רקע
בנימין זאב הרצל
ספרי הימים - כרך ג

 

הספר החמישי    🔗

וינא, 11 ביוני (1897)

בנדיקט מתיחס אלי עתה בחביבות יותר מתמיד. הֲנֻצח או המכין הוא דבר מה?

* * * סידני ויטמן שב מקושטא. את השולטן לא ראה, ובכלל, כמדומה, לא השיג בשבילנו דבר, ורק נדמה שהוא הביא אותי בקשר עם מידהט אפנדי. לדעתו עלי לכתוב ישר אל מידהט.

בעברו דרך בוקרשט דבר עם ראש המיניסטריון סטורדזא על הציוניות. שיחתו תופיע ב“ניו־יורק הרולד”. סטורדזא דבר שוב טובות על הרעיון שלנו.


15 ביוני

אני כותב אל אחמד מידהט אפנדי:

הוד מעלתו!

ידידי, מר סידני ויטמן, שזה עתה עבר דרך וינא, אמר לי כי אפנה ישר להוד מעלתו בענין הידוע לו למדי.

אני עסוק ביותר ולכן יהיה הבקור הראשון הזה, שאני מתכבד לעשות לו, קצר ביותר. ויטמן ספר לי כל כך הרבה על רום השקפותיו המדיניות, עד שאני חושב לאושר רב בשביל הענין שאליו התמסרתי, אם תהיה לי האפשרות להכנס ולהשאר ביחסים אתו.

לפי הכרתי העמוקה ישמש המפעל היהודי לטובת תורכיה, לשחרורה הכספי ולשגשוג כל כחות־החיים שלה.

אני מרשה לי לשלוח אליו את העתון “די ולט” שבו אנו רוצים להיות לכם לתועלת.

אני מעמיד את העתון הזה לרשותו, כמובן, לגמרי שלא על מנת לקבל פרס. והייתי רוצה כי ה.מ. השולטן ידע דבר זה.

כל מה שישלח יפורסם בו מיד, כי לעולם לא יהיה זה בניגוד לחובה המוטלת עלינו כלפי ארצנו אויסטריה וכלפי מושלנו הקיסר פרנץ יוסף.

יואיל הוד מעלתו לקבל את רחשי הוקרתי

המסור לו

ת.ה.


16 ביוני

הקהלה במינכן מוחה נגד כנוס הקונגרס שם.

המכתב הראשון של ועד הקהלה נשלח אלי בשעה שאני שלחתי את מכתבי אליו; השני בא לאחר־כך.

הוכוח על זה והמכתבים גופא יתפרסמו ב“די ולט”. לכן איני מכניסם פה. אדמה כי המאורע הזה יועיל הרבה לקונגרס. יתפרץ וכוח כללי, ואנו מעבירים את האסיפה ממינכן שהיא בלתי־מתאימה אל ציריך המתאימה.


16 ביוני

בעתון הבוקר מהיום של “אוסטדיטשה רונדשוי” לשנירר התקפה קשה על “ניאה פריאה פריסה” בגלל ה“ולט”. בחדר־הקריאה של המערכת היתה ה“אוסטדיטשה רונדשוי” מונחת באופן בולט, כשהיא חרושה בקוים כחולים. חברים אחדים דרשו בשלומי באופן קריר, כ“חביב־החצר” אשר החל לנפול.

בנדיקט שלח אלי לחדרי על־ידי משרת את ה“אוסדיטשה רונדשוי”.

רבע שעה אחר־כך הלכתי אליו, מוכן שוב לקרב, אם כי הייתי עצבני במדה מרובה.

בנדיקט היה שקט מאד.

אני אמרתי לו: “קראתי את המאמר, הוא בלתי־נעים מאד”.

הוא: “די ולט” הוא בשבילנו מבוכה גדולה. האופן הטוב ביותר הוא שיחדל להופיע".

אני אמרתי: “זה אי־אפשר”.

הוא: “נדבר על זה אחר־כך. הוא רואה שאני דן על זה בשקט ובאופן מעשי”.

אני: “עוד לפני ה”ולט" הטילו האנטישמיים זוהמא על הנ.פ.פר. אני בודאי שאין ברצוני להביא את הנ.פ.פר. במבוכה. אני קשור אל העתון. סוף־סוף שִׁקעתי בנ.פ.פר. עבודת־חיים ובריאות".

אני דברתי בתוקף ובשקט. הוא ראה כי לא ארתע לאחור גם מפני פטורים. קריאת הטיליפון הפסיקה את שיחתנו. אני יצאתי מן החדר. כשבאתי שוב לאחר חצי שעה לא התחיל מחדש. הוא מסר לי לתרגם מאמר מאת סיר שרלס דילקי על המלכה ויקטוריה. הוא אינו רוצה לתתו לגברת ו. לתרגום, מפני שאין לו אמון בה. היא עלולה לספר את הדבר לפני המועד.

ובכן יש לו אמון בי? האם התנהגותו זו של בנדיקט היא מפאת חולשה, או הוא חורש איזו מזמה?

אם הוא חלש, היה עליו להסתיר את הדבר יותר.

אילו שתק, אילו לא הזכיר כלל את ה“אוסטדיטשה רונדשוי” ואלא היה נאפד־קרירות, בודאי שהיה מזעזעני באופן קשה. גברים אינם באים בקובלנות, אלא עושים גל של עצמות.


17 ביוני

כיון שהקהלה במינכן מוחה נגד כנוס הקונגרס, לכן החלטנו היום בועד הפועל, להעביר את הקונגרס לבַזל ואולי לציריך. מקודם עלי לשאול על־ידי ורֵידי את ממשלת ביוַריה, אם מצדה יש איזה ערעור על הקונגרס. אני שולח אל ורידי את המכתב הזה למען ימסרהו אל המיניסטר קרֵילסהֵים הוד מעלתו!

בתור יושב ראש של הועדה המכינה את הקונגרס של הציונים, שעליו להתאסף במינכן ביום 25 באוגוסט, הריני מתכבד לשאול בענוה, אם ממשלת מלכות ביוַריה נכונה להשקיף בעין טובה על הקונגרס. במאמר ראשי של ה“וֶלט”, שאני מרשה לי לצרפו פה לשם אינפורמציה, הבעתי את מטרת הקונגרס. בקונגרס יוכלו להשתתף רק אנשים כאלה, אשר יודיעו על בואם עד יום 15 באוגוסט ויקבלו כרטיס־כניסה גם אל האסיפה הסגורה.

הציוניות חפצה לפתור את שאלת היהודים בדרך שלום, היינו על־ידי התישבות היהודים בארץ־ישראל בהסכם הממשלות ולאחר הסכמה הדדית עם ממשלת קיסרות תורכיה.

מובן מאליו כי הציוניות היא תנועה חוקית בהחלט וכי אין בחפצה להשיג את מטרותיה הישרות כי אם תחת השגחה רצויה של הממשלות. בועדה המכינה יש גם כמה חברים מאזרחי גרמניה.

יקבל נא הוד מעלתו את הבעת הוקרתי המיוחדת.

דר. ת. ה.


18 ביוני

היום שוב מהלך של דו־קרב עם בנדיקט. היה לו “תנא־דמסייע”: שיטץ. זה ימים אחדים שהרגשתי בשיטץ שהוא מביט עלי כעל כוכב שנפל. ובבואי היום לחדרו של בנדיקט הרגשתי בהפסקת השיחה, כי היא נסבה עלי.

אחר הערות אחדות בענייני העריכה פתח בנדיקט את המערכה. הוא סח עם שיטץ על ה“ולט” ו“שיטץ הסכים לדעתו”. שיטץ אִשר הודעה זו, אם גם במרץ פחות מאשר שלא בפני.

בנדיקט נסח: ה“ולט” מוכרח להפסק או שעלי להודיע, כי אין לי קשר עם ה“ולט”. הוא בעצמו רוצה לסייע לי למצוא נוסח, שלא תצא לי פחיתות הכבוד. (הוא הזכירני את הצעתו בנוגע ל“מדינת היהודים”, שרצה לסייע לי בימי־החופש, למצוא לספר צורה הוגנת יותר).

הוא מבקשני מאד, במאד מאד (והאיום נִבַּט מתוך עיניו), להפסיק את ה“ולט”. הוא אינו אומר דבר זה כמו"ל אל חבר המערכת, כי אם כידיד אל ידיד. אמנם הוא דואג כמובן לטובת הנ.פר.פר., אך עתה הוא רוצה לדבר לטובת הענינים שלי. צר לו עלי. אני מאבד את חיי.

שיטץ סייע: שמועה שמע כי תחל התקפה עלי.

אני אמרתי: “אין אני מפחד!”

בנדיקט נסה לדבר בידידות על לבי, לעזוב את ה“התעקשות”.

ואחר בא איום: אין אני רשאי לנסוע לימי החופש לפני תתי לו תשובה מוחלטת, לאמור, שהפסקתי את הופעת ה“ולט”. ואחר באה הבטחה: הוא ערֵב שלא אתחרט אם אמלא את רצונו. (כל אלה: הפצרותיו, איומיו, הבטחותיו ידועים לי כבר). גם אין אני רשאי למלא תפקיד בולט בקונגרס, אין אני רשאי להיות מראשי המדברים. ואחרי ההסתערות הקשה הזאת, ואחר שנסה להשפיע עלי בכל הלחץ שבכח־העמדה אשר לו, הוסיף עוד באופן נאיבי עד מאד, שגם הלעג הגדול ביותר לא היה יכול להפריז עוד עליו, את הדברים האלה: “הרי אין בדעתי להשפיע על המצפון שלו – רק מה שעלול להזיק לנ. פר.פר. אסור לו לעשות”.

והאנשים האלה מתרגזים במאמריהם הראשיים, כאשר איזה מיניסטר מגביל את חופש הדעה של פקידיו.

כמובן, שנשארתי תקיף בדעתי. בצאתי ממנו שאל בנדיקט בחרדה את שיטץ (מי שסח לי אחר כך את הדבר) מאחורי גבי, אם לא היה קשה יותר מדי כנגדי.


19 ביוני

שיטץ, האיש של bons offices, בא אלי. הלכנו יחד אל המערכת. אני התאוננתי באופן נמרץ על בנדיקט על שהוא לוחץ על מצפוני. אני יכול לשאת ולסבול את הלחץ רק עד גבול ידוע; וסוף־סוף היו ידידי בנדיקט שמחים, אילו הסתלקתי מן הנ.פר.פר.

שיטץ ודאי סח מיד את הדברים לבנדיקט.

התוצאה: בת־הצחוק הנעימה ביותר על פני בנדיקט בהכנסי אל חדרו. הוא היה כולו חביבות, עמד על חפצו, כי אוֹכַל אתו, ולא הוסיף לדבר מאומה על ה“ולט”.

ואף על פי כן אין אני בוטח בשלום זה.

חושבני כי התקפות האנטישמיים שמשו לו רק אמתלא, ובאמת הוא חושש יותר שמא על־ידי ה“ולט” אגיע לעמידה ברשות עצמי.


20 ביוני

אמש סעדתי יחד עם שיכיני פחה ואשתו.

לה' הליוָנטינית, יש יחסים קרובים עם אחות השולטן.

הוא והיא נכונים לסייע לענין שלי. אני רמזתי כי הוא יכול להרויח בדבר זה. מחשבה זו נעמה לו. רוצה הוא שאשלח לו הרצאה על הענין והוא יגישה לפני השולטן.


22 ביוני

אתמול היה יום של דאגה קשה. הסטודנטים קראו לאסיפה: " לקביעת עמדה לקונגרס במינכן".

ואסיפה זו נאסרה ע"י המשטרה. עלי לעשות כל מה שבכחי שהאיסור הזה יבוטל. הוא יכול להשפיע לרעה על אנשינו. גם בלעדי זאת יכול הוא לגרום רעה. תנועתנו יכולה לקבל צביון מטעה, כאילו יש בה סכנה למדינה.

היום אני שולח את דר. לנדוי אל הפריזידיום של מועצת המינסטרים. עליו לשאול שם, אם רוצים לעשות גם את ה“וֶלט” לעתון של התקפה וגלוי־נסתרות, כדוגמת ה“צֵיט”1.


23 ביוני

אתמול היתה שוב התנגשות חזקה עם בנדיקט. הוא בא לחדרי, דבר ראשונה בענינים כלליים ובעניני המערכת, סגר אחר כך את הדלת והתחיל לדבר על ה“ולט”.

הוא תקף באופן נמרץ יותר מאשר עד עתה. ה“ולט” מוכרח להפסק. עלי לשנותו לקורספונדציה או להפסיקו פשוט והמפלגה יכולה להוציאו בעיר אחרת ובזמן אחר.

אני שמעתי במנוחה ולא נתתי מענה.

הוא פצר בי: יהיה נאbon garçon! (בחור טוב!). אל נא יתעקש. Soyez bon prince (היה נסיך טוב). מה תועלת לו ב“ולט”? הוא מזיק לעצמו. צר לי עליו. בנ.פר.פר. יכול הוא להגיע למדרגה הגבוהה ביותר. האם עלי להכביר דברים? הוא רואה את הסכויים כמוני. הוא יכול להגיע אצלנו לכל. אך באופן זה הוא מביא אותנו במבוכה גדולה. אי אפשר לנו להראות כעתונם של היהודים. דוקא עתה, כאשר אחרי שש שנים יש שוב התקרבות בין הגרמנים הלאומיים ובינינו (מלחמת חוקת הלשון), בא הוא עם הענין שלו. אין אני מדבר אתו (עדיין!) לא כמו“ל כי אם כידיד קרוב. יסתלק מן הענין, לא יצא לו הפסד”.

יום אתמול היה מענין. אני החלטתי לבקש מבנדיקט ימי־חופש, כדי לשים קץ להתרגזויות־הלב בשיחות הנרעשות מדי יום ביומו.

כאשר רכבתי אתמול על האופנים אל המערכת אמרתי בלבי: זוהי אולי הפעם האחרונה שאני הולך אל הנ.פר.פר., אשר שנים רבות כל כך עמלתי להגיע אליה. מן ההכרח כי הסכסוכים הקשים האלה יביאו לידי יציאתי מן המערכת, כיון שאי אפשר לי להסכים לדרישת בנדיקט ולהפסיק את ה“ולט”.

ולגודל הפלא הרגשתי במחשבה זו: לעזוב את המשרה בנ. פר.פר., שרבים מקנאים בי בגללה, ושהיא לפי דעת הכל המשרה הספרותית הראשונה בוינא – מעין ההקלה שמרגישים בבחינת הבגרות. כך הרגשתי בהפרדי מבית־הספר.

ושוב חשבתי: כך בערך הוא המות. כאֵב – ויותר כאב נפשי מאשר כאב גופני – יש רק במצב הגסיסה. אך המות בעצמו יכול להיות כגאולה לאדם ההולך ומת.

רוחי היתה טובה עלי ואני פניתי את מגרות הפיליטונים אשר לי, סדרתי את הכל, כדרך שבעלת בית הרגילה בסדר, בהרגישה את קרבת המות, היא תולה עוד לפני שכבה את צרור המפתחות על המסמר. ואף על פי כן היה ברור לי, וברור לי לגמרי גם עתה, כי ע"י יציאתי מן הנ.פר.פר. יכול אני להיות מיום אחד למשנהו בבחינת אדם שירד ממדרגתו. –

שיחתי האחרונה עם בנדיקט היתה שקטה מאשר חשבתי. אני אמרתי לו:

“בהסכמתו רוצה אני עתה לקבל ימי־חופש. אני מכיר עתה את השקפתו בנוגע לשאלת ה”ולט" ועד אחד ביולי אתן לו את תשובתי".

הוא ענה מהר: “אל יכתוב לי! בטוח אני כי יסכים לי. אני מדבר כידידו הנאמן – אמנם גם לטובתי, אבל איני מזניח גם את טובתו. הוא מזיק לעצמו בהופיעו כיהודי”.

ואני אמרתי: “היזק? זה אפשרי רק כשעושים מעשה נבלה”.

והוא קרא: “הן לשנינו אין לדבר על דברים שבאופי. איש לא יחשוב ולא ידבר בגנותו”.

אני סיימתי: “אני הולך עתה לימי החופש. פיליטונים אשלח לו. פה לא יכולתי לעבוד, השיחות איתו זעזעו אותי יותר מדי.”

הוא השיב: “גם אותי! ישים אפוא לב לעצתו של ידיד. מבטיח הוא לי, כי יפסיק את ה”ולט“, האם לא כן?”.

אך אני לא הבטחתי מאומה ורק נענעתי בדומיה את ראשי. ובכל זאת נפרדנו “כידידים”.

* * *

אחר הצהרים טלפן ב… אל שטינר ובקש שיחה. שטינר נתבקש להציע לי “חוזה של שלום”. ב… יפחד כי שבועונו יפָסק והוא רוצה להתאחד עם ה“ולט”. הוא מבקש שלום. הוא רוצה לעבור אל הציוניות ובלבד שלא יקפחו את חייו.

הוא רוצה להעמיד את עתונו לגמרי לרשות מפלגתנו. אנו נבחר את העורכים והוא ישלם את שכרם. או שנִתן את ה“ולט” בתורת הוספה לשבועונו.

כמובן סרבתי להסכים להצעה הזאת שבאה באיחור זמן. אך אני מצוה לנסח אותה באופן מוחלט, כדי שנוכל לתחוב לו בה את חוטמו, אם יעיז לתקוף אותנו כשכיר היהודים העשירים.

הצעת ב… היא דוגמא של פחד־פתאום, שבודאי נראה אותו עוד בדרכנו פעמים תכופות.

* * *

האיסור על אסיפת הסטודנטים משלשום יכלה להזיק לנו הרבה אצל בעלי־הבתים מוגי־הלב.

נשבה רוח לא טובה; ואני מהרתי להביא מיד את ספינתנו לפני הרוח ע"י שנוי המפרש. האיסור של אסיפות ציוניות היה יכול להמית את תנועתנו. היא עוד חלשה היום ואינה יכולה להתנגד. אף דאגתי שמא יאסרו את הסתדרות “ציון” בעטיה של מלשינות מצד תקיפי הקהלה.

ולכן שלחתי את לנדוי אל הפריזידיום של מועצת המינסטרים ואמרתי לדרוש את הנמנע: רשיון בשביל האסיפה שנאסרה. ואני ידעתי כי לא נשיג את הדבר הזה, אבל ע“י כך נכיר את היחס אלינו אם טוב הוא או רע. ולא עוד אלא שע”י העמדת דרישה בלתי צנועה להתחשבות מיוחדת אתנו, נתראה כאנשים, הרשאים לבוא בדרישות ידועות.

וכך היה, אם הידיעות שמסר לי לנדוי הן נכונות. הוא השיג מאת דר. רוזנר (המכונה “בת־אחות של הקואליציה”) את ההבטחות הידידותיות2 ביותר, ובדיני הרשה לקרוא לאסיפה עם סדר־היום שנאסר – בתנאי שלא תקרא ע"י סטודנטים.

בדיני גם קבל ידיעה מאת רוזנר על ה“ולט” האנטיסוציאליסטי, ויועץ־הממשלה וָהל בפרזידיום של המשטרה העמיד עינים תמהות, כאשר לנדוי הביא לו את “הרמז מגבוה”.

במדיניות מוכרחים להשתמש בקשיים לשם התקדמות.


22 ביולי.

שוב בתא הרכבת ושוב בדרך לאישל. במשך השבועות לא היה לי רגע פנאי כדי לרשום בתוך הספר החדש הזה של “מסע המיפלויאר”3, כמו שכנהו סופר של Pall Mall Gazette מלונדון, מי שערך אתמול אתי אינטרויו בריכֶנוי על הקונגרס והציוניות.

אין אני זוכר עוד אפילו את כל הדברים שאחרתי לרשום אותם. עבר הזמן שבו יכולתי לרשום את המקרים הקטנים של יום יום. ה“ולט” יצטרך4 לסייע אחר־כך לזכרוני, כאשר אבוא לכתוב את זכרונותי. ה“ולט” נותן לי עבודה רבה מאד.

הדבר המענין ביותר מזמן כתבי פה באחרונה בתא־הרכבת הוא ההעברה ההכרחית של הקונגרס ממינכן לבזל. לא ברצון הסכמתי למינכן, שמתחלה נדמתה לי כבלתי־מתאימה, ואני קבלתי הצעה זו רק בהשמעי לרוב החברים בועדה המכינה. ולכן השתמשתי במחאות הפטריוטיות העלובות של ראשי הקהלה במינכן, כדי להעביר את הקונגרס לשויצריה.

בזל נקבעה אחרי חקירות של עוזר חרוץ חדש, דר. פרבשטין מציריך.

בכל זאת דרשתי מאת הנסיך ורידי שישאל באופן בלתי־גלוי את ממשלת ביוריה, אם היה לה דבר־מה נגד הקונגרס. המיניסטר פיליטש ענה לורידי גם כן שלא בשביל הפרסום, כי לממשלה אין שום דבר נגד הקונגרס. (זאת אומרת, גם לא בעד).

* * *

מאת נבלינסקי קבלתי מן Ertretat מכתב מעודד יותר. הוא כמעט כבר עמד מרחוק. אך כנראה שהקונגרס מעורר בו יחס של כבוד. הוא מכריז שוב, שמעולם לא פסק “לשרת לענין הקדוש ולנביאו”.

* * *

וסוף סוף מכתב נהדר מאת שיכיני פחה מקושטא כתשובה על ההרצאה (נמצאת בספר ההעתקות) אשר שלחתי אליו.

שוב מדברים ביילדיז־קיוסק בתכניתי. זה בלבד שווה דבר־מה.

* * *

מה לרשום עוד מן הדברים האינטימיים בשביל “העתיד”?

לפני זמן־מה נעלב דר. קוקש עד מאד, מפני שלא התחשבתי בנוגע לתכנית־העבודה (שאני עשיתי) של הקונגרס (שאני עושה אותו) של הציונים (שאני עושה אותם) עם הצעת־שנוי של “הועדה המכינה” (שאינה עושה כלום). הוא אמר: “אין אנו רק מועצת־סתרים של מלך אבסולוטי”.


אישל, 29 ביולי

מכתב שני מאת שיכיני פחה. הוא כותב, כי המקורב הראשון, שהסכים לעניננו ושרצה להגיש את ההרצאה לשולטן יחד עם שטיח־התפלה, חזר אחר־כך מדעתו. ואז פנה הוא אל מקורב שני, שהשפעתו גדולה “עוד יותר” ושהוא אולי יעשה זאת.

אני כותב אליו היום, כי יעמוד איתן וינסה ליצור courant d’opinion: הערות אגב־אורחא מעין “זה יכול להיות הפתרון הטוב ביותר של כל הקשיים” וכדומה יכולות להשפיע הרבה. ידידי ואני לא נשכח לעולם את עזרתו.


וינא, 14 באוגוסט

העבודות בשביל הקונגרס וה“ולט” יחד עם עבודתי בניאה פריאה פרסה דולים עתה את כל כחותי, עד שחסר אני גם את המרץ, לרשום את רשימותי בספר־הספינה של “מיפלויאר” החדש.

אני חכיתי להתנגשות עם בכר לאחר שובי מימי החופש. ואולם הוא שתק ולא עוד אלא ששלשום העיר אותי בהלצות על המאמר הראשי של דיטשי ציטונג על קונגרס הציונים. יתכן כי הוא מחכה לשובו של בנדיקט, כדי לגמור את שאלת ה“ולט”. ואולי תבוא ההתנגשות כאשר אחפוץ לנסוע שוב בסוף השבוע הזה.

* * *

הציונים של העסקים ומעשי־החסד מתקרבים שוב אלי, לאחר שהכירו כי אי אפשר להם לבטל את הקונגרס.

במבוס רוצה כנראה לבוא אל הקונגרס. הוא לא יקבל כרטיס־כניסה. דר. ק… הקטן, מן הכנופיא “ק… רפופורט”, זו המכונה גם כן כנופית “קורח”, מי שנסה להביא פירוד בין ציוני וינא, רשם את עצמו כחבר. הוא יקבל לכל היותר כרטיס של עתונאי. אוֹברסט גולדסמיד כותב אלי מכתב בידידות מופרזה. לו אני עונה כי יבוא אל הקונגרס, אם לא, יהא נבדל לעולם מן התנועה הלאומית; אני רוצה לבנות לו גשר של זהב. ובסוף ש… הנרגן, שסורו רע, יבוא בימים הקרובים לוינא – למראית־עין לשם “עסק היין”; אך ברור לי שעיקר כוונתו להתקרב אלי מתוך פחד מפני הקונגרס. הוא גם חתם באותה שעה על ה“ולט” ושלם בפזרנות דמי־חתימה לשנה 20 פרנקים במקום 17. העודף ישולח אליו חזרה עם הערת־לעג.

* * *

נבלינסקי יבוא לבזל כדי להרצות לשולטן על הקונגרס. במכתביו מן ארטרט הוא מודיע, כי הוא צֻוה לעשות כך. אני מעמיד פנים, כאילו אני מאמין בדבר זה. ברור שהוא רק רוצה לראות אם יש ממש בכל הענין.

נ. כותב כי יש סכויים שהשולטן יענה על טלגרם של ברכה. במכתב שני הוא אומר, כי צפו ועלו קשיים. יוצא מזה כי כל הענין לא היה אמת, אך בכל זאת יכול נבלינסקי להועיל לי בקושטא.

Je vais le soigner (אשים לב אליו).

* * *

תמול שלחתי כלי־כסף לקושטא בשביל ה“בַּזַר” לטובת הנפצעים.


23 באוגוסט

שוב בתא־הרכבת, זאת הפעם בדרך לבזל אל קונגרס הציונים. העבודה בזמן האחרון היתה כבירה.

ההתנגשות עם בכר, שחששתי לה, לא באה עד עתה. ולא עוד אלא שבימים האחרונים לפני נסיעתי היה גם חביב.

אני עבדתי הרבה בעד הנ.פר.פר. כדי להחזיקו במצב־רוח נוח. כאשר דרשתי את חופש־המלואים שלי, נהם אמנם במקצת, אלא שבכל זאת שחרר אותי עד 2 בספטמבר. אותה שעה דבר גם על התנועה שלי. עלי להפסיק את השתתפותי ב“ולט”.

אני השיבותי: “בכלל חתמתי רק על מאמר אחד ב”ולט".

הוא אמר: “ומה הוא עושה עוד? הן אין בדעתו להיות מטיף־נודד?”

“לא” אמרתי, “אין בדעתי להיות מדינאי מטעם המקצוע. לו רציתי בזה הייתי מקבל את הקנדידטורה לריכסרַט באחד המחוזות שהוצעו לפני”. הוד מעלתו, כפי שאני קוראים לו במערכת, התל כמעט ברוב־חסד. “תענוג גדול! מוטב כמעט להיות בקונגרס הציונים מאשר בריכסרט. – אלא שעליו להפסיק כעת. הן הוא סופר, הן הוא איש נבון”.

“כן, מפני שהנני איש נבון הנני מכניס את עבודתי מתחת לגגו של הקונגרס. לולא זאת היתה כל מה שעשיתי עד עתה לשוא. אני עשיתי קונגרס בשביל היהודים, מעתה צריך העם לעזור לעצמו, אם הוא רוצה באמת. אני מצדי שבעתי לפעמים את כל הענין עד פה למעלה”.

וכן הדבר באמת. היה לי בזמן האחרון גועל־נפש רב. אם הקונגרס לא יביא תוצאות רציניות, יש בדעתי להסתלק מן הפעולה ורק לשמור על האש ב“ולט”.

בכר הראה פנים של שביעות רצון. וכאשר נפרדתי ממנו בשבת, אמר בבדיחות הדעת: “ידרוש נא בשמי את שלום הציונים!”

“טוב”, אמרתי, – “אבל כמובן לא רשמית!”

* * *

נראה איפוא מה יביא הקונגרס. אם תהיה התוצאה כי הכחות המדיניים ישימו לב לענין, אם, למשל, קיסר גרמניה יזמינני לבוא אליו, אז אוסיף לעבוד. ואם לא, ואם גם לא יתגלה הרצון מצד אדירי־ההון מבין היהודים להמשיך את הפעולה אשר אני הבאתיה עד פה בקרבנות גדולים, אישיים וחמריים כאלה, – אז אבקש לי מנוח.

אם תוצע לי הנשיאות של הקונגרס, אז אקבלה, בכל אופן רק בפעם הזאת. אם גם אוסיף לעבוד, אין בחפצי להיות עוד פעם נשיא הקונגרס.

עובדה היא, שאין אני מגלה אותה גם לצנועים, כי יש לי רק צבא של שנוררים.

אני הנני מנהיגם רק של נערים, פושטי־יד ופטפטנים. יש שמנצלים אותי. אחרים כבר מקנאים בי או אינם שומרים אמון, או שהם מתרחקים כאשר רק מתגלית להם פרנסה קטנה. רק מעטים הם נלהבים “לשמה”. ואף על פי כן יספיק הצבא הזה בהחלט, אם רק ההצלחה תאיר את פניה. אז יהפוך חיש מהר מחנה מסודר כהלכה.

נראה איפוא, מה יביא העתיד הקרוב ביותר.


