהם נוחיות.
והאיש ההולך לפנינו תפקידיו יגדלו אחר כך יותר ויותר, והוא יעמוד בראש מחלקה, עד בוא הפועלים.
12 ביוני
זנות:
פתרונות ישרים ישנם בקושי. (בכל אופן תקרא לשם כך מועצה של עסקנים מדינאים. יוזמנו פייטנים באשר הם מתעסקים תמיד בחזיונות האהבה). פתרונות באופן אמצעי הם:
משפחה פטריארכלית, סיוע לנשואי אנשים צעירים, מה שיהא נעשה מאליו, באשר אנו מעסיקים המוני צעירים, משלמים להם יפה, ונותנים להם את האפשרות לחיות חיי משפחה. אף ישאפו בתחלת ההתישבות לבית משלהם, כי יחסרו עוד שעשועי כרכים, תענוגות קלים ושוק הנשים.
* * *
אף נתן לבעלי משפחה הוספה למשכורת. נכין רהיטי־נשואים בכמויות גדולות, היינו בזול, ובשביל חוגים שונים בתור פרס בעד “חריצות, שקדנות” וכו'. המטרה שלנו היא הנשואים.
* * * הוספת־משכורת בעד הילדים.
* * * 12 ביוני
אנו היהודים אוהבים את ההתפארות. משלנו הוא המספר הכי גדול של ה“סנובים” של החברה “הטובה”. פרזיט משפחת אצילים יכול להשיג אצל הבנקאים שלנו כל מה שהוא רוצה, אם הוא סועד אתם בפני הבריות.
אך דומני, כי אנו רודפים אחרי ההתפארות מפני שהכבוד מאתנו והלאה. כאשר הוד הכבוד יחזור אלינו נחדול מהתגנדר ונשחר כבוד. מוֹנְטֶסְקיה הטוב, הפקח עם מחלקותיו.
* * * קרוב לודאי, כי היהודים הגדולים ישנאוני. זה יתגלה בהתקפותיו או בשתיקתו של החלק המשועבד שבעתונות.
* * * 12 ביוני
אם נבוא למחוז שיש בו חיות רעות, שאין היהודים רגילים בהן – נחשים גדולים וכו' – אז אשתמש בתושבים לפני שאעסיקם בארצות המעבר, כדי להשמיד את החיות האלה. פרסים גבוהים בשביל עורות הנחשים וכו'.
12 ביוני
להפועלים הפשוטים שלי מרוסיה מודיעים, כי הם יכולים לעלות במדרגתם וכי אחר־כך (אם לא יצלחו להיות קציני־העבודה) יקבלו לפחות בתי־ממכר ממשלתיים וכדומה.
הם צריכים איפוא להשתמש בעודף הזמן של יום־עבודה של שבע שעות למען יבקרו בבתי־הספר ושעורי־השתלמות לפועלים ובעלי־מלאכה.
בנידון זה אני זקוק שוב לגדוד חדש של אנשי השכלה. המורים של בעלי־מלאכה. גם פועל יכול להיות מורה כזה.
* * * יום עבודה של שבע שעות!
כמובן, שעובדים במשך היום לא שבע, כי אם ארבע־עשרה שעות.
שני משמרות, או ארבעה? זה יהא תלוי במרחק מן המעונות ובתי־הספר. כי אם אני דורש מאת הפועלים שילכו בדרך רחוקה פי־שנים, הנני מכאיב להם ביותר.
* * * 12 ביוני
בארמון רויאל, בשעת תזמורת הצבא:
לפקידים שלי אשר יאמרו להחניף לי:
אין להלל אותי באשר אין גם לגנות אותי. כי אני המנהיג. ואין אני אומר זאת רק לשם המשמעת, כי אם גם מפני שרוחי צריך להשאר בריא ופשוט, אם עלי לגמור. – וכבר באופן אשר תשמעו לי. בחום ההתלהבות שלכם אוכל להכיר, עד כמה אני יכול להשען עליכם.
* * * כמה אני משמש דוגמא בשביל היהודים העניים, השואפים, כאשר הייתי גם אני.
אילו הייתי שואף לכסף, לא יכולתי לעמוד בפני כוח הכסף הכי גדול בעולם, לפני בית רוטשילד, כמו שאעשה.
* * * אם גם גידמן יסרב אשלח את ברון יעקובס אל רוטשילד הפלשתינאי – אדמונד כמדומני – ואשיג שיחה אתו.
* * * יקבלו עלי, שאני עוסק בסוציאליזם מדיני, מה שאינו כלל רע – בתנאי, שהמדינה תעשה את הישר. היינו לא תועלת של חוג או שכבה, כי אם עליתה המודרגת של כל החברה אל המטרות הנעלות והרחוקות של האנושיות.
אך רק אנשים מוגבלים או רעים יכולים להפנות את עיניהם מן העובדה, שברצוני לעשות את הפרט חפשי, גדול, עשיר ומאושר.
* * * אני מוחק רק את הרוָחים של הקבלנים שאין שמץ סכנה בעסקיהם.
* * * לדרימון אני חָב הרבה מן החופש שיש עכשיו בהשקפתי, באשר הוא אמן.
* * * לא באתי לכתוב עוד אוטופיה אחת. כל זה הוא אמתי, נבון, אפשרי.
למה לא אגיד זאת בפשטות?
13 ביוני 1895
האם אין להטיל מס על הנדוניא של עלמות עשירות?
בכסף זה אפשר היה להשתמש להבטחות קיומן של עלמות עניות “נשכחות”, כשם שמן החובה להתקין לתמיד יחס מוסרי בין השמחים ובין הנוּגים ע"י תרומות־הון. (טוב הוא בצרפת מס כרטיס התיאטרון, שהכנסתו מוקדשת “לעזרת הצבור”. גם אנו ננהיג מס זה).
היהודים אמנם הנהיגו משכבר הימים את העיקר הזה בצורה קטנה ובאופן אוילי ומחוסר־תכנית, כמו שנהגו בו עד עתה בכל עניני ה“צדקה”. בנשואים של עשירים מנדבים הרבה בשביל העניים.
ואני לא רק שאני רוצה להכניס כל זה בכללים מוצקים ובריאים אלא גם להכריח את קשי־הלב השוכחים את הדלים. על הרודפים אחרי נדוניא גדולה ודאי שאין אני צריך לחוס. (רעיון מבדח הוא, שאפשר להטיל את המס הזה גם על החותן).
את הרמאות במסים אני מפריע או מעניש ע“י בטול חוזים־למראית־עין, ע”י פרסים גבוהים למפרסמים, ע"י ענשי־ממון קשים ושלילה מתמידה של הזכות להבחר, של האפשרות להשגת תארי־כבוד או אצילות.
* * * 14 ביוני 1985
היום כאב־ראש עצום. – כדי להסב את הדם מראשי, רוצה אני להתחיל היום ללמוד לרכוב על ביסיקל. אם לאו לא אוציא לפועל את העבודה.
* * * השמחה הנפשית והאושר הגופני שבעבודה.
אתמול אחרתי לסעודה עם רַוק עשיר מוינא, רודף תענוגות לא־יועיל. הוא התאנח בדברו על צוררי היהודים ועל עלילת־דם. אני הבאתיו לידי שיחה. ע"י כך נתאשרה דעתי על מצב־הרוחות בין העשירים. רגע אחד התיחסתי אליו אפילו ברצינות. שאלתיו אם היה מוכן לעשות משהו בשביל ענינם של היהודים. הוא דמה כנראה שאני מתכוין לקרבן כספי ואמר במתינות: לא. – במהרה תקנתי את הטעות הזאת ואמרתי: דרך משל נסיעה לקושטא? – “לא”, אמר, “אין להשתמש בי לדברים שכאלה. הנני נוח יותר מדאי”! כן! זמן רב עוד יעבור עד אשר אעורר ואזעזע את היהודים מתוך הנוחיות שבשֶּבי.
14 ביוני
ארץ הבחירה שבה אפשר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל כפופה מבלי שנהיה משום כך לקלסה. במקום שנוכל סוף סוף לחיות כאנשים חפשים על הקרקע שלנו. במקום שגם אנו נזכה בכבוד בתור תשלום גמול בעד המעשים הגדולים, ושנחיה בשלום עם כל העולם, אשר שחררנוהו ע“י שחרורנו, העשרנוהו בעשרנו וגדלנוהו ע”י גדלותנו.
היינו, שקריאת־הלעג “יהודי!” תהא למלת־הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה כמו כל עמי התרבות. היינו, שע"י מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל תפקידים, שכיום הם עוד מאופקנו והלאה. כי אלהים לא היה משאיר את עמנו בחיים עד היום, אילו לא היתה מיועדת לנו עוד מטרה בתולדות העמים.
* * * הדגל עולה במחשבתי. אולי דגל לבן עם שבעה כוכבי־זהב. והשדה הלבן פירושו חיינו החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שעות העבודה. לאות העבודה נכָּנס לארץ הבחירה.
* * * 14 ביוני
גידמן מטלגרף לי היום:
“הנסיעה אי אפשרית לי. סַלו הוא בנוֹרדקַפּ. מכתב יבוא. אני נוסע ביום ראשון לבַּדן. גידמן”.
אמנם כן, יכבד הדבר להביא את היהודים לידי כך. אבל אני אדביקם. אני מרגיש כי כח־איתנים גדל בי לקראת משאת־הנפש הנהדרה. גדל האדם לקראת מטרותיו הנעלות!
* * * 14 ביוני
לפמליא:
כבודי אני היה גדול יותר, אילו הלכתי אל ארץ הבחירה אך ורק עם העניים והדלים ועשיתי מהם עם גא ומכובד. אך אני רוצה לוותר על הכבוד הזה, כשם שבכלל הייתי מוכן לעמוד מרחוק. אלא שהבנאי, כל עוד שהוא בחיים, מחויב לנצח בעצמו על עבודת הבנין, בלי לשים לב לגודל העמל, הדאגה והאחריות.
* * * כל הנוער שלנו, כל שהם כיום בגיל בין עשרים לשלשים יעזבו את הכוונים הסוציאליסטיים המעורפלים ויבואו אלי. הם ילכו בתור מטיפים־נודדים בתוך משפחותיהם ואל הארץ ילכו – מבלי אשר יהיה עלי לעוררם.
הן להם הארץ!
15 ביוני 1895
לבעלי־הקרקעות הנכרים שקנינו מהם את אדמתם ניתנת לאחרי הקניה הברירה: לקבל כסף מזומן או במניות (לפי שויו הנומינלי). שום התנכלות, רק הגנה עצמית.
כי העולם צריך להכיר על ידינו מה שנחשב לבלתי אפשרי זה אלפים שנה: כבוד היהודים.
* * * לפמליא:
הקשישים ביניכם יסייעו לנו בעצתם הכספית, הבנקאית, המדינית, בעניני מסלות הברזל, בשֵרוּת הדיפלומטי וכו'.
ובניכם, והייתי רוצה שירבו לכם, יהיו מנהיגים בצבא, בדיפלומטיה וכו' לפי כשרונותיהם – אמנם רק לפי כשרונותיהם – ימלאו תפקידים ראשיים, ינהלו מחוזות וכו'!
בנותיכם תתנו לנשים לאופיצירים הטובים ביותר, לאמנים הנעלים ביותר. לפקידים רבי־הגאוניות. או תשיאו אותן שוב לאירופה, כדרך האמריקנים, מה שהוא טוב מאד בעיני. ובלבד שכספכם יתפשט בעולם.
15 ביוני
היום איש בודד ויחיד הנני – אולי מחר מנהיגם הרוחני של מאות אלפים. בכל אופן המוצא והמבשר של אידיאה כבירה.
* * * אל המיליונרים־הננסים הנני שולח את באי כחי…
אני מאסף את המיליונרים, שיש עוד יהדות בלבם, אצל הרב והוא קורא לפניהם את הנאום.
הרבנים אשר יסרבו נדחפים הצדה. אין לעכב את המסע.
* * * אך הרבנים יהיו סעד להסתדרותי ואני אכבד אותם בגלל זה. הם ילהיבו את הבריות, יורו אותם על הספינות, יחנכו אותם בארץ החדשה. בתור תשלום גמול יסודרו הם בהירארכיה יפה ונאדרה, שאמנם תסור תמיד למשמעת המדינה.
15 ביוני
בשעת כתיבה, וביחוד כשעלו במחשבתי ההשראה הרצינית והחגיגית על הספינות, בשעת הירידה אל היבשה, קבלת־הפנים החגיגית, אז בכיתי לפעמים תכופות על שבר בת עמי.
ואולם בנהגי את העם חלילה לי להראות דמעות. מבט המנהיג צריך להיות קשה.
* * * 15 ביוני
אין אני מאמין בתאות־הבורסה של אנשינו. האנשים שלנו הם בעלי־משפחה טובים. והדואג למשפחתו הולך בחרדה אל הבורסה.
אלא לאן ילך בחייו של עד־עכשיו אם לא שמה?
16 ביוני 1895
בימים האלה פחדתי תכופות, שמא אצא מדעתי. כה אצו־רצו מסעי המחשבה המזעזעים בתוך נפשי.
חיי־אדם בשלמותם לא יספיקו להוציא הכל לפועל.
אך אני משאיר אחרי ירושה רוחנית. למי? לכל בני האדם. דומני כי אזָכֵר בין אלה שהרבו ביותר להיטיב להאנושיות. או שמא דעה זו היא כבר שגעון־הגדלות?
16 ביוני
ראשית הכל עלי לשלוט בעצמי.
כמו שקנט רשם לעצמו: אסור להוסיף ולחשוב על יוהן.
יוהן שלי הוא שאלת היהודים. צריך שיהא ביכלתי לקרוא לה ולשלחה מעל פני.
16 ביוני
איש לא חשב לחפש את ארץ הבחירה במקום שהיא נמצאת – והן היא קרובה כל כך.
פה הנֶהָ: בתוכנו פנימה!
אין אני בודא מלבי דבר. כל אחד יכול להוכח כי אני דובר אמת. כי כל אחד לוקח אתו ובתוך עצמו חלק מארץ הבחירה בלכתו שמה. האחד בראשו, השני בידיו והשלישי בחסכונותיו. ארץ הבחירה היא שם, במקום שאנו נושאים אותה אתנו!
* * * דומני, כי בשבילי פסקו החיים והחלו דברי ימי העולם.
* * * 16 ביוני
בתחלה נעבוד בלאט בנו בעצמנו ובשבילנו.
אך מדינת־היהודים תהיה לפלא. ארץ שבע־השעות אינה רק ארץ המופת בשביל נסיונות חברתיים, לא רק ממגורה של מפעלי־אמנות – היא ארץ הפלאות בכל עניני התרבות. היא נעשית מטרה בשביל כל העולם התרבותי, שיבוא לבקר אותנו, כמו שהולכים אל לוּרד, מכה, סדגורא. האם כבודו מבין אותי סוף־סוף? אך כחי גדול ביותר בסוג השלישי. כאן כל העולם אתי, יהודים, נוצרים, המונים, אזרחים, אצילים, כהנים של כל הדתות, מלכים וקיסרים!
* * * סדיגורא.
אין כופים את מצפונו של שום אדם, פתוייה השקטים של התרבות פועלים על הכל.
* * * אותם pieds crottes של הבורסה, כל אותם האנשים שכשלו אבדו – אני מאסף אותם ונותן להם חיים חדשים! הם יהיו עובדינו הטובים ביותר.
* * * 16 ביוני
שלש שעות התהלכתי בתוך Bois, כדי להפטר מן המצוקה של מסעי־מחשבה חדשים. המצוקה הלכה וגדלה. עתה אני יושב אצל פּוּסֵי, ואני כותב אותם – והוקל לי. אמנם אני גם שותה בירה.
מדינת היהודים היא צורך העולם.
* * * אם תכריחוני להמצא בנגוד אליכם אז אאסוף מסביבי בסוג השני, שאמנם אין אני מאמין בו ביותר – אך הוא בכל זאת בגדר האפשרי – את המיליונירים הבינונים והקטנים. ע"י כך מופיע על הבמה כח־כסף שני ואיום של היהודים.
כי אהיה מוכרח בזמן הראשון, כל עוד שלא אוכל להשתמש במיליארד שהוכנס במלואו, לעשות עסקים בנקאיים.
אף אין אני מרגיש בחילה נגד עסקי־בנק, אם הם דרושים למטרה, והם דומים בעיני כמו טרנספורט, בנין וכו'.
אך התוכל אירופה לשאת אתכם ואותנו?
הנה תרעד, תנוט הארץ.
16 ביוני
* * * אחת המלחמות העיקריות אהיה מוכרח לערוך כלפי לעג היהודים.
לעגם זה של היהודים אינו באמת אלא נסיון־החולשה של שבויים שמתאמרים להראות כבני־חורין. ולכן באמת נוגע בלבי הלעג הזה.
16 ביוני
כאשר הסתדרנו חוקית, כאשר תמו כל העבודות הדיפלומטיות וכל קניות־הקרקעות, אז הנני מוסר את הנאום (עם השנויים כפי דרישות בית רוטשילד) אל הנ. פ. פ., מפני שהגעתי לכך בהיותי סופר־כַּתב שלה. אלא שרצוני, כי הנ. פ. פ. תמסור קטעים גם לעתונים אחרים, גם לאנטישמיים. לברלינר טגבלט גם כן.
* * * 16 ביוני
מין סדיגורא שהיא יפה יותר!
גם מעמי התרבות למדנו וביחוד את הסבלנות.
כי אמנם היה להם הרצון לתת לנו שווי זכיות. אך דבר זה היה כבר מן הנמנע, במקומות מגורינו הישנים.
* * * המונופולין בבורסה יהיה בודאי הדבר הראשון, אשר אירופה תחקה אותו. וזה ילחוץ את היהודים המתמהמהים, את מוגי־הלב לבוא אלי. הם יתאחרו מעט לבוא.
המסע יעבור גם על המסרבים האלה.
15 ביוני 8
פמליא.
אתם רואים, אין אנו באים בערמה על מי שהוא. גם אין אנו באים באלמות – מלבד לנו בעצמנו, להרגלינו, לנטיותינו ולשגיאותינו הרעות. אך מי שברצונו לעשות בגדולות מוכרח ראשית כל לנצח את עצמו.
* * * 15 ביוני
פמליא.
האיש הרוצה ללבוש קפטן ילך וילבשנו גם להבא באין מכלים דבר.
רק את עיקר ההיגיינה החדישה ננהיג בתוכנו, לטובת הכל.
להכניס: פמליא:
מדינה יכולה ע"י הפקעה מרצון לרכוש בתי־חרושת וכו', אשר המיניסטרים לכספים לא ערבו את לבם מעולם להגות בהם.
* * * להכניס:
מניות בשביל המופקעים. זכות רכישת־חזרה של ה“חברה”.
* * * 16 ביוני
ש. היה היום אצלי והתלוצץ: מראה פני כאילו המצאתי את ספינת־האויר שאפשר לשלוט בהנהלתה.
– יתכן! חשבתי בלבי ושתקתי.
מכתב שני אל גידמן.
16 ביוני 1895
אדוני הדר. הנעלה!
מכתבו מתקן את הרושם שקבלתי ע"י הטלגרם שלו. אני חשבתי מעט בחֵמה: בתנאים כאלה איך אפשר שמי שהוא ירצה לעזור ליהודים! מה שלא מנעני ללכת הלאה את דרכי בצעדים מאוששים, כשם שבלי להרתע לאחור מפני שום דבר, אוסיף ללכת את דרכי עד המטרה! האיש אשר יחפוץ לעזרני, ברוך הוא לי במאד; הוא אינו עושה דבר למעני, הוא עושה הכל למענו בעצמו. ומי שהוא סרבן או שוֵה־נפש, עליו אני עובר הלאה.
וכך גם ברגע הראשון לא החלישני הטלגרם שלו כי אם הרגיזני. תיכף אמרתי לעצמי: ניכר שלא אמרתי לו באר היטב, כמה רציני ומיואש הוא המצב. אכן המעשה אשר אני אומר לעשות רציני הוא כמצבם של היהודים אשר עליו, כנראה מתוך קוצר־רוח וליאות, אינם נותנים לעצמם דין וחשבון במדה מספיקה.
ועוד אמרתי לעצמי: האיש הזה אינו יודע אותי, היינו הוא מכירני רק הכרה קלה: החלפנו אילו אמרות ללא־ערך על אילו הלצות, ובעתון הוא קורא ממני רק רשימות מן הצורה הקלה ביותר. אך מכתבו עשה שלום בינינו. יש בו אותו הטון המתאים לי והדרוש למטרתי. אני משער, כי יהיה לי לעוזר־אמת, לאחד העוזרים; כי אצטרך עוזרים רבים.
הוא מתפלא על אשר כה יחם לבי בשביל “הענין שלנו”. אינו משער את מדרגת החום, שבו לבי בוער. אמנם זה לא היה מקודם, יהדותי היתה רחוקה ממני; נגיד: היתה מונחת מתחת לסף הכרתי. אך כשם שהאנטישמיות דוחקת את היהודים החלשים, מוגי־הלב ושוחרי־תועלת אל הנצרות, כך לחצה חִזֵּק בקרבי את יהדותי באופן עצום. אין לזה שום שייכות לחרדות. בכל רגשות הכבוד שאני רוחש לאמונת אבותי אין אני מהיראים ושלמים ולעולם לא אהיה כאחד מהם.
שאין בלבי לעשות שום דבר נגד הדת – להיפך – זה מתברר ע"י מה שברצוני ללכת עם הרבנים, עם כל הרבנים.
מתוך שני נמוקים בקשתי אותו ואת איש־העסקים לבוא אל Saux. ראשית משום שחפצתי להוציא את שניכם מן הסביבה הרגילה ולהביאכם על מרחביה של ההרים, במקום שם נמוגים ושוקעים חיי יום־יום; במקום שיכיר למראה עיניו, בנסעו במסלת־ברזל בהררי־קרח, עד כמה הצליח כבר רוח הממציא שבאדם לנצח את הטבע וע"י כך יבוא לידי השראה רצינית וחפשית כאחת בשביל מה שיש לי לגלות לו, שהוא כמו כן יוצא מגדר הרגיל.
הנמוק השני הוא, שזה שבועות עבדתי קשה ע"י כתיבה ועוד עלי להתיגע קשה למשך זמן בלתי מוגבל, ואני חפצתי להנפש שנים, שלשה ימים מן העבודה העצומה, וביחד עם זה שלא לעזוב אותה לגמרי, מפני שאין אני רשאי לעזבה.
הייתי מבאר לכם הכל בעל־פה ובאותה שעה מסתכל ברושם הדברים; הייתי סותר את הספקות ובאותה שעה חוזר ופונה מן האחד אל השני. כי באותן הנקודות, שהאחד לא היה מבין אותי, ברוחניות או בעניני העולם הזה, היה השני דן באופן חפשי והיה מאַשר שאני מתנועע תמיד על קרקע של עובדות מוצקות.
השני אינו צריך להיות דוקא איש עשיר או חונן ־דלים. כי בענין שלי אין אני זקוק דוקא לא לעשירים ולא למחונני־דלים. ורע היה אילו היה המצב כך. דיו שיהיה יהודי בלתי תלוי באחרים.
אתם שניכם נועדתם להיות שני עוזרי הראשונים. כיון שכבודו אינו יכול לבוא תיכף לכן אין לי צורך גם בשני.
אלא שהייתי פונה תיכף ומיד לאנשים אחרים לולא שהכרתי, כאמור, מתוך פנימיות מכתבו, שהוא בכל זאת יהיה לי עוזר־אמת. הייתי מוצא אחרים; ואם לא, הייתי הולך לי לבדי. כי בידי פתרון שאלת היהודים. יודע אני שיש לזה צלצול של טירוף הדעת; בזמן הראשון יחשבוני עוד לעתים תכופות למשתולל, עד אשר יכירו בחרדה בכל האמת שבדברי. אני מצאתי את הפתרון, ומעתה אין הוא עוד שלי לבדי. הוא קנין העולם.
אני אומר, כי אתם שניכם נועדתם להיות עוזרי הראשונים. יותר נכון: צירַי הראשונים. ודרככם המשותף הראשון היה צריך להיות אל אלברט רוטשילד, שהייתם צריכים למסור לו את דברי, ואיש הרוח היה מוצא סיוע באיש־התבל בנתינת בהירות לדברים. אלברט רוטשילד היה מביא את הדבר לפני מועצת משפחתו, ואני הייתי מתבקש להופיע לפניה ולהרצות לפניה על הענין.
תיכף ומיד רוצה אני לסלק הצדה טעות אחת שהיא עולה על מחשבתו. אין אני זקוק לעזרת בית רוטשילד, כשם שאיני זקוק לעזרתם של אחרים מעשירי היהודים. אך התנאים המיוחדים של תכניתי גורמים שצריך להודיעה מראש אל הרוטשילדים.
כאשר כבודו יכיר את תכניתי, יבין גם את הדבר הזה.
כיום אינני יכול להגיד לו את טיב תכנית, הייתי מקלקל את רעיוני אילו אמרתי לצמצמו בתוך מכתב.
זה שבועות שאני כותב מאז הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, כדי להעלות על הכתב לפחות את הקוים העיקריים. לולא היה זה אושר רב, היה זה ענוי רב. אני הנני הראשון שהצליח בפתרון. זה שכרי וישאר שכרי השלם.
איך מצאתיו? איני יודע. ודאי מפני שתמיד הרהרתי בדבר זה והייתי כה אומלל ע"י האנטישמיות. אני אומד את הזמן לשלש עשרה שנה, שבהן התפתח בי הרעיון הזה כי בשנת 1882, שאז קראתי ספרו של דירינג, כתבתי את רשימותי הראשונות. עכשיו, שהכל כה ברור לפני עיני, הנני משתאה, כמה התקרבתי לעתים תכופות, וכמה עברתי לעתים תכופות על היסוד הפותר מבלי לראותו. אך כי מצאתיו באחרונה, זה לי אושר גדול. זה יהיה זר־זהב לחיי הורי לעת זקנתם וכבוד־עולם לצאצאי אחרי.
אני מתודה לכבודו, כי אני כותב את השורות האלה בדֶמע; אך אני אוציאו לפועל בכל חומר הדין.
אולי עוד חושב כבודו, כי אני הוזה. אבל אחרת יחשוב, כאשר ידע הכל. כי פתרוני הוא מדעי בהחלט, רחוק מכל סוציאליזם של הקתדרא ומכל פטפוטי־קונגרס.
די כיום! אני כותב את הנאום, שחפצתי לשאת לפני משפחת הרוטשילדים. זוהי הרצאה ארוכה מאד וגם היא אינה מכילה כי אם הקוים העיקריים.
בצורה ובכתב הצפוף של הגליון הזה הגעתי עד עתה עד עמוד 68 ועדיין רחוק אני מן הסיום. לקריאתו יצטרך כבודו שעות אחדות. שליחותו הראשונה, אדוני הדוקטור היקר, היא, לקרוא את הנאום הזה לפני אלברט רוטשילד. לא שהוא יקראנו בעצמו. אלא שכבודו יקראנו לפניו.
דומני, שהוא מעיקרא יתיחס אל כבודו בכבוד ובאמון עד כדי שישמע לו כל כמה שכבודו ימצא לנחוץ. הרי כבודו יקרא מקודם את הנאום ויוכל להגיד לו מראש, לפני איזו הכרעה משפחתו מועמדת בו.
אלברט רוטשילד נמצא, כפי שאני קורא בעתונים, באחוזתו גמינג־וידהופן. יטלגרף נא לי כבודו, אם הוא מוכן לנסוע אליו.
כיון שהיה מוכן לבוא אל Saux אילו רמזתי לו את טיב הענין, הרי בודאי שיעשה את הנסיעה הקטנה לגמינג. ואם כן הנני מבקשו לכתוב אל אלברט רוטשילד ולשאול אותו, מתי הוא יכול לקבלו בלי הפרעה, נחוץ שיהא פנוי לגמרי יום שלם. הוא יהיה מזועזע, הוא יהיה מאושר כמו כבודו בעצמו. כי מספרים לי עליו, שהוא יהודי רציני וטוב. הוא יבוא תיכף אלי פריזה. כי אני מוכרח להשאר לפי שעה פה, בשל ההתיעצות עם כל הרוטשילדים.
מכתבי הוא בידי כבודו, יטלגרף לי ויכתוב אליו מיד. אני מקוה לסיים מחרתים את הרצאתי. אחר כך דרושים לי לפחות שלשה ימים לכתיבה נקיה.
ההרצאה תצא איפוא מפה ביום השבת ותבוא אליו בים השני. וכבודו יוכל להפגש עם רוטשילד בגמינג ביום השלישי 25, או בים הרביעי 26 לחודש זה.
כל השאר כתוב בהרצאה. אולם כבר עכשיו יכול הוא להודיע לאלברט רוטשילד באותו הטון הרציני, שאותו, ודאי, ימצא כבודו בתור יודע־שִׁטין, במכתבי זה, כי זהו ענין העומד ברומו של עולם היהודים. אני עושה את ההתאמצויות הכי גדולות כדי לסיים במהרה. ולא אתן לדחות את המשא ומתן ע"י דחיה אצילית. היהודים מחכים.
צריך לעשות הכל תיכף ומיד! זוהי תכניתי בדבור אחד.
והנה יכולתי להמנע מאבוד זמן של חליפת המכתבים שלנו אילו הייתי מסדר, מה שהיה קל לי, להכנס פה אצל אחד הרוטשילדים. אבל יש לי נמוקים חשובים, שכבודו יכיר אותם, שלא לבוא במגע אישי עם הרוטשילדים לפני שהסכימו בעיקר הדברים. וגם לא יהא להם פנאי רב לשקול בדעתם.
וכעת אני דורש בשלום עוזרי הראשון בהוקרת־אמון.
שלו,
ת. הרצל
מכתב שלישי אל גידֶמן.
17 ביוני 1895
אדוני הדוקטור הנעלה!
היום כתבתי לו מכתב באחריות. ואפשר שהביאו את המכתב לבַדֶן בשעה שכבודו הלך לטייל, אולי על השדות בואכה Soos במקום שגם אני בימי הנוער שלי הלכתי לבדי להתפלסף, או דרך הוֹיזוִיזֶה אל קְרַמֶרהִיטֶה, במקום שבודאי התחיל קיץ נעים. ובשובו הביתה הוא שומע, כי היה ב“אחריות”. הוא מחכה למכתבי, שכבר הודעתי עליו בטלגרם, בקצת אי־סבלנות; לא במדה מרובה, שהרי אינו יודע עוד פשר הדבר. ואפשר שהוא הולך אל בית הדואר בויקרסדורף, או אפילו לבַּדֶן. אין אני יודע אם כבר הבאתיו לידי התענינות בי וגם לא איפה מרוכזים שם המכתבים באחריות. ואולי יחכה הוא במנוחה לשיבתו של נושא המכתבים. או בכלל לא יצא מן הבית וקבל את מכתבי הראשון בזמנו ועכשיו המכתב השני הוא בעיני מיותר, מגוחך, מפטפט.
כן, למה אני כותב לו את מכתבי זה?
יען במכתבי העיקרי – לפי שעה בלי פרטי מיוחדים – כתוב לאמור:
“יש בידי פתרון שאלת היהודים”. ואני רואה על פניו את הבעת־הדאגה, שבה הוא ממלמל לתוך זקנו הפטריארכלי הנאה: “יצא לגמרי מדעתו! המשפחה המסכנה”!
לא, לא יצאתי מדעתי! לא לגמרי ולא במקצת, לא יצאתי בכלל מדעתי.
ולשם זה מוסיף אני ושולח לו את השורות האלה שישמשו לו אות והוכחה, שאני רואה תמיד לפני את התנאים הממשיים והנני שוקל בדעתי בדיוק כל דבר, כקטן ביותר כגדול ביותר.
הוי, בדברי הכי נכבדים אצטרך להכניס פה ושם כמו שלא במתכוין, כי שתים פעם שתים הן ארבע, שתים פעם שלש הן שש וכי 717X=119. וכי אני יודע בבהירות גמורה, מה שכבודו או אחר אמר לי במקרים קודמים של חיי, אפילו מה שחשב בלבו עלי. וכל זה כדי להראות כי עוד בינתי אתי.
לא נעים התפקיד שיש בו צורך להתגבר על דברים כאלה ואולם בנעימות אין להשיג גדולות. עוד פעם יקבל דרישות־שלום הכי לבביות מאת
הנאמן לו
ת. הרצל
37 רחוב קמבון.
* * * 17 ביוני 1895
ש… אומר: דבר זה נסה אחד לעשות במאה שעברה: שבתאי! כן, במאה שעברה אי אפשר היה. עתה אפשר – מפני שיש לנו מכונות.
* * * טלגרם אל דוקטור גידמן, בַּדן אצל וינא:
“מוכרח לבקשו להחזיר את מכתבי, שנשלח תמול שלא באחריות, בלי לפתחו. אחד הידידים המשותפים, שגם הסכמתו נחשבה לנתונה, מסרב בהחלט. מוכרחים להשמע”.
18 ביוני 1895
גן הטילרי:
הייתי מגורה מרוב הגות. ובאתי הנה והסתכלתי באנדרטאות עד כדי חזרה לבריאות.
הרבה אושר צפון באמנות שבאויר חפשי. אגן־הדשא שבו עומדים הרצים של קוּסטוּ (1712), צריך תיכף לעשות כמתכנתו.
* * * 18 ביוני
שוב הייתי פה עם ש… הוא “רפא” אותי. כי אני מקבל את החלק השלילי של דבריו, ש“אני אעשה עצמי ע”י הענין הזה למגוחך או לטרגי". זהו לעגם של היהודים. את החלק השלילי אני מקבל – זה מבדיל ביני ובין דון קישוט. את החלק החיובי (הדבורים על סוציאליזם, סטירות־לחי וכו') אני דוחה – זה מבדיל ביני ובין סנשו פנשה.
* * * מכתב רביעי אל ברון הירש.
18 ביוני
אדוני הנעלה מאד!
מכתבי האחרון דורש סיום. הנה הוא לפניו: אני הסתלקתי מן הענין. מדוע? תכניתי תופרע יותר ע“י היהודים העניים מאשר ע”י העשירים.
אמנם כבודו אמר לי זאת באותו יום ראשון של פפינגסטן, אך לא יכולתי להאמין לו, מפני שלא נתנני לכלות את דברי.
אך זה מקרוב הצעתי את כל התכנית לפני ידיד נבון (שאינו איש כספים). אני עשיתיו רך כחִתולים. פניו כֻסו בדמעות, שכלו הבין ולבו נזדעזע.
ואולם לאט־לאט שב אל עצמו ואמר לי: “ע”י הענין הזה תעשה עצמך מגוחך או טרגי". הטרגיות לא היתה מבעיתה אותי, אך הגיחוך יוריד שאולה לא אותי כי אם את הענין. עלי יגידו לכל היותר, שהנני פייטן. ולכן הנני מסתלק.
ליהודים אין לעזור לפי שעה. אם אחד יַראה להם את ארץ הבחירה ילעגו לו. כי הם ירודים.
ובכל זאת יודע אני את מקומה: בנו הוא. בתוך רכושנו, בתוך עבודתנו ובתוך הקשר המיוחד של שני אלה, אשר המצאתי ברוחי. אך עלינו להוסיף ולרדת עד שאול תחתיה, צריך שיוסיפו לנו חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, עד אשר נהיה מבוגרים לאידאה זו.
לפי שעה נהיה עוד בשכבה העליונה אותם affronts בחברה, שאנו מתפרצים אליה, ונהיה מוכרחים לסבול במעמדי־הבינים את הלחץ בעסקי־הפרנסה, ובשכבה התחתונה את המצוקה האיומה ביותר.
אין אנו עדיין מיואשים למדי. לכן יצחקו למציל. מה, יצחקו? לא, רק יחייכו. חסר כבר הכח לצחוק.
פה עומד קיר, זוהי התנונות היהודים. ואני יודע כי מעֵבר לקיר מקום החופש והגדלות.
אך אי אפשר לי לשבר את הקיר, בראשי לבדי לא אוכל לשברו. לכן אני מסתלק.
ורק עוד פעם אחת אני אומר: האמצעי היחידי הוא, לכַנס את כל הבנקים הבינונים של היהודים לכח־כספי איום ושני בעולם, להתגרות מלחמה ברוטשילדים, למשוך אותם אתנו או למגר אותם – ואַחַר שמה.
ואם נפגש במוקדם או במאוחר וכבודו ישאלני, איך יתכן הדבר מבלי להטיל את אירופה לתוך משברי־הבורסה המחרידים ביותר, ועוד יותר, איך ימצא להביא דוקא ע"י כך את האנטישמיות לידי שתוק – אבאר לו את הדבר.
למעשה הענין נגמר בשבילי. להלכה הוא נעלה ומוצק בעיני. אולי אני מראה ע"י כך שהנני ירוד. נוצרי היה הולך למען אידיאה רבת־כח שכזו דרך כל חתחתים.
מה הפלא בעיניו? אי אפשרי להראות כדון קישוט. אך הפתרונים הקטנים: עשרים אלף הארגנטינים שלו או כניסת היהודים אל הסוציאליזם אין אני מקבל. כי גם סנשו פנשה אינני.
כי אם הנאמן לו ברגשות כבוד ויקר
דר. ת. הרצל.
19 ביוני 1895
ש… בא היום והביא את הקבלות ועשינו את החשבון.
לנחמה גדולה היה לי הדבר, שאני עשיתי את החשבון מהר ובדיוק, בה בשעה שהוא חשב לאט ותמיד טעה טעויות חדשות. כה זעזע אותי אתמול!
* * * 19 ביוני
מצאתי מוצא מתוך ענויי־הנפש שגרם לי ש… ע"י התנגדותו המיואשת.
אני פונה אל ביסמרק. הוא גדול למדי למען יוכל להבינני או לרפאות אותי.
* * * מכתב אל ביסמרק.
19 ביוני 1895
הוד מעלתו! (בכל מקום הוד מעלתו!)
אולי היה האושר לאחדות מעבודותי הספרותיות, שהוד מעלתו שם עין להן. חושבני: אולי מאמרי על הפרלמנטריות הצרפתית, שהופיעו בפיליטון של “נ. פ. פרסה” בשם “תמונות מן הבחירות בצרפת” וכן בשם “הארמון בורבון”.
נשען על הסמכות המפוקפקת והקלה הזאת הנני מבקש מאת הוד מעלתו לקבלני להרצאה מדינית.
אין חלילה ברצוני להשיג ע“י כך שיחה בערמה. הוד מעלתו הרי עושה לפעמים את החסד הזה עם עתונאי ובין אחרים הן זכה גם אחד המו”לים של העתון שלי להצטיינות זו, להתקבל לפניו. אלא שאין אני חושב על דברים שכאלה. אני נותן, אם דרוש, את דברתי, שלא אפרסם מאומה מן השיחה הזאת בעתונים, כל כמה שתהי יקרה בשביל זכרונותי.
ועל מה רוצה אני להרצות הרצאה מדינית? על שאלת היהודים. הנני יהודי וממילא מורשה אני ad causam.
הוד מעלתו שוחח פעם אחת עם יהודי בלי מנדט, ששמו היה לסל, על ענינים שלא היו רק יהודיים.
ומה יש לי להגיד לענינם של היהודים? כבד הדבר עד מאד לבטא את המלה. כי בבטאי אותה ויהיה אז בהכרח ההרהור הראשון של כל איש נבון, שצריך לשלוח אותי אל חדר־ההסתכלות – המחלקה בשביל הממציאים את ספינת האויר שאפשר לנהלה.
ובכן, איך אני פותח בדבר? אולי כך: שתי פעמים שתים הן ארבע, שתי פעמים שלוש הן שש; 119=177X, אם אינו טועה. בכל אחת מידי יש לי חמש אצבעות. אני כותב בדיו מצבע סגול. ועתה אני מעיז סוף־סוף:
אני חושב כי מצאתי את הפתרון לשאלת היהודים. לא “פתרון”, כי אם את “הפתרון”, את היחידי.
זוהי תכנית רבת־ההיקף למאד ומסובכה מאד. לאחר שסימתיה הודעתיה פה לשני יהודים, אחד עשיר מאד והשני עני: האחרון הוא איש משכיל.
רצוני להגיד כפי האמת, כי העשיר לא חשבני למטורף. או האם רק מתוך עדינות היה מתראה, כאילו אני עוד בריא ברוחי בעיניו? די שהוא לא שלל את האפשרות התיאוריטית ורק לבסוף הביע: “לזה לא תשיג את היהודים העשירים, הם אינם שוים מאומה”. (אני מתחנן להוד מעלתו, שלא יגלה את הסוד המשפחתי הזה).
ואולם הפעולה על היהודי העני היתה אחרת. הוא בכה במרירות. בתחלה חשבתי – בלי שהייתי משתאה – שנצחתי את שכלו וזעזעתי את לבו. לא! הוא לא בכה כיהודי כי אם כידיד. הוא דאג לנפשי. נאלצתי לעודדו, להשבע לו, כי לפי הכרתי המוצקה שתי פעמים שתים הן עוד היום ארבע, ושאין אני רואה כי יבוא יום שבו יתלכדו שני קוים מקבילים.
הוא אמר: “ע”י הענין הזה תעשה עצמך למגוחך או לטרגי".
אני הבטחתי לו לבסוף כל מה שרצה: כי אשתמש בתכנית רק לכתיבת רומן, במקום שהגבור הטרגי או המגוחך יתקיים רק על הנייר. וכך הצלחתי לשובב את רוח ידידי אחרי השברו.
והנה הצד הטרגי שבדבר לא היה מבעיתנו ואף לא הגיחוך האיום. ואולם אם יש לי הזכות לסכן בשביל האידיאה שלי – אם היא מטורפת או בריאה – את חיי שלי, הנה מוכרח אני להגביל את הקרבן עלי בעצמי; ואם היו מתלחשים עלי שיצאתי מדעתי, אז היו התוצאות אחרות. יש לי הורים ואשה, שהיו מצטערים, ויש לי ילדים, שכל עתידם היה יכול להתקלקל, אילו היו מעריכים אותי כמתקן־עולם מטורף.
בתסבוכת זו – שמוסריותה גלויה בעיני – הנני פונה אל הוד מעלתו. יתן לי להרצות לפני את תכניתי! באופן הגרוע ביותר היא אוטופיה, כפי שנכתבו רבות כמוה מימות תומס מורוס עד בלמי. אוטופיה זה דרכה שכלעומת שהיא מתרחקת מן העולם השכלי כן היא משעשעת יותר.
אני מעיז להבטיח, כי אני מביא בכל אופן אוטופיה חדשה ומשעשעת. למכתב זה הנני מצרף מאמר ראשי שפרסמתיו לפני שנתים בנ. פ, פר. על אודות “עזרת העבודה”. אני שולח אותו לא בתור עבודה ספרותית מצוינה, כי אם מפני שהפרינציפיון של עזרת עבודה הוא אחת מן היתדות הרבות אשר בניני נשען עליהן.
כאשר חקרתי פה לפני שנתים את כל המוסדות האלה וגם בכתבי על אודותם, לא ידעתי עוד כי הדברים האלה עתידים לשמש לי בשביל פתרון שאלת היהודים. ואף על פי כן מן ההכרח להקדים את המאמר הזה להרצאתי. הנני מבקש איפוא לשם לב אליו. הרי יתברר על ידו, כי אין אני סוציאלדמוקרט.
הנקל להוד מעלתו לקבל ידיעות בהמבורג, ברלין או וינא, אם נחשבתי עד הנה כבר־דעת ואם אפשר להכניסני החדרה – bien que ca n’engagerait pas l' avenir (מובן, כשזה אינו מחייב לגבי העתיד). אך כפי שאני מתאר לי את הנסיך ביסמרק אין לו עוד צורך בידיעות, כאשר קרא את המכתב הזה עד תומו. האיש היודע לקרוא כל כך היטב בפניהם ובמעיהם של הבריות, הוא מבין גם את הפנימיות שבכתב ומכתב.
באמת אי אפשר לי לפנות לפחות ממנו. האלך בשאלתי אל רופא המשוגעים: “יגיד בגלוי אם אלה הן עוד מחשבות של אדם הבריא ברוחו?”. כדי לשפוט עליהן מן ההכרח שתהיינה לו ידיעות מידיעות שונות בסוציולוגיה, במשפטים ובעסקים, וכאלה אין לרופא אפילו במדינת sousvétérinaires.
האשאל אנשים יחידים, נוצרים או יהודים? הרי ע"י מה שאשאל את פלוני ואת אלמוני יתהוה בלא־יודעים אותו המצב שאני רוצה למנוע אותו.
לא. הכרחית היא תיכף האינסטנציה האחרונה. רק האיש אשר במחט־הברזל שלו תפר ואחה באופן פלאי את גרמניה הקרועה, עד שאין מכירים כלל שהיא תפורה – רק הוא גדול למדי כדי להגיד לי באופן מכריע, אם התכנית אשר אתי היא באמת רעיון גואל, או דמיון חריף.
אם הוא רומַן אז היה לי למנה האושר לבדח מעט את הוד מעלתו וסִפקתי גם את געגועי הישנים, לבוא לרגע במגע אתו – געגועים שבלי גורם חשוב כזה לא הייתי מעיז מעולם להביעם.
אך אם אמת היא תכניתי ואם אתי הצדק אז אותו היום, שבוא אבוא אל פרידריכסרוה, יִחד בימי ההיסטוריה. מי עוד יערוב את לבו לקרוא את תכניתי חלום יפה, לאחר שגדול אמני־המדיניות של ההווה שם עליה את הגושפנקא שלו" ולמענו, הוד מעלתו, הרי זו, בהתאם מוסרי, לאומי ומדיני עם כל המפעלים הגאים של חייו מלאי־התהלה, השתתפות בפתרונה של שאלה, המציקה לאירופה גם במרחק רב מחוץ לתחומם של היהודים.
שאלת היהודים היא חתיכה נוקשה של ימי־הבינים, שעמי־התרבות גם ברצונם הטוב ביותר אינם יכולים להפטר ממנה בלתי בדרך אשר אנכי תכנתי. נסו דבר בדרך האמנציפציה, היא אחרה לבוא. אין שום תועלת אם מודיעים פתאום בעתון הממשלתי לחוקים: “מיום מחרת יהיו כל האנשים שוים”.
כזאת יאמינו רק המדינאים היושבים על ספסל שותי־שכר, וחבריהם הגדולים מהם פטפטני הקתדרה ומגבבי הקלובים. ולאלה חסר אפילו החלק הכי טוב של הראשונים: השכר.
האם לא היה נכון יותר, אילו נתנו ליהודים לעלות לאט אל האימנציפציה ובשעת עליה זו לתת להם, כפי הצורך, ברוך או במרץ, להטמע? אולי! איך? אפשר היה לנפות אותם בכברה של נשואי־תערובת ולדאוג לכך שהדור השני לטמיעה יהיה מנוצר. אך בכל אופן היתה האימנציפציה צריכה לבוא אחרי ההתבוללות, לא לפניה. מחשבה זו היתה מוטעית. ובכל אופן מעתה מאוחר הוא לחשוב על התבוללות.
ינסו כיום לבטל את שווי־זכויות שבחוק של היהודים. (חוץ מאשר בחוק הלא אינו במציאות! איזו תורה בלתי מובנת לאנשים היושבים על ספסל שותי שכר!) וכי מה תהיה התוצאה? כל היהודים, לא רק כמו עתה העניים, כי אם גם העשירים עם אמצעיהם, יעברו אל הסוציאליזם. כמו הרומאים על חרבותיהם כך יפלו הם על שקי־הכסף אשר להם.
ואם תגרשו את היהודים בחוזק־יד מן הארץ ־ ויסתערו זעזועים כלכליים החמורים ביותר. אפילו מהפכה המכוונת אך ורק נגד היהודים – אם זאת היא בגדר האפשרות – לא היתה מביאה לשדרות הנמוכות כל הקלה גם אם הצליחה. הרכוש המתנועע קשה כיום להתפש, יותר מתמיד. הוא שוקע כרגע ללא־עקבות, בקרקע, של ארצות זרות.
אך אין בדעתי לדבר על דברים נמנעים, או מאוחרים, כי אם על הדברים בזמנם. לכל היותר הם עוד מוקדמים – כי לא אאמין שהאידיאות שלי אינן אלא דבר שברומן בלתי אם אשמע זאת מפיו.
אם תכניתי מוקדמת היא, הריני מעמידה לרשות ממשלת גרמניה. ישתמשו בה בשעה שימצאו לנכון.
אך בתור בעל־תכנית עלי לחשוב על כל מיני אפשרויות. גם על זו שהוד מעלתו לא יענה לי או יסרב לקבלני.
אז תכניתי היא רומן. כי ברור יותר מאשר הוכחתי במכתבי זה את צדקת הרצון, להרצות את פתרוני לפני הוד מעלתו – ברור יותר לא אוכל גם להוכיח את אפשרותו של הפתרון בעצמו.
ואז גם ארגע, אז פשוט חלמתי כמו כל האוטופיסטים, החל מן הקנצלר תומס מורוס ועד בלמי. – אני מבקש את הוד מעלתו לקבל את הבטחת הוקרתי והערצתי העמוקה.
ד"ר תיאודור הרצל
קורספונדנט בפריז של “ניאה פרייאה פרסה”.
* * * 20 ביוני 1895
המשל מן הכובע (מין “ספור על שלש הטבעות”) או אמונה, ספק, פילוסופיה כשהן מתמזגות במה “אשר אין לו ביאור”.
אני מסיר את כסות ראשי ומראה אותה לבריות, מה היא?
“זה chapeau”, אומר האחד.
“לא, זה hat”, צועק השני.
“שקר, זה capello”, השלישי.
"שוטים, "Sombrero, הרביעי.
“זה, Kalpa”, החמישי.
“מנוולים,” זה Hut".
וכך מביא כל אחד מלה אחרת – לאין ספורות; ואלו הם רק השמות הכלליים, שהם מתפרדים עוד לסוגים שונים: מגבעת, כפה, כובע וכו'.
ובני אדם נרגזים אלו על אלו, יען הם משתמשים במלים שונות בשביל אותו חפץ.
אני נותן צדק לכלם, כי הצדק עם כלם. זה הוא גם Hut, גם chapeau, גם capello. ואני אומר זאת לכל אחד בלשונו, אם לאו לא יבינני.
ואני רצוני שיבינו אותי היום ומחר – ואני עושה את הויתורים הגדולים ביותר לגבי בטויים.
אין אני מתקוטט בשל מלים. חסר לי הפנאי לכך.
וכי מה רצונך להגיד באמונה שלך? ואתה בספק שלך? הרי רק זאת שבתבונה אין לבאר דברים אלו!
אנו בדעה אחת. אתם יכולים לריב ביניכם – לא אתי.
כי הן אני אומר: אי אפשר לבאר בדרך התבונה!
כל אחד עושה בזה כמו בתוך שלו. האם נדמה הדבר כאילו אני משתמט? כלל לא.
כי לאחר שדברתי עם כל איד בלשונו, הריני נוטל את רשות הדבור לביאור כללי המובן לכל והנני אומר:
האם זהו חפץ המֵגֵן על ראשי מפני רוח־פרצים, בשמים וקרני־השמש?
– כולם קוראים: כן!
– האם הוא משמש לי גם אמצעי לדרוש בשלום ידידַי והאם אני מסירו לפני דגל?
כן, כן!
ואני יכול לסיים בבדיחות־הדעת; האם אני מסירו גם בבואי אל איזו חברה? מתוך נמוס. היינו מתוך שהסכמנו לחשוב דבר זה כנמוס. כי לכל אחד יש כובע לעצמו ואין לו להרגיז אחרים ע"י שנוי הצורה.
וכך יכול אני להשלים בין הבריות בבארי להם את מהות הדברים וכוונתם.
20 ביוני
אם ביסמרק בימי פרנקפורט שלו היה מוכרח להגיד:
אני רוצה לאחד את הארצות האלה, שאינן מוכשרות לקרבנות קטנים, ע“י זה שאכפה אותן לקרבנות גדולים. אני רוצה לעשות אותם לאחים ע”י תגרות־דם. ויען שנבצר ממני לאחד אותם בארץ על קיסר אחד, לכן אוציא אותם מחוץ לגבולות הארץ.
ויען שאי אפשר לי למצוא עיר בגרמניה, שאליה יבואו כולם בלי התנגדות, לכן אביאם לעיר פרובינציאלית קטנה שבצרפת, במקום שמלכי צרפת, אשר אבד עליהם כלח, בנו שם ארמון בזמן מן הזמנים.
מה היו אומרים למשמע דברים כאלה? בשנות הששים, השבעים, השמונים והתשעים! היינו, אולי לא הוציא את הדבר לפועל.
20 ביוני
טָוֶרן רויאל אצל קַסּוּלֵי
דומני, שאילו המציא אחד ממכירי את ספינת האויר שנתונה לנהל, הייתי סוטרו על פניו. היה זה גם עלבון איום בשבילי. מדוע הוא? מדוע לא אני? זר, כן.
בענינים שמרחפים ממעל לצד האישי שבאדם אנו נעלבים ע"י יחס־הקורבה לאיש.
* * * 20 ביוני
לקויי הדמוקרטיה:
יש רק ההפסדים של הפומביות הפרינציפיונית. כי ע“י פומביות זו אובד אותו יחס־הכבוד הדרוש לשלטון. כל העולם יודע כי גם השליטים אינם אלא בני אדם – וכמה פעמים הם בני אדם מגוחכים ומוגבלים. כך נאבד לי ה”רֶספקט" בפריז. מאידך גיסא, צריכים לשלוט רק האנשים הנורמליים. הענקים, אנשי־הפלא, הכרחיים הם ליצירת החדש אך הם מזיקים לקיים משכבר – אחת היא אם הם מעמידים במקומו דבר־מה גדול ממנו או אם הם בונים ומוסיפים לבנו עד תחום הטירוף. נבצר מהם להשאיר את העולם כמו שהם מוצאים אותו; הם היו יורדים בעצמם לטמיון, אם לא היו הורסים דבר־מה – אחת היא, אם רע או טוב!
הקיים והטעון שמירה – רק בינונים צריכים לשלוט בו. הענקים מבינים את העבר, מנחשים את העתיד – אך את ההווה, שהוא מובן לגמרי גם לאנשי הפלא הבריאים, רוצים הם להפיל עד מהרה.
יֵצר סוער בהם להשאיר עקבותיהם אחריהם. חרדים הם פן יעברו ויחלפו בלי אשר יכירו כי הם היו בחיים.
לשלוט דרושים אנשים בינונים, יען וביען הם מבינים את צרכיהם הקטנים של הבריות: אכילה, שתיה, שינה וכו'.
ה“מוֹנסְטרוּם” עובר על הצרכים האלה לסדר־היום – אצלו ואצל אחרים. ופה מוצא אני את סימן ההבדל בין המונסטרום הבריא והחולני.
המונסטרום החולני עובר על הצרכים הקטנים, מפני שאינו מבין אותם.
הבריא עובר עליהם, למרות מה שהוא מבין אותם.
* * * נוסף לזה אין הפומביות הנדרשת מאת הדמוקרטיה אלא דמיונית וכוזבת. מאחורי הפומביות הרי נעשים בכל זאת דברים, המתגלים בשערוריות, כגון פנמה והדומה לה.
20 ביוני
טוֶרן רויאל.
אחרי הסעודה באו שני האחים מרמורק אל שלחני. הבאתי אותם לידי שיחה. הם אשרו את אשר חפצתי, בלי שהיתה להם כל השערה. האדריכל תאר את המצב החמור של האנטישמיות בוינא. המצב הולך ורע. הוא סובר כי באה הקלה ע"י סגירה זמנית של העיריה. אני בארתי לו את מהות הענין של סגירה כזאת. היא הפסקה של המשטר החוקי. מה יבוא לאחריה? או שחוזרים אל המשטר החוקי – ואז יחזרו שוב האנטישמיים העממיים. ומספרם עוד ירבה!
או שמבטלים את המשטר הקיים “לגמרי”. ואת זאת יעשו במבט־אהבה חשאי אל האנטישמיים, והם יבינוהו – אם לאו יסבירו להם. מבטלים את החוקה, משליכים את היהודים מתוך שווי־הזכויות החוצה – ומאשרים אחר־כך מתוך נדיבות־רוח “לַנדטגים לאשור התקציב”
* * * מרמורק המדיצינאי אמר: לא ישאר דרך אחר בלתי כי תנתן לנו מדינה משלנו! (הוא הצעיר הנבון, המחפש את הסֶרוּם וממית את ה־Streptococcus).
אני שמחתי בקרבי פנימה.
משענים כאלה אני צריך כיום. כה קלקל אותי ש… בהתרגשותו, בדמעותיו.
כעת רואה אני: הוא בלתי־נבון, עם כל ישרו ואמונו. אבל אני בכל זאת חייב תודה רבה לש… ראשית, בגלל ידידותו הגדולה הבולטת. ושנית, בשביל שהחזירני מגידמן, שהוא בלתי מספיק, ומתוך כך הביאני אל רעיון ביסמרק – בלי שידע מזה.
ביסמרק הוא עתה אבן־בוחן ואבן־פנה של הענין.
* * * 21 ביוני 1895
הדימוקרטיה היא שטות מדינית, שיכולה להתקבל רק מאת המון בשעת התרגשת של מהפכה.
* * * 22 ביוני 1895
אני מוכרח להעתיק את הצֶּנז אל ההשכלה. את הזכות לבחור אפשר להדריג ככה: קריאה וכתיבה כדי לבחור צירים לקבוע את המסים, למודים גבוהים יותר בשביל בחירת צירים גבוהים יותר וכו'. כך יכולנו לעשות מדרגות־השכלה מדרגות של בחירות. הזכות להבחר היא בשביל המדרגה הנמוכה רק במדרגה הקרובה אליה של הזכות לבחור.
* * * העיריה מכסה את הוצאותיה ע"י הערכה ישרה (אוטונומיה). בתי־משפט של קובלנות להגנת יחידים כלפי העיריה.
בעד התחייבויות שקבלה העיריה על עצמה במכירה פומבית של קרקעות היא ערבה בהערכותיה.
* * * מקום בתי־הספר הגבוהים הוא בערי המחוז – כמו האוניברסיטאות שבגרמניה. אין הסטודנט רשאי להיות חבר אקטיבי באגודתו יותר משנה אחת. להסטודנטים אין ענין בעיר הבירה.
* * * 22 ביוני
שינה מעבירה את השופט ממשרתו.
ההרגלים הגסים של הפקידים. (Accés de mauvaise humeur צריך לדון עליהם לא בחומר הדין).