24 באוגוסט

בתא־הרכבת בדרך לציריך.

הבקר, ברדתי על המדרגות ב“טירולר הוף”, מי בא לקראתי" הכלר! הוא הגיע כבר אמש והרצה בטרקלין עלי ועל תנועתי, בשעה שאני טילתי בבדידות ברחובות אינסברוק ואף לא עלה על דעתי, כי upper ten (עשרה הגדולים) ב“טירול הוף” שומעים עתה שעור מאת clergyman (כמר אנגלי) על הציונות.

* * * מן הדברים המפליאים והנסתרים של הקונגרס הוא, שבבזל נקבצו יחד רוב החוטים אשר טויתי עד עתה. פה הכלר, לכאן יבוא נבלינסקי, וכן על החבריא שעזרו על פי הוראותי להקמת תנועת־העם. מתפקידי יהיה, שלא יתקרבו ביותר ביותר אלו לאלו, כי חלק מן אמונתם בענין ובי יאבד, כאשר יראו באיזו אמצעים קלים הקימותי עד עתה את הבנין. כל זה הוא מאותם הפלאות של שווי המשקל, שהם נדמים למובנים מעצמם לאחר הגמרם, כשם שהם נדמים קודם כבלתי אפשריים.

אני דואג ביחוד לנבילינסקי – בין מה שהוא יגיד על אנשי ובין מה שאנשי יאמרו עליו. עלי לסדר להחזיקו à l’écart (מן הצד). …

אני אדרוש מאת נבלינסקי une fidélité absolue ואודיע לו בגלוי, שאין עליו להכיר זולתי שום איש אחר. שלא יכנס בדברים עם מי־שהוא ולא יתן למי־שהוא לחקור אותו. אולי אזמין אותו לפני ועד מצומצם, אבל רק אם תהיה בזה תועלת רבה.

מאידך גיסא מוכרח אני כבר בשל נבלינסקי לתת לקונגרס צורה מכובדת.

בכלל מוכרחת הנהלת הקונגרס להיות מעשה־ידי־אמן, שרק זה שיעסוק בה יוכל גם להסתכל בה.

מחול–הביצים בין כל הביצים שהן בלתי נראות.

  1. ביצת הנ.פר.פר. שאסור לי לגרום לה אי־כבוד ואין לי לתת בידה סבה להוציא אותי החוצה.

  2. ביצת החרדים.

  3. ביצת המודרנים.

  4. ביצת הפטריוטיות האויסטרית.

  5. ביצת תורכיה, של השולטן.

  6. ביצת ממשלת רוסיה, שאין לדבר אתה קשות ובכל זאת מוכרחים להזכיר את המצב המעציב של יהודי רוסיה.

  7. ביצת הדתות הנוצריות מפאת המקומות הקדושים. בקצור, זוהי סקירה תמציתית של כל הקשיים שאתם התאבקתי עד עתה.

עליהם נוספות עוד אילו ביצי־מחול אחרות:

ביצת אדמונד רוטשילד.

ביצת חובבי־ציון ברוסיה.

ביצת האכרים, שאין לקלקל להם את עזרת רוטשילד, בהתחשבות עם מצבם הקשה.

ואחר באות הביצים של הסכסוכים האישיים.

ביצת הקנאה ועין הרע. אני מוכרח לעשות את המפעל בצורה בלתי־אישית, ובכל זאת אינני יכול להוציא את המושכות מידי.

זוהי, בלי גוזמא, אחת מעבודותיו של הרקולס, שהרי כבר חסר לי החשק לכך.


27 באוגוסט, בזל

ימי הקונגרס!

אחרי הגיעי הנה הלכתי שלשום מיד אל המשרד, אשר העיר בזל העמידה לרשותנו.

זוהי חנות של חייט שנתרוקנה מבעליה. אני מצוה לכסות בבד את השלט, כדי למנוע את ההלצות הזולות.

כמו כן רובצת עלי דאגה, שלא נעורר חיוך מפאת האולם. דר. פרבשטין מציריך הסכים ל“בורגפוגטי”, אולם די גדול אבל בלתי מתאים עם בימה לתיאטרון מבדח. אני דרשתי הצעות איך אפשר להפטר מן הבימה של saltimbanques, אלא שבסוף בחרתי בכל זאת אולם אחר שהוא רציני יותר.

* * *

למסעדה ברוינשויג, במקום שהאוכל גרוע מאד, מגיעים בכל רכבת חברי הקונגרס מן המקומות השונים. מכוסים באבק פחמים, זיעת הנסיעה על פניהם, הם מלאים כונות – הרוב כונות טובות, אחדים כונות רעות.

אחר הצהרים בא אלי מר בורליֶה מפריז וערך אתי אינטרויו בשביל ה“ז’ורנל”. כל יום אתמול נועדו הרוסים במועצותיהם – הם נועצים, איני יודע על מה.

ידידי היקר ולפזון מקילן משער ריב ומפלגתיות.

אנו נתן בכל זאת לבמבוס, ט… ואף לק…הקטן להכנס לקונגרס.


30 באוגוסט בבוקר, בזל

את תולדות יום אתמול אין אני צריך לכתוב; עתה כבר כותבים אותן אחרים.

הייתי שקט וראיתי אתמול גם את הפרטים הפעוטים ביותר. עלי ללכת עתה אל הישיבה ורק בדרך מסעי חזרה ארשום את הפרטים האינטימיים: קלקול מצב רוחו של נורדוי בועידה המוקדמת על אשר לא נבחר לנשיא, ואיך הבאתיו לאט־לאט למצב רוח מעולה יותר.

רבים היו אתמול נרגשים בעומק נפשם – אני הייתי שקט לגמרי, כמו שצריכים להיות כאשר מתגשמים דברים שהוכנו. רק כאשר מיד לאחר שנבחרתי פה אחד לנשיא עליתי אל מושבי הנִשא, ובתוך המכתבים שהגיעו ראיתי את המכתב הראשון של הנס שלי, הייתי נרגש גם אני. משלחן הנשיאות – שאין אני מגזים בערכו היום, אך הוא ילך ויגדל בערכו בדברי הימים – כתבתי את כרטיסי הקונגרס אל הורי, אל אשתי ואל כל אחד מילדי, פולינה, הנס וטרודה.

אולי זוהי הילדותיות הראשונה שעשיתי בתוך כל התנועה במשך שתי השנים.


3 בספטמבר, וינא

הימים האחרונים, החשובים ביותר מימי הריון האידיאה אז בפריז, חלפו ונגוזו. בבזל וכן במסעי חזרה הייתי עיף יותר מדי, ולא יכולתי לרשום את רשימותי, שהן נחוצות עתה יותר מקודם, באשר גם אחרים מתחילים כבר לראות, כי תנועתנו נכנסה לתוך ההיסטוריה.

אם אכייל את הקונגרס הבזילאי באמרה אחת – שמתוך זהירות לא אגיד אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבזל יסדתי את מדינת היהודים.

לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמשים שנה, יכירו בה הכל. המדינה מיוסדת בעיקר ברצון־המדינה של העם, אם תמצא לומר: אפילו ברצון יחיד שהנהו חזק למדי (“המדינה – זו אני”, לואי IVX). הטריטוריום הוא רק המצע הגשמי, המדינה היא דבר שבהפשטה גם במקום שיש לה טריטוריום. מדינת־הכנסיה קיימת גם בלי טריטוריום, לולא זאת לא היה האפיפיור מושל.

בבזל יצרתי איפוא את הדבר המופשט הזה, שמפני כך הוא בלתי נראה למרובים ביותר. כמעט באמצעים הזעירים ביותר. לאט לאט אחזתי בנימי לבותיהם והכנסתי אותם לתוך מצב־הרוח של המדינה, ועוררתי בהם את הרגש, שהם האסיפה הלאומית.

אחת ממחשבות־ההגשמה שלי עוד מלפני ירחים היתה, שצריך לבוא אל ישיבת הפתיחה ב“פרק” ובעניבת־צואר לבנה. ומחשבה זו הצליחה באופן מצוין. תלבושת החג משרה על רוב האנשים רוח של שמירת הנמוסים. מתוך מצב־רוח כזה קם עד מהרה טון של ערך עצמי – שאולי היה חסר להם בבגדי קיץ ובמלבושי־מסע לבנים – ואף אני לא מנעתי את עצמי להגביר עוד את ההשראה הזאת עד כדי חגיגיות.

נורדוי הופיע ביום ראשון כשהוא לבוש רדינגוֹט ובשום אופן לא רצה לשוב הביתה וללבוש את הפרק. אני משכתיו הצדה ובקשתיו שיעשה זאת למעני. אני אמרתי לו: היום הנשיאות של קונגרס הציונים היא עוד לא כלום, עלינו עוד ליסדה כל. האנשים צריכים להתרגל לראות בקונגרס זה את החזיון הנעלה והחגיגי ביותר. הוא נאות לדברי ואני חבקתיו בהכרת תודה. אחרי רבע שעה חזר בפרק.

הכל היה מוטל על שכמי; ואין זאת טעות מצדי, כי דבר זה הוכח כאשר עזבתי ביום השלישי אחר הצהרים מתוך עיפות את הנשיאות בידי נורדוי. הכל הפך אז לתוהו־ובוהו וספרו לי אחר כך זאת היתה ישיבה נוראה.

גם לפני קבלי את הנשיאות לא הלכו הדברים כשורה.

דר. ליפא הטוב מיַסי, בתור נשיא מפני הזקנה, ישב ראש. הוסכם מראש שלא ידבר למעלה מעשרה רגעים. מפאת רוב הענינים לא הראה לי מקודם את נאומו. וכאשר עמד למעלה, דבר בלי הפסק חצי שעה ועשה שגיאות על גבי שגיאות. אני ישבתי למטה אצל הבימה לידי נורדוי, ושלחתי אליו ארבע פעמים והתחננתי שיפסיק ולבסוף גם איימתי. הענין כבר קבל קו מגוחך.

ואחר קבלתי אני את רשות הדבור. נתקבלתי בסערות מחיאות, אלא שהייתי ונשארתי שקט, ובכוונה לא החויתי קידה כלפי הקהל, כדי שמלכתחלה לא יקבל הענין צורה של cabotinage או של conférence.

ואחר נבחרה הנשיאות פה אחד. אנו עלינו על הבימה. הקונגרס הריע תרועות שמחה.

אני נתתי את רשות הדבור לנורדוי. הוא דבר באופן נהדר. נאומו הוא מצבת זכרון של זמננו וכה ישאר לעולם. כאשר עלה שוב אל שלחן הנשיאות הלכתי לקראתו ואמרתי לו: Monumentum aere perennius“”5.

ואחר נשמעו ההרצאות כפי שנקבעו בתכנית. ועתה נתברר לשם מה הייתי צריך ללכת במשך ארבע שנים אל ארמון הבורבונים. מתחת לסף ההכרה הייתי מלא המצאות נאות של הנהלת הישיבות. הייתי חביב וגם שולט במצב כדוגמת פלוֹקי והשתדלתי להגיד ברגעים חמורים פתגמים נאים של יושב־ראש.

ביום הראשון עשיתי עוד כמה שגיאות, ביום השני עמדתי כבר על גובה המצב, כפי שאמרו הכל. רגע חמור היה למשל, כאשר איזה מנדלקרן קם והציע, כי הקוגרס יביע את תודתו לברון אדמונד רוטשילד. אני הסירותי את ההצעה הזאת a limine, מפני שלא היינו רשאים להחליט באופן כזה על השאלה הפרינציפיונית של האינפילטרציה (החדירה בחשאי לארץ). אני הדהמתי את מנדלקרן באמרי, כי הוא מביא את הקונגרס במבוכה, אם לבחור בכפית־טובה בעד מפעל של חסד או בותור על פרינציפים. הקונגרס הריע לקראתי.


המאורע החשוב ביותר מצדו הפרינציפיוני, ואשר אולי לא שתו אליו לב כלל, היה כאשר קבעתי את שיטת הבחירות, היינו את האסיפה הלאומית. הקונגרס הבא יהיה רק של צירים נבחרים.

בשעת הפרידה אמרתי לנורדוי: “בשנה הבאה נפריד עוד יותר את הענין לחלקיו. הוא יהיה נשיא הקונגרס, אני נשיא ההנהלה”.

אך הוא סרב לקבל כל התחייבות.

מאורעות קטנים לאין־ספור.

הכל באו לשאול את פי בענינים חשובים ובלתי חשובים. בבת־אחת דברו אתי ארבעה או חמשה אנשים. יגיעת־המוח היתה כבירה מאד, מפני שהיה הכרח לתת לכל אחד תשובה מוחלטת. היה לי הרגש, כאילו הייתי מוכרח לשחק בבת־אחת ב־32 משחקי אשקוקי.

ונהדר היה הקונגרס. כאשר נורדוי ישב ראש נכנסתי פעם אל האולם מאחוריו. השלחן הארוך והירוק על הבימה עם המושב הנִשא של הנשיא, שטיחי־הקיר הירוקים של הבימה, שלחן הסטינוגרפים והעתונאים, ־ כל אלה עשו עלי רושם כל כך חזק עד שמהרתי לצאת כדי שלא אבוא לידי התפעלות. אחר כך מצאתי את הבאור, משום מה נשארתי אני שקט, בשעה שכל האחרים היו נסערים ונפעמים.

אני לא ידעתי את המראה הנהדר של הקונגרס באולם הקונצרט הרציני הזה עם קירותיו האפורים ומחוסרי־הקישוט. לא היו לפני התמונות האלו, לולא זאת נפעמתי גם אני.

והזכרון הנעים ביותר מימי הקונגרס האלה הן אותן שיחות של רבעי־שעה בלילה על הגזוזטרא במלון “שלשת המלכים” עם השלחני הזקן גוסטב ג. כהן, שאחרי ששתה אצל השלחן את מעט היין הצרפתי הוספתי לו את הכנוי: Beaujolais fleuri.


4 בספטמבר, בתא הרכבת לאישל

בבואי שלשום אחרי שובי מנסיעתי אל מערכת הנ.פר.פר. קדמני צחוק אדיר בהכנסי לחדר “החלק המקומי”. הצוחקים היו שיטץ, קוֹלמֶר (מקודם: כהן), אופנהים וכו'.

אני הסברתי להם פנים. בהכנסי אל בכר קבלני בבת־צחוק בלתי בטוחה. הוא אמר, שאינו רוצה אפילו לשמוע כשמדברים על הענין. אך מינץ ספר לי, כי הוא דרש להביא לו כל עתוני שויצריה.

דברנו כחצי שעה על ענינים שאינם מעלים ואינם מורידים. הוא ספר לי תוכן של רומן פלילי רב־עלילות, שקרא מקרוב. והיה מבדח לראות איך הסתובב תמיד באופן זה, שלא אראה את הצרור העבה של עתונים שהחזיק בכיס מעילו. אלו היו העתונים האחרונים משויצריה.

* * *

נבלינסקי הראה גם לי את נבלותו.

בבואי אתמול אליו כדי לדבר על תוצאות הקונגרס הבזילאי ועל הצעדים שצריך לעשות עתה בקושטא, אמר לי, כי דבר בפריז עם אדמונד רושטילד.

אני נפוגותי ונדהמתי, כי הוא יכול היה ללכת אל רוטשילד רק כבוגד. יש לשער, כי השתמש לשם כניסה אליו במכתבי הסודיים אליו, שבהם דברתי על כונות־הקונגרס שלי.

הוא דבר בזהירות רבה, סרב להזכיר את שמות האנשים שהביאוהו בקשר עם רוטשילד. אני משער שזה היה הנבל השני ש…

לאשרי הצלחתי לשלוט ברוחי. הוא סח לי, כי רוטשילד אמר ש“מדינת היהודים” שלי גרמה היזק רב; רוטשילד הוא נגדי.

אני צריך מעתה להזהר מפני הנבל הזה, אבל אין אני רשאי להפסיק את היחסים אתו, כי בכחו להזיק לי הרבה בקושטא – הרבה יותר ממה שהיה יכול לעזור לי. לא הייתי רשאי אפילו להראות ברמיזא, איך אני מעריך את מעשהו המנוול. ולא עוד אלא כאילו האמנתי בגלוי־לב שלו, אמרתי לו עוד באחרונה, כי עתה, כשברור שאני שולט בכל התנועה, עשה כהלכה בהתחברו אלי.

Vous ne vous êtes pas embarqué sur une manvaise galére (לא עלית על סירה רעועה).

* * *

עתונים איטלקיים וצרפתיים מודיעים, כי הוטיקן הוציא חוזר ובו הוא מוסר מודעה בשם העולם הנוצרי נגד ההצעה למסור ליהודים את המקומות הקדושים. אני רוצה לבקש בקרוב שיחה בלתי־פומבית מאת הנונציוס בוינא.

* * *

בשובי לוינא היה רצוני לשלוח מחרתים את המכתב הזה אל גרף בדיני:

הוד מעלתו!

עוד יזכור, כפי שאני מקוה, את הח"מ מן המשא־ומתן בענין העתון מלפני שנתים.

עד היום לא השתמשתי ברשיון האדיב שקבלתי אז, לבקש לפרקים ראיון פרטי.

עתה יש גורם לכך, שאת חשיבותו אוכל להוכיח, כפי שאני מאמין, להוד מעלתו, אם תהיה לי שעת־הכושר לבאר אותה. אבל אני מבקש להרשות לי את הראיון, לא בזמן הראיונות הכלליים, אלא אולי לעת ערב, כאשר יש להוד מעלתו חצי שעה פנאי. כמו כן יש מצרכי השמירה הסודית המוחלטת, שהוד מעלתו יודיעני לא בדרך הרשמי כי אם ישר על־ידי כתיבת שורה: ביום פלוני ובשעה פלונית.

בהבטיחי להוד מעלתו את מסירותי המוחלטת הנני חותם בהוקרה מיוחדת.

דר. תיאודור הרצל.


6 בספטמבר, בתא־הרכבת לוינא

לפי שעה אין אני שולח את המכתב אל בדיני ואני ממתין לשובו של בנדיקט למען אראה את קביעת העמדה של הנ.פר.פר.

ואולם בכל אופן רצוני לבוא מיד במגע עם הנונציוס בוינא – אם הוא יקבלני – ואני רוצה שההרצאה על הקונגרס תגיע לידי הקיסר הגרמני.

* * *

זכרון מבזל.

בשים לב אל החששות הדתיים הלכתי בשבת לפני הקונגרס אל ההיכל. ראשי הקהלה קראו אותי אל התורה. את הברכה למדתי ושננתי מפי מר מרקוס במירן, גיסו של ידידי בֶּר מפריז. וכאשר עליתי אל הבימה הייתי נפעם יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית העיקו עלי יותר מנאומי הפתיחה והנעילה ומכל הנהלת הישיבות.


9 בספטמבר, וינא

הרב זאב (Seff) מציע הצעה מענינת: לחנך למשמעת את יהודי רוסיה באמריקה.

בנוגע לזה עלה בדעתי: אגודות רובי־קשת של יהודים.

גולדבוים שולח אלי ידיעה זו מתוך עתון גרמני:

לונדון, 7 בספטמבר (טלגרם). דילי ניוס מודיע מרומא: מר Bonetti, בא־כוח האפיפיור בקושטא, מסר לאפיפיור אגרת כתובה בידי השולטן, שבה הוא מביא את קורת־רוחו על שגמירת השלום הולכת וקרבה. האפיפיור הזמין את מר בונטי לבוא אליו לרומא, כדי להועץ אתו על הדרכים נגד התנועה הציונית. האפיפיור פנה בנידון זה גם לצרפת כממשלה המגינה על הנוצרים במזרח (?).

עוד מקודם הביאו עתונים איטלקיים ידיעה בשם Osservatore Romano, כי הוטיקן מחה נגד כבוש ארץ־ישראל על ידי היהודים. אני כותב עתה את המכתב הזה אל הנונציוס אשר פה, הארכיבישוף מסֶבַּסטי, הנונציוס האפוסטולי, Mgr.Emigidius Taliani..

אדוני הנעלה!

אתכבד לבקש מאת הוד מעלתו ראיון כדי לספר לו על הציונות, שזה מקרוב היה בבזל הקונגרס שלה, ואני הייתי נשיאו. אשתקד היה לי הכבוד לדבר ארוכות על הנושא הזה גם עם הנונציוס הנעלה הקודם, מר אליארדי. מאז קרו מאורעות חשובים. אני מקוה בענוה, כי יש ענין בשביל קדושת האפיפיור לקבל ידיעות מדויקות על התנועה שלנו, ואני אהיה מאושר למסור אותן בגלוי־לב מוחלט להוד מעלתו בתקוה, כי לא תעוררנה אי־רצון אצל מעלת קדושתו. החדשות המתפרסמות בעתונות הן לרוב סרוסים תפלים ועלולות ליצור דעה בלתי־נעימה והחלטות שאולי לא תוכלנה לתקוֹן. יש לי ידידים ברומא, אלא שאי־אפשר לבאר הכל במכתב, ולדעתי יש נחיצות לשמוע אותי לפני אשר Roma sit locuta (רומא הגידה את דברה). אמונתי חזקה כי ראשי־הכנסיה הנאורים לא יתחרטו אם ישמעוני. עד היום הזה לא מעלתי באמון שבו כבדוני הנסיכים והמדינאים. וירשה נא לי איפוא להבטיח מראש את האמון המוחלט שלי.

הואיל ואני גר עדיין בנאות־קיץ, לכן אבקש מאת הוד מעלתו לשלוח את התשובה אל משרד העתון “די ולט”, רחוב רמברנדט 11. האנשים שלי ימציאו לי מיד את המכתב, אשר טוב לשלחו במעטפה בלי הסמלים הרשמיים.

אם הוד מעלתו יאות לקבלני לראיון, אבקש לקבוע לי שעה בערב, בשעה שלא יהיו מבקרים אחרים.

יקבל נא, אדוני, את הבעת הוקרתי הנעלה ומסירותי המוחלטת.

דר. תיאודור הרצל.


11 בספטמבר

קבלתי כרטיס מאת מזכיר הנונציוס: הנונציוס מקבל בכל יום בין 10־12 לפני הצהרים. היוצא מזה, שאין ברצונו לקבלני באופן מיוחד בערב, כי אם בתוך הראיונות הכלליים. ביום השלישי, 14 בספטמבר, אלך שמה.

ב“ניאס וינר טגבלט” הופיע היום המאמר הראשי השני על קונגרס הציונים. תאור יבש של מצב הדברים בהתול עדין כלפי הנ.פר.פר., “אשר עוזרה המצוין ביותר, דר. ת. ה., היה נשיא הקונגרס”.

בכר היה היום חביב עד מאד.

כאשר יצאנו מן המערכת בא ס.מינץ וספר, כי האפיפיור הזמין אליו לרומא את מר בונטי מקושטא, כדי להועץ אתו על הצעדים נגד הציוניות.

בכר צחק: דבר שכזה יכול לשמש ריקלמה יוצאת מן הכלל בעד הציוניות.

מינץ שאל בעקשנות, אם אני לא הכנסתי את הידיעה הזאת אל העתונים.

אני אמרתי: אל נא ייחס אלי תכניות־מַקיאַוֶלִי כאלה. אני הנני יהודי פשוט6.

בכר צחק.


23 בספטמבר, וינא

מאורעות באים ונעלמים, שבזמן הראשון של התנועה הייתי כותב עליהם עמודים רבים. עתה הם מסתערים, דוחקים זה את זה, ונעלמים לפני היות לי זמן לקבוע אותם.

הנונציוס לא קבלני בבואי אליו. השמש אמר לי בגרמנית מרוסקה: "הוא בלתי נודע לגמרי להוד מעלתו. יבוא כאשר יהיה פה Mgr. Montagnini "

אני פניתי והלכתי לי.

כנראה שרומא נרגעה בינתים. היתה זאת התרגשות־שוא. אולי שמעו מפי הרוטשילדים, “שאין לזה שום ערך”.

ב“קורספונדנציה המדינית” היתה הכחשה של בטול: הכנסיה לא עשתה את קונגרס הציונים לנושא של צעדים דיפלומטיים ואף לא תעשה זאת בעתיד.

ובכל זאת התענינה רומא בדבר.

נבלינסקי בכלי־המבטא שלו: Correspondance de l’Est עשה לי שרות הגון ע"י שני מאמרים, הראשון הרגיע את רומא, השני את קושטא.

שלשום הייתי אצלו בשטינאמַנגר – הוא הזמינני באופן תכוף מוַסוַר – ובתוך המסעדה הירודה של תחנת הרכבת עשינו את הרשימות למכתב, שעלי לערוך אל השולטן. המכתב ישולח מחר לידי נ… בֵּי.

נבלינסקי הוא directeur du protocole שלי, הוא אומר לי את מאת השטויות של נמוסי הדיפלומטיה, כגון שצריך לחתום את המכתב אל השולטן בחמש חותמות אבל אין לכתוב עליו כתובת.

בעד נ… בי צריך להשיג כסף – une vingtaine de mille francs comme entrée en matière (איזו כ' אלף פרנק ככניסה לתוך הענין). ותנועתנו היא תנועה של קבצנים, אם גם עומדים מאחור שקי־הכסף הגדולים של יק"א וכו'. איזו תחבולות אני עושה בנדון זה לא יבינו ולא יעריכו לעולם.

עלי להתקין בעצמי את המכשירים למען אגדע את העץ. תקופת־האבן בפוליטיקה!

היום אני רוצה “להסיק את התנור” בשביל הועד, כדי שבכל זאת יעזרו!

* * *

תמול שב בנדיקט מן החופש. הוא עמיד פנים כל כך ארוכים. אני דברתי בשלוה על הקונגרס. הוא שתק בכעס עצור.

ואז התחלתי לדבר על ענינים עליזים יותר.


24 בספטמבר

אמש ישיבת אי־הועד הפועל אצל דר. קוקש. עד עתה לא עשו מאומה.

שנירר הטוב שלי, שהוא אמנם איש ישר מאד וגם בעל מרץ, דרש כענין החשוב ביותר “סדר עבודה” בשביל הועד הפועל. אך אולי מסתתר מאחורי הדרישה הצנועה הזאת הרצון להתערב בעבודתי.

אני בקשתי מאת האדונים להשיג ראשית־כל מעט כסף בעד “הפעולה”. עד עתה נתתי פשוט מכיסי כל מה שהיה דרוש. אם הועד הפועל רוצה ל“השתתף בשלטון”, עליו החובה לעמוד בנסיון המעשה – להכניס אל הקופה 5000 גולדין.

קוקש באר שזהו פשוט בגדר הנמנע. מה שצריך עוד להוכיח. גם הוא איש ישר; אך איפה היינו עומדים אילו היינו תלויים בו.

רוצים להוציא פנקסי־שוברות על “שקלים”. אני מניח כי באופן זה נשיג לתקופה השנה 833 גולדין ו־75 קר., אם אני לא אעשה את התעמולה.

לאחר שאעשה אותה יאמין קוקש בודאי, שבלעדיו לא הייתי משיג מאומה.


6 באוקטובר

אני מתחיל לעסוק עכשיו בדבר Jewish Company.

הקונגרס הבזילאי היה יצירת “חברת היהודים” לפי מדינת־היהודים, אם גם בשנויים אופורטוניסטיים ובהגשמה חלשה. עבודת השנה הזאת תהיה יצירת ה“ג’ואיש קומפני”, לפי שעה בקריאת שם “יידישה קולוניאלבנק”.

לשם זה נכנסתי בחליפת מכתבים עם ז…, מי שצריך לעשות בלונדון שרות של סוכנות ואני כותב מאמר בפסידונים לפתיחת הוכוח בשביל הגליון הקרוב של ה“ולט”.

האידיאה של הבנק תלהיב בירחים הקרובים את כחות הדמיון הנמוכים של ישראל, כשם שהאידיאה של הקונגרס הפחידה את הכחות העילאים ובסוף הלהיבה אותם.


17 באוקטובר

בימים ריקים אני חדל־מרץ כדי לרשום בספר הזה, ובימים מלאים אני משולל־הפנאי לכך. וכה מִדלדל הספר כלעומת שהתנועה מתעשרת. כאשר התחלתי לכתוב את הרומן שבחיי, היו כל הצללים וכל האורות שעברו על נשמתי בדפים האלה. עתה מקבל הכל צביון חיצוני, אף מרגיש אני יותר ויותר את האחריות כשאני כותב על אנשים, כי ברור שהספרים האלה ישמשו פעם חומר לתולדות היהודים.

וכך עוברים דברים רבים בלי להרשם.

אמש בעשר וחצי בשובי מן התיאטרון מצאתי דרישה טליפונית מבכר, לבוא מיד אל המשרד. שערתי כי תבוא התנגשות בשל מאמרי Mauschel והתכוננתי שוב לקרב. בשביל הלב אין ההכנות האלה חזוק הבריאות, אך באופן מוסרי הן מחזקות את האדם.

התרגשות־שוא. הוא רק רצה שנוי במאמר קטן אשר כתבתיו בשביל הגליון של היום.

* * *

דילי כרוניקל מציע – כמו מקודם “פל מל גזט” – לקרוא לועידה אירופית, כדי לסדר את שאלת היהודים. בהצעה זו נמצאה נקודת־הקשור לבקשת הראיון שלי אל קיסר גרמניה.

* * *

הצעה למכתב (לדבר עוד בפרוטרוט עם הכלר).

הוד רוממותו הקיסר!

על פי עצת הוד מלכותו של הדוכס הגדול מבדן הנני פונה ישר בכל יראת־הכבוד אל הוד רוממות הקיסר ומבקש ראיון בשבילי.

על־ידי ספרי “מדינת היהודים”, אשר פרסמתיו בתחלת 1896, קמה תנועה בכל חלקי תבל אשר קוראים לה ציוניות. היא אחזה בהרבה מאות אלפי איש.

בשלשת הימים האחרונים של אוגוסט שנה זו נאספו בבזל 204 באי־כח של העם היהודי מכל הארצות. הקונגרס של היהודים, שבחר בי לנשיא, נסח את הפרוגרמה של הציוניות: יצירת מולדת בטוחה על פי חוקי העמים בשביל אותם היהודים, שאין ביכלתם או ברצונם להטמע במקומות מגוריהם כיום.

לפני ימים מספר הופיעה הצעה בעתונות האנגלית, להועיד ועידה אירופית, כדי להועץ ולפתור את השאלה הזאת הקיימת בארצות רבות. עתונים מכִּווּנים שונים – כגון “פל מל גזט” המשמרת ו“דילי כרוניקל” הרדיקלי – הם בדעה אחת בנוגע לנחיצות ועידה כזאת. חוץ מזה שביחד עם פתרון שאלת היהודים יפָּתר גם חלק מן השאלה המזרחית, הנה יש ביציאה לשם התישבות של אותו חלק היהודים שאינו נקלט – הקלה בעד רוב הארצות, במקום שהיהודים מתנונים בעוני חמרי קשה או שמפאת הרדיפות החברתיות הם נלחצים להתחבר אל מפלגות־המהפכה, או שהם שולטים בתנועת הפיננסים באופן זה, שגם אנו, שאינם יהודי־הכסף, מצטערים מאד.

אני מוכרח לחשוש, שלא אוכל לרכוש את תשומת לב הוד רוממות הקיסר להרצאה ארוכה שבכתב. בענין הגדול הזה מתעוררות כל־כך שאלות רבות, עד שאפילו הרמזים הקלים ביותר מוכרחים לקבל צורה ארוכה לאין־קץ.

אילו זכיתי לחסד־ראיון היה ביכלתי, מאמין אני, לתת ביאור על הפרטים.

תנועתנו, שהיא כבר היום נפוצה מאד בעולם, באה בהתנגשות חמורה בכל מקום עם המפלגות המהפכניות, שמרגישות בה בצדק את האויב. אנו זקוקים לעִדוד, ואפילו אם יהא צורך לשמור אותו בסוד כמוס. כל תקותי בקיסר, המשקיף במבט רחב־עולמים מעֵבר לימים, ואשר מכל פעולותיו תדע ההיסטוריה להלל דוקא את אלה, אשר קטני הדור לא הבינו לרוחן.

באיזה מועד ומקום הוד רוממות הקיסר יפקוד עלי לבוא אל הראיון, אבוא תיכף ומיד.

הנני ביראת־כבוד עמוקה להוד רוממות הקיסר

הסר למשמעתו

דר. ת. ה.

* * *

אל הדוכס הגדול בבדן.

הוד מלכותו!

עוד פעם לוקח אני לי רשות לבקש ביראת־הכבוד את עזרת הוד מלכותו. התנועה, שהייתי רשאי להרצות עליה בקרלסרוהי, ביום שלא אשכחהו לנצח, הגיעה מאז, ביחוד על־ידי הקונגרס הבזילאי, לוכוח עולמי. רב וקשה היה בינתים סבלי במלחמות ומצוקות בעד הענין האנושי הזה. דעת הקהל באנגליה דורשת כיום ועידה אירופית כדי למצוא פתרון טריטוריאלי לשאלת היהודים.

אשתקד הואיל הוד מלכותו ליעץ לי, לפנות ישר אל הוד רוממות הקיסר בבקשה כי ישמעני. מתוך דאגה, שמא בקשתי תהא מונחת ללא תשומת־לב בין בקשות דומות כאלה לאין־ספור, חכיתי לעִלה שתהא רצינית למדי. עתה יש, כמדומני, העלה הדרושה.

אם הוד מלכותו יואיל ברוב חסדו למסור את מכתבי הרצוף בזה לידי הקיסר, המתארח כיום בקרלסרוהי, או לשלחו אליו אחרי צאתו מעיר זו, אז ידעתי למצער, כי בקשתי הגיעה לידי הוד רוממותו.

יהי אלהים, אשר נִשא את הנסיכים ממעל לאנשים אחרים והמאיר את רוחם, עם בקשתי הרצינית באמת.

הנני ביראת־כבוד עמוקה להוד מלכותו

הסר למשמעתו

דר. ת. ה.

נקבע הדטום ונשלח ביום 22 באוקטובר.

היבוא מענה???


27 באוקטובר

קרה דבר פלא. יום אחרי השלח המכתב הזה, והדוכס הגדול מבדן, שזה ימים ושנים שהוא חי בדומיה מוחלטת, יצא לפתע פתאום אל הפומביות האירופית.

הוא רצה לבקר את הצאַר, המתארח עתה בדרמשטד, והבקור לא נתקבל. הדוכס הגדול פרסם את העובדא בעתון־החצר בקרלסרוהי – ומיד התחילו מצלצלים מאת אלף הפעמונים של עתונות־העולם.

ואיה איפוא מכתבי הדל? הן אני יודע מן מהומת הקונגרס שלי, כי ברגע שכזה אין יודעים où donner de la tête.

אך כמה משונה המקרה הזה, שערכתי את מכתבי האבוד אליו דוקא ברגע שבו בא הבודד לתוך תשואות. יום אחד קודם אפשר שהיה שומע לי – et encore!

מאידך גיסא נִתנה האפשרות להראות לו תשומת־לב במדה ידועה. מסבת הסירוב בקבלת הבקור נתפרסם בנ. פר. פר. מאמר ראשי סימפתי מאד (מאת גולדבוים), אשר שלחתיו אתמול אל הדוכס הגדול.

האם יביע תודה על הדבר הזה וישלח בתור תגמול את מכתבי אל הקיסר? יותר לא דרוש לי. אם אך השגתי את הראיון אצל הקיסר – כבר רכשתי הרבה.

אך איני מאמין כי אצליח בזה. מזמן שאני בעצמי מקבל כל כך הרבה מכתבים, יודע אני כמה המקבל מכתבים רבים נעשה קשה־לב לגבי כותבי המכתבים. ואני ביחס אליו הנני צעיר, עני וחדל־כח.

Leçon des choses! (הלקח שבדברים) אני לומד להכיר את החיים מצדדים שונים.

* * *

גולדבוים! אתמול מצאתי במקרה, אגב סדור ניירות, את עלי־ההגהה של “מדינת היהודים”, שהחזיר לי בלי שעיין בהם.

והיום הוא כותב בכנוי Spectator מאמרים בשביל ה“וֶלט”.

* * *

דר. מַנדֶלשטַם בקיוב משתדל להשפיע על מיליונרים אחדים בקיוב, שיתנו כסף כדי ליסד חברת־מניות לעתונים. דרוש מליון. אבי ואני רוצים לתת ביחד 100000 גולדין, אם הרוסים יתנו את 900000 הנשארים.

על פי עצתו של מנדלשטם הנני שולח בא־כח מעשי (שטֵינר) לקיוב.

שטינר רצה להתנות, שזכותו בעתון תהא דומה לזכותי. דרישה זו דחיתי בהחלט. הוא רק יהיה ראש האדמיניסטרציה – אם בכלל יתגשם הדבר.

אך כבר עיפתי עד מאד, ואחת היא לי, אם העתון יוסד או לא. אני נהגתי בזבוז באוצר־המרץ שלי.

אם הרוסים יתנו כסף במדה מספיקה, אפשר היה להכניע גם את הנ.פר.פר.; בשלשה מליונות קל לי לרכוש אותה, וזה היה הדבר הטוב ביותר. בשליטה על הנ. פר. פר. אפשר היה לחולל נפלאות.

Vederemo (הבה נראה)

* * *

בלכתי היום אחר הצהרים לטייל התעצמתי שוב בחלומותי: על מסע לארץ ישראל באביב הקרוב. אם אצליח בחדשים הקרובים ביסוד העתון והבנק היהודי, אז הספינה אשר אשכור בשביל המסע, תעורר בודאי השתאות בים התיכון.

בטוח אני כי השולטן יקבלני ברוב כבוד, אם אעמוד בראש עתון ואשען על בנק עותמני חדש.

דמיונות!

אך מי שהביא את חלומות־הטיול מגן הטילרין ומן Palais Royal מיוני 1895 עד הקונגרס בבזל, יתכן שהוא אולי עוד יסע בים התיכון כיהודי השב אל מולדתו.

ורק עיף אני כאיש זקן.

* * *

ע“י קלנר הכנסתי בגליון ה”ולט" של השבוע הזה את הרעיון של טריד יוניונים יהודים.

מלים מעטות ב“ג’ואיש כרוניקל” מאת מר Delaforce (שהתכוון לענין אחר, היינו ליסד בכל מדינה טריד יוניונים כדוגמתם באנגליה) עוררו בי את המחשבה לסדר בטריד יוניונים כאלה את מחנות הפועלים בשביל העליה הבאה.

קלנר לא הבין היטב את מחשבתי; אך יהא עוד אפשר לבאר היטב את הענין בהמשך הוכוח, שכבר התחיל בנדון זה.


5 בנובמבר

שלחתי את שטינר קיובה למען ידבר עם ברודסקי על העתון שצריך ליסד. שטינר מודיע, כי ב., אשר מנדלשטם הכינו לכך, מסכים לענין.


5 בנובמבר

היום התנגשות עם בכר.

שבועונו של בלוך הביא מאמר נבזה: “הרצל ונ. פר. פר.”.

אחרי אשר גמרנו את עניני המערכת שלנו, היה השבועון מונח על שלחנו של בכר. הוא שאל אם אני שמתיו על השלחן. לא. אך טוב שיקרא. הוא עשה זאת. אני הבטתי בינתים בעד החלון. לא חפצתי להקדים וללכת. ואז אמר: “כך אי אפשר להמשיך. עליו לבחור בינינו ובין ה”ולט".

אני אמרתי: “אני הסכמתי לדרישה שלא אחתום בשמי ב”ולט“. הלאה אין אני יכול ללכת. אם הוא חושב, כי אלה הם דברים שאינם מתאחדים, – יואיל, בבקשה, להגיד לי בגלוי. אני התחייבתי. דומה כאילו היה מציע לי, שלא אקיים את דברי. כל כבודו של האדם תלוי בדבורו. אני אקיים את שלי, ואם גם יהָרס מה שיהָרס”.

ואז – שנה את טעמו, הפנה את השיחה לדברים כלליים והתוכחנו על הפוליטיקה של הנ. פר.פר.

הוא נפרד ממני אפילו בחביבות גדולה.

היום נצחתי במערכה. מחר בודאי תפתח מחדש בגלל מאמרי “הציד בביהם”. זהו משבר שהולך ונמשך עם גמר בלתי מפוקפק – הגמר שלי.


24 בנובמבר

היום אחר הצהרים קראתי אצל הגרפינה קילמַנסאֶג את “הגיטו” שלי. הוא (הנציב) בא בשעת המערכה השניה ואמר, כי הוא עסוק מאד והוא יכול להשאר רק לרגע. ואחר גברה תשומת־לבו והוא נשאר עד הסוף.

ומעשה שהיה כך היה. לפני עשרה ימים החלטתי לתת את ה“גיטו” לדירקטור יוֹינר בשביל הקרלתיאטר. אני חששתי אז עוד פעם, – כמו כבר כמה פעמים בשנתים אלו – כי ירחיקוני מן הנ. פר. פר. אם הייתי עומד בחוץ הייתי מוחרם. שום איש לא יוסיף לקחת דבר ממני, ופחות מכולם יעיז מנהל תיאטרון להיות צפוי ליחס רע של הנ.פר.פר. בשביל מחזה מחיי היהודים.

לפני עשרה ימים קראתי אלי את יוינר וקראתי לפניו את ה“גיטו”. הוא היה מוקסם, צחק, בכה. רק חששות של צנזורה! האופן הטוב ביותר הוא, שאקרא את החזיון לפני אשת הנציב. אני הסכמתי, הוא סח עם הגרפינה – והיום אחר הצהרים קראתי לפניה. הצלחה גדולה בקריאה.

ואחר דברתי עם הנציב בעניין דריפוס, שלגודל הפלא הוא מתחיל שוב להתגלגל – כמו לפני שלש שנים, בשעה שכתבתי את ה“גיטו”.


29 בנובמבר

בדיני יצא בדימוס. הייתי זה ימים אחדים בפרלמנט והסתכלתי בשגיאות האחרונות של אדם חביב זה, שהתחיל בלחיצות־יד מרובות ביותר בבית־הנבחרים ובסוף הכניס שמה את המשטרה – במקרה הייתי עֵד גם בישיבה הראשונה וגם באחרונה של ראש המיניסטרים בדיני.

שלשום ואתמול עברה ההתקוממות מן הפרלמנט אל הרחוב, ואתמול אחר הצהרים נתן הקיסר לבדיני לנפול.

אני הייתי מוכרח לחשוב על מה שאמר לי לפני שנתיים:

Je ne ficherai pas le canp!… (אני לא אעזוב את המערכה!). אין זה בגדר הנמנע, שאיזו דברים באוסטריה היו מקבלים צורה אחרת, אילו הסכמתי אז להצעתו, והייתי נעשה לו ליועץ מעולה יותר מיועצי־החצר פריברג והַלבן אשר סבבוהו.

גוֹיטש, פקיד חרוץ וגמיש, בא על מקומו.

זה הוא מבית־הספר של Taaffe, ובודאי יעבוד שוב עם האנטישמיים. נדמה לי כי הוא לא יחזיק מעמד זמן רב, ואחריו יבואו הקלריקלים. בשביל היהודים רעה התמורה הזאת. הנ.פר.פר., שעמדה בראש הסכסוך של חוק השפות, תתחרט בודאי בקרוב על יציאתו של בדיני.

עדיין אינה ברורה לי הפוליטיקה שעלי לעשות בעד התנועה שלי. לפי שעה יש להמתין ולראות.

* * *

נורדוי כותב, כי הוא ינסה להתקבל לפני קיסר גרמניה in causa (בנידון) הציוניות. אם את הדבר הזה ישיג והיה הוא האישיות הראשונה במסע אשר אני יצרתי. אך הדבר כשר בעיני. טוב שהמפעל יגדל למעלה ממני. אני כותב לו את הסכמתי וגם הנני מבקש ממנו, כי ילך אל פובידונוסצב ואל הצאר. וגם כותב אני אליו, שברצוני לעשותו לגוברנור של הבנק היהודי. קנאה היא טפשות, גם אין בחפצי “להתגדל”. חלומי כיום: לכתוב מחזה (תלבושת הריניסנס) בחרוזים.

נורדוי מודיע כמו כן, כי באו אליו בדבר הלואה של ממשלת תורכיה. היא רוצה כארבעים אלף מיליונות פרנקים, והיא נכונה לתת במחירה את הזכיון של בנין מסלת־ברזל מן הים התיכון אל מפרץ הים הפרסי, וכמו כן הזכות להתישבות על 70000 קילומטרים מרובעים בארץ ישראל. אך לדאבוננו אין העשירים הרשעים נשמעים לנו, והבנק עוד לא נוסד.


29 בנובמבר

עולה בדעתי להציע ליק“א את ההלואה של נורדוי. אני כותב אליו שילך אל צדוק־כהן ויאמר לו, כי אני מציע את הסתלקותי מן התנועה, אם יק”א תוציא את הדבר הזה לפועל.


וינה, 29 בנובמבר, 1897, בלילה

ידידי היקר לי!

מכתב שהגיע אחר הצהרים ממריץ אותי לכתוב אליו היום עוד פעם.

ההלואה התורכית היא רבת־החשיבות, והמכתב הזה מעורר בי את המחשבה, היכן אפשר להשיג את הכסף. הג’ואיש קולוניזישן אסוסיישן (קרן הירש) צריכה להתאסף בפריז בעוד ימים אחדים. אז ימצאו שם כל האדונים.

ואני מבקש אותו, כי יואיל להגיד בעל־פה לצדוק־כהן את הצעותי האלה. הוא המתווך המתאים וגם, עד כמה שאני יודע, אחד החברים רבי־ההשפעה בתוך יק"א. והנה הדרך להוציא לפועל:

מתיסד מיד הקולוניאל־בנק היהודי (שני מיליונות לירות שטרל.) הועד המפקח: האדונים של יק“א. את המניות אפשר למכור על נקלה, כי נדמה לי שיכולתי כבר למכור אותן במנגנוֹן שלי כיום. עם יק”א מאחורינו הענין בכלל קל מאד. הבנק הזה מסדר עם הממשלה התורכית את ההלואה שהודיע לי עליה. את השתתפותה של יק"א אפשר עוד להגדיר, והיא מקבלת בתור ערבון בעד ההלואה שהיא נותנת לבנק את הקרקעות שהממשלה מוסרת. זוהי התכנית בקוים כלליים.

ובעד זה אנו מציעים מצדנו: אנו מעמידים לרשות יק"א את כל מנגנון־התעמולה שלנו, מסדרים את החתימה על יסוד רחב ביותר, ואני מתחייב בדבור־הכבוד, שאני מסתלק בהחלט מהנהלת עניני הציוניות. ודבר אחרון זה יכול להוכיח לאדונים, שאין אני לא politician (פוליטיקן) ולא בעל כספים, ושאין לי שום מזמה בכל ההצעה הזאת.

(בינינו לבין עצמנו: אני עיפתי כבר עד מאד מכל המלחמות והתלאות).

* * *

שוב hésitation (שהִיה) בכתיבה, – המכתב לא ישולח לפי שעה. יק"א עוד לא תבין את הענין.


1 בדצמבר

היום קבלתי מכתב מאת הדוכס הגדול בבדן: הקיסר אינו יכול לקבלני, אבל יקרא בעונג את מחברתי על הקונגרס הבזילאי.

* * *

אני כותב היום אל גסטר שיסדר לי בלונדון ועד מפקח בשביל הבנק.

ואל צדוק־כהן: כי אם יק"א תקבל החלטה, יואיל לבוא בדברים עם נורדוי בנוגע להצעה שקבל על אודות הלואה תורכית.


11 בדצמבר

היום היה אצלי העשיר פוזננסקי מלודז. אדם פשוט ונבון. בראשונה שלח אלי את המטיף הלודזאי דר. יֶלסקי, שנסע אתו הנה כדי לדבר אתי. האם דמה, כי אני אבוא אליו למלון? אני אמרתי להגיד לו, כי אני מחכה לו בביתי.

זמן רב נסבה השיחה על דברים כלליים. בסוף באנו לדבר על הבנק, מה שמענין אותו מאד. בדעתו לבוא שוב מחר לפני הצהרים. הוא רוצה שניסד את הבנק בעשרה מיליונות לירות שטרל. כסף מניות.

מיליון מניות עם תשלום שנתי של לירה אחת.

* * *

היום הייתי מסתפק כבר בכניסתו של פוזננסקי אל התנועה. זאת אומרת, שכבר נתתי לענין פרסטיג’ה כזו, שאין עוד נחיצות באיזה רוטשילד לשם חסות.

ואם גם פ. לא ילך אתנו, אז נצטרך פשוט לתת לענין להמשיך את דרכו בעומק.

* * *

מכתב אל נורדוי:

ידידי היקר לי!

תודה על מכתבו מיום 5 דנן. Drohnenschlacht עדיין לא הגיעה לידי. יש בדעתי לכתוב על ספר זה בנ. פר. פר. אם יהא אפשר.

למ. ד. גַלַרט אני מחכה d’un pied ferme (ברגל מוצקה). בינתים התרחשו פה ענינים חשובים עד מאד.

ע"י הבנק הגענו לפרשת־הדרכים בתנועתנו. אני מוכרח לדבר קצרות.

זה שני ימים שמבקרני גדל־העשירים בפולין הרוסית, י.ק.פוזננסקי מלודז. הלז נרכש לגמרי בשביל הענין. אך לדעתו צריך שיהיה לבנק היהודי לא שני מיליונות, כי אם חמשה, אולי אפילו עשרה מיליונות לירות שטרל. כסף מניות. הוא נכון להכנס אל הסינדיקט, שעליו לערוב את החתימה. אם יכנס הוא אז כמעט בטוחים כל שאר המיליונרים ברוסיה. ע“י כך עשה יסוד הבנק צעדים כבירים קדימה. אני איני מטריד את אדוני בתאור הצעדים שעשיתי בנידון זה במזרח אירופה. בלונדון התחיל גסטר לחולל תנועה ע”י השולחני זליגמן. דרוש כי בסינדיקט יתאחדו שמות מכל הארצות, qui ronflent dans le monde financier. (שמוניטין יצאו לה, בעולם הכספים).

ועתה מופיעה שאלת הרוטשילדים. פוזננסקי – שהוא אמנם מוכן ללכת אתנו בלי הרוטשילדים, ואם לא ימָלט, גם כנגדם – דורש שמקודם נשתדל להשיג לבנק את ידידות הרוטשילדים, או לפחות ניטרליות של רצון טוב. זהו ענין קשה עד מאד, אבל נדמה לי שאם ינוהל הענין בכשרון אינו מן הנמנע. כמובן שאין לנהל משא ומתן עם הרוטשילדים באופן ישר או בכתב. אם נבקש התקרבותם והם ידחו אותנו, או ישתמשו בזה נגדנו במשך עבודת התעמולה ודוקא באופן המכוער המיוחד לאדירי הכסף, ששכירים עתונאים עומדים להם לשרותם – להתנפל מאחורי הגב.

לפני שבועות אחדים פרסמתי שני מאמרים ב“דֵילי כרוניקל”, שבהם הראיתי מרחוק את האפשרות, שמהמעמד הבינוני של היהודים יערוך בויקוט כספי על אילי־הכסף. צריך שהרוטשילדים יבינו, כי אפשר הדבר שהבנק היהודי שעלה לפנינו במחשבה ימצא בהשפעת־גומלין עם הבויקוט הזה. ואם ישמעו כמו כן, כי הבנק עומד להוסד בכל אופן שהוא, אז ימנעו מלהתיחס אל הענין בקרירות אצילית.

על־ידי גידול מכסת ההון של הבנק היהודי, כמו שיש עתה במחשבה, יהא הוא גם גורם הראוי לתשומת־לב בעולם הכספים. כל השאלה היא, אם כח־הדמוי של האנשים האלה מספיק כדי שיוכלו לתאר לעצמם כבר עכשיו, מה שעתיד להיות בעוד שלשה או ארבעה חדשים, או אם אחרים יתארו להם זאת באופן מתאים לכח־הדמיון שלהם, שנרדם על שקי־הממון. צדוק־כהן יכול לעזור לנו בזה הרבה מאד.

צריך להראות את הענין לרוטשילדים בצורה רצינית. אבל מה יכולים הם לקוות או לפחד מצד הבנק היהודי ההולך ובא? אם הם יעוררו את הקהל נגד הבנק, או אפילו אם רק יביעו את הסירוב באופן שהוא יזיק לנו, אז אערוך מלחמת־ברברים נגד בית־רוטשילד, וכפי שאני מכיר את אדוני הוא יעזור לי בזה. ובכגון דא נבוא בדברים כאשר תגיע השעה לכך.

אך אולי לא תגיע. וזה היה נעים לי יותר מטעמים מדיניים, אף על פי שאני חושב את האנשים האלה למזיקים ובלבי אני כועס עליהם מאד. ואם הרוטשילדים לא ילחמו בבנק וגם לא ידחוהו a limine (תיכף ומיד), אז יכולה היא להועיל להם בשני מובנים: 1. בתור יהודים, כי על הבנק להביא את פתרון שאלת היהודים, 2. בתור בעלי־עסק, באשר הבנק יכול להביא להם תועלת במובנים שונים. בנגוד לדעתו של פוזננסקי הייתי חושב לנכון, אם הרוטשילדים לא היו מתראים באופן רשמי אצל הבנק. אם לאו יאמרו כי נאספו כאן כל juiverie financière ועל הבנק יהיה להלחם מבתחלה עם אנטיפתיות ידועות (אמנם גם יעשו רושם של כח אדיר), בעוד אשר בלי הרוטשילדים אפשר שיעוררו רושם כאילו הוא נגדם, ומתוך רושם זה אפשר שירויח סימפתיות. אך הרוטשילדים היו יכולים, אם תהיה להם השפעה על הבנק על־ידי אנשי אמונים שלהם, להציל חלק משלהם תחת החסות הזאת. זוהי אצלי מחשבה ישנה, שאין אני אומרה כי אם לאדוני, למען אשר לא אעורר עלי בגללה את החשד של gigantisme, שאם הרוטשילדים יחפצו באחד הימים לפרק את עסקיהם מתוך פחד של השנאה הכללית, או אם ירצו להבטיח את רכושם (שכנראה יצא מכלל האפשרות של משברים כספיים), אז יהיו זקוקים לבנק כזה.

כמובן, שאי־אפשר לי לשפוט עד כמה מוחותיהם של האנשים האלה מסוגלים בכלל לקלוט מחשבה כזאת.

אבל אני סובר, כי לאדוני כבר בארתי את המצב בבהירות מספיקה. ומתוך כך גם יוצא מה שעליו לעשות, ואין אני רואה נחיצות לבקשו על כך, יען כי זוהי בשבילי פשוט התוצאה ההגיונית מכל מה שעשה עד עתה בעד הענין. אני חושב שעליו לקחת דברים עם צדוק־כהן באותו אופן שימצא לנכון ובהקדם האפשרי. הכל, כמובן, רק בעל־פה. אדוני יֵדע בעצמו איך להסביר גם לרוטשילדים. הוא עדין ויבין את אדוני à demi mot (בחצי דבור). יחסים טובים לו אל אלפונז ר', אל כולם. יחמם נא אדוני אותו, יַראה לו איך שאפשר לעשות הכל, אם הוא יעזור לנו. אין אנו דורשים שום קרבן חמרי מאת Marchands d’argent (תגרי־הכסף) המגונים האלה. במצב שהענין עומד כיום, אחרי כבוש דעת־הקהל בשביל “הרעיון המטורף” שלנו, שהשגנו אך ורק בעטינו ואמרותינו, לא דרוש זולתי simulacre (מראית־עין) של הסינדיקט לערובה הזאת, כדי להשיג הצלחה כבירה בחתימת המניות ועל־ידי כך לעשות את הציוניות לכח ממשי. יעשה צדוק־כהן כל מה שבכחו כדי לעזור לכך.

הבנק הקולוניאלי היהודי צריך להיות באמת הבנק הלאומי היהודי. הצד הקולוניאלי אינו אלא קישוט, שלט, צבע. צריך ליצור את המכשיר הכספי הלאומי. אך אם יכריחונו, כמו את החיילים של הריפובליקה הראשונה, לצאת למערכה בלי נעלים, אז נִקוֹם בעד מצוקתנו.

אין אני אומר יותר לאדוני, הוא מבינני בהחלט ויתן את כחו לדבר.

עוד מלה אחת על המהלך הקרוב. באפריל נשכור אניה (בודאי נמסור את כל הסדור בידי הפירמה קוק) ונסע לחודש ימים לארץ־ישראל. דבר זה אינו עשוי עדיין להיות פומבי. אני דורש עתה, שיכינו לי הצעת ההוצאות, חשבון המחיר בעד כל משתתף וכו'. בודאי יעלה לכל אחד 1000פרנק. אחרי שובנו מן הטיול הזה, שנזמין אליו גם מספר אנשים מיוחדים, נפיץ את הפרוספקט לחתימה על מניות הבנק. לצדוק יכול הוא להגיד גם את הדבר הזה, אבל לא לשום איש אחר, כי מקודם עלי עוד להביא בסדר כמה ענינים בקושטא.

ובסוף: הוא כותב, כי יש לו יחסים אל פובידונוסצב. האם אפשר לו להשיג במהרה על ידו, או על ידי ידידים אחרים ברוסיה, רשיון מאת הממשלה הרוסית ליסוד אגודות ציוניות וקבוץ כספים למטרות ציוניות? אומרים לי כי זוהי שאלת החיים בעד תנועתנו ברוסיה. איש הכח הוא עתה כנראה המיניסטר גורימיקין. בפולין הרוסית הנציב הוא הנסיך אימיריטינסקי, וצריך לרכוש אותו בשבילנו.

אי אפשר לי לתת למי שהוא להעתיק את המכתב הזה החשוב מאד וגם לי בעצמי אין הפנאי לכך. ולכן אני מבקשו להחזירו אלי, לאחר שירשום לו ממנו את כל הנחוץ, כי הוא דרוש לי כתעודה להבא. מה שאני גורם לו טרחה כמו לי בעצמי, העבודה! בשביל זה אין אני מבקש סליחה. לנו וללבנו הענין הוא רציני מאד.