22 ביוני
איך עושה אני את ההתאבדות־לדעת לענין של כעור? קל כשנשארו בחיים, כשזה רק נסיון (בית המשוגעים, ובכן אבוד כל הזכיות המדיניות והאזרחיות). יותר קשה לאחר המות, הקבורה במקום מובדל, לאחר שמוש בגוף לצרכי המדע – אינה מספיקה. צריך שתהיינה גם תוצאות משפטיות. הצוָאָה של המאבד עצמו לדעת (עד כמה שאפשר להוכיח, כי נתחברה מתוך הכונה להתאבדות) נחשבת כשל מטורף והיא בטלה. מכתבים וכתבים שהשאיר אחריו אין רשות להדפיסם.
הלויה שלו צריכה להיות בלילה.
22 ביוני
* * * שומעים: זה יצא מדעתו ע“י שאלת היהודים, הלז ע”י הנצול היהודי, השלישי ע“י הסוציאליזם, הרביעי ע”י הדת, החמישי ע"י ספקות וכו'.
לא, הם כברו היו מטורפים. אלא שהטירוף שלהם, שלא היה נראה או שהיה בלי צבע קבל את הצבע שלו ע"י זרמים שבמודה, כדרך שעושים בתיאטרון את הקיטור אדום, צהוב, כחול וכו'.
מין צבע שבמודה שכזה היא האנרכיות בשביל ההתאבדות לדעת.
את האידיאה של האנרכיסטים אי אפשר לי כבר לתפוס. לפיכך מוכרחני לתפוס את ההתאבדות־לדעת בגרונה.
* * *
מי גדול ממי? נפוליאון או ביסמרק? נפוליאון.
אך בגדלותו חסרה הרמוניה. נפוליאון היה האדם העליון החולה, ביסמרק הוא הבריא.
* * *
22 ביוני
לאחרי סיום המכתב אל ביסמרק עולה במחשבתי הלצה שיכולתי לעשותה לגבי התקדימים שב“אינטרויו”:
"אני בקשתי פעם דיפלומט אוסטרי, כי ישיג בשבילי אינטרויו עם קזימיר פֶּריאֶה – en ces temps éloignés président de la République – (מי שהיה באותם הימים הרחוקים נשיא הרפובליק).
הדיפלומט נאנח: אי אפשר. אין תקדים.
האיש הזה היה בא במבוכה רבתי, אילו בקשו ממנו להמציא את אבק השרפה. לא היה תקדים.
אך הנני מבקש, הוד מעלתו, שלא יספר דבר זה לשום דיפלומט אוסטרי. יתכן, כי כל מי מהם שישמע יחשוב א עצמו נעלב".
* * *
אך האם ביסמרק יבינני? נפוליאון לא הבין את אנית־הקיטור והיה אז צעיר ממנו, היינו נוח יותר לחָדָש.
* * * אגב: השגתי היום את שווי־המשקל המאושר של נפשי, שאבד לי אחרי המכה אשר הֻכיתי ע"י ש… 9
כמעט שדומה אני בזה לאותו שוליא, שזה בגורל הגדול ואחרי שעה אחת הוא אומר בשויון־נפש: “המ. וכי מה הם 10000 גולדין”.
אין כלל מן ההכרח, כי הממציא יצא מדעתו. הטירוף בא רק בשעת החפושים או באותה ההפתעה המזעזעת עד היסוד, בשעה שנמצא המבוקש, בשעה שזהב האלכימיסטים מבריק הברקה ראשונה, בשעה שמכונת הקיטור מתחילה ללכת. ספינת־האויר נתנת פתע פתאום לנהג.
המצאות שבמציאה, מפאת שיש בהן מן הקפיצות – ביחוד הקפיצה האחרונה, המכריעה – מביאות יותר לטירוף הדעת מאשר המצאות שבעבודה שיטתית. פסטר לא יבוא לידי טירוף הדעת. ואלו הבאים אחריו, הממציאים דברים חדשים, יכולים להיות אפילו חמורים.
עתה אני אפילו מאמין, כי בהוצאה אל הפועל אהיה שקט. מקודם פחדתי בנדון זה.
היינו: אם הצלחתי להוכיח לביסמרק. אם לא, או אם עוד יסרב לקבלני – אז היה זה רומן. רומן בן־אלמות!
גם זה ענין.
* * * 13 ביוני
לפמליא 10:
ראשית כל רצוני לבאר לכם את האופי המיוחד של שיחתנו. על ידי השיחה הזאת נוצר בינכם וביני מצב מתמיד. אחריה מוכרח אני להיות לעולם ועד או ידידכם או אויבכם. כח האידיאה הוא שאין מנוס מפניו.
אתם תחשבו: הנה קראנו אורח רע לבוא אלינו.
אך שום דבר לא היה משתנה, אילו לא הזמנתם אותי. אז הייתי חפשי מאותם יחסי הכבוד, שאני מרגיש בהם עתה כחובתי.
אמנם בתחלה חשבתי כי אוכל לבצע את המפעל רק בנגוד אליכם. לכן הלכתי קודם אל ברון הירש. אָה! לא אמרתי אליו כי הנני מתנגדם של הרוטשילדים. אין זה בגדר הנמנע, כי דבר זה היה מושך את לבו יותר מהכל. אלא שאין לפי בדבר זה ענינים אישיים. אני רק אמרתי לו: tout les juifs ont plus כי רציתי (כאן בא ספור הדברים). הירש לא נתנני לכלות את דברַי.
בעצם אין הוא מכיר את תכניתי. הוא רק אמר לבסוף: עוד נשוב ונדבר. אני מוכן, עניתי, – אך לא אמתין לו. הוא אולי עוד יבוא, כמו רבים אחרים, כאשר תכניתי תֵאור כבר באור החיים. כי רבים הידידים, בשעה שאינך נזקק להם.
אני ממשיך איפוא את דרכי. עלה בדעתי: עמוד! וכי מניין אני יודע, כי אי אפשר לי לעשותו עם הרוטשילדים? ולכן הנני פה. לפי שעה הרי זה de bonne politique ואפשר שיהיה de bonne guerre.
עכשיו מוכרח אני לבקש רשות לדבר על רכושכם. אילו היה מצער, כשלי, לא היתה לי שום זכות לכך. אך ע"י הגודל שלו נעשה פומבי.
איני יודע אם ההערכה הכללית היא למעלה מן המציאות או למטה ממנה. כשרכוש מגיע להיקף שכזה שוב אין נפקא־מינה כמה יש באמת בעין בזהב, כסף, נירות־ערך, בתים, אחוזות, בתי־חרושת, עסקים מכל המינים. אין ערך מעתה ליסודות החמריים, אצלכם עוד פחות מאשר בבנק ממשלתי. כי אם מספיק שהבנק יכול לכסות בשני שלישית, במחצה ואף בשליש, הנה מספיק אצלכם החלק העשירי ואף פחות מזה. האשראי אשר לכם הוא עצום, מבהיל. הוא מקיף מיליארדים רבים. אין אני אומר עשרה, עשרים או חמשים מיליארדים. כאן חסרה ההשקפה הסוקרת ואין לבטא במספרים.
ובזה היא הסכנה.
סכנה בשבילכם כמו בשביל ארצות מגוריכם, לכל העולם.
רכושכם – ואני מצרף הרכוש שבעין עם האשראי – דומה למגדל. המגדל הולך וגדל; אלם מוסיפים לבנות, אתם מוכרחים להוסיף ולבנות – וזהו מה שמחריד; ומפני שאינכם יכולים לשנות את חוקי הטבע, מפני שהנכם משועבדים לחוקי הטבע, לכן מוכרח המגדל להשבר באחד הימים, אם מתוך עצמו, ואז יהרוס כל אשר מסביבו, או שיהרסוהו בכוח מן החוץ. בכל האופנים: זעזוע איום, משבר עולמי.
אני מביא לכם את ההצלה. לא ע“י מה שאני מקטין את המגדל, אלא ע”י מה שאני מרחיבו, שאני שם לו יסודות שבחשבון, שאני מסיים אותו באופן הרמוני. כי מגדל דורש סיום. אך אני חפץ להעמיד על חודו של המגדל אור, אשר יזרח למרחקים. וכך אני עושה ממנו את המגדל הגבוה ביותר והבטוח ביותר, מגדל־אֵיפל עם פנס חשמלי נהדר.
מובן מאליו, שלא דאגתי לאינטרסים שלכם. עניניכם הפרטיים אינם ענין לי. אין אני רוצה לעשות עסקים אתכם, אין אני נושא משרה אצלכם, לא כיום ולא לעולם ועד.
אך רצוני להעמיד עצמי לשֵׁרות כל היהודים.
כל אחד, וביחוד כל יהודי, רשאי הוא להגן על ענינים של היהודים מפני הסכנה המרחפת עליהם; בהנחה, שהוא עושה זאת כאדם ישר, ברצון טוב ובמצפון טוב. העתיד יביא לו או אשור פעולותיו או פסק־דין קשה מפאת ההיזק שגרם.
מפני הנמוקים ההכרחיים המדוברים אין לקוות בשום אופן, כי המצב יוטב. אם איש ישאלנו מאין אני יודע דבר זה, אז אגיד לו, כי גם אני יודע, לאן תגיע האבן המתגוללת על שטח משופע; היינו לגמרי למטה. רק מטורפים או בוערים מסיחים את דעתם מחוקי הטבע.
אנו מוכרחים איפוא להגיע למטה, לגמרי למטה. אין אני יכול לשער את המראה ואת הצורות אשר הענין יקבל. האם תהי זאת הפקעה מכח־מהפכה מלמטה, או האם תהי זאת החרמה מכח־ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו?
אני משער את כל הצורות האלה ביחד ועוד אחרות. באחת הארצות, קרוב לודאי בצרפת, תתפרץ המהפכה החברתית, שקרבנותיה הראשונים בהכרח יהיו גדולי הבנקים והיהודים.
מי אשר חי כמוני מספר שנים בארץ זו כמסתכל בודד מן הצד, הוא אינו נתון כלל בספק.
ברוסיה יחרימו פשוט מלמעלה. בגרמניה יחוקו חוקים מיוחדים כאשר הקיסר לא יוכל לעבוד עוד עם הריכסטג. באוסטריה ירתעו לאחור מפני האספסוף הוינאי וימסרו את היהודים. באוסטריה הרי הרחוב יכול להשיג הכל, אם תאותו מתגברת בו. אלא שהרחוב עוד אינו יודע דבר זה. וחזקה על המנהיגים כי הם כבר יגלו לו את הדבר.
וכך יוצא שבמדינות האלה יגרשונו ובמדינות אחרות אשר נמלט אליהן ירצחונו.
האין הצלה?
יש, רבותי, יש אחת אשר כבר היתה פעם. יש לחזור על הצלה ישנה מאד, מהוללת מאד, בדוקה ומנוסה מאד. רק הצורות הן אחרות, חדשות ועדינות יותר. בכל החדושים של ההוה יש להשתמש בשביל התכנית הפשוטה והמובנה הזאת.
הענין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים.
בכוונה הקדמתי את חלק הבקורת הקצר, למרות מה שהכל ידוע לכם ולמרות מה שהיה לי לחשוש שמא אשעמם אתכם. כי חפצתי ראשית כל להוכיח לכם, שאני מוציא את מסקנותי על פי אותם כללי התבונה כמו אתם. שאני מביט על הענינים באותו שקט שבעין כמוכם. אולי תארתי בבהירות יתרה סכנות אחדות ולאיזו תסבוכת, שאין אתם מרבים לחשוב עליהן ברצון. אבל בכל אופן היה הכל אמת, פשוט ונבון.
ובכן אל נא תחשבוני לשוגה בדמיונות. אגב, הרי בקרוב אדבר על צד העסק שבדבר ואז תוכלו להסתכל היטב, אם אני מדבר דברי שגעון או לא.
בשביל פתרון האושר היחידי והאחרון לשאלת היהודים דרוש מיליארד פרנק. מיליארד זה יהא שווה בעוד עשרים שנה שלושה מיליארדים; בדיוק שלושה מיליארדים, כפי שתראו להלן.
אך לפני שהנני מגולל לפניכם את התכנית, רצוני להגיד לכם בשני פסוקים את העיקר היסודי, אשר עליו היא עומדת. כך תבינו הכל באופן קל יותר. –
א. אנו פותרים את שאלת היהודים ע"י מה שהננו מצילים את רכוש היהודים העשירים או מביאים אותו לידי ליקבידציה.
ב. אם לא נוכל לעשות את הדבר הזה עם היהודים העשירים, נעשה אותו בניגוד אליהם.
אין זה אִיום. אין אנו מתחננים ואין אנו מאיימים. בהמשך השיחה תבינו את הדבר הזה.
זו היא התכנית:
כאשר תתכונן Society of Jews, מזמינים אנו לועידה מספר גיאוגרפים יהודים ובעזרת המלומדים האלה, שהם נאמנים לנו בתור יהודים, הננו קובעים לאן אנו מהגרים. כי אני נכון לספר לכם עתה כל דבר בנוגע ל“ארץ הבחירה” רק לא איה מקומה. זוהי שאלה מדעית נקיה. צריך לשים לב בכל הזהירות הדרושה ובהתחשבות של החקירות החדשות ביותר לתנאים הגיאולוגיים, האקלימיים, בקצור לכל מיני התנאים הטבעיים.
כאשר הושג ההסכם בנוגע לחלק התבל והארץ, אז מתחילים הצעדים הדיפלומטיים בזהירות רבתי. כדי שלא להשתמש במושגים מופשטים רוצה אני לדבר בתור דוגמא על ארגנטינה. זמן ידוע חשבתי על ארץ ישראל. יתרונותיה הם בזה, שהיא המולדת הבלתי נשכחת של עמנו, שהשם בלבד הוא כבר פרוגרמה ומפני שהיא יכולה למשוך בחזקה את השדרות הנמוכות. אך רוב היהודים אינם עוד מזרחנים, התרגלו לאזורים אחרים לגמרי, ושיטת ההסעה שלי, שתבואר להלן, קשה היא להוציאה שם לפועל. רעה גם קרבתה היתרה של אירופה לארץ ישראל, כי בחמש ועשרים שנה הראשונות של קיומנו דרושה לשגשוגנו מנוחה מן אירופה ומן סבוכיה המלחמתיים והחברתיים.
אך בעצם איני לא נגד ארץ ישראל ולא בעד ארגנטינה. אנו צריכים למדינה מודרגת באקלימה, שהא נוחה גם ליהודים שהתרגלו לאזור קר וגם לאלה שהורגלו באזור חם. אנו מוכרחים לשכון על חוף הימים בשביל המסחר העולמי שלנו בעתיד, ואנו צריכים שטחים גדולים לחקלאות שלנו, שתעבוד במכונות. רשות הדבור למלומדים במועצתנו. ועד ההנהלה יקבל את ההחלטה.
כבר פה הוא המקום להגיד, כי מכח ההתקדמות התכנית יש לאל ידנו היום לרשת מדינה, לבנות ערים ולהעמיד תרבות יותר מאשר היה אפשר בימים מקדם או אפילו לפני מאה שנה. ע"י מסלות הברזל נשתחררנו ממרוץ הנהרות, הודות לחשמל נוכל להאחז בהרים. את מקומות התעשיה נקבע מלכתחילה על ההרים, במקום שכח המים הוא בזול, במקום שאי אפשרית הצטופפות המוני העובדים ובמקום שהצבור העובד יחיה חיים מאושרים יותר באויר צח. וכך אנו מתכוננים לקראת ההתפתחות הברורה, העתידה לחלק את כחות הטבע בשביל התעשיה הזעירה ולהביאם לרשות היחידים.
כאשר הוכרעה בחירת הארץ נשלח באי־כח נאמנים וחרוצים, כדי לכרות חוזים עם השלטון הנוכחי ועם המדינות השכנות על הזכות לעבור בהן ולהאחז בארץ־הבחירה, ועל הערובות בשביל הבטחון הפנימי והחיצוני.
אני מניח כי אנו נבחר בארגנטינה. ובכן ננהל משא־ומתן עם הריפובליקאות שבדרום אמריקה.
ועתה רוצה אני להגיד לכם את הקוים העיקריים של המדיניות שלנו. מטרתנו מוכרחת להיות, שאחרי כניסתנו לארץ ותיכף לאחר הכרזתה בתור מדינתנו נרכוש אותה בתור עצמאית. לפיכך נסכים לתת למדינה המקבלת אותנו ערכי־כסף, אך לא בצורת מסים. מסים לא יתאימו אולי עם כבודנו בעתיד. בעתיד יכול המעמד הזה להכניס אותנו בלי הכרח למלחמה. ובכל אופן יצמח מזה היזק לשמנו הטוב בועלם. ואולם אנו רוצים להתנהג כשורה ולחיות בשלום עם כל שכנינו, אם לא יפריעו את מנוחתנו.
מובן מאליו, כי ערכי־הכסף, שאנו ממציאים לבני דרום אמריקה, אין מן הצורך שיהא דוקא בכסף מזומן. כבר ע“י תווך של הלואות בתנאים נוחים היו הם מכירים לנו טובה והיו מוכנים לויתורים גדולים. ובטחון ההלואות היה גדול גם ע”י כך, שאנו היינו מכניסים לדרום אמריקה זרמי־עושר. כי למדינות השכנות נשמש מקור להכנסות עצומות, לא רק במה שנמציא להן באופן ישר כי אם גם במה שישיגו על ידינו באופן אמצעי. מתוך גידול התנועה ורשת־הדרכים על ידינו תגדל בדרום־אמריקה הפוריות לאין־ערוך. הארצות הסמוכות לארצנו מן ההכרח שתתעשרנה. מובן מאליו, שנסביר להם את הדברים האלה כהלכה בשעת המשא־ומתן.
בשעה שנארוג שם את היחסים הדיפלומטיים האלה, יהיו תפקידינו באירופה אחרים. הרבה ממה שאני מרצה פה בזה אחר זה, יהי נעשה בבת־אחת.
“חברת היהודים” מתחילה את פעולתה ע“י כריתת חוזי־יציאה עם הממשלות. אמנם חוזה־יציאה ממש יהא נחוץ רק ברוסיה. בכל הארצות האחרות, שבאות בחשבון, חופש התנועה הוא חוקי. אך רצוננו לעבוד בכל מקום יד ביד עם הממשלות. אנו רוצים להפרד כידידים טובים וגם נשיג את הדבר הזה. דברים גדולים אינם נעשים מתוך שנאה ונקמה, כי אם ע”י ידידות מתוך מחשבה.
רוסיה תתן בלי ספק לאנשינו לצאת. מרשים שם לברון הירש לקבל אפילו את המחויבים בעבודות הצבא; אמנם אם הם חוזרים דינם כדין משתמטים מן הצבא. וזה טוב גם בשבילנו. הרי אנו לוקחים לא רק אנשים צעירים וחזקים, כי אם גם זקנים, חולים, נשים וילדים. (את אשר אעשה עם הסוגים האלה, אבאר להלן).
והנה יכול לבוא הרגע, שבו תביט ממשלת רוסיה באי־מנוחה על יציאת המונים כאלה. אז תצטרך שוב לעזור הפוליטיקה שלכם בנוגע לאשראי. כמה פעמים העמדתם בזמן האחרון את כח־הכסף לרשות רוסיה! ובבקשה: לשם מה? שימו לב איזו כחות מדיניים ללא־שמוש יש לנתינת האשראי שלכם. בקצור, ע"י התנהגות מכוונת יקל להחזיק את ממשלת רוסיה במצב־רוח טוב עד אשר אחרון אנשינו יצא את גבולותיה.
חוזי־היציאה מקבלים בארצות אחרות צורה אחרת. זכות היציאה אינה מספיקה. אמנם אנו נצטרך להתאמץ להשיג גם פה זכות היציאה למחויבים בעבודת הצבא ועל פי אותם התנאים הקשים כמו ברוסיה. בגרמניה אינם בכלל אוהבים בצבא את היהודי; ואלה שרוצים להרחיק את היהודים מן הצבא, צודקים בודאי מנקודת־המבט שלהם.
אך מה עם זכות־היציאה של הנכסים? את הנכסים המתנועעים קל היום להסיע יותר מתמיד. אך מה בדבר נכסים דלא־ניידי?
בתחלה, לפני אשר תנועתנו תהיה כללית, לא יכבד כלל ליהודים הראשונים אשר ילכו אתנו למכור את נחלותיהם, אך לאט־לאט יתהוו קשיים שונים. בראשונה יגרמו היוצאים לירידת המחירים. בלי עזרתנו יקומו משברים כלכליים בארצות־היציאה, אשר את צורתם והיקפם אי אפשר כלל לקבוע מראש. ולבסוף ישתוממו האוכלוסים ויתרגזו ויטילו את האחריות על ראש היהודים הנשארים. ואפשר שיאחזו באמצעים חוקיים ולפחות אדמיניסטרטיביים כדי להפריע.
התוצאות יכולות להיות רעות ליהודים אשר לא ילכו אתנו, אנו יכולנו אמנם להסתלק מהם, הואיל והיו מוגי־לב או רעים ונמנעו מהתחבר אלינו.
אך מפעלנו הוא מפעל של צדק ואהבת האדם. אנו רוצים לחוס גם על אלה שאינם ראויים לחֻמלה. הרי אנו מביאים את הפתרון! והפתרון ראוי לשמו רק אם הוא משביע רצון את כלם.
עתה, רבותי, אנו באים לנקודה מרכזית של התכנית מצדה הכלכלי.
כי ה“חברה” היא שמביאה אותנו בהדרגה אל המדינה שלנו, את זאת אתם כבר משערים. אך מזה אנו עוד רחוקים מאד. (פה מקום להוספה; כי כאמור, פעולות רבות שאני מתארן בזו אחר זו, נעשות במציאות בבת אחת).
אנו השארנו את באי־כחנו הדיפלומטיים בדרום אמריקה, ששם הם קבעו את חוזי־הקרקעות עם המדינות. החוזים נגמרו בינתים. הארץ העוברת לרשותנו בטוחה לנו.
אין ספק, כי המעשה הזה הוא כשר מצד המשפטי. אך הוא איננו עדין. אנו יודעים על עלית המחירים אשר המוכר אינו משער. ולכן לאחר גמר הקניה נתן את הברירה בידו, שיקבל כרצונו או כסף מזומן או מניות כפי שוין הנומינלי. אם הוא מעריך את הכל כענין של רמאות tant pis pour lui. בכל אופן אנו ומצפוננו נקיים.
בשביל חמרי־בניה דאגו הגיאולוגים שלנו בשעה שחפשו את המקומות המתאימים בשביל ערינו.
הפרינציפיון של הבניה יהיה שנבנה בהנהלה שלנו בעצמנו את מעונות הפועלים (ואני מתכוין בזה למעונות של כל עובדי־היד). בשום אופן אין אני חושב בתור דוגמא את הקסרקטין של הפועלים בכרכי אירופה או אותן הדירות הפעוטות והנוגות המקיפות בשורה ישרה את בתי החרושת. אמנם גם בתי־הפועלים שלנו מוכרחים להיות דומים זה לזה – מפני שאנו יכולים רק אז לבנות בזול, אם אנו מכינים את חמרי הבניה בכמויות גדולות ובאופן שוה – אך כל הבתים הבודדים האלה עם גניהם יתלכדו לגוף כללי ויפה.
יום־העבודה הקבוע הוא של שבע שעות; אין זאת אומרת, כי בכל יום כורתים את העצים חופרים באדמה, מובילים את האבנים, בקצור, עושים את מאת העבודות רק שבע שעות ביום. לא. יעבדו ארבע עשרה שעה. אך משמרות הפועלים יתחלפו בכל שבע שעות וחצי. האורגניזציה תהיה צבאית לגמרי, עם משרות, עליה מדרג לדרג ופנסיה. להלן אבאר איפה אקח את הפנסיה.
אדם בריא יכול לעשות שלש שעות ומחצה עבודה מרוכזת מאד. אחרי הפסקה של שלש שעות ומחצה – שהוא מקדישה למנוחתו, למשפחתו ולשעורי־השתלמות – הוא שוב רענן לגמרי. כחות־עבודה כאלה יכולים לפעול נפלאות.
יום־עבודה של שבע שעות! אני בוחר במספר שבע, מפני שהוא קשור במושגים עתיקים של עם ישראל ומפני שהוא נותן לנו ארבע עשרה שעות עבודה – יותר אין היום מכיל. לפי הכרתי אפשר בהחלט להשתמש ביום־עבודה של שבע שעות (ז’יל גֶסד מדבר על חמש שעות). ה“חברה” תאסוף נסיונות חדשים ועשירים – שיהיו לברכה ליתר גויי הארץ.
(ע"י שיטת־הצדקה שלי, המורכבת במקצת, מסודרות גם האלמנות).
את הילדים מחנכים אנו מלכתחלה כפי צרכינו. על זה אין אני מדבר כעת.
העזרה ע"י עבודה:
טיבה שנותנים לכל עני unskilled labour, עבודה קלה שאינה דורשת למוד, כגון הקטנת עצים, הכנת אותן חבילות של זרדים, שבהם מבעירים את האש בבתי פריז. זוהי מין עבודה לאסירים לפני הפשע, היינו בלי שלילת הכבוד.
איש אינו מוכרח עוד לפשוע על פת לחם, אם רצונו לעבוד. אין מקום להתאבדות־לדעת מתוך רעב. זוהי בכלל מחרפתה האיומה ביותר של תרבות, שבה זוכים הכלבים למגדנות משלחן העשירים.
עזרת־העבודה נותנת עבודה לכל. האם יש לה שוק למכור את כל תוצרתה? לא, בכל אופן במדה בלתי מספיקה. פה ישנו הלקוי שבקונסטרוקציה הקיימת.
עזרה זו עובדת תמיד בהפסד. אלא שהיא מוכנה לכך. הרי היא מוסד של צדקה. הנדבה היא פה בהבדל שבין הוצאות התוצרת ובין המחיר שמקבלים בשבילה. במקום לתת לעני עשרה סנטימים, נותנת היא לו עבודה, היא מפסידה בה את עשרת הסנטימים.
אך העני שעלה למדרגת פועל מכובד מרויח 1 פרנק ו־50 סנט ליום. בעד 10 סנט – 150! התבינו את פשר הדבר. זא אומרת לעשות ממיליארד אחד חמשה עשר מיליארדים! אמנם העזרה מפסידה את עשרת הסנטימים. אך לא תפסידו את המיליארד, כי אם תשלשו אותו.
כל זה יהיה נעשה על פי תכנית גדולה הקבועה מראש.
עזבתי את הנושא העיקרי של ההרצאה הזאת בשעת בנית מעונות לפועלים בהנהלתנו אנו.
עתה אני חוזר על סוגים אחרים של מעונות. אנו נבנה בתים גם לאזרחים זעירים ע“י הארדיכלים11 של ה”חברה“, אם בתורת חליפין ואם בכסף. אנו נתן לארדיכלים שלנו להכין כמאה טפוסים של בתים ונעשה מהם העתקות רבות. הדוגמאות היפות האלה ישמשו גם חלק מן התעמולה שלנו. לכל בית יהיה מחירו הקבוע; בעד טיב הבנין אחראית ה”חברה", שאינה רוצה להרויח כלום בבנין הבתים. איפה יעמדו הבתים? את זאת אַראה אצל האגודות המקומיות ואצל ספינת־הכבוש.
כיון שאין בדעתנו להרויח בבנינים כי אם בקרקעות בלבד, לכן ינעם לנו עד מאד, אם הרבה ארדיכלים חדשים יבנו ע“פ פקודות פרטיות. ע”י כך עולה שָוים של יתר קרקעותינו והלוקסוס חודר אל ארצנו, שהוא נחוץ למטרות שונות, ביחוד בשביל האמנות, בשביל תעשיות, ולבסוף גם בשביל ההתפוררות של הנכסים הגדולים.
כן, עשירי היהודים המוכרחים כיום להסתיר בחרדה את אוצרותיהם והחוגגים את חגיהם ללא־קורת־רוח אגב הורדת הוילאות, יוכלו שם להנות ברוָחה.
אם הגירתנו תצא לפועל בהשתתפותכם, אז יקבל שם הרכוש את זכותו המוסרית, כי הוא יוכיח את התועלת שבו במפעל אשר אין כדוגמתו.
גם בפנה זו של תכניתי יכולים אתם לעשות לנו באשראי שלכם שֵרות גדול. פה הוא האשראי של הטרקלין. כאשר תתחילו לבנות שם את ארמנותיכם, שבאירופה כבר מסתכלים בהם בעינים פוזלות, ואם תדברו על לב חברי הסינדיקט לעשות כמוכם, אז יהי הדבר בקרוב למודה בין עשירי היהודים, לבנות להם שם בתים נהדרים. Il y a là un movement à créer וזה קל מאד. אומרים לידידים והם אומרים לידידיהם: “רוצים אתם עצה טובה? בנו שם”. כי העצה היא טובה באמת.
וכך מהגרים לאט לאט שמה אוצרות האמנות של היהודים. אתם יודעים יותר מאחרים, כמה גדולים כבר אוצרות־האמנות האלה. אולי תתערבנה הממשלות לראשונה דוקא בנקודה זו, אם לא נוכל לעשות את הדבר הזה אתכם, היינו בצורה דיפלומטית, ונהיה מוכרחים להתקשר עם עַם ישראל ע"י תעמולה פומבית.
הדרך שהממשלות יצטרכו ללכת בו, נמצא כבר באיטליה. הן אתם מכירים את אסור ההוצאה על מפעלי האמנות.
אך בשביל התנועה יכול לצמוח היזק עצום אם יעלה על לב הממשלות, להרחיב את האִסור המחוכם הזה גם על נכסים אחרים שאפשר לאחוז בהם. השדרות הנמוכות של היהודים יסבלו מזה פחות מהכל – et pour cause. יותר ויותר יסבלו האמידים; בכם, רבותי, היה האסור הזה פוגע באחרונה ובאופן הכי חמור. אל תעלימו עין מן הצד המשפטי שבאסור ההוצאה. זוהי שלילה חלקית מזכות הבעלים על הנכסים, תכונה אחת שלהם – האפשרות לשלוח אותם מחוץ למדינה – מופקעת.
ואולם כבר זה הוא רע בעיני. ובכלל אם מתחילים להפקיע – איה הגבול?
אין אנו רוצים לגרום לכך; אך האם יכולים אנו למנוע שלא יקרה כזאת בהמשך תנועתנו? כי אין בכונתנו להזיק לכם – אדרבא! – את זאת הלא רואים אתם מכל הצעתנו.
אנו הרי מראים לכם את הדרך, אנו מגישים לכם הצעות, איך לנהל את התנועה הכבירה הזאת בשקט ובלי זעזועים. היא תקום ותהיה – את זאת אתם בודאי כבר משערים; וטוב לכם אם תלכו אתנו. אם לאו, לא היינו דואגים איך תביאו את עסקיכם באירופה לידי גמר. אנו מביאים לידי ליקוידציה את הנכסים דלא־ניידי ואת העסקים של האנשים אשר עד למועד ידוע הלכו אתנו – נאמר בעשר השנים הראשונות. כי אנו הלא הננו מוכרחים להסתלק מן אירופה. פה לא נשאר. ורק אם לא נתמהמה יותר מדי יתנו לנו לצאת בלי הפרעה.
אנו יכולים לגמור במהרה את עסקיהם של אלו שיחפצו בכך. רק אתם לא, מפני שזה בלתי אפשרי. כי אחרי הגירת היהודים לא תעצור אירופה עוד כח לשאת את הזעזועים של הליקוידציה שלכם.
14 ביוני
הנאום לפמליא:
התנועה תוָלד בו ברגע שאודיע לעולם את רעיוני. אתם, רבותי, עשירים למדי כדי להועיל לתכנית זו; ואין אתם עשירים למדי כדי למנוע בעדה. מפני נמוק משונה ופשוט: אי אפשר לקנות אותי.
כן, אני אצטער באמת אם לא תתחברו אלי ותסבלו ע“י כך. כי אתם לא תסרבו מרוע־לב או מתוך צרוּת־לב – גלוי וידוע שאתם נאמנים ליהדות אשר רבים בוזיה – אתם תסרבו מפני שלא תכירו בהגיון שבהנחותי, או מפני שאיני יודע להסביר את התכנית כהלכה. ואז אפנה בתעמולתי לעומק. אם אי אפשר ליסד את “חברת־היהודים” ע”י האריסטוקרטים של הממון – ייסדוה הדימוקרטים של הממון. אצלם – כבר ספרתי לכם בהקדמה – כבדה המצוקה עוד יותר, ולכן גדולים יותר גם הגעגועים לשאוף רוח. אם ע"י התנועה יאבדו מספר יהודים וקניניהם – אין האחריות חלה עלי. אני הזהרתי למדי: הרכבת באה!
האם אין זה בנגוד לדברי הקודמים, כי היציאה השקטה של היהודים מובטחת היא? לא, כי אני יכולים להגן רק על אותם היהודים ההולכים אתנו והמאמינים בנו. היושבים בתוך הרכבת לא ירָמסו תחתיה. בנוגע אליהם יכולים אנו לקבל ערבות כלפי הממשלות והעמים ומקבלים מהם את החסות ע"י המדינה ודעת הקהל.
אתם, רבותי, גדולים יותר מדאי ולא נוכל אחר־כך לקחת אתכם פה תחת חסותנו. לא מתוך rancune (נטירה), לא מפני שבינתים נכנס לתוך נגוד קשה, שבכמה נקודות יביא אותנו לידי התנגשות; אנו נקבל אתכם שם כאחים, כאשר באחד הימים תבואו לבקש שם חסות ומנוחה. – אמנם נצטרך לאחוז באמצעי־זהירות אחדים כלפי רכושכם המסוכן. – – –
אם לא תעזרו לי תגרמו לתכניתי היזק רב. כי החלק העדין ביותר, הרם ביותר והדיפלומטי שבדבר נעשה בלתי אפשרי, אם עלי לגלות הכל בפומבי.
אי אפשר לי אז לנהל כמו שהיה רצוי את המשא־ומתן עם הריפובליקאות שבדרום אמריקה, לרכוש בזול את הקרקעות להמנע מאלף קשָׁיים של הפומביות.
אתכם זהו עסק מצוין (אה, לא למעני), עם המיליונרים־הננסים הוא עסק מסופק. עם היהודים הקטנים הוא עסק רע, שאולי אי אפשר להביאו לידי סיום, ושאולי יהי נגמר במשבר (כמו פנמה).
אילו אמרתי: “אני עושה אתכם אחראים”, הייתם מחייכים על האמרה הזאת.
לא, אני אומר: אתם תסבלו אם המפעל הזה יכשל מפאת היותו פומבי. ואם יצליח אז נקבל את כל היהודים רק לא את בני ר'.
וזה לא כל כך פשוט בשבילכם, כפי שזה נדמה היום, כי רכושכם יגדל באופן מחריד גם אחרי צאתנו מפה, וכל השנאה שנחלקה עד עתה על ראשים בלתי ספורים של היהודים, תתרכז מעתה על ראשים מעטים – על שלכם.
הראשים המעטים האלה לא יהיו מוצקים ביותר, ביחוד בצרפת.
ובאיזו צורה תוכל “חברת היהודים” (בין אם תוסד בדרך אריסטוקרטי או דמוקרטי) לתת ערובות, כי בארצות־היציאה לא יתדלדלו ולא יחולו בהן משברים כלכליים?
כבר אמרתי לכם, כי בדעתנו למשוך למפעלנו את האנטישמיים ההגונים, בלי לקפח ע“י כך את עמידתם ברשות עצמם, שהיא חשובה לנו, כדי שהפקוח שלהם יהא טבוע בחותם עממי. אך גם למדינה יש ענינים כספיים, שיכולים לסבול היזק. היא מפסידה סוג של משלמי־מסים, שהוא אמנם מצער באוכלוסים אבל רב הערך מצד הכספי. שומה עלינו להמציא לה פצויים. אמנם אנו מעשירים כבר את המדינה באופן אמצעי ע”י מה שאנו משאירים בארץ את העסקים שהכינונו בחריפות־שכלנו ובמרץ היהודי שלנו. בתתנו לאזרחים הנוצרים לקבל את העמדות שאנו מסתלקים מהן, הרי הננו נותנים להמונים את האפשרות לעלות למצב כלכלי טוב בהיקף עצום ובאורח־שלום שאין כדוגמתם. אמנם באמת־מדה מצערה קרה מעין זה במהפכה הצרפתית, אך לשם זה היה הכרח כי יישפך דם־אדם בזרמים כבירים תחת הגילוטינה, בכל מחוזות המדינה ובכל שדות הקרב באירופה וכמו כן לשבר בזרוע זכויות שעברו בירושה או שנרכשו ע"י בעליהן. ובכל זאת נתעשרו שם רק הקונים הנוכלים של נכסי המדינה.
למדינות יש כמו כן שכר רב באופן אמצעי ע"י גידול מסחר האכספורט. כי כיון שעוד זמן רב נהיה זקוקים לתוצרתה של אירופה, הרי שנצטרך לקנותה. וגם בנידון זה תביא שיטת האגודות המקומיות – אשר עליה ידובר עוד מעט – לידי שווי ישר. עוד זמן רב יקנו אנשינו את החפצים שהם רגילים בהם במקומות הרגילים. אך הריוח הכלכלי הגדול ביותר, שאולי לא יכירו מיד בכל היקפו, זוהי ההרוחה הסוציאלית. אי־הספוק החברתי ירָגע אולי לזמן של עשרים שנה ואולי עוד יותר. ואולם, רבותי, את השאלה החברתית הנני מעריך רק כשאלה תכנולוגית. הקיטור קבץ את בני האדם בבתי־החרושת מסביב למכונות, במקום שנלחצים אלה לאלה ומציקים אלה לאלה. התוצרת עלתה למעלה ראש, ללא־בחירה, ללא־תכנית, והיא גורמת בכל רגע למשברים קשים, שפגיעתם רעה בבעלי־העסקים ובפועלים כאחד. הקיטור הוא שלחץ את הבריות אלו לאלו ואני סבור, כי החשמל ישוב ויפיץ אותם למקומות־עבודה מאושרים יותר. אין אני יכול לנבא זאת מראש. בכל אופן הממציאים התכניים, חונני־האדם האמתיים, יוסיפו לעבוד בעשרים השנים הבאות ויש לקוות כי ימשיכו להמציא כמו עד עתה דברים נפלאים, לא, תמיד ותדיר דברים נפלאים עוד יותר.
אנו בעצמנו נמשיך את ההתפתחות של הנסיונות החדשים ונשתמש בה; וכשם שאנו עושים ביום־העבודה של שבע שעות נסיון לטובת כל האנושיות, כך נהיה בין הראשונים בכל המועיל לבני אדם וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הנסיונות, ארץ למופת ולדוגמא.
אך המדינות בודאי לא ימצאו ספוק ברוָחים בדרך אמצעי בלבד. הן ידרשו הכנסות ישרות. ואנו צריכים לסייע בזה לממשלות ולפרלמנטים. אולי זהו הקו רב־הנדיבות ביותר של התכנית הזאת, שעל ידה אפשר למנוע מאת עמי־התרבות את הבושה של הוצאת חוקים מיוחדים כלפי עם אומלל גם בלי זה. כדי לא להביא את הממשלות לידי הטלת מסים על היציאה, – תקבל ה“חברה” את האחריות. המרכז שלנו קבוע בלונדון, כי אנו מוכרחים להמצא בכל הנוגע בקנינים פרטיים תחת חסותה של אומה גדולה, שלא נתפסה כיום לאנטישמיות. אך אם יסייעו באופן רמשי לגמרי או למחצה נרחיב את המצע למסים – מה שקוראים בצרפת surface. אנו ניסד בכל מקום מוסדות וסניפי־מוסדות שלנו, שחובת המסים תחול עליהם. אנו נתן את האפשרות לקבל מאתנו פעמים מסי־העברה של נכסי־דלא־ניידי ע“י מה שנעביר פעמַים בספרי הממשלות את הנכסים האלה מרשות לרשות. אף במקום ש”החברה" תשמש רק כסוכנות לנכסי־דלא־ניידי, תופיע בכל זאת באופן זמנה כקונה. אפילו בשעה שאנו לא נרצה לרכוש את הנכסים נרָשם בספר־האחוזות כקונה.
כל זה הוא כמובן פשוט דבר שבחשבון. בכל מקום ומקום יצטרכו לדון ולהכריע, כמה כספים נוכל להוציא בלי לסכן את קיומנו. אנו נשא ונתן בזה בגלוי־לב עם המיניסטרים לכספים. הם יראו ברור את רצוננו הטוב. הם יתנו לנו בכל מקום את ההקלות הנחוצות להצלחת המפעל ההיסטורי.
מקור שני להכנסה ישרה יהיה בהובלת המשאות והאנשים. דבר זה בולט במדינות שבהן מסלות־הברזל הן קנין המדינה. ממסלות־הברזל שהן קנין בעלים פרטיים נקבל הנחות, כדין כל ספדיטור גדול. כי אנו מוכרחים לתת לאנשינו את האפשרות לנסוע ולשלוח את משאותיהם בזול, מפני שהם עושים זאת על חשבון עצמם. בשביל המעמד הבינוני נקבל את שיטת קוק ובשביל השדרות הנמוכות את הפורטו האישי. בשביל המשאות יש לנו אנשי־התעריף המנוסים שלנו. יכולנו להרויח הרבה ע"י מחירי־ההובלה של האנשים וההנחות בהובלת המשאות. אך גם בנידון זה צריך להיות לנו הכלל שלנו לקו, שאין אנו רוצים לקבל מאת אנשינו כי אם את ההוצאות הדרושות לקיום המפעל. באירופה אין לנו להרויח יותר מזה אנו נחלק איפוא את ההנחות בין המהגרים שלנו (הנחה במחירי הנסיעה) ובין המדינה (מתן surface ע"י יסוד עסקי־ספדיציה וחבור אחריו למשאות).
לא נהיה מוכרחים ליסד בכל מקום עסקי־ספדיציה חדשים. הספדיציה היא במקומות רבים בידי היהודים. עסקי־הספידיציה יהיו הראשונים שנצטרך להם וגם מן הראשונים שנביאם לידי ליקוידציה. הבעלים של העסקים האלה מתחילים לעבוד תחת פקודתנו או שהם מיסדים להם שם את עסקיהם באופן חפשי. במקום הכניסה הרי דרושים ספדיטורים המקבלים את הבאים; ובאשר זהו עסק מוצלח, ובאשר צריכים ורשאים להרויח שם תיכף ומיד, לפיכך לא יחסרו אנשים אשר בחשק רב ייסדו את העסקים האלה זה ברור.
אך בעסק הספינות נעסוק בעצמנו ובאותה שעה גם נסייע לבעלי־ספינות יהודים. בתחלה נקנה את הספינות – וכמו בקנית קרקעות כך גם פה נמנע עלית המחירים ע“י השיטה המרכזית של קניה סודית ובבת־אחת, כמבואר למעלה – ואחר כך, ועד כמה שאפשר בזמן קרוב, נבנה אותן בעצמנו. למבנה האניות ע”י בעלי־עסק חפשים נסייע בהנחות שונות (חומר זול מן יערותינו ובתי־החרושת שלנו). בעד הספקת כחות־עבודה תדאג לשכת־העבודה המרכזית שלנו.
בתחלה לא יהיו משאות בשביל ספינותינו בשובן חזרה לאירופה (לכל היותר משילי, ארגנטינה וברזיליה) ובעד מעט המשאות אשר יהיו ימעט הריוח. עוזרינו המדעיים אשר יבואו שמה ראשונה בספינת־הכבוש, יהיו מחויבים לשים מיד את לבם לנקודה זו. אנו נחפש חמרים חיים ונביאם לאירופה, מזה תצמח ראשית סחר־הים שלנו. לאט־לאט נכין חפצי־תעשיה, בראשונה בשביל המוני המהגרים העניים שלנו. בגדים, לבנים, נעלים וכו' ע“י בתי חרושת. חפצים אלו לא נתֵן להם במתנה, כי אין ברצוננו להשפילם. רק נחליף את בגדיהם הבלים בחדשים. לא איכפת לנו אם נפסיד משהו; אנו רושמים את זאת בספר כהפסד של העסק. הדלים לגמרי מקבלים את התלבושת בהתחייבות לשלם שם את המגיע ע”י שעות־עבודה נוספות, שאנו נוותר עליהן בעד התנהגות טובה.
וכבר בבגדים האלה צריך שיסתמל: אתם עתה מתחילים חיים חדשים! ואנו נדאג לכך ליצור כבר על הספינות השראה רצינית וחגיגית ע“י תפלות, הרצאות עממיות, הסבר מטרת המפעל, הוראות ההיגיאנה בשביל המושבים החדשים, הכשרה לעבודה הקרובה. כי ארץ־הבחירה היא ארץ־העבודה. ושם תתקבל כל ספינה ע”י ראשי פקידינו באופן חגיגי, בלי תרועות של שטות, כי ארץ־הבחירה עומדת עוד להכבש. אלא שמן השעה הראשונה ירגישו האנשים המסכנים האלה כי פה הם בביתם.
תעשית ההלבשה שלנו בשביל המהגרים לא תעבוד בלי תכנית, כפי שתבינו מעצמכם. ע"י הרשת המרוכזת של הסוכניות שלנו – שהן הן האדמיניסטרציה המדינית שלנו כלפי האגודות המקומיות העומדות ברשות עצמן – נדע תמיד בעוד מועד את מספר המהגרים, יום בואם ואת צרכיהם ונכין את הדרוש. בהנהלה מכוונת זו של התעשיה אצורה ההתחלה הקלושה של נסיון למנוע בעד משבר־התוצרת. אך אין בדעתנו כלל לדכא ביתר־הכח שלנו את האיניציאטיבה החפשית. אנו מופיעים בתור כח קבוצי רק במקום שדרוש הדבר מפאת הקשָׁיים הגדולים המונחים בעצם התפקיד. במקום שאין ההכרח הזה רוצים אנו לסייע ולהועיל לפרט ולזכויותיו. צריך שהקנין הפרטי כבסיס כלכלי של העצמאות יוכל להתפתח אצלנו בחופש ובדרך של כבוד. הן גם לפועלינו הפשוטים הננו נותנים את האפשרות להיות בעלי רכוש פרטי. וגם ראיתם כבר בנקודות אחדות, כגון בנוגע לקבלן הפרטי בבנינים, בבעל־הספינות הפרטי, בספידיטור הפרטי איך שאנו מסייעים לרוח האיניציאטיבה הפרטית. בתעשיה רוצים אנו לבוא לעזרת הקבלן הפרטי באופנים שונים. שאלת מכס־הגנה או סחר חפשי אינה שאלה של פרינציפים כי אם של התועלת. בתחלה ודאי שנקבל את הסחר החפשי. אחר כך יכריעו את הכף האינטרסים של מדיניותנו.
אך אנו יכולים לעזור גם באופן אחר לתעשיה שלנו וגם נעשה כך. יש בידינו האפשרות להמציא בזול את החומר הגלמי ויכולים אנו להכניס בזה רגולציה כמו בחלוקת זרמי־מים. חשיבות הדבר הזה היא לאחר כך במניעת המשברים. אנו מיסדים מוסד שערכו מתמיד ומוסיף: משרד לסטטיסטיקה של התעשיה עם פרסומים פומביים.
וכך אנו מעוררים באופן בריא את האיניציאטיבה הפרטית ומונעים את הספוקלציה ללא־תכנית. יסוד תעשיות חדשות מתפרסם בעוד מועד, כדי למנוע את אלה אשר יעלה במחשבתם אחר חצי שנה להפנות עצמם לאחת התעשיות, מלגרום משבר לאחרים ואסון לעצמם. כיון שחובה להודיע למשטרת־התעשיה שלנו את המטרה של כל תעשיה חדשה, יוכלו כל המעונינים לדעת בכל זמן את כל תנאי התעשיה, כמו שאפשר לדעת את תנאי הבעלות ע"י ספרי־האחוזה.
ובאחרונה הננו נותנים לבעלי העסקים את כח־העבודה המרוכז. בעל העסק פונה אל לשכת־העבודה המרכזית, שאינה מקבלת ממנו אלא תשלום קטן הדרוש לקיומה (שכר־דירה, משכורת הפקידים, הוצאות של מכתבים וטלגרמים). בעל העסק מטלגרף: דרושים לי מחר לשלשה ימים, שלשה שבועות או שלשה חדשים חמש מאות פועלים פשוטים. ולמחר מופיעים בעסק החקלאי או של התעשיה חמש מאות איש, שהלשכה המרכזית אספה אותם מאותם המקומות השונים שנתפנו שם. כך מקבל המוסד סדור צבאי מתוקן. כמובן, שאין אנו שולחים עבדי־העבודה כי אם עובדי שבע־שעות, שהם שומרים על האורגניזציה שלהם־שלנו ושגם בשנוי המקומות לא משתנית זכותם בנוגע למדרגה, עליה ופנסיה. בעל העסק הפרטי יוכל להשיג לו גם באופן אחר את פועליו; אבל איני מאמין, כי יוכל.
אנו נדע למנוע את הכנסת עבדי־עבודה לא־יהודים לתוך הארץ ע“י החרמה ידועה של בעלי תעשיה קשי־עורף, ע”י קשָיים בהובלה, מניעת החומר הגלמי וכיוצא בזה. הם יהיו נאלצים לקחת את אנשי שבע־שעות שלנו. אתם רואים, רבותי, שאנו מתקרבים ליום נורמלי של שבע שעות כמעט בלי כפיה.
ברור, שאם הפועלים הפשוטים כך, פועלים בעלי־מקצוע על אחת כמה וכמה. הפועלים של עבודות חלקיות בבתי־החרושת יכולים להסתדר על נקלה על פי הכללים האלה. אין מן הצורך לבאר כל זאת בארוכה.
והלשכה המרכזית שלנו תחפש וגם תמצא את בעלי־המלאכה העומדים ברשות עצמם, את האומנים הזעירים, שאנו רוצים עד מאד לטפל בהם בהתחשבות עם ההתקדמות העתידה של התכניקה, להוסיף להם ידיעות תכנולוגיות, אף אם כבר אינם בגיל אנשים צעירים ולהביא להם את כח־הסוסים של הנהרות ואת המאור בחוטים חשמליים. האגודה המקומית פונה אל הלשכה המרכזית: דרושים לנו כך וכך נגרים, מסגרים, זגגים, וכו'. הלשכה מפרסמת את הדרישות, האומנים באים להרשם. הם ונשותיהם יוצאים אל המקומות אשר הם דורשים שם וקובעים שם את דירתם, כי אימת ההתחרות לא תבעתם; הם מצאו את מקום מגוריהם לאושר־עד.
עתה הגעתי אל האגודות המקומיות. עד עתה רק הראיתי, איך צריך לארגן את ההגירה בלי שיתחוללו זעזועים כלכליים. אך בהגירה עממית כזאת תובעים גם רגשות חזקים את חלקם. אנו בני אדם הננו מושרשים במקומותינו ע"י הרגלינו וזכרונותינו. יש לנו עריסות. יש לנו קברים; ואתם הלא יודעים מה הם הקברים ללבו של יהודי. את עריסותינו נקח אתנו – בהן עתידנו יישן שנתו המתוקה ורבת־החן. מאת קברינו אנו מוכרחים להפרד – הפרידה הקשה ביותר בשביל עמנו אוהב־הבצע, כביכול. אך הכרח הוא.
כבר עכשיו מרחיקים אותנו לעתים קרובות המצוקה הכלכלית, הלחץ המדיני והשנאה החברתית ממקומות מגורינו כעת ומן קברינו. כבר עכשיו נודדים היהודים בכל רגע ממדינה למדינה. זרם גדול שוטף אפילו דרך הים אל ארצות־הברית – שגם שם אינם אוהבים אותנו. וכי באיזו מדינה יחבבונו כל עוד לא תהיה לנו מולדתנו אנו? ואולם אנו חפצים לתת מולדת ליהודים. לא ע“י עקירה בכפיה מן השרשים. לא, אלא ע”י מה שנחפור מסביב כל פקעת־השרשים אשר להם ונשתול אותם בקרקע מעולה. כשם שאנו חפצים ליצור מצבים חדשים בכל הנוגע לכלכלה ומדיניות, כן רצוננו להתיחס בקדושה לישן ולמסורת בכל הנוגע לדברים שבהרגשה.
על כל זה רק רמזים מעטים. דוקא פה מרובה הסכנה, שמא תחשבו את כל התכנית להזיה. ובכל זאת גם צד זה ברור בעיני ובבינתי כמו כל השאר.
אנשינו יהגרו בחוגים מסוימים. בחוגי משפחות וידידים. איש אינו נאלץ להתחבר אל חוגי מקום מגוריו דוקא. כל אחד רשאי לנסוע כרצונו. כל אחד הרי נוסע על חשבונו ובמחלקה של הרכבת והספינה הרצויה לו. אלא שרוצה אני שתהיינה רכבות וספינות של מחלקה אחת בלבד12 . ההבדל במעמד הרכושני מכביד בנסיעות ארוכות כאלה על דלי־האמצעים. ואם גם איננו מוליכים את האנשים לשם שעשועים, הרי בכל זאת אין אנו רוצים לקלקל בדרך את מצב־רוחם. גם המחלקה הזולה לא תדע מחסור מעיק. אך אלה שרוצים ליהנות מנוחיות נהדרה יוכלו למלא את חפצם. פגישות מוקדמות תהיינה עוד זמן רב לפני הנסיעה – הרי תעבורנה עוד שנים עד אשר תחל התנועה בתוך השכבות השונות של בעלי־הרכוש; האמידים יסדרו ביניהם אגודות־מסע. הם יקחו אתם את כל היחסים הפרטיים. הן ידוע לכם כי מלבד אדירי הממון אין ליהודים כמעט שום יחסים חברתיים עם הנוצרים. מי שאינו מחזיק על חשבונו אילו מלחכי־פנכא, בחינת אחים לקבלת הלאות ו“משרתי היהודים” – הוא אינו מכיר בכלל את הנוצרים.
בשכבות המעמד הבינוני יתכוננו איפוא זמן רב וברוב דייקנות אל היציאה. בכל מקום מתכונן חוג. בערים הגדולות מתכוננים חוגים רבים לפי השכונות, והם עובדים ביחוד ע“י באי־כח. החלוקה לשכונות אינה מחייבת את מי־שהוא; היא באה רק להקל על חלשי־האמצעים וכדי למנוע בשעת הנסיעה כל דכוי־רוח וכל כליון־הנפש למקום שיצאו ממנו. כל אחד רשאי לנסוע לבדו או להתחבר לאיזה חוג שיחפוץ. התנאים לפי המחלקות הם שוים לכל. אם אגודת־מסע היא רבת־אוכלוסים היא מקבלת מאת ה”חברה" רכבת שלמה ואחר כך ספינה מיוחדת. בשעת הנסיעה ובמחוז־החפץ ידאג המשרד המרכזי לעסקי־דירה, שבראשו עומד מנהל מיוחד, בשביל חדרים מתאימים (שיטת קוק). על הספינות ישימו לב לשעשועים ולמודים – בנידון זה לא לפי מדרגות הרכוש כי אם של ההשכלה. כי גם השחקנים, המזמרים והמוסיקאים מבין היהודים הם בין היוצאים, כמו הפרופיסורים והמורים. לכל אחד ימסרו את תפקידו וכל אחד יבין בעצמו את אשר לפניו. ביחוד נפנה בדרישות אל הרבנים שלנו. לכל חוג יש הרב שלו, ההולך יחד עם עדתו; אתם רואים איך הכל מסתדר בלי כפיה. החוג המקומי מתארגן מסביב להרב. כמספר הרבנים כמספר האגודות המקומיות. הרבנים יהיו הראשונים אשר יבינו אותנו, הראשונים להתלהבות בעד הרעיון ומעל הבימה ילהיבו גם אחרים. שערו נא בנפשכם באיזה רגש יאמרו מעתה את פתגמנו העתיק: “לשנה הבאה בארץ הבחירה!” אין מן הנחיצות לקרוא לאסיפות מיוחדות עם להג רב. רעיוננו נכנס ישר לתוך סדר־התפלה. וכך טוב. אנו מכירים את עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו. כי מזמן רב קלטנו לתוכנו בקליטה אשר לא תמחה שפות שונות של אומות שונות. אני אשוב לזה אחר כך בדברי על חוקת־המדינה.
הרבנים יקבלו כסדרן את ידיעותיה של ה“חברה” ויודיעו לעדותיהם ויבארו אותן להן. עם ישראל יתפלל בעדנו, בעדו.
האגודות המקומיות תבחרנה ועדות קטנות בראשות הרב. בהן יתיעצו ויחליטו על כל הענינים המעשיים לפי צרכי המקום. להלן ידובר על הנעשה עם מוסדות החסד.
האגודות המקומיות בוחרות כמו כן את באי־כחן אשר יסעו על ספינת־הכבוש לבחירת המקום. בכל הדברים האלה יש הכונה להוציא לפועל את ההסעה בהתחשבות עם רגשות בני האדם, עם שמירת כל דבר הראוי להשמר.
באגודות המקומיות ימָצאו לראוה התכניות של הערים החדשות. אנשׁינו יֵדעו מראש, לאן הם הולכים, באילו ערים ובאילו בתים הם יגורו. כבר דברתי על תכניות של בתים ועל ההעתקות הברורות, שנחלק בין האגודות המקומיות. כשם שהפרינציפיון בהנהלת המפעל הוא רכוז נמרץ, כך בתוך האגודות המקומיות – האוטונומיה המוחלטת. רק כך אפשרית הסעה ללא־כאב.
אין אני מתאר לי את הדבר הזה קל יותר משהוא באמת; ואתם אינכם צריכים לתארו לכם קשה יותר.
המעמד הבינוני נמשך מעצמו אל התנועה. הללו בניהם הם נושאי משרה ב“חברה”, הם שם שופטים, עורכי־דין, רופאים, אדריכלים, מהנדסים של מסלת־הברזל ושל בנין גשרים. והללו השיאו את בנותיהם לפקידים שלנו. כל אלה הם שדוכים טובים; כי כל אלה אשר יתחברו אלינו יעלו מעלה־מעלה, ביחוד הראשונים בתור תשלום גמול בעד התמסרותם; ומפני שבמשרדים, שאין בהם מקום למעשי־הצטיינות יוצאים מן הכלל, ישגיחו בכל חומר־הדין על מספר שנות־העבודה ולא על פרוטקציה.