בשלומים לבביים, הנאמן לו והמסור לו

ת. הרצל.


18 בדצמבר

אחרי הסכם עם הגזבר שלנו קרימיניצקי הבטחתי לנבלינסקי תמיכה חדשית של 200 גולדין בשביל Correspondance de l’Est (של המזרח) אשר לו. נבלינסקי הודה ברגש. על־ידי העזרה הזאת יוכל לה להשתחרר מכמה עבודות של כתיבה המעיקות עליו. אני לא ידעתי כלל שזה יֵראה בעיניו כל כך הרבה.

הוא סח לי כמה ירוד מצב הכספים בתורכיה. הצירים אינם יכולים לסלק את חשבונותיהם באטליזים. הציר גַליב בברלין נאלץ לעזוב את משרתו באשר אזל הכסף מכיסו. הציר בוינא מ… נ… אמר אליו (אל נ.), שהוא יוכל להחזיק מעמד עוד שני חדשים; ואחר יהא נאלץ ללכת בעקבות גליב.

היום פרסם נבלינסקי מאמר ראשון ב“קורספונדנציה” שלו, אף על פי שהחוזה שלו מתחיל רק ביום 1 לינואר.

בנוגע לתמיכה זו התחשבתי עם מה שספר לי פירת לפני שבועות אחדים על הנסיך מבולגריה: כי זה התחיל להתיחס אל הציוניות ברצינות רק אחרי המאמרים הקודמים של Corr. de l’Est, זהו קו המציין את החוגים האלה.


ברלין, 4 בפברואר

כדי להכיר באיזו מהומה אני חי עתה, מספיק לדעת, שאין אני רושם פה מעתה אפילו את הענינים החשובים ביותר.

ביום 6 בינואר נסעתי אחרי ההצגה הראשונה בוינא של ה“גיטו החדש” הנה ואמרתי לרשום את ההתרגזויות המשונות שהיו מסביב להצגה ראשונה זו. אך חפצי לא עלה בידי. או שיש לי מה לעשות, או שאני עיף ביותר. אני חי עתה תמיד במצבי־רוח של הרכבת. המסע אץ, או שתחנת הרכבת היא ריקה

רק כאשר פגשתי פה אתמול שוב ב“מלון הארמון” את הציר התורכי אחמד טופיק, שכדי לדבר אתו באתי הנה בתחלת ינואר, הרגשתי בהכרח לרשום את המאורעות האלה כחובה מכבידה ביותר.

לפני חודש ימים היו לי שתי שיחות ארוכות אתו. הוא אדם סימפתי, בעל אינטליגנציה בינונית, אין לו הרגשה נגד עניננו; אך הוא בוחר בצורה, שאין לה שום ערך בשבילנו. הוא היה רוצה למשוך את היהודים לתורכיה – אך בלי טריטוריון עצמי ובלי אבטונומיה.

עלינו להביא מקורות־עושר לתורכיה – ובשכר זה יקבלונו “בידידות”.

אני אמרתי לו, שאין בזה מן הפתרון ואין לזה ערך קיים. זוהי התישבות של ארמינים חדשים בתורכיה.

הוא נאות למסור לידי השולטן הרצאה שעלי לכתוב אותה. אני שבתי לוינא ואמרתי לנבלינסקי, שנראה לי כי אחמד טופיק עוד איננו מסוגל לקלוט את האידיאה. עלינו להמתין עד אשר יורע המצב בתורכיה עוד יותר.

אולי – וזה לא היה טפשי – חושב טופיק מצדו: עלינו התורכים להמתין עד אשר יורע מצב היהודים עוד יותר.

כמובן, שהשהיות הללו הן רצויות לי, מפני שעדיין לא גמרתי את הכנת הפיננסים. הבנק נתקל בקשיים גדולים. השולחנים הם זהירים. קרי־מזג.

בינואר היתה לי פה שיחה עם יהודים עשירים מברלין, אשר פרופיסור שטין מברן הזמינם. פה היתה השפעה לענין הקשה של גלזר, שעליו נכתב ב“ולט”.

היהודים העשירים מברלין שמעו את באור הרעיון. “רב־המחאה” מיבוים בא גם הוא אל השיחה, מאליו ובלי הזמנה. אני “ענינתי את האדונים”, אבל בסוף, אחרי גלוי כל הלבושים, לא ישר חוטם הכלה בעיניהם.

אך הרושם המוסרי של באורי היה מצוין. כה אמר השולחני הצעיר והנבון דר. אהרוֹנס לאחד הציונים מפה.

את אהרונס הייתי רוצה לרכוש בעד הבנק.

ואחר שבתי לוינא. בנ. פר. פר., ששם געשו בשל ה“גיטו” שלי לפני ההצגה וגרמו לי שוב מכאובי־לב עצבניים, נשתנה מצב הרוח לטובתי אחרי ההצלחה הגדולה בתיאטרון.

בהיותי פה בינואר עשיתי בקור גם ללוּקַנוּס, ראש הקבינט האזרחי של הקיסר. אני שאלתיו אם עלי לדרוש ראיון מאת הקיסר או רק לרשום את שמי.

הוא חייך מעט בהכרת־ערך אבל באופן נימוסי: “ישאיר פה את כרטיסו”.

כך עשיתי.

הקיסר מכיר את הענין. לוקנוס אשר לי את העובדא הזאת, והוא גם אמר, זהו ענין שביופי וגדלות. אך “הישראלים לא יחפצו”. Qui le dites vous!


* * *

אתמול פגשתי פה שוב במלון את אחמד טופיק, כאשר קמתי מסעודתי. הוא בקשני לבלות את הזמן בחברתו.

הוא חזר על הדברים שאמרם לפני חודש ימים. עלינו לבקש מחוז באסיה הקטנה, זה קל יותר.

אני מאנתי.


ברלין 5 בפברואר (1898)

אתמול שוב סעדתי ביחד עם אחמד טופיק. בבואי אל אולם־האוכל, רצה הוא כבר לצאת. אך שוב חזָרה ובלה אתי את השעה. אנו שוחחנו למעלה משעה. הפעם, כמדומני, רכשתיו.

אני בניתי לפני עיני רוחו קושטא ותורכיה של לעתיד־לבוא.

אמרתי לו: “כאשר הוד מעלתו יהיה ראש הוזירים, יביאני לקושטא ואני אבנה לו את העיר, היינו, אני אערוך את התוכנית”.

הוא היה נלהב באופן בולט.

צדק אז נבלינסקי. צריך לחיות עם התורכים האלה, לסייע להם, שעל זה הם מכירים תודה רבה, ולהרגילם לאט־לאט שיאהבו אותנו.

טופיק רצה אפילו לבוא היום אל ההצגה הראשונה של ה“גיטו” שלי. אני פקדתי להשאיר בשבילו תא מיוחד וסדרתי כי וסרמן יגיד “הכדיב פצע את רגלו” במקום “השולטן”.

לדאבוני היה הציר מוכרח לוותר על ההצגה מפני בקור דיפלומטי. אני חפצתי שיבוא אל התיאטרון רק כדי שהעתונים ידברו על זה. Cela aurait bien fait dans le paysage.


וינא, 17 בפברואר

הבקורת הברלינית החריבה את ה“גיטו החדש” שלי.

* * *

אני כותב אל נורדוי, שיתכונן לקבל את הנשיאות בקונגרס הבא (שעל פי עצת וולפזון אסדרו לא בלונדון אלא בבזל).

את לשכת הקונגרס ואת הלשכה המרכזית נעביר אחר הקונגרס לפריז.

ובזה אני קושר את האחריות, שנורדוי לא יוציא מפיו דבורים בלתי זהירים, כאלה שנמסרו בתוך השיחה האחרונה שלו, שנתפרסמה בעתוני אנגליה: הכנסיה הרומאית משסה לרצח־המונים בגלל ענין דריפוס־זולא בצרפת. דבורים כאלה עלולים להזיק הרבה לתנועתנו.


וינא, 22 בפברואר

מכתב אל נורודי:

22 בפברואר 1898

ידידי היקר לי!

בעונג רואה אני מהכחשתו ב“ג’ואיש וירלד” כי אדוני לא הביע את הדעות הללו. אני רק מצטער על שלא שלח גלוי־דעת זה גם ל“ולט”. הרי לשם כך יש ה“ולט”. אמנם אני מבין, שראשית כל רצה להשפיע על הקוראים האנגלים. והוא אינו ידוע, כי הקתולים, שהם באים בחשבון בנדון זה, נושאי המשרות הגבוהות בכנסיה, שמים לב ל“ולט” ואין לשער שהם מכירים את ה“ג’ואיש וירלד”.

אף על פי שאדוני כותב, כי צדוק וא.ר. לא השמיעו עוד שום קול, הייתי בכל זאת מבקשו כי ינסה מחדש להשתער עליהם. גסטר מודיע מלונדון, כי סיר אדוארד ששון באר לו, כי ההצעה לדון על מחשבת הבנק צריכה לבוא מן הרוטשילדים שבפריז לפני הרוטשילדים שבלונדון. אז יאות גם ששון להשתתף בזה. אדוני רואה את הקושי העיקרי שישנו כאן: לכנס יחד את כל אלה שהם מוכנים להשתתף בתנאים ידועים. נדמה לי כי לכך מספיקים המרץ וההשפעה של אנשים בעלי שאר רוח, אשר האוטוריטט שלהם ידוע בעולם.

ולכן אבקשו במאד מאד לבוא שוב אל צדוק, לבאר שוב את כל הענין ולדרוש בכל אופן בבהירות את ההן או את7 הלאו של רוטשילד (אדמ.). אנו מוכרחים לסדר את פעולותינו. הבנק הוא הנקודה, שממנה אנו נכנסים אל המציאות. ואנו נעשה אותו: עם “המכובדים” או נגדם.

אולי הם מבינים כבר היום מה שיכול להתרחש להם עצמם בצרפת ומחר באנגליה. פה יש האפשרות ליצור מוצא בטוח – ועוד יוכלו להרויח כספים, par un triste retour des choses. (בהתהפך מסבות הזמן לרעה)

אם יתנו לתנועת־ציון לשקוע בבוץ, אז גם היא תהפך לרועץ להם.

את כל זה יבאר באופן המתאים, אלא שאני מיעץ להשתמש במצב־הרוח השורר כרגע בפריז. מחר תשתלט שוב מנוחה והם ימשיכו למות בארמנותיהם מתוך אטרופיה של לשד־הגב.

* * *

לא שלחתי, מפני שנורדוי כותב, כי הוא נמצא תחת השגחת המשטרה החשאית.


23 בפברואר, בלילה

מכתב אל נורדוי:

ידידי היקר לי!

הייתי נהנה אילו השתמש גם ב“ולט” בשביל ההכחשה של שיחותיו שנתפרסמו ב“נויורק ז’ורנל”, שבהן יחסו לו אמרה, שהכנסיה הקתולית משסה את הקהל לרצח המונים, ־ לכל הפחות אילו פרסם ב“ולט” בבת אחת עם ה“ג’ואיש וירלד”. הן לשם זה יש ה“ולט”, והוא בין כך וכך רושם כל מה שנוגע אל אדוני בדיוק חמור, שבודאי עמד עליו אדוני.

ב“ולט”, שקוראים אותו בחוגי הקתולים, היתה ההכחשה גם משפיעה יותר.

(אגב: העתון עולה לי כבר בכספים מרובים מאד. אחרי שהִיה של שנה וחצי הייתי מוכרח ליסדו בעצמי, באשר שום איש אחר לא רצה ליסדו, והתנועה היתה סתומת־פה לגמרי).

אין אני מאמין כי צדוק ואדמונד ר. רצו רק לבלות את הזמן אתו. הערכתי היא כזו, שמוחו של האחרון עובד לאט־לאט; אך אינני חושד אותו במזמות ולעג. ולכן יכולה להיות תועלת רבה בשיחה שניה, שתביא את הענין לידי גמר באיזה אופן שהוא, ולפי הרושם, שדברי אדוני עשו אז בלי ספק, ושגם אדוני אִשר אותו במכתבו אלי מיד לאחר השיחה ברעננות של רשימה ביומן, – לפי כל זה מאמין אנכי, כי האדונים יהיו מוכנים לכך. לטובת הענין אני מיעץ איפוא לאדוני, לקחת עליו עוד פעם את הטורח הזה, ביחוד מפני שבלונדון מחכים שתבוא ההתעוררות מפריז. רשאי אני להציע לו את הטורח הזה, באשר אני בעצמי, גלוי וידוע לכל8, הנני עובד קשה מדי יום ביומו ואני מטפל בכל דבר, אפילו בענינים ואנשים, שאני מרגיש אליהם שאט־נפש רב.

ועתה בנוגע לחששותיו להעברת המרכז לפריז. אני חושב אותה להכרחית: לפי המצב כיום של תנועתנו אי אפשר להפריד בין הנשיאות של הקונגרס ובין ההנהלה של השנה הבאה אחרי הקונגרס. אם אני אומר זאת לו, יכול הוא להאמין. אף יוָּכח מזה בשבוע הראשון של הנהלת העבודה. ההסתדרות שהוקמה בבזל היא בעלת לקויים, שהם גורמים לי חכוכים קשים. הנהלה המשמשת מרכז להסתדרות בין־לאומית אין לה פשוט אפשרות־הקיום באוסטריה. אם הייתי מספר לו – לזה דרוש זמן רב – מה שיש לי להלחם פשוט בחוקי האגודות המתקיימים פה, היה צוחק וגם נדהם. וזה עדיין לא כלום. אם האגודות שלנו היו נסגרות ע"י השלטון, כמו שיקרה לפעמים ללאומים אחרים, היה זה סם־מות לתנועתנו. כל מוגי־הלב היו מתאחדים למחנה אחד נגדנו – מאחורי שומר־הליל. טירוף־הדעת! זאת היתה הטענה הראשונה נגדנו; בגידה! זאת יכולה להיות הטענה השניה.

היום פשוט אי־אפשר להפריד את ההנהלה מן הנשיאות השנתית, כי אז תחסר הלגיטימציה להנהלת העסקים כלפי פנים וכלפי חוץ. האם אלו הם בטויים יוריסטיים ביותר? אך אדוני הן יבין הכל.

ואני בהחלט איני חושב כמוהו את פריז לבלתי מתאימה. הרי אני מכיר אותה, יותר מאשר אדוני את וינא. מה שהיה אפשר לי בוינא, יהא אפשר גם לו בפריז. הייתי רוצה שתהיינה לי פה אותן ההקלות, שיש לו שם. הוא נמצא ־ גם אחרי משפטי דריפוס – במדינה חפשית. לקרבת גליציה אין שום ערך מכריע. חסר לו המשען של עתון? ה“ולט” יעמוד כמובן להבא כמו עד עתה לגמרי לרשותו. הוא צריך רק לשלוח את הקומוניקטים שרוצה לפרסם. חסרה לו הסתדרות יהודית? היא תקום מסביב לו, כמו פה מסביב לי. הוא ייצור אותה בעצמו.

אני מאמין איפוא, ידידי היקר והחביב, כי חששותיו הם בלתי מיוסדים. אמנם אני מבין למה עלו בלבו, מפני שזהו תפקיד קשה ורציני, והן עלינו לנהל את הענינים של מצוקה גדולה – שע“י ההנהלה אנו נעשים אחראיים בפניה, שהיא יכולה לדרוש מאתנו דו”ח בכל שנה על הקונגרס ובלי ספק גם תדרוש.

אין אני רואה איפוא קשיים מקומיים. השאלה היא רק אם אין אצלו עכובים אישיים. על זה, ידידי היקר, מחויבים אנו, כאנשים וכ“בני ציון”, שהם, כמדומה לי, כל כך קרובים זה לזה, לדבר בגלוי. האם הוא אולי חושש, שלא יוכל להקריב את הקרבנות בזמן כמוני זה שנתים וחצי מדי יום ביומו?

הענין רציני, תקוות רבות של בני אדם עניים תלויות בכל צעד הנעשה או המוזנח, ולכן אין לשער, כי לא נוכל לבוא לידי הבנה. אין אני מאמין בשום אופן, כי עבודת המרכז תעסיק אותו לגמרי; הוא רואה, כי אני יכול עוד לנהל את מערכת הפיליטונים של הנ. פר. פר. ויכול עוד אגב־אורחא לערוך את ה“ולט”. אמנם זוהי עבודה גדולה ומן ההכרח לעשותה, אבל הרי הוא, לאשרנו, כח־עבודה יקר־המציאות, והמדובר הוא רק לשנה, היינו עד הקונגרס של 1899, שעליו להכינו, כשם שאני הכינותי את אלה של 1897, 1898.

איני יודע אם בארתי את הענין כהלכה, אך פה משפיעים גם ענינים שברגש. הוא יבין את החפץ שלי לנוח כשנה, אך יש גם הדאגה למפעלי עד עתה, שאמנם אינו עוד גדול כעמל וכיגיעה שהקדשתי. אני רוצה להבטיח את המשך הבנין, מפני שבאבנים הראשונות דבק קורטוב מדמי.


24 בפברואר

היינו, בהתאם להבטחתי לנורדוי בבזל רוצה אני למסור לו השנה את הנשיאות, גם נגד רצון ידידי; אבל רק כאשר יתחייב גם לעבודת השנה הבאה.

הקונגרס הרי אינו אלא שער של זהב, אשר מלפניו ומאחריו יש עבודה קשה ומלחמות. ומן הצדק שיקח עליו גם את טורח העבודה יחד עם זהב הכבוד.

אלא שעדיין לא ברור לי, אם הוא יתאים לכך.

רק כאשר יבוא מנהיג חדש ידעו להעריך את פעולתי.

אמיץ הייתי בימים הרעים ביותר, שָלֵו בימים הטובים ביותר.

אמנם דרושות לכך תכונות ידועות: לשתוק בשעה שאפשר לעורר התלהבות במלה אחת. לאמץ את רוח האנשים גם בשעה שבעצמך נפל רוחך עליך. להראות סבר פנים יפות גם בשעה שמחבלים את מעשה ידיך, להתהלך עם מרִעים, להיות מוקף קבצנים ולהיות נדחה על־ידי הגאים. אותם הקבצנים היו עושים כמעשה הגאים, אילו היה להם הממון, וכך להיפך. ונוסף לזאת קנאה, בגידה, התקפות במזמה ולא שכר – כי הלא יבינו שרק מרדיפה אחר הכבוד עשיתי זאת.

האם נורדוי יוכל לשאת את כל זאת? האם לא יהרוס בכעסו את מפעלי?


12 במרץ

מתחיל ענין הקנאה. עוד לא סיימתי את ההכנות וכבר היו רוצים להורידני. אמנם ציוני אנגליה החליטו בועידתם מיום 6 במרץ, להתחבר אל הבזילאים, ואולם לדעתם צריך הקונגרס הקרוב להחליט על מקום מושבו של הועד המרכזי. לשם מה אומרים את הדבר הזה המובן מאליו? כדי להגיד שהועד הוינאי צריך להמשיך את קיומו רק עד הקונגרס השני, ואז יבוא הועד הלונדוני על מקומו.

אני מסכים לגמרי.

* * *

בישיבות הועד הפועל עוסקים רק בסדור ענינים פעוטים העומדים על הפרק.

שנירר עסוק יותר מדי ואינו יכול לעבוד בועד. קוקש מסדר באופן פורמלי את המתרחש, מינץ רוגז לעתים תכופות. על קרימינצקי מעיקה עמדתו. ואף על פי כן אין זה מן הצדק לזלזל בכבודם של העוזרים האלה. הם עושים באמונה כפי יכלתם. רק שחסרים לנו כספים מספיקים לפעולה גדולה.

ההכנסות מן השקל הן קטנות ודרישות העבודה הן גדולות.

* * *

זכותי העיקרית בתנועה היא הפרסטיג’ה שאני נותן לה. האמצעים הרי ישנם ב“פרינציפיון” – אלא למעשה אינם עתה. על־ידי השגת הכספים האלה בעתיד אני מעורר כבר עתה רושם ידוע. כספי השקלים יזרמו תדיר יותר ויותר; ואז לא יהא צורך ברוב תבונות כדי לנהל את התנועה. ואולם כיום, באגורות המעטות שבידינו, לתת תמיכות, למשוך את אלה אשר מהלכים להם בחצרות השלטון וכיוצא בזה – זוהי הרבותא.

חפצי בשביל בזל: להעביר את עניני הכסף לגמרי לאנגליה. כאשר בקשתי את הקול' גולדסמיד עוד לפני ירחים, שהוא יהא Trustee (נאמן) שלנו, לא רצה, עתה ירצה.

* * *

אני עיף, הלב אינו בסדר.


17 במרץ

בשבועות האחרונים הגיתי הרבה על רומן. הסביבה – עולם העתונות בוינא. שלשה כרכים כמו מחזות בדרמה. הגבור עתונאי יהודי (כגון ד"ר פרידיונג) מגזע רבנים, שמתגרמן. באוניברסיטה חבר לאגודות הסטודנטים, שירים גרמניים, סרטים, הסתגלות לצבעים שחור־אדום־זהב.

כרך ראשון: העתון à venir (לעתיד לבוא). נפשו בוחלת בקלקול העתונות, הוא רוצה לעשות עתון נקי וטבעי וגרמני. אך איפה להשיג את הכסף? מעט הכסף אשר לו אינו מספיק. בסוף ממציא לו מנהל־עתון מדולדל (טפוס איסלר, מן Lustige Blätter) הצעת תקציב, מביא גם שותפים אחדים. העתון נוסד. פעולה.

כרך שני: העתון הגרמני.

התחלה מזהירה. כנופיה של סופרים שמתחברת אליו, פוליטיקאים שרוצים לכבוש את מקומם. בתוכם הפתי תם, שאינו רואה את כל זה. אך כל הדלתות נפתחות לפניו, מפני שהוא נגד הקלקול. זמן ידוע הוא רואה רק את גבי האנשים הכורעים לפניו. שגעון הכח. הוא לוחם עם “מלך המזונות”, השולט בכל שאר העתונים ע"י מניות או שותפויות. תאור כח העתונות. משבר.

כרך שלישי: התבוסה.

הגרמנים בביהם וכו' אינם רוצים להשמע לשום יהודי. העתון פוחת והולך. כמשַׂחק שנטרפה עליו דעתו הוא נותן את כל אשר לו, בראשונה את ממונו, אחר כך גם את עיקרי הטוהר. מנהל העתון שולט בו בחריצות. בסוף שבר של שערוריה, בחרפה הוא עוזב את וינא; המנהל מקבל את העתון והוא פורח מחדש. אך הראשון גלה אל9 ציון. בכרך I הוא צוחק על חברי “קדימה” המטורפים, אך בתבוסתו (בינתים הם גדלו) הוא מתנחם בהם. כאשר הוא עולה על הספינה עם העלמה אשר נקלתה בעיניו ושכָחה ועתה היא ארוסתו, – יורד המסך.

טפוסים: הבדחן, י. בויאר וכו'.

העתונאי הזקן המתאנח, שגלה כשרונות, שעשה פרסום לאנשים, שעזר להם לעלות לגדולה, לבסוף מתברר שהועיל רק לכפויי־טובה, שהם בזים לו. דומה הוא למשרתת ההגונה של העוגבת.

בכרך הראשון שומע הגבור על להקה קטנה של מטורפים, שהם “עברים חדשים” (סמולנסקין, בירר), שהם נראים לו כבני־אדם משונים מאסיה. פעם בפעם מופיעה ידיעה על המחנה הזה שהולך וגדל בלי־רואים, ובסוף הרומן נשמעת שירת הנצחון שלהם כאקורד בהיר וגדול.

הבחור ה“שנורר” מפרג, שעליו ספר לי בכר אתמול, היה רגיל לשבת בבית־הקהוה של הסטודנטים בפרג ולומר: “טוב לו אדם שלא נברא משנברא… אך בדיעבד כשנברא מוטב להיות נברא בתור בנו של אדם עשיר… אך בדיעבד כשלא נברא כבנו של עשיר, טוב לפחות שיהיו לו עשרים הפרוטות בכל יום בשביל בית הקהוה”. טפוס!

Bohème היהודית. כמו כן בעלי־הבתים הנחמדים, הקטנים, הטובים המרוצים ממועט, עם נשיהם הטובות והנפלאות.


18 במרץ

היחס כיום אל מו"לי הנ. פר. פר.; בכר נוהג חביבות. ובנדיקט רגיל להתל: “בהרצל צריך לנהוג זהירות. אולי צדק בכל־זאת. כשהוא נכנס נדמה לי תמיד, כי ישו הנוצרי בא אל החדר”.

כנראה שוולפזון רכש בלונדון את השולחני זליגמן בעד הבנק.

בגמרי את הבנק והיה זה צעד כביר.

* * *

היום עלה בדעתי לדרוש אחרי הקונגרס את כבוש הקהלות ע"י הציונים. לאלה אשר אתנו הם צריך לתת משרות של כבוד, ולרודפי־בצע צריך לתת הכנסות. האידיאה דורשת, לדאבון, אנשים עם עניניהם הקטנים.


18 במרץ

מכתב אל צדוק־כהן:

Confidentielle

כבוד מעלתו!

ידידי הטוב דר. נורדוי הודיע לי את שיחתו אתו.

במכתבו האחרון הוא מודיעני, כי אדוני מוכן לדבר עם אלפונז רוטשילד בענין הבנק.

הלואי שיצליח! הרבה תלוי בזה.

נורדוי הגיד לו, שאין אנו רוצים לקבל מאת הרוטשילדים לא עזרה כספית ולא התחברות גלויה אלא ניטרליות טובה וצירוף של אחד מבאי־כחם, שהוא ידוע בתור כזה בעולם הכספים, אל הועד המיסד, ואחד אל הועד המפקח של הבנק.

כמדומה שיש להניח, כי ר. בודאי יבין את הענין על בוריו. היום הוא עוזר בזה למפעל ההצלה הלאומי, למחר יכול זה להיות לתועלת רבתי בשביל ביתו הוא. נדמה לי כי בית רוטשילד יאלץ בזמן לא כל־כך רחוק לגמור את עסקיו. גדולה השנאה אליו. אך הבנק הזה האנונימי ושאין לתקוף אותו אפשר שיועיל גם להם. אין בדעתי להסביר פה את המחשבה הזאת, באשר רגילים להאשימני בכח דמיון חי ביותר.

אך אדוני יודה בלי ספק כבר היום, כי לפני שנתים, בהיות לי בפעם הראשונה העונג להודיע לו את מחשבותי, הבינותי יותר את המצב הכללי של היהודים מאשר מרבית יהודי צרפת. הוי אלי, הן אני נצב כיום כמעט כמו נביא זקן – אשר לא חפצו להקשיב לקולו. אני אז אמרתי, כי שנוי האויר לא יפסח גם על “הצרפתים הישראליים”.

הוא כבר בא. ויאמין לי, הוא עוד לא נגמר. ביחוד נשקפת עוד הרעה ליהודים אדירי־הכסף. אני בליתי ארבע שנים בצרפת, בארמון הבורבונים, ואני מתבונן היום מרחוק ובקור־רוח במצב הדברים. רגע אחד של חולשת הממשלה, et vous m’en direz des Nouvelles – de la rue Laffitte (ואתם תספרו לי חדשות – מרחוב לפיט).

אך גם בלי כח ההמון וחולשת הממשלה הנני חושב לאפשר, כי יחוקקו בצרפת חוקים נגד סוגים ידועים של היהודים. Droits de l’homme10 (זכויות האדם) הם vieille guitare (כנור ישן). ואל נא ישכח, כי באותה צרפת גופא, חקקו חוקים מיוחדים נגד צרפתים, לא נגד “קוסמופוליטים” גרידא, ואלה היו צרפתים שהיו אחוזים ודבוקים בחיי צרפת, ואבותיהם משלו בארץ.

ולכן חושבני, כי בהתחברות זהירה אל תנועתנו, היינו בתור צעד קרוב ומעשי: תמיכת המכשיר הבנקאי, הדרוש מאד, צריכה להחשב כמועילה גם ליהודי צרפת.

הבנק יוסד בכל אופן בחדשים הקרובים, אם באופן דימוקרטי־פיננסי או אריסטוקרטי־פיננסי – יש לי הבטחות על תנאי ושלא על תנאי מאנגליה, גרמניה ורוסיה. השתתפות אפילו מוצנעת של הבית הגדול ביותר יתן מבתחלה חזוק לדבר, ואדוני יבין כמה חשוב הדבר בעיני, כי ההשקעות של דלת העם לא יסוכנו בשום אופן. כמובן, שמנהיגי תנועת העם צריכים להיות מסולקים לגמרי מעסקי כספים; ולכן צרים למסור את הבנק בידי אנשי־הכספים, וזאת היא דאגה אמתית.

איני יודע את אשר בדעתו להגיד אל רוטשילד, כדי לבאר לו את planche de salut (קרש הצלה) של העם היהודי. יעשה ככל יכלתו; כשרון הדברנות המהוללה שלו עוד לא טִפל בנושא חשוב יותר, אף על פי שהמדובר הוא רק על בנק. אני הנני מוכן גם לבוא ליום אחד פריזה, אם האיש רוצה לקבל באורים ממני. הוא איש זקן, ובודאי בלתי מוכשר להתרומם אל מחשבות חדשות ואמיצות; אך אולי אין זה מן הנמנע לבאר לו, כי חיי סוחר־בממון שלו היו יכולים לקבל סיום נהדר, אם יעזור בדבר הזה – בלי שום קרבן שהוא.

אמנם תקותי לעזרתם אינה גדולה ביותר, כי הלבבות האלה צרים הם. אני כותב אל אדוני, מפני שאין אני רוצה וגם אסור לי להזניח שום דבר. אילו חפצתי להשיג הצלחה אישית, הייתי יודע מה לעשות. אילו יצאתי כיום למערכה נגד הרוטשילדים, כיהודי, כאיש אשר כבר כיום יש לו השפעה על מאות אלפי איש, היה הדבר עושה את הרושם הגדול ביותר בכל העולם. דעת הקהל הישרה, עד כמה שאין לשחדה בכסף, היתה בכל מקום על צדי.

אין אני עושה זאת. פוליטיקאי לשם עסק היה בודאי עושה אחרת.

בכל אופן, מן ההכרח לברר את הדבר עד הקונגרס הבזילאי השני.

הקונגרס הזה יעורר תשומת־לב עוד יותר מן הראשון. מה שידובר פה ישָמע בכל העולם. אולי זאת היא התעודה הנשגבה של היהדות החדשה, שתפתיע את העולם במלחמה עם אדירי־הכסף? אולי תהיה זאת הריהביליטציה של שמנו המנואץ?

הרי אנו עם משונה, אם דברים כאלה הם אצלנו בגדר האפשרות.

יאמין נא בכל התנאים בהערצתי המתמידה והאמתית.

המסור לו

ת. הרצל


6 במרץ

קלנר, החביב והטוב שבידידי, אשר בקוריו הם לי נקודות־אורה בכל ההתרגזויות, ספר לי זה מקרוב זכרון מימי נעוריו ב“חדר”. הוא חלם בשעה שלמדו בחומש את הפרשה של שירת משה (שמות, פרשה ט"ו).

אני קראתי מיד בפרשה זו ולבי רָגש בקרבי. פתאום בקעה בי המחשבה לכתוב דרמה מקראית “משה”.

המצבים במצרים, המלחמה כלפי פנים וחוץ, היציאה, המדבר, מות משה. אני מתארו לי כאדם גדול, אמיץ־החיים, שגיא־כח ורב־הומור. הדרמה, כשהוא נשבר בפנים ובכל זאת הוא עומד זקוף על־ידי רצונו. הוא המנהיג באשר אין הוא רוצה להיות המנהיג – הכל נשמעים לו, מפני שאין לו מאויים אישיים. לא המטרה היא לו העיקר, כי אם ההליכה. חנוך על ידי המסעות.

מערכה א': שיבת משה מצרימה, מצבים, הירידה של בני ישראל; משה נרגז ומעורר אותם.

מערכה ב': קרח.

מערכה ג': עגל הזהב.

מערכה ד': מרים.

מערכה ה': מות משה.

סמלי־ראוה במדבר: ארון העדות ואחר־כך עצמות יוסף בראש המסע.

משה המזדקן מכיר תמיד מחדש את קרח, את העגל, תמיד אותם תוי־הפנים של העבדים, הוא מתעיף על־ידי כל ההופעות האלה, ובכל זאת שומה עליו למשוך אותם תמיד הלאה בכוחות מחודשים.

זוהי הטרגדיה של המנהיג הישר, שאינו בא להתעות את בני האדם.


26 במרץ

עדיין אני נלחם בחרב של עץ, כמו טַבַּרִין או כדרך הילדים.

אני צריך לחרב פלדה: היינו עתון גדול, שאפשר לעשות בו פוליטיקה, שרותים ודברי־ידידות, לקשור קשרים. אילו רק היתה הנ. פר. פר. בידי, הייתי עושה מפלאות.

וכך אני יָגֵע ללא־עזרה ואיני זז מן המקום. איום הדבר להיות נדון לחוסר־כח, כשיש לפניך תכניות כה ברורות ודרכך מסוימה לפניך בבהירות. דרוש לי מיליון נבזה אחד כדי לפקד על עתון גדול, ואין להשיגו בשביל הענין היהודי הזה, הגדול לעין־ערוך. וזה נמשך כבר כשנתים. כאשר בדיני11 עוד היה על כנו, יכולתי להשיג על־ידי עתון את התוצאות החשובות ביותר. ממשלתו, אפילו המצבים באויסטריה היו מקבלים כיום צורה אחרת. הרי רצה שאמָצא קרוב אליו מאד, ולעולם לא הייתי מיעצו את העצה הנבערה של פקידי המיניסטריום להכניס את המשטרה אל הפרלמנט. הוא עזב את מקומו, ואחרי השלטון הקצר של גויטש בא Thun שאתו בודאי אין לעשות מאומה.

Fructus percipiendi! שעות כושר מוזנחות של הציוניות.

* * *

וולפזון היה בלונדון כדי לעבוד בענין הבנק. הוא עתה פה ומוסר את הידיעות.

הבנקיר זליגמן רצה בראשונה לצחוק, ונעשה רציני רק כאשר וולפזון הסביר לו את הרעיון, כי אדמונד רוטשילד צריך למסור את מושבותיו לבנק ויקבל תמורתן מניות, ואז תוכל גם יק"א לעמוד מאחורי הבנק.

אדמה כי הצעתו המצוינת של וולפזון תועיל להתקדמות הענין. מרמורק (הארדיכל) נוסע בשבוע הבא פריזה. אני מוסר לו את ההצעה כדי שיביאנה לפני אדמ. רוטשילד.

אם יִסוּד הבנק יצליח, אז עברנו את המצב הקשה ביותר. אני מוכרח להביא דבר־מה אל הקונגרס הבא. הבנק מתאים לכך באופן מצוין.


29 במרץ

כתבתי אל אלכס מרמורק, שיציע את הצעת וולפזון אם על־ידי דר. אנרי פון12 רוטשילד או ישר אל אדמונד ר.; אני גם מזהיר אותו מפני ש… שהוא, אם יוָדע לו שמץ דבר מזה, יחרוש איזו מזמה שכנגד, כדי להציל את ה“ריוח” שלו. אני מדגיש במכתב בכל תוקף כי המנהיגים המדיניים של התנועה לא יהיה להם בהחלט שום עסק עם הבנק, וגם אין להם שום חפץ בכך.


11 באפריל

מקרקרות כל מיני צפרדעים

* * * * * * * * *

ה“טרנובים” עושים תעמולה נגד הועד המרכזי ונגד הציוניות המדינית, שרק בכח השפעתה נכנס אדמ' רוטשילד בעסק קטן של מכירת קרקעות עם “אהבת־ציון” שלהם. כי דר' זלץ נסע מבזל לפריז כ“סגן־נשיא של הקונגרס”, בלי שהגיד לי שמץ דבר, ועשה שם דבר־מה בנגוד לעיקר הבזילאי הבולט.

אף בועד הפועל יש זרמים־מתחת. אחדים נעלבים על שאין “מגלים” להם מאומה.

אתמול דברתי דברים כבושים עם שנירר ובארתי לו, למה אני מוכרח גם עתה לעשות הכל בעצמי כמו קודם.

הועד הוא מכשיר לא־יסכון. רק מגלים דברים שטעונים סוד. אף אחד מהם אינו יכול לעזור; מטעמים שונים אי־אפשר להם לעזור.

שנירר הציע אתמול לפָני תכנית־ארגון מצוינה. היחידה של השקל – “כתר” אחד. השקל ישמש רק להוצאות ההנהלה. מי שמשלם יותר – והיה העודף לקרן הלאומית.

50 שוקלים מצטרפים לקבוצה. עשר קבוצות מצטרפות למחוז. עשרה מחוזות מצטרפים למקום מרכזי. לכל קבוצה, מחוז ומקום מרכזי יש יושב־ראש. לשכת הקונגרס נושאת ונותנת עם יושבי־הראש של המקומות המרכזיים. האגודות יכולות להמשיך את קיומן, אך את הונן עליהן להשקיע במניות הקולוניאלבנק.

התכנית הזאת מצוינה בעיני.

ואני מוסיף עליה: לשכת־התמיד של הקונגרס מושבה בבזל ולה מזכיר בשכר. הקונגרס בוחר ועד מפקח, שלשה אנשים לכל ארץ מן הארצות העיקריות. הועד המפקח נשאר בבזל עוד יום אחד אחרי הקונגרס ומסדר הכל בשביל כל השנה.

הועד המרכזי פוסק מהתקיים, לעומת זאת יש ועד למופת או להנהגה, שכל שאר הועדים יכולים לעשות כמתכֻּנתו – אם הם חפצים.

אולי על־ידי כך נתגבר על הקושי של “בין־לאומיות”. אין לנו הסתדרות בין־לאומית, ובכל זאת הכל מתאחד בקו אחד.


16 באפריל

מכתב אל נורדוי.

  1. נוגע אל הפיליטון שלי בגליון של Ostern.

  2. נוגע אל ענין הבנק, וולפזון וכו'.

  3. כתבתי לאדוני, כי הועידות המוקדמות הסגורות תהיינה פה בימים 23, 24, 25 באפריל. אם הקרבן אינו גדול יותר מדי, הייתי רוצה מאד שיבוא הנה. ואולם אך אל המועצות. לא עתה הרגע המתאים לנאוּם פומבי. מטעמים מדיניים אי אפשר עתה לערוך תעמולה מקומית בוינא. לצורך זה אנו משאירים לנו את החודש נובמבר, אולי כבר חצי אוקטובר. ואז אם ינאם פה נאום, יהא זה נחשב כמתנה גדולה לתנועה בכל אוסטריה. אז גם מתאספת האוניברסיטה – עתה חסרים הסטודנטים מחוץ לוינא – ואז נערוך נשף־נורדוי גדול. עתה לא נעסוק אלא בקביעת סדר־היום של הקונגרס הבא, התיעצות על התכנית אשר אנו עבדנו פה13 (חוקת סדר־היום, הסתדרות וכו'), הוראות לראשי הארצות, הכנות בחירות הצירים, תשלומי־שקל וכו'.

מיותר לי להגיד, כמה הייתי רוצה בעצתו והשתתפותו, כמה אני מתאוה בכלל שימָצא תמיד בקרבת־מקום, מפני שהרי יש שעות קשות של défaillance (חולשה). אך בכל זאת יבוא הנה רק אם יוכל לשהות פה כל שלשת הימים, ואם הנסיעה הזאת לא תמנע את הנסיעה בסתיו. בלי ספק תהיינה בועידות המוקדמות כמה שיחות בטלות, מפני שנצטרך לשמוע הרצאות מן הארצות השונות. העבודה שעד עתה של חברי הועד הפועל שאינו פועל, ביחוד של החברים מחוץ לוינא, היתה דומה לאפס. מה שלא עשיתי פה – לא נעשה. ולכן יזדיין בסבלנות כשיבוא, ואל יתרעם עלי שהטרחתיו לבוא הנה, אם הועידות המוקדמות תעבורנה בלי תועלת. את דרישותיו והערותיו הננו מקוים לשמוע בכל אופן. ואם אין בדעתו לבוא, יואיל נא לכתוב אלי מיד כל מה שחשוב בעיניו.

  1. אחרי התשובות שענה לי על הצעתי, שיקבל את העבודה מן הקונגרס השני אל השלישי, אין לי דרך אחרת כי אם לנהל את הענינים כמו עד עתה. המאורעות הרי הצדיקו עד עתה את השקפותיו, ולפי כל מה שספר לי מרמורק, רואה אני כי המחשבה להעביר את מושב המרכז לפריז היתה מוטעית. כנראה, שאחרי עזבי את פריז נשתנו שם פני הדברים לרעה באופן מפתיע. לדאבוני, אין אני יודע גם באנגליה מי שאפשר למסור בידו את הנהלת המרכז.Quand on y a mis le doigt, il faut y pas־J’y passe. (אם שמת אצבעך, דרוש כי תעבור בכל גופך, אני עובר). אותי אני מכיר לפחות: אני לא אחדל עד בוא יומי.

17 באפריל

ל“ולט” יש בוינא – 280 חותמים. משום כך – אחר שתעמולת־המפלגה עזבה אותי לנפשי – החלטתי להפיץ מעתה את ה“ולט” כמו כל עתון פשוט על־ידי מודעות ברחוב וכו'.

כמובן, שאת הגרעון הגדול עד עתה הנני מכסה בעצמי. ההפצה כיום – 2400 חותמים בכל הארצות – אינה מספיקה כדי להחזיק את העתון.


22 באפריל

מכתב אל נורדוי:

ידידי היקר לי!

זה עתה מקבל אני מן הקבוצה הברלינית אגרת מצוקה והפצרה לבוא, כי נאומו דרוש להם בהחלט.

אני חפצתי להשאיר את ה“קלף” החשוב הזה בשביל ימי הסתיו בגרמניה, בקשר עם מלחמת הבחירות לקהלות. אך אם הוא מוכן כבר עתה לנסוע, אל יתעכב בשל הדעה שחויתי אתמול.

אם יסע לברלין, הנני מבקשו להכניס בנאומו קטע בנוגע לקולוניאלבנק היהודי. עדיין אין אנו מפסיקים את היחסים עם Haute Banque, אנו רק מודיעים ומזהירים. בקרוב אפרסם באמריקה מכתב ברוח זו אל החברים־לדעה. שנינו מחויבים לשים לב אל הדבר הזה: האפשרות של הסכם עם הבנקירים הגדולים עודנה קיימת כיום. מתווך שהיה בלונדון (וולפזון מקלן) יבוא בקרוב פריזה. אף מרמורק יספר לו ובפרוטרוט. רק אם וולפזון לא יצליח, תבוא אז ההבנה ההדדית עד משבר. עתה איפוא אין אנו רשאים לריב. גם הממשלה התורכית אינה צריכה לדעת, כי תכניתנו בדבר הבנק עודנה מפוקפקת כל כך.

אך ההודעה היא כזו: שכבר עכשיו הננו דורשים מאת החברים לדעה, כי יחתמו על המניות, באופן שהבנק יעמוד אולי על רגליו הוא, היינו, יוסד באופן עממי, והואיל ואנו נגד האינפילטרציה (החדירה בחשאי) מפני שהיא מחוסרת סכויים, נתונה לשבט או לחסד בידי כל פחה וצפויה תמיד לכל מיני איסורי כניסה, לפיכך צריכות אגודות־ההתישבות להשקיע את הונן במניות של הקולוניאל בנק; על כל אגודה מקומית לאסוף חתימות זמניות ולהביא את התוצאה של החתימה הזמנית (על מניות בנות לירה אחת) לבזל. וכך ימָצא כבר בבזל noyau (גרעין) – לפי הידיעות שיש שבידי מכל העולם יהיה הגרעין הזה די חשוב – ונשענים על היסוד הזה נכריח את גדולי הבנקים ללכת אתנו, או שנמשיך ללכת לבדנו וביחד עם זה נלחום בכלבים.

איך שהוא יבטא את זה בנאומו בברלין, אין אני מעיז להתוות לו מראש. הכרח יש בזה! אל יתן לגועל הנפש להתגבר בקרבו ע“י עסקי־הכסף. אנו המנהיגים הודענו וחוזרים ומודיעים שאין לנו שום עסק עם הנהלת עניני הכספים ולא שום חפץ בכך. התנועה דורשת מכשיר כספי; אנו יוצרים אותו ע”י מה שאנו קוראים אל ההמונים הנלחצים שיעזרו לעצמם. מי שרוצה במטרה, רוצה באמצעים.

בשלומים לבביים

המסור לו באמת

ת.ה.


29 באפריל

בימים 23, 24, 25 היו הועידות המוקדמות לפני הקונגרס השני. רובם היו כנראה נגד קריאת הקונגרס השני. אני הוכחתי להם את ההכרח שבדבר, באשר בלי זה תשקע התנועה בחול, ומפני שאנו מוכרחים לתת לה חוקה אחרת. מה שקיים כיום נראה כמו הסתדרות בין־לאומית, מה שאינו באמת. לנו יש רק ההפסד של ה“בין לאומית” המדומה הזאת, ואנו נתקלים בכל צעד ושעל באפשרות, שהתנועה תקבל צביון בלתי־חוקי. איזה נבל אנטיציוני יכול להלשין עלינו.

המחשבה שלי, שבועידה המוקדמת נתתי רק את קויה הכלליים, היא: יסוד לשכה מרכזית בבזל.

הועדים אינם נמצאים זה עם זה בשום קשר. ועד אחד, לפי שעה כמובן זה הוינאי, עובד בתורת דוגמא. מה שהוא עושה, עושים הועדים האחרים, מתוך רצון חפשי ובלי פקודה, עד כמה שחוקי המדינות, הצרכים והאפשרויות המקומיים מרשים.

עיקר המשא ומתן היה שאלת הבנק ובו השגתי הסכם להצעותי: התחלת החתימה הזמנית על מניות בנות 1 לירה בתשלום מוקדם של עשרה אחוזים.

פינלס הציע מצדו הצעה יפה להגשמת הדבר. את התשלומים הראשונים מכניסים בקופות החסכון אשר על יד בתי־הדואר על שמות החותמים, ופנקסי־החסכון נמסרים בידי המאסף לבטחון החתימה.

ק… נאם נאומים מבולבלים לענין “אגודת בתי הספר העבריים” וגם הודיע (באופן פרטי) כי יארגן אופוזיציה נגדי.

מצב הרוח בכלל היה מרומם כמו בבזל. בהתלהבות הכירו בי את המנהיג הראשי של התנועה. ודוקא מפני זה הרגשתי יותר את הלחץ בלכתי בשעת ההפסקות שבין הישיבות אל מערכת הנ. פר. פר., במקום שהנני עבד להשקפות מתנגדות תכלית נגוד. דבר זה מכביד עלי עד מאד, מחליש את המרץ שבי; אך אין בכח ה“תנועה” לשחרר את המנהיג מן המועקה הזאת.

יסוד עתון יומי גדול הוא לפי שעה הפרובלם שאין לו עוד פתרון. הכסף הדרוש לכך אין להשיג. בשני מיליון גולדין אפשר היה לשלוט בנ. פר. פר. והיו משיגים את המכשיר הטוב. מה רב הדאבון, שאין להשיג את הסכום הזה, שהוא מצחיק ביחס אל ערך הענין. עדיין הננו כמו החיילים של המהפכה הצרפתית, אנו מוכרחים לצאת אל המערכה בלי נעלים ובלי גרבים.


* * * אני עושה התאמצויות גדולות כדי להחזיק את ה“ולט”. הגרעון הולך וגדל, ואני מוכרח לבסס במהרה את העתון, אם לא – יבלע את כל אשר לי.


* * * מכתב מענין מאת אלכס מרמורק. צדוק עובד בחום בשבילנו. אדמונד רוטשילד הוא לפי דבריו ציוני מתוך הכרה, אך אינו נועז להתגלות בקהל. נסיך מהודו, אגא חַן, אשר המליצו עליו לפני צדוק, אומר שהוא ציוני ובדעתו לדבר עם השולטן ברוח של ידידות בשבילנו.


5 במאי

זהו מן signatura temporis (אותות הזמן), שאני הולך שוב בכל יום אל המערכת כשאני “מוכן לקרב”. ה“ולט” עשתה עם גליון 19 צעד של התקפה. נשלחו 10000 אכסמפלרים; בפנות הרחוב מודבקות מודעות המודיעות על פרסום הרומן “דיי גולדשילדס” מאת ורידי. השאלה היא, איך יתיחסו לזה בכר ובנדיקט. אני משער, כי בעלי הכספים שוב משסים אותם בי, ואני מחכה לסכסוך כשאני מוכן ומזומן, במקצת גם נרגש מעט. הקרע ביני ובין הנ. פר. פר. הוא רק שאלת הזמן, אם יבצר ממני לקנות אותה ע"י חברי לדעה.

ה“ולט” הולך ובולע כספים יותר ויותר, ומן ההכרח שיתבסס, אם לאו – יפסק. אפשר לי עוד להחזיקו כשנה, בלי שאחריב את עצמי. אין ל“ולט” שום עזרה מן המפלגה; יותר מזה: עתה מתעוררת מחשבה שהועד הפועל יתמוך בעתון ז’רגוני, שבודאי יעשה במקצת התחרות ל“ולט”.


5 במאי

בכר ובנדיקט לא זזו עד עתה. On dirait méme quils sont aimables (אפשר אפילו להגיד שהם חביבים). אך ניכר שבאויר מרחף דבר־מה.


* * *

אלכס מרמורק מודיע על שיחה מענינת שהיתה לו עם אדמונד רוטשילד. מלבד הנמוקים הטפשיים של “המוחים” והאינטרסים העצמיים שהוא מדגיש, יש ערך לזה, שאדמ' מיעץ ליסד את הבנק – בהון־מניות של מיליון פרנק אחד. בנק שכזה לא יהיה כמובן מסוכן לבית רוטשילד.

Nous leur livrerons un bel assaut (אנו נתקוף אותם כדבעי).


* * *

קשיים בועד הפועל. האדונים מתאוננים שאני ממעיט להודיע להם מן הנעשה. אך כאשר אני דורש מהם עבודה, מיד “אין האיש בביתו”. לשנירר אין זמן.

כאשר בקשתי מאת מינטץ, כי יקבל על עצמו את ההכנות של העתונות בעד הקונגרס השני, בקש זמן להתישב בדעתו, באשר בכלל איננו יודע עוד, אם יבוא אל הקונגרס השני.


12 במאי

התחילה עבודת הבנק.

מה שאני עושה בנדון זה הוא שוב מלאכת־מחשבת, חדוש תכני־פיננסי. החתימה הזמנית על בנק, שעדיין לא נתפרסמו כלל הפרטים שלו, אינה אלא יִסוּד של סינדיקט־לאֶמיסיה באופן עממי. Flectere si nequeo superos Acheronta movebo.

כיון שגדולי־הכסף מבוששים, לפיכך אנו מזמינים מיד, מלכתחילה את בעלי הכיסים הקטנים. יתרון הדרך הזו, אם תצליח, הוא גם בזה, שאין אנו נמצאים בידי אחדים מגדולי הבנקים. הבנק יהי איפוא בידי הקונגרס.

למערכה זו של הבנק יש במעברים שלה גם קוים של קרב. דמדומי מטרה בלתי ברורה, התבהרות התכנית, פרסום ראשון, גיוס, הצבת העמדות הקדומות, תגרות, קְרב, – כל הסימנים האלה מתערבים יחד, פעם בכבדות נוראה ופעם בפזיזות מגוחכת, העושים הם יותר נלחצים מלוחצים, מלאים פקפוק ופתאום הם נמצאים בעצם הענין.

תמיד מוכרח אני להזכר באמרתו של ידידי היקר ל. קלנר, שאז התרעמתי עליו מאד בגללה ושגם הוא מאז התחרט עליה. כאשר חפצתי לפני שנה וחצי שיבָחר בגליציה אל הריכסרט, סרב לקבל מתוך אי־אמון: כל התנועה אינה אלא noisel (שאון).

אני רגזתי ואמרתי לו: השאון הוא הכל. באמת השאון הוא הרבה מאד. שאון מתמיד הוא מצד עצמו עובדה הראויה לתשומת לב. כל דברי ימי העולם אינם אלא שאון. שאון הנשק, שאון אידיאות מתקדמות. צריך להשתמש בשאון – ובכל זאת לבוז לו.


* * *

אתמול היתה לי פגישה עם האחים ברכר, שאת הבנק שלהם רוצים אנו לקבוע בתור מקום־תשלום בשביל תשלומי החתימה באויסטריה.

בית־בנק קטן, self־made men, שמכירים עוד בהם את ההתחלות הקטנות. משרד דל, המזכיר אותי את הזמנים הראשונים של Café louvre, בחדר הקטן מאחור, שצויתי לצלם אותו לזכר עולם. המזכירני כמו כן את העולם הדיפלומטי־למחצה, שבראשונה ועדיין יש לי עסק אתו. אבל האנשים הקטנים האלה עושים רושם של זהירות, וזהו מֵעין ההתחלה הדלה של הבטחון הכספי שלנו. לברכר הזקן יש בן שלמד תורת המשפטים, ואחיו, ברכר הצעיר, מדבר אליו ברגש של כבוד: “אתה, דוקטור!”.

האדם הצעיר הזה עשה עלי רושם טוב מאד, ובשעה שדבר – אמנם עם קצת התגנדרות פיננסיסטית־יוריסטית – חשבתי בלבי, שהיה יכול להיות דירקטור טוב בשביל הקולוניאל־בנק היהודי.

הוא עשה רק את השגיאה, שיכולה אולי להזיק לקריירה שלו, בזה שאמר כי עדיין אינו מסכים לגמרי אתנו.

הברכרים האלה הם מן הקטנים שבין המעמד הבינוני בבנקים. כאשר יבינו להתחבר אלינו יוכלו לגדול על ידינו.


* * *

לחתימה זמנית זו יש קלות וחמורות מיוחדות במינן. קלות, מפני שעומדת לרשותנו תעמולה מן המוכן. חמורות, מפני שאין אנו יכולים להגיד בגלוי, שזוהי עזרה עצמית כלפי הבנקים הגדולים, כי אנו מוכרחים לחשוב, שמא יגיעו הדברים אל הממשלה התורכית ותחדל להתיחס אלינו ביחס של כבוד.


* * *

לא הייתי זקוק למכתבו האחרון של אלכס מרמורק כדי לדעת, כי אדמונד רוטשילד ימסור את המושבות שלו לבנק, כאשר רק יתקיים במציאות. לאותו בנק שעתה היה רוצה למנוע את יִסוּדו. כך בלי ספק תכנע יק"א עם היות הבנק. רוב האנשים אינם רואים את הקשרים של המקרים העתידים להתרחש. הם רואים רק את הקשר בהווה, לא את הקשר בעתיד. לכן גדולים הם כל הקשיים של התנועה שלי, ולכן יתראה הכל, מובן מעצמו, כאשר אשיג תוצאות. כי אז יהיו נארגים החוטים הבודדים, וחתיכת בד אינה עושה רושם מיוחד. ולכן גם אנחל כפית־טובה רבה כל כך. מה שנמצא כיום בחלקים שאי אפשר להשתמש בהם, היינו, שאינו בנמצא בתור דבר שלם וגם בלי עבודתי לא היה מתקיים כלל – זה יהיה אחר כך “קשר שבהווה” ולכן לא יעשה בעתיד שום רושם על מי־שהוא.


* * *

קוקש, חבר הועד הפועל, אמר לפני חדשים אחדים: “לנו לא ילוו אף עשרת אלפים גולדין!”

ואני רוצה כיום לאסוף הון־מניות של 60 מיליונות פרנקים בעד בנק, שעדיין איני נותן גם את הפרוספקט שלו.

כמובן שקוקש מתנגד ליסוד הבנק, כשם שהתנגד אשתקד לקריאת הקונגרס. אמנם הוא נשמע לדברי, כי הוא בחור טוב והוא מאמין בי.


* * *

אם החתימה הזמנית תביא רק 800,000 Pfd.Stg. אהיה גם כן מרוצה. זה ישמש לנו יסוד בעד הסינדיקט־לערובה, שאמנם במקרה שכזה אי אפשר לי לוותר עליו. החתימות הזמניות ישמשו אז יחידה בסינדיקט־לאֶמיסיה, ויהא צורך לרכוש את אחדים מן הבנקירים הגדולים. באופן הגרוע ביותר נעשה את הבנק בהון יסודי קטן.


21 במאי

הכלר נוסע לועידת הכנסיה בברלין. שוב הרביתי לדבר על לבו להשפיע על הקיסר כי יקבלני לראיון.

ואני הבטחתי לו, שאם הוא יצליח בדבר הזה יסע גם הוא על חשבוננו בימי הסתיו בשעת נסיעת הקיסר לארץ ישראל.

הכלר הרגיש איזה ערך אני מיחס לקבלת ראיון אצל הקיסר, ודרש כי אבוא מחר, ביום הראשון, אל הכנסיה האנגלית ואתפלל אתו. Ni plus ni moins (לא פחות ולא יותר).

אני דברתי אז על גידול הדשא בגני, שבו ישבנו, בלי לשים לב להצעתו המוזרה.

ואחר כך, כשהלך, כתבתי אליו, כי הוא יסע לארץ ישראל אם ישיג בשבילי את הראיון.


24 במאי

אתמול “ישיבת הבנק” של הועד הפועל.

דר' כהן הוא היחידי שאסף 350 מניות. כל האחרים לא כלום! קוקש ערך מתוך רשימת השוקלים רשימה של מספר מיופי־כח לקבוץ מניות. זה היה הכל.

אני רמזתי להאדונים במלים מועטות, שהנני בלתי מרוצה. כך היה הדבר גם לפני הקונגרס הראשון.


* * *

לוולפזון יש רצון טוב, אך אינו בעל־מרץ במדה מספיקה. הוא דורש שנפסיק מלהזכיר ב“ולט” את נסיעותיו. הוא אינו חפץ להיות מגוחך. כל האנשים האלה אינם מבינים עדיין, שאני מרומם אותם.