ואַחַר יש אשר הרַוָק בין אנשינו מביא אליו את ארוסתו או את הוריו, אחיו או אחיותיו. במדינות של תרבות חדשה נוהגים נשואים מוקדמים. וכך טוב מנקודת־מבט מוסרית. ודור השני שלנו יהיה בריא וחזק, לא כמו הילדים החלשים של נשואים מאוחרים, לאחר שההורים הוציאו את כחם במלחמת־החיים. וברור כי ראשית כל ילכו אתנו העניים ביותר. וַעדי־ההגירה שמתקיימים משכבר־הימים בערים שונות יעמידו עצמם לרשותנו. כיון שנוסדו ע"י אנשים הגונים שלבם ער בשביל אחיהם העניים, לכן אין ספק שיקבלו עליהם ברצון מרותה של המטרה הגדולה שלנו ושל מוסדותינו הגדולים. אם ימאנו נשאיר את המתקנאים לכבודם מן הצד. אך לא אאמין כי יהיו כאלה. ואם יהיו אז יתבישו הם, כי אם היו באים אלינו היו נוחלים כבוד מצדנו.
15 ביוני
נאום לפני הפמליא
לכל איש נבון יכולה ההתפתחות להיות ברורה כבר עכשיו. אבל לא יהא נחוץ להלהיב ברוב עמל את התנועה. בזה עמלים כבר שונאינו. כאשר חברתנו תתפרסם בעולם אז יעשו האנטישמיים תעמולה בשבילה אצל הממשלות, הפרלמנטים, באסיפות ועתונות. אשרי היהודים אשר יתחברו אלינו! אוי לאלה אשר יחכו עד שיוציאו אותם החוצה בנמוקים של גסות.
אך ההגירה שלנו צריכה להיות וגם תהיה ענין של הרצון החפשי. האיש המבין את החזיון של כלכלה ושעשעים – panem et circesnses – הוא גם יכיר עד כמה שאני צודק.
תנוני לבאר את החזיונות האלה, שגם אני הבינותי אותם רק בפריז.
איך יכול אני להביא בלי פקודה המון אדם לנקודה ידועה? ברון הירש, יהודי שדאג לטובת היהדות ואלא שאת נסיונותיו אני חושב לבלתי מוצלחים, אומר: “אני משלם לאנשים למען יבואו”. זוהי טעות יסודית ואין להשיג דבר זה בשום ממון שבעולם.
ואני אומר להיפך: אין אני משלם להם ולא כלום, אני דורש מהם שהם ישלמו. אלא שאני מעמיד לפני עיניהם דבר־מה.
נניח כי הירש ואני רוצים שהמון אדם רב יתאסף לאחר הצהרים ביום ראשון חם על הככר לוֹנגשַׁמפ. אם הירש יבטיח לכל אחד עשרה פרנק, יביא שמה בעד מאתים אלף פרנק עשרים אלף אנשים מזיעים ואומללים אשר יקללוהו עקב גרמוֹ להם את הצרה הזאת.
ואולם אני אקבע את הסכום של מאתים אלף בתור פרס במרוץ־סוסים בעד הסוס המהיר ביותר; ואחר אני מונע את האנשים ע"י גדרות להכנס אל ככר לונגשמפ. הרוצה להכנס מוכרח לשלם. פרנק אחד, חמשה, עשרה פרנק.
התוצאה היא, כי אני מביא שמה חצי מיליון אדם, נשיא הריפובליקה בא בכרכרה à la Daumont, ההמון מתענג ומשתעשע על ידי עצמו. למרות האבק ולהט השמש מרגישים הם במרביתם, כי יום זה הוא להם יום עונג ואור. ואני אספתי בעד מאתים אלף פרנק אשר הוצאתי חצי מיליון פרנק ע"י כרטיסי־כניסה ומסי־המשחק.
אני אביא שמה עוד הפעם את האנשים האלה בכל פעם שארצה. הירש לא, הירש בשום אופן.
אני רוצה להראותכם דרך־אגב את ההופעה הזאת גם בחיי הכלכלה. נסו נא להכריז פעם ברחובות עיר: האיש אשר יעמוד על רגליו כל היום באולם של ברזל המפולש לכל צד, בקָרת החורף ובשרב הקיץ, ויפנה בקריאה לכל עובר ושב ויציע לו לקנות מיני סידקית, או דגים או פירות, הוא יקבל ליום שני גולדין או ארבעה – או איזה סכום כדומה לזה.
כמה אנשים תאספו שמה? ואם הרעב יאספם, כמה יוכלו להמשיך? ואם ימשיכו, האם ינסו באמת למשוך בחריצות את העוברים ושבים לקנות מהם מיני סידקית, דגים ופירות?
אני עושה זאת באופן אחר. בנקודות של תנועה כבירה – והנקל לי למצוא את הנקודות האלה, מפני שאני בעצמי מנהל את התנועה למקום שאני רוצה – אני בונה אולמים מרווחים וקורא להם שוָקים. יכולתי לבנות את האולמים באופן גרוע ומזיק יותר לבריאות מאשר האולמים ההם, ובכן זאת יזרמו האנשים אלי. אך אני אבנה אותם יפים יותר וטובים יותר, בכל הרצון הטוב שבי. והאנשים האלה אשר לא הבטחתי להם כלום, באשר מכיון שאינני רמאי גם לא יכולתי להבטיח להם מאומה; האנשים הישרים האלה, השמחים אל מסחרם, ייצרו אגב מהתלות שוק רב התנועה. הם לא ייעפו ולא ייגעו לפנות אל הקונים. הם יעמדו על רגליהם ולא ירגישו ליאות כלל. לא רק כי ישכימו מדי בוקר להיות בין הראשונים, הם גם ייסדו אגודות, הסתדרויות וכל מיני לשכות, אך ורק כדי שיוכלו להמשיך חיי־כלכלה אלו ללא־הפרעה. ואם גם יתברר לפנות ערב, כי למרות כל עבודתם הישרה לא הרויחו אלא גולדן וחצי או 3 פרנקים או כדומה לזה, הרי בכל זאת יביטו בתקוה לקראת יום מחרת, שאולי ייטב מיום עבר. אני הבאתי להם את מתנת־התקוה.
רצונכם לדעת, מאין אקח את הצרכים הדרושים לי בשביל השוָקים? האומנם אני מוכרח להגיד גם זאת? הרי הוכחתי, כי ע"י “עזרת העבודה” נוצר ריוח פי חמשה־עשר. בעד מיליון אחד – חמשה־עשר מיליונים, בעד מיליארד אחד – חמשה־עשר מיליארדים.
אך האם דבר זה מתאים במדה גדולה כמו במדה קטנה? הן הפרוגרסיה של הרכוש הולכת ופוחתת כלעומת שהוא עולה ומתרומם. כן, הרכוש הנרדם, המסתתר מתוך פחדנות; לא הרכוש העובד. הפרוגרסיה של זה מתעצמת דוקא מאד בגָבהו. הן זו היא השאלה הסוציאלית. אם נכונים דברי? אתם בעצמכם, רבותי, הנכם עֵדַי, משום מה אתם עוסקים בכל כך תעשיות שונות? לשם מה אתם שולחים אנשים אל תחת האדמה למען אשר בעד שכר זעום ובסכנות איומות יעלו פחמים? אני איני חושב דבר זה לנעים, גם לא בעד בעלי המכרות. הרי אין אני מאמין בחוסר־הרגשה של בעלי הרכוש וגם אין אני מעמיד פנים, כאילו האמנתי בזה. אין אני מגרה מדון כי אם מביא שלום.
היש נחיצות כי אבאר את ההופעה של המון־אדם ואיך אפשר להביאו לכל נקודה שרוצים גם בנוגע למסעי־הדת?
אפשר שיהא מן ההכרח לפרסם את הנאום הזה בדפוס ולא הייתי רוצה לעולם להעליב ברגשות קדושים ע"י מלים, שיכולים להבינן שלא כשורה.
רק בקצור אני מרמז על הערך הגדול שיש בעולם האיסלאמי למסעות של עולי־רגל למֶכה, בעולם הקתולי אל לורד ואל המעיל הקדוש לטריאֶר, ואל נקודות רבות אחרות, אשר משם שבים בני האדם כשהם מנוחמים באמונתם.
גם אנו נבנה שם בשביל הצדיק סדיגורא יפה מזו של עכשיו. הרי הרבנים שלנו יבינו אותנו לראשונה ויתחברו אלינו.
הרי אין אנו רוצים לפגוע שם ברגשותיו של מי שהוא. גם וראשית־כל נתן גם להוגים החפשים היקרים שלנו, שהם הצבא בן־אלמות שלנו, שכובש תמיד בשביל האנושיות מחוזות חדשים – גם להם נתן לחיות כפי השגתם.
לא תהיה שום כפיה למי שהוא זולתי הכפיה ההכרחית להחזקת המדינה והסדר. והכפיה ההכרחית הזאת לא תהיה תלויה בשרירות לבו של אחד או של רבים כי אם תהיה קבועה בחוקי־ברזל.
דברתי על התנועה ועל השוָקים. האם לא יהיו לנו סוחרים יותר מדי? לא. אמנם כעת רוב אנשינו הרוצים להתעסק בחיים כלכליים פונים אל המסחר הגדול והקטן. אך התאמינו, כי רוכל הנושא שק כבד על גבו מאושר הוא? אני מאמין, כי ביום־עבודה של שבע שעות נוכל לעשות את כל האנשים האלה לפועלים; הם כל כך אנשים טובים, אומללים, נעלבים ללא־אמת ואפשר שסבלם כיום הוא הקשה ביותר. אנחנו נתעסק בהם מן ההתחלה לחנכם לפועלים. ואפשרות העליה במדרגות גם בשביל הפועלים הפשוטים עם זכות על פנסיה תעזורנה לנו הרבה בכוון זה. כי הפנסיה תהיה כזו, שהיא מופיעה כעת לרוכלי־הכפרים כגן־עדן: בית ממכר לטבק, בית ממכר ליין־שרף. עוד מעט אשוב לדבר זה.
חושבני, כי במסחר הזעיר תעסוקנה רק הנשים. הנשים יכולות לעסוק בזה על נקלה מחוץ לעבודת הבית. הן יכולות להיות הרות ולהשגיח על הילדות והילדים. את הנערים לוקחים אנו אלינו. אנו צריכים את כל הנערים.
אך מה עם מסחר הממון? זוהי כנראה, אחת השאלות העקריות. אנו הננו כעת, לדאבוננו, עם של אנשי בורסה. יוצא איפוא שכל אנשינו יסתערו על הבורסה וכתוצאה מזה אולי לא נתן כלל מקום בתוכנו למוסד־הבורסאות שהוא רק־התועלת ואי אפשר בלעדו? ואתם מתחילים לצחוק עלי. סבלנות, רבותי!
ראשית, אין אני מאמין כלל בתאות־הבורסה של אנשינו. לעתים תכופות הסתכלתי עמוקות וברגש של רחמים במצבם של הבורסאים הזעירים. נדמה לי שהללו היו בוחרים בכל מה שהוא ובלבד להפטר מן הבורסה. היהודי, וביחוד דל־האמצעים, מתיחס למשפחתו באופן מצוין, ורק בחרדה הוא הולך בכל בוקר אל הבורסה כדי “לחטוף שמינית”, בחרדה, באשר יודע הוא, כי על נקלה, ע“י איזו קנוניא של הגדולים או ע”י איזו ידיעה מדינית מרעישה יכול הוא לאבד את שמו הטוב בעולם הכלכלי ולאבד ביחד עם זה את מחיתו. ואז הוא מבלה שנים או כל שארית חייו מחוץ לפתח הבורסה, מה שהוא מעציב יותר מאשר מגוחך. ובכל זא אין לפניו דרך אחר ומחיה אחרת. אף את המשכילים שבנו אינם נותנים להכנס לשום מקום; ואיך יוכלו המסכנים האלה למצוא את דרכם בחיים? אך אנו נשתמש בהם כפי מדת חריצותם, בלי משפט קדום – הן אנשינו הם, – אנו נעשה מהם אנשים חדשים. כן, בשביל הכל מתחילים חיים חדשים, עם הנסיונות של הישנים, בלי להכניס בחשבון את החטאים הישנים. מן השחולת (פחת) של החברה האנושית מהיום, נעשה אנשים ישרים ומאושרים, כמו שעושים כעת מפסולת של בתי־חרושת, שמקודם היתה חסרת־תועלת, צבעי־אנילין יפים.
האמינו לי כי הבורסאים הזעירים האלה ישרתו אותנו באמונה ובהכרת תודה בכל מקום שנעמידם; אם לא יבכרו להיות בעצמם בעלי־עבודה או עסקים מכל מין שהוא. אם יבחרו להיות בעלי־תעשיה זעירים בחקלאות יקבלו מאתנו אשראי בצורת מכונות או יוכלו לחכור ולעבד את קרקעותינו.
אצל הבורסאים הבינונים חוזר החזיון הזה במדה גדולה יותר. הם יהיו לבעלי־תעשיה, קבלני־בנין וכו' מפני כי להם רכוש או אשראי. אנו, שהננו בלי משפטים קדומים, הן גלוי וידוע לנו כי עסק אמתי בבורסה אינו משחק: כי דרושים לזה דברים רבים. חשבון מומנטים שונים, התבוננות, הכרעה מהירה וזריזה – בכל זה אפשר וצריך להשתמש שמוש מועיל יותר. אלא שהיהודי אינו יכול כיום לצאת את הבורסה. להיפך, המצב כיום מכריח יותר ויותר את היהודים להכנס: כל האינטליגנציה הבינונית שלנו, שהיא מחוסרת עבודה, מוכרחת לרעוב או ללכת אל הבורסה. מאידך גיסא, הנה היהודים בעלי־כסף נאלצים מפאת רדיפת הרכוש ע"י הסוציאליסטים להתמסר אל הספסרות. הם שומרים בבורסה על רכושם. וזאת ממש מוכרחים לעשות גם הגדולים – גם אתם, הגדולים ביותר, במשמע. ובאותה שעה גדֵלים הנכסים הגדולים האלה עד כדי הטלת אימה. זוהי לפחות דעה כללית. ובודאי כך הוא.
והנה כל הכחות האלה משתחררים על ידינו. אנו מביאים אותם אלינו. מכרות זהב יהיו לנו בארצנו. איני מדבר על אלה שאפשר שימצאו אותם שם בתוך האדמה החדשה; אם דברתי כזאת והיתה זאת רמאות אוילית. אני מדבר על מכרות הזהב הבטוחות והידועות בכל היקפן, אשר אנו בעצמנו נביא אתנו בעבודה, ברכוש, בקשר המוצלח שבין שני אלה.
כעת אתם מבינים את אשר אמרתי: ארץ־הבחירה היא בנו! מעולם לא חפשוה פה.
רבותי! אני באמת מתאמץ שלא אתאר את הענין בצבעים מקסימים ביותר. רק הענין בעצמו גורם כי המלים מצלצלות כה יפות והרי גם אתם אינכם אכרים תמימים ולא תוכלו למצוא בזה יסוד להתיחס באי־אמון.
ואולם יתכן כי הביאורים הפסיכולוגיים והנבואות, כי אנשינו לא יהיו שם אנשי בורסאות, לא יספיקו לא לכם ולא לאלה אשר ישמעוני אחריכם.
ובאמת חפצתי בראשונה רק להראותכם את הצד היפה והחפשי שבדבר. אלו הם קירות־החזית. אך לבנין יש מבפנים עמודי־ברזל. הרגעו והשקטו.
כי אני סוגרים את הבורסאות מיד לאחר הבנותן! במלים אחרות: אנו מתקינים זכות מונופולין לבורסאות. כן, כל סחר־הממון נעשה לקנין המדינה. בראשונה עלתה מחשבה זו על דעתי רק מפאת החנוך החדש של עמנו. ואולם כלעומת שהרעיון הזה גדל ובשל בקרבי, כן נוכחתי יותר ויותר מצדדים שונים, כי המונופולין בבורסה נכון הוא. ע"י כך אנו שולטים גם בתאות המשחק, בלי להשמיד את הספקולציה הבריאה. וראשית הכל הננו מנהלים את האשראי המדיני שלנו בלי להיות תלויים באנשים פרטיים. ונוסף לזה, הננו משיגים מקור לפנסיה בשביל פקידינו הגבוהים, פרנסה בעד אלמנות ויתומים. איך וכיצד אפשר לעשות מזה ענין של פנסיה? פשוט מאד. הם בתי־ממכר גדולים של טבק, שיש בהם כדי חלוקה “un quart d’argent de change . הסרסרויות האלה מתנהלות ע”י חוכרים, שנשבעו מקודם שבועת־אמונים ושהם מאורגנים בארגון משמעתי. וחוכרי הסוכנות האלה ערֵבים לנו, כי הלקוחות שלהם אינם אנשי־משחק. דבר זה יקשה לנסחו ולקבעו; זהו בעיקרו צד מוסרי, ואנו מוכרחים להשתמש במדות בלתי מוגבלות, כמו שהוא, למשל, המושג “הרס כלכלי” בחוק־הנשך האוסטרי.
ואנו שלטנו כך על תאות־השכרון של הפועלים הפשוטים ע“י שטת Truck. פה אני רוצה להזכיר מיד, כי נתקין גם את חוק המונופולין ליין שרף. מלבד ההכנסות הנובעות ישר מן התוצרת, אנו מקבלים עוד בתי ממכר זעירים רבים בשביל פנסיה לפקידים ולאלמנות. אני אומר זעירים, כי אנשינו הם בדרך כלל רחוקים משכרות, לפי שעה, אבל הם יכולים להתקרב ע”י העבודה הגופנית; מדינה צריכה לדאוג מראש ולהתקין מראש. ופה המקום לדבר גם על הטלת־מסים האמצעית שהיא לפי שעה האחרונה, על המונופולין של הטבק. אם אחר כך נצטרך למקורות־הכנסה גדולים אחרים אז ימצאו לנו ע“י צרכינו, היינו ע”י קיומנו. כי בעצם הקיום מוצאים האנשים את כל הכחות הנחוצים להם.
המונופולין לטבק טוב הוא מפני שידוע הוא לרוב היהודים ממקומות מגוריהם עד עתה; מפני שעל ידו אפשר להגדיל את מסו של זה שנהנה יותר, ומפני שהוא מוסר בידינו מספר רב של פנסיות זעירות, את בתי הממכר, והללו הם באותה שעה גם בתי־ממכר המיוחדים לעתונים, שהצבור מוצא אותם שם – ובשעת ההכרח גם הממשלה.
הנני מסיים בזה את דברי על המונופולין בבורסה. מכל התקנות היפות אשר נתקן שם, יתכן כי אירופה תחקה בראשונה תקנה זו.
אלמלי אמרו לסגור כיום בפנינו את הבורסאות, היה איסור זה פוגע בנו קשה. לאן יפנו כיום יהודי־הבורסה האומללים? אך כאשר תתחיל הגירתנו אז יהא איסור כזה טובה גדולה ליהודים וגם המדינות ימצאו בו מקורות גדולים וגם – כמונו שם – תהיינה מעתה הבעלים על האשראי של המדינה. אנו שם הרי נותנים שדות פעולה למכביר הן לאנשי־הבורסה החושקים בעבודה והן לבעלי הרכוש החושקים בעסקים חדשים. שחקני־הגורל, כל הכנופיא של הולכי־בטל מוטב שישארו במונטו־קרלו. אך אם שלא־ברצון יבואו אלינו, אז נדע להדבירם, כשם שנדע להדביר בעזרת צבא־ההגנה שלנו את המתקוממים בין הפועלים הפשוטים.
יאמרו כי ע“י שיטתנו הננו עושים את האנשים לאומללים. דבר זה הנני מכחיש בכל תוקף פצע ישן כזה אין לרפאות ע”י רחמנות בכינית. מן ההכרח לשרוף אותו. ומי זה יעיז להכחיש את הכח המוסרי אשר לעבודה? ובודאי שאין אני מתכוין רק לעבודת־היד בלבד, כי אם גם לעבודת הראש. ובזו נכללת בלי ספק גם הספקולציה, אם אינה משחק.
בצד המוסרי שבעבודה מכירים זה זמן רב בספרי חוקי־העונשין. ואנחנו ראינו את פעולתו באופן מהוגן יותר ויותר, לפני העשות הפשע, ע"י עזרת העבודה.
תנוני לספר לכם בקצרה את הספור המזעזע, אשר קראתי בהרצאה על מכרות־הזהב בוִיטְוַטֶרְסְרַנד. בא איש אחד והתישב שם, נסה כה וכה, רק לא לחפור ולחפש את הזהב, לבסוף כונן לו בית־חרושת לקרח שהצליח, וע"י התנהגותו הישרה רכש לו כבוד מאת כל התושבים. והנה לאחר שנים הובא פתאום לבית הסוהר. בתור שולחני עשה בצרפת מעשי רמאות, ברח, ופה התחיל חיים חדשים תחת שם חדש. כאשר הובילו אותו בתור אסור הופיעו האנשים הנכבדים ביותר ביוהנסבורג בתחנת הרכבת, ברכוהו בדרך צלחה – ולהתראות! כי עתיד הוא לשוב.
מה רב התוכן שבספור זה! ראשית מוכיח הוא כי צדקתי ואנשי הבורסה האומללים אשר לנו הלא לא בין הפושעים ימנו! הם בעלי־משפחות הגונים הכואבים והנלחמים על קיומם. יש ביניהם אנשים מושחתים. איפה אינם? באיזו פקידות או משלח־יד הגונים אינם? כמה שחקני־הגורל הם חברי הקלובים!
אך אילו היו גם פושעים, מה שאינם, גם אז נקח אותם אתנו. אנו לוקחים באמת אתנו את הפושעים האמתיים – כמובן אחרי אשר רצו את פשעיהם. כי קודם כל צריך לגמור ביושר את החשבון עם אירופה. לאחר־כך – חיים חדשים!
אנו לוקחים אתנו – כלום יש צורך להגיד דבר זה? – גם את חולינו וזקנינו. מוסדות החסד של היהודים עוברים יחד עם החוגים המקומיים בלי מניעה. הם נשארים ברשותם גם שם. לדעתי אין למכור את הבנינים אלא מוסרים אותם לטוב עניי הנוצרים בערים שיוצאים מהן. אנו נכניס שם את זאת בחשבון החוגים המקומיים ונתן להם בשעת חלוקת הקרקעות מגרשי־בנין חנם יחד עם כל מיני הקלות בבנינים, כמו כן נשים לב לזה במכירה הפומבית של מגרשי העיר.
על חלוקת הקרקעות ומכירה פומבית – אדבר בקרוב. רצוני לקצר כמה שאפשר.
שם נביא מלכתחלה את מוסדות החסד לתוך שיטה מרוכזת, שערכתיה מראשיתה ועד סופה. אם אתם מאמינים בדברי, אוכל לוותר כעת על הביאורים האלה.
ה“צדקה” הפרטית צריכה להפסק באשר היא מחוסרת תכנית. כל הבלתי־מוכשרים לעבודה נזונים ע“י המדינה וע”י המרכז החפשי למוסדות החסד. פשיטת־יד אסורה. מי שאינו רוצה לעשות מאומה כאדם חפשי יובא אל בית העבודה.
אתם רואים איך אנו מושכים אלינו את אלו ונותנים לאלו לבוא מעצמם אחרינו. איך הללו באים מתוך התלהבות ואיך אחרים נלחצים להספח אלינו.
ואם הממשלות מתקינות אחרינו את המונופולין בבורסאות, אז ירוצו אחרינו כל המתמהמהים, אשר אולי לא ימצאו עוד את המקומות המעולים.
אתם רואים, רבותי, איך צבת בצבת עשויה: איך שאני בונה מכונת ברזל גדולה מחלקים גלויים וידועים, שאתם יכולים להחזיק בהם בידיכם. ואני עוד אראה לכם את הפחם אשר בו אני עושה את האש, ואת המים אשר בהם אני עושה את הקיטור.
ואז תבוא שריקת־סיגנל, ופירושה הוא: אל המסע פנימה! או פנו לכם הצדה!
אני דברתי על מקורות־הכנסה אחדים אשר למדינת היהודים. יש לה עוד אחרים. כל עסק כלכלי שנחקר לגמרי, כגון מסלות הברזל והבטחה באחריות בכל סוג, שהוא כבר בדוק וידוע, – נעשה לקנין המדינה. כל היהודים שעבדו עד עתה כפקידי מוסדות כאלה באירופה, מקבלים בלי כפיה לפחות משרות טובות כאלה בצירוף סכויים לעלות למדרגות גבוהות יותר, סכויים שפסקו כיום ליהודי אפילו במוסדות פרטיים. תעשיות ידועות הננו מנהלים בעצמנו, אפילו אם יש בהן הסכנה שהמשק שלנו יעלה ביוקר יותר מאשר המשק הפרטי. ביחוד מכרות ההרים הן רק בידי המדינה, מפני שאפילו ביום עבודה של שבע שעות אין למסור את הפועלים האלה לידי בעלים פרטיים עם נטיתם לחסוך כל פרוטה. המדינה לא תנהג קמצנות בכל מה שנוגע להבטחת חיי הפועלים האלה מפני הסכנה. אך לעומת זה אין לפועלים הרשות להכריז שביתה כלפי המדינה. אין למדינה אינטרסים פרטיים. ואולם הפועל העושה עבודה קשה ביותר בא על שכרו המיוחד ע"י דרוג בפנסיה. מי שעבודתו היתה קשה יותר, מקבל מקודם את בית־הממכר.
מסים מיוחדים תקבל המדינה לא בשביל עצמה כי אם לשם השואה ללא־כפיה בין העניות והעושר. אין ביכלתנו לבטל את ההבדלים הכלכליים. אילו היינו שוגים בדמיונות ומנסים לבטל אותם – היו מתהוים למחרת מחדש. אך אנו יכולים ליצור קשר של מוסריות בין שמחתם של אלו ותוגתם של אלו. מס התענוגים (מתקיים בצרפת) מוקדש לבתי החולים. מס הנדוניא משמש לכלכלת עלמות עניות, ששכחו לשאת אותן, מפני שאין להן ממון. כבר עכשיו עושים כך רבים מבין עשירי היהודים, אלא שהם עושים זאת בלי תכנית, כמו הכל. גם אין לעזוב דבר זה בידי פושטי־יד מקריים. אין לנו פושטי יד. איך אוכל למנוע מרמאות בנוגע למס־הנדוניא? גם דבר זה ברור לי לגמרי.
כבר אמרנו כי כל עסק הכסף יהא קנינה של המדינה, מלבד הבנק לשטרות. כמדומני, כי הבנק של צרפת הוא דוגמא טובה. הבטיחות של שטרות־הערך שמורה יותר ע"י בנק־לשטרות פרטי. אך פקידי המוסד הזה דומים לפקידי המדינה.
ואיך אפשר להביא לידי הרמוניה את הבנק־לשטרות הפרטי עם הבנק של המדינה, כל הזהירות הדרושה וכל הפוליטיקה הנכונה – את זאת יבינו יותר ממני הגאונים הכספיים שלנו, אשר אין לנו מחסור בהם.
אני דואג רק לדברים שבפרינציפיון. מסירת עסק־הכסף לרשות המדינה היא הכרחית לנו בזמן הראשון מטעמים של חנוך העם. אין מעתה שולחנים, לא גדולים ולא קטנים. בעלי הרכוש ישקיעו אותו בחריפות שכלם בעסקים אחרים. הקטנים שבהם שהם בעצם מלוי־ברבית ומתווכים לשחקני־המזל, מוטב שיקבלו פקידות בממשלה. כאן הם נמצאים במשטר בריא של משמעת ואמנם אינם פקידי מיניסטריון אלא מקומם בתוך סוכנויות, כמו קופות־חסכון על יד הדואר וכדומה.
אתם, רבותי, יודעים היטב, כי רכוש עסק־הכספים ע"י המדינה אינו שטות. הן גם ידוע איפה המדינות עושות כבר כיום עסקי־כסף גלויים עם עצמן (קופות חסכון) או נסתרים, כגון שהן נעשות שותפות חשאיות לבנק־השטרות.
אך אילו גם לא היו הדוגמאות האלה – וכי מה הוא העסק שלכם אשר מוטות כנפיו בכל רחבי תבל? אין אני מאמין כי עסק־הכספים אשר למדינתנו או לאיזו מדינה אחרת יגדל פעם משלכם. אתם כולכם יודעים, כי התנועה הגדולה בשוק הכספים לא רק שהיא מסתגלת לרכוז אלא שהיא גם מסייעת לו. בלכתי בבנק שלכם מפקיד אחד למשנהו, הנני גובה חוב בלונדון ומשלם חוב בניאפול. אף יכול אני לחסוך לי את ההליכה המצערה הזאת, אתם עושים זאת בשבילי. – ובמקום שהרכוז אינו עוד במציאות מבקשים דרכים להגיע אליו. הבנקים מתאחדים לחוגים בשביל עסקי־כסף גדולים ביותר, הם יוצרים את הקַרטלים הכספיים הרעים, שעדיין לא הכירו היטב את כל הרעה שבהם. ואתם נמצאים בכל מקום באמצע! On vous voit trop, messieurs!. יודע אני היטב כי אין אתם באים מעצמכם, כי קוראים לכם, כי מבקשים אתכם לבוא.
וזוהי המאֵרה! אי אפשר עוד לוַתר עליכם! כופים אתכם להתעשר יותר ויותר, לרצונכם ושלא לרצונכם. אין אתם השליטים על רכושכם, אתם צפים על זרם הזהב הזה, מבלי לדעת, לאן!
איני יודע אם כל הממשלות כבר הכירו את סכנת־העולם האצורה בכח־הכסף שלכם. אי אפשר לערוך מלחמה בלעדיכם ואם רוצים לעשות שלום, זקוקים לכם עוד יותר. בשנת 1895 העריכו את הוצאות הצבאות של חמש המעצמות הגדולות בארבעה מיליארדים פרנק ומספר הצבאות בפועל בשנת שלום 2,800,000 איש. ועל מצב צבאי כזה, שאין כדוגמתו בהיסטוריה, מפקדים אתם מבחינה הכספית, ממעל לרצונות המתנגדים זה לזה של העמים. בזכות מה? בשֵׁרוּת של איזה רעיון אנושי־כללי? ומי ומי אתם? חבורה זעירה של שולחנים, יהודי־חסות כיום יותר מתמיד, שמזמינים אותם בהזדמנות אל חצרות המלכים; ואתם יכולים לשער באיזה אי־רצון – אם גם מעלימים אותו מכם. כי בשום מקום אין מעריכים אתכם כפי מדרגתכם בין התושבים, אפילו לא כאזרחים. ואתם שהנכם יכולים כמעט להדק יותר את החגורה לשלשה מיליון אנשי־צבא, עליכם ועל קופות־הכסף אשר לכם מן ההכרח לשמור שמירה מעולה מפני העם, שאמנם אינו יודע עוד את הכל.
ועשרכם רב־הפיד גדֵל, עודנו הולך וגדל. בכל מקום הוא מתרבה במהירות גדולה מזו של הארצות, שבהן אתם שוכנים. רבוי עשרכם הולך ונעשה, איפוא, אך ורק על חשבון עושר העם, אעפ"י שאתם הנכם מן הצד האישי ההגונים ביותר.
וכך לא נסבול מעיקרא גם במדינת היהודים את עשרכם המפחיד, שביכלתו להחניק את חירותנו הכלכלית והמדינית. אף אם תתחברו אלינו, – לא! התבינו זאת, רבותי? ואיך נבוא למנוע כי תתעשרו שם עוד יותר, בעוד אשר כולנו רוצים להתעשר יותר? האם חושבים אנו באחרונה להוציא חוק מיוחד נגדכם? איזו כפית־טובה אם תעזרו לנו, או איזו שטות! רבותי, אם לא תתחברו אלינו נצטרך בודאי לרשום אתכם ברשימה מיוחדת. לא נתן לכם להכנס לארצנו, כשם שאין נותנים בצרפת להכנס לדורשי כס המלוכה, למרות מה שהם כולם מצאצאי המשפחות המפוארות אשר בצרפת.
אך אם תתחברו אלינו נעשירכם עוד פעם, בפעם האחרונה, ואנו נגדלכם כל כך, כמו שלא ראה בחלומו לא המיסד הצנוע של משפחתכם ואף לא הנועז ביותר בין נכדיו.
אנו מעשירים אתכם ע“י מה שאנו משלשים את הסכום שנִתן לנו מכם לעזרה, אותו מיליארד, שעליו דברנו בתחלת שיחתנו. מדינת היהודים מקבלת את הזכות לפדות את המניות של ה”חברה" במשך עשרים שנה בסכום פי שלשה מן המחיר המינימלי, אלו הם בדיוק אותם שלשת המיליארדים אשר אליהם דברתי מקודם.
אנו נגדיל אתכם, באשר אנו נבחר ממשפחתכם את הנסיך הראשון שלנו. זהו הפנס המזהיר שאנו שמים על ראש מגדל־אֵיפל של רכושכם. ואז יקבל כל המגדל מראה, כאילו מלכתחלה נבנה בכוון זה.
רק מלים מעטות על החוקה. נסיכות של בחירה. אנו נבחר איש שקט, צנוע ונבון, שלא יחשוב כי הוא אדון לנו. גם נקשר את ידיו למדי בתוך החוקה. כי אנו נהיה אנשים חפשים ואיש לא יָעוֹז לנו זולתי אל שדי.
הוי, כמה מאחינו אינם יכולים לשער אפילו בחלום את פירוש המושג: להיות איש חפשי!
אין אנו מיסדים נסיכות העוברת בירושה. אי אפשר לנו לעשות עצמנו מגוחכים בעיני העולם, כי יתראה כאילו נקנתה בכסף כמו איזה תואר חשוד של מרקיז. כדי לנעול דלת עולמית גם בפני לחץ חשאי של בעלי היכולת נתקין, שהנסיך השני לא יהיה מבית רוטשילד, וכי לעולם לא יוכל הבן למלא את מקום אביו. כל יהודי יכול להיות הנסיך שלנו: רק לא זה שמצא את התכנית הזאת. פן יאמרו היהודים שעשה הכל למענו. ואם יעיינו היטב ויוכחו לדעת, כי גם את רוטשילד הראשון לא הרימונו כל כך בשל כספו.
כפי שתראו עוד מעט, אין אנו תלויים בכספכם. אך בהשתתפותכם בסכומכם אתם עושים מעשה מוסרי. אתם מקבלים מרותו של רעיון העם. אתם עוזרים לנו לעשות את המפעל הכביר בלי מלחמה, אתם מונעים מן כל העולם התרבותי את הזעזועים הקשים ביותר. בעד כל זה ראויים אתם לתשלום גמול והעולם לא ילעג לנו.
להבנת העם דרוש, כי יציגו לפניו את האידיאות האלה בצורה הפשוטה והנרגשת של סמלים. ומשום כך, כאשר נהלך ברגש אל היכל אלהים, למען נכתיר שם את הנסיך, נהיה כולנו לבושים בגדי הדר וחג. ואלא שבתָוֶך יתהלך איש בתלבושת הדלה והבזויה של יהודי מימי הבינים: עם כובע מחודד ועם כתם צהוב. ודוקא הוא יהיה הנסיך שלנו. ורק בהיכל נלבישו אדרת הנסיך על כתפיו ונשים את הכתר בראשו. פירוש החזיון הזה: בשבילנו הנך רק יהודי עני, אל תשכח לעולם את אשר סבלנו, והשמר לך להביאנו לתוך סכנות חדשות. אך בשביל העולם הנך נסיכנו, ועליך להתראות בהוד והדר.
אַה, עכשיו אתם שוב מאמינים, כי הנני מספר לכם רומן! אתם נרגשים ונפעמים ורוצים בכל זאת להתל, וכי מהו מן הנמנע אשר בדברי? מהו בלתי־ממשי? ההיכל? אותו אני בונה בכל מקום שאני רוצה. בגדי־החג שלנו? אנו נהיה די עשירים וחפשים והגונים להם. ההמון החוגג? אותו אני מביא לכל מקום שאני רוצה. התלבושת הנפלאה של הנסיך? אתם הייתם נרגשים כאשר תארתיה, ואם לא הרגשתם tant pis pour vous! עמים אחרים רואים גם כן בחגיגות כאלה תלבושות עתיקות, אבל אינם חושבים אותן להתחפשות כי אם לזכרונות רבי־הכונה של העבר.
ומשום־מה הנני מאריך בתיאור זה בשעה שאני מדבר עם אנשי העסקים ואני שם לב להם?
מפני שהחומר הבלתי־נתפס הזה של התלהבות־עם, המתגעש כמו הקיטור העולה מים שהורתחו, הוא הכח אשר בו אני מניע את המכונה הגדולה.
כן, ועתה נשארת השאלה שעוד לא נפתרה, מה יעָשה ברכושכם אם תחברו אלינו?
זהו פשוט עד מאד. רכושכם מתפרד לשני חלקים: מן הרכוש שהוא בעין, שאותו נגדיל עוד בשני מיליארדים. הרכוש הזה נשאר בידכם. את הרכוש הזה אין אנו יראים למרות כל גדלו. בחלק גדול ישאר באירופה, אבל יחדל לעשות פירות. יכולים להשאר טירותיכם, ארמנותיכם, כל מה שכוננתם להוד ותפארת; הם ישמשו לכם בבקוריכם בעתיד באירופה, כאשר בני משפחתכם יחזרו לאירופה לשם תענוג או יהיו שם הדיפלומטים שלנו. הרכוש הזה יתפורר באופן טבעי כמו כל רכוש גדול: על ידי נשואים, התפצלות המשפחה, ע“י בזבוזים. כמו כן תשמשו שם מופת טוב לעשירים אחרים ע”י אוספי־אמנות יפים, בנינים, גנים נהדרים. רוצים אנו למשוך לאט־לאט את הנחשלים ברוחם אל התרבות. אך את החלק העיקרי של רכושכם, כח־העולם המסוכן אשר באשראי שלכם, אותו אנו מקבלים בעד “חברת היהודים”.
אנו עושים ליקוידציה של הרוטשילדים, כמו שאנו עושים זאת עם הספדיטור או החנוני הכי קל. היינו, ה“חברה” בולעת את בית רוטשילד.
גם זה יצא לפועל באופן הפשוט ביותר. כל פקידיכם נשארים לפי שעה, באשר הם שם; ואתם גופא נשארים בכל מקום בראש. עד אותו יום, שבו אתם, הרוטשילדים החיים כיום, תכנסו לשרות מדינתנו, בתור מנהלי הכספים שלנו ובתור חברי הממשלה במקצועות אחרים, בתור נציבי מחוזות ובתור באי־כחנו אצל ממשלות אחרות. ע"י הקשרים שביניכם עם גדולי האצילים באירופה תהיו מוכשרים היטב לשרות הדיפלומטי. גם אתם לא תצטרכו להקרע מתוך סביבותיכם הרגילות.
אנו לא נתן לכם תארים שבראשונה אולי יהי להם צליל מגוחך. אתם הנכם בפשטות באי־כח היהודים פה ושם. הן יש גם עתה שאתם נראים כבאי־כח היהודים, כאשר בגמר עסק של הלואה אתם מתחננים על חסות מעטה ליהודים שבאותה ארץ.
וכאשר יגיע הזמן שעמים אחרים ימצאו למועיל ויחשבו אותנו לדי חשובים, כדי לשלוח אלינו צירים, אז נענה בשמחה על הבעת־כבוד כזו.
האחרים, עשירי היהודים במדה בינונית, שהם משמשים עכשיו גנרלקונסולים וכדומה, ישמשו לנו, בהתחברם אלינו באופן דומה לזה במקומות מגוריהם של עכשיו, עד אשר נמשוך אותם אלינו.
אנו נכיר באצילות הנוכחית של היהודים, כאשר יביאו הוכחות עד מועד ידוע במשרד־האצילות החפשי שלנו. המשרד הזה יגן עלינו שלא תחדור אלינו אצילות מגוחכת. כי בשביל מטרות נשגבות ידועות של הפוליטיקה שלנו דרושה לנו אצילות מטעם המדינה, כשם שיהיה לנו אורדן אחר ומיוחד (כדוגמת légion d’honneur). שם האורדן הזה הוא “כבוד ישראל” יש לו סרט צהוב, וכך אנו הופכים את חרפתנו העתיקה לכבוד חדש. המעולים שבנו, ורק המעולים שבנו, רשאים, לשאתו, וכך ירחשו לו כבוד בכל העולם. בעד כסף לא יהא אפשר לרכוש אותו. אם לאו לא ישמש תשלום גמול לאנשינו, שאת חייהם אנו נדרוש לפעמים או שהם יציעו אותם לנו מרצונם.
בנינו! כשם שאני חשבתי בשעת חבור התכנית הזאת לעתים קרובות ברגשות אהבה על פעוטי, שהוא עכשיו רק בן ארבע, כך חושבים גם אתם על בניכם. אני מברך אתכם בבנים רבים וחרוצים; אנו נצטרך לכל בנינו. כיום, הלא תודו, כי עתידות בניכם הם מן הגדולות שבדאגותיכם! האם לעשות גם אותם לשולחנים? או בטלנים, אנשי אספורט וכדומה? כי במדינה או בצבא לא יתנו להם בשום מקום לפקד. דבר זה לא נעלם מכם! שום מדינה לא תמסור בידכם את הקוֹמַנדוֹ בפועל מלבד הקומנדו הכספי אשר לכם.
ואולם אצלנו! אם הם מוכשרים הם יכולים להיות הכל, כמו כל יהודי אחר. ואולם רק כשהם מוכשרים, אצילות ורכוש פרטי עוברים אצלנו בירושה. המשרות לא! אם לא – אבדנו.
בכל כחנו נמנע את הדבר הזה. איך תהיה חוקתנו? לא מונרכית, לא דמוקרטית. אני חובב את המשטר המונרכי, שֶׁכֵּן הוא מבטיח פוליטיקה מתמידה ויש בו האינטרסים של משפחה מפוארת בהיסטוריה ומחונכת ומגודל לשם הממשל, שטובתה ושלומה קשורים בטובת המדינה ושלומה. אך תולדותינו נפסקו כל כך הרבה זמן עד שאין עוד ביכלתנו לקשור מחדש במשטר הזה.
הנני נגד הדימוקרטיה. מפני שהיא ללא־מדה, הן כשהיא מהללת והן כשהיא מחללת ומביאה לידי פטפוטי־פרלמנט ולסוג המכוער של פוליטיקאים לשם עסק. גם העמים של היום אינם מסוגלים לצורה המדינית של הדמוקרטיה; ונדמה לי כי בעתיד יהיו תמיד פחות מסוגלים. הדמוקרטיה דורשת פשטות המדות ומדותינו הולכות ונעשות מורכבות יותר ויותר ע"י התנועה והתרבות. החכם מונטסקיה אומר: “Le resort d’une démocratie est la vertu”. ואיפה אתם מוצאים אותה vertu, אותו היושר המדיני? אין אני מאמין בישרנו המדיני, מפני שאין אנו שונים מכל האנשים המודרניים ומפני שבחֵירות לא נדע לראשונה כל גבול. משאל־עם אינו טוב בעיני, באשר בפוליטיקה אין שאלות פשוטות, שאפשר לענות עליהן בהן או לאו גרידא. וההמונים הם גם נכנעים יותר מן הפרלמנטים לכל אמונת־שוא והולכים אחרי כל צעקן המגביה קולו ביותר. אתם רואים כי העם השויצרי, המהולל באהבת החופש שלו והחי על תנועת־התיירים, הוא שחולל בראשונה את החוקים המיוחדים המודרניים כלפי היהודים. בפני קהל ועֵדה אי אפשר לעשות לא את הפוליטיקה החיצונית ולא את הפנימית. לא הייתי יכול לבאר לעם אפילו את שאלת מכס־ההגנה או הסחר החפשי, מכל־שכן שאלות ולוטה או חוזה בין־לאומי, ופחות מהכל את הסעיפים רבי־הכוונה של חנוך העם, שהוא צריך להיות ראשית דאגתנו.
פוליטיקה צריך לעשות מלמעלה. אין אנו משעבדים את מי־שהוא, כי אנו נותנים לכל יהודי חרוץ לעלות. כל אחד יחפוץ לעלות. האם אתם כבר משערים, איזו התאמצות תעורר בעמנו בהכרח? כל אחד יחשוב שהוא מרומם את עצמו – וכל הצבור ינָּשא. הן אנו נקשור את העליה ממדרגה למדרגה בצורות מוסריות המועילות למדינה ומשמשות לרעיון העם.
לכן אני חושב על “אריסטוקרטיה” כפי שמונטסקיה אמר. דבר זה הולם גם את רוח עמנו, השואף לכבוד, ושעכשיו ירד ממדרגתו וטוב לו בכבודים טיפשיים. לפני עיני מרחפים סדורים ידועים מוֶניציה במניעת כל מה שגרם לחרבנה. אנו נלמוד משגיאותיהם של אחרים כמו משגיאותינו. כי אנו הננו עם מודרני ואנו רוצים להיות העם המודרני ביותר. עמנו, אשר נביא לו את הארץ החדשה, יקבל בתשואות־חן גם את החוקה אשר נתן לו. אך במקום שיתגלו התנגדויות, נשבר אותן. אנו מנסים תדיר ביחסי אהבה וידידות אך בדלית ברירה הננו משיגים את מטרתנו בכח וביד חזקה.
איני מרצה עכשיו בארוכה על פרטי המוסדות המדיניים. האמינו לי כי הנני מבין את המדינה. אכן גם תהיה למדינה המועצה הגדולה של חכמי־המשפט. ביחוד בשעת ההתחלות נציב גבולות רחבים אבל מוצקים לדעת הקהל. אתם יודעים בעצמכם כי אני כעתונאי הנני דואג לחפשו של המעמד שלי ולכבודו. אלא שהמפעל לא צריך לסבול ע"י יחידים צרי־מבט ורעי־לב.
(פה רצוני להכניס אגב־אורחא מה שיַראה, איך אנו יכולים להסיע על נקלה כמה מהרגלינו. העתונים, שלועזים עליהם כיום שהם עתוני היהודים – וכמדומני בצדק – יוציאו שם מהדורות כמו ניו־יורק הירולד בפריז. מפה ומשם ימציאו הדדית את ה“קַבֶּלִים”. כי נשאר בקשר עם המולדת הישנה. מזמן לזמן גדל שם הצורך בעתונים, המהדורה במדינתנו הולכת וגדלה, העורכים היהודים עוברים שמה, העורכים הנוצרים נשארים לבדם. העתונים היהודיים הופכים במשך הזמן להיות עתוני הנוצרים עד שהעתונים שם עומדים ברשות עצמם, כמו אלו פה. בכל הרצינות שבדבר יש בו גם צד מבדח, שאולי כבר מטעם זה בלבד יהיו איזו ממשלות נוטות לעזור לנו).
אני חפץ לתת עוד מעט הערות על שאלות מדיניות אחרות. אולי חושב מי־שהוא שנעמוד בפני קושי מיוחד מפאת שאין לנו עוד שפה משותפת. הן אין אנו יודעים לדבר עברית איש עם רעהו. מי מאתנו יודע עברית במדה מספיקה, כדי לדרוש בשפה זו כרטיס של הרכבת? אין כדבר הזה. אך בכל זאת הענין פשוט במאד. כל אחד מחזיק בשפתו. אני הנני יהודי מהונגריה ואינני יכול להיות זולתי גרמני. עכשיו אמנם אינם רוצים להכיר בי בתור גרמני. אך זה ישתנה עד בואנו שמה. וכך יחזיק כל אחד בלאומיות שרכש לו, ידבר בשפה שהיתה לו מולדת למחשבותיו. הרי אנו רואים בשויצריה, שאפשרית מדינה מורכבת מלאומים שונים.
אגב: הנני חושב כי השפה העיקרית תהיה הגרמנית. אני מסיק דבר זה מן העובדא כי הז’רגון הכי נפוץ בתוכנו הוא “אידיש־דייטש”. אלא ששם נתרגל שלא לדבר בלשון זו של הגיטו. זו היתה הלשון הגנובה של שבויים. מורי העם שלנו ישימו לב לדבר זה.
אנו מכירים את הקשר שלנו כמעט אך ורק באמונת אבותינו, ואם כך אולי נגיע לתיאוקרטיה? לא! האמונה מאחדת אותנו – המדע משחרר אותנו. אנחנו לא נתן כלל לרגשות־שלטון כהים להתעורר בלב הרבנים שלנו. אנו נדע להחזיק אותם בבתי הכנסיות, כשם שנחזיק את הצבאות שלנו בבתי הקסרקטין. כבוד ותהלה לרבנים ולצבא, כפי שראוי ודרוש לתפקידיהם היפים, ואולם אין להם להתערב כל־שהוא במדינה, המכבדת אותם ודואגת למשכרתם, כי הם יכולים לגרום לנו מכשולים מבחוץ ובפנים. כל אחד אינו מוגבל באמונתו או בכפירתו כמו בלאומיותו. ואם יקרה כי אחר כך ישבו בתוכנו גם בני אמונות אחרות או לאומיות אחרת אז נתן להם חסות של כבוד. אנו למדנו באירופא את הסבלנות. אני אומר דבר זה אפילו בלי לעג. את האנטישמיות של היום אפשר להעריך רק במקומות בודדים כהמשך של אי־הסבלנות העתיקה. לרוב היא מין תנועה אצל עמי־התרבות שבה הם רוצים לגרש צללי העבר שלהם גופא.
דומני, שעתה כבר נתברר מכל הצדדים: מדינת היהודים היא צורך העולם!
ולכן היא תקום – אתכם, רבותי, או נגדכם! היא תקום קודם או אחר כך, מכח המציאות, אף בלי הצעת התעוררות זו. אי אפשר להשליך אותנו אל המים – לכל הפחות לא את כלנו – לשרוף אותנו חיים גם כן אי אפשר. בכל מקום ישנן אגודות לצער־בעלי־חיים. ובכן מה? מן ההכרח לחפש בשבילנו שטח אדמה על כדור הארץ, אם רוצים אתם – מין גיטו־של־התבל.
התכנית הזאת אינה ממציאה איפוא איזה צורך, היא רק מראה עליו ובאותה שעה היא גם מראה איך אפשר לעשות את הדבר בלי זעזועים, בלי מלחמות ומצוקות ולשביעת רצון של הכל. לכן מביאה תכנית זו את הפתרון.
אנו ניסד את מדינת היהודים בדרך כבוד. הרי אנו שמים לב לכבודנו העתידי בעולם.
לפיכך מן ההכרח למלא ביושר את כל ההתחיבויות שלנו בארצות מגורינו עד עתה. נסיעה זולה והנחות נתן רק לאלה שיביאו תעודת השלטון: “יצא בסדר טוב”. תביעות כספיות מארצות שיצאנו משם יהא קל להגיש אצלנו מאשר בכל מקום אחר. לא נמתין כלל ליחסי־גומלים. אנו עושים רק למען כבודנו. ולאחר כך נמצא גם אנו בשביל תביעותינו בתי־משפט נוחים יותר, מאשר שכיח כיום פה ושם.
מכל האמור עד פה מובן מעצמו, כי אנו נמסור גם את הפושעים היהודים ביתר קלות מאשר כל מדינה אחרת – עד אותה שעה, שגם אנו נעניש את הפושעים, כפי העיקרים המקובלים אצל כל שאר עמי התרבות. לפי שעה אנו מקבלים אתנו את הפושעים שלנו אחרי אשר נשאו את ענשם – ואולם אז בלי שום הגבלה. גם בשביל הפושעים אשר בתוכנו יתחילו חיים חדשים. הגבלה יש רק בנוגע למשתמטים מן הצבא, המשתמטים ממערכות הקרב אין אנו מקבלים. אם הם נסים אלינו אנו אוחזים בהם תיכף ומיד ומוסרים אותם למדינותיהם. מי שנשאר במולדתו עד פרוץ המלחמה צריך להשאר שם עד עבור המלחמה וכמובן שעליו לצאת למערכה כדין כל איש שיכול לשאת נשק, ואולם אחרי המלחמה נקבלם ברצון וכבוד רב. הם נלחמו בעד כבוד ישראל.
אך את המשתמטים בשעת שלום צריך לתת בידינו ולהשאירם לנו. לולי זאת לא נוכל להתחיל.
אנו צריכים כל הזרועות המוכשרות לעבודה. רק עלינו לחשוב, כי חצי דורנו לא יעבוד עבודה גופנית. אני סובר, כי רק אחרי חמש עשרה שנה יספיקו בנינו אשר יגדלו בינתים בשביל כל העבודה הגופנית. עד אז נאלץ להכניס כמה מיני תוצרת מן החוץ. עם הזרועות המשותקות של הדור הנובל כיום אי אפשר לעשות דבר. בודאי שנעסיק אותם, אולם רק בעבודות שאינן ענוי להם. אנו נעשה אותם למשגיחים, שליחי הדואר, מוכרים בבתי ממכר וכו'. אך לא נכניסם לבתי מושב לזקנים.
בית מושב לזקנים הוא ממדת החסד שבאכזריות, שהמצאנו בטוב לבנו הטיפשי. בבית מושב לזקנים מתבייש האדם הזקן ומצטער עד מות. דומה הוא כאילו כבר נסתם עליו הגולל בעודנו חי. ואולם עלינו להשאיר עד הסוף את נחמת האילוזיה של הבאת תועלת אפילו לאלה העומדים על המדרגה האחרונה ביותר של מלכות־השכל.
וכך נבקש בעד כל הגילים ובעד כל מדרגות החיים את האושר הגופני שיש בעבודה ואת השמחה הנפשית שבה. וכך יגלה עמנו מחדש את חריצותו ביום עבודה של שבע שעות.
רבותי! אי אפשר לי לשרטט את התכנית הזאת בחוגים קונצנטריים וקוים ישרים. אני מוכרח לשרטט אותה כמו מפת־מדינה, עם קוי הלוך־ושוב של הרים וימים. וכך אני בא רק עכשיו לאחת השאלות שהיא מן המוקדמות בזמן: לעצם כבוש הארץ.
במסעי העמים בימי ההיסטוריה הם נִשאו על גלי המקרה, נמשכו ונדחפו ממנו כמחנות הארבה כן נסעו וחנו בלי הכרה. הן בזמני ההיסטוריה עוד לא ידעו את הארץ.
אך המסעות החדשים של היהודים יצאו לפועל על פי עיקרים מדעיים.
עוד לפני ארבעים שנה עסקו במכרות־הזהב באופן נאיבי מפליא. כמה היה בקליפורניה מן אורח־החיים האבנטורי. לקול שמועה שעברה בעולם נקוו ויאתיו כל הנואשים, גנבו מבטן האדמה, גזלו את הזהב זה מזה – ובזבזוהו במשחקיהם כדרך החמסנים. היום! הביטו היום במכרות הזהב שבטרנסול. פסקו ה“מזיקים” הרומנטיים ורק גיאולוגים פכחים ומהנדסים מנצחים על תעשית הזהב. מכונות רבות־המזמה מפרידות את הזהב מתוך האבנים, שהכירו מראש בזהב האצור בהן. מעט מאד נשאר בידי המקרה.
וכך צריך לחקור ולכבוש את ארץ היהודים החדשה עם כל אמצעי־עזר המודרניים.
כאשר הגיאוגרפים שלנו ימצאו את הארץ, כאשר יגמרו החוזים על פי משפטי־העמים ושטרי־קניה הפרטיים, אז תפליג שמה ספינת־הכיבוש.
בספינה יסעו פקידי ההנהלה, כל מיני תכנאים וצירי האגודות המקומיות.
לכובשי האדמה האלה יש שלשה תפקידים: ראשית, החקירה המדעית המדויקת של כל התכונות הטבעיות. שנית, סדור הנהלה מרכזית באופן נמרץ. שלישית, חלוקת האדמה. שלשת התפקידים האלה משפיעים זה על זה וצריכים להתפתח באופן נבון בהתאם למטרה, שכבר נתבררה במדה מספיקה.
רק דבר אחד עדיין לא נתברר: איך יסודר כבוש האדמה ע"י האגודות המקומיות.
אנו מניחים שנשיג אקלים מודרג. אנו צריכים לתת לאנשינו בערך אותו האקלים, שהיו רגילים בו עד עתה בארצות מגוריהם. אחרי החלוקה הכללית הזאת באה החלוקה המיוחדת.
גם באמריקה נוהגים עוד כבוש נאיבי מאד בשעת קבלת טריטוריה חדשה. הכובשים מתאספים על יד הגבול ובשעה קבועה מראש הם מתפרצים בבת־אחת ובכח – איש לעבר פניו.
אנו לא נעשה כך. המקומות במחוזותינו נמכרים פומבית. לא בכסף כי אם בפעולות. בתכנית הכללית של המדינה נקבע, אילו כבישים, גשרים, תעלות וכו' דרושים לתנועה. זה מסודר על פי המחוזות. בתוך המחוזות נמכרים באופן דומה לזה מגרשי הערים. האגודות המקומיות מקבלות עליהם את ההתחייבות, להוציא הכל לפועל באופן הגון והם מקבלים את התקציב ע"י מסים אוטונומיים. כי אנו נדע מראש אם אינם עורבים את לבם להתחייב לקרבנות גדולים יותר מדי. הקהלות הגדולות מקבלות שטחים גדולים לשדה־פעולתם. בעד קרבנות גדולים אנו גומלים באופנים שונים; אוניברסיטאות, תחנות־נסיון לתכניקה וכל אותם המוסדות, שאינם מוכרחים להיות במטרופולין יהיו מפוזרים בתכנית קבועה בערי הארץ. אין אנו רוצים במטרופולין מפוטמת יותר מדאי.
על טיב מלוי ההתחייבות ערב לנו האינטרס העצמי של הזוכים בחלקם, ובשעת הדחק גם המסים המקומיים, שאנו אולי גובים אותם בדרך Oktroi. כי כשם שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים לבטל את ההבדל שבין אנשים פרטיים, כך נשארים גם ההבדלים בין האגודות המקומיות. הכל מתארגן באופן טבעי, כל הזכויות שנרכשו נשמרות, כל התפתחות חדשה מקבלת שדה־פעולה מספיק.
כל הענינים האלה יהיו גלויים וידועים לאנשינו, כשם שאין אנו באים בערמה ובמרמה על אחרים, כך לא נטעה גם את עצמנו.
מלכתחלה יהא הכל ערוך וקבוע. כבר בספינת־הכבוש ידע כל אחד היטב את התפקידים אשר לו: המלומדים התכנאים, קציני הצבא והפקידים, ולבסוף ובעיקר הצירים מיופי־הכוח של האגודות המקומיות.
וכאשר הארץ החדש נגלית לראשונה – אז יופיע הדגל החדש שלנו בראש התורן. כיום אין לנו דגל. אני חושב על דגל לבן ובו שבעה כוכבים. השטח הלבן פירושו חיינו החדשים והטהורים; ושבעת הכוכבים: כי אנו רוצים ליסד את קיומנו במזל העבודה.
כה יכול להיות וכה יהיה, אם אתם, רבותי, תתנו ידכם לנו.