25 במאי

דבר המציין את היהודים ה“גדולים”.

וולפזון מטלגרף, כי זליגמן (פרנקפורט) סרב לשמש מקום־תשלום בשביל התשלומים הראשונים של המניות.

ואז פנה וולפזון אל חברת הבנק א. שַׁפהויזן (נוצרי) בקילן וזה הסכים תיכף וברצון.


25 במאי

דברתי עם ל' קלנר האהוב עלי. אני אמרתי לו, שאם הוא ישאר בחיים אחרי, יוציא את ספרי־הימים האלה.

ספרי־הימים האלה צריכים להופיע בהמשכים ב“ולט”.

כמו כן צריך קלנר להיות העורך הראשי של ה“ולט”, כאשר אני לא אהיה עוד בחיים. הוא מכיר יותר מאחרים את מחשבותי. הוא צריך לקבל משכורת בהתאם לעמלו ולמצב העתון. העתון בעצמו הוא כמובן קנין ילדַי, כי בזמן שעבדתי בעד היהודים לא עשיתי לביתי.

אם הנס שלי ישאר בחיים, צריך הוא, בהגיעו לימי בגרות, להיות בעל העתון ועליו יהא לשלם לאחיותיו סכומים מתאימים – אם העתון יכניס איזו הכנסה.

יום שני של פפינגסטן

אתמול מלאו שלש שנים למיום החילי את התנועה הציונית עם בקורי אצל הירש.

כיום זהו רעיון מפורסם בעולם.

* * *

היום כתבתי אל כהן החביב בהמבורג, מי שאינו יכול לעשות מאומה בהמבורג (בעד הבנק), parce qu’on ne préte qu’aux riches! (כי אין מלוים אלא לעשירים).

"זוהי הכוונה של פעולה הבנק, כי בבת־אחת נצא מתוך מעגל־הקסמים, שהוא קיים בסירובם של השולחנים להשתתף, כל עוד השולחנים אינם משתתפים.

מכבידים מאד על חיינו, ולכן שומה על תנועתנו להתפרץ או למות. לשם שעשועים הרי הענין לי רציני יותר מדי, ולשם ענין רציני היו בו עד עתה יותר מדי מן השעשועים".

* * *

הכלר בברלין. מנסה להגיע אל הקיסר כדי שיקבלני לראיון. הראיון הזה דרוש לי, על ידו נפרוץ מתוך מעגל־הקסמים.

* * *

אך איני מאמין כי הכלר יצליח. מכתביו יום יום מברלין מראים כי סכוייו הולכים ונחלשים. הם מסתיימים בקריאה: התפלל בעדנו!


31 במאי

הכלר נסע מברלין בלי להשיג כלום. הקיסר צוה להגיד לו, כי הוא עמוס עבודה.

ואז נסע הכלר לקרלסרוהי, ללא־צורך.


2 ביוני

ילסקי מודיע מלודז' כי אחד הסוחרים משם פנה בשאלה אל שמואל מונטגיו בלונדון, אם הוא משתתף בבנק.

מונטגיו ענה: “אין לנו שום עסק עם הבנק הזה וגם לא נשתתף בו לעולם”.

אם פעם נקח את נקמתנו באדירי הבנקים האלה, יהא זה בצדק גמור.


3 ביוני

גסטר פה. אני מספר לו את העובדות האלה ורצוני לדבר אתו על התחלת הפעולה כנגד אדירי הבנק באנגליה.

* * *

העשירים ו“גדולי ישראל” מטילים על עצמם באמת אחריות חמורה מאד, כשהם עוזבים אותי לנפשי. אני הנני מכשיר טוב מאד לשיבת היהודים לארצם – והם נותנים לי לכלות את כחי בהתאמצויות בלתי פוריות. אולי יבוא יומי טרם אבטיח את המפעל, ואז ירד לטמיון.


5 ביוני

הכלר כבר שב. הוא מספר, כי הדוכס הגדול מבדן קבלהו יפה, בדברו עלי ועל ה“ולט”. הדוכס הגדול יעץ להכלר, כי ירכוש בשביל הענין את הציר הגרמני בוינא: אוילנבורג. הקיסר שומע בקול אוילנבורג. הכלר צריך להגיד לאוילנבורג בשם הדוכס הגדול, שזהו ענין העלול לקבל חשיבות בעד הפוליטיקה הגרמנית במזרח.


* * *

אני כותב אל הדוכס הגדול:

הוד מלכות!

הריברנד הכלר מספר לי, כי הוד מלכותו עודו הוגה חבה לתנועה הציונית וכי הגיד להכלר, שעליו לפנות אל הציר בוינא הגרף אוילנבורג, כדי שהוא יתווך בדבר הראיון שלי אצל הוד רוממות הקיסר הגרמני.

רק הידיעה המוחלטת הזאת מידידי המכובד הכלר יכלה לאמץ את רוחי למען אכתוב עוד פעם אל הוד מלכותו. האם אין להשתאות על התפתחות המאורעות במזרח, מאז נתכבדתי לפני שנתים בנטילת־רשות להרצות בקרלסרוהי על התנועה הציונית? הפוליטיקה הגרמנית התחילה פונה כלפי המזרח, והמסע לארץ ישראל של הקיסר יש בו מן הסמל בכמה וכמה מובנים. ואמונתי חזקה כי כיום יותר מאשר עד עתה, כי עזרת תנועתנו עתידה לבוא מאותו מקום, שאני מצפה לו בסבלנות זה שתי שנים. היום כבר ברור הדבר, כי להתישבותו של עם ניטרלי ליד הדרך הקצרה ביותר למזרח יכול להיות ערך ידוע בעד המדיניות הגרמנית במזרח.

ועל איזה צבור מדובר פה? על אותו צבור אשר par la force des choses (בהכרח המצב) הוא נאלץ כמעט בכל מקום להספח אל מפלגות המהפכה.

גם במובן זה נתאשרו כמה מדברי ע"י המאורעות של השנים האחרונות.

* * *

לא סיימתי את המכתב הזה ולא שלחתיו, באשר הכלר, אשר הראיתי לו את אשר רשמתי כבר, הביע את דעתו כנגד. אולי לא דבר הדוכס הגדול את הדברים אשר הוא ספר לי בשמו? גם דבר זה אינו מן הנמנע.


10 ביוני

יום הולדת השביעי של הנס שלי. נתתי לו במתנה דגל־ציון. מגן־דוד עם ששה כוכבים בששת משולשי־הזוית. השביעי ממעל.

בשדה התיכון אריה יהודה, על פי רשום של הצייר אוקין.


14 ביוני

אחת הדמויות המפליאות ביותר, שנפגשתי בהן עד עתה, הוא הרב הורוביץ מרימנוב, חתן הרבי משם.

הוא בא אלי בלוית “מזכירו”, שהוא כנראה סתם משרת ושהוא התיחס אליו בזלזול. שניהם לבושי קפטנים. המשרת הוכרח להשאר בחדר־ההמתנה.

הורוביץ דבר à Coeur découvert (בלב גלוי), בספקנות גדולה כלפי המהבילים ובאר לי את ה“עסק” (כפי שאמר הוא) של רביי־ה“מופת” ודרך חייהם האצילים. הוא התפאר: חותני צריך 500 גולדין לשבוע, מרכבה, 16 משרתים ומשרתות.

אך לא חסרה גם תמימות ידועה בדבריו.

הוא הבטיח לקרב את כל רביי־ה“מופת” אל הציוניות. כמדומה לי שבהתחשבות הולמת יהא אפשר לנהל את האנשים האלה.

אם יצליח להביא את כל רביי־ה“מופת” לאסיפה אחת, נכון אני לנסוע אליהם כדי להמתיק סוד.

* * *

היה ענין לשמוע את באורי הרבי הצעיר הזה על כח כל הרביים האלה, המהבילים, אשר עליהם דבר בהתול מוצנע, הם הגרעין העיקרי של ה“חסידים”. הסוג השני הם הנבונים, הבאים אל הרבי, באשר הוא נמצא במרכז של יחסים וקשרים. שואלים אותו אם לקנות חטים. מקודם בא איש אחר וספר על מצב עסק החטים אשר לו. רבי־ה“מופת” שנמצא בנקודה המרכזית, יודע את המצב על בוריו. עצתו היא באמת שווה זהב. הוא נותן רמזים, ודוקא טובים, כי הרי כבודו תלוי בהם. הוא משדך שדוכים, משלים בין המריבים; על־ידי כל הדברים האלה מתבצר כחו וגָדֵל. פשוט marchands d’influence (תגרי־השפעה). זהו ביאור טבעי. הסוג השלישי הם אלה שמפחדים מפני שנאת הרבי. כאשר שואלים את הרבי על אחד שלא נסע אליו במשך שנתים או שלש שנים, הוא עונה: מצבו כנראה רע, זה זמן רב לא בא אלי, כנראה שאין לו להוצאות הדרך!

בקצור: ישי לאל ידו גם לעזור וגם להזיק לקהל החסידים אשר לו הם. זהו מוסד שהשתכלל יפה בהבנה רבה והכל מתנהג באמצעים הטבעיים ביותר.

וה“רבי’לי” החביב מרימנוב ספר לי את כל הדברים האלה בחביבות רבה ובגלוי־לב גמור, אף על פי שראני רק בפעם הראשונה. הוא הוסיף, שלא היה מספר דבר זה לשום אדם אחר. ברור, שהוא חושב גם אותי לרבי־מופת" עוד יותר גודל מזה שבסדיגורא, שהוא דודו, והוא בודאי מאמין, כי גם לי יש עסק כזה. זה היה ניכר בבת־צחוק שרחפה על פניו אגב שיחתו, בשבתו לפני בקפטן־המשי המהודר ועם פאותיו המסולסלות יפה ועם משקפי־הזהב על חטמו.

ואני נתתי לו להאמין בטעותו.


15 ביוני

תכנית למכתב אל הקיסר וילהלם (במקרה אם גרף אוילנבורג יקבל את שליחות הדוכס הגדול ויעשה כדבריו ויציע לי לבקש את הראיון).

הוד רוממות הקיסר!

הוד מלכותו של הדוכס הגדול מבדן הביא מקרוב, כפי שהוגד לי, לאחר מידידי את דעתו, כי לתנועה הציונית (שאני הנני המנהיג שלה) יכולה להיות חשיבות ידועה בשביל המדיניות הגרמנית במזרח.

הציוניות רוצה – על פי הפרוגרמה של הקונגרס הבזיאלי מאשתקד – ליצור מקלט בטוח על־פי משפטי־העמים בשביל עם ישראל בארץ־ישראל.

אילו זכיתי להרצות בעל־פה לפני הוד רוממות הקיסר, כמו לפני שנתים לפני הוד מלכות הדוכס הגדול, על השאלות המדיניות והחברתיות, הגלומות בתוך הציוניות – מאמין אני, כי יכולתי להלהיב את הקיסר הגאוני של גרמניה בעד האידיאה הנאדרה הזאת של דלי־הדלים.

מתוך שפע הנמוקים המבססים את דבר־ציון יזכר פה רק אחד: היסוד התרבותי היחידי, שאפשר לישב בו את ארץ־ישראל, הם היהודים. הארץ עניה ביותר כדי שתוכל למשוך אחרים. בשבילנו היא עשירה בזכרונות ותקוות. ויש שהכרח לישב את ארץ־ישראל, יען היא הדרך לאופיר כמו לקיו־טשוי.

ולו גם נוצרו, מה שהוא בלתי אפשרי, התנאים המושכים בשביל יסודות תרבותיים אחרים, כי אז היתה נוצרת גם קנאה קשה בין העמים. ליהודים, נדמה לי, תסכים אירופה יותר לתת להם להתישב. אולי לא כל כך מפאת הזכות ההיסטורית, שהיא מאושרת בספר הקדוש ביותר לאנושיות, אלא מפאת הנטיה הנמצאת ברוב המקומות לתת ליהודים לצאת.

הוד רוממות הקיסר נוסע ארצה ישראל. מסע זה יהיה עטוף תפארת סמלית נשגבה. מסע זה יקח שבי את לב עמי המזרח, הוא יטיל אי־מנוחה בעמי המערב. אך אם נתבונן בכל הצדדים יתכן, כי המסע הקיסרי החדש לציון ישאיר רק אז רשמים נצחיים בדברי־הימים, אם ימצא בקשר עם תנועת־ציון המודרנית.

זה ימים ושנים מאמין אני, כי העזרה תבוא לנו מהוד רוממות הקיסר. הוד רוממותו יכול לצוות עלי בכל שעה. לוּ יקרה הדבר בקרוב!

טוב היה בשביל הענין, אם הייתי מגיע לזכות זו עוד לפני מסעו של הוד רוממותו לארץ־ישראל ולפני הקונגרס הבזילאי השני. אך לגבי מפעלים מסוג כזה צריך להזדיין בסבלנות יותר מאשר סתם אנשים.

ביראת־כבוד עמוקה וכו'.

נורדוי־מרמורק מודיעים מפריז, כי בישיבה אחרונה של יק"א הגיעו הדברים כמעט למלחמת ידים כלפי צדוק־כהן על אשר הֵגֵן על הזמנתנו למועצה של חברות־ההתישבות לפני הקונגרס השני.

יק"א הודיעה אחר־כך במכתב רשמי יבש, שהיא לא תשתתף במועצה זו. עתונות העולם מתחילה לדון במאמרים ראשיים על מסעו של וילהלם לארץ־ישראל. לצערי, הנני עדיין חדל־אונים בעתונות ולא אוכל לעשות פרסום לציוניות בהזדמנות זו.

* * *

אתמול סֻפר, כי הקיסר יסתלק מן השלטון אחרי חגיגות־היובל. ממלא־מקומו יבטל את החוקה.

ברור, כי בחוקה המחודשת ישארו היהודים בחוץ. במתנה קיסרית כזאת אפשר להשקיט את עמי אויסטריה. כל זה הגדתי מראש זה זמן רב.


17 ביוני

אני כותב אל נורדוי וגסטר (לזיבנבירגן), שהם צריכים לנסות להרים שאון בעתונות הצרפתית והאנגלית בגלל המסע־לציון של וילהלם II. אף אחד מהם אינו צריך להסכים, שמשנהו יקבל את הארץ, ואז נקבלה אנחנו.


1 ביולי

חושבני לתת לתנועה מטרה ארצית קרובה ולשמור על ציון כעל מטרה אחרונה.

ההמונים המדולדלים צריכים עזרה מהירה, ותורכיה אינה עדיין ירודה כל־כך שתסכים למאויינו.

כן, בזמן קרוב יתפרסם בתורכיה גלוי־דעת של איבה. הם יאמרו שלא עלה על דעתם לתת לנו את ארץ־ישראל.

ולכן שומה עלינו להתארגן תחת דגל־ציון לפי שעה בעד מטרה שאפשר להשיגה ובשמירת כל תביעותינו ההיסטוריות. אולי נוכל לדרוש מאת אנגליה את אי קפריסין ונוכל לפנות אפילו לאפריקה הדרומית או לאמריקה – עד התפוררותה של תורכיה. C’est encore à creuser profondément (עדיין הענין טעון עיון עמוק). לדבר עם זה עם נורדוי לפני הקונגרס.


6 ביולי

ממכתבי אל שויאר, שמעיר אותי על השקפה אנטיציונית של הציר התורכי בושינגטון:

“אי־האמון של תורכיה ידוע לי מכבר. אני ראיתי זאת מראש. לפיכך התקוממתי נגד האינפילטרציה (החדירה בחשאי לארץ). בכל אופן אין קוצר־ראות בפוליטיקה שלי. אני יכול לדרוש את מדינת היהודים בארץ־ישראל רק כאשר אני נלחם בהתישבות קטנה. וזו היא ודאי מחוסרת הבנה – כי באותו הרגע החמור, שתורכיה “תתבונן” ברצון־המדינה של החודרים, יהא מצב המישבים כמהגרים חשוכי־חסות, בה בשעה שעל־ידי המדיניות שלי אפשר לנהל משא־ומתן לפני שעוברים את הגבול, זאת אומרת, במצב נוח יותר בשבילנו”.


10 ביולי

יש התנגדות ידועה לבית הקונגרס בבזל, שאני רוצה כי מרמורק יכין תכנית בשבילו.

אני מקוה להתגבר על ההתנגדות. בית היהודים בבזל יהיה חטיבה מיוחדת בשויצריה וראשית כל סמל בשביל ישראל. עם העמים מוכרחים לדבר בשפת־ילדים: בית, דגל, שיר הם אמצעי־בטוי.

אף מרמורק אשר הכנסתי בלבו את תכנית־הבנין לא תפס את הענין כראוי והראה לי תכנית שאינה אומרת כלום. בבית היהודים בבזל הרי אפשר בפעם הראשונה להשתמש בסגנון יהודי חדש.

אני נתתי למרמורק הצעה זו בשביל החזית של בית היהודים: האולם הוא הבית. הכניסה אליו היא דרך Loggia, אך הוא מואר מלמעלה כמו אולם לש פרלמנט.

***

האמנות הקרובה עתה אל רוחי ביותר היא הארכיטקטורה. לדאבוני אין אני שולט באמצעי־הבטוי שלה. אילו למדתי דבר־מה הייתי עכשיו ארדיכל.


12 ביולי

נתתי לסופר “פל מל גזט” בוינא לערוך אתי אינטרויו על אודות מסעו של הקיסר הגרמני לארץ ישראל. אני התכוונתי לעורר את תשומת־הלב ואת הקנאה של העמים האחרים ואמרתי, כי זוהי כל תקותנו שיביטו עלינו כעל המוצא היחידי. שום ממשלה אינה יכולה להסכים, כי ממשלה אחרת תקבל את ארץ ישראל.

רצוני בזה גם לגרות מעט את הקיסר.


31 ביולי

אתמול התנגשות קלה עם בכר.

אני כותב עתה מאמרים ראשיים בעד הנ. פר. פר, שיש להם הצלחה. בכר ממטיר עלי מחמאות כמו קודם בנדיקט, שנסע עתה לימי־החופש.

אתמול אמר בכר: “מאמריו הראשיים חביבים לי עוד יותר מפיליטוניו. האין היום נושא?”

אני: “יש אחד: מסעו של קיסר גרמניה לארץ ישראל. ואולם בזה מוכרחים לדבר על הציוניות”.

הוא: “אין מוכרחים! הוא מוכרח”.

ואז הסבותי את השיחה על הציוניות. הוא כפר בגידול התנועה, שמזכירים אותה לכל היותר כקוריוזום. הוא מצטער על שאני מתעקש כל כך, באשר הוא מחבב אותי, וחוץ מענין זה הנני אדם פקח".

אני: “אם כן הרי יש להניח, שאין אני עושה טפשות גם בענין זה”.

הוא: “דוקא בשביל הנחה זו אני מתרגז עליו. הוא לא יוכל לפתות אותי להאמין, כי זוהי תנועה רצינית”.

אני: “הקיסר הגרמני דרש ממני ע”י לוּקַנוס את מחברתי על הקונגרס הבזילאי".

לזאת השתאה.

אני: “גם הסוציאליזמוס לא היה בתחלה תנועה רצינית. האם לא יודה, כי עתה היא רצינית?”

הוא: “הסוציאליזמוס נשתנה תכלית שנוי. מרכס ולסל עוד חשבו על מהפכת־דמים. כיום מנסה הסוציאליזמוס לשנות לאט־לאט את החברה באמצעים אזרחיים”.

אני: “האם סובר הוא, כי אני מחכה שמחשבותי יתגשמו באופן פרוגרמתי? אין אני מעלים מעצמי, כי בדרישתי יש מתפישת־המרובה”.

ואז התחלתי לדבר על השאלה כעל בין־לאומית. כי צרפת ורוסיה לא יתנו לגרמניה להאחז בארץ ישראל, מה שהקיסר רוצה בלי ספק, ושאנו הציונים נהיה בשביל אירופה pis aller (המוצא באופן הכי רע).

הוא שמע לי, הניע ראשו הנה והנה. אך הפעם היה המשחק remis (בלי נצחון).


3 באויגוסט

וולפזון מטלגרף, כי הבנקירים ז. ומ., שהיו צריכים לבוא לקילן לישיבת הבנק, בטלו את הבטחתם.

על ידי המעשה המגונה הזה שוב הכל מוטל בספק. אני מטלגרף לוולפזון: אַל מורך!

אני פשוט איסד את הבנק בקונגרס ועל ידי כך נשתחרר מן מנוולי־הבנק.


5 באוגוסט

מכתב אל בנדיקט (בשיונינגן):

ידיד נעלה!

ראשית כל, הידיעה שבקש ממני בשעת הפרידה: הילד הטוב שלי הבריא. אני נוסע היום לימי החופש שלי.

רק עכשיו יש לי המנוחה לשוב לענין שדברנו עליו פעם במלון אימפריאל: השאלה אם הנ. פר. פר. תודיע השנה על קונגרס הציונים בבזל. הוא רצה לדבר על זה עם בכר, אבל ודאי שכח דבר זה בטרדות הנסיעה.

אם דר' בכר לא יכיר את דעתו, הוא בודאי לא יחליט מעצמו, זאת אומרת, הוא לא יזמין מי שיודיע. אבל יש לשער כי כל העתונים האחרים, גם הוינאים, יודיעו הפעם.

נוסף לזה יתרחשו בזמן קרוב שתי עובדות אשר יביאו בהכרח להזכרת התנועה הציונית: 1. יסוד הבנק הציוני בשני מיליון לי"ש, שספרתי לאדוני. 2. מסעו של קיסר גרמניה לארץ ישראל. הוא יבקר שם את מושבות היהודים; אין זה בגדר הנמנע, שיגיד שם דבר־מה על הציוניות.

לכן לדעתי מן הראוי להזכיר כבר עתה, מפאת הקונגרס השני, באופן שקט ובלתי־מפלגתי את התנועה הזאת, אשר אדוני הקטין בטעות את ערכה. יש לכתוב בערך כמו שכתוב בכרך 18 של הלקסיקון של מאיר (חצי עמוד).

בזה אין הנ. פר. פר. מקבלת התחייבות כלל וכלל לאידיאה שלי. אין אני מציע לו כלל וכלל, כי הנ. פר.פר. תודיע שהיא עתון יהודי, אף על פי שגם אדוני וגם דר' בכר מרגישים בלי ספק כיהודים. אם מקודם חשש, שמא אם יעשה פרסום לציוניות יבואו וישללו ממנו את זכותו להתערב בוכוח על ריב־הלשונות או על ריבות אחרים פנימיים באויסטריה, הנה היום אין עוד יסוד לחשש כזה.

גם הברלינר טגבלט תפס מקודם עמדה דומה לזו, ואחר כך פרסם מאמרים ראשיים אוביקטיביים על כמה טורים. אך הנ. פר.פר. תוכל תמיד להראות, כי לא עשתה מאומה להפצת הרעיון הזה, ואפילו עברה עליו בשתיקה. הציוניות נתפרסמה בעצמה ועכשיו היא באה מבחוץ אל העתון, כמו שאר המאורעות.

בשבילי באופן פרטי היה לא רע, שיכולתי לעשות את עבודתי הספרותית בלי שום קשר עם פעולתי המדינית. כך לא יכלו אפילו הרעים ביותר להגיד, שהנני עושה את המדיניות קרדום לחפור בה – מה שמתועב בעיני מאד. ואני מקוה כי גם להבא אוכל להשאר במנוחה אצל הפיליטונים שלי, אף על פי שסייעתי ליצירתו של רעיון כולל.

הן גם סרבתי לקבל מנדטים על הרֵיכסרט, ואני מעדיף לכתוב חזיונות לתיאטרון, אף על פי שברצוני לעזור ליהודים העניים.

מה יש באמת להגיד נגד רצוננו ליסד מקלט בשביל המוני היהודים המדוכאים.

יאמין לי, כי בכל מקום שחדרה התכנית הציונית נתנה לשאלת היהודים צורה נוחה לנו יותר לוכוח.


5 באוגוסט

גם את המכתב הזה לא שלחתי, באשר ראיתי היום במחלקת הסדור מאמר ראשי מידו של יועץ־החצר ריכטר על מסע הקיסר לארץ־ישראל.

בכר נתן לריכטר לכתוב את המאמר אשר הצעתי – ובהשמטת הציוניות.


9 באויגוסט

וולפזון מודיע כי רק 100000 לי"ש נחתמו בעד הבנק.

הכל תלוי בזה אם השבועות עד הקונגרס עוד יגדילו את המספר באופן הגון.

אם לאו יהא מן ההכרח להשתמש הפעם במצב הרוחות של הקונגרס בעד הבנק. תפקיד קשה עד מאד. הבחורים העשירים רוצים להמיתנו בקפאון, La revanche sera terrible (הנקמה תהיה איומה).

אולי אכריז עוד בקונגרס זה את הבויקוט.


11 באויגוסט

היום היה אצלי בוֶרינג פרידריך ס… מפריז. אני הזכרתיו את דעתו על רעיוני, כאשר נתתי לו לפני שלש שנים לקרוא את כתב־היד של מדינת היהודים במלון קסטיל, רחוב קמבון. הוא בוש ונכלם ואמר: “אני כבר הסכמתי לדעתו. הוא צדק, הוא צדק באמת”.

עליו השפיע השסוי במאורע של דריפוס.

וכמוהו שחשבני למשוגע, כן יבואו כלם שאמרו עלי כי הנני מטורף.

אך מה היה אילו הייתי עוזב את הענין בהשפעת אנשים כאלה? העולם היה מחוסר האידיאה הזאת והיהדות היתה מפסידה את התנועה הזאת.

כמה חמורה היתה האחריות של האנשים, שרצו להעבירני על דעתי וכמה קל הוא ענשם.

הוא בוש רגע ואומר: צדקת!


17 באויגיסט

אתמול פרידה מבכר, באשר אני נוסע לימי החופש. הוא היה חביב מאד, חזר כמה פעמים על ההדגשה, שקשה לו בלעדי. הוא התחיל מעצמו לדבר על הקונגרס. אני אמרתי, שאם עוד ישנה את דעתו ויחפוץ להביא ידיעות על הקונגרס, די שיטלגרף לי ואני כבר אמציא לו הרצאה אוביקטיבית טובה.

הוא נאנח: “אי אפשר! אילו לא היה הוא אצלנו, היינו בודאי כבר כותבים על הציוניות כמו הקלנישה ציטונג ואחרים. אך לנו אי אפשר מפאת אישיותו, מפאת הכפילות שבעמדתו”.

אני לא הוספתי לפצור. נפרדנו בחביבות. אך מכיון שנדמה לי, כי בכל זאת התנגדותו הולכת ונמוגה, רוצה אני לכתוב את המכתב אל בנדיקט בשנויים ידועים, הואיל והמאמר על הקיסר אינו בא עוד בחשבון.

* * *

סיום המכתב אל בנדיקט לשיונינגן מלון אורנג':

ובכן un bon movement!

אם אין אני טועה, גם דר' בכר, שבמובן האישי הרי הוא הוגה לי רצון טוב, אינו מתנגד עוד כל כך בלבו לנתינת פרסום לקונגרס.

האינפורמציה תהיה טובה, Je vous en réponds (אני ערב לכך). עליו רק להודיע לי בעוד מועד. ואפשר לעשות כל זה באופן מוצנע כפי הדרוש לחפצו. הן לשם זה למדנו כתוב וקרוא.

בטוח דבר אחד: הקונגרס יהיה הפעם נהדר הרבה יותר מן הראשון.

בשלומים לבביים,

הנאמן לו ת. הרצל

Conclusion: לדעתי צריך הוא לכתוב או לטלגרף אל בכר, כי יזמין אצלי מאמר בבזל. ובזה תרשום הנ. פר. פר. את התנועה ויכולה שוב להמתין בשקט ולראות, אם יֵצא ממנה, כפי שאני מאמין, דבר־מה גדול, היסטורי, או אם היא תשקע בחול.


25 באויגוסט

שוב בבזל.

לרשימת תמונות מצבי־הרוח הולך הפנאי ופוחת. הכל נעשה פעולה.

אתמול נסעתי עם וולפזון מלוצרן הנה. הוא נצחני בתא־הרכבת, שאסכים ליסד את הבנק בפחות משני מיליונים לי"ש, נניח בחמשה מיליונות מרק. הבנק הקטן הזה יכול אחר כך ליסד את הסניפים הדרושים.

בבזל חכו לי אנשים רבים בתחנת הרכבת. רבים הביטו בנו והיה לי לא נעים מאד.


29 באויגוסט

היום הראשון של הקונגרס עבר.

מקודם כל מיני התרגזות והתעוררות, ועידת־בנק a non conferendo, תעמולה של agités וכו'. וכן קבלות פנים. כל זה מתעלם ממני באופן מפליא, כאילו עליתי בספינת־אויר – וגם אינו גורם לי קורת־רוח. בהיותי בן 20 – או אחר־כך? – בלינו באיזה מקום את ימי הקיץ ושם היה כר דשא, ואני התהלכתי שם לעת ערב בחלומות־נוער. אין אני יודע עוד את מקום הכר הזה, שעדיין אני רואה אותו לפני; כי מאז אני נזכר בתמנות־ערב שלֵוה זו כבדבר אשר אבד לי, נשכח ממני מקומה. כמדומני, שזה היה מאחורי Vöslau, אולי פוטֶנשטין; אך יכולה להיות גם רֵיכֶנהַל, ואז היה זה לאחר חמש שנים, בהיותי עובד בבית המשפט בזלצבורג. כר־דשא ירוק, ערבי, אילן גדול ליד הדרך, בית קטן – איני זוכר אם בית אכר או בית הכומר – ועל כל זה חופפת שלוה ריחנית לבלי־קץ. שם הייתי מלא־געגועים לתבל ואֻשרתי בחוסר־הצלחה. כר מקסים זה עולה כיום בזכרוני, בשעה שתבל זו מקבלת לפני יותר ויותר צורה של מפות מצוירות.

* * *

השאלה היא, אם שוב יעבור שכרון־הקונגרס בלי להשאיר רשמים עמוקים. תקוה יש מן הבנק. כאשר שבתי אמש בשעה אחת־עשרה אל מלוני – היו לנו שלש ישיבות וחסר הפנאי לארוחת־הערב – הלך אתי האנרכיסט מרקו ברוך, מי שהציונות אסרה אותו בחבליה. הוא אמר: “אני מצטער על שהוא שם בראש הענינים של עם ישראל את הבנק. לא הייתי רוצה בזה – מפני ההיסטוריה!”

אם גם בעל מח מבולבל הוא, הרי דוקא בחור זה הגיד את המלה הנהדרה הראשונה של הקונגרס.

* * *

הוכוחים מאתמול לאחר הצהרים היו מעציבים.

לפני הצהרים קראתי את הנאום הפרוגרמתי שלי ונורדוי נאם את נאום־השָנה. הוא שוב נאם באופן נשגב, אך מעט בהרחבה, וגם לא היה הרבה מן החופש. הוא נואם שגיא־כח.

לאחר הצהרים הדין־וחשבון.

וכאן התחילו מיד השטויות. גסטר ישב ראש ביד כבדה. אוסקר מרמורק הלל את הועד הפועל עד כדי חרפת־יאוש, בהבליטו כי הועד הפועל השיג כל־כך הרבה – כשאמצעיו כל־כך פעוטים. בגלריה ישב נבלינסקי, שהזמנתיו יחד עם אשתו וילדו, כדי שיודיע לשולטן כמה חזקה היא תנועתנו. אחר־כך דבר כהן־ברנשטיין והלל אותנו, באשר השגנו את כל אלה בלי כסף, בלי אמצעים. אני צויתי להגיד לו, כי ישתוק תיכף ומיד, אם לאו אני עוזב את הקונגרס. הוא המשיך באופן טפשי בלי־הרף, דבר עוד שש פעמים על עניותנו – עד אשר צויתי להפסיק את הישיבה, כדי להועיד את הועד הכספי.

כל הנואמים דרשו פרטים, חשבונות מפורטים, שאין אנו יכולים לתת, באשר הם פעוטים ביותר. התנועה גדלה כיום פי תשעה (המספרים של שנירֶר) מאשר אשתקד – אך הרי אשתקד היתה עוד קטנה עד לידי גיחוך. על זה היינו מוכרחים לדלוג. לאשרנו היו הספרים שלנו, שהבאנו לפני הועדה הכספית, בסדר מבהיק. יכולנו להראות על עודף של 61000 פרנק.

השאר כתוב ב“ולט”.

* * *

ההתנגדויות שהודיעו עליהן מראש בהמולה רבה הולכות ונמוגות בקונגרס. לנדוי גרם כלמה לעצמו באופוזיציה ולא הייתי זקוק לעשות אותו כלה. במבוס היה זהיר בדבריו.


2 בספטמבר בקונסטנץ

הקונגרס עבר.

הרגשת עיפות חמורה מאד. הישיבה האחרונה עד 5 בבוקר. שגיתי שהכרחתי לסיים את הקונגרס ביום השלישי לקיומו, ומכאן ההתרגזויות של הלילה האחרון.

………….

אי אפשר לראות הכל מראש. לולא זאת היה לנו יום רביעי מבריק על־ידי השנוי במאורע דריפוס ועל־ידי הטלגרם של תשובה מאת השולטן, אשר לא חכיתי לו כלל.

……………..

עם מכשירים כאלה מוכרח אני לעבוד. הם נשברים בידי כמו הסכין של עץ בישיבה הסוערת.

ספר־הימים הזה לקוי הוא, אני מרגיש זאת. חסר היסוד הנסער במהותו הנסתרת, שהייתי יכול לקבוע סמוך להתרחשותו ואחר־כך הוא נשכח ממני. חסר גם יסוד הדומֵם, ומצבי־הרוח המיואשים היו יכולים להיות מענינים יותר לקוראים בעתיד ברשימות האלה.

* * *

בשעת הקונגרס נלחמתי עוד מלחמה נסתרת עם הרבנים מן הצבע השחור ביותר, שבאו כדי להתחבר אל התנועה. הם בקשו ויתורים שמאנתי לתתם. אני הרגשתי, כי הם נואשו וחפצו עוד להציל מתבוסתם מה שאפשר. כאשר לא עשיתי להם שום ויתורים נצטרפו גם בלעדיהם.

* * *

קרָבות גם בשל ענין הבנק. אך המתנגדים, ובראשם במבוס הפקח, הסתערו שלא בכשרון על העמדה שלנו, שהיתה מוגַנה באופן גרוע. אני החזקתי את המועצות, כדי ליַגע את האנשים, בראותי כי בחרו בנושא שאינו מוצלח להתקפתם ונלחמו רק בהוספה “ארץ ישראל וסוריא” בסעיף 2 של הריזולוציה הראשונה של הבנק. לאחר שנתתי להם לצעוק לנקודה זו ארבע שעות, ותרתי עליה, מכיון שלא היתה כלל חשובה בעיני. הם חשבו כי נחלו נצחון, והתוצאה היתה כי ההצעה ליסד את הבנק – ורק דבר זה היה המכוון – נתקבלה בתרועת שמחה.

המשגה היחידי בוכוח על הבנק היה, שנתתי להפסיק אותו לחצי שעה, ובשעת ההפסקה נתחזקה מעט האופוזיציה לאחר שנתעיפה מקודם עיפות גופנית.

* * *

היום אני נוסע עם הכלר אל הדוכס הגדול.


4 בספטמבר ברֶגֶנץ

אתמול הייתי אצל הדוכס הגדול. הבוקר היה מקסים ושל תחלת סתיו, ואני נסעתי עם הכלר בכרכרת המלון מקונסטנץ אל האי Mainau.

מצב־רוחי היה אחר לגמרי מאשר אז לפני קרלסרוהי. לא צפיתי לכל כך הרבה מן השיחה, שבגורלה היה להביא הרבה יותר לאין־השואה.

בערך בשעה אחת עשרה הגענו אל הארמון במינוי, אך נאלצנו להמתין כשעה באולם הנאה בקומה התחתונה. אויר של חצר־מלכות. משרתים כבדים, שחיי־צבא עוד לא פגו מאבריהם ושהם מנסים לרחף בקלות ברגלי־אכרים שלהם על הרצפה החלקה. אופיצירים בתלבושת אזרחית, וגנרל (מילר?) שמלא את מקום הכלר בחנוך הנסיכים והוא מדבר אל הכלר. הגנרל אומר בקצת התול: “הוא נבא אז לקץ העולם שממשמש ובא. בגלל זה התרעמתי עליו מאד. והוא רואה: קץ העולם עוד לא בא”.

הכלר הציגני לפני איש־ההומור, אך אני הסתפקתי בנענוע ראש יבש. בצלום של הקונגרס הסתכל הגנרל גם כן באירוניה נמוסית.

………..

ואחר נאלצנו לסור אל חדר צדדי, באשר אשת הדוכס הגדול והדוכסית מגינואה היו צריכות לעבור דרך האולם. עלבונות פעוטים כאלה, שאינם מכוונים כלל אל אישיותי אלא כלפי כל מה שאינו “חצר” מחזירים לי את קשי ערפי, שהולך ואובד לי כשמתנהגים אתי בחביבות.

בשתים עשרה בערך נקראנו אל הדוכס הגדול לקומה ראשונה. הוא היה לבוש אזרחית, מעיל טרקליני, חזיה לבנה, והוא בא לקראתי בחביבות גדולה. במשך כל שעת השיחה יכולתי לראות את פניו רק בתרשים־צל, באשר התכון לשבת כשגבו אל החלון, בשעה שאני הייתי מואר כלי, כאילו הייתי צריך להבדק בקוי־רנטגן.

השיחה היתה באמת נהדרה, מדינית ממדרגה ראשונה. אילו פרסמתיה היום היתה מעוררת סנסציה בכל אירופה. הדוכס הגדול דבר אתי בגלוי־לב גמור על כל הפוליטיקה העולמית, ומכל אמרותיו הטובות הבהיק רצון טוב אלי ורצון לעזור לענין. אך הוא גם נתן לי הוכחה נהדרה מאמונו בי, בזה שהוא העביר לפני בשיחתו את כל רזי כבשונה של המדיניות הגרמנית ולא העלים דבר משאיפותיו של הקיסר.

הוא התחיל בזה שספר, כי הממשלה הגרמנית שאלה בקושטא על היחס אל התנועה הציונית וקבלה מענה, כי השולטן מביט בעין יפה על הענין שלנו. מתוך הערות שלאחר־כך נתברר, כי השאלה נערכה ע"י האדון פון מרשל, מי שהוא חביב מאד על השולטן.

אני יכולתי להוסיף על הידיעות האלה את העובדא, כי קבלתי יום קודם טלגרם של תודה מאת השולטן.

הדוכס הגדול ספר, כי הרצה הרצאה מקיפה לפני הקיסר על התנועה הציונית. ואז דרש הקיסר מאת הגרף אוילנבורג, כי יחקור היטב את הענין וירצה עליו.

והדוכס הגדול ספר לי על היחסים הטובים שבין הקיסר והשולטן. היחסים המצוינים האלה החלו בשאלת אי כרתים. שרות־הידידות של גרמניה כלפי תורכיה בהחזירה את צבאותיה מאי כרתים, עשה רושם עמוק מאד. ההשפעה הגרמנית ביילדיז היא עתה בלתי מוגבלת. אנגליה נדחקה לגמרי הצדה, על הממשלות האחרות אין מה לדבר. והדוכס הגדול הוסיף בבת־צחוק של שביעת־רצון: “כל זאת השגנו בלי צי, בלי שהתאמצנו ביותר. עם מאוויי גרמניה מתחשבים בהחלט. ואם הקיסר שלנו אומר דבר אל השולטן, הוא שם אליו לב. אבל אנו מוכרחים להזהר מאד. בדברי ימי עולם נמשכים לפעמים הצעדים הבודדים זמן רב. דרושה סבלנות. בראשונה עליו להמתין עד אשר הקיסר ישוב ממסעו. אם יקבל אותו קודם לכן לראיון אפשר שמזה יצא נזק. הוא יודע את הפירושים שעורר מסעו של הקיסר. המסע לארץ ישראל, שמתחלה היה צריך לשאת רק אופי דתי, קבל על ידי כך ערך מדיני. זה כבר יוצא מתוך העובדא שהקיסר נוסע בראשונה לקושטא, בה בשעה שמתחלה חשב לנסוע ישר לארץ ישראל. הוא בא איפוא בראשונה לכבד בבקורו את המושל אשר לו הארץ. מארץ ישראל יסע אחר כך למצרים, זאת אומרת למדינה אחרת המכירה בשלטון העליון של השולטן”.

המשך הכתיבה בתא הרכבת:

אני העירותי, כי היה רצוי מאד אילו יכולתי להרצות לפני הקיסר לפני מסעו, למען אשר יוכל en connaissance de cause (מתוך ידיעת הענין) לדבר ביילדיז על הציוניות.

הדוכס הגדול שאל: “הרוצה הוא ליסד מדינה? כמדומני, כי זהו הדרך הנכון היחידי, אם ברצונו להשיג את הבטחון המשפטי. (זאת הגדתי לו מקודם, וכן שאין ברצוננו להיות תלויים במקרים של ממשל הפחות). אפשר למצוא אופן איך להשאיר את השלטון העליון של השולטן, כדוגמת ממשלות הנסיכים מקודם על יד הדונוי. מה שיצא מזה אחר כך (הוא חייך), לאמור בעוד דור אחד, הרי אי אפשר עתה לדעת”.

אני העברתי עתה את השקפותי, שכבר חזרתי עליהן לעתים תכופות, יחסנו אל המפלגות המהפכניות, מה שבלי ספק ישר בעיניו (Parbleu!).

בהזכירי את תוצאות הציוניות ברוסיה, ששם סוציאליסטים ואנרכיסטים נלוו אל הציוניות, מפני שנתַנו להם אידיאל, נענע בראשו תכופות ואמר: “דבר זה צריך פובידונוסצב לדעת. עליו להודיע לו דבר זה”.

חשש עיקרי היה לו, שמא יחשבו חוגים ידועים מבין היהודים, שעזרת הממשלה הגרמנית לציוניות אינה אלא צורה ידועה של אנטישמיות. יש שרואים עדיין את הציוניות כמין סוג של אנטישמיות. והוא ספר, כי בשעת הפרעות ביהודי אלג’יר איים רוטשילד על ממשלת צרפת, שהוא יעזוב את הארץ, אם לא תקום מנוחה. אז נשלח לאלג’יר נציב חדש. כנראה שחשש שמא יבוא איום־יציאה כזה מצד היהודים בעלי־הכסף בגרמניה.

אני נסיתי לפזר בביאורי את חששותיו. בו ברגע שיהודי גרמניה ידעו שיחס חיובי לציוניות לא יחָשב כאי־פטריוטי, לא יהיה להם דבר נגד הציוניות. בכלל אין איש חושב על יציאה של כל היהודים. דוקא אחר התגשמות הציוניות תתחיל השתרשות הנשארים. וכשם שמשפחות ההוגנוטים, שהן מתפתחות עוד עתה פה בגרמניה, נקלטו קליטה מעולה, כך יהיה גם עם היהודים. אם יקום אז משורר כהינה לא ידחו אותו כיהודי, אלא ישמחו על שהוא שר את השירים הגרמניים היפים.

כשם שחושבים את שַׁמיסוֹ, שמקור מחצבתו הוא בארמון Boncourt למשורר גרמני טוב.

ואני העירותי בכלל, כי עִם היהודים יכנס למזרח יסוד תרבותי גרמני. כהוכחה יכולה לשמש העובדא, כי בראש התנועה הציונית עומדים סופרים גרמנים – אם גם ממקור ישראל. שפת הקונגרס היתה השפה הגרמנית. הרוב הגדול של היהודים ושייך לתרבות הגרמנית.

אנו צריכים לחסות – ולפיכך החסות הגרמנית טובה לנו ביותר, אנו לבדנו לא נוכל לעשות את הדבר הזה; צריך לעזור לנו, אם מודים בצדקת שאיפותינו וכו', כל מה שנאמר כבר כמה פעמים, ואולם הפעם במקום הנכון.

כל זה ישר בעיניו. הוא גם דבר על האנטישמיות, לגמרי ברוחו של קיסר פרידריך. זוהי תנועה מכוערה, בראשונה אנטי־שמי, אחר כך אנטי־רכושני ובסוף אנרכיסטי.

הכלר התערב לפעמים בהערות מדברי הנביאים על the return of the Jews (שיבת ישראל). הדוכס הגדול שמע את דבריו בענות־חן, אבל נענע לי לאות הסכמה באמרי:

“הדברים האלה אינם מסורים לחות־דעתי. אני יכול לדון רק על מה שעיני רואות”.

והדוכס הגדול אמר אז: “כן, אנו רוצים לדון על העניין כעל היסטורי־עולמי, לא כעל דבר שבתיאולוגיה”.

הכלר דבר על ארון הברית אשר הֶנינג מֶלַנְדֶר רוצה לחפשו. שאלתי אם הדוכס הגדול קרא את המאמרים האלה ב“וֶלט”. הוא אמר “כן” והוסיף, כי הקיסר רוצה לדבר על ארון הברית, עם המצב ביילדיז יתאים לכך. ארון הברית מענין מאד את הקיסר, ואילו מצאוהו היה בזה ענין היסטורי־עולמי.

אחת ההצעות שבדעת הקיסר להציע לשולטן היא שאלת הרשיון לחפירות, כדי לחפש את ארון הברית.

דֻבר עוד על כמה דברים מענינים ומפליאים. הוא דבר על האינטריגות הקטנות שעושה עתה הנסיך מבולגריה ואיך גרמניה תווכה גם בין הנסיכים הקטנים של הבלקן ובין ממשלת תורכיה – מילַן בסרביה הוא היסוד המעורר אי־מנוחה. הוא מוכרח להגיד לי, מה שלא ינעם לי לשמוע בתור אויסטרי, כי לאויסטריה אין מעתה ההשפעה הדרושה לאינטרוֶנציות כאלה.

ואחר דברנו על אויסטריה – הוא בגלוי־לב גמור ובכל האמון – ואיך שיש להצטער על המצב המקולקל כיום. ההצעה החדשה ביותר היא לעשות את אויסטריה לחֶבר־מדינות.

“זהו הקץ”, אמרתי, “את מי יעמידו בראש כל ארץ וארץ?”

“אולי את הארכידוכסים!” אמר הדוכס הגדול.

ואני השיבותי: “אין אני מאמין כי אפשר הדבר. אין הדבר דומה לגרמניה. זו חזקה מחבר־מדינות, אך אויסטריה תהיה חלשה יותר. חסר הדבק. הכח המאחד יש רק בדינסטיה. הארכידוכסים אינם יכולים להיות נסיכי הארצות כי אם נציבים. הנסיך צריך לגדול מתוך הקרקע”.

ונשמעו עוד כמה דברים אחרים הראויים להזכר, אלא שאין אני זוכר את כלם. ובסיף בשעה ¾2 אמר בהצטערות של חביבות, שהוא מוכרח לפטר אותנו. זמן רב לחץ את ידי, הבטיח לי את עזרתו ואת רצונו הטוב וכי הוא לגמרי לצד עניננו. וכאשר כבר צעדתי צעדים אחדים, נגש אלי שוב ולחץ מחדש את ידי.

אני אמרתי לו שלום.

הכלר נשאר עוד רגעים אחרים ושאל אם יש רשות להודיע את העובדא של הראיון. הדוכס הגדול הרשה. אך אני אמרתי אחר כך להכלר, והוא יגיד זאת אליו היום, שרצוי לי יותר לוותר על הפרסום, כדי שיהא אפשר יותר לעבוד בצנעא. יכול לצמוח מזה וכוח של חשדנות, כאשר יתפרסם שהוא מתענין בציוניות – זמן קצר לפני המסע לארץ ישראל של הקיסר.


* * *

מכתב אל בכר, ברגנץ, 3 בספטמבר (בסוד גמור)

ידיד נעלה!

הקונגרס עבר. אני מצטער, לא בגיני, על אשר הנ. פר. פר. שוב העלימה עין מן הקונגרס. אך באותה המסירות שלי, הידועה לו היטב, לו ולעתוננו, הנני רואה בכל זאת חובה לעצמי, להגיד לו, כי מאורעות גדולים עומדים להתרחש. השולטן שלח לי לבזל טלגרם של תודה. הדוכס הגדול מבדן הזמינני לבקרו אחר הקונגרס. אתמול הייתי בארמון מינוי, סחתי אתו שעתים, ואילו פרסמתי את השיחה היתה מעוררת תשומת־לב כבירה בכל העולם. הקיסר יבקר את השולטן בקושטא לפני נסעו לארץ ישראל.

הגיעה השעה, שמן ההכרח תזכיר הנ. פר. פר. את התנועה הציונית. שוב אני מעמיד לרשותו מאמר על הציוניות, שברצוני לחתום עליו, באופן שיהא בלתי־אפשרי לחשבו כהשקפת המערכת. וידוע לו, כי אני יודע לכתוב בזהירות. את תשובתו הנני מבקש לשלוח אל Unterach אצל Attersee. ואם גם לא ישתמש בהצעתי, הרי בטוח אני בשתיקתו המוחלטת כלפי איש אחר, כאילו בקשתי ממנו קודם את דברתו־כבוד.

בשלומים לבביים,

הנאמן לו, ת.ה.


9 בספטמבר, אונטראך

אחרי שקול־דעת מרובה איני שולח את המכתב אל בכר. וולפזון, שלוני הנה, מסכים לי בזה.

* * *

אתמול כתבתי לדוכס הגדול, כי לפי שעה אין אני משתמש – מפאת שקול השכר וההפסד – ברשיון שנתן לי על ידי הכלר, לפרסם את העובדא של הראיון.

* * *

ובאותה שעה כתבתי גם לציר בוינא אוילנבורג, כי הדוכס הגדול הודיעני, כי הוא צֻוה מאת הקיסר להרצות על התנועה שלנו. אני מבקש לדבר עם הקיסר לפני מסעו לארץ ישראל. אם אוילנברג רוצה לקבל אינפורמציות הנני מוכן לבוא ליום אחד לוינה.


15 בספטמבר, בתא־הרכבת לוינא

אתמול קבלתי טלגרם מאוילנבורג: “אפשר לדבר אתי ביום 16 בבוקר בשעה תשע בצירות הגרמנית. אוילנבורג”.

ואני החלטתי לנסוע מיד לוינא. קיסר גרמניה יבוא ביום 17 לוינא להלויתה של הקיסרית שנרצחה, והוא אולי יקבלני.

***

דברים רבים מן הקונגרס אחרתי הפעם לרשום.

נורדוי היה מקסים, ידידותי ונבון. הוא השלים עם המקום השני והבהיק דוקא ע"י כך. הפעם גם היה כבר ציוני גמור בה בשעה שבפעם הראשונה לא השתמש כלל במלה ובמושג כאילו הם שלו. אשתקד רק הרצה על הציוניות.

הוא התנגד לזה שנעבור בשתיקה על הדו“ח הכספי. מהוגן יותר שנודה, כי הננו חלשים, וכי אין לנו אלא צבא של קבצנים ופתאים. צפויה לי הסכנה שיטילו עלי חשדים, אם לא אפרסם דו”ח כספי. אני עמדתי כסלע על דעתי.

הוא אמר בסוף, שהוא עומד על שפת הנהר והוא מביט ורואה, איך אני נלחם באמצע הנהר עם הגלים (אמת!). אני שט יפה וברב־כח, אך אם יראני בסכנה, יקפוץ אחרי וימשני.


16 בספטמבר, וינא

היום לפני הצהרים אצל אוילנבורג.

בבואי אל ארמון הצירות, שמעתי כי הגרף נקרא זה עתה אל הקיסר לשֶנברון, באשר התהלכה שמועה, כי הפרינצרֶגֶּנט מביוריה מת משבץ.

אני נאלצתי להמתין כשעה עם הכלר, מי שקבל רשיון מאת אוילנבורג לערוך באולם קטן מוזיאון פלשתינאי בעד הקיסר אשר יבוא מחר. הכלר התחיל מזיע אגב הדבקת טבלאותיו ופשט בסוף את מעילו. בשרוולי הכתונת המשיך את עבודתו. סוף סוף היה הכל ערוך: מודלים של בית המקדש, מפות וכו'.

בשעה עשר וחצי בערך שב הגרף, הצטדק, ראה את פלאי הכלר והתחיל משוחח בחביבות.

הוא אדם גדול, הדור בתלבשתו ומעֵבר השני הר־החיים. בערך 55 שנים, אך נראה שעוד נשקף לו עתיד. אולי רֵיכסקנצלר?

הרושם שעשה הוא של שליטה מוחלטת בעצמו. עומד לפניך אדם סגור ומסוגר כמו קופת־ברזל. הוא עורך אליך מבט מלא, ובכל זאת אין אתה יכול לקרוא מאומה בעיניו הכחולות, הקרות או בפניו המקומטים אשר זקן אפור מחודד להם. פתאום נפתחת קופת־הברזל, אף־על־פי שלא חל שנוי בתוי־פניו. הדבר תלוי רק בהבעת העינים הכחולות, הקרות, שיכולות להיות גם רכות. ובשעת פרידה, בעוד אשר זה עתה ערך אלי מבט מלא וחביב, סגר פתאום את עצמו.

הוא פתח את השיחה בהערת חשש: הקרקע בארץ־ישראל הוא מחוסר הוּמוּס, והתורכים יביטו באי־רצון וגם בחשדנות על כניסת שני מיליונות אדם.

הן השולטן הוא – והביט בי עמוקות – ממש פושע מתוך פחד.

הוא דבר ארוכות, בתוקף, אף־על־פי שברור, שאין הוא יודע עוד את הענין.

ואחר דברתי אני, הגדתי כל אותם הדברים שהגדתי כבר כמה פעמים: ב“מדינת היהודים”, ב“קונגרס הבזלאי” וכו'. לוֹ היו חדשים וניכר היה שהם מענינים אותו.

הוא שאל מה אני דורש מאת הקיסר בקושטא; אם רצוני כי יגיע לשולטן, שיואיל לתת לנו את הארץ ואויטונומיה.

אני אמרתי: לא, הקיסר מתבקש רק להגיד, שהשולטן יכנס אתנו במשא־ומתן. הענין הוא מורכב מאד. אין המכוון כלל לרשיון הכניסה. אנו נקח את הארץ רק עם אויטונומיה.

העינים הכחולות קבלו לרוב צבע כהה בשעה שאני דברתי. ניכר היה שהוא הולך ומתחמם.

עוד בתחלה הבטיח, שברצונו לדבר על לב הקיסר, כי יקבלני לראיון, כאשר יסע עתה לציד במזרח פרוסיה, כי הוא ילוה שמה את הקיסר.

מחר בוינא אין לחשוב כי הקיסר יקבלני, כי הוא יבוא בשעה אחת אחר הצהרים וישוב בשעה תשע בערב. בשעות המעטות יהיו לו כמה ענינים של התרגשות, גם יהיה נאלץ להוָעד עם הריכסקנצלר פון בילוב ואחרים. אני הכנסתי הצעה, שאולי אסע ברכבת־הקיסר ובדרך אוכל להרצות לפניו.

אוילנבורג חשב בדבר ורצה להציעו מחר בשעת־הכושר.

אך אדמה, כי הרושם החזק ביותר בשבילו היה כאשר אמרתי: “תנועתנו קיימת; אני מצפה, כי ממשלה זו או אחרת תסייע לה. בתחלה חשבתי כי זו תהיה אנגליה. זה היה מונח בטבע הדברים. אך ינעם לי יותר אם זו תהיה גרמניה. היהודים שייכים כיום ברובם לתרבות גרמנית. אין אני אומר דבר זה, מפני שאני נמצא בשעה זו בצירות הגרמנית, אלא מפני שזוהי האמת. הוכחה: שפת המשא־ומתן של שני הקונגרסים בבזל”.

הזכרת אנגליה, שעד עתה גרמה לי אכזבה (ואלא שהן בכל זאת אולי עוד תתעורר), זה היה coup final (הגורם האחרון).

פתאום הגיד, כי היה רצוי לו אילו דברתי מחר עם בילוב. זה יבוא לוינא מן הזֶמֶרינג, אך לא יקח חלק בלויה ואולי יוכל לדבר אתי.

אני אמרתי שאני מוכן ומזומן, ומחר משעה עשר לפני הצהרים אחכה במערכת ה“ולט”.

כאשר הגעתי עד הדלת נסגרו שוב העינים הכחולות על מסגר־ברזל, אף־על־פי ששמורות העינים נשארו פתוחות.

בלכתי היתה הידית החיצונית של המנעול בידי והפנימית בידו. כאשר סגרתי לאטי הרגשתי לחץ חזק יותר מבפנים.

אחר הצהרים היה הועד הפועל אצלי. אני הרציתי להניפם. שני האחים מרמורק קבלו את ההצלחה בהתלהבות, דר' כהן השתוקק לדעת את הפרטים, שנירר וקוקש קבלו את הדבר כמובן מאליו.

משרת עני של הבורסא זכה פעם בגורל 50000 גולדין. בשעה ראשונה כמעט נשתגע מרוב שמחה. בשניה אמר: “50000 גולדין! גם זאת זכיה!”

* * *


18 בספטמבר, אישל

אתמול היה יום יוצא מן הכלל, שהיה יכול להיות ליום־גורל בשביל התנועה. האם יקבלני הקיסר?

אני ישנתי ארוכות, לא הייתי עצבני ובאתי מעט לפני עשר מדירתי בשכונת Cottage אל משרד ה“ולט”. וכבר טלפנו מן הצירות הגרמנית, כי אבוא בשעה אחת עשרה.

בשעה אחת עשרה הגעתי בכרכרה אל הצירות. השוער אמר כי גרף אוילנבורג איננו. עניתי, כי ברצוני לדבר עם האדון פון בילוב, ודבר זה הפתיע את השוער. כבר על המדרגות בא לקראתי השליש: הוד מעלתו מחכה לי.