ואם אין לכם חשק לכך, ואם אתם מרגישים, כי טוב לכם למדי במצביכם כיום – האם ע"י בת הצחוק שלכם, המביעה סירוב, נתבטל כבר כל הענין? חייכם, שלא!
אנו היינו באמת דלים וריקים, אלמלי פשטנו יד לכם בשל מיליארד אחד.
אם תמאנו ועבר הענין אל המדרגה השניה, אל עשירי היהודים ממדרגה בינונית. אנו נשלח את התכנית באכסמפלרים אחדים אל המקומות העיקריים של העושר היהודי למען ידעוה המיליונרים הבינונים. ואז מקבל ענין השגת הכספים צורה אחרת. כל הבנק הבינוני הזה של היהודים מוכרח להתלכד בשם רעיון העם לכח־כסף שני ונורא כלפי הבנק העליון. התפקיד הוא למשוך אתכם אתנו או להפילכם ארצה – ולעבור שמה!
אלא שבמקרה זה אין אני חפץ לקחת חלק בהוצאת התכנית אל הפועל. אין לי עסק עם עסקי ממון.
ובראשונה יהא זה רק עסק של ממון. כי מן ההכרח שהמיליארד ישולם במלואו – בלי זה אי אפשר להתחיל – ומכיון שרק לאט־לאט יוכלו להשתמש בכסף הזה, לכן יעשו בו בשנים הראשונות כל מיני עסקי בנק והלואות. לא מן הנמנע הוא, שבאופן כזה תשָׁכח לאט־לאט המטרה הראשונה. התוצאה יכולה להיות, כי עשירי היהודים הבינונים ימצאו להם עסק חדש וגדול והגירת היהודים לא תזוז ממקומה.
אמנם אתם יודעים, כי גם הרעיון הזה להשגת הכספים אינו דמיוני כל עיקר. פעמים שונות נסו לאחד את הממון הקתולי נגדכם. איש לא חשב שאפשר להלחם בכם גם בממון היהודי. ואולי על ידו תנוצחו.
אך איזו משברים כלכליים כרוכים בדרך זו. איך תוזקנה הארצות שהן תשמשנה שדה־מערכה בקרבות־הכסף האלה; כמה תתגבר ע"י כך האנטישמיות.
אין לי איפוא חבה לדרך זה; אני מזכירו רק מפני שהוא נמצא בהתפתחות ההגיונית של מחשבתי; מפני שאפשר כי סכנה זו תשפיע עליכם לתת ידכם לנו, ומפני שסוף־סוף זכאים גם עשירי היהודים הבינונים לדרוש, שיודיעו להם את הדבר בעוד מועד.
ואין אני יודע אם השולחנים הבינונים יחזיקו ברעיון, אולי!
בכל אופן אין הרעיון מתבטל גם ע"י סירובם של העשירים הבינונים. לא! דוקא אז הוא מתחיל. כי אז אני מציעו לפני העם העברי ולפני כל העולם. אני מפרסם את הנאום הזה עם כל הצעדים אשר צעדתי בדבר הזה ועם כל התשובות אשר קבלתי. אני יודע היטב את אשר יקרני בגלל זה. ילעגו לי ויאמרו כי אני שואף להיות מלך היהודים. יבזו את שמי ויאמרו כי אין אני מתכוין אלא לעשות עסק. אכן לא עשיתי עסק מימי, ופחות מכל – בעטי; אך אין זה מוכיח כלום לגבי העתיד.
אך אז יקומו האצילים אשר לי, הפילוסופים והאמנים, והם יסוככו עלי בכל העולם, כי הם יודעים כי ישנן אמרות ידועות, שאינן נמצאות אלא למי שכונתו טהורה.
והעם יאמין לי. לא רק בתוך עניי היהודים, כי אם בכל העמים תקום תנועה של חֵמה נגדכם, על שיש בידכם לעשות את התשועה הזאת בעולם ואתם מסרבים.
כמדומני, כי ספרי ימצא קוראים. העם יאמין לדברַי – והממשלות לא פחות. בבית־הכנסת יתפללו להצלחת התכנית הזאת – אך גם בכנסיות! המונים ואזרחים ואצילים וכהנים ומלכים וקיסרים יתלהבו לרעיון הזה. הוא פתרון של לחץ ישן, שכלם סבלו ממנו.
לא, רבותי לבית רוטשילד, אין צורך מיוחד בכם! היודעים אתם, מי ימציא את כסף המניות בשביל “חברת היהודים”? – הנוצרים!
אולי כבר היהודים העניים והקטנים ביותר, יחלקו בשבילם את המיליארד בחלקים קטנים ביותר. אלא שגם באופן זה לא יכולתי אני להשתתף בהוצאה לפועל. ולא רק מפני ששוב היה זה עסק של ממון – כי אם, ובעיקר, מפני שהכסף הזה הן לא יספיק בשביל כל המטרות הרבות, שבשבילן יכולנו להשתמש באשראי שלכם.
אין אני רוצה להביא את דלת העם לתוך מצב של מצוקה. הגירת היהודים יכולה באופן כזה לצאת לפועל אך ורק בעזרה ברורה ומובטחה של הממשלות המעונינות בדבר.
אז מן ההכרח לעזור לנו בכל, להמציא לנו את הארץ במדה הדרושה והמספיקה, לתת לנו כל הקלות הטרנספורט, בקצרה – כל מה שהוא הכרחי להוצאה לפועל בשלמות.
הממשלות – וכבר אין אני מדבר אליכם, רבותי, כי אם אל החלון ולחוץ – הממשלות תכֵּרנה במהרה בכל ההיקף אשר פתרון שאלת היהודים נותן להן.
מקודם דברתי על הטובות הישרות והאמצעיות הכרוכות בהגירתנו. כל אלה היו מעט מן המעט. כן, אנו מגדילים בהרבה את הכנסות המדינה ע"י יציאתנו. כן, אנו מעסיקים את מסלות־הברזל ואת בעלי־הקרונות, אנו משלמים מסי העברה כפולים בשביל ספרי־האחוזה, אנו מסלקים את חובותינו, נותנים להמוני אדם לעלות בעמדות הכלכליות שאנו עוזבים מאחורינו, ובמקום שהמדינה רוצה לקבל על חשבונה את התעשיות והמוסדות אשר לנו, אנו נותנים לה את זכות־הבכורה.
כל הענינים האלה של הפקעת הרכוש מרצון והעברתו לרשות המדינה יכולים לקבל ויקבלו חשיבות מרובה. אך גם הם אינם עוד החלק העיקרי באושר אשר ימצא את המדינות ותושביהן ע"י יציאת היהודים. החלק העיקרי אחר הוא. מה הוא?
האם לא חשבתם כל הזמן: הן לא יתנו לנו לצאת עם כל כספנו. כי כעת אנו נמצאים עוד במדה ידועה ברשותם ויכולים להדק מעט את העניבה מסביב לצוארנו. וזוהי איפוא הנקודה החלשה שבתכניתי?
אך אני סבור: היא היא החזקה ביותר.
ראשית אי אפשר לחשוב את הרכוש המתנועע בצורתו העיקרית הנוכחית של ניירות־ערך כאילו הוא קבוע בארץ. אין עצה ואין תושיה לגבי ניירות־הערך. הקומונה בפריז נסתה לעשות כזאת מלמטה למעלה – ואנו יודעים את התוצאות. מלמעלה למטה אינו עולה גם על הדעת. ושנית, וזהו העיקר הגדול שכל אחד מוכרח לראותו, הננו משחררים את האשראי העולמי מידינו. כי ברגע צאתנו מַלאימות המדינות את האשראי שלהן. ע"י המונופולין של הבורסאות, שהן ינהיגו בהקדם מתוך חקוי לנו, הן משתלטות על המשחק הפרוע של האשראי אשר למדינה. אולי יעבירו בכלל את עסק הכסף לרשות המדינה – כי דוקא אחרי צאתנו הלא יש לחוש, שמא “יתיהדו” עמי־התרבות.
ואנו הן נוכל להראות איך אפשרית הלאמה זו. קל למצוא את צורות המעבר. המדינות יכולות ליסד ארגונים של בנקים המקבלים מאת “חברת היהודים” את עסקי־הבנקים המיוחדים המתרכזים אצלה ושהיא עומדת להסתלק מהם. “החברה” יכולה בעצמה ליסד בשביל המדינות את הארגון הזה ולמסור להם דבר שלם. כן, אפשר אפילו לחלק את כל “החברה” לשני חלקים, לחלק יהודי חדש, שענינו המדינה שלנו, וחלק יהודי ישן, כלומר אירופאי, שהוא ענין המדינות. הצורה וההיקף של הסדורים האלה צריכים לשמש נושאים למשא ומתן עם כל ממשלה וממשלה.
אין אנו לוקחים איפוא אתנו את האשראי העולמי – הוי, כמה יגיל ויחזק רוח העם שלנו, כאשר נפטר מזה! ולא עוד אלא שאנו מארגנים בשעת צאתנו את האשראי הלאומי של המדינות. וזוהי מתנתנו הכי יקרה – ואין לחשוב אותה למס־יציאה, הואיל ואנו נותנים אותה מרצון חפשי. הן את הכל בתכנית זו עושים אנו מרצון חפשי, ומשום כך אנו נוחלים כבוד!
ואם תאמרו: ומה עם העמים שהם חלשים לגבי חסכון כספים? האם הם לפחות ישארו גם להבא בידי כח־הכסף אשר ליהודים?
הם גם הם לא, כמו יתר העמים. האשראי שלנו יעמוד גם הלאה לרשותם, אם ישחרוהו – אבל מעתה לא יהיו תלויים אך ורק בו. הממשלות יעשו בעצמן את הפוליטיקה הכספית החיצונית שלהן. הן יתאחדו לבריתות. יקום אחוד של כל האמצעים המדיניים.
המדינה מקבלת בפנים וכלפי חוץ את המרות השלמה על כספיה ופסקה מהיות תלויה מעתה בחוגים בין־לאומיים ובאחודים של בנקים. אני דן על הכל מנקודת המבט של המדינה, בין בשבילנו ובין בשביל אחרים!
המדינה היא הכרחית!
האם ימָצאו יהודים אשר ישימוני לבוגד בענין היהודים באשר אני אומר את כל הדברים האלה?
אני רוצה לבאר להם מיד ולהרגיעם. את הענין הרע של היהודים אני מסיר ממני ואיני מגין עליו, אך לענינם הטוב של היהודים חושבני כי אסייע ע"י פרסום הרעיונות האלה.
אך הפרסום אינו מזיק אפילו לאותם היהודים אשר עינם רק אל תועלתם העצמית ואל בצעם.
כי כל זה יכול לצאת לפועל רק בהסכם חפשי של רוב היהודים. אפשר לעשותו גם בהתנגדות כלפי יחידים, אפילו כלפי חוגים אלה החזקים כעת ביותר – אך לעולם לא ע"י המדינה כלפי כל היהודים.
אני מוקיר ומכיר תודה בעד האמנציפציה מתוך טעמים אנושיים, אך מתוך טעמים מדיניים אני חושב שלא הצליחה – היא אחרה לבוא. כבר אי אפשר היה לשחררנו ע"י מתן־חוק במקומות מגורינו עד עתה.
ואף על פי כן אי אפשר לבטל מעתה את שווי הזכויות של היהודים. במקומות שהוא מתקיים. לא רק מפני שזה נגד ההכרה המודרנית – בדלית־ברירה ההכרח לא יגונה – אלא גם מפני שכל היהודים, בין עשירים ובין עניים, ירוצו תיכף ומיד אל מפלגות המהפכה.
וכך אי אפשר לעשות נגדנו דבר של ממש. ובכל זאת גדֵלה האנטישמיות בעם יום יום, שעה שעה ומוכרחת להוסיף ולגדול כי הסבות לא בטלו ואין דרך לבטלן.
הסבה הרחוקה מקורה בימי הבינים: אז אבדה אפשרות־הטמיעה שלנו.
הסבה הקרובה היא ברבוי כחות האינטלגנציה הבינונית שלנו, שאין להם מוצא למטה ולא עליה למעלה – היינו לא מוצא בריא ולא עליה בריאה. למטה הננו נכנסים בשורת המהפכנים ונעשים חלק של הפרולטריון, הננו משמשים סגני־הקצינים של מפלגות המהפכה, ובאותה שעה גדל למעלה כח הכסף שלנו באופן מבהיל.
כך הוא. כך הוא ממש! איני מגזים ואיני מכחיש. מה שאני אומר הוא פשוט ואמתי.
ולכן מכילה תכניתי את הפתרון! ואם יאמר האומר: אם זהו בגדר האפשרות כבר היו עושים זאת מקודם?
מקודם אי אפשר היה. כעת הוא אפשר. עוד לפני מאה, לפני חמשים שנה היה זה בגדר הזיה. היום זהו דבר ממשי.
אתם, רבותי, יודעים יותר טוב מאחרים, מה שאפשר לעשות הכל בממון. איך אנו אצים־רצים כיום ללא־סכנה בספינות־קיטור ענקיות על פני ימים אשר לא נודעו מקודם. מסלות־ברזל אנו מובילים אל עולם־ההרים אשר לפני זה טפסו שם ברגל מתוך חרדה. מאה אלף ראשים מעמיקים חשוב בלי הרף, איך אפשר להוציא מן הטבע את כל סודותיו. ואת אשר מוצא אחד מהם שייך בעוד שעה לכל העולם. אפשר הדבר!
והכל יהיה מפליא: דוקא הפשוטים ביותר, שאינם מכירים עוד כמוכם את כל האמתיות האלה, דוקא התמימים יאמינו לי בכל תוקף. כי הם נושאים בחֻבם את התקוה הנושנה לארץ הבחירה!
והנה היא באמת: לא אגדה, לא רמאות! כל אחד יכול להוכח בעצמו, כי כל אחד נושא אתו שמה חלק מן ארץ הבחירה: זה בראשו, זה בזרועותיו וזה באיזה נכס שרכש לעצמו.
אין ספק: זוהי ארץ הבחירה – במקום שאפשר שיהיו חטמינו עקומים, זקנינו אדומים או שחורים, בלי שנהיה לבוז רק בעטֶיו של דבר שכזה.
במקום שנוכל סוף סוף לעמוד בתור אנשים חפשים על רגבי אדמתנו אנו ולמות במנוחה במולדתנו אנו. במקום שגם אנו ננחל כבוד בתור תשלום גמול בעד מעשים גדולים. במקום שנחיה בשלום עם כל העולם, ששחררנוהו ע“י חרותנו, שהעשרנוהו ע”י עשרנו ושגדלנוהו ע"י גדלותנו.
עד כדי כך ששם־הקלסה “יהודי” יהא לשם של כבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצור, כשמות עמי־התרבות.
עד כדי כך שע"י מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל תפקידים, שהם נמצאים עוד כיום מן האופק שלנו והלאה.
אפשר לחשוב כאילו זהו ענין לעדן ועדנים. כי אני מדבר תמיד על חדשים, שנים, עשרות בשנים. בינתים היהודים נתונים באלף נקודות ללעג ולקלסה, לחרפות וגדופים, לשוד ובזה, למהלומות ורצח.
לא, רבותי, זהו פתרון תיכף ומיד. אני משתיק כרגע את האנטישמיות בכל אפסי ארץ. זוהי כריתת ברית־שלום.
כי כאשר התעסקנו במהירות הכי גדולה ובכל הסודיות בצעדים הראשונים: כאשר הבטחנו לנו ע“י חוזים בין־מדיניים את העצמאות המדינית, וע”י קניות פרטיות את קרקעות הארץ; לאחר שרכשנו קשר טלגרפי במים וספינות וגמרנו את החוזים עם מסלות־הברזל על יסוד של Péage והנחות, בקצור, לאחר שעשינו כל מה שדרוש להוזלת המעבר: הננו מפרסמים את כל הפרוגרמה שלנו.
זה יתפרסם בנ. פ. פר. כי עלי למלא חובה של הכרת־תודה לעתון זה. העתון הזה שלחני לפריז, נתן בידי את האמצעים ואת ההזדמנות לרכוש ידיעות ידועות שהן משמשות כעת לטובת הרעיון. לעתון הזה שייך החלק הספרותי ממה שיש לי להודיע.
למחרת תעוף הבשורה לכל קצוי תבל: שלום!
שלום ליהודים, נצחון לנוצרים.
אנו מוכרחים לכרות ברית שלום, באשר אין אנו יכולים להמשיך את המלחמה, באשר לאחר כך נהיה מוכרחים למסור את עצמנו בתנאים נוחים פחות.
האנטישמיים נצחו. יבוסם להם, כי גם אנו נהיה מאושרים.
הם נצחו באשר הם צדקו. הם לא יכלו להכנע לנו בצבא, בחוקה, בכל תנועת־החיים, בתור גמול על שנתנו לנו בנדיבות רוח לצאת מתוך הגיטו. אל נא נשכח לעולם את המעשה הזה של נדיבות־רוח של עמי התרבות!
בשעה שאנו משחררים אותם מאתנו, אנו משחררים אותם כמו כן מן הלחץ האיום של ימי הבינים, הלוחץ עליהם עוד היום בהסתר בשאלת היהודים. הם בלתי אשמים בחטאות אבותיהם.
סליחה, שלום, התפייסות של כל העולם. ותיכף ומיד מתחילה הרוחה. מתוך מעמדי־הבינים שוטפים בו ברגע אנשי האינטליגנציה הבינונית שלנו, שאין להם מוצא כיום מפאת שפעתם הרבה, אל ההסתדרויות הראשונות שלנו, הם הם ראשוני שרי־הצבא, הפקידים, עורכי־הדין, הרופאים, התכנאים מכל המינים אשר לנו.
וכך הולך לו הענין הלאה, הלאה, במהירות ובכל זאת בלי זעזועים. בבתי־הכנסת יתפללו להצלחת מפעלנו הנהדר. אך גם בכנסיות הנוצריות.
הממשלות יתמכו בנו בידידות, באשר אנו מסירים מהן סכנת מהפכה, שיכולה להתחיל כלפי היהודים – ולהסתיים מי יודע איפה!
העמים ישאפו רוח לרוחה. אבל גם אנו, אנחנו ביחוד! אנו נפרדים כידידים המכבדים אלו את אלו.
וכך אנו יוצאים אל ארץ הבחירה, אל ארץ שבע השעות, אשר נתן לנו אלהים בחסדו אשר אין חקר לו, ותחת הדגל הבהיר אשר אנו נותנים לנו בעצמנו.
הספר השני / מתורגם בידי אשר בַּרַש 🔗
23 ביוני
עם המכתב אל ביסמרק נכנסה התפתחות מתמדת זו של רעיוני בדרך ההגיון לתקופה חדשה. מתחיל אני לכתוב ספר חדש. אף גם לא אדע, כמה מקום יתפסו הרשימות שרשמתי עד היום ושאין את נפשי עתה להעתיקן בכתב נקי.
24 ביוני
היום קבל ביסמרק את מכתבי. האם אהיה בעיניו כשוטה קל או כבד? הישיב לי תשובה?
25 ביוני
סעדתי עם פִירְת. ספרתי לו, כי נפגשתי עם הירש. חשבתי בלבי, כי הדבר יוָדע לו בין כך ובין כך; בזה חפצתי לתת למכתבי פירוש נאמן, שיהא הולך ומתפשט. בפרט על המכתב השלישי אל הירש אני מתחרט. מתי אסיר מעמי את ההרגל לכתוב מכתבים בלי זהירות?
דרך־אגב אמר לי פירת, שתפסתי את הירש והתנהגתי עמו כראוי. הוא אִשֵר גם את השערתי, שהירש הזמין את שני המזכירים שיהיו לו עדים כי בקרתי אותו.
אחרי־כן הלכנו אל הקרקוס.
אני אמרתי: ישנו איש אחד, שיבין את תכניתי (אני לא גליתיה לפירת, אך היא נודעה לו, כנראה, דרך־אגב), והוא – הקיסר הגרמני.
פירת: חַבֶּר נא אגרת אליו. אחר תבקש לך אדם מהימן, שימסרנה לידו. אולי בן־דודי, מנהל משרד־המושבות, פון ק…
אני: הוא בן־דודך? מומר?
פירת: כן. הוא “פִּטֵּם” את הרברט ביסמרק לבחינת־האסיסור שלו, וכן התודע אל הזקן, שבקש לתת לו כהונה, אם ימיר את דתו. ק… עשה זאת, אולי גם מפני שבקש לישא בת־קתולים, זו שהיא עתה אשתו. תחילה נעשה קטיגור בשטרסבורג, אחר עלה במשרתו, ולבסוף נעשה מנהל משרד־המושבות. כשנפלה התגרה בין ביסמרק והקיסר, עבר פון ק… לצד הקיסר. הדלת תמיד פתוחה לפניו.
אני: כן, זה יכול להיות האדם המבוקש. אבל האם בתור מומר ירצה לעשות דבר לטובת היהודים?
פירת מושך בכתפיו: אולי. (הרי פירת גם הוא מומר).
26 ביוני
היום צריכה להתקבל תשובתו של ביסמרק. אינה מתקבלת.
אולי לא קבל כלל את המכתב? אם ישנן מכל צד “לשכות שחורות”, יש לשער שהמכתב נפתח פעם – ואולי פעמים. לדואר־הסתרים נתן באמת פתחון־פה בהערתי, שאני מוכן לכך, שלא אקבל כל תשובה. הם יכלו בפשטות להשליך את מכתבי.
הרי זה רעיון מצחיק: הרוצה להיות בטוח שהודעתו תגיע אל הממשלה, עליו לשימה בתוך מכתב כזה עם כתובת תמוהה.
27 ביוני
אין כל תשובה מביסמרק. סמוך ובטוח אני, שלא אקבל עוד תשובה. עלה בדעתי, לשאול ע“י פ… אצל ה”ידיעות מהמבורג" אם ב. קבל את מכתבי.
אבל פ… יספר אחר־כך את הדבר כאניקדוטה מצדי. באמת לא חשוב בעיני, אם ביסמרק קבל את המכתב או לא. אם קבלו – מה רע.
חשב אני עתה על־אודות שֶׁן. זה היה יכול להביא את אגרתי אל הקיסר. אולם מה אני סח: האם לא קבל שן חופשה?
27 ביוני
שאלתי בלשכת־הפרלמנט, כלאחר יד, את ווֹלף, אם שן כאן. הוא בבַוַרְיָה, יש לו חופשה עד 15 באוגוסט.
חשבתי לשאול על ידי וולף, אם שן יתרצה לקבל אותי בין שני מסעות־מהירים.
החלטתי אחר־כך לכתוב ישר אל שן. מוטב שרק מעטים ידעו את הדבר.
שן בודאי יכיר אותי ויהא נוטה לכך.
לעת הצורך אבקש לי דיפלומט גרמני אחר. לא יהיה קושי בדבר.
27 ביוני
לתכנית.
בדרך לא ישליכו את המתים המימה. הדבר הזה יכול להבהיל את המהגרים, יעורר ציורי־פחדים אצל העם. את גופות המתים יחַטאו בדרך בטוחה ושם יביאו אותם לקברות.
28 ביוני
בטרם אלך אל שן, מן המועיל שאודיע לאלברט רוטשילד. כמדומה, שבדרך זו אמצא צורה נאותה יותר לחזור אל הרעיון המקורי. אף אסיר מעלי את הטענה, שעשיתי מה שעשיתי בלי, ז. א., נגד רצון היהודים.
* * *
מכתב אל אלברט רוטשילד
אדון נכבד מאד!
בלי הקדמה אל הענין.
חברתי אגרת על שאלת־היהודים בשביל הקיסר הגרמני. איש מהימן (דיפלומט) ימסור את האגרת לקיסר. אין זו קובלנא אוילית לעורר רחמנות. הקיסר לא יוכל, לו גם רצה בכך, לעצור בעד התנועה, שאני תופסה כאנטישמית. להיפך, אגרתי מכילה תכנית מקיפה לפעולה של עזרה־עצמית שתצא מיהודי כל הארצות. אם הקיסר יקרא לי, אחרי קראו את אגרתי, יכול אני לשאת ולתת עמו בענין זה כאדם חפשי, שאיני נתין של מדינת־מלכותו. מלכתחילה אי־אפשר שיהיה אף צל של ספק בדבר, שאין אני רוצה לקבל שום טובה ושום חסד לא ממנו ולא מאחרים. ועל־כן מקוה אני, שרוזן רענן ורב־פעלים זה יבין לרעי. על האגרת חתום רק שמי בלבד, וכל האחריות לדבר עלי. אבל מתוך שאני עושה לטובת היהודים, חיב אני להוכיח להם את כונתי הטובה, ולתכלית זו דרושים עדים אחדים, אנשים נכבדים ובני־חורין. בפירוש: עדים ולא ערבים או נותני־פקודות. באמת אין כלל ביכלתם של אנשים יחידים לתת לי פקודה, והיא גם לא דרושה לי.
הרוצה הוא להיות אחד העדים האלה? יש לי קושי בדבר, למצוא אנשים שיש בהם חפץ. מיום שאני משתדל בדבר, נתנסיתי כמה נסיונות רעים. לפעמים גועל־נפשי עד צוארי הגיע. יש לנו בריות כה עקומות, מעוכות ויראות־ממון, שמשום־כך יבעטו בהן עוד יותר ממה שמגיע להן עפ"י דין. אבל גם תכונות עלובות אלו מעוררות בי סוף־סוף חמלה; אין הן אלא תולדות הלחץ במשך דורות.
רוצה אני גם להסיר מניה־וביה ספק, שיכול להתעורר בלבו. באגרתי אין סימן כל שהוא של פגיעה בחובה או בכבוד כלפי מושל ארצנו, אני רק מנסה לכבוש את האנטישמיות בארץ, אשר בה באה לעולם ואשר בה מרכז שִׁבתה עד היום: בגרמניה. שאלת־היהודים היא בעיני שאלה רצינית עד מאד. כל המאמין, שרדיפת־היהודים היא רק מודה עוברת, טועה טעות גדולה. מתוך נמוקים עמוקים הכרחי הדבר, שהמצב ילך הלוך ורע, עד כי תבוא המהפכה ההכרחית.
ישנם, כמובן, יהודים המאמינים, כי הסכנה חולפת ואיננה, אם יעצמו את עיניהם מראות.
אני מסַכם. אגרתי תמסר לידי הקיסר בסוף יולי או בתחילת אוגוסט. אחרי חצי יולי אני בא לאוסטריה. אם יש את נפשו לדעת את הכתוב באגרת נכון אני לקראה באזניו. לתכלית זו נקבע ראיון. אני מוכן ומזומן לבוא אליו לחצי יום. עליו יהיה לדאוג שלא יפריעונו. ואם עליו לנסוע לעת הזאת, ינעם לי עוד יותר להפגש עמו באחד המקומות. בכל מקום שהוא.
ואם לא יחוש צורך לדעת את תוכן אגרתי, די לי בהחלט אם ישיב לי את המכתב הזה. לא אראה בכך שום פגיעה בכבודי, מאחר שאני מבקש זאת בפירוש.
בכל אופן ברי לי, שיש לי עסק עם ג’נטלמן. ואם אני מבקש ממנו עתה, לראות את מכתבי כדבר־סתר ולא לדבר עליו עם שום אדם, הרי זה כאילו קבלתי ממנו הבטחת־כבוד בעל־פה לשמור את הדבר בסוד.
אולי לא למותר הוא להעיר, שאף חבר אחד במערכת עתוני אינו יודע כלום מן הדבר הזה. אני העושה ואני האחראי.
בהוקרה רבה, הנאמן לו
דר. תיאודור הרצל.
36 rue Cambon.
* * *
בלשכה דברתי עם הקוֹמוּנר לֵיאוֹ פרַנקל. פנים עדינים, רוח בינוני, גאוה של איש־הכִּתָּה. הוא התפאר בבתי־הכלא ש“התענה” בהם.
הסברתי לו, למה אני מתנגד לדמוקרטיות.
“הוא אפוא חסידו של ניצשה?” אמר.
אני: “כלל לא. ניצשה הוא מטורף. אבל למשול אפשר רק בדרך אריסטוקרטית. בקהילה הנני בעד האבטונומיה הרחבה ביותר. את צרכיו של מגדל־הכנסיה מבינים למדי בסביבת־מגדל הכנסיה, ובעיקר שם. ואולם את המדינה וצרכיה אין העם יכול להשיג”.
פרנקל: “כיצד אומר הוא לכונן את האריסטוקרטיה?”
אני: “כמה דרכים לה. רק משל אחד, שאין עליו להַכְלִילוֹ. האקדמית הצרפתית הרי היא אריסטוקרטית של בחירה”.
אחרי־כן דברנו על תיאוריות חברתיות. אמרתי, שהנני בעד הלאָמַת הבנקים, מוסדות־האחריות, מסלות־הברזל וכל דבר, שנחקר כבר כל־צרכו ושאין עוד כל סכנה, המצדיקה את שכרם של קבלנים.
פרנקל: “אם כן, אפשר לסדר הכל בדרך קולקטיביסטית”.
אני: “בהחלט לא. אסור להעביר מן העולם את האינדיבידואום”.
כאן טעותם של הסוציאליסטים: הם אומרים “הכל”.
אני אומר: מה שהגיע להתפתחות מספקת!
28 ביוני
בשדות אֶלִיזֵי.
בנו של מוריץ וַהְרְמַן עבר כאן דרך נסיעתו. מראהו מעיד על מרץ ושעמום. בחורים כאלה עם אוֹן־חייהם שלא עֻבַּד בו יכולים היו לשמש לנו חומר נהדר. נקל יהיה להלהיבם למטרתנו. ומה יפה תכניתי, שבה ימצאו מקום ל. פרנקלים ווַהרמַנים צעירים כאלה בשביל התפתחותם!
28 ביוני
בשדות אליזי.
עניות: כשעליך ללבוש תמיד מעיל של תקופת־שנה אחרת.
4 ביולי
תשובתו של אלברט ר., שצריכה להתקבל היום, איננה. לאשרי אין לי להתחרט על אדיבות יתרה במכתב זה.
האגרת אל הקיסר מתנסחת נסוח אחרון. גם כאן אהיה זהיר, שלא אפגום בכבודי.
4 ביולי
עתה אחשוב שוב רבות על הרומן, שהרי יש לשער, כי הכל יראו בתכניתי ציור־דמיון בלבד.
מאוֹסְזֵי אבקש לי חופש של שני ירחים עם ותור על המשכורת ואכתוב שם את הרומן בספטמבר ובאוקטובר.
4 ביולי
לתוך הרומן אכניס כל מה שכתבתי להירש (שאני מתחרט על כך) והוא, אפשר, מראה זאת למכיריו מתוך צחוק. נקמתי תהי אצילה: אני אתארו כאישיות סימפַּטית (לי הוא באמת סימפטי). אני אאציל את תחבולתיו בבורסה. הוא עשה שם את מעשיו, מבלי אשר ידע את המטרה שבשבילה נועדו. וכן תקבל דמותו גַדלוּת סתומה. זה ישמש מעבר נאה. הברון לא הבין את המושג “נשיא”. הוא האמין, שסופו להיות לא רק נשיא החברה כי אם גם ראש המדינה. וזה לא יתכן. עם כל זכויותי ומעשיו הטובים לרעיון, אין הוא יכול להיות ראש־המדינה. כאן מוצא לו הגבור מוֹצָא מחוכם. בעמדם לפני ההסכמה החוקית של הלאומים, הוא אומר לברון: “כן, עתה נסתלק שנינו מן הענין. אם רצוננו להכנס לתוך ההיסטוריה, עלינו להראות, כי במעשינו לא נתכַּוַנּוּ להנאתנו. מעתה נעמוד מן הצד ונסתכל. אני אסדר את הענינים בדרך כזו, שיציעו לו את הנסיכוּת – אבל עליו לסרב תיכף ומיד”. הברון אינו רואה את ההכרח שבדבר – ואז יסביר לו הגבור קשות וברורות, שאין דרך אחרת. ואם לא יתחייב תחילה בכתב לסרב, לא יציעו לו כלל את המשרה הזו; ולא עוד אלא שהגבור יהרסנו לגמרי, אם לא יתרצה.
בתחילה מתפרץ הברון בָּחֳרִי־אף – אחרי־כן הוא מכיר בצדקת הגבור, נופל על צואריו ומנשקו בדמעות.
אחרי־כן, בשעת ההכתָּרָה, הם מסַמלים שניהם את האהבה שאינה תלויה בדבר – וזה שבאמת בקש את טובתו, עולה עוד על חברו בענוָתו.
5 ביוני
הפלא ופלא: בעת שכתבתי את הנ"ל היה נוסע ובא מכתבו של הירש, שכבר נתיאשתי ממנו. המכתב הגיעני אמש:
82 פיקַדילי ו.
3 ביולי 1895
אדוני דר. הרצל בפריז!
קבלתי את מכתבו, שאחרתי מעט להשיב עליו; באמת לא היתה תשובה זו דוחקת כל־כך. כשאחזור לפריז – וזה יהיה, אגב, רק כעבור כמה חדשים – אתענג מאד לראותו, מבלי לשנות על־ידי כך במאומה את המחשבות שהבעתי לפניו.
והנני מביע לו, אדוני, את מיטב רגשותי
מ. דֵי הירש
5 ביולי
תשובתי להירש.
פריז, 5 ביולי 95
אדוני הנעלה!
צער רב נצטערתי, על שכבודו לא השיב מיד על מכתבי, שכתבתי לו אחרי שיחתנו. על־כן הודעתי לו כעבור ארבעה־עשר יום, שהתיאשתי מכל הענין. אולם אחרי מכתבו שהגיעני אתמול, רוצה אני להגיד לו את פשר הדברים. עוד יש את נפשי לנסות דבר בשביל היהודים – אך לא עִם היהודים. אם רשאי הייתי להאמין, שיהיה אחד אשר יבין את רעיוני האמיץ, הוא היה האיש. מיהודים אחרים יכול אני לקוות עוד פחות מזה. ירידתו של גזענו, שהיה לפנים גזע חזק, נראית בבהירות מיוחדה בהעדר מרצו המדיני. לעוג ילעגו לי, או גם חשוד יחשדוני, שאני מתכון לעשות בדבר זה מי יודע איזו עסקים. עלי יהיה לעבור תהום של גועל־נפש – ואיני נכון כלל להביא קרבן זה בשביל היהודים. היהודים אינם מסוגלים להבין, שאדם יכול לעשות מה שלא על־מנת להרויח ממון, וגם אינו נכנע לממון, מבלי להיות ריבולוציונר.
ועל כן המעשה האחרון, ואולי גם המועיל ביותר, שאני אומר לעשות הוא: שאציע את הדבר לאותו נסיך גדול, שעליו דברתי עמו. חושבים אותו לאנטישמי, זה לא איכפת לי. מצאתי לי דרך אליו. יש מי שימסור לו את אגרתי. אם ישלח לקרוא לי, אפשר שהשיחה תהיה רבת ענין. אם לא ידרוש בפירוש את שמירת־הסוד, ואם בכלל אפשר יהיה לגַלות מה משיחה זו, אספר לו את הדבר, כשהמקרה יזַמן אותנו שוב למקום אחד. מסופקני, אם זה יהיה עוד בפריז, שבעתי את פריז ועלה בידי לפעול אצל המערכת שלי, שיקחוני לוינא. חוץ מן העונג שבחליפת מחשבות, הן לא תהיה לשיחתנו כל חשיבות. הוא יחזיק בדעתו, אני אחזיק בעקשנות בדעתי. הוא מאמין, שיש בידו, לפי דרכו להעביר לחוץ־לארץ יהודים עניים. ואני אומר, שהוא רק יוצר בשביל האנטישמיות שוקים חדשים. אנו לא מבין זא"ז לעולם. בכל זאת איני מתחרט על שבאתי אתו בדברים. מצאתי רוב ענין בהכירי אותו.
ועוד זאת – וכאן רצוני לבאר לו דבר, שאולי משך את שימת לבו.
בכל מכתב הדגשתי, שאין אני מתכון בדבר זה לעסק. הרי זו פחיתות־כבוד גדולה מאד לכתוב לאנשים עשירים. אכן יודע אני, שאדם ג’נטלמן שומר יפה על המכתבים שכותבים לו בסוד, או שהוא מעבירם מן העולם. אבל המקרה הרע יכול לגרום, שפסת־ניר כזו תפול בידי זר; ואם אפחד דבר, הרי זה הרעיון שיכול אני בהשתדלותי לאבד קורטוב משמי הטוב.
ישמור נא, אפוא, את זכרוני בטהרה.
בהוקרה רבה הנאמן לו
דר. הרצל.
5 ביולי
אתמול סעדתי עם ווֹלף הקטן. הוא נקרא לאִמוני־הנשק. שוב הטיתי אוזן לספורים על דרַגוֹנים של המשמר. בעיניו אין האנטישמיות רעה כל־כך. הפרוסי האציל אינו אנטישמי כלל, הוא מרגיש את עצמו נעלה במדה שוה על נוצרים פשוטים ועל יהודים. וולף אינו מרגיש, אפוא, שהאצילים הנערצים בעיניו מכסים רק בבוז אחד על משנהו. בשבילו די להיות בזוי בחדא־מחתא עם נוצרים פשוטים. והרי זה בעיניו דבר המובן מאליו שאינו נעשה אופיצר, אעפ"י שבחינת באופיצרים שלו היתה הטובה ביותר.
ואם יש דבר שאני רוצה בו, הרי זה להיות בן ליחש הפרוסי הישן.
6 ביולי
אתמול עם נוֹרדוי על כוס שֵׁכָר. כמובן, דברנו גם על שאלת היהודים. מימי לא הייתי תמים־דעים עם נורדוי כמו בנידון זה. העתקנו מלים איש מעל פי רעהו. מעודי לא הרגשתי בחוזק כזה, כמה קרובים אנו איש אל אחיו. אין לזה שום קשר עם האמונה. הוא כופר בכלל במציאות דוֹגמה יהודית. אבל הנני בני גזע אחד. גם פ… היה שם, והשגחתי שהוא מעלים איזה רגש של בושה. כמדומה, שהוא בוש על שהמיר את דתו, בראותו ובשמעו כמה מחזיקים אנו ביהדותנו. גם בזה הסכמנו שנינו, נורדוי ואני, שרק האנטישמיות עשתה אותנו ליהודים.
נורדוי אמר: “מהי הטרגיות של היהודים? שעַם זה, המשַמר מכל העמים והנכסף להיות מחובר לקרקע, אין לו בית זה אלפים שנה”.
בכל היינו תמימי־דעים, ואני כבר האמנתי, כי יחד עם רעיוני באה לו גם תכניתי. אבל הוא מסיק אחרת: “האנטישמיות תכריח את היהודים להרוס בכל מקום את רעיון המולדת”. אלה דבריו, ואני מוסיף בקרבי בחשאי, “או שהיא תכריח אותם לעשות מולדת לעצמם”.
פ. אמר: “לא טוב הדבר, שהיהודים מפַתחים בקרב עצמם אותו רגש־לאום חזק. זה רק יגביר את הרדיפות”.
7 ביולי
למה כתב לי הירש פתאום שנית? בשני פנים אני מפרש את הדבר.
או שפירת הודיע לו דרך־אגב באחד המכתבים, שחברתי אגרת בשביל הקיסר.
או – וזה נראה לי יותר – שמכתבי האחרון, שבו כתבתי: “לסחוף את רוטשילד, או להפילו – ולעבור הלאה!” הדהים אותו.
הוא פקד על מזכירו, לכתוב אלי בדיוק כעבור ארבעה־עשר יום – כדי שהענין לא ירָאה כדוחק. באמת אני מטריד את מחשבתו מאד.
ואם יש לו קורטוב חוש הריח, הרי מוכרח הוא לנחש, מה אני מביא לו.
הרי שנינו הננו טבָעים, המתגלים על סף תקופות חדשות – הוא בריון־הכסף, ואני בריון־הרוח.
אם האיש יואיל ללכת עמי, עלולים אנו באמת לשנות את הזמנים.
8 ביולי
אתמול סעדתי עם ש. בוִילָה ד’אַוְרֵי. היינו בבית של גַמְבֶּטָּא. מפליאה מכל מַסֵכַת־המת. באמת איני אוהב את גמבטא, ואעפי"כ אני חש את הקורבה שבינינו.
אחר הלכנו אל האגם, “אל שפת־היאור”. תשעה שולחנות היו תפושים ע"י אורחים. ליד שלושה הכרתי יהודים מוינא. הוכחה היא.
ש. ספר, שגיסו, ברדתו מן הרכבת בקִיצְבִּיהֶל, נעלב על־ידי אנטישמי, וחותנתו כתבה לו, שהוא מדוכא ומרוגז על ידי כך.
ודבר זה נשנה יום־יום באלפי מקומות – ואין איש מסיק מסקנה.
לא חפצתי להתוכח עוד עם ש. בדבר הזה, שהרי הוא אינו מבין אותי.
8 ביולי
אין תשובה לא מהירש ולא מרוטשילד. אפשר שהירש “קובע זמנים” שוב. אבל מצד שני, זו יהירות יבשה, בזויה. בהזדמנות ראשונה מוכרח אני לבוא על שכרי מדה כנגד מדה.
9 ביולי
“אילו הייתי נסיך או מחוקק, לא הייתי מאבד את זמני לומר, מה שצריך לעשות: הייתי עושה, או שותק”.
רוּסוֹ, האֲמָנָה החברתית, ספר ראשון.
9 ביולי
ישנו רומן כתו בידי לוּדויג שטוֹרך בשם “כוכב יעקב”, העוסק בשבתאי צבי.
10 ביולי
להנהלת ענינים מדיניים יצלחו ביותר סוחרים. אבל מעטים הם המתעשרים – ועשירותם של סוחרים היא חירותם – מבלי להתגאל.
כדי למשכם בכל־זאת אל הפוליטיקה, יש לכונן איזה מין בקורת על דרך עשית־רכושם, שהם ידרשו אותה מרצון עצמם. לא בפני פֵּירים מלאי־קנאה, כי אם בפני משפט כבוד מדיני, המרכב מאנשים שאינם תלויים בדעת אחרים מכל סוגי האזרחים. לעתים קרובות יגיע לו לאדם צבורי ההכרח, לפתוח את ספריו, כביכול, לעיני אחרים.
אם יעשה זאת לפני תחילת פעולתו המדינית, תוָּסף לנו על פקחותו המסחרית גם הודאות או מה שקרוב־לודאות, בדבר אפיו המהוגן. יחד עם זה יקבע בבירור מה היה רכושו עד לפעולתו הצבורית. אם יבואו אחר־כך דימגוגים או נרגנים ויחשדוהו, יוכל להוכיח בגאון את מעמד רכושו.
מובן, שאיני מצַיֵר לי זאת מלכתחילה כחוק, אלא כקביעת מנהג קמעא קמעא. הרעיון יתגשם ע"י סוחרים נכבדים אחדים, יתחזק לאט לאט עד שיהא למנהג ולבסוף יעשה לחוק, אחרי עדן ועדנים, כשהסוחרים הצעירים יראו בכך את מטרתם.
כעבור עשרים שנה, בערך, יכול הדבר להיות לחוק.
10 ביולי
רואה אני את הממון כאמצעי־צֶנזוס מדיני מצוין, אחרי שאפשר יהיה לברר את מוסריותו של בעל־הרכוש. כמובן, שרק אז. שאם־לא־כן, הרי הצנזוס הכספי אינו אלא דבר חסר־טעם ומאוס.
מי שצבר הון רב ביושר, מוכרח להיות אדם מוכשר מאד, ספסר נבון, ממציא מעשי, אדם חרוץ ויודע־חסכון – כל אלה הן תכונות, המסגלות יפה להנהגת־מדינה.
משחק־בורסה מתוך הרגל ישמש טעם לפגם. לעומת זאת ישנם עסקי־בורסה בודדים, שאין בהם משום פחיתות־כבוד. קשה, כמובן, לתַחם את התחום – מכאן שיש צורך במשפט־כבוד הדן באופן אישי. בכל־אופן על המבוקר להשבע שבועת־הודעה (עם תוצאות של שבועת־שקר). שהרי אין כופין שום אדם להיות לאיש־מדינה. בדרך זו נסתלק מן “הפוליטיקאים” המלוכלכים, והפוליטיקה תהא מטרתם של האנשים הטהורים והמוכשרים ביותר.
10 ביולי
טפוסים בשביל הרומן שלי, שיהיו בו אנשים ממשיים:
עַתּוד־הקנאה (כלי־זמרי, מתחסד אמנותי)
משה הגמל (מתוך סימפטיה עמוקה)
הנערה העזובה (אביא רק אחת, אבל מן האחת צריך יהיה ללמוד על כל האחרות, ואת מס־הנדוניא יש אולי להעלות על הדעת בעת שישובו מהלויתה. כי הענוגה החטיאה את “תפקידה הטבעי” ומשום־כך מתה. אבל איזו אם עדינה היתה יכולה להיות. אקרא אותה פּוֹלִינָה!) ואת הרומן אקדיש לזכרה.
12 ביולי
אחיו הצעיר וההוזה של היינריך, המנגן, “יגודל” ברומן לנסיך. הגבור מחליט בלבו מכבר לפַצות על כך את הוריו של היינריך. הוא צוחק בקרבו בעת שהוא מטפח את הנטע היפה וחסר־התועלת הזה, את ההוזה וההוגה הרך.
12 ביולי
דמות בשביל הרומן.
נוכל מחוכם…, הנעשה למפלס־נתיב ישר, אחרי שובו מן המאסר האירופי.
הוא נמלט אל ארץ־שבע־השעות. דרשו את הסגרתו. הסגירוהו. לפני צאתו לדרך ע"י “שִלוחים” מבקרו הגבור במאסר־הנמל, פוקח את עיניו להבין. “עליך לשבת במאסר בגללנו. אבל בשבתך בכלא, תהרהר בדבר, איכה תוכל להמציא פה אחר־כך ביושר”.
והנוכל קשה־הלב מזדעזע. לפני הנסיעה נגש הגבור אל הגבר שידיו נתונות באזיקים, מושיט לו לעיני כל את ידו. תנועה בקהל. והנוכל גוחן מהר ונושר את ידו.
בהיותו שם במאסר הוא מתנהג למעלה מכל תהִלה, באופן שמוחלים לו חלק מענשו. אחרי־כן הוא שב ונעשה סוחר חרוץ, ישר ופקח.
12 ביולי
בשביל הרומן.
התעסקותם של הפועלים בערב השבת. הם מנגנים (תזמרות של פועלים) אולם העיקר: חזיונות־עם יהודיים מימי־קדם (המכבים) ומימי־הבינים – פחד, חמלה, גאוה וחנוך־עם בצורה של משחק קל. פרסום תיאטרון־החובבים של המיוחסים.
יהיו פרקי־רומן נאים, מחזות מבדחים של ה“בדחנים” הקטנים והתמימים בכל מקום.
“שעשועי קרקוס” לצורך עצמם.
מורים־רז’יסורים רואים דוגמאות בעיר־הבירה.
13 ביולי
צורות של העקביות:
(בשעת הפגישה)
־ שניתי את החלטתי ובאתי.
־ והרי חפצת לבוא.
־ כן, אבל בדבר הזה נמלכתי תחילה בדעתי.
* * *
15 ביולי
מכתב אל גִידֶמַן:
אדוני הדוקטור הנעלה!
מכתבי האחרון כנראה עורר בלבו טינא קלה כנגדי, הואיל ולא קבלתי תשובה עליו.
אך אקוה שתהיה לנו הזדמנות להשמיע זה לזה את דעתנו בענין הנודע לנו כל־כך פה אל פה; ואז אסביר לו הכל במדה מספקת.
היום אני כותב לו רק מסבת המהומות האנטישמיות האחרונות בוינא. אני עוקב את התנועה הזו באוסטריה ובארצות אחרות בעיון רב. אלה הם לפי שעה מקרים פעוטים. המצב ילך הלוך ורע.
לצערי, אי־אפשר לעשות כרגע שום מעשה מכריע, אף־על־פי שהתכנית המחושבת בדיוק, הרכה והמחוכמה, שאין בה כלום מן האלמות – היא כבר מוכנה ומזומנה. אילו נגשנו עתה לגַשֵם את התכנית, כלומר ע"י היהודים
היינו מסכנים אותה אולם תכנית זו היא קרן־משומרת לימים רעים מאלה – יאמין לי זאת, אף כי בחידות אדבר. יבוא יום והוא יראה וישמע, כאשר נפגש בסוף הקיץ בוינא.
בינתים אין רצוני לראות בכבוֹש ההתיאשות את לבו של אדם יקר ונכבד בעיני, ואני נותן לו בתוך מצוקת־היהודים באוסטריה את התקוה לימים טובים מאלה, ימים של ישועה, שאנו האנשים הצעירים ותקיפי־הרצון מכינים בשביל אחינו האומללים. אמנם הברואים הרעים, הפחדנים או ערלי־הלב מרוב עשירות עלולים להמאיס את המפעל היפה; אבל שומה עלינו לחשוב על היהודים העניים והטובים. הם הם הרוב. לא עם סגולה אנחנו, אך גם לא גוי־תועבה. על־כן אעשה ולא אחדל.
הנאמן לו בכל לב
הרצל.
15 ביולי
ש… היה כאן. שאלתיו, מה דעתו על הפרעות ביהודים לפני אולם־לַנֶּר בוינא.
“היהודים מוכרחים להיות לסוציאליסטים!” משיב הוא מתוך קשיות־עורף.
לחנם אני מסביר, שדבר זה עלול להועיל באוסטריה עוד פחות מאשר בגרמני. הוא מאמין שהונגריה הליברלית כיחס ליהודים תפריע העד בריאקציה ביחס ליהודים באוסטריה. איזו טעות! בהונגריה עושים היהודים משגה גדול ברַכזם בידם קרקעות מרובים. האצילים הקטנים שדחקו את רגליהם מן האדמה, יקומו לילה אחד ויהיו למנהיגי העם, כדי להתנפל על היהודים. הממשלה הליברלית מוחזקת רק באופן מלאכותי על־ידי כסף־בחירות הבא מידי יהודים. מפלגה המשַׁמֶרֶת, שעל גבה סוככים וינא והצבא, יכולה בכל יום להפוך את הקערה על פיה.
16 ביולי
אתמול סעדתי עם חברת־נורדוי. בשבילי הרי זה אושר שלא הרביתי שיחה. בדברי־חדודים הנהוגים בסעודות הייתי “מוסר” את עצמי.
רגע אחד נתגלגלה השיחה על ברון הירש. נורדוי אמר: “לוּ היה כספו בידי, הייתי עושה את עצמי לקיסר של אמריקה הדרומית”.
פלאי פלאים! וש… אמר אז, שעלי להציע לפני נורדוי את תכניתי “המטורפת”.
16 ביולי
רומן.
הגבור הוא טפוס בלוֹנדי, עינים כחולות, מבט תקיף.
אהבתו היא: יהודיה ספרדית, גבוהת־קומה, שחורת־שער, גזע אצילי. היא רואה אותו ראשונה כמפַקד אנית־הכבוש. הוא חולם עליה תחת יריעת אהלו.
21 ביולי
היום קבלתי מכתב טוב מאת גידֶמַן. עניתיו מיד כדברים האלה:
ידיד נכבד ונעלה!
ירשני לכַנוֹתו כן אחרי מכתבו. מכתבו גרם לי שמחה רבה!
עתה אני רואה, כי עיני לא הטעתני, בראותי בו את אחד האנשים היפים למפעלי. עתה רוצה אני לברר לו ברמיזה, למה דרשתי בחזרה את מכתבי. הדבר קרה ברגע של “ירידה” נוראה, שנגרמה לי על־ידי אחד מידידי כאן, הראשון והיחידי, שגליתי לו את תכניתי. כשהראיתי לו את המכתב, ששלחתי לכבודו ביום אתמול, אמר לי: “גידמן יחשוב אותך למשוגע, ילך תיכף אל אביך ויספר לו, והוריך יהיו אומללים. הדבר הזה יגרום לך, שתהיה מגוחך או טרַגי”… רק לאחר שיוָדע לו כל מה שיש את נפשי לעשות – והוא יֵדַע את הדבר, כי עתה אני מרגיש את פעימת לבו היהודי והאמיץ עם לבי אני – יבין, מה קשה היה המשבר אשר בא עלי, אחרי כל חבלי־הלידה הנמרצים שבהם חוללתי את התכנית הזאת, בשעה ששמעתי את הדברים האלה מפי ידידי הנאמן והמסור. מסוגל ומוכן אני להקריב את חיי לטובת היהודים, אבל עלי לצמצם את הקרבן באישיותי אני. לא כן יהיה הדבר, אם יחשבוני כ“משוגע”. בזה יֶחֱשַׁך ערב חייהם של הורַי ויבולע לעתיד ילָדי.
מובן, שלא הייתי בעיני כמשוגע, מפני שידידי הישר, אך החי בתוך תנאים צרים והשגותיו אינן גבוהות, לא הבין לרעיוני. אבל מוכרח הייתי לאמר לנפשי: זהו הטפוס הממוצע של היהודים המשכילים. הוא מכיר אותי, נותן בי אמון, מכבדני ואוהבני – ואם הוא חושב כך, מה יאמרו אחרים! הוא מראה לי, כמה עָבָה היא החומה, שאני רוצה להבקיע בראשי… לא יתכן אפוא לעשות את הדבר, כמו שציירתי לעצמי. ועל־כן דרשתי את מכתבי בחזרה.
אבל מעצם הדבר לא התיאשתי. בקשתי לי צורות־הגשמה אחרות.
שתים הן. האחת היא – אגרתי אל הקיסר הגרמני. נִתנה לי היכולת ע"י אחד ממכירי למסור לידו את האגרת.
אבל מכיר זה יוכל לעשות את שליחותו רק באמצע אוגוסט בערך. בסוף החודש הזה נוסע אני לאוֹסְזֵי, ושם אבַלֶה את ימי חופשתי. אפשר ששם תפָּתח לפני דרך סלולה יותר אל הקיסר הגרמני. היו ימים שבהם הייתי מחליף מכתבים עם נשיא הפרלמנט האוסטרי, ברון חלומֶצקי, בשאלה מדינית־סוציאלית. חלומצקי יושב באוסזי. אם יעלה בידי להסביר לו את תכניתי, אפשר שיציגני לפני הקנצלר הוֹהֶנלוֹהֵי, שיוכל להביאני אחר־כך אל הקיסר.
אם לא אגיע אל הקיסר, אין לפני אלא צורת־ההגשמה האחרונה: הדמיונית.
אספר ליהודים אגדות ותורות, שילמדו להבינן לאט־לאט, במשך חמש, עשר, או עשרים שנה. אטמון את הזרעים האדמה. הרי זה נפלא, מחוכם, יאה למשורר. רק אחת אירא: עד אשר יעלו הזרעים, ימותו כולם ברעב.
כן, רק במכאוב אעשה זאת, כי תכניתי אינה דמיון.
עתה קבלתי את מכתבו. אחרי שיֵדַע הכל, רק אז יבין, כמה הוציא הוא מלים מלבי ואני מלבו. אולם לא! לא בודדים אנו. כל היהודים חושבים כמונו! מאמין אני ביהודים, אני שהייתי קודם פושר, וגם עתה אינני אדוק! “המכות אשר נֻכֶּה תהיינה לנו הוכחה”.
די במלים. לו כתב לי כבודו קודם כך, היינו מתקדמים בעבדותנו בחודש יותר.
מה שהוא כותב לי על־אודות דר. היינריך מיאר־כהן ממַלאני תשוקה עזה, להכיר את האיש הזה מיד. תיכף ומיד! אפשר שחשוב הוא מאד בשביל הענין שלנו, שאפגוש עמו ועם מיאר־כהן לפני לכתי אל ה“רשעים”. היש בידי לשאול בדרך טלגרפית למקום ישיבתו בשעה זו ולסדר ששלשתנו נועל להזדמן בסוף השבוע הזה למ’ום אחד? לפי מכתבו ולפי הציור שהוא מצייר לפני את מ.־כ., נכספתי מאוד לדבר את שניכם. אני מציע את המקומות בשוֵיץ, נגיד – ציריך. באוסטריה הננו שנינו, אני והוא, מֻכָּרים יותר מדי. בכל מקום נמצא מכירים. ברגע זה אין לי חפץ באלה.
ציריך היא מקום מרכזי נאה לתכליתנו. אחרי מכתבו אין בלבי עוד כל ספק, שהוא יביא את הקרבן הקטן הזה מכיסו ומזמנו. לראשי־הקהל יכול הוא לומר – אם בכלל יש לו צורך ליתן נמוקים להעדרו הקצר – שעליו להזדמן עם מיאר־כהן בציריך לשם בירור־דברים חשוב.
כבר פעם אחת זעזעני סירובו לבוא לעיר קוֹ, כשקראתי לו לשם ענין היהודים(!). אל נכון היה משתומם, כשבעל־מחזות־השעשועים, הפיליטוניסטן, בקש לדבר אתו על ענינים רציניים. ועתה, המאמין, הוא כבר? המרגיש הוא בכל מלה שאני כותב, שיש לי לומר לו דבר־מה חשוב, מכריע?
אין לי צורך ביהודים העשירים – אבל יש לי צורך באנשים! לעזאזל, אלה הם יקרי־מציאות! זה היה המשבר, שהביא עלי ידידי הישר. רגע אחד התיאשתי מן האפשרות, למצוא בין היהודים אנשים. אך התגברתי על המשבר, עוד לפני התקבל מכתבו התגברתי עליו, כי מתבונן אני אל סבלות אחינו בכל הארצות בשים־לב ובכל יום. מאמין אני, שלחץ כזה מוכרח להפוך את הפחותים שבפחותים לאנשים. עד עתה חסרה היתה התכנית. והנה נמצאה התכנית!
הנני מדבר את דברי בענוה גמורה. מי שמתכון בדברים כאלה לטובת עצמו, אינו כדאי שיתעסק בדברים כמו אלה.
יביא נא את מיאר־כהן לציריך ויבוא בעצמו שמה! אני יוצא מכאן ביום ה' או במוצאי־שבת, ולמחר אני מגיע שמה. אני נותן לו רשות לשלוח למיאר־כהן את המכתב הזה, אם הוא מהַסֵס. אולם אם מהסס הוא, הרי אין הוא מה שכבודו צִיֵּר לפני.
את ענין ב… אני לוקח על עצמי, וכ' יכול לאמר לו זאת. אני מכיר את הירש. ואם אכתוב לו מלה, מובטחני שהוא יתן את הדרוש תומ"י. ברגע זה אמנם נמתחו קצת היחוסים ביני ובין הירש, כי לפני זמן־מה אמרתי לו במכתב מלים קטיגוריות אחדות, שהן למעלה מכח סבלו של אדם זה, הרגיל מעודו בקבצנים, במלחכי־פנכא ובכל מיני תבענים בני־טובים. אף־על־פי־כן אין ספק, שהוא יתן בלי פקפוק את הכסף הדרוש, אם אדרשהו בשביל ב…, כי יודע הוא היטב, שאין אני מסוגל לבקש דבר בשביל עצמי. אבל גם בלי הירש יעָשֶה בשביל ב… הכל, יסמוך נא עלי בדבר הזה. אמנם מכיר אני את ב… רק מן הצד הבלתי־נעים של תִּפלוּיותיו, אבל די לי בזה, שכבודו חושב אותו לנחוץ.
דרישות־שלום מקרב לב, אני מחכה להבטחתו ע"י טלגרמה והנני
הנאמן לו באמת
ת. הרצל.
21 ביולי
טלגרמה אל גידֶמן:
תודה על המכתב הטוב. ישאל מיד בטלגרמה למקום־ישיבתו של מיאר־כהן. שלשתנו מוכרחים להזדמן בסוף השבוע הזה, אפשר בציריך. בבקשה להתכונן לנסיעה. השאר במכתב. שלום
תיאודור.
22 ביולי
בבית־השֵכָר האוסטרי נגש הרשקוביץ (Hercovici) אל שלחני. נתתי לו לתאר לי את מצב יהודי רומניה. זועה. ארבעים רבבה יושבים בארץ. רוב המשפחות מאות בשנים, ואין להם עדיין זכויות־אזרחים. כל אחד מוכרח לבקש את זכות־האזרח ממועצת־הממלכה, אחרי שמלא את חוק־עבודתו בצבא, ואפשר לדחות את בקשתו בהצבעה חשאית
למן 1867 התרחשו רק עוד שני מקרי־פרעות גדולים ביהודים. את הפרעות בגַלַץ ראה ה. בעיניו. מאות יהודים נרדפו ע"י חילים ונדחפו לתוך הדָּנוּב, באמתלה: עליהם לעלות על האניות האוסטריות. האניות לא רצו לקבלם, וכן טבעו בנהר. אי־אפשר גם לדעת את מספרם המדויק.
מזמן לזמן שודדים אותם האכרים.
גם פרנסתם של היהודים לקויה מאד. שלשה למאה הם בעלי־מלאכה, יתרם תגרנים כולם, והמשכילים הם כמעט בלי יוצא מן הכלל רופאים.
הסוחרים סןבלים מעסקים רעים. בתי־מסחר ישנים מתמוטטים, רשימות פושטי־הרגל מלאות שמותיהם. נוסף לזה, חושבים את הכרזות פשיטת־הרגל שלהם למעשה־תרמית – בכל המקרים! – ושמים את הנהרסים ממעמדם בבתי־כלא. בצאתם לחפשי הרי הם אביונים מרודים.
רבים גם נודדים מן הארץ, לארגנטינה וכו'! אבל רבים מהם שבים, (אכן, אינם מוצאים עוד שם את הבית, אשר אויתי להם!).
טפוס היהודים ברומניה הוא חזק, אומר ה. טוב, טוב.
22 ביולי
פַּנְגְלוֹס: “הטוב שבעולמות!”
“נַעַבְדָה נא בלי מחשבות רבות, אמר מַרְטִין, זהו האמצעי היחידי לשאת את משא החיים”.
(פרק 30, סִכּוּם)
“טוב מאד, אמר קַנְדִיד, אבל ראשית כל נעַבד את גננו”.
(שם, ווֹלטיר, קַנדיד).
22 ביולי
לחקר נפש־העם.
ב“טַוֶרְן רוֹיַאל” ישנם כמה מנהלי־עסק, שבאמת אינם אלא רבי־מלצרים. דבר מחוכם! כשרב־מלצר כזה, שאינו לובש מעיל־מלצרים, מגיש לאורח צלחת, רואה בזה האורח שימת־לב מיוחדת והוא נהנה. מבשרי חזיתי זאת. כן יש גם לשַמש את המהגרים ב“שימת לב”. היהודים הם רעבי־כבוד – בתור בזויים! – ובזה יִנָהגו.
23 ביולי
כינין פּרוֹפִילַקְטִי!
חלוקה רשמית ובליעה ב“שוּרָה”. יום־יום מוכרחים לבלוע את הכינין בפני משגיחי־הבריאות.
שמירה מעולה על הבריאות בדרך ובמקום.
דרך מחוזות קדחת יש לעבור בחפזון יש לעשות שם עבודות של מסלות־ברזל, כבישים ונִקוזים (בבצות) ע"י ילידי בארץ הרגילים באקלים. באופן אחר ינֻפְּחו המתים והשפעתם תהיה רעה על אלה המתיראים בלאו־הכי מפני המים הנָדים ומפני הנעלם. אסירים ותיקים אינם יוצאים ברצון מבית־כלאם. יש למשכם ולדחפם ולהסיר כל מכשול מלפניהם ומתוכם.
23 ביולי
אין לשַׁחֵת דברים על אוזן כסילים!
אבי־זקני הַשֶׁל דיאַמַנט היה איש חכם. הוא אמר: הזהר מלנַשק לבתולה מכוערת!
האזהרה היא לכאורה מיותרת, כי אין תענוג בכך. אבל הכונה היא: אין לנשק את המכוערת מתוך חמלה, או מתוך תקוה לנאמנות – כי סופה להתגאות ואז לא תפטר ממנה.
23 ביולי
חשבתי למנוע את הרוֹכלות ע“י הגבלות חוקיות והפרעות מצד השוטרים (שלילת זכות הבחירה האקטיבית וכדומה). דבר הנחשב רק במדינות אירופה כעריצות, כדחיפה לתוך המים, מעין המהומה בגַלַץ. אבל אנו לא נדחוף ע”י כך את הרוכלים לתוך המים, כי־אם על הקרקע המוצקה!
איך יושג הדבר? ע"י מַתַּן הבכורה לבתי־מסחר גדולים (אַ לַא לוּבְר, בּוֹן־מַרְשֵׁי).
עיקר: את המזיק יש להשמיד ע"י מתן סיוע להתחרות!
מתן הבכורה ללוּבְרים לא יהיה, כמובן, בלי כל תנאי. הקבלן מוכרח להבטיח מראש את ההשתתפות ברוחים, את הקצבה לעת־זקנה ואת חנוך ילדיהם של העובדים אצלו (במדה, שלא יהיו בשביל על אלה חוקים של הממשלה).
תעשיה בהמון ומסחר בהמון מוכרחים להיות פטריארכליים.
הקבלן הוא הפטריארך.
יש לעיין בדבר, אם טוב לקבוע את הסדרים האלה כחוק בלתי־אמצעי.
או אולי יש גם כאן לנהוג פוליטיקה אמצעית, ע"י מתן־כבוד לפטריארך בדרכים שונות.
נקל לעבור על חוקים מאשר על מנהגים.
אפשר צריך לקשר שניהם יחד: מינימום של הבטחת פקוח לעובדים (מפני אוהבי־הבצע וחסרי רגש־הכבוד) ופוליטיקה אמצעית, כדי “לאַמֵץ את המאמצים”.
23 ביולי
למחרחרי־הריב, למשַׂנאים ולנרגנים:
במשך עשרים השנה הקרובות אין לנו פנאי לריבות בינינו, הם יבואו אחר־כך. לפי שעה, מי שרוצה לריב ויש לו אומץ־לב לכך, ילחם באויבינו.
על אנשי־הריבות יש להכריז כעל אויבי־המדינה. נסגיר אותם בידי המשטמה של עמנו.
23 ביולי
בירתנו, בית־אוצרנו, תשכון במקום שהרים סוככים עליו (מבצרים על הפסגות), על שפת נהר יפה, בקרבת יערות.
יש לשים לב, שהמקום יהיה מוגן מרוחות, אך לא עֵמק־שמש מוקף הרים, אך לא קטן מדי.
בעד ההתפתחות ההִפֶּרְטְרוֹפית של העיר יש למנוע ע"י זֵר־יערות, שאסור יהא לבָרֵא אותו. נוסף לזה, פזור מוסדות החנוך וכו'.
23 ביולי
בעת הסעת האנשים יש לשמור מתוך אהבה על הרגלי המקום.
כעכי־מלח, קהוה, שֵׁכָר, בשר, שהורגלו בו וכו'. בכל אלה אין לזלזל.
משה שכח לקחת ממצרים את סירי־הבשר. אנחנו נזכור זאת.
23 ביולי
הסעת בתי־המסחר הגדולים נותנת מיד את כל הסחורות הנחוצות ושאינן נחוצות, ועל כן תִּוָּשַׁבנה הערים במשך זמן קצר.
23 ביולי
אבטונומיה גמורה לקהילות בעניני דת. כאן ישחקו להם הפטפטנים בפרלמנט כנפשם שבעם.
אבל רק בית־נבחרים אחד, שגם הוא אינו יכול להפיל את הממשלה, ובידו רק למנוע ממנה את האמצעים הפרטיים. די בזה בשביל ההשגחה הצבורית.
בית־נבחרים זה מתמַנה שלישיתו ע“י הנסיך עפ”י הצעת הממשלה (לכל ימי חייהם, כי בירושה עובר רק היחוס והקנין).
שליש אחד נבחר ע“י האקדמיות, האוניברסיטאות, בתי־הספר הגבוהים לאמנות ולתכניקה, ע”י לשכות המסחר והתעשיה.
ושלישיתו בוחרים חברי־העיריות (בדיקת המנדטים ע"י בית־הבחירות), ואפשר המחוזות עפ"י רשימות.
הנסיך ממַנה את הממשלה. יש לעיין, איך לעשות סְיָג לשרירות־לבו של הנסיך. הואיל ובית־הנבחרים אין בכוחו להפיל את הממשלה, אפשר שהנציב יקיף עצמו “גלמים”. אפשר ששִׁלוּש זה של בית־הנבחרים יספיק לעצור בעד הקלקולים של פַּלֵי בּוּרבּוֹן ואפשר היה לתת לבית־הנבחרים את זכות הפלת הממשלה.
לעיין עיון יסודי ולהמָלך ביודעי חוקי המדינות.
23 ביולי
אם היהודים יִכָּנעוּ למשטר הקבוע מראש?
הדבר פשוט מאד: מי שרוצה להתאזרח מוכרח להשבע שבועת־אמונים למשטר הזה ולהשתעבד לחוקים. ההתאזרחות חפשית, אין אונס.
24 ביולי
מגידמן הגיע מכתב מגוחך: אינו יכול לנסוע מפני “מיחוש קיבה”. האם שוב טעיתי במכתבו הטוב? רוחו־הרעה, שגרמה לי קורת־רוח, באה לו מכֻּפְתַּת־פלפלין כבדה מדי?
אולם למחר הבטיחני טלגרפית מכתב. אחכה ואראה מה יביא לי זה.
24 ביולי
בֶּר היה כאן.
דברתי אתו ארוכות על “בֶּריט”. חומר זה מאפשר בנינים מהירים, ממלא מקום מֶלֶט בין דבקי הלבֵנים, אפשר להשתמש בו גם לקִשור לבני־זכוכית, שמשתמשים בהן באמריקה. בתים כאלה – מִבְנֵה־ברזל, לבני־זכוכית – אפשר לבנות במשך שני חדשים והם מוכנים לדירה. ה“בריט” מתיבש במשך יומַים. ומראה הבתים נאה מאד, עם לוחות־בֶּריט בחזית. בריט תעָשינה גם המצבות בגנים הצבוריים, ולאלתר.
האמיתי, המונומנטלי יבוא אחר־כך.
לבֶר יש מחשבות על רצוף הרחובות.
24 ביולי
הייתי רוצה בערים רִצוף בגלילי־עץ. והרי את הרחובות נכונן אחרת, ממה שנהוג בערים הישנות. מלכתחילה נבנה אותם חלולים, נשים בחָלָל את הצנורות הדרושים, חוטי־הברזל וכו'. ובכן לא נצטרך אחר־כך להרים את הרִצוף כדי לפתחן.
24 ביולי
בֶּר יסע אתנו באנית־הכבוש.
באניה לסעודה – סמוֹקינג. וגם שם גֵהוּץ, מהר ככל האפשר.
הרעיון שבדבר: אל יהא ליהודים הרושם, שהם הולכים המדברה.
לא נדידה זו נעשית בקרב התרבות. אנו נשארים בתוך התרבות בעת מסעינו.
הן לא מדינת־בוּרים חפצנו, כי־אם ויניציה.
24 ביולי
בקביעת המשטר, שתהיה לו רק הגמישות הקלה של חבל־גומי כעבי הזרוע, יש להשגיח, שהאריסטוקרטיה לא תתקלקל עד לידי עריצות וזדון־לב. היחוס העובר בירושה אינו האריסטוקרטיה שלנו. אצלנו יכול כל אדם גדול להיות לאריסטוקרט. (הכסף הוא צֶנזוס טוב, אם ברור הוא שנרכש בדרך ישרה).
יש גם למנוע בעד פוליטיקה של כבוש בעתיד. יהודה החדשה צריכה למשול רק ע"י הרוח.
25 ביולי, בערב
מגידמן נתקבל שוב מכתב רפה. אני משיב לו:
ידיד נעלה!
ברשותו נחזיק בנוסח־פְּנָיָה זה. מלבד העונג והכבוד יש לו היתרון, שבו יכול אני להביע לו בכל יראת־הכבוד את דעתי ברור. לא אתעכב על הסתירות, שבין מכתבו מיום 17 ובין זה מיום 23 ח"ז. פעם הוא “נמהר־לב כטֶל”, ופעם מלא זהירות מופרזה. כך אי־אפשר.
הן אין חפצו לתנות עמי “אהבים”, כאשה המְגָרָה תחילה ומסרבת אחר־כך.
בענין היהודים אינו יודע לצון.
כמובן, שהוא אינו יכול לדעת מה חפצי.
ומדוע איני אומר לו את חפצי? אם רעיוני הוא נכוח, כלומר, פשוט ונוח להתָּפש, הרי צריך שאוכל לבטאו במשפטים אחדים. וגם יכול אוכל לעשות זאת, אדוני הדוקטור אהובי; אך לא חפצתי. כי לא רק ברעיון לבדו תלוי הדבר, כלומר בפועל־יוצא ההגיוני, שכל רעיון עולמי מוכרח להשתעבד לו, אם אינו רוצה להיות רעיונו היתום של מטורף או רעיון של גאון, שהקדים לבוא כמה דורות. קרוב לודאי שאין אני מטורף, ולדאבוני ודאי שאיני גאון. הנני אדם מתון ועומד איתן בתוך החיים: על כן בקשתי ממנו – אם עוד יזכור זאת – להביא אתו אל קוֹ אדם סוחר. לא הרעיון הסופי הוא, אפוא, העיקר, כי־אם השלשלת הארוכה של הנמוקים. והנה כדי לכתוב פרשת־נמוקים זו, שהיא פסיכולוגית־לאומית, כלכלית־לאומית, משפטית והיסטורית, דרושה היתה לי עבודת־פרך של כמה שבועות. את כל זה איני יכול לדחוק לתוך מסגרת של מכתב, מבלי לקצץ את ידיו ואת רגליו. הן רוצה אני לפרש ולא לסתום את עצמי.
ידידי כאן לא הבין אותי. הבי נאשם? מי יודע? כששאלתי אחרי בקרתו: “ואיך מתאר לו הוא את העזרה” ענני: “היהודים מוכרחים לעבור לסוציאליות!” לדעתי, הרי זו תהיה אותה השטות כמו הסוציאליות עצמה. הוא גם אמר, שיש להרוג את האנטישמיים, מה שהוא בעיני גם לא נכון וגם לא נִתָּן להתגשם.
העודנו מאמין אמונה עורת, שידידי צדק ממני?
הוא ישאר בכל־זאת ידידי, כשם שגם כבודו ישאר, אקוה, ידיד לי, אם גם לא יבין אותי; כשם שכל היהודים הטובים הם ידידי.
רק מן הסמרטוטים, הריקים והנבלים, עם כסף ובלי כסף, איני רוצה לדעת מאומה.
יהא לבו סמוך ובטוח, שאני יודע להעריך את דאגתו הידידותית לשאלת קיומי. אין כל סכנה לקיומי ולפרנסת בני־ביתי. כמדומני, שאין הוא מעריך נכונה את יחסי לנ. פ. פ. (Neue Freie Presse). בכל שעה שאני רוצה, יכול אני לעזוב את העתון, מבלי לגרום נזק לעצמי. כן, אילו בקשתי אחר־כך משרה טובה, כדומה לה, בעתון אחר, ודאי שלא הייתי מוצא. אבל אם אלך משם, אהיה למנהל עתון, כלומר, עתון שלי. כך הוא הדבר.
ובעצם איני חושב בזה עכשיו. הנני רוחש למוציאי־העתון אותה הידידות, שהם רוחשים – כפי שאני מאמין – גם לי. ביחוד הוגה אני חבה עמוקה לבַכֶר, אף כי מעטים הקשרים בינינו. הרי זה אדם!
אין כל נגוד בין תכניתי ובין הנ. פ. פ.; ואם לא אראה דרך להוציא את הדבר לפועל, אפרסם בנ. פ. פ. את רעיוני בצורת האגדה, שעליה ספרתי לו במכתבי האחרון.
השקט לבו?
אבל עדיין אין זאת אגדה, ואין בידו, כמו ביד מ. כ., לעשותה לכך. אולם רוצה אני בכל לבי להמָלך בו, לשמוע את פרכותיו, ואחרי־כן אראה מה עלי לעשות.
הוא ישפוט על רעיונותי ואני אשפוט על רעיונותיו – זוהי תכלית התוַדעותנו. התודעות זו יכולה להיות בכל מקום שהוא רוצה, רק לא בוינא והסביבה. לזאת אני מתנגד בהחלט.
לדידי – בלינץ. אבל שם עוד לא נועדו מעולם שלשה זרים בבת־אחת. בבירת־אנטישמיים זו נעורר יותר מדי תשומת־לב. האין רצונו לבַכֵּר בשביל הראיון את עיר־הזרים זלצבורג? החלוק בזמן ובכסף הרי קטן מאד. בזה גם נגרום משהו קורת־רוח למיאר־כהן.
על־כן חשבתי מתחילה על ציריך.
אכן היה לי עוד נמוק אחר, ברצותי להתודע אתכם עוד מחרתים. כי הנה עושים עתה היהודים בברלין דבר, שאינו לפי רוחי. קויתי, שבְּאִם יעלה בידי להוכיח לוֹ את צדקת מחשבותי, אוכל לפעול מה מיד על־ידי מיאר־כהן. הרי זה ענוי, כשאינך יכול לתקן מעוות, שאתה מכיר בו. אולם בתולדות־היסורים של עמנו אין חשיבות לעוד משגה, אִוֶלֶת או אִחור.
עליו לשלוח את ההזמנה בשביל מיאר־כהן ללינץ או לזלצבורג. אני איני יכול לעשות זאת, ואני סומך עליו, שיעשנה במהרה. יבקש נא את האדריסה אצלך בלוך, באיזו אמתלא שהיא. גם בלוך אינו צריך לדעת כלום על התודעותנו. מסביב למועצה זו תהי דומיה.
במוצאי־שבת אני יוצא מכאן, ביום ב' אני באוֹסְזֵי (שטַיֶרמַרק), וילָה פוּכס.
אל נא יתמהמה, אדוני הדוקטור האהוב! אל־נכון הוא כבר תאב לדעת, מה יש בפי.
יכתוב נא למיאר־כהן תיכף ומיד. באמרי שאיני מכירו, כונתי: אין לי שום ידיעה עליו, איני יודע את מראהו וכו'. אל יהיו בעיניו הדברים מגוחכים, הרי זו הדרך לסגנון־מכתבים אמיתי. המכתב הוא הקול הקורא את הרצון; ועל־כן צריך שאדע בקירוב את דמות נושאו של הרצון הזה, שאם לא כן אגשש באפלה ואכתוב מכתב מבולבל, ז"א, שאינו עלול לעורר את רצונו.
בבואי לחבר את האגרת אל הקיסר הגרמני, הסתכלתי בעיון רב בכמה תמונות שלו, קראתי מתוך בקורת את נאומיו, בחנתי את מעשיו. יהא סמוך ובטוח: אם אשלח אליו את האגרת, אתפסהו למן הרגע הראשון בלבו, ולא ישליכנה לתוך הסל.
כי לא פטפטן אנכי, ומבזה אני את מַרבי־הלהג. הפיוט אינו בשבילי אלא צורה, כתב־ציורים בקוים גדולים, המשמש, ככתב־סמנים דל ופשוט זה תחת עטי, להבעת מחשבותי. כשלמדתי את הכתב הגדול, לא ידעתי, כמו בילדותי כשלמדתי את הכתב הקטן, מה התועלת אפיק ממנו. עתה אדע.
יניח אפוא לבורים ולשוטים, שיחשדו במשורר. בעצם השירה אין עדיין שגעון; חשוב הרעיון, שאדם מצַיֵר בכתב הגדול. אם זה בריא וברור הנהו, יהא הספק לצחוק. ובעל הספק יכול גם לעשות את עצמו לטרַגי, כי יחד עם הרוח וההצלה בשביל אחיו הוא דוחה ומפיר את הרוח וההצלה בשביל עצמו.
והרי רב יותר השגעון, לעמוד ולראות בשריפת הבית, מאשר להחיש שמה מכונת־כִּבּוּי מודרנית. וזאת אחפוץ לעשות.
יכתוב אפוא תיכף למיאר־כהן מכתב נאה, כמו זה שמיום 17, ולא כמו זה שמיום 23. מקוה אני, שמיחושו כבר עבר בשלום. אם קשה לו ברגע זה, לכתוב למ. כ. מכתב, המבאר את ההכרח שבנסיעה לזלצבורג (יותר טוב מלינץ, כאמור), ישלח לו את מכתבָי. חוץ ממ. כ. אין שום אדם רשאי לקרוא את המכתבים, והוא רק מפני שאני רוצה לספר גם לו הכל.
אם יש לי שוב קדחת־לידה? שואל הוא. אין זו לשון של רופאים. קדחת זו תבוא רק פעם אחת, רק סמוך ללידה. היא באה לי, מפני שעיפתי כל־כך מעבודה, שבועות רצופים כתבתי, מלבד עבודת יומי, למן ההשכמה ועד שעה מאוחרת בלילה את הפרטים, ורק אחרי־כן, מתוך עיפות, צרפתי את הפרטים למהלך־מחשבות מסודר ובנוי על מסקנות־הגיון חזקות כברזל.
והנה בא הידיד, שלא הבינני לחלוטין.
עתה מוכן הכל, זיבת־הדם נפסקה, הרֶחֶם שב למקומו ולגָדלו הרגיל. הסכנה עברה אפוא.
היודע הוא, איכה התגברתי על תקיפת־הספק? שוב על־ידי עבודה. שוב עבדתי כל היום בפרך, בשביל העתון וגם בשביל עצמי.
שלום לו! אני מחכה לקבל באוסזי את ההזמנה הקרובה לזלצבורג (ורע מזה, בלינץ) ליום 5, 6, או 7 באוגוסט. פַבִּיוּס בושש לצאת לקראת איביו, לקראת אוהבים אין להיות “קונְקְטַטוֹר” (פקפקן).
ד"ש מקרב לב
הנאמן לו
שלו ת. הרצל.
26 ביולי, אחה"צ
לפני רגע עברתי בחוץ בעגלה של הירש. אני כותב אליו, אף כי בנפש סולדת. אבל הדבר יכול להביא תועלת.
אדוני הנעלה!
זה עתה עברנו איש על רעהו. מכאן אני מעלה בחריפות, שהוא נמצא כאן. אני גופי נוסע מחר בערב לאויסטריה. אפשר, שזמן רב לא נהיה במקום אחד. הרוצה הוא לראות את תכניתי המעובדה? מובן מאליו: מבלי שיפסיקני שוב.
ביום 6 באוגוסט יש לי בזלצבורג ראיון עם שני יהודים בני־חיל, אחד בן־וינא והשני בן־ברלין. רוצה אני להראות להם את אגרתי אל “הרשע” לפני השלחה. רוצה אני לשמוע עצה מפי אנשים זקנים אלה, אם אין למחוק איזו פרטים, העלולים להזיק ליהודים.
אם רצונו להיות בין אנשי־סודי, יכתוב לי מלה, ואבוא אליו לפני נסיעתי לשעה קלה.
אם לאו – לאו.
בהוקרה רבה
הנאמן לו
הרצל.
27 ביולי
הירש לא השיב.
אני כותב לי את מכתב־הפרידה הבא, שאשלח לו, אפשר, מחר מבזל:
אדוני הנעלה!
מזלם הרע של היהודים גרם, שאינו רוצה לקבל ביאורים.
ראיתי בו כלי מועיל לתכלית הנעלה, ע"כ הפצרתי בו, שלא כהרגלי.
האגדה שמפיצים עליו, בודאי בשקר יסודה. אומרים, שהוא עוסק בענין היהודים בדרך של ספורט. כשם שהוא מריץ סוסים, כך הוא מניד יהודים. כנגד זה אני מוחה בכל תוקף. היהודי אינו כלי־שעשועים.
לא, לא, לא הענין נוגע אל לבו. הענין הוא טוב, ואני האמנתי רגע.
ע"כ היטבתי לעשות, שכתבתי לו בפריז עוד פעם, והוא לא כבדני בתשובתו. עתה אין עוד כל מקום לטעות. בודאי אמר לו איזה חמור, שאין אני אלא בעל־הזיה נעים, והוא האמין לו.
בדַבר אנשים על ענינים חשובים, אין דרכם להשתמש במליצות נעימות. בזה ימצא ביאור, אם פגעתי בו בדברי הקשים.
ובכן אומר לו שלום
בהוקרה רבה הנאמן לו
דר. הרצל.
27 ביולי
והיום אני עוזב את פריז!
אחד מספרי־חיי בא לידי גמר.
ספר חדש מתחיל.
מה הספר?
29 ביולי
בדרך נמלכתי בדעתי ולא שלחתי את המכתב להירש. אפשר שעוד יעלה בידי כעבור זמן למשכו לתוך הענין. עלי לבטל את התמרמרותי ואת אהבת־עצמי מפני המטרה. אף גם קבלתי ממנו מכתב, שנשלח אחרי, שבו הוא מתנצל על נסיעתו הוא. בשלהי סתו רוצה הוא להוסיף דבר אתי בענין הזה. בשלהי סתו! סוף דבר!
29 ביולי
Zell am See.
מן ההכרח לטהר את הכסף.
29 ביולי
עבוד האדמה יושג ע"י אריסות־למחצה עם אשראי־במכונות; אחרי תקופה קצרה (בערך, שלוש שנים) עוברת האריסות־למחצה לקנין פרטי. בעד המכונות מסלקים בשיעורים. אחר־כך יהיה מס הקרקעות. בחירת הנסיך (לכל ימי חייו).
מיד אחרי פטירת הנסיך (או אחרי הפָּסלו מסבת שגעון או מעשה מגונה), במשך כ"ד שעות, בוחרת על קהילה בוחר אחד. על הבוחרים האלה להתאסף, במשך הזמן המספיק כדי להגיע מקצה הארץ אל הבירה, במקום־הבחירה. מקום־הבחירה מין וֶרְסַי, כדי שהבחירות לא תהיינה תלויות בשוק.
הקונגרס מתנהל ע"י נשיא בית־הנבחרים, המנהל גם את כל ההכנות הצבאיות וכו'.
הבוחרים אינם צעירים, אבל קולותיהם בבחירת הנסיך שוים בערכם. את מהלך הבחירות, עם בחירות מצומצמות, יש להמשיך, עד שיושג רוב של שני שלישים.
במשך הזמן “שבין מלכא למלכא” משגיח נשיא בית הנבחרים על ראש המיניסטרים.
חיָלים מקבלים את זכות־הבחירה הפסיבית רק אחרי שנחו משירותם, לפחות שנה אחת.
29 ביולי
Zell am See: קובת רחיצה. הכתלים מצופים כתובות אנטישמיות. כמה מהן נענו או נמחקו ע"י נערי־יהודים מרי־נפש.
נוסח אחד:
"אֵלִי, שְׁלַח אֶת מֹשֶׁה שֵׁנִית
לַנְחוֹת אֶחָיו הָאֲסַפְסוּף
אֶל אֶרֶץ הַבְּרָכָה.
וּבִהְיוֹת כָּל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה
בְּלֵב יַם סוּף,
אֲזַי, אָדוֹן, סְגֹר אֶת הַצָּמִיד
וּמָצְאוּ הַנּוֹצְרִים מְנוּחָה תָמִיד".
2 באוגוסט
אוֹסְזֵי.
בימים האחרונים חליפת טלגרמות תכופה עם גידֶמן.
מיאר־כהן היה בוינא. הראיון צריך היה להיות בקרב הימים בזלצבורג. גידמן מראה חריצות טובה ומסירות. מאמין אני, שמצאתי בו את העוזר הנכון.
חבל שלא יכול היה להשיג את מיאר־כהן בשביל הרעיון, כי עליו לנסוע לפוזן “בגלל איזו אֶמִיסִיָה”.
הלואי שלא תהא זו הארגנטינית!
אני משיב לגידמן כדברים האלה:
ידיד נעלה!
אל־נכון הייתי משלה את נפשי על אבני־הנגף שבחיי המציאות, אילו האמנתי, שהכל יתמלא, או יכול להתמלא, לפי משאלת הלב.
רק הסכלות, הפחדנות ורוע־הלב של אחי־לגזע עלולים לרפות את ידי. אולם רוצה אני לעזור גם את הלקויים במובן הרוחני והמוסרי.
ואם עיני אינן מטעות אותי, מוצא אני כבר בכ' עוזר בן־חיל, ואם טרם ידע מה חפצי. יתן רק אמון בי, ידידי החביב והמכובד! ראה יראה מה רם ונשא הוא הדבר, שאני קורא לו להשתתף בו.
בקבלי אתמול את הטלגרמה שלו, שמיאר־כהן לא יבוא ועל־כן לא יבוא גם כב', חרה לי קצת, אך לא ביותר. חרה לי בעצם על העובדה, שעוזר, אשר בטחתי בו, איננו נמצא לי.
אחר־כך יצאתי. בדרך שמעתי בעברי אנשים מסיחים במאורע קטן, יום־יומי: לפני רגע היתה במקום־הטיול התנגשות קלה, שבה קרא מישהו “יהודי חזיר!”
מאורע זה נשנה, כנראה, יום־יום באלף מקומות שונים בעולם. כב' יודע זאת כמוני.
והנקל לו לשער בנפשו, באיזו מרירות־לעד אני שומע זאת, בעת מחשבתי הסגורה נושאת בקרבה את הישועה. מחשבה זו לא תצא מלבי, בטרם יבוא הרגע הנכון, שאני מחכה לו בקרירות ובקשיות הדרושה.
אולם מכתבו שהגיעני היום פותח לפני שוב פתח־תקוה, שאין אנו צריכים להתיאש ממ. כהן. אני מציע לו בזה הצעה חדשה ואבקש ממנו למסרה למ. כהן. הכבוד שאני רוחש לעצמי אינו מרשה לי לכתוב אליו, טרם כתב הוא אלי, כי מכתבי האחרונים אל כב' היו מכוונים בדרך בלתי־ישרה גם אליו.
שניכם, גם כב' וגם מ. כ., משערים השערה מוטעית, אם חושבים אתם, שאני רוצה לשלוח אל הקסיר הגרמני בקשת־חסות. כל הטעויות ממין זה נובעות מתוך שאתם רוצים לנחש, מה שבדעתי להודיע לכם רק בעל־פה וברוב נמוקים.
סבלנות! סבלנות אך לא התמהמהות, ידידי המכובד!
כיון שמ. כ. נכון להיות עמנו בעצה, אך יש לו עכובים, עלינו לעשות לו הנחות. הצעתי היא איפוא, שנקבע עמו ראיון חדש. ראיון זה יכול להיות בציריך, אף כי אינו מוכרח להיות שם. לדידי, במינכן, בפרנקפורט, באיזה מקום שהוא ובאיזה יום שהוא – אבל על־כל־פנים במשך השבועים הבאים. כבר ידוע לו, מה חושב אני להתחיל כאן באוסזי, אם לא אמצא לי עוזרים מן היהודים. לא אשמתי תהא זאת, אם יתנוני ללכת לבדי ולהכשל בשגיאות מספר, שאפשר להמלט מהן ע"י התיעצות. כלל תכניתי נכון הוא, בזאת לא אטיל אף ספק קל.
על סַלו חדלתי לחשוב זה כבר.
יואיל נא לשלוח לי את מאמרו של מ. כ. ב־Wochenschrift. מן המועיל הוא, שאנסה להכיר מתוכו את מבנה רוחו.
אני מחכה לידיעות בקרוב ודורש בשלמו.
בהוקרה לבבית
שלו ת. ה.
4 באוגוסט
דברתי עם עורך־דין וינאי.
הוא אמר: מי שאינו הולך אל אספות־הבוחרים, אינו חָש שום דבר.
העם מתמרמר בראש וראשונה נגד הליברלים. קוראים הידד ללוּאֶגֶר והידד לפְרִיבְּאֵייס (זוהי מועצת־הנציבות, הממלאה עתה את מקום מועצת־העיר, שנדחתה).
חויתי לעורך־הדין דעתי, שדחיה ארעית זו של החוקה, אם תוכל להשָנות עוד פעם פעמים בלי מלחמה, תוביל לבטולה הגמור של החוקה. ואחריה תבוא חוקה מתוקנת, או גם חדשה, שליהודים לא יהיה חלק בה.
אחר־כך דברתי עם שני דוקטורים מפֶּסְט, שראו בזה פלאי־פלאים, איך הונגריה יודעת להחזיק את היהודים.
הסברתי להם את המִּדְחֶה הנורא, שיהודי הונגריה עושים, ברכשם להם את קרקעות הארץ. כבר יש בידם מחצית הנכסים שאינם־נדים. לכבוש כזה על־ידי ה־makk־hetes zsidό לא יוכל העם להסכים ימים רבים. רק באַלמות של כוחות זַיִן יכול מעוט נִכָּר, שהוא זר לעם ומשולל תהילת היַחַש העתיק, להינות מיתרונו של רכוש כזה.
ואולם היהודים היו, כידוע, ההיפך מיחש מהולל כזה, עוד לפני זמן קצר.
הממשלה הליברלית, המיוסדת על פיקציות של בחירות ועל קומבינציות, יכולה להמָּחות במחי־יד אחד, ואז יקומו בהונגריה בקרב הימים צורותיה החמורות ביותר של האנטישמיות.
4 באוגוסט
החָרָט ק… באוסזי!
בשנה שעברה שמחתי בראותי בבית מנגד את חָרַט־העץ היהודי. חשבתי, הנה “הפתרון”.
השנה שבתי. ק… הגדיל את ביתו, הוסיף עליו מרפסת־עץ, הכניס אורחי־קיץ, אינו עובד עוד בעצמו. בעוד חמש שנים יהיה לאדיר־הרכוש במקום, והכל ישנאוהו בגלל עשירותו.
וכך נוצרה השנאה ע"י האינטליגנציה שלנו.
5 באוגוסט
מגידמן קבלתי מכתב, שיש בו קורטוב של אירוניה. אני משיב:
ידיד נעלה!
כמובן, שרשאי הוא לחשבני כגינרל של אופיריטה. הערה זו מלמדתני שמלכתחילה צדקתי, בחשבי את המשא־והמתן בכתב למחטיא את המטרה. ואני שומע לעצתו וכותב עוד היום למ. כ. ישר ושואלו, אם רוצה הוא להזדמן עמי במינכן או במקום אחר. לאחר ששנינו נקבע את הראיון אשאל את כ' בטלגרמה, אם רצונו לקחת חלק בו. אם יוציא את עצמו מן הכלל אצטער על כך, ואפשר שאחר־כך יצטער גם הוא.
מאמרו של מ. כ. הוא טוב. אבל מה בצע בהתפלספות? בשאלה זו יש לומר: primum viverel deinde, ־ לדידי, אם אי־אפשר בלי זה, שם philosopharl.
בדרישת שלום מקרב לב
הנאמן לו באמת
ת. ה.
מכתב אל דר. היינריך מיאר־כהן מיום 5 באוגוסט:
אדוני הנעלה!
ד“ר גידמן כתב לי וספר לי על אודותיו. דומני. שידועים לו גם המכתבים שכתבתי אל ד”ר גידמן. ובכן אוכל לקצר. היש את נפשו להזדמן עמי באיזה מקום שהוא במשך השבועַים הבאים? את בחירת המקום אני מוסר לידו. במאד מאד הייתי רוצה, שד"ר גידמן יקח חבל בשיחתנו. כפי שנִּכר מכתלי מכתביו, קשה יהיה להניעו לנסיעה גדולה. למינכן אפשר היה אולי להביאו. לעת־עתה עלי לבקשו, שיאמין לי כי אמנם דבר נכבד בפי. וכן אכיר מתוך רצונו להקריב לענין היהודים נסיעה קטנה, שהוא האיש, אשר אוכל להודיעו את מחשבותי ואת תכניותי “קודם המכתב”.
מה חפצי אגיד לו רק פה־אל־פה, או שלא אגיד לו כלל. פטפוט שבכתב רע עלי כפטפוט שבע"פ. לא יהיה מן המועיל לדרוש ממני, שארמוז לו תחילה איזו רמזים. רק את טעותו, שגידמן הראה לי עליה, רוצה אני לתקן מיד: איני חושב על שום בקשת־חסות. בנו בעצמנו מבקש אני ומוצא את הפתרון. לכך דרושים לי יהודים מוכשרים. אם כב' יהיה אחד מאלה, מוטב! ולא – לא.
הזמנתי לי את מכתבו ב־Wochenschrift. הרשאי אני להביע את דעתי נוכח פניו? המאמר מצוין ונבון – אבל בהתפלספות אין למשוך את הכלב מאחרי התנור.
יועיד אפוא זמן ומקום; ישים נא לב, שגידמן נחוץ לנו. בקבלי ידיעה ממנו, מיד בדרך טלגרפית אל גידמן ואשתדל להשיג אותו.
בברכה ובהוקרה
הנאמן לו
ד. ת. ה.
6 באוגוסט
קורא אני עכשיו את ה־Wochenschrift של בלוך. הוא נלחם מלחמת שִׁנַים עם האנטישמיים בנוסח תיאולוגי של ימי־הבינים, כמו הרב עם הקַפּוּצִינִי.
“כִּי שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו מַסְרִיחִים”.
דרוש היה עתון יהודי טהור, אבל הוא צריך להיות מודרני.
בבלוך על־כל־פנים אפשר היה להשתמש בשביל גליציה. הוא מכיר את הטון הנוהג שם וידע לדבר אל האנשים.
ה“שונות” שהוא מביא הן איומות: רדיפות כאלו ישנן בכל שבוע, בכל יום!
6 באוגוסט
דברתי עם סימון, ראש קהילת היהודים בוינא. נראה, שדברי הביאוהו לידי התפעלות. כמובן, שאמרתי לו רק את הצד השלילי, ושהיהודים העשירים מוכרחים להֵהָרֵס, אם יוסיפו לחיות רק בשביל תאות־הבצע, התענוגות והבלי הכבוד, בעוד העניים נרדפים על צואר.
7 באוגוסט
נתקבל מכתב מאת מיאר־כהן. המכתב טוב. אני שולח לו טלגרמה זו: חן חן על המכתב. כתבתי לו שלשום. נא לעשות הכל בשביל התוַדְעוּת קרובה, במקום שיבחר.
נִדָבֵר על זה טלגרפית
ברכה
הרצל.
10 באוגוסט
מגידמן נתקבל אתמול מכתב, בו הוא מתנצל על הטון האירוני במכתבו שלפני האחרון.
ממיאר־כהן אין ידיעה.
אני כותב לו:
אדון נעלה!
מכתבו שהגיעני ב־7 ח. ז. גרם לי שמחה רבה. אך לדאבוני לא קבלתי את הידיעה הטלגרפית שבקשתי ממנו. ירשני איפוא, שאגיד לו עוד בפעם האחרונה מה הענין.
במדה שאני יכול להודיע הודעות בכתב, כבר הודעתי לו בדרך ישרה ובלתי־ישרה ע“י גידמן. מאד חפצתי להציע את תכניתי לשני יהודים ישרים: זאת אומרת, נכון אני לשמוע עצה נכוחה לשם הרכבתן או צִמצומן של השקפותי. שני אנשים כמוהו וכגידמן לא אמצא על נקלה. איני יכול גם לחפש הרבה. צריך שתהיינה סגולות אופי ורוח ידועות, שאני מניח, כי מצויות הן בשניכם. ולא די בזה, שכ' יסכים להזדמן עמי; הדבר מוכרח לבוא במהרה. בכל שאלת־היהודים המִתְמַשֶכֶת זה מאות בשנים אין דבר שיצדיק את חֶפְזוֹנִי, וזה בודאי מעורר בו פקפוקים. אבל יש לי נמוקים מעשיים להאיץ בדבר. האם לא הגיד לו דר. גידמן, שאני אומר לנסות כאן באוֹסְזֵי להתודע ע”י נשיא בית־הנבחרים האויסטרי חלומצקי עם הקנצלר הגרמני הוֹהֶנלוֹהֵי, ובדרך זו להגיע עד הקיסר? ואם הדבר האחרון לא יעלה בידי, אגש תיכף לעִבוּד הספרותי של תכניתי.
לפי עצתו הארעית של גידמן רציתי, ועדיין אני רוצה, לגלות קודם את לבי בצנעה גמורה לפני שניכם. הרי אתם שותפים לדבר כמוני אני; אתם ידידי ויועצי הטבעיים. והרי עליכם לשוות בנפשכם, שלא אעיז להטריח אתכם בנסיעה מתוך שרירות־לב. יש לי אפוא דבר נכבד וחשוב להגיד לכם. אל תתנוני ללכת לבדי. אני אעשה זאת בלי רצון, אך עשה אעשה. יביא נא בחשבון, כי דרוש לי זמן, כדי להניע את הדבר עם חלומצקי ועל־ידו, וכי עלי להשתמש עוד בעשרים היום שנשארו לי עוד באוסזי.
ישמחני נא מהרה בתשובה טלגרפית. יועיד נא זמנה ומקומה של ההתועדות, ויביא בחשבון את דר. גידמן כבד־התנועה. מאד מאד אצטער, אם אֶכָּזֵב מתוחלתי ללכת עם שניכם יד ביד.
בברכה ובהוקרה רבה
הנאמן לו
דר. ת. ה.
10 באוגוסט
דברתי עם דר. פ. מברלין. הוא בעד השְמַד. רוצה הוא “להביא בשביל בנו את הקרבן הזה”. נו, נו. הסברתי לו, שאפשר להָקֵל את דרך העֲלִיָּה גם ע"י “שִפְלוּיוֹת” אחרות.
הוא בודאי ישתמד, אחרי שימות חותנו העשיר. הוא רק שוכח, שאם חצי רִבּוֹא ישתמדו, ישַנו פשוט את הסיסמא: משומדים חזירים!
13 באוגוסט
בקוּרְפַּרק דברתי שוב עם הזקן סימון ועם שני זקנים אחרים. העברתי לפניהם, לכאורה בלי כונה, את כל הנחותי, בלי מסקנתי, כמובן. שוב השגחתי, שעלול אני להלהיב בני־אדם. אלה הם רק זקנים, נִרפים, אינדפרנטים ע"י עשירותם. ובכל זאת מרגיש אני שנפשם מתיזה ניצוצות, כשאני מכה עליה.
את הצעירים, שלהם אני רוצה להעניק עתיד מלא, אסחוף אחרי בסערה.
אחרי־הצהרים בא מכתבו של מיאר־כהן.
ב־17 ח. ז. מסכים הוא להיות במינכן. אני שולח טלגרמה לגידמןץ הקושי: היום ה־17 הוא שבת. הרב לא יוכל, או ימצא אמתלא בכהונתו, אם אין לו חשק לבוא. אבל אם יאמר לאו, אעורר אותו בכל המרץ שבידי – או שאעבור עליו בהחלט.
14 באוגוסט
אמי הטובה מספרת, איך מת אלברט שפיצר. סוכנת־ביתו שאלתהו אחרי הסעודה: “מה נבשל מחר?”
הוא ענה בתוקף: “רוּמְפְּסְטִיק”! (מין צלי).
זה היה דברו האחרון. הוא צנח וימת.
ומכאן מסיקה אמי ביתרון דעתה את טעם החיים, הנגמרים בקריאת “רומפסטיק!”
אשתמש באניקדוטה זו במינכן.
14 באוגוסט
רואה אני בעיקר רק קושי אחד: להוריד את עכברי־היבשה אל הים.
14 באוגוסט
סדר היום בשביל מינכן. ראשית, אספר להם את תולדות הרעיון, אחר אעורר אותם, להבדיל יפה בין עצם הרעיון ובין מה שאינו יפה בעיניהם מצד הצורה הסבוכה. מלכתחילה אזהיר אותם מפני המסקנה שלי, אסביר להם את טעותי לגבי הירש. בפניו הרציתי את הדבר מצד המדינה, ז. א., רק התחלתי והפסקתי בעוד מועד, כי ראיתי שאינו מבין אותי. להם אני מציע את הדבר כעסק – אבל צריך שגם הם לא יטעו בי, מן הצד ההפוך, ולא יראוני כ“קבלן”.
אומר להם גם זאת, שאני רוצה להציע לפני הקיסר הגרמני אותה תכנית עצמה מצד אחר, עם “זיון הפרשים של ה(הגנה־העצמית?)”.
14 באוגוסט
גידמן הסכים בדרך טלגרפית. הוא נוסע ביום ו' בבוקר למינכן. רוצה הוא, שגם אני אבוא שמה באותה שעה. ז. א., ביום ו' בערב. אולם אני איני רוצה בכך. מיאר־כהן יבוא רק בשבת, ורק בשבת אחרי־הצהרים אפשר יהיה להכנס עמו בשיחה. רוצה אני להמנע משיחה תחילה עם גידמן, ואבוא למינכן רק ביום שבת לפני הצהרים. צריך שהם יועדו קודם יחדו ויחכו לי; ובפרט גידמן צריך שלא יהיה עיף מן הנסיעה, כי אם רענן ועליז.
הקושי בהרצאתי יהיה, להסיעם לאט־לאט מציוריהם הרגילים אל ציורי אני, מבלי שיתקבל אצלם הרגש, שהם מתרחקים מן המציאות.
18 באוגוסט, מינכן
באמת יכול אני כבר להפסיק יומן־פעולות זה, מפני שאיני מגיע לידי שום פעולה.
אתמול בבוקר הגעתי הנה. בפרוזדור המלון כבר מצאתי את גידמן, שמראהו היה רענן ומסביר בזקנו השָׂב ולחייו האדומות.
הלכנו אל מיאר־כהן, שהיה עסוק אותה שעה ברחיצה. ברגע הראשון ידעתי, כי לא זה האיש אשר לו קויתי. מלבר יהודי ברליני קטן, ומלגו גם־כן קטן. ברחבות ספר לנו, בעת השלים את תלבשתו, על מקרים “פרלמנטריים” בקהילת היהודים שבברלין. דברי־הבאי; אך אופן הספור הפשוט מכַפר.
וכמו שהכרתיו ברבע־השעה הראשון, וכשם שאמרתי מיד בצאתנו מן החדר לגידמן, כך היה כל־היום. יש לו השקפות פחותות, שהוא מחזיק בהן בתוקף, אבל הוא מביע אותן בענותנות מפַיסת. הוא “בינוני”, מאמין שאין אדם יכול להבין יותר ממנו, אבל סומך על כל אדם, ובכן גם עלי, כמו על עצמו.
אחר הלכתי לטֶמפל, שקבעתי שם ראיון עם גידמן. בבואי שמה הגיעה התפילה אל קצה. גידמן הראני את פנים ההיכל היפה. השמש, או גוי־השבת, אדם זקן בבגדי־שרת כחולים, גבוה ובעל בשר נובל, היה דומה מאד לביסמרק. היתה הרגשה משונה בזה, שדמות דומה לביסמרק הלכה מאחרינו עם המפתחות, בעוד הרב מראה לי את הקודש. הגוי לא ידע, שהוא דומה לביסמרק; גם הרב לא ידע שהוא עושה משהו סִמלי בהראותו לי את יפי ההיכל. אני ידעתי זאת ועוד דבר.
על עצם הענין לא דברתי עוד לפני־הצהרים מאומה. על־פי רוב הנחתי לדבר לגידמן, שעוד לא פלל, כי במרוצת היום עוד יקראני בשם משה.
סעדנו באכסניה היהודית של יוכסברגר, ושם חשתי נוחות כמו בביתי.
בעל־האכסניה ידע את גידמן והקצה לנו חדר מיוחד. אחרי־כן גלה בחריפות יהודית, שהתיעצנו בשאלת היהודים, ודאג לכך שלא יפריעונו. חומר כזה יש בין אנשינו! הם מבינים ברמיזה מה שצריך להקנות לאחרים בכורמיזא. הם עושים את מעשיהם בשוֹם־שכל ובמסירות.
בשעת הסעודה התחילה ההקדמה בלי־אונס. גידמן נעשה קרוב ללבי עוד לפני הצהרים. יותר ויותר גליתי בו אדם טוב, יפה וחפשי. לשיחה היה, כמובן, גון תיאולוגי ופילוסופי. גליתי אגב את השקפתי על האלהות. רוצה אני לחנך את ילדי על האלהים ההיסטורי, כביכול. אלהים, זוהי בשבילי מלה עתיקה, יפה וחביבה, שאני רוצה לשמור עליה. זהו נוטריקון נפלא לציורים, שמֹח ילדותי מוגבל אינו סובלם. בשם אלהים מבין אני את הרצון לטוב! את הרצון במצוי בכל, אי־הסופי, הכל־יכול, הנצחי לטוב, שאינו מנצח בכל מקום במדה שוה, אך המנצח תמיד לאחרונה. לו גם הרע הוא רק אמצעי בלבד. איך ולמה מתיר הרצון לטוב את המגפות, למשל? מפני שע"י המגפות נהרסות הערים העתיקות והמעופשות ובמקומן נבנות ערים חדשות, מלאות אור ובריאות עם תושבים הנושמים לרוחה.
ובכן כוללת גם האנטישמיות את הרצון האלהי לטוב, שהיא מלכדת אותנו, מאחדת אותנו בצרה ותעשה אותנו בני־חורין ע"י האחדות.
ציורי מן האלהות הרי הוא שפינוזיסטי והוא דומה לפילוסופית־הטבע המוניסטית. אבל הסוּבְּסטַנץ של שפינוזה הוא בשבילי משהו נרפה, ואיתר־העולם בלתי־הנתפס של המוניסטים הוא משהו נע ונוצץ יותר מדי. אבל יכול אני לדמות לי במחשבה רצון מצוי־בכל, כי רואה אני אותו פועל בתופעות. רואה אני אותו, כראותי את פעולתו של שריר. העולם הוא הגוף ואלהים הוא הפעולה. את התכלית איני מכיר, ואין לי צורך להכירה; די לי בזה, שהוא משהו נִשא על מצבנו עתה. יכול אני לבטא זאת במלים עתיקות, ואני משתמש בהן ברצון. “והייתם כאלהים יודעי טוב ורע”.
ובמשך שיחת־הסעודה קרה מה שלא פללנו: מיאר־כהן גלה את לבו, שהוא כרוך אחרי הרעיון הציוני. הדבר שמחני מאד.
אחרי הסעודה הבאתי מן האכסניה את כתב־היד של נאומי לפני הרוטשילדים וקראתיו באולם הריק של יוכסברגר. לצערי, נדבר מיאר־כהן עם ידיד־עסק שלו להזדמן יחד בשעה ארבע, ועל־כן ידעתי שלא אבוא לידי גמר. רק בערב הייתי צריך להמשיך את דברי. וגם קראתי בתנאים לא־נוחים.
מיאר־כהן קטרג קטרוג “פרלמנטרי” על כל פרט קטן, שלא נעם לו. משום־כך יצאתי פעם מכֵּלי ברגע שהתנגדתי ל“שיסועים” אלה.
ואף־על־פי־כן היה הרושם גדול. ראיתי זאת בעיניו הנוצצות של גידמן.
בגלל שעתו של מיאר־כהן אנוס הייתי להפסיק בעמוד 13. אבל גידמן, האנטי־ציוני, כבר נרכש על־ידי.
הוא אמר: “אם הצדק אתו, נופלת כל השקפתי עד־עתה למשואות. ובכ”ז חפצתי שהצדק יהיה אתו. עד עתה האמנתי, כי לא עם אנחנו, כלומר: יותר מעם. האמנתי, כי נִתנה לנו התעודה, להיות נושאי הרעיון האנושי בין העמים. וע“כ נחשבים אנו יותר מעם ארצי”.
עניתי ואמרתי: “אין מה שימנענו מלהיות נושאי הרעיון האנושי גם על אדמתנו ועל נחלתנו. לשם כך אין אנו צריכים לשבת דוקא בין העמים, השונאים והמבזים אותנו. אילו חפצנו במצבנו עתה לגשם את הרעיון העולמי של האנושיות בלתי־המוגבלת, היינו מוכרחים להלחם באידיאה של המולדת. אבל אידיאה זו תהיה עוד לזמנים ארוכים חזקה ממנו”.
בשש שעות נזדמנו שוב באכסניה, בתוך חדרי הקטן. כיון שהיו שם רק שני כסאות, ישבתי אני על המטה והוספתי לקרוא. מ. כ. קטרג שוב בפרטים האוטופיסטיים. גידמן היה שוב נלהב. עוד לא כִליתי דברי. אבל עיקר־הרעיון נתברר בשמונה וחצי. חפצנו ללכת לאכול ארוחת־הערב. גידמן אמר: “הוא נראה בעיני כמשה”.
דחיתי את דבריו בצחוק, ובאמת חשבתי כן בלבי. עודני חושב, כי זהו רעיון פשוט, קומבינציה מוצלחה ונבונה, המשתמשת אמנם בהמונים גדולים. במחשבה הטהורה אין לַתָּכְנִית שוב גדלות. “שתי פעמים שתים הן ארבע” הוא במחשבה הטהורה גדול כ“שתי פעמים שני טריליונים הם ארבעה טריליונים”.
גידמן הוסיף עוד: “אני נדהם לגמרי. הרי אני בעיני כאדם, שזִמנו אותו להגיד לו דבר־מה, ובבואו מוציאים לפניו במקום ההגדה שני סוסים גדולים ויפים”.
משל זה שִׂמחני מאד, כי ראיתי את הצד הפלַסטי של רעיוני.
אצל יוכסברג קראתי שוב את הסוף. הַסָעַת היַּחַש לא ישרה בעיני שניהם. תחת זאת מצאו את הקִשור הצהוב של כבוד־היהודים יפה מן הצד הפיוטי. אוַתר אפוא על היחש.
גם לסיום התנגד גידמן, וכמובן שמיאר־כהן עמו.
באנו לידי מסקנה, שאין להביא את הנאום לפני הרוטשילדים, שהם אנשים נמוכים, בזויים ואוהבי עצמם. יש להכניס את התנועה ישר לתוך העם, ובצורה של רומן.
אפשר שיבינו את הענין ותִבָּרא תנועה גדולה.
דעתי היא, אמנם, שאם אפרסם את תכניתי אשחית אותה. אבל עלי להסתגל. בעצמי לא אוכל להוציא את הדבר לפועל. מוכרח אני להאמין לגידמן ולמ. כהן, האומרים לי שה“גדולים” לא ילכו עמי בדבר הזה.
לויתי את גידמן אל הרכבת. בשעת הפרידה אמר לי בתוך התלהבות: “היה נא מה אתה! אולי בחר בך ד'!”
נשקנו איש את אחיו ונפרדנו. בעיניו היפות היה ברק נפלא, עת הושיט לי את ידו עוד פעם בעד חלון הרכבת ולחץ את ידי בחזקה.
19 באוגוסט, מינכן
רומן, פרק א.
מוריץ פירהלינגספלד, הגבור, מקבל ביום השני לחג־הלידה שנת 1899 מכתב מאת היינריך בברלין.
הוא יושב לו בהרחבה לקרוא בו.
מכתב המודיע על אבוד־עצמו־לדעת.
הזדעזעות עמוקה.
פרק ב.
הנערה הנשכחה. המשפחה ההרוסה של אנשי־הבורסה עם האב, שלא “דאג” ומבקש משום־כך את סליחתה של הבת באלף דברי־חבה.
שמה הולך מוריץ כדי להתגבר על המכה הראשונה. כאן מתגלה לו, שהנערה הנשכחה אהבה את היינריך. היא תמות אחר־כך מחונכה ומנומסה ואלמת.
פרק ג.
יציאה לדרך לשם שִכחה. לפי עצת ידידיו (או הוריו) מוכרח מוריץ לנסוע, כדי להשתחרר מן המת.
הוא נסע כבר קודם־לכן כמה נסיעות. מעולם – נסיעה כזו. קודם היו עיניו פקוחות על נשים יפות, מאורעות ומראות־נוף. עתה הכל בעיניו חדש, כמו מבעד לרוחו של היינריך המת.
למות עוד זמן רב לפניו!
כה נברא הרעיון!
21 באוגוסט
מכתב אל מיאר־כהן.
ידיד נעלה!
מאד צר לי, שלא ראיתיו עוד פעם לפני נסעו. ובכן אני מסיק במכתב את המסקנה מהִתודעותנו, שאולי לא היתה מיותרת. ברור, שהננו שני הֲפָכִים. אבל חושב אני, שלכבוד גדול יהיה לשנינו, אם נודה על כך בגלוי ובכל־זאת נשאר ידידים. רעיוני היה גם רעיונו. מקוה אני שכבודו לא יסתלק מרעיונו, מפני שאני הראיתי את דרכי להגשמתו. זו תהא תוצאה מפליאה.
חושב אני, שקודם כל עלינו להיות יהודים, רק אחר־כך, “שם”, נהיה רשאים להתפלג לאריסטוקרטים ולדמוקרטים. במשך עשרים השנים הראשונות אחרי תחילת התנועה מוכרחים נגודים כאלה לידום. אחרי־כן יכולים הם להביא תועלת ולהעיד על המשחק החפשי של הכוחות. בזה יתגלה גם הרצון לטוב, שבו אני מבין, כידוע לו, את “אלהים”. זדון־לבם של האריסטוקרטים ורפיון־רוחם של הדימוקרטים עלולים לצאת זה בזה, ולו גם ע"י מלחמות. אבל ראשית חכמה, עלינו לשמור על אחדותנו.
אני מתחיל תיכף במצוה, בזה שאני משעבד את רעיוני מתוך ענוה לעצתו ולעצת ידידנו הנעלה גידמן.
אם יחוש כב' את הצורך להשיב על השאלות האלו, שגם הן אפשר “אוטופיות”, אבקש ממנו לעשות זאת לפני 22 ח"ז. ביום 22 אהיה שוב באוסזי, וילָה פוכס.
בברכת ידידות,
הנאמן לו מאד
ד"ר הרצל.
22 באוגוסט
מכתב אל גידמן.
ידיד נעלה!
הענין הגדול, שדברנו בו במינכן, מוסיף, כמובן, לפעול בי, וכמו שיש לשער, גם בו, ואולי גם בידידנו השלישי מ. כהן. על כמה טענות יש לי עתה תשובה, שלא מצאתיה בזמנה.
קודם־כל: למה אין זו אוטופיה!
מ. כ. הגדיר את האוטופיה הגדרה מוטעית. לא הפרטים העתידים המתוארים כמציאות הם סמניה של האוטופיה. כל שר כספים משתמש בהצעת תכניתו למדינה בסְפָרות עתידות, ולא רק בספָרות שצֵרֵף ובנה על יסוד החשבון הממוצע של שנים עברו, או על יסוד הכנסות אחרות בעבר ובארצות אחרות, אלא גם בספרות שאין להם תקדים, למשל, בהנהגת מס חדש. רק מי שלא ראה מימיו תקציב, אינו יודע זאת. כלום יחשבו משום־כך הצעת־חוק־כספים כאוטופיה, גם אם ידוע, שאי־אפשר לגשם את ההצעה במלואה?
לכל היותר אפשר להסכים לטענתו של מ. כ., שאני הכנסתי יותר מדי פרטים ציוריים. ואף־על־פי־כן השמטתי כמה וכמה קוים, הכתובים אתי בראשי הפרקים שעִבדתי בשביל הרצאה זו. בהרצאה גופה אני חוזר פעמים אחדות: “כי אז תהיה תכניתי בעיניכם כאוטופיה”.
במה שונה אפוא תכנית מאוטופיה? עתה אומר לו זאת במלים ברורות: בכוח החיוני, השוכן בתכנית ואיננו באוטופיה; בכוח החיוני, שאם גם לא הכל מכירים אותו הוא קַיָם בכל זאת.
היו אוטופיות רבות לפני תומַס מוֹרוּס ואחריו. מעולם לא חשב אדם בר־דעת להגשים אותן. הן משעשעת, אבל אינן פועלות על הרגש.
לעומת זאת יסתכל נא בתכנית, ששמה “אחוד גרמניה”. תכנית זו נראתה עוד בכנסית־פאולוס כחלום. ובכל־זאת עורר רעיון זה במעמקיה הרָזִייִם של נשמת־העם רגש מסתורי ומציאותי כחיים עצמם.
וממה נוצרה אחדות זו? מסרטים, דגלים, שירים, נאומים ולאחרונה ממלחמות מופלאות. אל נא יזלזל בערכו של ביסמרק! הוא ראה שאין להניע את העם ואת הנסיכים אפילו לקרבנות קטנים לשם נושא כל אלה השירים והנאומים. על כן תבע מהם קרבנות גדולים וכפה עליהם את המלחמות. ואותם הנסיכים, שאי־אפשר היה לאספם בכל עיר מערי גרמניה בשביל בחירת הקיסר, אותם הביא אל עיר־גליל קטנה בצרפת, ששם היה ארמון־מלכים נשכח למחצה. ושם סרו למשמעתו. העם הנרדם בעת שלום הריע בעת מלחמה לקראת האחוד.
אין מן הצורך לחייב את הדבר מצד השכל. הוא קיָּם! וכן אין בידי להסביר את החיים ואת כוחם, יכול אני רק לאַשֵּׁר את קיומם.
כב' חושב, כפי שהשגחתי בו במינכן, בתמונות. סגולה זו, כמו גם סגולות אחרות, רק קרב תקרבנו אל לבי. כב' השתמש במלה, שנגעה שם עד לבי ומלאתי שמחה. כה היו דבריו: “הרי אני בעיני כאדם שזִמנו אותו להגיד לו דבר־מה, ובבואו מוציאים לפניו צמד סוסים יפים” למה לא אמר “מראים לו מכונה נאה”?
יען היה לו רושם של דבר חיוני!
ואמנם כן הוא. בתכניתי יש חיים. אוכיח לו זאת ע"י ספרו של הֶרְצְקָא “ארץ־חופש”. ידעתי את הספר רק מתוך השמועה בלבד כאוטופיה. אחרי נסעו חפשתיו בבית־מסחר ספרים. שכחתי לשאול את כב', אם הספר עוסק גם ביהודים. ועל־כן יראתי. לא למעני יראתי, לא כסופר הירא פן אֵחֵר בספרו Peream egol לא, יען כי יראתי, פן לא אוכל עוד לעשות דבר, אחרי שהתכנית יצאה לעולם ולא היו לה תוצאות. את הספר “ארץ־חופש” אי־אפשר היה להשיג במינכן, לעומת זאת היה ספר חדש של הרצקא “נסיעה לארץ־חופש”. (ספריה כללית של רֶקְלַם)
גם ספר זה הספיק לי. הרי זו פנטסיה מחוכמה, רחוקה מן החיים ב“הר־קו־המשוה”, שעליו נמצאת “ארץ־חופש”.
כב' יבין את ההשואה הבאה:
“ארץ־חופש” היא מנגנון מסובך, מרובה שנים וגלגלים; אבל אין דבר שיוכיח לי, כי יתכן להביא את המנגנון הזה לידי תנועה. לעומת זאת תכניתי היא השתמשות בכוח־מניע המצוי בתוך הטבע.
כוח זה מהו? צרת היהודים!
מי יהין לכפור המציאותו של כוח זה?
ידוע היה גם כוח הקיטור, שנתהוה בקומקום ע"י הרתיחה והניף את הצמיד. תופעת־קומקום זו הם הנסיונות הציוניים ומאה צורות אחרות של התאחדות “להגנה מפני האנטישמיות”.
אכן אומר אני, כי כוח זה רב הוא ויכול להניע מכונה גדולה ולהסיע אנשים. את מראה המכונה יתאר איש איש כרצונו.
הצדק אתי – אפשר שלא יעלה בידי להוכיח כי צדקתי.
אבל כוחנו מוסיף והולך עם הלחץ שלוחצים אותנו. מאמין אני, שיש כבר אנשים נבונים די־הצורך להבין את אֲמִתִּי הפשוטה.
במינכן בליתי את היום שלאחר נסיעתו עם שפיצר, המוּרשה של רוטשילד הפריזי. זה שנים אני שואלו: “מתי יעשו הרוטשילדים ליקוידציה”?
מקודם היה תמיד צוחק לדברים האלה. הפעם זו שאלני: “מנין לו שיש כונה כזו? אכן ישנה! רק המועד אינו ברור עוד”.
(בטוח אני שלמעננו לא ישמיע אף הברה אחת מידיעה זו).
עניתי ואמרתי לשפיצר: “יודע אינ כל מה שהוא מסקנה הגיונית מהנחות ברורות”. יותר, כמובן, לא אמרתי לו דבר.
ועתה אל נכון יתברר לו, מה בזה החשיבות למען תכניתי!
הליקוידציה בלבד תהיה אבוד־עצמי אוילי. רוצה אני להשתמש בהריסת־עצמה של אישיות־אשראי כבירה זו לתכליתנו ההיסטורית. רוצה אני לאחוז בידה: “עמוד! אַבֵּד את עצמך לדעת, לשם מטרה היסטורית! ובזה תתעשר שוב, יותר משנתעשרת מעודך!”
בהגשמה הרי זה גדול ומקיף מאוד, אבל במחשבה הרי זה פשוט בתכלית הפשטות.
כב' אמר: “היתה זו שטות לשלוח לאלברט רוטשילד מכתב סתום זה”!
כן, איך יכולתי לדעת שהוא “פַּרך” כזה.
אדונים גדולים מ“מִתְיַהֵר” זה נשאו ונתנו עמי בפריז. כשבקרתי אצל נשיא המיניסטריון ואצל המיניסטר לענינים חיצונים, הגיש אחר־כך את כרטיסו במעוני, וכן גם רבים אחרים. כשכתבתי למי שהיה נשיא הריפובליקה קזימיר פֶּרִיֶה, השיב לי מיד ובתודה.
יהירותו הבזויה של בחור יהודי זה מעידה רק על טפשותו.
על־כל־פנים אנו נשמור על המדובר בינינו. אני לא אעשה עוד דבר, מבלי להמָלך תחילה בכב‘. ראשית כל אברר עם כב’ את האופן והדרך להציע את הענין לפני בַּכֶר.
אחרי שהעמקתי חקר בדבר, באתי לידי הכרה, שבכר הוא האדם הדרוש עתה.
אבקש ממנו להקדיש לי יום א' שלם לשם ענין בעל חשיבות מרובה ואסביר לו הכל; יכריע הוא בעצמו, אם הדבר הוא בעיניו מעשה או מדרש.
אם יעלה בידי לרכשו בשביל המעשה, אז יצרף לנו מנין אנשים (והוא בתוכם), שיש להם הסַמכות והכוח להגשמה.
אם תכניתי תהיה בעיניו רומן, סופה להיות רומן.
כמובן שבשבילו, כמו בשביל כל אלה שאני מציע לו את שאלתי, תהא זאת אחריות גדולה.
אבל ההשתתפות במפעל היסטורי זה תחָשב לכל אחד כבוד עצום. ובלי סכנה אין כבוד.
את כחו של רעיוני יכול כב' לראות כבר בזה, שהשומע אותו מפי אינו יכול להסתלק ממנו. אחד האומר בן ואחד האומר לאו, שניהם מקבלים על עצמם התחיבות כבדה.
היש צורך, שאגיד, כמה כב' נִתְיַקר עלי במינכן?
כב' ראה והרגיש זאת.
אני דורש שלומו בהערצה מקרב לב.
הנאמן לו באמת
הרצל
20 בספטמבר, וינא
למן היום, שבו רשמתי את דברי האחרונים, באו ונהיו המון דברים קטנים, שעברתי עליהם מתוך אימת־כתיבה משונה ולא רשמתי אותם. עתה רוצה אני למלא את החסרון בסדר העובדות, כמובן בלי חִיות הרגע, שחפצתי לשמרה בשביל זכרוני להבא, כשאקרא בספר הזה.
מאוסזי הלכתי בראשית ספטמבר לוינא. מיד בשעת השיחה הראשונה שהיתה לי ביום הראשון עם בכר, הכרתי, שאזנו תהיה עֲרֵלָה לגמרי משמוע את מחשבותי, ואפשר שהוא גם ילחם בהן בכל כוחו. ובכן הטיתי מיד את השיחה לצד ההלכה בלבד.
בכר חושב את התנועה האנטישמית כתנועה עוברת, בכל אופן “לא נעימה”. כשהעירותי אותו על הפרולטריזציה של כל הדור הצעיר שלנו, הגָּדֵל להשכלה, הודה שאמנם “צרה” היא זו – אבל פרולטריון זה יתגבר או ילך לטמיון, כמו כל פרולטריון.
אחר־כך הלכתי לארוחה עם שני החברים אופנהיים ודר. אֶרְלִיךְ קצת נרגז. כמובן, דברנו שוב על שאלת היהודים. הם תפסו את השקפתי הכללית יותר מבכר, הנמצא תמיד לפני דבריהם בחברת נוצרים, מצד אשתו ומצד קרוביו. הם גם הסכימו לחששותי בנוגע לעתיד הקרוב.
אחר נסעתי לבַדֶן, אשר שם נתודעתי לעתים קרובות עם גידמן.
מימי מינכן נעשה גידמן קצת פושר, אבל אני כוננתי שוב את התלהבותו.
אצל דיגמן התוכחתי פעם עם רב זקן, פלייסיג שמו, ולחצתיו אל הקיר. אדון זקן זה לובש מכנסי־מגפים ומעיל ארוך, שאינו אל כַּפְתַּן מבויש; וכן “נושנת” היא גם מחשבתו החריפה־המוגבלה. סוג־יהודים זה, בתוך כלוב השקפת עולמו, יודע את סוד קפיצת־הדרך של הסנאי מסביב לפלך.
בניו הם משחקי־שח מפורסמים. וכן יש לנו המון ראשים מלאי חריפות מוגבלת ויוצאת לבטלה.
עם גידמן באתי לידי הסכם, להציע את הענין לפי דר. ארליך בתור עתונאי מומחה לעניני־כספים.
ביום א' אחד בקרתי אצל ארליך בוֶסְלוֹי, ואחרי שהבטיחני בהן צדקו כי ישמור סוד, הכנסתיו לתוך הענין.
שעתים לפני הארוחה ושעתים אחריה ישבנו בסוכת־גן שהשמש יקדה עליה, וקראתי באזניו את “הנאום אל הפַּמֵלִיָא”.
התוצאה: הוא נרגש, נרעש, לא חשבני כלל למשוגע, ולא היתה לו שם פִרְכָה תכנית־פיננסית, או אקונומית־לאומית. ומתוך הטענה שמצא, ראיתי רק זאת, שהוא התיחס ברצינות גמורה להצעתי; משל: הוא מתנגד למונופולין של הבורסה.
לבסוף נתן לי את התשובה החיובית, ששאלתי בלבי ובצורה שראיתיה מראש.
אם אפשר יהיה לרכוש את בַכֶר או את בֶנֶדִיקט, או אחד מהם, בשביל הענין? כן או לא.
דעתו של ארליך: לא.
את מי אפשר יהיה למצוא למטרה זו בוינא? ארליך אינו יודע יהודי בעל צורה ושם הבא בחשבון זה. סבור הוא, שהענין הזה עלול לעורר סכנות גדולות בשביל היהודים: בשעת ההגירה אפשר שהדבר יגרום לרדיפות.
והנה דוקא דאגתו זו של ארליך מראה לי, כמה צדקתי בנקודות החשובות. שבאם יעלה בידי לעשות את השאלה תכופה, יהא זה בידי אמצעי־הכוח הפועל היחידי, וגם אמצעי איום. על־כן איני רשאי לעשותה דבר־שבכתב כי־אם דבר־שבפעולה.
לאחרונה בקשני ארליך להפסיק, כי המשא־ומתן הוגיע אותו ביותר.
הוא גופו מסכים לי. נכון הוא ללכת “בנעריו ובזקניו”.
* * *
ספרתי זאת למחר לגידמן. חַוַת־דעתו של ארליך היתה בעיני חשובה ומשמחת, אף כי הודיע לי ברורות, שאין עלי לסמוך על עזרתם הקרובה של בכר ובנדיקט.
בינתים בא לגידמן לשם בקור חבר פריזי של חברת כי"ח. על אדון לֶוֶן זה ספר גידמן נפלאות, שהוא יהודי נלהד ומצר בצרת עמו. זהו אפוא האיש, שיש להביא לפניו את הדבר; הוא גם יוכל לפעול לטובת הענין בפריז.
לדאבוני, נסע לֶוֶן אחרי הישיבה שהיתה לו עם כי"ח שבוינא (שאין לה כל שיכות לזו שבפריז). שלחתי אחריו טלגרמה בשם גידמן: “אחד מידידי רוצה לדבר אתו בענין נחוץ ונכון לנסוע אחריו לזלצבורג”.
ביום המחרת באה הטלגרמה של הפקידות, בעל־האדריסה איננו נמצא בזלצבורג.
כבר שכחנו את מקרה לון, והנה קבל גידמן לפני שבוע ימים את תשובתו של לון: הוא מחכה לידידו של גידמן בזלצבורג או במינכן.
גידמן בא אל ההרצוגסהוף, היה נרגש מאד, ואשתו, היודעת את הענין ומתלהבת ממנו, היתה נרגשת גם היא. רואה היא סימן טוב בדבר, שדוקא היום, ארבעה שבועות אחרי נסיעתו של גידמן, אני נוסע שוב למינכן, ושוב למלון “ארבע תקופות השנה”.
והנה נסעתי כמובן רק לזלצבורג.
מיד הכרתי את טפוסו האמתי של לון: טבע דורש־טוב, אך כבד־תנועה, שונא־חדש וקשה לחשוב וללמוד מבראשית. כאן נִשְנֶה הנסיון עם הירש. אלה שכבר נסו דבר עם היהודים, ציון וכדומה, קשה להטותם.
את הצד האקונומי־לאמי שבדבר אין לון מבין כלל. מושגיו בכלכלה־הלאומית עודם עלובים מאד.
הוא אינו יודע, ממה יתפרנסו היהודים המהגרים. לפי דעתו, הם חיים עתה על חשבון “העמים הבעלים”, וזוהי חֲמוֹרוּת גדולה. קל להוכיח את חוסר־הטעם. בחיי־הנכסים הרי אין תמיד אותם הדברים החוזרים והולכים – אלא הולכים ונוצרים נכסים חדשים. אני אומר, שאנו יוצרים יותר מן “הבעלים” וניצור עוד הרבה יותר, אם יורשה לנו להתעשר.
ואפעי"כ לא עברה גם השיחה עם לון בלא תועלת. הוא הראה לי על הרב הראשי צדוק כהן כעל האדם הקרוב, שאליו עלי לפנות.
צדוק הוא ציוני נלהב והוא נושא בלבו כמה מרעיונותי, שאינם כלל יתומים.
אלה מדבריו של לון שמחוני ביותר ואמרתי לו:
“אין לי כלל הרצון להיות ממציא. ככל שירבו האנשים נושאי רעיוני העולמי, כן ישמח לבי”.
לדעתו של לון, אמצא לי ביחוד ברוסיה הרבה חסידים. שם חי גם באודיסה איש אחד, פינסקר שמו, שנלחם בשביל הענין הזה עצמו, כלומר, בשביל השגת ארץ־מולדת בשביל היהודים. להותנו, פינסקר כבר מת. כתביו צריכים להיות מפליאים. אקרא בהם, לכשאתפנה.
עוד יהודי אחד באנגליה, שר־האלף גולדסמיד, גם הוא ציוני נלהב, בקש לשכור אניות כדי לכבוש את ארץ־ישראל.
את שר־האלף אשמור בלבי. כל אלה הן ראיות המדברות בעדי. יש בידנו החומר־האנושי הנפלא ביותר.
לון לא רצה לשמוע את “הנאום אל הפַמֵלִיָא” עד גמירא. כשראיתי בו סמנים של קוצר־רוח, הפסקתי את הקריאה, והרציתי לפני את הענין בנגוד לפרכותיו.
וכן הלכו כמה פרטים לאבוד; בכ"ז נדמה לי, שהעמדתיו על עקרי הדברים. את הצד הכלכלי אינו מבין, כמובן, בהחלט, וכאן נקודת־האורה של כל הענין.
בכ"ז נדמה לי, שרכשתי גם את לֶוֶן, עד כמה שאפשר לרכוש טבע נוקשה כזה בשביל דבר שבהתלהבות.
אחרי־כן שבתי.
* * *
ביום שלפני ערב ראש־השנה היו בוינא הבחירות למועצת־העיר. נבחרו רק אנטישמיים. מצב־רוחם של היהודים מיואש. הנוצרים שֻׁסּוּ בנו מאד.
באמת אין התנועה רועשת כלל. בשבילי, הרגיל בשאון התנועות בפריז, הרי היא חרישית ביותר. שקט זה מחרידני. בכל פנה שפונים רואים מבטי איבה, גם אם אין מבקשים אותם בעינים אורבות של חולים בטירוף־הרדיפה.
ביום הבחירות הייתי בליאופולדשטַדט לפני אולם הבחירות, התבוננתי מעט מקרוב בשנאה ובחרון.
לעת ערב הלכתי אל הלַנְדְשְׁטְרַסֶה. לפני בית־הבחירות עמד המון אִלֵם, נרגז. פתאום יצא ד"ר לואגר אל המגרש. קריאות הידד נלהבות; מן החלונות נופפו נשים מטפחות לבנות. השוטרים עצרו בעד הקהל. על־ידי אמר אחד בחמימות של חבה, אך בקול חשאי: “זה מנהיגנו”!
יותר מכל הדקלומים והחירופים הראתה לי מלה זו, כמה העמיקה האנטישמיות לשלוח את שרשיה בלב העם הזה.
20 בספטמבר, וינא
זה עתה היה האדמיניסטרטור הראשי של הפְּרֶסֶה, ד"ר גלוֹגוי, אצלי והציע לי את העריכה הראשית של עתון חדש.
“בתנאים ידועים יכול אני להסכים”, אמרתי.
15 באוקטובר, וינא
צעדים שונים קדם ואחור.
עם גידמן דברתי פעמים אחדות. אני מוצאו מקוֹרָר שוב ואני מַסיקו בכל פעם. אין להניעו לאיז טרחה. הוא אחד מרבים, אשר ילך, אם כולם ילכו. להליכה בראש אין אומץ־לב.
המשא־ומתן בדבר העתון הולך ונמשך. יכול אני לקבל את העריכה הראשית, רק בתנאי שלא אהיה תלוי בדעת אחרים.
דברתי עם פרופיסור זינגר, שעוד בבקורו הראשון בבַּדֶן עשה עלי את הרושם, שהוא רוצה לעשות עתון יומי.
דרוש לי בהחלט עתון בשביל הענין.
זינגר הוא נכון בפרינציפ לעשות עמי עתון.
אני מסביר לו את הבסוס על־ידי מודעות – מעין המרתף – ושאלת היהודים – העליה.
בשאלת היהודים נכון הוא ללכת עמי יד גבול ידוע. את הֲרָקָתָם הגמורה של משכנות היהודים בזמן הזה הוא רואה כדבר בלתי־רצוי, וגם בלתי־אפשרי.
בזה לא יהיה עכוב להסכמתנו.
אבל רוצה הוא בעתון, שיהא אופוזיציוני חריף. זה יתנגד למטרתי. רוצה אני להיות בן־חורין, אך מתון, שאם לא כן תניח לי הממשלה מכשולים, העלולים לסכן את כל ענין היהודים.
ובכן לא אוכל לעשות דבר עם זינגר. הוא מתכון בעיקר, אם ירדתי לסוף דעתו, להשיג מנדַט באוסטריה התחתית.
18 באוקטובר
אמש דברתי שלש שעות עם מנהל־הבנק דֶסוֹיאֶר – וגם רכשתיו. רואה הוא את המצאת הכספים לנדידת־היהודית ע"י בנק־הבינים כדבר אפשרי. על הרוטשילדים אין לסמוך.
הוא היה מתחיל את ה־Society רק בארבעת מיליונים לי"ש והיה שומר את הזכות להוציא שטרות־ערך נוספים. לא טוב גם לכבוש את כל הקרקע בבת־אחת. הוא היה מתחיל בקטנות.
אמרתי לו: אם־כן מוטב לא כלום. סִנוּן אִטי של יהודים לתוך איזו ארץ – תהי איזו שתהי – יעורר תיכף אנטישמיות. אחר כך מוכרח לבוא הרגע, שבו יעצרו בעד כניסה נוספת, ובזה יחָרב כל בניננו.
אחרת היא, אם מלכתחילה נכריז על עצמאותנו. אחרי־כן יהיה זרם היהודים למדינות השכנות, שאנו נעשיר את סחרן, רצויה במדה שאין למעלה הימנה.
דסויאר חושב, שזה “ענין יפה” ויהיה “עסק טוב”. מאמין אני, שכל היהודים יכירו בזה מהרה – ובכן תוָסד המדינה. ד. חושב שצריך גם להסביר את הדבר לרוטשילדים כעסק ולא כרעיון לאומי.
מענין: כמו כל הקודמים אמר גם דסויאר: “אני נכון להיות לו לעזר בדבר, אך מסופקני אם ימָצאו בוינא עוד אחרים”. ובכל־זאת נראים דברי לכל השומעים מפי.
ראיתי אצל דסויאר גם את הברקת העינין. אני מלהיב כל אדם, שאני מדבר עמו על ענין היהודים.
19 באוֹקטוֹבר
דברתי שוב עם דסויאר. הוא “הפשיר” בינתים.
חסל.
20 באוקטובר
היום היה “שבוע הבורסה” של בנדיקט מצוין, נגד היהודים הגדולים, שהם נִרְפֵּי־קִבֹּלֶת וצָרֵי־לב. הכל לפי רוחי.
והנה גמלה בי ההחלטה: לרכוש את בנדיקט בשביל הענין!
תיכף נסעתי אליו, וישר אל הענין!
הוא הבינני מיד במדה כזו, שהעמיד פנים זועפים.
הלכנו תפושים בשיחה עד “חומה” – מהלך שלש שעות ברגל על שדות סתו.
אמרתי, שנעים יהיה לי לעשות את הדבר ב“נ. פר. פרסה” ועמה.
הוא: “הוא מעמיד אותנו לפני שאלה כבירה. כל העתון יקבל אז צורה אחרת. עד עתה נחשבנו כעתון של יהודים, אך לא הודינו בכך מעולם. עתה נעזוב פתאום את כל המוּסַכִּים, שהתבצרנו מאחריהם”.
אני: “אין לו צורך עוד בכל מוּסַךְ. בו־ברגע, שרעיוני מתפרסם, נפתרת שאלת־היהודים למישרים. במקום שמקבלים ברצון את אזרחותנו הטובה ואת שַיְכוּתנו אל ארץ המולדת, הרי נוכל להשאר. במקום שאין רוצים בנו, נקום ונלך לנו. הן אומרים אנו, כי חפצים אנחנו להיות אויסטרים. הרוב, נכון מזה, כל אזרחי־המדינה שאינם יהודים, מכריזים בשעת הבחירות שאינם מכירים בנו אויסטרים־גרמנים (רוסים, פרוסים, צרפתים, רומנים וכו'). טוב, נקום ונלך; אבל גם שם נהיה רק אויסטרים (רוסים וכו'). לא נוַתֵּר על הלאומיות שרכשנו לנו, כשם שלא נוַתֵּר על רכושנו”.
הוא בא עלי בפרכות שונות, ידועות לי מכבר, כמובן, במדה יתרה מן היהודים, שדברתי עמהם עד עתה. על כל דבריו מצאתי מענה.
הוא התיחס אל הענין ברצינות גמורה. לא הייתי בעיניו כלל משוגע, כהיותי בעיני שומעי הראשון, ש. המסכן שבפריז. הוא הראה מה יש ברעיוני מן הישן, ז. א., רעיון־עולמים, ומה יש בו מן החדש, ז. א., מבטיח נצחון. הוא רק חושב, שהממשלות יגזרו תיכף אסור על הוצאת הרכוש וישימו מכשולים על דרך היוצאים. והרי לשם כך אני מיַסד את ה־Society, שיהיה בכחה לישא וליתן עם הממשלות, להציע פצויים וכו'.
הוא אמר, שעלי להגיש למוציאים־לאור הצעה, איך אני מדַמֶה לי את ההגשמה.
אני: ישנן שתי צרות. או שאתם מיַסדים לי על־יד הנ.פ.פ. עתון קטן, שישמש להפצת רעיוני. או שתתנו לי גליון־יום־א', שבעמודו הראשון יופיע מאמר ‘פתרון שאלת היהודים, מאת דר. תיאודור הרצל’. מתכניתי אעשה קיצור, שימלא ששה או תשעה טורין. אחר־כך יבואו הפרטים, שאלות ותשובות – כי את כל היהדות אתבע להשתתפות, היא תשתתף ־ ברובריקה מיוחדת ‘שאלת היהודים’, שאני אהיה עורכה.
מעולם לא הביא עתון דבר מעַנְיֵן מזה. אני בעצמי נושא באחריות. לפני הצעת תכניתי יכולים אתם אתם להביא הערת המערכת".
הוא: “לא, זה יהיה מורך־לב. אם נביא את הדבר, נלך עמו יד ביד. רעיונו הוא מכונת־יריה איומה, אבל היא יכולה לפרוץ גם לאחור”.
אני: “לא צריך להיות פחדן. וכל אחד יוכל לבחור את מקומו: לפני מכונת־היריה, או מאחריה”.
דברנו והלכנו עד לעיפה. הנדיקט יגלה את אזנו של בכר לדבר. אחר־כך אקרא בשבוע הבא באזני שניהם את נאומי לבית רוטשילד.
בנדיקט היה רוצה, שהדבר יובא לתוך הנ. פ. פ. באיזה אופן מן החוץ – אולי ע“י יִסוּד מדומה של אגודה, שבה אוכל להשמיע את הנאום הזה. אני מתנגד. דרוש לי לכך מלכתחילה עתון – כלומר, אם לא יעלה בידי לעשות את הענין ע”י סינדיקט רוטשילדי ל“אריסטוקרטי”.
לא אמשך לתוך ענין של פטפוטי־אגודות.
* * *
טיול זה ל“חומה” – בנסענו חזרה אמרתי זאת לבנדיקט – היה מאורע היסטורי.
איני יכול להעלים מעצמי, שגם בשבילי בא ע"י כך שנוי מכריע. הבאתי את עצמי לידי תנועה. כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום ודברי־הבל. המעשה החל, כי מעתה תהיה הנ. פ. פ. עמי או נגדי.
* * *
אני אהיה פַּרְנֶל של היהודים.
27 באוקטובר.
היום היה אצלי ד"ר גלוֹגוֹי וכעבור שעה הביא את האדון פוֹן קוֹזְמִיַאן, איש־סודו של גרף בַדֵנִי. הם הציעו לי רשמית, לקבל את העריכה הראשית של עתון־הממשלה הגדול, החדש.
בשים־לב לרעיוני ע"ד היהודים איני יכול, ־ מה שהייתי עושה בלי־ספק לפני הרעיון! – לדחות פשוט את ההצעה. מתגלה לעיני פתאום הזדמנות נפלאה מאין דוגמתה בשביל הגשמת רעיוני. בהגיעני להיות מקורב לבדני, אוכל להסביר לו בסוד את רעיוני. רעיון זה הרי הוא לטובת הנוצרים כמו לטובת היהודים, מועיל למדינה המשומרת והמשַמרת, כמו למדינה העתידה להתכונן. יכול אני להביא לגרף את “הרעיון השליט” של ימי שלטונו!
כנראה, שדעתו של בַדֶני היא כבר טובה עלי, לפי מה שאני חָש מתוך רמזיו של קוזמיאן, שהוא זקן אציל.
בדני, אומר לי קוזמיאן, אינו רוצה בשום פנים למשול נגד הליברלים, אם לא יכריחוהו לכך, (אני מבין: אם יסורו למשמעתו) אבל אי־אפשר לדעת: “הוא לא יסתלק!” מסים קוזמיאן.
עניתי חואמרתי: “אמנם יכול הייתי ללכת עם הגרף, כל־זמן שדעותי לא תתנגדנה לכך – ואחר־כך אסתלק”.
הסמכנו בינינו, שאני אודיע את ההצעה עוד היום – tecto et ficto nomime – למוציאים־לאור בכר ובנדיקט. כי מדת הנמוס מחייבת שלא אבוא לפניהם “לאחר מעשה”. בכל זאת בררתי לשני המציעים, שאיני הולך אל המו“לים, כדי לפַצות את עצמי ע”י כך ביתרונות של ממון.
גלוגוי לא הבין היטב, מה אני מברר להם בעיקר. הודעתי הרי יש לה רק טעם אחד, אם רוצה אני לקבל שכר־פרישה. אבל קוזמיאן הבין, או אמר שהוא מבין: שאני ממלא חובות מוסריים.
באמת זהו נמוקם היחידי, שמאחריו מסתתר, כמובן, חוב מוסרי יותר גדול: החוב כלפי רעיוני.
וכן עומדת לפני שאלת־מצפון עדינה זו:
אני מראה למוציא הנ. פ. פ. את רגש־תודתי בזה, שאיני מסכים תיכף־ומיד ללכת עם גרַף בַּדֶני (שהוא סימפטי לי מאד), כדי להגשים בעזרתו את רעיון־היהודים. קודם אני מציע את הדבר להם, וע"י כך אביא להם כבוד ועושר – לפי השקפתי –, ואפילו אם ישנה סכנה גדולה, שהגשמת רעיוני תאחר לבוא או לא תבוא כלל. אם לא יבינו לי, הרי אני בן־חורין, ואפילו מחויב, להשתחרר מהם.
באתי עם קוזמיאן וגולגוי לידי הסכם, שאוגיע להם במשך כ"ד שעות את החלטתי.
תיכף נסעתי את בנדיקט, שלא היה בבית, והזמנתי את בכר במכתב לשיחה בערב.
אחרי הצהרים הלכתי אל בנדיקט ובררתי לו את הענין שאת תְּנָיוֹ הראשון – שאלת היהודים – הוא יודע כבר.
הוא ראה את המצב קשה, מסובך, ואת דבר ההכרעה גם בשביל הנ. פ. פ. רציני מאד.
אני הקדמתי והדגשתי פעמים אחדות בכל תוקף, שאיני מבקש לעצמי שום טובת־הנאה; שאם גם יציעו לי פצוי של ממון – הוספה על המשכורת או כדומה לזה – אסרב בהחלט.
אני עוסק בענין היהודים בלי כל כונות פרטיות. על הנ. פ.פ. להחליט, אם היא רוצה לעזרני בהגשמת רעיוני או לא. דרושה לי אויטוריטה כלפי העולם, שאני רוצה לכבשו ע"י רעיוני. מתוך החזקת טובה לנ. פ. פ., שאם לא גרמה להצלחתי הנה סִיְעָה לה, רוצה אני ללכת יד ביד עם אלה שהם ידידי עתה. אבל אני עושה את הפוליטיקה של היהודים ונמוקים פרטיים אינם יכולים להשפיע עלי שאסתלק מרעיוני.
שכלו של בנדיקט האיר שוב. הוא דבר – “כחושב בקול” ולא הרשני לענותו – על צורת העתון, הבאה בחשבון. מיד הזכיר את ה“פרסה” הישנה, שלפי מה ששמע אומרים לשנות את צורתה. אחר־כך דבר על אפשרות של יסוד “עתון יהודי”, אחר־כך על עתון־מתחרה בנ. פ. פ. עם קרן־יסוד גדולה. ובכן נתן לי עצות ולא שאל לדעתי.
סוף־סוף, אמר, הרי זו שאלה אישית. אם רוצה אני להוסיף לכת בדרכי הסלולה בתור סופר מכובד בנ. פ. פ. בשובה ובנחת, בשבע שעות מן המשרד ובלי דאגות אחרות; או אם רוצה אני להרוס את חיי, כמוהו וכבַכֶר – ללא יום וללא לילה?
אמרתי: “איני אדם של “שובה ונחת”. עוד עשרים שנה יכול אני לכבוש את העולם. לשם כסף לא אעשה זאת. אבל למען רעיוני עשה אעשה”!
בנדיקט אמר לאחרונה: “כשאני לעצמי מסכים אני בדרך כלל לרעיונו. אם העתון צריך להסכים, איני יודע. איני מעיז. רעיונו הוא בשבילנו רעיון של פצצה. דעתי היא שינסה תחילה ליסד איזו “חברה למחקר” בפריז או בלונדון. אנו נתן לו לשם כך חופשה ונתמוך בו ע”י השפעתנו תמיכה אישית. אם נקבל בזמן קרוב, או בכלל בזמן מן הזמנים, את ביאת־הכוח הפובליציסטית, איני יודע, וכמדומה, שאין אנו יכולים להבטיחו זאת. אפשר שיגיעו לנ ימים של מהומות אנטישמיות כבדות, רצח, שוד וגזל – אז אפשר שבלאו־הכי נהיה מוכרחים להשתמש ברעיונו. בכל־אופן נִתְנה בזה נקודת־המקלט, שאנו יכולים לקפוץ ולהסתתר מאחריה. אבל כלום יכולים אנו לומר לו, שנעשה כך, ואפשר שנגרום לו ע“י כך הַשְׁלָיָה, שתשמש לו אחר־כך טענה נגדנו”?
הלכתי אחרי־כן אל בכר, אבל הוא הוכרח ללכת אל אספת המפלגה של השמאליים המאוחדים. יכולתי לומר לו רק בחפזון, שיש לי הצעה. את השאר יודע כבר בנדיקט. הוא היה, או התראה, נבוך יותר מבנדיקט. קבענו למחר ראיון.
אחר כתבתי לגלוגוי מלים מספר ובקשתי אַרְכָּא של כ“ד שעות. הם ישערו, שאני מנהל בכ”ז משא־ומתן על־דבר פצויים. עד כמה שחשד־ממון זה מצער אותי, איני יכול למצוא עצה.
28 באוקטובר
ישנתי יפה, הלילה עבר בשלום.
היום הזה גדול עוד יותר מיום אתמול. עומד אני לפני הכרעה עצומה – ועמי ענין היהודים. וגם הנ. פ. פ.
הם יבינו אותי Superos movebo!
למעשה החלה כבר מלחמת־היהודים ביני ובין אדירי היהודים.
מתחילה חשבתי, שעלי להעמיד את הרוטשילדים בפני הדילמא. אבל התגרות המלחמה הראשונה מוכרחה להיות בנ. פ. פ.
* * *
בערב.
הקרָב היה ונגמר במפלה – בשביל מי?
משעה 8־5 קראתי באזני בכר, במעונו, את הנאום לבית רוטשילד.
לפחות זאת השגתי, שהוא, אשר דחני לפני שבועות מספר a limine, הטה לי עתה אוזן – ואיך!
גם הוא, השולל, נהפך לאחר. הוא מצא את הרעיון גדול ומזעזע. אבל הרי אינו יכול כך על רגל אחת להכריע בשאלה הנוגעת לעצם חיי העתון.
הוא העביר לפני כל מה שאפסיד, אם אעזוב את הנ. פ. פ.
באמת אינם זקוקים לי, ואעפי"כ יצרו את משרת עורך־הפיליטון, כשסֵרַבְתי להשאר בפריז.
את רעיון היהודים שלי מצא מלא־נדיבות – אבל קשה להגשמה. הנ. פ. פ. מעמידה בסכנה הרבה יותר מדי. אפשר שהיהודים לא יסכימו לכך – ומה נעשה אז?
אני הסברתי לו, שהנ. פ. פ. לא תוכל להסתלק מן השאלה הזאת. המוקדם או במאוחר יוכרחו לגלות את פניהם.
“כן”, אמר, “אנו גם עשרים שנה לא דברנו דבר על הסוציאליזמוס”.
זו היתה בעצם מלה מופלאה בפיו.
מעתה היה ונשאר לי ברור, שאין לי לקוות מאומה לטובת הענין מצד הנ. פ. פ.
מה שהיו מונים את הנ. פ. פ. בקוצר ראות: שהיא עברה בשתיקה זמן רב כ"כ על האנטישמיות ־ זו היתה הפוליטיקה שלה! אני אמרתי: “גם על זה לא תוכלו לשתוק לעולם, כמו על האנטישמיות”.
היינו כבר ברחוב והלכנו לצד המערכת בשעה שאמרתי לו את הדברים האלה. הוא מלמֵל כאדם המדבר לנפשו: “הרי זה ענין ארור”!
עניתי: “כן, הרי זה רעיון ארור! כיום הזה אין להמלט ממנו. האומר “כן” א “לאו” מקבל על עצמו התחיבות איומה”.
והוא: “הרי זה דבר גדול, ואני מבין, שאדם הגון יכול למסור נפשו עליו. אם ימצא עוד הרבה הרצלים, מסופקני”.
המסקנה: אינם יכולים להחליט לעשות צעד נועז כזה. ואני איני יכול לעכב לא את עצמי ולא את רעיוני בדרך קדימה. אין אפוא דרך אחרת, חוץ מדרך הפרוד.
בכר מצא, שהנאום לבית רוטשילד הוא מענין, אך לא יסודי. הרי זו תעמולה לַסַלית. הוא יודע, שהענין הוא גדול ועצום. אפשר שיביא נצחון וכבוד רב.
* * *
29 באוקטובר
קוזמיאן וגלוגוי באו אלי בהשכמה. הם ברכוני להחלטתי – הקרובה. אמרתי להם, שעלי לדבר קודם עם גרף בַּדֶני, בטרם אחליט, אם לקבל את העריכה הראשית.
* * *
בערב.
הכל שוב בסימן שאלה. התניתי את התנאי, שעליהם למסור לתקופת השנה את העתון לידי, אם חברת־העתון לא תרצה להחזיקו עוד.
כונתי בזה: שהעתון ישאר בידי בשביל ענין היהודים, אם לא יעלה בידי לרכוש קודם את הגרף בדני בשביל רעיוני – או להשיג אצל היהודים הגדולים את האוטוריטה הדרושה.
אבל מנהל הַפּרֶסָה הוֹפְרַט פרייברג אינו מסכים לכך. דורש הוא את העתון – אם לא יצלח – בשביל הממשלה.
הרעה בזה היא, שאהיה תלוי בלשכת הפרסה. ואני רוצה ללכת אך ורק עם בדני ולא עם נושאי־כליו. היחס האישי אל בדני – ז. א., ערכו בשביל ענין היהודים – הוא הוא הממריצני לנהל את העתון בכלל.
כזאת עניתי גם את קוזמיאן. אם, במקרה הצלחה, לא אוכל להיות במשא־ומתן ישר עם בדני – ובמקרה כשלון, לא אוכל להיות לבעל העתון, לא ירד בני עמהם.
30 באוקטובר
בבוקר בא קוזמיאן לקחתני אל בראיון אצל בדני.
הוא שאל: “נלך אל בדני?”
אמרתי: “לא – אם תנאִי לא יתמלא”.
אז הִטָה: “יבוא עמי בכ”ז, אני אציג אותו בפני נשיא המיניסטריון לא כעורך ראשי, כי־אם כסופרו הפריזי הקודם של הנ. פ. פ."
נסענו אפוא למיניסטריון. הייתי בפעם הראשונה בהיכל־מיניסטר אויסטרי. חדרים בסגנון גדול, אבל חשופים וקרירים. על המדרגות השוינו את הבנין עם היכלי־הממשלה בצרפת.
“חסרים הטַפִּיטִים”, אמרתי לקוזמיאן; בכלל השתדלתי ע"י הלצות לאמץ את רוחי ומראִי בשביל הפגישה הראשונה, המכריעה בהחלט, עם האיש, שאני אומר להושיע על־ידו את היהודים.
תיכף אחרי האֶכסצֶלֶנצים נקראנו אנחנו. האחרים שהמתינו בחדר נשאו עיניהם, כשראו את היתרון שנתן לנו.
אויר חצר!
בדני אץ לקראתנו, ברך אותי מתוך עֵרות ועליצות. כנראה, אדם פקח ואנרגי.
הוא העניק לי מחמאות רבות. הוא כבר שמע על הקושי שנתגלה; ומכיון שדבר על העתון החדש, דברתי עליו גם אני.
אמרתי: “לא נמוקים כספיים הם העלולים להשפיע עלי שאקבל את נִהול העתון”.
דברנו רק צרפתית.
בעיני בדני היה הדבר מובן, שאיני רוצה להיות תלוי בהוֹפרַטים. הוא בקש ממני לא לחשוד בפרייברג, לא להרשות שישניאוהו עלי. מובן, שלא אצטרך ללכת אל לשכת־הפרסה, אלא אשלח את אנשי “לקבל ידיעות”. אבל אם הוא (בדני) ישלח אלי את פרייברג או את שִׁיל, מוטב שלא אקבל אותם בקרירות.
זאת הבטחתי. אבל שאלתי לי רק את המשא־והמתן הישר עמו.
“דומה אני, שבמדיניותו בשעה זו, אכסצלנץ, אוכל לתמוך, ואם אלך עמו, אהיה לו “חסיד אמיץ וישר”. אפשר, שבנקודה ידועה אעמוד ולא אוכל להוסיף לכת עמו – אז אגיד לו את הדבר בגלוי ואלך לדרכי. אבל אם אהיה עמו עד סוף ימי־שלטונו – שאני מקוה כי יאריכו הרבה, ־ לא אעזבנו עוד”.
בכלל דברתי פעמים אחדות על סוף ימי־שלטונו, וזה, כנראה פגע בו, אך מכיון שלא שמע מעודו דברים כאלה מפי עתונאי, ואולי מפי שום אדם, הביא הדבר בלבו מקצת הכבוד אלי.
מלכתחילה רציתי לתת לו דעה נכונה עלי: שאני יכול להיות, כמו שאמרתי עוד בשיחתי הראשונה עם בורגוֹאינג, “חסיד” ולא “משרת”.
עושה אני את מדיניות היהודים – אף כי אין הדבר ידוע עוד היום. מה שאני עושה היום אינו חוזה־שכירות רשמי, ־ שרבים אמנם יחשבוהו כן – כי־אם ברית.
בדני אמר, שהוא משַעֵר לו את היחסים בינינו מתמידים; הוא ערב לי, שחברת־העתון תציע לי מעמד מובטח.
על רצוני, שאורשה לבוא לפניו בכל זמן, מעין ציר ממשלה, ענה: “אני לא רק מרשה, אלא עומד על זה”.
דברנו גם על יחס־הפרידה שלי אל הנ. פ. פ.; הודעתי לו מלכתחילה, שאני רוצה לזכור תמיד לטובה את ידידי הישנים ולא אשתמש כנגדם בדרכי־פולמוס מעליבות – כל זמן שלא יתקפוני.
בדני אמר: הוא עצמו מקוה, שלא נבוא לידי נגודים עם הנ. פ. פ.
בעצם היתה זו הודעה חשובה ממדרגה ראשונה. פירוש הדברין: שהוא רוצה למשול עם הליברלים־הגרמנים.
כמובן שגם הוסיף פעמים אחדות: “אני לא אפַנה את המקום”.
ובכן היה לכל השיחה אופי ידידותי. בשעת השיחה כבתה הסיגרה שלי פעמים אחדות. בדני הדליק לי בכל פעם גפרור חדש. פרט, שבכל פעם הייתי מוכרח לצחוק בקרבי: מה יאמר לזאת מכירי מבין היהודים הקטנים, ואפילו גדולי הגדולים.
בדני רואה את הדבר כמנוי וגמור.
* * *
כעבור שעה הייתי במערכת.
בכר שלח לקרוא לי: “נו, מה ענינו?”
“עוד יש בידי לסָרֵב”, עניתי. אבל הוא לא הוסיף לדַבֵּר דבר.
וגם עתה עוד היה לי נוח, שהנ. פ. פ. תקבל את רעיון־היהודים שלי. דוקא עתה. נקשרתי עם בדני, ליתרונות חיצונים איני שואף כלל, ולו השגתי בשביל רעיוני את האוטוריטה של הנ. פ. פ., והיתה ההצלחה שלמה!
אנסה בערב עוד פעם דבר אל בכר, אעמיד את הדילמא בצורה חריפה: נכון אני לוַתֵּר על כל היתרונות המוצעים לי, אם יבטיחו לי לפרסם במשך ששה חדשים את פתרוני לשאלת היהודים. איני דורש מהם מאומה, שום פצוי, שום טובת־הנאה פרטית!
(כדאי להעיר כאן, שבהעתיקי לוינא הקטינו לי את משכורתי וגם מאנו לתת לי הוצאות ההעתקה).
בנדיקט, כנראה, כועס עלי. בעברי עליו הרגשתי בדבר. הוא מבין את הענין לאשורו! גם מקוזמיאן שמעתי, שבנדיקט מלא חימה. קוזמיאן קבל מפי שלישי.
* * *
בהיותי אחרי הצהרים במערכת, היתה לבנדיקט שיחה עם אותו שלישי. אחר־כך שמעתי בערב מפי קוזמיאן, כשהזדַמַנּוּ אצל בָרון בורוגואינג, שהמו"לים מתיראים עתה מפני התחרותי. הם משערים, כנראה, שבפוליטיקה האויסטרית הפנימית לא אתרחק הרבה מנקודת־עמדתם.
בישיבה אצל בורגואינג קבעתי את כל תכנית העתון. את כל עוזרי הפרסה הישנים שמרתי לעצמי. ביניהם שנים, שתקפוני לפנים בדרך שִפְלוּת. אמרתי: “איני יכול לשַלְחָם – הם אוֹיְבַי הפרטיים”. צחקו.
אך בעיקר תקפו עלי כל הערב געגועים להשאר בנ. פ. פ. כנראה שמתערבת כאן פחדנותי, מפני “מה יאמרו”, מפני עִקוּם החוטם של אלה, אשר בלי ספק היו רוצים להתחלף עמי ויתנו לקנאתם צורה של זלזול.
אף־על־פי־כן היו עצותי בישיבה הטובות ביותר, לכונן עתון חי וטוב. אם יקרה מקרה ואשוב בכל זאת אל הנ. פ. פ., תשמשנה עצותי אלה תגמול בעד ההצעה הטובה שהוצעה לי.
31 באוקטובר
קוזמיאן צריך היה לכתוב לי היום מלה, שבנדיקט אמר עלי אתמול באזני איש־הבינים.
עד אחת־עשרה לא קבלתי מאומה. אפשר שיש לבאר הֶעְדֵר ידיעה זו באינטריגה. אני אבוא עד חקר הדבר. אם יחבלו בנ. פ. פ. תחבולות למנוע בעד משרתי, יהא זו בשבילי “מצב מלחמה”.
אני כותב עתה לבכר:
אדוני הדוקטור הנעלה!
ברשותו לא אבוא היום, וכל זמן שההחלטה תלויה ועומדת, אל בית המערכת. הרי זה בשבילי מצב מצַעֵר מאד. בכל־אופן יש לו למחר – אם לא נתקבל היום דבר־מה אקטואלי יותר – הפיליטון על היינה. בשבת לא יבוא כל פיליטון ובשביל יום ראשון הרי יש וִיטְמַן. עד עתה נתקבל, אפוא, הכל כשורה.
ואם רוצה הוא לדבר אתי, מוכן אני לכך ברצון היום אחרי־הצהרים, ז. א., משלש עד חמש, או משש עד עשר בערב.
הריני חוזר עוד פעם, שנכון אני להשאר עמכם, אם תרצו בכך, באותה המשכורת ובאותו המעמד. עדיין נכון אני לדחות את כל היתרונות החיצוניים שהוצעו לפני, מתוך הנמוק המוסרי הידוע לו.
היום עוד בידי לענות בשלילה.
בדרישות שלום מקרב לב
הנאמן לו באמת
הרצל.
1 בנובמבר
עד הערב לא הגיעה אתמול כל תשובה מבכר. הרעיון שתקום איבה ביני ובין האיש הזה, אשר אני מכבדו למרות עקשנותו, הכביד עלי מאד ומשעה לשעה נעשה עלי כבד מנשוא. נוספת על זה האפשרות, שבכול דרכי אלה לא אועיל כלל לשאלת היהודים.
ברוח רעה השתתפתי בישיבה אצל ברון בורגואינג, שבה נועצו עם מנהל בית־הדפוס על שאלות האותיות, הניר והשם של העתון החדש. עצותי היו הטובות ביותר, אבל נתברר לי יותר ויותר הרגש, שאין אלה אנשים כלבבי, ולא אוכל ללכת עמהם.
כשיצאתי מן הישיבה המה בי לבי. עלה בדעתי להמלך בגידמן. אף כי כעסתי עליו זה ימים אחדים. הוא הלך “לבקר” את גרף בַּדֶני, כפי שנודע לי במקרה. הוא הלך אל בדני, מבלי להודיעני דבר, ובזה הראה בעצם, שאינו נותן ערך לא לי ולא להוראתי. הוא בקש מבדני חסוּת בתחנונים, בבכי; ולאחרונה כ"כ נתרגש, עד שבקש מאת הגרף, שירשהו לברכו.
אפע"כ רציתי לשמוע את דעתו. לא מצאתי את גידמן בביתו. נסעתי אפוא ישר אל בכר, שגם הוא לא היה בבית. אבל כעבור חצי שעה נקרה לפני ברחוב בליאופולדשטַדט. הלכנו יחדיו והֵשַׂחנו איש את לבו.
אמרתי לו, כי קשה עלי מא הפרידה מידידותו.
הוא שמח, יעצני בידידות לסלק את ידי מנסיון העתון. אצל הנ. פ. פ. נשקף לי עתיד גדול. והיתרון בכל הוא, שאצלם יש לי יותר סכויים להגשים את רעיוני מאשר על־ידי בדני.
סוף־סוף באנו לידי הסכם, שאם ה־Society לא תוכל להתכונן, אפרסם חוברת, שיבוא עליה מאמר בנ. פ. פ.
חוץ מזה יתן לי ספוק, בכתבו אלי מכתב, שאוכל להראותו את בדני, שלשֵׁם השָׁארי במערכת לא דרשתי ולא קבלתי שום פצויים בעלי אופי חמרי.
בשעת הפרידה אמר לי: “הייתי מצטער עד מאד, אילו עזבנו”.
3 בנובמבר
לעת הצהרים הייתי אצל בדני. הפעם צריך הייתי להמתין מעט יותר באולם. אדונים משֻׂרְדֵי־זהב, משלחות חרֵדות בפרַקים שחורים, שר־אלף זקן עם כתב־בקשה, הכל מכעכע חרש, נושם עמוקות, להצליל קול, בשעה שהולכים להתיצב לפני האדיר.
הרגשתי ברור, שלא אצלח לא לאולם־המתנה ולא לצוארון־הופְרַט.
אני הייתי ההדיוט היחידי בלי פרַק. כולם הביטו בתמהון, כשנקראתי בכל־זאת לפני שר־האלף ולפני ההופרטים, שבאו לפני.
הגרף בא לקראתי שוב בחביבות “נוֹ, אדוני הדוקטור, מה בפיו”?
הבעתי במלים מספר את צערי (באמת לא הודיתיו במדה מספקת על הכבוד שבקש לחלוק לי, כפי שאני זוכר עתה) ומסרתי לו את מכתבו של בכר.
אחר דברנו על פוליטיקה: ענין היום, אשור בחירתו לוּאֶגֶר.
מֵאוּנִי הרגיז את בדני במקצת, במדה כמעט לא נכרת, והוא התחיל נוהג בי זהירות כבמתנגדו. הוא עצמו, אמר, נוטה לא לאשר את לואגר. “איני סובלו, קודם כל, מפני שהוא דמגוג. לצערי, התנפחה שאלת־לואגר בשבילי עד לידי קושי. מרוצה הייתי, אילו מצאתיה, פתורה לפני. היה זה מן המועיל, ששמי הטוב ההולך לפני, לא יפָּגם ע”י דברים כאלה. בענין זה נעשו כבר מכל הצדדים מעשים מחוסרי־טַקט כאלה, שאני ארָאה בכל־אופן, כאילו אני נכנע לאיזה לחץ שהוא. זה עלול להזיק לשמי. אבל בדבר זה איני יכול להחליט כל דעת עצמי. עלי להמָלך בחברי, יש להתחשב כאן בכמה דברים, בראש וראשונה בתועלת המדינה וברצונו של הקיסר".
עניתי עזות: “דעתי, שמוכרחים לאשר את לואגר כראש־העיר. אם לא תאשרוהו בפעם הראשונה, לא תהיו רשאים לאשרו לעולם. ואם בפעם השלישית לא תאשרוהו – יעלו הפרשים”.
הגרף הצטחק: “נוֹ!” אמר במבטא מלגלג.
עוד נמקתי את דעתי ונפרדתי, הוא אמר: “אם יואיל לבקרני, אשמח לקראתו תמיד”.
אך דומני, שאם אבוא אליו בפעם אחרת, לא יהיה פנוי בשבילי".
* * *
בערב ספרתי הכל לגידמן, שהצטער מאד על שדחיתי את ההצעה. לדעתו, טוב היה אילו היתה “נטויה לי אזנו” של ראש־המיניסטריון.
הפחדן שבו הרגיזני ואֹמַר לו: “כב' הוא יהודי מבקש־חסות, אני יהודי נותן־חסות. כנראה, שאין כב' יכול להבינני”.
הסברתי לו את התועלת שנפיק, אם הנ. פ. פ. תתמוך בדבר, אם גם בזהירות יתרה, וכי זה היה בעיני חשוב, עד כדי לוַתר על הטובה הפרטית שהייתי מפיק אצל בדני.
נדמה היה, שהדברים נראים לו שוב קצת – לכמה זמן, איני יודע. עד עתה בזבזתי עליו יותר מדי זמן. זו היתה גם שיחתי הארוכה האחרונה עמו. יש לו רק זָקן וקול של גבר. הוא חוזר ומתחנן לפני, שאניח להם לרבנים, אין איש מכבד אותם.
וביותר כעסתי עליו, שסֵרַב מתחילה לתת על ידי כתב־המלצה אל צדוק כהן, אם אסע בשבוע הבא לפריז.
רק כשאמרתי לו, שאין לי צורך בהמלצה וכי אדע למצוא דרכי בעצמי, הסכים.
שיחה זו דִכְּאָה אותי מאד.
לבסוף אמרתי לו: “אפשר לבוא לידי יאוש: דוקא כבודו, שדברתי עמו רבות ותכופות על הענין, בוגד בי בכל פעם. לדאבוני, עדיין אין הוא מבין את הענין. אנו עומדים עתה בדָנובאֶשִינְגֶן ליד פֶּטֶר הנהר. אבל אני אומר לו, הדנוב יעלה!”
5 בנובמבר
אתמול היו לי דכדוכים קשים. באתי שוב אל המערכת. איש לא ראה בזה – כלומר בוִתוּרי – שום רבותא. להיפך, היה לי הרגש, שנפלתי בעיני החברים.
ואני הן דחיתי את הצעת הממשלה בשביל ענין היהודים, כשם שהייתי מקבל אותה לטובת הענין.
אולם מהו הסִכּוּי, שהנ. פ. פ. תהיה לי לעזר בהגשמה? הדבר יהיה נורא, אם כאן טעיתי ודוקא אצל בדני הייתי יכול להשיג את האוטריטה בפני היהודים.
בכר ובנדיקט קבלוני בחביבות גלויה, כשהופעתי במשרד; אבל בנדיקט התנצל מיד שאין לו פנאי לדבר עמי על “חברת המחקר” ובכר רק שאלני, מתי אביא פיליטון חדש.
גידמן שם לי פרעוש באוזן: “סוף הענין להוליד עכבר”. אם הנ. פ. פ. תפטור את מחברתי ברשימה “בפנים המדינה” תהי מכתי נצחת. מקוה אני, שהם יקַימו בשלימות וביושר מה שהבטיחו. באופן אחד אהיה מוכרח לראות את הדבר כ“מצב מלחמה”.
* * *
דברתי עם ארתור שניצלר והסברתי לו בקצרה את הענין.
כשאמרתי: זוהי הרינסנס, בתור נקודת־סיום למאה הקלסית של ההמצאות בדרכי־החבור – היה מלא התפעלות. הבטחתיו, שהוא יהיה הסַפָּק של התיאטרון.
* * *
לארוחת־הערב שוב בחברת היהודים אצל טוֹנֶלּוֹ.
שוב אותם הדבורים, כמו לפני שבוע ימים. החרם על התיאטרון הורם על נס כדרך גאולה. תעמולה פעוטה זו סופה התנפחות של עסקני־אגודה. אך חשובה היא בעיני בתור סימפטום. מכיר אני כאן כמה אנשי־תעמולה שיוכלו להביא תועלת: רוּזִיצְקָא, הכובעני בִילִיצֶר (נואמי־עם גסים), קופשטיין, הייֵנָן פוֹלַק, עורך־הדין נוימן, דר. קלמן ועוד.
מגוחך הדבר, שכולם מציינים את משלחת־התלונה אל המיניסטר כחתוך־דבור חריף יותר.
דבר גם עורך־הדין אלבוגן בתור “נואם מקובל”. הוא בעד יִסוּד “מפלגת־עם חפשית בדעות”, שתפקידה אל נכון לשלחו אל בית־הנבחרים. רואה הוא את מצב היהודים כרציני, אבל לא מיואש – “שאם לא כן לא תהא לפנינו דרך אחרת, אלא להכריז על היהדות הלאומית ולחפש מַצָע טריטוריאלי”. גם באלבוגן אפשר יהיה להשתמש בשביל התעמולה.
על דבריו השיב בחכמה דר. בלוֹך. “החפשים בדעות” של דר. אלבוגן הרי הם שוב היהודים. ההליכה עם הסוציאליזמוס אינה תריס בפני האנטישמיות. הראיה: גרמניה, שלמרות מרכס, לַסַל, ועתה זינגר, התחוללה שם האנטישמיות והיא הולכת ומתגברת.
אחרי־כן התודעתי אליו. הוא הופתע מאד לראותני במקום זה.
5 בנובמבר
דר. ארליך בא היום במערכת אל חדרי ואמר: “שמעתי, שרכשנו אותו שנית בשבילנו”.
ספרתי לו את מהלך הדברים. הוא העמיד פנים מפקפקים. סובר הוא, שהמו"לים לא יקימו את הבטחתם.
דמי נרתח בי ואמרתי: “אם יחללו את דברם לי, יזועו עמודי הבית הזה”.
מיד הלכתי אל בנדיקט. אחר בא גם בכר. דרשתי את “התיכה האישית” המובטחה, שהיתה צריכה להתבטא בזה, שביום א' הבא תהיה אצל בכר או בביתי אספה של יהודים בעלי־שם. אני ארצה הרצאה (נאומי אל בית־רוטשילד, אך הרוטשילדים יִמָחקו מן הכתב), אחר־כך יעמידו הנאספים לפקודתי את קשריהם בפריז, לונדון וברלין. שם איַסֵד אחר־כך את “חברת המחקר”, שאין לה צורך אף בפרוטה אחת, או שיִסודה יובטח לי מיד אחרי פרסום מחברתי.
בנדיקט אמר בשפה רפה, שאינו מכיר אישים מתאימים בין “אנשי הממון”. אך נכון הוא לתת לי המלצה אל (בקול פַּטֵטִי) “יועץ־המסחר הסודי גולדברגר!”
עניתי: “את גולדברגר זה מכיר אני זה שמונה שנים. אליו לא דרושה לי המלצתו.”
אז שלחתני אל מוריץ לֵינקוֹיף.
אמרתי: “הוא בעלה של שארת־בשרי”.
בקיצור, הוא הציע רק הצעות פחותות ומיותרות. עוד רוצה אני להאמין, שהוא לא עשה זאת מתוך מעילה. הרי זה איום!
בכר שתק.
אמרתי להם: “לעת עתה אין לי צורך באנשי־תעמולה. אחר־כך יהיה צורך באלה. לפי שעה דרושה לי רק התענינותם של חוגי הפִינַנס. ובעצם אין לי צורך בשום עזרה. אני רק מזהיר את האנשים, לפני שאני הורס את הסֶכֶר!”
חושב אני, ששניהם הרגישו את האִיוּם.
בכל־זאת קבלתי את עצתו של בנדיקט ונסעתי מיד אל לֵינקויף. אחרי־הצהרים תהיה לי שיחה עמו.
* * *
אחרי־הצהרים דברתי עם לינקויף. ישבנו באולם־המועצה של בורסת־הפירות המוֹנוּמנטלית.
לינקויף הצטער, שלא שאלתי בעצתו, לפני שדחיתי את הצעת בַּדֶני. הוא היה מיעצני בהחלט לקבלה.
בכלל יש לנהוג זהירות בבדני. לינקויף סח לי מעשה זה: בהיות עוד בדני נציג גליציה, באה עת צרה לבעלי־האחוזות. ע"י בצורת הגיעו בעלי־האחוזות למצב כזה, שלא יכלו לכלכל את בהמתם. החלו במפעל־סיוע בשביל הארץ. צריך היה לקנות חמרי מספוא ולחלקם בין הסובלים. בדני בא לוינא, קרא רליו את סוחר־התבואה וֶצְלֶר (הפירמה וֶצְלֶר את אַבֶּלֶס) ודרש ממנו להגיש הצעה. וצלר עשה כן. בדני קראו שנית ואמר לו: “איני מאמין שכב' יוכל לספק את המספוא. לפי חשבוני, עליו לדרוש כשלשים למאה יותר, כדי שיוכל עמוד”.
וצלר שמע לעצתו, לקח מיד הגרף את ההצעה הראשונה והגיש לו אחרת, גבוהה מן הראשונה בסכום הנ"ל.
עם הצעה זו שב הגרף ללבוב, ושם נתנה ההספקה לחברה – שבדני עצמו, כפי שמספרים, היה שותף לה – במחיר הרבה יותר גבוה מהצעתו הראשונה של וצלר, אך מעט נמוכה מהצעתו השניה. –
אז ספרתי ללינקויף במשך שעָתַיִם את תכנית־היהודים שלי.
לינקויף התנגד לה בהחלט. אין כל אפשרת להגשים את הדבר – והוא גם מסוכן מאד. כל הנמוקים הידועים. הסברתי לו: ממה נפשך, אם מחברתי לא תמצא הד, אין סכנה; ואם תמצא את ההד, שאני מקוה לו, אין מן־הנמנע להגשים את הדבר.
* * *
בערב מסרתי לבכר את דבר השיחה הזאת. אמרתי: לינקויף אינו יכול להבין את הענין, רוחו עשויה בשביל מדינת־יבשה; כדי להבין את תכניתי צריך לשכון לחוף יַמִּים. הראיתי ללינקויף את בורסת־הפירות שלו ואמרתו לו: “סְחַר התבואה התרכז בצורה עלובה בוינא ב”קפה שְטִירבֶּק“. הוא יצר בשביל הצורך את האורגן, את הבורסה ליד השוֹטֶנרינג, והאוֹרגן סִדֵּר אחר־כך את התנועה והרחיבה במדה כבירה כזו, עד שיש בידיהם עתה הארמון ברחוב טַבּוֹר. כי כך דרכם של החיים הכלכליים: תחילה בא הצורף, אחר־כך בא האורגן, ולבסוף התנועה. את הצורף יש להבין, את האורגן יש ליצור – התנועה תבוא אחר־כך מאליה, אם הצורך הוא אמיתי. כי יש בשאלת־היהודים צורך – עד לידי הכרח – לא יכחיש שום אדם. ה־Society תהיה האורגן. תחילה “חברת המחקר” הקטנה – אחר־כך, לאחר שזו תִוָכַח כי ישנו הלך־הרוחות הדרוש, תבוא החברה הגדולה”.
הדברים היו כנראים בעיני בכר. הוא הבטיחני לדבר היום עם דויד גוטמן ולהודיעהו על־דבר בקורי. גוטמן הוא יהודי אדוק – כמובן, גם הוא אינו שוכן לחוף ימים.
* * *
בכר התלוצץ: “היהודים ישמעו לו בפחות רצון מן הנוצרים. הוא יהיה לאנטישמי של כבוד!”
6 בנובמבר
יום של חולשת־דעת קשה. אל המערכת באו יועץ־הקהילה שטרן ואחרים. כולם אנשים, במצפים לישועה גדולה מן הממשלה, ההולכים להפיל תחינות לפני המיניסטרים. הם היו מאמינים בי, אילו נעשיתי איש־סודו הז’ורנליסטי של בַּדֶני. עתה איני נחשב בעיניהם כלום.
* * *
בערב הייתי אצל פרופסור זינגר, ספרתי לו הכל.
הוא עודדני: התנהגתי כשורה!
בתור אדם אופיציאלי־למחצה הייתי מוריד לטמיון את עצמי ואת הענין.
7 בנובמבר
דר. שׁוִיצֶר נקרה לפני בחוץ, גליתי לו את הענין.
הוא מתנגד לתכניתי מתוך טעמים העומדים ברומו של עולם. אין הוא רוצה בלאומים, כי אם באנשים.
אמרתי לו: “primum vivre, deinide philosophari! (החיים קודמים לפילוסופיה!). אני אבנה לכבודו שם חדר־תורה נאצל, שבו יוכל לפרוש מן הברברים ולהגות ברעיון הנשגב”.
לדעתו, יש עוד צרות רבות, מלבד צרת היהודים.
עניתי: "לפי שעה יכול אני לדאוג רק לאנשי. ושנית, ביום העבודה של שבע שעות ובהקלות הסוציאליות והחדושים האחרים נשמש מופת גדול לעולם.
רוצים אנו להסיק את המסקנה מן הכבושים התֶּכְניים הנפלאים של המאה הזאת. האור האלקטרי לא הומצא, כדי להאיר את טרקליניהם של עַתּוּדֵי־ממון אחדים. הוא הומצא, כדי שנוכל לפתור לנָגְהו את שאלת היהודים".
* * *
בכר אמר, שדִבֵּר עם דוד גוטמן והכין אותו לקראת בקורי. כתבתי מיד לגוטמן, ובקשתי ממנו לקבוע לי את השעה.
בתשובתו של גוטמן היה קו מגוחך. הוא קבע לי ראיון ליום א' וחתם “בכל הכבוד”, ויש בזה משהו מנטית חסד. אם חתימה זו אינה מעידה על עם־הארצות של סוחר, יש ללמוד מתוכה, שהאדם הזה לא יבינני. בכל־זאת איני רוצה להיות עצל יותר מדי. אפשר שיִבָּהֵל. מסופקני אם יעלה בידי להלהיב את האדם הטוב החותם “בכל הכבוד”.
9 בנובמבר
אתמול דברתי עם דוד גוטמן ו“בנו”. הזקן נטה תחילה קצת כלפי חסד, ואני קלקלתי לו את הדבר ע"י זה שהרכבתי את רגלי זו על זו ונשענתי באופן מרושל מאד אל דפן הכורסה. הקשבתו הלכה וגברה.
הצעיר בקש להתלוצץ על “מדינת־היהודים ובעלי־המלחמות היהודים”. אני גערתי בו בחזקה: “אל יפריח הלצות של שטות! אוי לו לכל מי שישמיע “חכמות” כאלו. התנועה הזאת תרמוס ותבוסס את הליצנים.”
הוא נבהל ופסק מן ההלצות. הזקן הודיע לאחרונה, שעליו להתישב בנוגע לענין גדול כל־כך. דעתו היא, שעלי גם לדבר עם הרוטשילדים.
על־כל־פנים זאת השגתי: היהודים הגדולים יודעים את הדבר. ברור, שדוד גוטמן ידבר על הענין עם אלברט רושטילד ועם הירש.
לצערי שכחתי לומר, איך בדעתי לעשות את הליקוידציה של עסק־הפחמים הגוּטְמַנִי.
המכרות או שיעברו לשלטון האוסטרי, או שיִקָנוּ ע"י ה־Society. במקרה זה אפשר יהיה לשלם את מחירם חלק בקרקעות שם וחלק במניות־החברה ובכסף מזומן. יש עוד אפשרות שלישית: ליסד חברת־מניות “גוטמן”, שמניותיה תֵרָשַמְנָה אצלנו שם בבורסה. אפשרות רביעית: המשכת העבודה כבראשונה, רק הבעלים יהיו עתה בני חוץ־לארץ.
10 בנובמבר
אתמול דברתי עם גידמן, הוא נתן לי את מכתב־ההמלצה אל צדוק כהן. את המכתב שלחתי אל ש…, שאני מספר לו את המאורעות הגדולים של החדשים האחרונים. ש… ימסור את המכתב לצדוק.
* * *
בכר מדכאני שוב בטענותיו. כדי להפטר מכל זה, אלך ביום ד' פריזה.
* * *
יהודים רבים מריעים באִוַלְתָּם על שבחירתו של לואגר לא נתאשרה. כאילו האנטישמיות ולואגר הם היינו הך. ואני מאמין, שעתה תתגבר מהרה התנועה נגד היהודים.
מאורעות תקיפים שיבואו, יקרבו את הגשמת רעיוני הקונסטרוקטיבי.
במקום לואגר יעלה סוף־סוף אנטישמי אחר להיות ראש־העיר וינא. אבל לואגר ישַסֶה בכח המשנה. כבר מתלכדים כל האנטישמיים למחנה אחד נגד בַּדֶנִי. נציב אוסטריה־התחתית שאינו שונא־ישראל, גרף קילְמַנְסֶג, עומד לנפול בימים הקרובים.
אתמול הוכנה גם השמועה האנטישמית, כי בדני התפטר. אם ישאר על מכונו, יעלו הפרשים, כמו שאמרתי לו.
כבר מכריזים ברחובות: “הלאה בדני!”
סבור אני, שאי־אשורו של לואגר היה משגה פטלי, שיגרור אחריו משברים קשים. בדני לא העריך כראוי את כוחו של הזרם האנטישמי.
הנסיך ליכטנשטין קרא לנשיא־המיניסטריון באזני כל הפרלמנט את המלה “שקר”. עתוני־האנטישמיים משתמשים נגד בדני בדברי חוצפה, שלא נשמעו כמוהם באוסטריה.
* * *
כתבתי אל יועץ־הבנין סְטְיַסְנִי. מחר אקרא לפניו את דבָרִי אל היהודים. יש לו בכל מקום קשרים עם אגיטטורים יהודים חרוצים.
* * *
בתורכיה תסיסות. אם שאלת־המזרח תתגולל ותמצא את פתרונה בחלוקת תורכיה, אפשר שהיינו יכולים להשיג בקונגרס האירופי חבל־ארץ ניטרלי (כגון בלגיה, שויץ) להתישבותנו.
* * *
אתמול באו אצלנו בפיליטון מכתבים אחדים מעזבונו של לסל.
דברתי על זה עם בַכֶר, אחרי שנִסָה לרַפוֹת את רוחי.
“מה היה, לדעתו, לסל בזמן הזה, אילו היה חי?” שאלתיו.
בכר חִיֵך: “אל נכון יועץ־סתרים פרוסי”.
אך אני אמרתי: “הוא היה עתה מנהיג היהודים; כמובן, שאיני מתכון ללסל בימי הזקנה, שהיה מגיע אליהם עכשו, אלא ללסל בעל הכוח של אז”.
11 בנובמבר
הייתי אצל גידמן. הוא בקש ממני לבוא אל שיחת־בחירות, שבה יבוקשו כספי התעמולה בשביל הקנדידטורה של בלוך בקולומיאה. אמרתי לו, שאיני רוצה להופיע בשום ענין צבורי, כל זמן שלא עשיתי לעניני. לדַבר לא אוכל, אם לא אוכל ליתן את המסקנה. אבל אכתוב לגידמן מכתב, שיקראהו באספה. אכתוב שאני נותן 50 פלורין, אך כי איני מסכים לדרכיו של בלוך בכמה פרטים. ישנם בוינא – בחשבון מִצְעָר מאד – 200 יהודים, שיכולים לתרום סכום כזה בפחות קושי. בזה תושג כל קרן־הבחירות.
הרב פלייסיג היה אצל גידמן. הוא שָת את ידו על שכמי ואמר כמשתאה: “הרי זה איש חמודות!”
גידמן ספר לי, שדוד גוטמן כבר פטפט על תכניתי ברבים. מלאתי חימה וכתבתי מיד אל לודויג גוטמן:
דוקטור אהוב!
הואיל ומעת שיחתנו ביום ו' לא קבלתי כל אות־חיים, משער אני, שהענין אינו מתקבל על דעת שניכם.
עלי רק להזכיר לשם זהירות, מה שאולי לא הדגשתי למדי: כי מה שהודעתי לכם היה בסוד גמור. איני יכול למלא את ידכם לדבר על הענין עם מישהו, אם לא תקבלו תחילה בכל מקרה ומקרה את הסכמתי. התנהגות בלתי־זהירה בענין זה, עלולה לחולל סכנות בשביל היהודים, ואתם יכולים להִנָּזֵק ע"י כך נזק קשה.
אני סומך איפוא בסוד זה בהחלט על שני אנשי־כבוד, שאם גם אינם מסכימים לדעתי, הם יודעים יפה, שהם חיבים לי שתיקה גמורה.
בדרישות שלום יפות
הנאמן לו
דר. ת. הרצל.
* * *
הזמנתי לאחר הצהרים את בלוך אל סטיַסני.
בלוך קִוָה שאני בא בענין בחירתו. הרגשתי באכזבתו, כשהתחלתי לקרוא רק – סליחה! – את פתרון שאלת היהודים.
סטיַסני היה מלא התפעלות.
בלוך הלך לו לפני גמר קריאתי. עליו ללכת הביתה, כי מחר הוא נוסע לקולומיאה. יש לו גם כמה פרכות על תכניתי.
בשעת הפרידה בקש ממני לדבר עם דוד גוטמן – כלומר, על כסף! בכל־זאת כותב אני בשביל בחירתו של בלוך אל גידמן מכתב זה, הנועד להִקָרא באספה.
אדוני הדוקטור הנעלה!
מהיותי אנוס לנסוע, אין לי היכולת להשתתף בשיחה. בחירתו של דר. בלוך נראית לי כנחוצה. אני מטעים בפירוש, שיש בינינו חלוקי־דעות פוליטיים; אבל דר. בלוך הגן תמיד באומץ על עניני היהודים. אנו מחזיקים לו טובה על זאת, אם גם במעט או בהרבה איננו תמימי־דעים עמו. בפירודנו אפשר להרגנו. באחדותנו – לא יוכלו לנו!
אני מוסר לקרן־הבחירה סך 50 זהובים. אם 200 יהודים בוינא יתנו כל אחד כסכום הזה – ומצא. אני ממעיט להעריך את יכלתם הכספית של יהודי וינא ואני מרבה להעריך את יכלתי, בדברי רק על מאתים אמידים ממני. על האדונים הגדולים מאד, שצרת־היהודים כנראה עוד לא נגעה עד לבם, הייתי מוַתֵּר בחפץ־לב.
בברכת הוקרה רבה
שלכם באמונה
דר. ת. ה.
פריז, 16 בנובמבר
שיחה עם הרב־הכולל צדוק כהן. קראתי באזניו את הנאום. ברכבת, בדרכי לפריז, כבר מחקתי לגמרי את הרוטשילדים מתוך הנאום.
צדוק כהן נראה כשומע בענין לקריאת הנאום שארכה שעתים.
אחר התגלה גם הוא כציוני. אבל ה“פטריוטיזמוס” הצרפתי תבע גם הוא את שלו.
כן, מן המוכרח לבחור בין ציון ובין צרפת.
צדוק כהן הוא בן הגזע הקטן של היהודים. אתמה, אם אקבל ממנו עזרה של ממש. באמת דברנו אחרי קריאתי רק דברים מעטים, כי נטל עליו ללכת אל בית־התפלה. קבענו למחר שוב ראיון, גם מכירי הזלצבורגי לֶוֶן יבוא שמה. איני מחכה להרבה מפגישה זו.
פריז, 17 בנובמבר
דברתי עם נורדוי.
נורדוי הוא המקרה השני להבנה במהירות הברק. הראשון היה בנדיקט. אבל נורדוי תפס מתוך הצטרפות, כמו שבנדיקט תפס מתוך התנגדות.
מאמין אני שנורדוי יבוא עמי באש ובמים. אותו כבשתי על נקלה וזהו אולי החשוב שבכבושים. הוא יכול היה להיות נשיא יפה בשביל האקדמיה שלנו או מיניסטר החנוך.
הוא נותן לי המלצה ללונדון אל “קלוב המכבים”, ששמעתי עליו בפעם הראשונה מפיו. אבל קלוב זה הוא כלי־השרת האידיאלי הדרוש למטרתי: אמנים, סופרים, יהודי־רוח מכל המינים הם חבריו. שמו של הקלוב אומר כבר בעצם הרבה. כפי הנשמע נמנה שר־האלף גולדסמיד בין חבריו, וגם מוֹקַטָּא, שגם עליו שמעתי מדברים פעמים אחדות.
נורדוי נתן לי מכתב אל המכבי ישראל זנגביל, סופר.
בקשתי מאת נורדוי, שיסע עמי ללונדון. הוא הבטיח לבוא אחרי, אם יהיה לי צורך בו.
* * *
אחרי הצהרים אצל צדוק כהן.
הזלצבורגי של לֶוֶן היה שם, חִוֵר, רפה, כבד־תנועה כמו בזלצבורג. מתוך פרכותיו הכרתי, שהוא לא הבין את תכניתי גם אז וגם אתמול.
אחר־כך באו עוד יהודים מספר; נדמה לי, שצדוק הזמין אותם: דֶרֶנְבּוּרג, פיינברג ורב צעיר, חתנו של צדוק. בהמשך הדברים אנוס הייתי לגלות שוב את כל נִמוקי וטעמי. לא נתחדש כלום בוִכּוּחַ.
כנראה, שלפי שעה אין היהודים הצרפתים נוטים לענין. עדיין הם יושבים על רוב טובה.
כלפי לֶוֶן פניתי קַטֵגוֹרִית:
“כנראה שבמאד לא הצלחתי להביע את רעיוני. דברים שבֵּרַרְתִי לו פַּעֲמַיִם עדיין לא הבין.”
כשהטעים את לאומיותו הצרפתית אמרתי לו: “מה? האין הוא ואנכי שַיָכִים ללאום אחד? ולמה נתחלחל אחר הִבַּחֵר לואגר? ולמה סבלתי, כשהאשימו את דרייפוס במעשה־בגידה במדינה?”
בשעת פרידה אמרתי לו: “הוא ושכמותו לא ילכו עמי לעולם!”
הרב הצעיר אמר: “אני אלך עמו!”
דרנבורג שתק נבוך. בתור יהודי גרמני (דרנבורג!) הוא מחשיב כנראה מאד את צרפתיותו. הסברתי להם, שדוקא ע"י יִסוד מדינת־היהודים אתן להם את האפשרות להתאזרח בצרפת.
לפיינברג, העובד כנראה את הירש, אמרתי, שחברות־הישוב הקַיָמות תהיינה מוכרחות להשתעבד לנו.
“בכל מקום שנמצא התנגדות – נשברנה!” אמרתי.
צדוק רִצָּה: “הרי עדיין אין מתנגדים לו”.
התנהגותו של צדוק הניחה הפעם את דעתי לגמרי. דומה, שהוא גם נוטה לתכניתי.
וביותר הכרתי את הרושם שעשיתי על צדוק, כשנפתחה לרגע הדלת וגברת באה בימים – אל נכון אשת צדוק ־ הציצה בסקרנות מן החרך. רגע זה הסביר לי, מה שהוא ספר עלי.
18 בנובמבר
אחרי הצהרים שוב אצל צדוק כהן. בא שנוי ברוחו, מתוך הערותיו הִסַקתי, שהוא הרצה את רעיוני בפני רבים ותמיד נתקל בהתנגדות.
היהודים הצרפתים מתיחסים לדבר באיבה. אחרת לא פללתי. הם יושבים כאן על רוב טובה, וע"כ אינם יכולים לחשוב על שנוי.
“כל זה”, אמרתי לצדוק, “כתוב בתכניתי. הראשונים ילכו עמי באחרונה. עליכם רק להשמר משלשה דברים: ראשית, כי ליתר היהודים בעולם לא יִוָדַע מה מאושר חלקם של יהודי צרפת; יש סכנה שהיהודים יבואו בהמוניהם לצרפת. שנית, שלא תהיו לצרפתים מצוינים יותר מדי, שלא תעלו מעלה, שלא תרכשו לכם יותר מדי כוח נִראה לעינים בצורת עשירות או משרות נכבדות. באחת, השמרו לבל תעמדו במקום גבוהים. שלישית, עליכם להסתלק לגמרי מדאגה ליהודי ארצות אחרות. בפני הנוצרים תַּרְאוּ את שיכותכם לעם ישראל, והיהודים ידחו אתכם בזרוע. שהרי נסיונות־ישוב ידידותיים אלה יש בהם משהו חסד ומשהו איבה: הם באים למנוע ולהטות את הגירת היהודים מצרפת. אבל מי שאינו נכון ללכת עם היהודים הנודדים, אין לו גם הזכות להוכיח להם מקומות ברחבי עולם. “הצרפתים הישראליים” – אם יש מין כזה – אינם נחשבים אפוא בעינינו כיהודים, ועִנְיָנֵנוּ אינו ענינם”.
אחר־כך בא פרופיסור של האוניברסיטה, בֶּקֶר שמו, שוביניסט גדול.
“הרי אנו עוסקים בהצעה גדולה”, אמר תיכף לכניסתו. דומה, שיהודי צרפת מרבים להתעסק בענין, מיום שבאתי הנה.
בֶּקֶר זה הוא קלסתר־פנים יהודי אמתי מן הרובע הלטיני. מין בְּרִינֶטְיֶר13 מתורגם עברית. ריחו הוא ריח ספרים ופטריוטיזמוס רגיל. בלשון שנונה מאד התחיל מיד “לסתור” אותי. הוא גם השתמש באניקדוטה הסטירית, המתארת את מדינת־היהודים העתידה: “מה עסקך פה?” – “אני מוכר משׁקָפות. ואתה?” – “גם אני מוכר משקפות”.
על נמוק־מעשה־אמן זה עניתי בשקט ובשלוה: “אדוני, לא אני ולא אתה מוכרים משקפות”.
הוא התנצל אחר־כך על בדיחתו, ובהמשך הדברים הודה שמדינת־היהודים תהיה אקדמיה גדולה.
מתוך ויכוח־לסתור למד והכיר את התכנית, ואני לחצתיו לאט – רק ברְאָיות הכלולות ב“דברי על היהודים” – אל הקיר.
עיניו מתחת למשקפיו הלכו וגדלו ולאחרונה נאלם דום.
19 בנובמבר
נורדוי, כפי הנראה, נמשך כולו לענין.
הוכוח עמו סובב על טענות העומדות ברומו של עולם. “האם מסוגלים עוד היהודים באופן אנטרופולוגי להַוות עם?” וכדומה.
ימים יגידו לנו זאת.
לדעתו של נורדוי, דרושות להגשמת התכנית שלש מאות שנה.
לדעתי: שלשים, אם הרעיון ינצח.
נורדוי מיעצני לפנות בלונדון אל “המגיד” ואל ה“ג’ואיש קרוניקל”. עלי לתרגם את מחברתי לאידיש־דייטש, וגם לעברית בשביל הרוסים.
נקודת־הכובד של הפעולה העתקה ללונדון.
לונדון, 21 בנובמבר
בקור אצל ישראל זנגביל, הסופר. מתגורר הוא בקילבּוֹירן, צפון־מערב. נסיעה בערפל דרך רחובות אשר אין להם סוף. באתי שמה קצת מדוכדך. הבית הוא מעון דל במקצת. בחדר־הלמוד שקירותיו מרופדים ספרים יושב זנגביל לפני שלחן־עבודה רחב־ידים וגבו פונה אל הקַמין. ליד האש יושב גם אחיו והוא קורא. שניהם עושים את הרושם של אנשי־דרום אחוזי־צנה, שנדחו ל Ultima Thule14. קלסתר פניו של ישראל זנגביל הוא מטפוסו של כושי ארֶך־אף, שערותיו צַמְרִיוֹת מאד, שחורות כעורב, מפוקסות בתָוֶך, ובפנים המגולחים למשעי הבעת גאוה קשה של שַאֲפָן, שעשה את דרכו אחר מלחמת כבדות. אי־הסדרים בחדרו ועל שלחן־עבודתו מביאים אותי לידי נִחוּש, שהוא אדם מוּפְנָם. לא קראתי משלו דבר, אך דומני שאני מכיר בו. מוכרח הוא להטות את כל הדיקנות, החסרה בחיצוניותו, כלפי סגנונו.
שיחתנו מתנהלת בכבדות. מדברים אנו צרפתית, שפה שאינו שולט בה כראוי. איני בטוח, שהוא מבין אותי. בכל־זאת אני תמימי־דעים בנקודות עקריות. גם הוא שואף לחירותנו הטירטוריאלית. אבל הוא עומד על נקודת־ההשקפה של הגזע, ואני אנוס להתנגד לה למראה פניו ופָנַי בלבד.
דעתי היא רק זו: הרי אנו אחדות היסטורית, לאום בעל חִלוקים אנטרופולוגיים. גם בזה די למדינת־היהודים. אין לאום בעל אחדות הגזע.
עד מהרה אנו עוברים אל הצד המעשי. הוא מכַנה שמות אנשים אחדים, אשר יצלחו לעניני:
קולונל גולדסמיד, הצַיָר סולומון, הרב סינגר, מוֹקַטָּא, אברהמס, מונטיפיורי, לוסין וולף, יוסף גֵ’קוֹבס, נ. ס. ג’וזף, כמובן גם את הרב הראשי אדלר.
עם אלה אזדמן ביום א' הבא בנשף המכבים וליום ב' נקבע פגישה, ששם ארצה את תכניתי.
קולונל גולדסמיד – החשוב בעיני מכולם – חונה עם גדודו בקרדיף. זנגביל מבקשו בדרך טלגרפית לבוא הנה. ולא – עלי לנסוע אליו לקרדיף.
לונדון, 22 בנובמבר
כל היום התרוצצתי בנסיעות.
הייתי אצל הרב הראשי אדלר. הוא קבלני כמכיר ישן נושן. הוא דבר עמי בחפזון. עלי לבוא מחר לסעודה בביתו השני בסִיטי. בחפזונו יעצני שלא לסמוך על המכבים – הם אנשים צעירים, פחותי־השפעה. מוטב שאדבר עם לורד רוטשילד ואחרים. הוא נתן לי המלצה אל סיר סמואל מונטגיו, מ. פ.
נסעתי אל מונטגיו בסיטי. יום־עסקים גדול. מונטגיו קבלני בין שני סרסורים. עלי לבוא אליו ביום שני ללונטש. אז נדבר את דברינו. אבל הוא מעיר אותי מעכשיו על זקנותו. הוא לא יצלח עוד לכל פעולה.
אחר־כך אל הרב סינגר. גם הוא אץ לדרכו, לִויתיו עד הטֶמפל הנאה בבֵּיסווֹטֶר. מלים אחדות על חפצי: רוצה אני לעורר את הוכוח העולמי על שאלת היהודים.
הוא חִיֵּך: “כבודו רודף אחר כבוד!”
אמרתי: “והרי זה הפחות פנטסטי בתכניתי”.
הוא קבע לי ראיון ליום א' “לעת התה”.
רעיוני החביב עלי בדבר חלוף־הצורה: האין אני כ“תלמיד חכם” יהודי מופלג, הנודד ממקום למקום ורבנים ועשירים מזמינים אותו לסעודה?
לפי עצתו של סינגר כתבתי לקלויד מוטפיורי לברֵיטון, שיואיל לבוא ביום א'.
גולדסמיד עונה טלגרפית לזנגביל, שאינו יכול לבוא.
23 בנובמבר
בערב אצל הרב הראשי, בבית השני אשר בסיטי. שני בתים לו. בבית שבסיטי הוא גר תמיד מיום ששי עד יום ראשון.
באתי אפוא המרכבה לפני פינסבורי־סְקְוֵיר. רבות דפקתי על הדלת. שמעתי רק לחישות קלות מאחריה. לבסוף נפתחה הדלת אל המסדרון האפלולי וראיתי תמונה מתמיהה. להקת עלמות צעירות, שחכו בלי־הגה כנבעתות, ועתה התחמקו באפלולית.
אמרתי, הרי זה בית־ספר של יום א' אצל הרב. הוא אמר לי אחר־כך, שהיתה הצגת חובבים – קונצרט, דקלום, “מנחת נערות” – אצל בתו.
בגללי בא אחר־כך אל הסעודה מר ג’וזף, גיסו של אדלר.
הכל אנגלי עם עֵרֶב קוים יהודיים־עתיקים. כאן חשתי בחזקה, שהמנהג היהודי איננו מוכרח להיות מגוחך, כמו אצלנו, שנפל רוחנו במנהגינו הישנים.
ובכן נתתי בראשי אחרי הסעודה את מגבעתי והקשבתי כאחרים לברכת־המזון של הרב.
כמובן, שאמרתי לרב הראשי, כמו שאמרתי לצדוק כהן ולגידמן, שאין אני נגש לענין מתוך דחיפה דתית. אבל רוצה אני לכַבד את אמונת אבותי, לפחות כאמונת אחרים.
אחרי הסעודה נשארנו הגברים לבדנו, אחר בא גם אלקן אדלר, עורך־דין, אחיו של הרב הראשי.
הסברתי את הענין.
הרב הראשי אמר: “זה הרעיון של דניאל דירונדה”.
עניתי ואמרתי: “אין כל חפץ, שהרעיון יהיה חדש. ימיו אלפים שנה. חדשה היא רק הדרך, שבה אני מקים את הרעיון ואחר־כך מכונן את ה־Society ולבסוף את המדינה. ז”א, לא “אני”, שאני מסתלק מן ההגשמה, המחויבה להיות בלתי אישית, אני רק יוצר את האורגן, שעליו לנהל את הדבר".
מר ג’וזף, איש זקן וחביב, מאונגל לגמרי, החושב מתונות ומדבר רחבות, לפי סימנו ארדיכל, משתמש בטענות הידועות: היהודים אינם חומר אנושי מוכשר: הנסינות של ועד־ההגירה אנגלי־רוסי היו מכאיבים, האנשים אינם רוצים לעבוד וכו'.
הסברתי לו את הדבר בטעות בנסיונות הקודמים. הנסיונות היו רעים, החומר הוא טוב.
מקור כל הרע הוא ב“נדיבות” האוילית. הנדיבות מוכרחה לחדול, ואז יחדלו שנוררים. ועדי־העזרה היהודים הקיימים צריכים לסור למשמעתנו – וָלא יתבטלו.
הרב הראשי אמר: “אנו נציע את תכניתו לועד האנגלי־רוסי, וזה יחליט, אם ישתתף בענינו”.
עניתי ואמרתי: “כמובן שועד זה יתעסק בענין, אבל אני איני מציעו לפניו. אין אני כפוף לרוב דעות. ההולך עמנו הוא יוזמן. הריני פונה ראשונה אל היהודים בעלי־השם, שהסמינו את עצמם ע”י נסיונותינם עד עתה, אבל אין הם דרושים לי. רק רצוי לי, שאנשים מכובדים ילכו עמנו. אין אני זקוק להם".
אלקן אדלר היה בארץ־ישראל, ורצונו, שנלך לארץ־ישראל. נמצא שם “הינטרלַנד” ענקי.
בשעת כל השיחות הללו שתינו יין־אדום קל מאחת ממושבות־ציון.
24 בנובמבר
בצהרים אצל סיר סמואל מונטגיו מ. פ. – בית שכולו הִדור אנגלי בסגנון גדול. סיר סמואל הוא בחור זקן, נפלא, הטוב ביהודים שראיתי עד היום. יושב בראש משפחתו, שהיא, אגב, לא־חביבה – או רק מחונכת כראוי – כפטריארך טוב־המזג.
מאכלים כשרים הוגשו בידי שלשה משרתים לבושי שרד.
אחרי הסעודה הרציתי את עניני בחדר־המעַשנים. קמעא קמעא עוררתו את התלהבותו. הודה לי – בסוד – שהוא חש את עצמו יותר ישראלי מאשר אנגלי. נכון הוא להתישב עם כל משפחתו בארץ־ישראל. משַׁוֶה הוא בנפשו ארץ־ישראל גדולה, לא העתיקה.
על ארגנטינה אינו רוצה לשמוע דבר.
נכון הוא להכנס לועד, אם ממשלה גדולה תתיחס אל הדבר בכובד־ראש.
עלי לשלוח לו את המחברת, לפני פרסומה המוחלט.
* * *
בערב אצל “המכבים”.
סעודה רזה, אבל קבלת־פנים טובה.
הכל מקדמים אותי ברגש־לבב.
בין חברי־הקלוב לרוב היהודים משכילים. אופיצר נמרץ, קַפְּטֵן נתן, שעמד פעם ללכת לוינא בתור אַטַשֵׁי15 צבאי, אך נדחה מפני יהדותו.
אחרי הסעודה נותן לי זנגביל בהקדמה סטירית במשהו את רשות הדבור.
אני מדבר חפשית בשלשה חלקים. השנים הראשונים גרמנית. ריבירנד סינגר רושם לו בשעת דבורי רשימות ומסַכֵּם אחרי כל חלק אנגלית מה שאמרתי.
את החלק השלישי אני מדבר צרפתית.
נאומי מוצאים חן. הם מתיעצים חיש וממַנים אותי פה אחד לחבר־כבוד.
באות הפרכות, ואני מתרצן.
החשובה שבהן: הפטריוטיזמוס האנגלי.
* * *
25 בנובמבר בקרדיף
אצל קולונל גולדסמיד.
בבואי המתין לי הקולונל בבית־הנתיבות בלבוש־שרד. קומה בינונית, שפם קטן, שחור, פני־יהודי מאונגלים עם עינים פקחות, כהות וטובות.
לפני בית־הנתיבות חכתה עגלת־ציד קטנה. הקולונל הביא את סוסו והוא רכב עליו לפני העגלה ומאחריה. דברנו דברים אחדים, בשעה שנסענו דרך קרדיף אל ביתו “The elms”.
הוא אמר ופניו מביעים קורת־רוח: “אנו נעבוד לשם גאולת ישראל”.
אחר סיפר לי, שהוא מפַקד הצבא בקרדיף והגליל, הראני והסביר לי את העיר.
ב־The Elms חכו לנו מרת גולדסמיד, אנגליה עדינה, כחושה, ושתי בנותיה הצעירות רחל וכרמל. קבלת־פנים אנגלית, שאדם מרגיש בה עצמו מיד כמכיר ישן נושן.
אחרי הצהרים קראתי באזני הקולונל את התכנית. הוא מבין גרמנית בקושי, הבאורים התנהלו בכבדות.
אבל הוא אמר: “that is the idea of my life” (זהו רעיון־חיי).
את הנהלת הענין אינו יכול לקבל על עצמו, מפני שהוא ענין פוליטי, אופיצר אינו רשאי להתעסק בפוליטיקה אקטיבית.
אולם אם התנועה תקום, יעזוב את שֵׁרות האנגלים ויכנס לשרות היהודים. רק רוצה הא לומר במקום יהודים ישראלים, מפני שישראל כולל את כל השבטים.
הוא הראני את דגל חובבי־ציון: סמלי שנים־עשר השבטים. כנגד זה גללתי לפניו את דגלי הלבן בעל שבעת הכוכבים.
בכל זאת הבינונו ואנו מבינים איש את רעהו. הוא אדם נפלא.
אחרי הסעודה, בהיות הגבירות והקולונל האנגלי השני שהוזמן באולם, הלכתי עם גולדסמיד אל חדר־המעשנים. וכאן בא הספור המפליא:
“אני הנני דניאל דירונדה”, אמר, “נולדתי נוצרי. אבי ואמי היו יהודים שהמירו דתם. כשנודע לי הדבר בהיותי איש צעיר בהודו, החלטתי לשוב אל גזע אבותי. בשובי אל היהדות הייתי ליטננט. משפחתי היתה מלאה חימה. גם אשתי היתה נוצרית ממקור יהודי. גנבתיה ונשאתיה לי ראשונה בסקוטלנד נשואים חפשים; אחר־כך אנוסה היתה לקבל את דת ישראל ונכנסנו בחופה וקדושין בבית־הכנסת. הנני יהודי אורטודוכסי. באנגליה לא הזיק לי הדבר. בנותי רחל וכרמל חונכו חנוך דתי חמור ולמדו בילדותן עברית.”
ספור זה והספורים מאמריקה הדרומית היו באזני כרומן. הואיל והיה בעד הירש בארגנטינה ומכיר בתנאים, יש לשמוע לעצתו: כי רק ארץ־ישראל יכולה לבוא בחשבון.
חסידי הנוצרים באנגליה יעזרונו, אם נלך לארץ־ישראל. כי מצפים הם אחרי שיבת היהודים לארצם לביאת המשיח.
פתאום הוצגתי בעולם אחר עם גולדסמיד.
רוצה הוא למסור את הקבר הקדוש אבן על אבן לנוצרים. חלק למוסקבה וחלק לרומא!
גם הוא חושב על ארץ־ישראל גדולה. כמוהו כמונטגיו.
טובה מחשבתו לפגוע באחוזות הגדולות על־ידי מס־קרקעות פרוגרסיבי. הנרי ג’ורג'!
* * *
המנגן־בפסנתר הוינאי רוזנטל היה בקרדיף. כתבתי לו שיבוא אל ה־Elms. הוא בא אחרי הקונצרט.
רחל וכרמל הקשיבו בישיבה מלאת־חן. באמת עולם אחר. הנה חזיתי כבר ברוחי את אצילות היהודים בימים יבואו. בריות עדינות, עם קו מזרחי, ענוגות וחולמות. וכתכשיט זערורי היה מונח על שלחן־הטרקלין ספר־תורה במעיל של כסף.
26 בנובמבר בקרדיף
פרידה מן הקולונל גולדסמיד. הוא כבר דבק ללבי כאח.
26 בנובמבר בלונדון
בערב אצל הרב סינגר.
הזמנתי שמה את אשר מאירס מן ה“ג’ואיש קרוניקל”, את דר. הירש, מזכיר חובבי־ציון, ואת הציָר סולומון.
האדונים כבר חכו לי בבואי.
השיחה עברה לוכוח נוטה לתיאולוגיה.
אשר מיארס שאל: what is your relation to the Bible? (מה יחסו אל כתבי הקודש?)
עניתי ואמרתי: “הנני חפשי בדעותי, ועקרנו יהיה, שכל אדם יאושר לפי דרכו”.
הירש שאלני, אם מקבל אני את דגל חובבי־ציון.
עניתי בדגלי הלאומי־הסוציאלי: שדה לבן, שבעה כוכבים. דגל־ציון יכול לשמש לאלה הרוצים בכך דגל של בית־תפלה.
לבסוף לא עלה בידי לברוא את המשרד המרכזי. סינגר רוצה היה להשתתף, אבל אשר מיאר חסר־הסבלנות אמר: “אינך רשאי”.
דעתו של סינגר היא, שיש להביא את הדבר תחילה לפני היהודים אנשי־השם: לורד רוטשילד, מוֹקַטָא, מונטיפיורי וכו'.
עניתי ואמרתי: “אין אני כפוף לרוב דעות. זהו ענינם של היהודים העניים ולא של העשירים. התנגדותם של האחרונים היא אפס ואין ואפע. בכל־זאת רציתי לעשות את הדבר על־ידי ועד, מפני שיש לנהל את הדבר הנהלה בלתי־אישית”.
אשר מיארס אמר: “לא, אדוני הוא האיש שנברא לנהלו. עליו לתת את נפשו על קדוש הרעיון הזה. היהודים האורטודוכסים ילכו עמו, אבל יחשבוהו כיהודי רע. וגם זאת, היהודים לא יחפצו ללכת לארגנטינה כי־אם לארץ־ישראל”.
הוא בקש סִכום מחברתי בשביל ה“ג’ואיש קרוניקל”, ואני הבטחתי לו.
בעת לכתי נִחמני סולומון. מאמין הוא, שאגודת־המחקר ששאלתי תִבָּרא בחיק קלוב המכבים. גיסו בֶנְטְוִיץ מלא התפעלות. הקלוב יתיעץ ימי א' רצופים אחדים על ה“פמפליט” שלי.
גם זו לטובה.
פריז, 28 בנובמבר
הרב סינגור לִוַני אל בית־בנתיבות של Charing Cross. כדי שאוכל להרבות שיחה עמו נסעתי באחת־עשרה תחת לנסוע בעשר.
אליו אשלח את המחברת ומכתבים. לפי־שעה הוא בא־כחי הראשי בלונדון. הוא גם, כנראה, מסור מאד לענין.
תשומת־לבו ברבעי־השעה האחרונים היתה מפליאה.
אחר עברה נסיעתי בכי טוב; אבל בבואי לפריז הייתי חולה. נורדוי מוצא נזלת־הסמפונות. עלי להתאמץ לבוא הביתה ולסַיֵם את המחברת.
“לנביא דרושה ריאה טובה”, אמור נורדוי.
“באדרת־חורף כזו לא יתכן להיות נביא”, עניתי בדעה בדוחה.
נורדוי הוא עתה זהיר יותר משהיה לפני הנסיעה ללונדון.
הוא ישתתף בדבר “בתחום האפשרי”.
* * *
לעומת זאת אחזה את הפַּסָל בֶּר אש התלהבות לשמע קצה הרעיון. כששבתי בערב מפני הנזלת שלי, בא אלי וגולל תכניות: צריך לניר ניר במדבר, יש להביא הוֹמוּס מאפריקה לארץ ישראל, לנטוע יערות וכו'.
בֶּר יהיה כוח־עוזר מצוין, ידעתי זאת תמיד.
29 בנובמבר
בקור־פרידה אצל צדוק כהן.
הוא היה שוב חביב מאד. חושב את פתרוני לפתרון היחידי. עלי לדבר עם שלמה רֵינַק. אמרתי, שאני עיף ויגע בשעה זו. מאת היהודים הצרפתים איני מחכה באמת לשום דבר.
צדוק אמר, שטוב כי אשלח את החוברת לאדמונד רוטשילד.
אני: “אין זה עולה על לבי”.
* * *
וינא, 15 בדצמבר
במשא־ומתן בין־לאומי אין לא משפט ולא אנושיות. העדר שתים אלו – אפשר להתלוצץ – עושה שאלת־היהודים לבין־לאומית.
15 בדצמבר
הסתגלותם של היהודים.
בהסתגלותנו הסירונו מעלינו את סגולותינו הטובות, כי מומוסים לאומיים כאלה יש להם על־פי־רוב רק סגולות רעות.
24 בדצמבר
רק העליתי בשביל ילדי את אילן חג־הלידה והנה גידמן בא. המנהג ה“נוצרי” כנראה דכא את רוחו. נו, אונס לא אקבל! אבל לדידי יקָרא לו אילן־חנכה – או תקופת־החמה של החורף!
* * *
המו"ל היהודי קרוֹנבַּך בברלין אינו רוצה לשמוע דבר על הצעת מחברתי. הרי זה נגד השקפותיו. נחמתי את עצמי, כשראיתי על מעטפת־המכתב, שהוא מוציא לאור עתון של סַפָּרים וכדומה.
הוצאת המחבר, אפוא? אם המחברת “תצליח”, אהיה בעיני הבריות כבעל־עסק!
* * *
18 בינואר 1896
שידרוביץ מטלגרף היום מלונדון, שמאמרי הראשון “פתרון שאלת היהודים” הופיע ב“ג’ואיש קרוניקל”. הצעד הראשון כלפי הצבור.
19 בינואר
באתי לידי גמר עם המו"ל ברֵיטנשטין.
הוא התלהב, כשקראתי לפניו מקומות אחדים מן הכתב שסוים אחרי יגיעה רבה.
את השם שניתי: “מדינת היהודים”.
עתה אחוש כי הוקל לי אחרי עבודה שנעשתה.
איני מחכה להצלחה.
אני שב מתון לעבודותי הספרותיות.
22 בינואר
הבעת־ההסכמה הראשונה ממוכר ספרים בלונדון פ. מיכאליס, המבטיח לי את “חבתו וכוחו”.
23 בינואר
השניה מאת הרב א. ק… בפרג, הקורא לי ליצור מפלגה יהודית־לאומית באויסטריה.
אני משיב לו, שלדעתי עלי להתרחק לעת־עתה מכל תעמולה אישית.
25 בינואר
ד“ר ליבֶּן, סופר קהילת־היהודים כאן, היה במערכת. דברתי עמו בחדרו של בַּכֶר. אל ליבן הגיעה השאלה מלונדון, אם אני הוא מחבר האוטופיה ב”ג’ואיש קרוניקל". הוא השיב, שאינו מאמין כי כן הוא. “בדעתו אותי כאדם נבון”.
בשעת השיחה היה טוען בזו אחר זו את הטענות הראשונות, הידועות.
באמרי, כי יהודי לאומי אני, ענה: “הרי זו אונאת עצמך”.
לא טרחתי יותר להחכימו.
27 בינואר
גידמן קרא את גליונות־הדפוס הראשונים, כותב לי מתוך התלהבות מאמין הוא שהמחברת תפגע כפצצה, תחולל נפלאות. הרב הראשי אדלר כתב לו, שהענין הוא בעיניו רחוק מן ההגשמה וגם מסוכן. הרב הראשי הוא בעל מעמד טוב מדי, שעניני יוכל להיות טוב בעיניו. כל זה אינו מרגיזני.
1 בפברואר
המחברות מוכנה ב“הגהות”.
במערכת כבר הריחו את הדבר.
אופנהיים קרא את ה“ג’ואיש קרוניקל” והוא מלגלג: “ז’ול וֶרן היהודי”. רואה הוא בזה “חומר” בשביל “מאמר קטן” הומוריסטי בהוספה השבועית.
ברעיוני העיקרי על חלוף־הצורה מכיר אני בזה את לֵץ הרחוב, הצוחק לנביא או לנואם־העם.
אמרתי לו, בטון אדיב כמובן: “מי שיחמוד לו לצון על הדבר, אחמוד לי גם אני לצון עליו. יודע אני לצון רָע”.
הוא ענה: “אין לצון רע כפרסום הדבר. אם יופיע מאמר הקרוניקל בגרמנית, יקראו האנטישמים האח. כן, לזאת הם מחכים”.
עוזר אחר (מן ה“אקונומיסט”) אומר, הוא וכלתו קראו את הקרוניקל והחליטו לא לקחת חלק בדבר. פטרתיו בבת־צחוק.
אכן כבר ברור לי מה הם הנגודים ומאיזה צד יבואו לי.
הסכנה הקרובה היא עתה החדוד העתונאי. II fadura leur montrer que j’al l’epaule terrible. (צריך להראות להם את ידי).
בכלל מתאר אני לעצמי את מהלך־הענין כך: אם הדבר יעשה רושם, יסתפקו בקנאה אטומה.
אם ההתפוצצות תהיה une explosion de rire (התפוצצות של צחוק), יהיה חלקי עם השוטים. זהו הקרבן – חוץ מן הגדולים יותר, שאפשר רק לשערם כמו – שאני מביא עתה במלוא הכרתי לענינם של ישראל. יתיחסו אלי “ברצינות”, עריכה ראשית של עתון כבר הוצעה לפני; עוד הצעות כמוה תבואנה, טובות הרבה ממנה. מעמדי הוא טוב למדי ויוטב עוד מיום ליום. דומני, שאני מעמיד את מעמדי בסכנה – כי למרות הבטחתו של בכר מאז, אל־נכון אבוא בסכסוך עם המו“לים. תִדָרש מצדי זריזות דיפלומטית מרובה לדחות את הסכסוך הזה ככל האפשר יותר. אני חש כבר עתה, שעם כל מעשי הטובים אני לא־נוח להם. אפשר שהדבר ישתנה אחר שמחברתי תנחל הצלחה – ולא יבוא ה”האח" של אופנהיים. אך אם לא תשחק לי השעה, חושב אני שיעזבוני ואולי גם יכריחוני בצורת הפולמוס נגד מחברתי, לעזוב את המערכת מתוך כבוד לעצמי.
2 בפברואר
מי־שהיה־ציר בלוך בא עם מכתב של גידמן ומבקש ממני פרקים אחדים ממחברתי בשביל ה Oesterr. Wochenschrift. גידמן מתלהב וכותב: “חברי צריכים לקשור לי כתרים”.
בלוך נותן, כנראה, אמון בדבר. דרושים לי פוליטיקנים־בעלי־מקצוע מסוגו של בלוך. אך חושב הוא, כי הדבר תלוי בהשתתפותם של הרוטשילדים.
גם אני האמנתי כך מתחילה. עתה שניתי את דעתי. דעתו של בלוך היא, כי מן הנמנע הוא שיראו את כל הענין כהלצה. בנידון זה רבה פחדנותי יותר מדי. ואני חושב, שלפחות מהירות ההתפתחות תלויה ברושם הראשון.
2 בפברואר
אחר הצהרים נקרה לפני גידמן בַפְּרַטֶר. אמר: “ברגע זה חשבתי בו. אין הוא יודע, כמה גדול המעשה שעשה”.
הוא היה מלא התלהבות, מקַוֶה לרושם אדיר.
3 בפברואר
מצב־רוח עמום במערכת. דברתי עם בכר. ספקות כבדים גדולים בלבו. הסכנה העיקרית, באמרי: אין אנו יכולים להתבולל. האנטי־שמים ישמחו על זאת כעל שלל רב, כשם שבכלל יתמידו לָבוֹר את ה“צמוקים” מתוך מאמרי ויצַטטו אותם לצרכיהם. כדברים האלה כותב היום במכתבו לֵוִיזוֹן, המודיעני, שהוא ילחם בי במרירות: אמת הדבר, שאני מעביר את הויכוח לשטח אחר; אבל ההעברה היא לרעתנו.
בעת דברי עם בכר נכנס גולדבוים. הוא הושיט לי באופן מוזר – הכרתי תיכף: בצדיה, קובלנא של שולח־פיליטון, הקובל על עכוב כתב־יד. נראה הדבר, כאילו אומר הוא למוֹטֵט עוד יותר את מעמדי בעתון, שנראה בעיניו ממוֹטָט.
גם שיחתו היתה מלאה דברי־קנטור. הוא דבר על נסיך־הבולגרים פרדיננד ועל הגרַף גולוחובסקי, שרוצים להפילו, מפני שהוא גורם לתקלות בחִדושיו, מפני שהוא סכנה לשלום.
כשיצאנו החזיר לי את ההגהות של חִבורי, ששאל ממני, ואמר: “הוא נגע עד לבי, אך לא הוכיח לי מאומה”.
אחרי הדברים האלה, שהיה בהם משום רגש, נראה לי, שמתוך עַצבנות פירשתי את התנהגותו בחדרו של בכר פירוש מוטעה.
אך בבואי הביתה, ראיתי כי בשני מקומות לא חתך כלל את המחברת.
לפני לכתי הייתי עוד פעם בחדרו של בכר. בנדיקט נכנס, בראותו אותי רצה כמעט לשוב על עקביו. שאלתיו, אם קרא את חבורי. ענה ואמר: “אינני יכול להתעכב על לקויים קטנים במקומות שונים. יש לקבל את הדבר כולו – או לא לקבלו כלל”.
“לא לקבלו” נאמר בקול יורד. זה היה הכל. ואעפי"כ תמורה דרמתית ממש. על שיחה קצרה זו היו פרושים עננים. הבינונו איש את אחיו – ועברנו, כאילו אין כאן שום דבר נכבד, גדול, לענינים קלי־ערך, דברנו על גליון־הפסח, שיש לבקש בשבילו מאמר מאת לֶמֶטְר וכו'.
3 בפברואר
בערב.
הערכתי את בנדיקט נכונה. הוא בא בערב לחדרי ובקש ממני – הוא ממני! – שיחה. רוצה הוא לדבר אתי על הענין “לא בתור נ. פ. פ., כי אם בתור אדם”. עלי לא לעשות כל מעשה מכריע לפני שיחה זו; כל דבר, שאין להשיבו אחרי־כן.
אמרתי: “לא אפרסם את מחברתי קודם־לכן, אך אי־אפשר לי לעכב את ההדפסה. שנויים נוספים יגרמו להוצאות”.
ענה ואמר: “הרי זה אפשר לתקן בכסף”.
איני יודע אם הבינותי כראוי. האומר הוא להציע לי כסף, שאמשוך את ידי מפרסום המחברת?
בכל אופן נקבעה תשובתי למחר או למחרתים – מתי שתחול התנגשות כבדה זו. אני אגיד לו, אני אנוס להגיד לו: התחייבתי בכבודי. אילו גם רציתי, לא אוכל להשיב את הדבר אחור. הרעיון הובע כבר ב“ג’ואיש קרוניקל”. לא לי הוא עוד. אם אשתוק, אם לא אפרסם את החבור המובטח, אֵרָאֶה כאילו נמכרתי ליהודים העשירים, המתנגדים לדבר. – לשנויים קלים, שהוא מבקש ממני, יכול אני להסכים, אבל עליו יהיה לשלם את ההוצאות בעד השנויים המבוקשים. תשלום זה צריך לשמש in eventum הוכחה, שאולי יהיה לי באיזה זמן צורך בה.
אולם מה צדקתי באמרי היום לפני הצהרים להורי, שאני נתון כבר בתוך הסכסוך.
ולא עוד אלא דומה אני, שעתה ישוחק הקרב המכריע. במשחק ישנה דממה כמעט פַּנטוֹמִימִית, נקודת־גובה דרמתית במלים מעטות, אך כל מלה היא פעולה טרגית.
הנ. פ. פ. נאבק עמי, המנהל עם הפקיד. עמו כל הכוח של מעמד תקיף; עמי רק הצדק בלבד.
אם יביאני בין המצרים נכון אני להנחה אחרונה זו: אוַתר על המאמר המובטח לי בתורת פִצוי על העריכה הראשית שדחיתי.
3 בפברואר
הייתי בבית־הדפוס, דברתי עם המנהלים, האחים הוֹלִינֶק. שניהם, כמשוער, אנטישמיים. הם ברכוני ברצינות וברגש־לבב. המחברת מצאה חן בעיניהם. האחד אומר: צריך היה שיקום אדם, אשר יקח על עצמו את
התִּוּוּך.
4 בפברואר
בלילה שכבתי שעות עֵר. שקלתי במחשבתי את המצב בנ. פ. פרסה. אין ספק שאני נתון בעצם המלחמה. בכר אמר אתמול: “הוא שורף את הגשרים מאחריו”.
כדברי עם בנדיקט עלי להסביר, מה צפוי להם אם לא יקַיְמו לי את הבטחתם.
אם ידחקני מתוך המערכת, עלי למצוא מיד עתון אחר לשרותי. בשעת־הדחק אכתוב עוד מחברת, שבה אספר את כל הקורות בטון קריר.
במערכה זו הייתי נכון ימים רבים לקרב הראשון. אני רק צעדתי נכוחות. פתאום התנגשות, שאין לה ערך. יריות מעטות אילך ואילך.
ובכל־זאת יודע אני כבר, כי הקרב הגדול, אפשר הקרב המכריע, החל.
עלי לעמוד איתן, לבלי להסכים לשום דְחִיָה, לא לקבל כל הבטחה. עוד בזכרוני דברי ארליך: “הם לא יקַימו לו את הבטחתם!”
אני מסַכן הרבה, את כל מעמדי – אבל גם הנ. פ. פ.
4 בפברואר
המו"ל שלי בריטנשטין רוצה להדפיס מתחילה רק 3000 אכסמפלרים. אין לו עוד בטחון בהצלחת המכירה!
4 בפברואר
שיחת־מלחמה עם בנדיקט.
הוא אמר: 1. שום יחיד אינו רשאי לקחת על עצמו אחריות כבירה זו, להעמיד בסכנה כ"כ הרבה אינטרסים. 2. את מולדתנו בעין נאַבֵּד ואת מדינת־היהודים טרם נשיג. 3. המחברת היא בוסר בשביל פרסום.
יש סכנה פרטית בשבילי, בהפקירי את השם הטוב שרכשתי לי. בזה אני גורם נזק גם לעתון, ששמי הספרותי הוא אחד מקניניו. נוסף על זה אני בא בנגוד ישר עם כמה עיקרים של הנ. פ. פרסה. רצונו הוא, שלא אפרסם את המחברת.
עניתי ואמרתי: “התחיבתי בכבודי. את הרעיון כבר פרסמתי ב”ג’ואיש קרוניקל“. לא לי הוא עוד, כי־אם ליהודים. אם אחריש בעת הזאת, הנה בזה אעמיד בסכנה את שמי הטוב”.
הוא בקשני להתישב בדעתי. עלי לדחות את פרסום המחברת לפחות ירחים אחדים. הוא עצמו נכון להיות לי לעזר בשעת העִבוד.
שאלתיו: “מתי?”
ענה: “בקיץ – לכשאצא לחופשה”.
רק צחקתי בקרבי.
הוא אִיֵם עלי באופן נִכר, אף כי הודה בפירוש בזכותי לפרסם את המחברת. הוא הזהירני נמרצות “בתור ידיד”, “בתור עתנואי מנוסה”, הוא “יעצני בכל תוקף”, הוא “דרש בכל תוקף”. הוא אמר: “הרי הוא כלל לא אויסטרי, אלא אונגרי”.
עניתי ואמרתי: “הריני נתין המדינה האוסטרית”.
הוא סח לי מעשה, שסְחָבוֹ לכאן בשערותיו, והעוקץ שבו: זה דרכו “להכות באגרוף, במקום שהענין נעשה בעיניו טפשי, ביותר”.
הוא רמז דרך אגב, שעומד הוא בקשרי ידידות עם עולם הסופרים הצעירים. (בזה כלול האיום, שנקל הוא למצוא ממלא מקומי בפיליטון)
הוא שת לי בחלקות: “אין זה מקרה־סתם, אם דר. תיאודור הרצל מפרסם חבור כזה. הרי הוא אחד מעוזרינו החשובים ביותר, מעין חתיכת נ. פ. פרסה. אם רוצה הוא דוקא לפרסם את החבור, עליו למצער להעלים את שמו”.
עניתי ואמרתי: “זה יהיה מורך־לב, ומורך־לב ללא הועיל”.
לאחרונה בקש שאעַיֵן בדבר עוד כ"ד שעות. אל־נכון יפרכוני מלחמות פנימיות.
* * *
בערב הלכתי אל בלוך ועמו אל גידמן. ספרתי להם הכול.
גידמן סבר תחילה, שאני שואל את הסכמתו לחרטה, ויעצני משום כך לעשות כעצתם של שני אנשים גדולים כבכר בנדיקט.
אולם קבעתי את שאלתי בשטח הנכון. על בטול הפרסום אין לדבר. אינני נער קטן, המתחרט ברגע האחרון. אני הולך עד הסוף. הענין הוא רק בזה: בלוך רוצה להביא ב Wochenschrift שלו את תרגום מאמרי ב“קרוניקל”. נתתי לו את המקור והוא מסרו לסדור. והנה אין אני יכול לפגוע בראשו של בנדיקט, אין אני רשאי לתת לידו את ה־Casus belli שהוא מבקש. איני רוצה אפוא ליצור בוינא שום “מעשה עשוי”, כל זמן שאיני יודע את כל פקפוקיו.
על־כן אני לוקח את כתב־ידי חזרה מידי בלוך – כמובן, שאיני יכול לעכב בידו, אם ירצה להדפיס את תרגום מאמרי ששלח לו פרופיסור קופמן.
על זה הסכמנו. בלוך מחזיר לי את כתב־ידי ומפרסם על אחריות עצמו את תרגומו של קופמן.
אז הצדיקני גידמן שוב, על שאיני נסוג אחור. אף אמר לאחרונה, שבנדיקט מתנהג כחנוני קטן. כשהיו יראים את עתון־ההתחרות שעמד להברא על ידי הבטיחוני לתמוך במחברתי – עתה מבקשים הם לעכב בעד פרסומה.
5 בפברואר
ראיתי את בנדיקט, אך לא דברתי עמו – ז"א דברתי על פוליטיקה דיומא שאינה מעלה ואינה מורידה.
בכר בא בערב לחדרי, היה חביב מאד, אך סח על כל מיני ענינים אחרים.
הוא חכה שאני אתחיל לדבר על המחברת. אבל אני דברתי רק על ספרות צרפתית חדשה.
6 בפברואר
אלכסנדר שַׁרף היה אצלי. הוא שמע מפי בלוך, שכתבתי מחברת מצוינה. רוצה הוא לקבלה לפני העתונים היומיים, כי עתון־יום־ב' שלו מסתדר לאט־לאט. לא יכולתי לתת לו את רשיון ההעתקה, בשים לב למאורעות במערכת.
אבל נכנסנו בשיחה, ועל פרכותיו השיבותי בנמוקי המחברת. יען כי הוא טען רק את הטענות שחזיתי מראש.
אחרי חצי־השעה הראשון דִמה אותי להרצקא בעל ארץ־חופש והזכירני את האנקדוטה על המטורף בבית־המשוגעים, האומר “ראו את השוטה ההוא; מאמין הוא שהוא קיסר רוסיה, בעוד שאני הקיסר”.
אחרי חצי־השעה השני דִמָּה אותי אל ישו הנוצרי.
אני הנני ישו השני, שיכאיב ליהודים כאב נורא.
דחיתי מתוך בדיחות את שני הדִמויים ואמרתי: “הנני פשוט אדם מודרני, טבעי וחסר־פחד. עושה אני את הדבר כולו בלי שטויות, בלי כל העויות של הזיה. חוזה אני אפילו בשלוה את המקרה, שקולי יהיה קול קורא במדבר”.
הוא: “זה מוכיח לי שהוא חכם. מתחילה יעשוהו, כמובן, לצחוק. בעתוני היהודים יכַנוהו מַהְדִי של רחוב־פֶלִיקַן”.
צחקתי: “ינסו נא”.
לאחרונה אמר: "לולא ידעתי שאין לקנותו בבצע כסף, ואילו הייתי רוטשילד, הייתי מציע לו חמשה מיליונים, על מנת שלא יפרסם את המחברת. או שהייתי רוצחו נפש. כי רב יהיה הנזק שיגרום ליהודים.
אבל את מחברתו אקרא בעיון; ואם יעלה בידו להוכיח לי את צדקתו, אקבל את תורתו בתֹם־לבב".
השאלתיו את המחברת על הן־צדקו, שבלי רשותי לא יפרסם מתוכה דבר.
אחר נסיתי להסביר לו, שבחבורי אין סכנה כי־אם טובה ליהודים. השתמשתי במשל הצנורות המחוברים יחדו. ההקלה בשביל היהודים כולם מתחילה על־ידי השֶפֶך התחתי. בצנור מדינת־היהודים עולה מעט־מעט גובה־המים, ויורד בצנור המשכנות ההוֹוִים. לא הֶרֶס יבוא כי אם שפע חדש. וע"י תנועת המעמדות העולה של היהודים היוצאים יוטב מצבם של הנשארים.
* * *
בערב פגשתי את מנהל־הבנק דֶסואר והלכתי עמו לשוח בפַּרק־העיר המכוסה שלג־חורף.
דסויאר אינו רואה סכנה אלא תועלת בפרסום מחברתי. יכנס טון חדש וטוב בשאלת היהודים. הוא אינו רואה סכנה בחבורי גם בשביל הנ. פ. פרסה. הרי זה מגוחך, שהנ. פ. פ. חושב, שאין הוא נחשב עתון יהודי. ולא עוד אלא שהמערכת כשהיא לעצמה אינה צריכה כלל לקחת שום עמדה, כי אם למסור לאיזה פרופיסור מהידלברג שיכתוב על חבורי.
אחר דברנו על ההתפתחות הבאה. דסויאר הגה רעיון נאה. הוא אמר, טוב היה לראות את מדינת היהודים בעוד מאה, מאתים שנה. מה יעלה לו לרעיוני. בעיניו אפשר הדבר, שאנו נראה בעינינו את תקומת מדינת היהודים, כשם שאפשר כי היא תכון רק עשרות שנים אחרי מותנו. לדעתו, בעוד חמשים שנה תהיה כבר מדינת היהודים. מאמין הוא שזו תהיה מדינה גדולה, כי לפי הוכחת הדוגמא של אנגליה, לא מספר האוכלסים במדינה הוא חשוב, כי־אם התפתחותם השכלית.
חלמנו קצת על מעשיהם העתידים של היהודים לטובת האנושיות.
7 בפברואר
עתונו של בלוך הופיע, ובגליון אין תרגומו של קופמן. יחד עם הגליון מתקבל מכתב מאת בלוך, שבו הוא מתנצל על העדר המאמר, מפני התרגום הגרוע; מוטב לו לחכות עוד שמונה ימים, כדי שיוכל להביא את המקור.
באמת משך את ידו ממני, כנראה, מאימת הנ. פ. פרסה.
גם על זה איני מצטער. גם ממקרה זה, כמו מן הקודמים לו, אני לומד, שאין לי כל תומך עוזר, שעלי לעשות הכל בעצמי.
ושַׁרף ספר לי אתמול, שבלוך מתפאר, כי הוא עזרני בחבור מחברתי.
והן כל שורה, כל מלה היא רק לי לבדי.
8 בפברואר
בלַנדטַג של אוסטריה התחתית דרש הצִיר פון פַּכֶר, שאפשר יהיה להפקיע את זכות־האזרח מכל אדם, אשר יוכלו להוכיח כי מוצאו מגזע היהודים.
ידידי הטוב ריבירנד סינגר כותב אלי מלונדון, כי על תכניתי לא התוכחו כמעט כלום בפומבי, לעומת זאת טפלו בה בענין בחוגים פרטיים. הוא עצמו דבר על כך מעל במת בית־התפלה. ובעצם אין הדבר נוגע עוד עד לב היהודים האנגלים, כי האנטי־שמיות לא היתה לצרה אצלם.
* * *
בירחון הברליני “ציון” באה בקורת ידידותית על מאמרי שב“קרוניקל” מאת ד"ר י. הולצמן. אך מתנגד הוא לפדרליזמוס של הלשונות.
אני כותב אליו, כי עלינו לא לעורר עתה מדנים, נדחה את המריבה לימים יבואו.
9 בפברואר
בלוך נקרה לפני ואמר לי, כי הסטודנטים, שקראו את מאמרי אשר נעתק ב“ציון”, שלחו אלי משלחת בעת הֵעָדרי. הם חפצו להזמין גם אותי אל הרצאתו של גידמן ב“אולם הקריאה”. הלכתי שמה עם בלוך. בדרך סח לי, כי שַׁרף היה אצל גידמן ובקש ממנו שישפיע עלי וגם על אבי, לבל אפרסם את חבורי. לדעתו של שרף, תכעס הקהילה על גידמן כעס גדול, על שלא מנעני מכן.
אמרתי: “אתן לגידמן מכתב, שהוא עשה עעל אשר לאל ידו, להשיבני ממחשבתי”.
מכאן אני למד שוב, שאין לי כל עוזר, שהכל מנסים לשים לי מעצורים – ואחרי־כן בבוא ההצלחה, אל־נכון יאמרו, כי היו עמי בעבודתי.
ולחרדים לרכושם – שרף הוא בעל בתים אחדים בוינא – אֹמַר בפשטות: “אם רוצים אתם להבטיח את עצמכם מהפסדים אפשריים – חתמו על המניות של ה־Jewish Company. הפסדכם כאן ע”י יציאתם של היהודים שוכרי־בתיכם יצא בשכרכם שם ע“י כניסתם של אותם היהודים עצמם. הצנורות המחוברים יחד! במדה שאתם שוקעים כאן, אתם עולים שם. אפשר גם שיהיו לכם אותם הבתים של. ה־Company תִּבְנֵם בשבילכם”.
* * *
באולם הקריאה האקדמי היהודי קבלו את פני בברכות נלהבות. כשבֵּרַך יושב־הראש את האורחים לִווּ את שמי מחיאות־הכפים הממושכות והסוערות ביותר, ודבר זה העציב את פלוני ואלמוני מאורחי־הכבוד, אם לא שגיתי ברואה.
אחרי הרצאתו של גידמן נגשו אלי אחדים מן האנשים בצעירים ודברתי שעה ככל העולה על רוחי. היו שם כמאה צעירים – רבים בעלי קומה נמרצה, לכולם עינים מבריקות בבינה. הם עמדו צפופים, הקשיבו בהתלהבות הולכת וגוברת. הצלחה מרובה – כפי שקויתי. את כל המחזה ראיתי מראש זה כבר. כשנסעתי משם, עמדו ברחוב וקראו אחרי בלילה ובקולות רמים, רבים: יחי!
9 בפברואר
אחד הסטודנטים, שהקשיבו לי אמש, קרל פּוֹלַק, בא אלי “מפני שנִלְאָה הכיל את עצמת רגשותיו”.
אמש תיכף לאחר נאומי הודיעו אחדים, עד עתה פושרים, שהם מצטרפים לרעיון הלאומי.
10 בפברואר
היום קראתי את המחברת “אוטואמנציפציה”, שבלוך נתנה לי.
התאמה מתמיהה בחלק הבקורתי, דמיון רב בחלק הקונסטרוקטיבי.
חבל שלא קראתי את החבור לפני רשות־ההדפסה של חבורי. מצד שני טוב שלא ידעתיו – אפשר שהייתי מסתלק מחבורי.
בשעת־הכושר הקרובה אדבר על זה בפומבי, ואפשר שאכתוב על זה מאמר ב“ציון”.
14 בפברואר
ימי־רוגז מלאים דפיקות־לב וקוצר־נשימה.
היום דברתי עם לוּדַסִי. ה־ Wiener Allgemeine Zeitung צריך להיות המתחיל בדבר. אחרי רבע שעה הבין לרעי. שאל: “העלי לכתוב על זה כידיד, או כמבקר? במקרה האחרון, אפשר שאשרטך שרט”.
עניתי ואמרתי: “Hanc veniam damus petimusque vicissim. Je ne me laisseral pas faire. הבא לחבול בי, אשכים ואחבול בו. אלחם בכל כוחי. אך ההולכים עמי יהיו כולם אנשי־שם בהיסטוריה”.
אמר: “אני הולך עמך”.
* * *
בערב הגיעו 500 האכסמפלרים שלי. כשאמרתי להכניס את החבילה אל חדרי, אחזני רטט. חבילת־מחברות זו מסמלת את ההכרעה. אפשר שבחיי באה עתה תמורה.
אחר הלכתי אל המערכת. זכרתי את הדַיָג ב“זֵיוִיזן” על יאור אַלטוֹסזֵי שאמר: “הרי זה נפלא מכל, אם אין אדם אומר נואש”.
15 בפברואר
אבא הטוב בא ומספר, כי המחברת מוצגה כבר בחלון חנותו של בריטנשטין.
התהיה היום מלחמה במערכת?
* * *
שוב דברתי אם לוֹדַסִי. הוא כבר נוטה הצדה. נמלך בדעתו. “אנוס הוא לכתוב לרצון קוראיו”. “יש הבדל בין מה שאומר פיליטוניסטן ובין מה שאומר בעל־מאמר־ראשי”.
בהשיבי, שמאמין אני, כי ההמון יסכים לדעתי, אמר: “לשוב אליך אוכל תמיד”.
גם זו לטובה.
אחר־כך הייתי אצל שֶׁפִּס. זה כנראה מבין את הענין, אבל גם הוא מטיל רק ספקות. “עתון אסור לו להיות אוריגינלי”, אמר. “העתונים אינם יכולים לעשות תעמולה לרעיונות חדשים”.
הוא עוד יתישב בדעתו.
בינתים נמצאת המחברת למכירה בחנויות. בשבילי הוטל הגורל.
15 בפברואר
אבי הטוב הוא עתה מִשְׁעָנִי היחידי. כל אלה שנועצתי אתם בדבר, מצטדדים בזהירות, אורבים, מחכים. על ידי אני מרגיש רק את “זקני” היקר. הוא עומד נטוע כעץ.
אופנהיים הפריח אתמול הלצות במערכת. רוצה הוא לתת את מחברתי לכריכה. “אם משוגע אתה – כרוך יכרכוך”, אמר, אחרי שנתתיה לו עפ"י בקשתו.
עלי להיות מוכן לכל אלה. נערי־הסנדלרים הגדולים ירוצו אחרי. אבל מי שרוצה כי בעוד שלושים שנה יכירו בצדקתו, מוכרח בשבועַיִם הראשונים להיות מטורף בעיני הרבים.
גם בבורסה, לפי המסופר, כבר דברו אתמול רבות על המחברת. מהלך־הרוחות הוא, כנראה, כנגדי באיבה.
16 בפברואר
ד"ר ש. ר. לנדוי היה אצלי. מאמין אני שהוא יצטרף אלי באמונה ובכשרון־מעשה.
הוא נראה בעיני בעל־הזיה נלהב, ולו מומם של אנשים כאלה: קנאת־מעשה וקוצר־רוח.
אבל אדם ישר וחזק. אם יהי רסן לכוחות כאלה, יחוללו נפלאות.
17 בפברואר
שום עתון מעתוני המקום עוד לא דבר. אף־על־פי־כן מתחילה המחברת להיות נושא. מכָּרים שואלים אותי: “הֲלוֹ היא המחברת שמדברים עליה? לצון הוא או כוֹבד־ראש?”
אני עונה: “כובד־ראש בתכלית! מובן מאליו, שהעושה דבר כזה עליו להיות מוכן לכך, שבתחילה ירוצו אחריו נערי־הסנדלרים. יש גם נערי־סנדלרים ממדרגה עליונה”.
18 בפברואר
אם לא יתרחש היום כלום במערכת, אכתוב לבַדֶני כדברים האלה:
מעלתו הרמה!
כאשר נתכבדתי בפעם האחרונה להתקבל על ידו, הרשיתי לעצמי באופן מתמיה, להטות את השיחה על שאלת־היום התלויה ועומדת.
זו היתה – בסוף אוקטובר – שאלת לואגר. השגחתי בתמיהתו, אכסצלנץ, באמרי: “אם כ' לא יאַשֵֹר את בחירתו, יהיה עָרֵב לכל שנאת־היהודים”.
הנמוק לדברי אז היתה המחברת, שאני מתכבד בזה לשלחה למעלתו הרמה, ושהיתה כבר אז מוכנה בידי. רציתי לקבוע את עצמי בזכרונו ע"י נבואה קטנה עם זמן פרעון קצר, כדי שיקרא בימים הבאים את חבורי המדיני מתוך תשומת־לב.
חבור זה יעורר, כפי שיש לשער, תנועה ידועה: צחוק, צוחה, קינה, חֲרָפות, משגות, שטויות, מעשי־רשעות.
נכון אני לכל אלה בנפש שקטה. Les chiens aboient – la caravane passe (הכלבים נובחים – האורחה לדרכה הולכת).
אך רוצה הייתי, אכסצלנץ, שיקרא את חבורי המדיני, שכ' ימצא בו ענין מעשי גדול, טרם ישחיתו פניו ע"י וכוּח פרוע. שכ' יקראהו בעיניו הוא בלתי־המשוחדות. הוא יוָכח אז, כי מרמז אני דרך־אגב לדברים הרבה, שיש להם חשיבות ממעלה ראשונה – (נפסק).
18 בפברואר, בערב
לעת הצהרים בא אלי הדוצנט של האוניברסיטה פֵילבּוֹגֶן אל המערכת, אמר שהוא מוכרח לדבר אתי על המחברת – “הרי היא הדבר המעולה מכל מה שיצרה הספרות הציונית” וכו' – תהלות ותשבחות.
אחר הצהרים בא למעוני, ופתח את השיחה בשאלה, אם כתבתי את המחברת מתוך כובד־ראש, אם אין זה ציור אירוני של הציוניות.
נדהמתי מאד ועניתי: “בשביל הלצות אלקיביאדיות כאלה הנני זקן ביותר”.
אחר־כך דקדק עמי שעה שלימה, בִּקֵּר פה, נֵקֵּר שם.
כל זה הפיג את לבי במדה כזו, שלא יכולתי להמשיך את המכתב אל בדני, ובכלל לא רציתי עוד לעשות מאומה.
אולם בערב שמעתי במערכת, כי ה־Deutsche Zeitung (אנטי־שמי) יביא מחר מאמר ראשי על הענין. בודאי גדופים. בכל־אופן חשוב הדבר, בגלל עמדת־התשובות שיקחו לדבר שאר העתונים.
עתה יש לי שוב חשק לכתוב אל בדני.
* * *
(המשך המכתב אל בדני)
לכל מדינה זכויות על יהודיה – מה יהא עליהן? זוהי אחת מנקודות הפוליטיות הדקות הרבות, שאני נוגע בחבורי נגיעה כל שהיא. למעלתו הרמה נכון אני ליתן על זו ועל כל שאר הנקודות באורים מפורטים מאד ואפשר גם מניחים את הדעת.
מאמין אני, שמדינת היהודים היא צורך עולמי, ועל כן קום תקום.
מי שקורא קריאה כזו, ירוצו אחריו קודם־כל נערי־הסנדלרים מתוך עליזות – יש גם נערי סנדלרים ממדרגה עליונה. אולם ההמון יביט, אולי גם יצחק, בכל־אופן לא יבין מיד. ולהמון שיֶּכֶת גם עתונות ידועה, במקום זה או במקום אחר, המַטָה אוזן לקולות הטרופים של הקהל, ותחת להיות מנהיגה היא מונהגת בידי הכרתי והפלתי.
דברו זה, אכסצלנץ, המריצני אז לקבל את ההצעה ההיא, שהייתי אנוס לדחותה מתוך צער, כשהדבר נגע לרגש־התודה שבי. מה חפצתי, שכ' יכירני תחילה מתוך שיח־ושיג קרוב כאדם שיש לסמוך עליו, ושאוכל באחד הימים להראות את המוצא מצרת היהודים. המאמר הראשי של היום מ־Deutsche Zeitung הוא תמים מאד ומלא סתירות; הכותב פשוט לא הבין את מחברתי, מפני שאינו מבין את תנאי החיים המודרניים. מה שאני מציע אינו אלא הריגולציה של שאלת היהודים, בשום פנים לא יציאתם של כל היהודים. פחות מכל יכולה לצאת מזה החלשתן הכלכלית של הארצות האנטישמיות בשעה זו.
אבל דרך הפתח שאני פותח ליהודים העניים יכנס איש־מדינה נוצרי, התופס את הרעיון כראוי, לתוך ההיסטוריה. את היתרונות המדיניים התכופים הכרוכים בפתרון זה אין אני רוצה להטעים כלל.
אם מעלתו הרמה רוצה להכיר את כל דרכי המחשבה הסתומות בחבורי, אבקשנו להועידני לראיון־סתרים – אפשר באחד הערבים.
מפי לא ידע איש דבר מכל אשר נדבר.
בהוקרה רבה
הנאמן בכל למעלתו הרמה
דר. ת. הרצל
(נשלח ב־19 בפברואר בערב)
* * *
19 בפברואר
הֵיט הזקן, סוחר־אריגים ובעל־בית מן הפרנץ־יוזפס־קַאי, היה אצלי והזמינני להרצאה ב“אוּנִיוֹן”, שהיתה עד עתה אנטיציונית.
הוא עצמו חשב את הדבר, חצי שעה לפני שקרא את מחברתי, לנמנע בהחלט, שהוא יסכים באיזה זמן לדבר מעין זה. אך אני החזרתיו למוטב, ונכון הוא למכור את נכסיו גם בהפסד ולעלות לארץ.
20 בפברואר
וִילהֵים מן ה־Fremdenblatt מודיעני במכתב “מבודח”, שמתהלכת השמועה, כי נשתגעתי. האמת היא?
21 בפברואר
אתמול ערכה לי “קדימה” מסבה. הסטודנטים ערכו לי אובציות גדולות. הוכרחתי לדבר, אולם דברתי במדת המתינות – ובבינוניות. לא רציתי לעורר התלהבות־שֵכָר, קראתי לתלמוד תורה, הזהרתי מפני הזיה חולנית. אפשר שלא נבוא לעולם ציונה, וע"כ עלינו לשאוף לציון שבלב.
עורך־הדין אלבוגן בא מאספה אחרת, ספר שדר. פילבוגן נאם שם נאום מזהיר בעד רעיוני.
דר. לנדוי הציע לפני ליסד עתון שבועי בשביל התנועה. הדבר ישר בעיני, אסכים לכך. עתון שבועי זה יהיה לכלי־מבטאי. לנדוי הגה עוד רעיון טוב. נֶבלינסקי, המוציא את ה־Correspondance de l’Est הוא ידידו של הסולטן. אפשר שיוכל – בעד בקשיש – להשיג לנו את הסובירניות.
חושב אני על קוזמיא. אשלח את לנדוי אל קוזמיא ואנסה לעַנְינו בדבר.
23 בפברואר
בקלוב־קונקוֹרדיה נסה אתמול יועץ־הממלכה הַן מלשכת־העתונות ללגלג עלי: “מה חושב הוא להיות במדינת־היהודים שלו? שר המיניסטריון או שר הלשכה”?
עניתי ואמרתי: “מי שעושה דבר כמוני, עליו כמובן להיות מוכן, שמתחילה ירוצו אחריו נערי־הסנדלרים”.
לשמע הדברים האלה התחמק לו.
* * *
בתיאטרון־העם דברתי עם עתונאים רבים. מחברתי היא שיחת־העיר. אחדים מחַיְכים או צוחקים לי, אך בדרך כלל עשתה מחברתי רושם בַּהכרה הרצינית שבה.
הרמן בַהר אמר לי, שרוצה הוא לכתוב נגדי, מפני שאי־אפשר לוַתר על היהודים. לא רע!
23 בפברואר
דר. לנדוי היה אצלי. בקשתי ממנו לדבר עם קוזמיאן, כדי שאסביר לו פה אל פה את הענין.
לדעתו של לנדוי הזנחתי את החקלאות במדינת־היהודים. התשובה פשוטה: תהיינה לנו חברות־תוצרת חקלאיות ובעלי־תעשיה זעירים של עבודת־האדמה, שניהם יקבלו אשראי מן ה־Jewish Company.
אחר דברנו על הלשון. לנדוי הוא, כציונים רבים, בעד העברית. לדעתי על הלשון העקרית להגיע לידי שלטון בלי כפיה. אם נעשה מדינה עברית חדשה, תהא זו רק מין יון־חדשה. אך אם לא נסָגֵר בגיטו לשוני – כל העולם בידנו.
בוינא מתלוצצים בי.
יוליוס בוֹאֶר אומר: “מסכים אני ללכת לפלשׂתינא. אבל רוצה אני בריפובליקה עם הרצל־הגדול בראשה”.
26 בפברואר
ב־Westungarischer Bote מטפל בספרי מאמר ראשי של הציר האנטישמי סימוֹני. מדבר הוא עלי בטון של אביר.
27 בפברואר
“דילי קרוניקל” מפרסם שיחות עם הצַיָר הוֹלְמַן הַנט וסיר סמואל מונטגיו על “מדינת היהודים”.
הולמן הנט נוטל את בכוֹרת הרעיון לעצמו, לפי שהוא כתב מכתב ליהודי אנגלי, לפני הופיע מאמרי ב“ג’ואיש קרוניקל”.
מונטגיו מחוה דעתו, שאפשר להציע לסולטן שני מיליונים ליטרא שטרלינג בעד ארץ־ישראל.
* * *
נוימן מן ה־Fremdenblatt כותב אלי, כי בחוגי־הממון בוינא נשמעים על ספרי שבח וגנאי במדה נפרזה. ידעתי, כי איש לא ינָקה מספרי.
* * *
קוזמיאן בא למערכת אל בכר. מצאתיו בחדר־הביאה. לנדוי היה אצלו. אבל הוא שמע עוד קודם־לכן על חבורי – אפשר מפי בדני – קוזמיאן אמר: Il parait que c’est trés excentrique (כנראה, שהספר הוא אכסצנטרי מאד) עניתי: C’est un dérivatif (הרי זו הקזה).
28 בפברואר
הבחירות למועצת־העיר שהיו אתמול מוכיחים שוב את צדקתי. למן ספטמבר שוב התרבו מאד קולות האנטישמיים. בכל מקום רֻבּים גדולים, גם ב“מבצרי” הליברלים: בעיר הפנימית ובליאופולדשטַדט.
המאמר הראשי בעתוננו היום הוא מלא יאוש.
מנורדוי קבלתי מכתב נלהב, הגורם לי יהירות מרובה. מוצא הוא, ש“מדינת־היהודים” שלי הוא “מעשה רב”, “גִלוי”.
1 במרץ
לוּדַסי תוקפני ב־Wiener Allgemeine Zeitung. “הציוניות היא טירוף נואש. הלאה הזיות כאלו!”
אחד מן ההומוריסטים שכיריו עושה ללעג בבדיחה קטנה את “מַכַּבֵּי המנוסה”.
* * *
ב־Zeit נלחם פרופיסור גומפרץ בציוניות, כשהוא “יוצא” מספרי – שלפי הודעתו, לא קרא אותו.
הציונים בירנבוים, יעקב כהן ולנדוי בקרוני יחדיו והתקוטטו איש עם רעהו.
כהן הוא נגד לנדוי, “קדימה” נגד “גמלא”.
בירנבוים רוצה בתעמולה רק בעתונים שבועיים מדעיים, לנדוי רוצה לנהל תעמולה בכל מקום, כהן רק בוינא.
ברוח נופל למראה איבת־העכבישים שביניהם.
* * *
2 במרץ
הרמן בַּהר היה אצלי. היהודים של חוגי־ההשכלה הגבוהים, אלה שיצרו בוינא העתיקה את הטרקלין הספרותי, את “קן בּוֹירנפלד”, את “כנסית גרילפרצר”, מלאים חימה עלי, לפי דברי בַּהר.
לזאת חכיתי.
* * *
איזה פרופיסור שְׁנֵידֶוִין בהַמֶלן כותב אלי: “מדינת־היהודים” שלי הוכיחה לו את משוגת הפתרון שהוא הציע במחברת. הוא מצרף ושולח לי את חבורו המכיל 162 עמוד והתופס את עמדתם של האנטישמיים “המעולים”.
3 במרץ
סוחר של סחורות־מודה בזֶמְלִין, ש. וַיצֶנְקוֹרן, כותב אלי, שכל יהודי זמלין נכונים ללכת בנעריהם ובזקניהם מיד לכשתִּוָסד ה־Jewish Company.
4 במרץ
הותיק שבחסידַי הוא לעת־עתה – האנטישמי הפרסבורגי איבן פון סימוני, הממטיר עלי מאמרים ראשיים מלאי־חלקות ושולח אלי כל מאמר בשני טפסים.
* * *
6 במרץ
ב־Münchener Allgemeine Zeitung הופיעה ההתקפה השפלה ביותר עד היום הזה מאת א. בֶּטֶלְהֵים. חבורי מצוין שם כ“כתב יסוד של שׁוֵיץ יהודית”. התוכן נמסר ע"י זִווּג־כלאים של ציטטות מין בשאינו מינו.
7 במרץ
בכר מתנהג עמי עכשיו ברוב קסם. הדבר עושה רושם במיערכת ויוצר כנראה יחס טוב אלי.
* * *
ב־Allgemeine Israelitische Wochennschrift הברליני מתנפל עלי קלויזר מן ה־Börsen Courier ו“מפצפץ” את ספרי בקירוב באותו קול השאון, שבו “הורגים” צבועי־התיאטרון הברליניים איזו פְרֶמִיֵרָה.
עורך העתון השבועי הזה מזמינני להשיב בחריפות כאוַת נפשי. איני משיב כלל.
7 במרץ
הציונים כאן רוצים לעשות הפגנות לטובת חבורי.
9 במרץ
האגודה הברלינית “ישראל הצעיר” מזמינתני להרצאה פומבית בפני קהל גדול. – סרבתי, כמו להזמנות אחרות ממין זה.
10 במרץ
העתון “העם” בקולומיאה מוסר את עצמו לרשותי.
מכתב נלהב מאת ד"ר בירֶר בסופיה. הרב הראשי דשם רואה בי את המשיח. בחג הפסח ינָאֵם על חבורי בקהל רב בשפה הבולגרית והספרדית.
* * *
ריברנד ויליאם ה. הֶכְלֶר, כוהן הצירות האנגלית פה, היה אצלי.
אדם ענוג, חביב, בעל זקן־נביא ארוך, ששיבה זרקה בו. הוא מלא התפעלות מפתרוני. גם הוא רואה את התנועה שלי כ“משבר נבואי” – שהוא הכריז עליו עוד לפני שנתים. הוא עשה חשבון, לפי נבואה מימי עומר (637/8), ועלה לו, כי אחרי 42 ירחים נבואיים, כלומר 1260 שנה, תוּשב ארץ־ישראל ליהודים. הרי זו שנת 1897/98.
אחרי קראו את הספר מִהֵר אל הציר מוֹנסוֹן ואמר לו: התנועה שהוכרז עליה הנה באה!
הכלר קורא לתנועה שלי “תנועה ביבלית”, אף־על־פי שאני נוהג בכל עפ"י השכל.
רוצה הוא לשלוח את חבורי לכמה נסיכים גרמנים. הוא היה אוֹמן בבית הנסיך הגדול מבַּדֶן, מכיר את הקיסר הגרמני ומאמין שיוכל להשיג לי ראיון.
14 במרץ
התרגשות רבה באוניברסיטה הוינאית.
האגודה ה“אַרִיות” “יוצאי הצבא” החליטו, שלא לתת ליהודי “ספוק” בכל כלי־זין שהוא, כי כל יהודי הוא חדל־כבוד ומוג־לב.
ידידי הצעיר פּוֹלַק ועוד יהודי אחד “דרשו” שני אנטישמיים, שהם אופיצרי־מלואים; וכשהללו סרבו להלחם, הודיעו שני היהודים את הדבר למפקדה הראשית. זו שלחתם אל המפקדה הגלילית.
בהכרעה זו תלוי הרבה – כלומר, עמדתם העתידה של היהודים בצבא האוסטרי.
בענין זה “חִמַּמְתִּי” כהוגן את ראשו של בכר ושל בנדיקט, שבנו לומד עתה באוניברסיטה.
15 במרץ
בנדיקט מפרסם ב"אקונומיסט " כרוז קטגורי אל העשירים, שלא ימסרו את מלחמת־היהודים בידי העניים והנערים בלבד.
חוץ מן המסקנה עומד כבר בנדיקט במאמר זה בשתי רגליו על קרקע ספרי.
16 במרץ
אתמול יום א' אחרי הצהרים הייתי אצל הריב. הכלר. אחרי גולדסמיד הרי זה האדם המופלא ביותר, שהכרתי עד עתה בתנועה זו. דר הוא בדיוטא הרביעית, חלונותיו פונים אל “כִּכַּר שילֶר”. בעודי על המעלות שמעתי נגינת עוגב. החדר, שנכנסתי בו, מלא ספרים מסביב עד התקרה.
כל הספרים הם כתבי־קודש.
אחד החלונות של החדר הבהיר הזה היה פתוח, אויר־אביב קריר זרם לתוכו, ומר הכלר הראני את אוצרותיו הביבליים. אחר פרש לפני את לוח־ההיסטוריה המַשְוֶה שלו ולבסוף את מפת ארץ־ישראל. הרי זו מפָּה של מפקדה־ראשית בארבעה דפים, שהונחה על הרצפה, ובכן מלאה את כל החדר.
“אנחנו הקדמנו ועבדנו בשבילכם!” אמר הכלר בנצחון.
הוא הראני את המקום, שלפי חשבונו יתנוסס שם בית־המקדש החדש: בבית־אל! מפני שהיא בטבור הארץ. הוא הראני גם מוֹדֶלים של בית־המקדש הישן: “הקדמנו ועבדנו בשבילכם”.
אחר הופסקנו על־ידי בקורן של שתי גבירות אנגליות, שגם להן הראה את כתבי־קדשו, זכרונותיו, מפותיו וכו'.
אחרי ההפסקה המשעממת שר ונגן לפני על העוגב שיר ציוני שחִבר בעצמו. מפי מורתי האנגלית שמעתי, כי הכלר הוא צבוע. ואני חושבו לבעל־הזיה תמים, שיש לו שגעונות של מאַסף. אבל בהתלהבותו התמימה יש משהו לוקח־לב, ביחוד חשתי זאת בשוררו לפני את השיר.
אחר הגענו אל עצם הענין. אמרתי לו: עלי לבוא עם איש מדינה אחראי או בלתי־אחראי – כלומר, עם מיניסטר או נסיך – בקשרים בלתי־אמצעיים הנִכָּרים כלפי חוץ. אז יאמינו בי היהודים, אז ילכו אחרי. הטוב מכל הוא הקיסר הגרמני. יש לעמוד לימיני, כדי שאוכל לבַצַע את המפעל. עד עתה נלחמתי רק במעצורים, המתישים את כחי.
הכלר הודיעני מיד, שהוא מוכן לנסוע ברלינה, כדי לדבר עם כוהן־החצר, אחר־כך עם הנסיך גִינתֶר והיינריך.
* * *
רואה הוא את עליתנו לירושלים בזמן קרוב מאד, והוא מראה לי כבר את כיס מעילו, שבו ישים את מפת־ארץ־ישראל שלו, בעת אשר נרכב לסַיֵר את הארץ הקדושה. זה היה בו אתמול הקו התמים והמוכיח ביותר.
* * *
בערב שמעתי [מפי]… כל הלהג השפל של בני חוגו, שאינם מבינים “למה קבלתי על עצמי כל זה במעמדי, ובשעה שאין לי כל צורך בכך”.
עניתיו בדברים, שאמר לי פרופסור קֶלנר לפני זמן־מה: “ישנם יהודים החיים על היהדות, וכנגדם יהודים החיים לשם היהדות”.
וזה לא יעַכֵּב בעד אותם היהודים, העושים אותי ללעג בגלל מעשה־דון־קישוט שלי, שיכַנוני אחר־כך מקנאה “ספקולנט מתֻחבל” – לכשיצליח הדבר.
יש לחנך את העם הזה, ועלינו לשמש לו מופת.
* * *
בוינא אומרים, כי מקור הסכסוך של ספוק־הכבוד הוא במחברתי.
* * *
המאמר הראשי ב־Norddeutsche Allgemeine Zeitung (מיום ה' שעבר) על חבורי עורר כאן השתוממות; משער אני, שבברלין עוד יותר.
17 במרץ
אתמול היה אצלי הינריך שטֵינר, מנהל ה־Wiener Mode. עושה הוא רושם של אדם אמיץ, מוכשר, בעל־דעה ובעל־החלטה. הא הציע לי את יכלתו. אני מסביר לו את ראשית הסדור הפובליציסטי הדרוש. עליו לקנות את ה־Wiener Allgem. Zeitung או את ה־Tageblatt של שֶפס ולעשותו לציוני. אני אעזור בצנעא. ובכן אוכל לתת לעוזרינו הראשונים בוינא: לנדוי, בירנבוים, י. כהן וכו' תגמול ראשון, בתתי להם משרות מפרנסות.
דברתי שעתים וחצי עם שטינר, ובאמרי לו עוד ברחוב דברי־סיום חזקים אחדים, ענני בקול מזועזע: “רב לי מה שאני מרגיש בשעה זו”.
17 במרץ
מכתב אל מרטין פִירת, מזכיר הנסיך בסופיה.
ידיד אהוב!
עוד טרם אקבל תשובתך על מכתבי, עלי לכתוב אליך שנית. ע"י הטלגרמה שלך בענין קטלוג־הקונגרס (הנשלח היום) העלית את עצמך בזכרוני בו־ברגע שנודעה לי נבלה אחת, אשר ביכלתך להיות לי לעזר או ליועץ במלחמתי כנגדה.
אין לבַטֵא באיזו נַוְלוּת רודפים אותי יהודים ידועים בוינא בגלל מחברתי. תחילה נסו להציגני כמטורף. אחרי שאמצעי נאה זה עלה בתוהו, וע"י עמדתם של כמה עתונים “נוצרים” נשואי־פנים – יש להבליט ביחוד מאמר־ראשי ב־Norddeutsche Allgemeine Zaitung – הוכרחו להתיחס אלי ואל תכניתי ברצינות גמורה, באו מעשי נבלה אחרים. אתמול הגיעה אלי הידיעה, כי מתוך קֵן עתונאי ידוע, בו ישכנו הפחותים שמתנגדי, הופרח השקר הזה: “אני פרסמתי את מחברתי, כדי להתנקם בברון הירש, שסֵרַב למלא את רצוני לשמש במשרת מנהל ראשי של עבודתו לישוב היהודים”.
בעונה אחרת סופַר לי, כי שקר זה הובא לקן עתונאי זה על־ידי אישיות הקרובה ל־Alliance Israelite פה.
הייתי מתענג מאד, אילו הרהיב מי לפרסם דבה זו בצורה נתפסת, שאז יכולתי לאחוז באזנם של בחורים אחדים ולהוקיעם לעיני השמש. לדאבוני אצטרך לחכות לכך זמן־מה, כי בוינא דנים אותי לפי שעה בשתיקה. תוצאתה של שתיקה זו היא, שבכל השכבות והחוגים בוינא מסיחים בעניני בתמידות וברגש. ע"י כך מתפרסמים גם דברי־הנבלה של מתנגדי במסתרים, ועלי לבקש תקון לדבר.
מה דעתך? אפשר יש למצוא מקור דבר־הכזב הזה בסביבתו של ברון הירש? אם כן, מי האיש המסוגל בעיניך למעשה כזה? את הירש עצמו חושב אני לאדם קשה־לב, אך לא לאדם הנלחם בדרכי־שפלות. אילו יכלתי להביאו לידי הודעה, שבה יקַים את העובדה כמו שהיתה: שלא השתדלתי להשיג אצלו מאומה, ורק נסיתי, בשיחתי עמו ובכמה מכתבים שכתבתי לו, להוכיח לו באותם הנמוקים המצויים גם במחברתי, שכל מאמציו עד היום הזה היו מוטעים מעיקרם.
יייהודעה זו יכול הוא למסור בטורים אחדים במכתב שלוח אליך. אתה בעצמך תמצא את הצורה, שבה תוכל לתבוע ממנו הודעה זו. אם הוא באמת בחור כהלכה, כאשר חשבתיו – אף כי אני מסיח עתה דעתי ממנו ואפשר שברבות הימים אמצטרך לקַדֵש עליו מלחמה כבדה – יאַשֵר לך מיד את האמת בדרך יושר, אם תבאר לו בשורות מעטות כי צדקתי בכעסי.
לכלבי־הנבלה הקטנים, החורצים לי עתה לשון, אשבר את המפרקת בבעיטת רגל. עשיתי דרכי מיום שהתהלכנו מסביב ל“קרקוס־הקיץ” ושוחחנו על שאלת־היהודים. בעוד זמן קצר יגיע לאזניך דבר מפתיע במאד מאד. אבל על “הפתעה טובה” יש לשים יד לפה. וכן אני עושה.
ענני מהר, עד כמה אפשר לי לסמוך עליך, כי יכול אתה לשַווֹת בנפשך, שלא אט שכמי לסבול נבלה זו. אם לא אצליח בדרך זו, אצליח בדרך אחרת.
בברכות לבב
הנאמן לך
ת. הרצל
17 במרץ
דר. בֶּק, רופא־הבית של הורי, בדקני ומצא מיחוש־לב, שנגרם ע"י התרגשויות.
אין הוא מבין, למה אני מתעסק בענין היהודים; וגם היהודים, שהוא מתהלך עמהם, אינם מבינים זאת.
26 במרץ
המו"ל בריטנשטין מספר לי, שגידמן סֵרַב להרצות על “מדינת היהודים” שלי. נקודת־השקפתי היא מדינית, שלו – דתית. מתוך השקפה זו מוכרח הוא להתנגד לי, שאני דוחק את הקץ.
במלים אחרות: הוא אינו מעיז, אין זה נוח לו, מתירא הוא מפני היהודים העשירים, המתנגדים לדבר.
קודם אמרו, שיכתוב על הענין מאמר ב־Wochenschrift של בלוך.
* * *
אגודת “ציון” בסופיה שולחת ריזולוציה נלהבת, שבה אני מוכרז למנהיג.
פגשתי את מנהל־הבנק דסוֹיאר ברחוב. נכון הוא להמציא את הכסף בשביל העתון הדרוש לי.
דרוש לי מיליון זהובים בשביל העתון. בעתון זה כופת אני שאר העתונים ואת היהודים אדירי־הממון הסוררים.
אולם לדסויאר מצבי־נפש. בעוד שמונה ימים ימצא אמתלא של עיפות. על כל פנים עלי לדאוג בראש וראשונה להעמיד את התעמולה הפובליציסטית על בסיס רציני.
29 במרץ
ליל־סדר של אגודת הסטודנטים היהודים Unitas. לֶקטוֹר פרידמן הסביר את תולדות החג הזה, שהוא היפה והנכבד בכל חגינו. ישבתי על ידו. הוא אמר לי אחרי־כן מלים אחדות בסתר, הזכירני את שבתאי־צבי, “ששפך קסמו על כל האנשים”, ונראה כרומז לי בעיניו, שגם אני אהיה שבתאי־צבי כזה. ואולי חשב בלבו, כי הנני כבר כמוהו?
30 במרץ
חסידי המוזר, האנטישמי הפרסבורגי איבן פון סימוני, היה בביתי. אדם כבן ששים, מרבה־תנועה ומרבה־שיחה וכול סמפטיה תמוהה ליהודים. מדבר דברים של טעם ודברי־הבאי בערבוביא, מאמין בעלילת־הדם והוגה יחד עם זה את המחשבות המודרנית והנבונות ביותר. אוהב אותי!
3 באפריל
שלשת האחים מַרְמוֹרֶק מודיעים במקצת חגיגיות על הצטרפם לתנועה שלי. מרמורק הפַּסְטֵרִיָנִי הפריזי בא עם הצעיר שבאחיו היוּריסטן, אלי אל המערכת, כדי להודיע “בשמו ובשם אחיהם הארדיכל”, שהם הולכים עמי ברוב התלהבות.
5 באפריל
דר. שנירר ודר. קוֹקֶש, מאגודת “ציון” כאן, מביאים לי את הריזולוציה, שיכול אני להמשיך את פעלי מתוך בטחון על תמיכתם של הציונים. שנירר רוצה לשלוח קול־קורא לכל היהודים בעלי השכלה אקדמית שבעולם. כאן יתכונן ועד של 20־15 איש, וכל אחד מהם ישלח את החוזר לשלשה ארבעה ידידים בערים אחרות. וכן יאספו אלפי חתימות. זה ישמש לי משען בטוח.
7 באפריל
בימים האחרונים היו לי שיחות מספר עם שׁטינר ודסויאר בענין המצאת הכסף לצרכי העתון. עבודת פרך.
9 באפריל
דר. בֶּר־הוֹפמן הוגה את הרעיון הבא בשביל “הסִדוּר הראשון”: פקולטה רפואית גדולה, שכל אסיה תנהר אליה, ושם גם יכינו את הבראתו של כל המזרח. יש לו גם תכנית בְּאֵר מונומנטלית: משה המוציא מים מן הסלע.
10 באפריל
“מלומד פרטי”, קרל בלֵיכר שמו, בא אלי. מתחילה היה בעיני כשנוֹרר, המבקש תרומות קטנות על סמך של ספר. אבל לא חפץ לקחת ממני מאומה ומסר את עצמו ברשותי לשם עבודת תעמולה. אני רושם זאת, כי אות הוא להתעוררות הרגש אצל העניים. זקן זה, החי על נדבת זהובים ואגורות, פותח לעיני את ארנקו, מראה לי את רכושו ומסרב לקבל את נדבתי. זהו החִלוק העיקרי בין פעולתי ופעולת ברון הירש. לו פושטים יד ואין אוהבים אותו. אותי אוהבים פושטי היד. על־כן חזק אני ממנו.
13 באפריל
יועץ העיר ה“ליברלי” דר. אלפרד שטרן בקרני היום במערכת, התקרב אלי באופן ניכר. טוב בעיניו, שנמצא אדם המתנהג והמדבר בענין היהודים כמוני. אמרתי לו: “יבוא בא אלינו, ואני מבטיחו שיהא מפורסם בין הבריות. יודיע נא בגלוי: אני אלפרד שטרן, הידוע לכם כאדם מתון, מקבל עלי עולה של הציוניות! – הרושם יהיה גדול, מאות ילכו בעקבותיו”.
ענה ואמר: “מאמין אני בזאת. כשאני לעצמי איני מתנגד. אך, מקבל אני עלי אחריות למאות ולאלפים”.
עניתיו: “אחריות זו תפרוק מעליו בקרוב מפלגתנו. אם יעמיד שוב את הקנדידטורה שלו, יבואו הציונים המאורגנים אל אספות הבחירה שלו!”
הדברים הביאוהו במבוכה מעט.
14 באפריל
הכהן האנגלי הכלר בא אלי אחרי־הצהרים נרגש כולו. הוא היה בארמון. היום בא שמה הקיסר הגרמני. הוא דבר עם שר ההספקה דְרִיאַנדר ועוד עם איש אחד מבני־לויתו של הקיסר. שעתים טִיֵל עמהם בעיר והשמיעם את תוכן מחברתי, שהפתיעם מאד. הוא אמר להם, כי הגיע הזמן “למלא דבר הנביאים”.
עתה רצונו שאסע עמו למחר בהשכמה לקרלסרוּהֵי, אל הדוכס הגדול, שאליו נוסע מחר בערב הקיסר הגרמני. אנו נקדים לבוא שם בחצי יום. הכלר רצה ללכת תחילה אל הדוכס הגדול, לספר לו את הענין ושהוא הביאני למרות רצוני לקרלסרוהי, כדי שאוסיף ביאור לשׂרים.
סרבתי לנסוע, מפני שהמעשה היה בעיני מוזר ומשונה. אם השרים הנעלים לא ימצאו חפץ לקבלני, אצטרף לעמוד בחוץ עמידה עלובה. עליו לנסוע לבדו, ואם יאבו לדבר אתי, אבוא מיד כשאקבל הזמנה טלגרפית.
הכלר בקש את תמונתי להראותה את השרים – כנראה, חושב הוא שהם יחשדוני כי “יהודי בלוּי” הנני. הבטחתיו לתתה על ידו מחר מוזר, שדוקא להיום, יום הולדתו של אבי, הצטלמתי, מה שלא עלה על דעתי זה כמה שנים.
אחרי־כן הייתי בתיאטרון־האופירה, בתוך תָּא מכוון כאלכסון מול תא־החצר וחקרתי כל הערב את תנועותיו של הקיסר הגרמני. הוא ישב על מקומו מוקשה כולו, פנה מזמן לזמן בידידות אל הקיסר שלנו, צחק תכופות צחוק לבבי, בדרך כלל לא זלזל ברושם, שעשה על הקהל. פעם אחת הסביר דבר־מה לקיסר שלנו, ובשעת דבורו נענע בימינו נענועים פסוקים, חזקים, קצרים, בעוד שמאלו נחה בלי־הרף על בית־האחיזה של חרבו.
באחת־עשרה באתי הביתה. הכלר ישב כבר שעה בחדר־הביאה וחכה לי. רוצה הוא לנסוע מחר בשבע בבקר לקרלסרוהי.
עד שתים־עשרה וחצי ישב אצלי ושוחחנו בנעימות. הוא חוזר ואומר: “למלא דבר הנביאים”.
הוא מאמין בזאת באמונה שלמה.
15 באפריל
הכלר באמת נסע הבקר. הייתי בביתו לשאול עליו; כל־כך רחוק היה הדבר בעיני, למרות הכל.
15 באפריל
בערב הייתי עם שטֵינר ועם קולבֶּרט ב־Wiener Mode. האחרון מסוגל לסדר את עניני הכסף של עתונו. מפַתח הוא תכנית מחוכמת, שתכליתה הרחבת מפעלו ע"י בית־חרושת לניר ויסוד חברת־שותפות בשביל העתון העומד להתנהל על ידי.
16 באפריל
הכלר מטלגרף מקרלסרוהי:
“הכל מתלהבים. אנוס לשהות עד אחרי יום א'. אבקש היות נכון. הכלר”.
17 באפריל
הקריאה לבוא לקרלסרוהי טרם הגיעה. אני מתחיל להאמין, שהכלר הִשגה את עצמו בדמיונות.
17 באפריל
הנמרצים מכל הם עד עתה ציוני סופיה. היום באה ריזולוציה, שנתקבלה בבית־התפלה של סופיה בראשותו של הרב הראשי. שש מאות חתימות. דברים נלהבים.
18 באפריל
משני צדדים שומע אני, כי מי שהיה ראש־מחלקה במיניסטריון־הפנים, יועץ־הסתרים ברון אֶרְבּ, התענין מאד ב“מדינת־היהודים”, ורצונו לדבר עמי.
* * *
הנוּנצִיוּס אַליאַרדי דבר לפני זמן־מה עם עוזרנו מינץ, ואמר לו שהוא מוכן לקבלני. לדאבוני, לא הלכתי אליו מיד. עתה נקרא ע"י האפיפיור לבוא לרומא ועליו להיות שליחו בעת המלכת הצאר. אילו דברתי עם הנונציוס ורכשתיו לי, היה הדבר מובא מיד לפני האפיפיור ולפני הצאר, שהסכמתם דרושה בגלל הקבר הקדוש.
* * *
מהכלר אין ידיעה. עתה מבאר אני לעצמי, שהכלר בקש להרגיעני בטלגרמה שלו על כשלון נסיעתו.
* * *
18 באפריל
הכלר מטלגרף מקרלסרוהי:
“שיחה שניה אתמול עם ה. מ. ועם ה. כ. מ. מצוינת. אנוס עוד לחכות. הכלר”.
21 באפריל
אין עוד קשב מהכלר. בינתים נסע הקיסר מקרלסרוהי לקוֹבּוּרג.
כתבתי לנורדוי, נתתי לו את הפקודה הדיפלומטית, למשש את הדופק אצל הירש. אם הירש יתן מיליונים אחדים, נוכל לתת לענין פרסום עצום, ובעזרת בקשיש נוכל “להוציא” דבר־מה מתורכיה.
21 באפריל, אחרי הצהרים
את המכתב אל נורדוי התחלתי אתמול וסִיַּמתיו היום.
בין אתמול והיום מת ברון הירש באחוזה באונגריה.
הדבר נודע לי שעה אחרי שלחי את המכתב לנורדוי. את המכתב הזה אנוס הייתי להשיב בדרך טלגרפית. אבל איזה מקרה מוזר. זה חדשים שהמחברת מוכנה. לכל איש נתתיה, חוץ מהירש. ברגע שאני מחליט לתתה לו, מת האיש. השתתפותו היתה מחישה לאין שעור את הצלחת הענין.
בכל אופן מיתתו היא אבדה לענינם של ישראל. הוא היה היחידי בין עשירי היהודים, שבקש לעשות דבר גדול בשביל העניים. אפשר שלא ידעתי להתהלך עמו כשורה. אפשר שצריך הייתי לכתוב את המכתב לנורדוי לפני ארבעה־עשר יום.
דומה בעיני, כאילו התרושש היום עניננו. כי עוד חשוב חשבתי לקחת את לב הירש לטובת התכנית.
* * *
הכלר מטלגרף מקרלסרוהי: “שיחה שלישית אתמול. רביעית היום בארבע. מלוּי חפצי עולה בעמל. בכל זאת הכל יפה. הכלר חוג 2”.
21 באפריל, לילה
מחר בבקר חפצתי לנסוע לפֶסט, והנה קבלתי בשעה מאוחרת בערב את קריאתו של הכלר לקרלסרוהי.
יום משונה, הירש מת, ואני בא בדברים עם נסיכים.
מתחיל ספר חדש בענינם של ישראל. אחרי שובי אכניס עוד לתוך ספר מלא זה את שתי הטלגרמות האחרונות של הכלר.
-
הפילוסוף והמבקר הגרמני א. ק. דירינג כתב ספר בשם “שאלת היהודים בתור קלקול־הגזע בשביל קיומם, מדותיהם ותרבותם של העמים” ועוד ספרים אנטישמיים בתחלת שנות השמונים (ר' ב.). ↩
-
מיליונר־נדבן מפורסם בשעתו בארצות הברית (ר' ב.). ↩
-
“כק”במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אגי” במקו – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“האמינציפציה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“מונטקיה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“Jl”במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
נמצא כך במקור: 15 אחרי 16 ביוני. ↩
-
במקור הגרמני כתוב פה: “נאך דעם שיפפסשטאסס”. הכוונה היא לידידו הסופר שיף, שעד עתה נזכר רק באות ש… (ר' ב.) מכאן ואילך עד סוף הספר הראשון רשום על ההעתקה שנעשתה בידי אבי הרצל: נאום אל הרוטשילדים. ↩
-
מכאן ואילך עד סוף הספר הראשון רשום על ההעתקה שנעשתה בידי אבי הרצל: נאום אל הרוטשילדים. ↩
-
כך במקור. צריך להיות האדריכלים. הערת מגיהה. ↩
-
היינו כל רכבת או ספינה תהיה של מחלקה ראשונה או שניה או שלישית – כפי המחיר (ר' ב.). ↩
-
מבקר־פטריוט צרפתי ידוע. – א. ב. ↩
-
יבשה אגדית בירכתי צפון. א. ב. ↩
-
אַטַשֵׁי = נספח צבאי – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.