בילוב קבלני בחדרו כשמלתחותיו פתוחות – הוא הגיע רק זה עתה. הוא בא לקראתי בחביבות מקסימה, הוא כבר קרא הרבה משלי, שמח להכירני וכו'.

ואז הייתי חלש. מול אוילנבורג, שקבלני בקור־רוח, הייתי מוצק, דברתי כברזל וברורות. אך אצל בילוב הייתי, לדאבוני, סופר אוהב־כבוד והתאמצתי יותר ללטוש mots (אמרות יפות) מאשר לדבר ברצינות אל הענין. זו היתה בפשטות שעת־חולשה, שנגרמה על־ידי התנהגותו הנחמדה. לאחר השיחה היתה לי ההרגשה, כאילו נענעו אותי בעריסה.

בילוב אינו עושה את הרושם של הפרוסי, אלא של אויסטרי בצפון גרמניה: חלק, נעים, לפרקים אפילו מתוק. יותר vieux jeu (המשחק הישן) של הדיפלומטיה מאשר של החדש־הברזלי מתקופת ביסמרק: הוא גבוה וחסון, אך אינו עומד זקוף, פניו חביבים ועיניו כמעט רכות, שפמו הקטן צהוב־אפור, והוא גלוח זקן; עמדה של ליטננט זקן, שפירש מן הצבא, באשר התלבושת שעממה אותו. ברור שיש לו גם נטיות לאמנות (אוילנבורג הזכיר שלשום, שיש לו נטיות לאמנות).

מזה יש להסיק איזה שאר־רוח מנשב מלמעלה. כנראה שיש לבית־המלכות הפרוסי מחשבות־אמנות יותר משמיחסים לו.

שיחתנו היתה, לדאבוני, יותר שיחת־חולין מאשר שיחה מדינית מוצקה. היא גם עשתה קפיצות מענין לענין; באריכות דברנו (אולי יותר נכון, רחפנו) מסביב לחלק האנטיסוציאליסטי של הציוניות; לעומת זאת דברנו רק מעט על החלק הקולוניאלי־המדיני המזרחי.

לבילוב היו כבר ידיעות על הקונגרס השני, הוא שאלני למה שתקה הנ. פר. פר. ולמה כתבה הפרנקפורטר ציטונג כל־כך שלא בחביבות. אני בארתי לו, כי הסבה היא פחדם של העתונאים מסוג היהודים־הליברלים, פן יטילו האנטישמים ספק בפטריוטיות שלהם.

ואני הוספתי ואמרתי, כי יש להצטער על זה, שתנועתנו מתפרסמת כמעט רק על־ידי בדיחות ותמונות קריקטורה; אך אם יש עצבים בריאים, הרי אמצעים כאלה טובים גם הם בדיעבד להפצת האידיאה.

הוא נענע בראשו אגב חיוך.

ואז הרציתי את התיאוריה שלי על יציאת המוני היהודים העודפים. הוא הסכים לי, שעל־ידי יציאה זו יוטב גורלם ומצבם של היהודים אשר ישארו במקומותיהם. יש גם יהודים רבים שלא ברצון יתנו להם לצאת, אלא אלו ישארו בכל אופן. הוא אינו מאמין בכלל, שבגרמניה המרכזית והמערבית ירבו הדבקים בתנועה; רק במזרח ואולי עוד אלה שמצבם הכלכלי קשה ביותר, ולהם יספחו עוד אידיאליסטים אחדים אשר ילכו בתורת מנהיגים.

אך הוא אִשר לי את דברי אוילנבורג: כי הקיסר אינו בהחלט אנטישמי, כפי שהכריזו עליו. הוא מתנגד רק ליהודים שהם בעלי נטיות הורסות.

ופה הגענו אל הסוציאליזמוס. אני בררתי את השקפתי, כי אוֶלת היא מאת היהודים להספח אל הסוציאליזמוס, שבקרוב יפלוט את היהודים מקרבו. וגם זאת: היהודי מטבעו אינו סוציאליסט. אני ספרתי מה שקראתי מקרוב: כי מצרים שלפני משה היתה מדינה סוציאליסטית. משה יצר ע"י עשרת הדברות את המשטר האידיבידואליסטי. והיהודים נשארו אינדיבידואליסטים עד היום הזה.

גם זה ישר בעיניו. הוא ציטט את הינה, המדבר על “פרחחי השויון”. בילוב סבר, כי היהודים לא ישלימו לעולם עם מצב של שויון. הוא סח פעם עם מנהיג סוציאליסטי על המדינה הסוציאליסטית שלעתיד לבוא. זה יהיה כמו בשדה־פרגים, ששם תולשים כל פרח שמתרומם מעל חבריו. מדינה כזאת תהא גם משעממת ומחוסרת־כשרונות.

האם כל הטון הזה הוא אמתי, או רק דברי־נמוס לכבוד האורח? אוילנבורג ובילוב דברו על היהודים באופן כזה, שאילו נתפרסמו דבריהם היו נחשבים כקיצוניים שבין הפילושמיים (חובבי ישראל).

השיחה התנהלה באי־מנוחה ופרטים אחדים כבר נשכחו ממני. כאשר ספרתי לבילוב את דברי הדוכס הגדול: שהוא חושבו למתאים ביותר, להציג בצורה נאותה ענין כל כך קשה ועדין כמו הציוניות, אז השתחוה ברגש, ובאותו רגע היה הוא החלש. אך עד מהרה היתה ידו על העליונה באמרו: “כאשר רק נגיע אל הנקודה הזאת, אז אמצא את המלה ההולמת את המצב. הרי אין הבדל, אם אני או אדוני או מי שהוא נבון משנינו יגיד את המלה הנכונה. הקושי הראשי בעיני הוא נתינת העצה לשולטן, שיכנס אתו במשא־ומתן. בודאי אם הקיסר יתן לו עצה כזאת, יעשה הדבר עליו רושם גדול. אך עלינו לחשוב שלא יודע שמץ דבר לאחרים כי זה יכול לקלקל את הקומבינציה”. אני הכרתי כי אין דעתו נוחה, שהקיסר יקבלני בוינא או בתא־הרכבת. הוא לא אמר זאת בפירוש, אבל אני הרגשתי בדבר למרות כל חביבותו. האם פטפטתי יותר מדי ועוררתי בו את הרושם של אוכל לבלום את פי? או האם כבר יש להם כונות רציניות אתנו, עד שהם רוצים לנהוג זהירות בתכנית זו? זאת אדע אחר־כך.

על החלק הסוציאליסטי של השאלה באנו בכל אופן לידי הבנה טובה. עשתה עליו רושם העובדא שספרתי לו, כי באוניברסיטה בוינא הוצאנו את הסטודנטים מן הסוציאליזמוס. אולי יש מהם החושבים, כי אנו ניסד אחר כך את המדינה הסוציאליסטית שלעתיד־לבוא; אך לא כן דעתי. איזו דברים ידועים יכולנו לסדר באופן טוב יותר מאחר בחברה ישנה, אבל בדרך כלל ישאר הכל כרגיל. אִלו חשבתי אחרת הייתי אוטופיסט.

ואז היתה לו שוב בת־הצחוק המקסימה: “כן, זו היתה אז ה”פוליס" של אפלטון!"

דברנו כשלשת רבעי שעה. נכנס משרת וסדר דבר־מה. אז בקש בילוב פתאום סליחה: הוא מוכרח לנסוע אל הרכבת כדי לקבל את פני הקיסר.

ועוד לפני היות לי היכולת להעביר הכל לפניו, נפסקה השיחה לפתע פתאום. הוא נפרד בחביבות רבה. אני עוד נתתי לו את מאמרו של ארטר בגליון 37 של ה“ולט”, ואמרתי כי בו יבואר שתביעות צרפת על המזרח הן מבוססות עוד פחות משל אחרים. גם לדעה זו הסכים והבטיח לקרוא את המאמר. אני עוד בקשתי להציגני לפני הקיסר, ולו גם בתא־הרכבת בנסיעתו חזרה. אני ברצון אהיה מוכן לכך באחד מתאי הרכבת. הוא נענע בראשו. אף פעם לא אמר לא לאו ולא הן.

ואז הלכתי וידעתי מיד על המדרגות, כי מאומה לא יצא מזה – אם משום שעשיתי איזו שגיאה או משום שבעיניו אין זה דבר בעתו.

מיד הזמנתי את הכלר הטוב שלי כדי להציל מן המצב מה שאפשר להציל.

הכלר גם המתין במשך כל הארוחה בצירות (אחרי ההלויה החגיגית של הקיסרית) אצל השוער. הוא שלח את כרטיסו אל גרף אוילנבורג, בהודעה שהוא נמצא מוכן ומזומן למטה. אך לא קרה שום דבר.

אני בעצמי חכיתי לקריאה משעה חמש בערב ב“ולט”. העטפתי את כובעי בזר שחור, קניתי כפפות שחורות, כדי לבוא אל תחנת הרכבת בתלבושת המתאימה כיום לבית־המלכות. הגיעה השעה שמונה – עוד חצי שעה – עוד רבע שעה. אז קראני הכלר אל הטיליפון. זה עתה נסע הקיסר אל תחנת הרכבת – בלי לזכור אותי.

הייתי מפוזר ונסעתי אל תחנת הרכבת ההולכת לאישל. הכלר לוה אותי. דברנו בינינו את אשר עליו להגיד היום לאוילנבורג. ואני עוד חפצתי לכתוב לאוילנבורג מן אונטראך. באישל קבלתי טלגרם מאת אוֹברסט אֵיס: הצירות הגרמנית שאלה בטיליפון אם אני עוד בוינא. הוא ענה: לא. הוא שאל אם הוא צריך לקרוא אותי מאישל? ואמרו לו: לא צריך; הידיעה תשולח בכתב.

האם עוד לא אבד הכל?

בכל אופן יש בידי ההבטחה של אוילנבורג ובילוב, כי הממשלה הגרמנית רוצה לסייע לנו בקושטא.

Vederemo! (הבה ונראה!).

21 בספטמבר, בתא־הרכבת אצל ציריך

עד נסעי אמש מן אונטראך לא באה שום ידיעה מאת אוילנבורג. עלי איפוא לחשוב, כי הערכתי כהלכה את המצב אחרי השיחה עם בילוב. לא אוכל לדבר את הקיסר.

ואולם למען עשות עוד נסיון אחרון, רוצה אני לכתוב מפריז את הדברים האלה אל אוילנבורג:

להוד מעלתו

אני מכיר תודה מקרב לבי על אשר הואיל לשמוע אותי בוינא ולפתוח לי פתח־תקוה לעזרתו ולתת לי הזדמנות לדבר עם האדון פון בילוב. לדאבוני, לא נשלמה השיחה האחרונה, באשר הוד מעלתו נאלץ לנסוע אל הרכבת כדי לקבל את פני הוד רוממות הקיסר. המשא והמתן לא יצא מתחום הנקודות, שעל פיהן יש להניח כי תנועתנו מחלישה את מפלגות־המהפכה ונלחמת בהן.

בתחלה אמנם חשבתי, כי מטעם זה בלבד נוכל לרכוש את חסותו של הוד רוממותו. אך אחרי ההערות של הוד מלכותו הדוכס הגדול רשאי אני להניח, כי גם המשך המהלך של תנועתנו במזרח – כאשר נצליח לסדר את היציאה של המוני העובדים לשם התישבות, – עלול למשוך את התענינותה של המדיניות הגרמנית. למעשה הרי יבוא יחד עם היהודים לחוף המזרחי של היום התיכון יסוד של תרבות גרמנית.

הנני מבקש מאת הוד מעלתו, שלא יחשוב לי לחוסר־ענוה, אם אני חוזר ובא בהצעתי שאקובל לראיון לפני ה. ר., זהו ענין של אקטואליות חשובה ביותר. אין אני חפץ שאחר־כך אוכל לקבול עלי, שלא הבינותי את הרגע החשוב הזה. דבור של הקיסר יכול להצמיח תוצאות כבירות בעד ההתפתחות העתידה של הענינים במזרח. ביחוד הייתי רוצה לעורר את תשומת־לבו של האדון הנעלה על נקודות אחדות, שכבר רמזתי עליהן בקצור להוד מעלתו:

  1. ההקלה של המצבים הפנימיים בכל ארץ וארץ, שעתידה לבוא, כאשר אותם חלקי האוכלוסים היהודים, שהם נראים כעודפים על כח הקליטה, יוכלו לצאת. לפי שעה הם מעשירים את מפלגות־המהפכה במנהיגים וקצינים נמוכים.

  2. כל מדינה תוציא מתוכה במהלך הטבעי של הדברים יהודים במספר שאפשר לה לוַתר עליהם. בכל מדינה תחדל היציאה יחד עם האנטישמיות. כי באותה שעה יבוטל אותו הגורם ליציאה, שאינו נמצא בכלל בשכבות העליונות של חיי־הכלכלה, או שהוא נמצא במדה מועטת.

  3. ברור כי כניסת יסוד עממי, שהוא בעל השכלה ובעל מרץ כלכלי, יגרום חזוק רב לתורכיה. לכן ביעץ כה הקיסר לשולטן, והיתה זאת עצת ידיד. השולטן יכול להכנס לפי שעה במשא ומתן סודי בהחלט עם הציונים, ובאופן שאינו קושר את אחד הצדדים.

לתורכיה תהיה תועלת ישרה (על־ידי תשלום כספי גבוה מצדנו ואולי גם בסדור עניניה הכספיים) ותועלת מסובבה על־ידי עלית כל התנועה הכלכלית שלה.

  1. אפילו שיבתם של יהודים, שהם למחצה בני אסיה, תחת הנהלת אנשים מודרניים בהחלט, תביא בלי ספק את ההבראה של פנת־המזרח העזובה והשוממה הזאת. סדר ותרבות ינוו שם. וכך תהיה כניסת היהודים בפועל גם למחסה לנוצרים במזרח.

  2. לכל אירופה שמחוץ לרוסיה יש צורך ביצירת דרך דרומי קצר לאסיה: זוהי מסלת־הברזל מים התיכון אל המפרץ הפרסי. היהודים יכולים ומוכרחים לבנות את דרך־העמים הזה, שאם יבָּנה על־ידי אחרים אפשר שיגרום להתחרויות חמורות ביותר.

מתוך כל הטעמים האלה אני מרהיב עוז בנפשי לבקש מאת הוד רוממותו, כי ישמעני עוד לפני מסעו לקושטא.

אשור מפליא, שגם אני לא צפיתי לו, לתפיסתי הנני מוצא עתה במצב הפנימי של צרפת. אני הייתי פה ארבע שנים והנני מכיר את הארץ במדה ידועה, ואף־על־פי־כן הנני נמצא תחת הרושם החזק של התקדמות הדֵיאורגניזציה במשך זמן קצר. צרפת זו תרכין ראשה בפני כל fait accompli, שאינו בא לגרות אותה עד כדי אבוד־ההכרה.

מה שאני מגיד כאן באופן פשוט ורציני ביותר – מי יתן וימצא את דרכו על־ידי טוב־לבו של הוד מעלתו עד גאוניותו של הקיסר.

המסע לארץ־הקודש נחשב עתה כמסע דתי בצורה גדולה של הוד רוממותו. אבל הוא יכול לגדול עוד יותר; הוא יכול לקבל ערך של חלוף משמרות בתולדות המזרח, אם הוא ישמש נקודת מוצא לשיבת היהודים.

ודוקא הצד הנשגב הזה לא יתגלה זמן ידוע. דומה הדבר למצב על ההרים, שגם שם אין מכירים מיד, היכן הוא הקו המבדיל. אך לאחר כך מתפלג שטף המים.

אני מוסר את העניין, שאני הנני, בענוה, בא־כחו, ליחסו הטוב של הוד מעלתו והנני ברגשי הוקרה מצוינים. הנאמן לו מאד

דר' תיאודור הרצל.

לזה גליון שני:

הואיל ומכתב הנשלח להוד מעלתו יכול לעורר את התענינותו של הדואר פה, לכן אני מסדר שימסר לדואר בקילן. הכתובת שלי היא עד (ועד בכלל) 29 בספטמבר: פריז, מלון קסטיל, רחוב קַמבון, ואחר עד 1 באוקטובר: אמשטרדם, מלון דילן, מן 2 ועד 5 באוקטובר: מלון־בורלינגטון, רחוב קוֹרק, פיקדילי, לונדון מערב, ואחר כך שוב בוינא. ידיעה אוכל לקבל בלי לעורר שום תשומת־לב באופן מעולה ביותר ע"י המלאכות הגרמנית של כל מקום ומקום. הייתי מאושר מאד, אילו קבלתי את הפקודה לנסוע מלונדון אל הוד רוממותו, אך מובן מאליו שגם מקודם או לאחר כך הנני מוכן ומזומן בכל מקום שהוא.


24 בספטמבר, פריז

את המכתב אל אוילנבורג אני כותב במלון קסטיל, באותו חדר ואצל אותו שולחן, ששם כתבתי את מדינת היהודים.

* * *

שלשום הייתי אצל נורדוי, אתמול אצל צדוק־כהן.

רק שיחות.


29 בספטמבר, בתא־הרכבת להולנד

ברור שאין תרופה ליהודי צרפת. הם מסיקים את התנור בעצי־המטה. הם מחפשים חסות אצל הסוציאליסטים ומהרסי המשטר האזרחי של עכשיו.

צדוק שמח, שעכשיו אין הענין נוגע עוד לדריפוס כי אם לזולא ולפיקר.


הג, 30 בספטמבר

את יהודי צרפת לא נוכל להשיג בשום אופן. הם באמת אינם יהודים עוד. אך גם צרפתים אינם. הם בודאי יעמדו בראש האנרכיה באירופה.

* * *

היתה לי עוד שיחת־פרידה עם נורדוי. הוא אמר, שאי אפשר לו להעמיד עצמו לרשות התנועה, כמו שהיה רוצה. הוא יסכן את עמדתו אצל ה“פוסישה ציטונג” ואת פרנסתו. לדאבוני, אמת היא. מה רב האסון, שאין אנו יכולים לכלכל כח־תעמולה כמוהו.

אל התוצאות שלי אצל הדוכס הגודל ובילוב התיחס בספקנות. לחביבותו של בילוב אין כל ערך בעיניו. הוא רק רצה לשוחח עם אדם מענין, שבזמן האחרון הרבו לדבר עליו.

* * *

נורדוי הראה לי מכתב מאת גסטר, הפוצר בו, כי יבוא אתי לונדונה, כיון שאני עומד על דעתי לבוא שמה.

משונה היא עמדתם של בנטויטש וגסטר, שהזמינוני בבזל לבוא בתחלת אוקטובר לונדונה ועתה הם מתנגדים לכך. יש לי רק ביאור אחד למכתבו של גסטר: הוא רוצה להחליש את הופעתי ע"י נורדוי. אין הוא רוצה כי האסיפה תקרא אך ורק בשביל איש אחד. שני אנשים הם פחות מאחד, חושב גסטר שבשבילו כנראה כל הענין הוא של supremacy (מי בראש).

אך לנורדוי אין חשק להופיע בתורת שני ואינו נוסע לונדונה.


הג, 30 בספטמבר

שוב נסעתי דרך הנוף הריחני של הולנד. אבל לא כאשר לפנים. ב־1885 הייתי חולם צעיר ומחוסר־תוכן, שראה רק את צורת הדברים.

היום מדברת הארץ אלי אחרת.

אני רואה עיר עולה פתאום מן המישור, בלי הר, נהר או ים, יתכן לומר, בלי גורם. זוהי הַג.

אות ומופת כי הרצון מרומם את הערים.

אם אני מראה באצבע על נקודה ואומר: קומי והיי לעיר – ותקם.

כל הולנד אינה אלא הוכחה למה שאפשר לו לאדם להוציא מן האדמה הקשה ביותר.

כשאדם צעיר ונוח להתאהב, הוא רואה מתחת לכל כובע של אשה את אהובתו.

וכך הכל מעורר אותי ומזכירני את האידיאה שלי.


הג, 1 באוקטובר

קַן, אשר אליו באתי בגלל הבנק, הביאני אתמול אל הצייר ישראלס. יהודיון קטן, זקן, זריז, פקח. הוא מצייר עתה את דוד בנגנו על הכנור לפני שאול. אני מבאר לו את הציוניות ומנסה לרכוש אותו. הרעיון יפה בעיניו.


2 באוקטובר, 6 שעות בבוקר

את המאורע של יום אתמול רוצה אני לרשום מחר בספר. אני כותב עתה אל אוילנבורג:

להוד מעלתו!

אני מביע תודה מקרב לב בעד מכתבו הטוב ובעד כל מה שיש בו.

ביום הרביעי בערב אסע ישר מלונדון ברלינה ומיד אחרי בואי אשכים לפתחו של הוד מעלתו, כיון שאני יכול להשאר בברלין רק עד היום הששי בערב. הכתובת שלי בברלין היא מלון־פַּלסט, מגרש פוטסדם.

ברחשי־תודה עמוקים ובהערצה הנני הסר למשמעת הוד מעלתו

דר' ת. ה.


2 באוקטובר, בסירת־הקיטור מפליסינגן אל קוינבורו

אתמול קרה כדבר הזה. בבוקר נסעתי עם קַן מהַג לאמשטרדם, אשר שמה הועתדי את מכתבַי. אני לא חכיתי כלל או לכל היותר רק vaguement (באופן קלוש), כי אוילנבורג יענני.

במלון־ידלן אמרו לי, כי עוד שלשום חפשני פה אדון אחד. כיון שכתבתי רק לאוילנבורג ולמשפחתו כי אגור באמשטרדם במלון־דילן, לכן הרגשתי מיד כי דברים בגו.

ההשערה היתה להנחה ודאית בקבלי את האגרת הקטנה של אוילנבורג, המצורפת אל המכתב הגדול. אני נסעתי מיד אל הקונסוליה הגרמנית, במקום שקבלוני בלי morgue officielle (יהירות משרדית). המזכיר אמר לי, כי מחכים לי כבר מאתמול. אך האם יכול אני להראות לגיטימציה? “כי זה יכול לקפח לנו את חיינו”. אני הוכחתי את זהותי יותר באופן פסיכולוגי מאשר באופן קרטוגרפי, כי לא היו אתי שום תעודות. תעודת־המסע שלי היתה בהַג. אני נפחתי בהם אמון אל זהותי, וסגן הקונסול היה חביב עוד יותר במסרו לידי את מכתבו של אוילנבורג.

קראתי את המכתב בכרכרה ובראשונה הייתי נדהם. הענין הגדול שהושג פה נגע בי בראשונה באופן בלתי־נעים. אני ראיתי מיד את התוצאות הקשות שיכולות להיות בשבילי בנ. פר. פר.; אם אחרי עבור ימי החופש שלי אסע לארץ ישראל, במקום לשוב אל המשרד, הרי זה יכול לעלות לי פשוט במשרתי. מאידך גיסא מוכרח אני לשים לב לרצון הקיסר, שהוא דומה לפקודה. אוילנבורג כותב, כי אם הקיסר לא יראני בירושלים תהיה לו זאת אכזבה. יוצא שאין כאן ענין לשהיות. C’est l’engrenage (צבת בצבת עשויה). אין לי מוצא אחר. אני מוכרח לסכן גם את עמדתי.

בהַג כבר חכה לי וולפזון. בראשונה לא אמרתי לא לו ולא לקן את הכתוב במכתב. J’etais littéralement bouleverse (הייתי מזועזע בהחלט). רכבתי לבדי על אופנים אל שונינגן ונרגעתי ע“י תנועת־הגוף וע”י המראה של ים־העֶרב היפה. שקיעת החמה בעננים מאדמות, איזו דרמת־עננים של מלודיה ותנועה ללא ידיעה, שנתקיימה בין הרקיע החִור ובין הים המבהיק, הגיעה למהפכות־דם בלתי מובנות אבל מעוררות את הנפש.

אותו יום14 ראיתי גם כמה ענינים יפים אחרים. הנוף החוּם־הירוק, המפיץ ריחניות צנועה, בין הַג ואמשטרדם. הירקרקות של השיחים, התעלות החוּמות אשר מראה שֶמן ותרדמה להן, הכנפים הנודדות של טחנות־הרוח, עולם שלם של צבעים כבושים ומקסימים. באמשטרדם התערוכה הכללית של תמונות־רמברנדט עם משמר־הליל, שהפעם היה תלוי יפה והבהיק בצבעיו. כמו כן תמונות של Maris, שמזכיר באופן מפליא את Corot וגם את Lhermitte. אך התמונה היפה ביותר היא בשכונת היהודים. שלשה פעוטות מילדי היהודים, ילד אחד בין שתי ילדות, שחקו15 שכורים והתנודדו משולבי־זרוע על המדרכה, כשהם שרים את הימנון העם ההולנדי. שבת היה, החנויות היו סגורות, היהודים לבושים בגדי שבת ואני אמרתי אל קַן: בעוד עשר שנים מוכרחים הילדים ברחוב־היהודים באמשטרדם וכן בכל שכונות־היהודים שבעולם לשיר את ההימנון הציוני.

רק במוצאי היום, אחרי הארוחה, גליתי לוולפזון ולקן את תוכן מכתבו של אוילנבורג. מקודם שאלתי את קן עד לאיזו מדרגה מסור הוא אל הענין; וכאשר הבטיח על דברתו את מסירותו השלמה, לקחתי משניהם את דברת־הכבוד ותקיעת־כף וקראתי לפניהם את המכתב. הואיל ומדובר בו על מלאכות לכן יש לי הזכות לגלות לשניהם, שברצוני לצרפם אל המלאכות.

שניהם השתאו גם השתאו. קודם דברנו בעניני הבנק. אני אמרתי להם: אני מוכרח לעשות עתה את הבנק בכל ענין ואופן. קן אמר, שהוא יכול להשתתף רק אם הבנק יהא נעשה באופן מוצק. עניתי לו, כי כמובן אני מבכר בנק הגון ומוצק, הנעשה ע"י אנשים שאפשר לסמוך עליהם ובדרך כל כבוד. אך באין־ברירה אתחבר גם עם אחרים. דומה הדבר לגשר. אני מסתער עליו במסע ולוקומוטיבה. ופה מקום שאני מוכרח לעבור עליו. אם יש כאן גשר טוב – מה טוב ומה נעים. אבל אני אעבור גם אם הגשר רעוע הוא. עליכם לעזור לי לגשור גשר טוב ומוצק.

קן, אשר התנודד מעט הנה והנה התחזק כנראה על־ידי כך מחדש.

ואחר הלכתי לישון, ובהקיצי משנתי בשעה חמש בבוקר ידעתי כמו תמיד, את המעשה אשר עלי לעשות.

את המכתב הכתוב למעלה אל אוילנבורג אין אני שולח בתורת מכתב, כי אם בתור דיפשה אל ברנשטין, שותפו של וולפזון, בקילן, שהוא ישלח את הטלגרם הלאה אל אוילנבורג.

בברלין אתאמץ לבאר לאוילנבורג, כי מוטב שהקיסר יוותר על הרעיון לקבלני בירושלים. מוטב שיקבלני באופן סודי בברלין. זוהי תפיסתי כיום, שאמנם אולי היא זקוקה עוד לבירורים. עד היום הרביעי יתכן שאתבונן בדבר עוד מצדדים אחרים, ואולי אכיר בהכרחיות של המסע לארץ ישראל.

לפי שעה נדמה לי, כי זהו עוד רעיון מוקדם. בכל אופן הוא גורם להחיש את גמר יִסוד הבנק.

הן אין לראות מראש באיזו מהירות נתקדם מעתה.

מה צר שאני עבד תלוי בנ. פר. פר. כל המצב היה אחר, אילו היו הבריונים, אשר אתם נלחמתי לעתים תכופות כל כך על קיומי, אנשים אחרים.

היהודים כפויי־הטובה אשר ישנאוני מיד לאחר הצלחתי, לא ישערו ולא יכירו לעולם, איזו מלחמות חמורות וקשות הייתי מוכרח להלחם על כל צעד קטן שצעדתי.

* * *

כתוצאה של המכתב שבא מרוֹמינטן אדבר מחר בערב יותר בשקט במזרחה של לונדון, באשר לדאבוננו יהיה הכרח בהשתתפותם של יהודי הממון.

אני חפצתי ליסרם בשוטים.


3 באוקטובר, לונדון

על מכסה האניה בשעת הנסיעה בים הנהדר דנתי על כמה דברים עם וולפזון. הוא סובר, כי אחר המסע לארץ ישראל אפשר שיגדל עוד ערכי בעד הנ. פר. פר.

ואחרי אשר עבר עוד ליל־שנה אחד נוטה גם אני לחשוב, שאולי בכל זאת לא אסכן את קיומי על ידי המסע הזה.

* * *

פה קבלתי אמש טלגרם מאת הכלר עם החלטות הקיסר, שהן כבר ידועות לי, ואשר הדוכס הגדול טלגרף לו באופן מפורט. מאת הדוכס הגדול קבלתי הבוקר טלגרם ישר אלי, שבו הוא מודיעני, כי שלח אלי לוינא important news (חדשות חשובות).

אני עונה לו: “להוד מלכותו אני מודה בכל הכרת הכבוד בעד החסד הגדול. אני אהיה שם בעוד מועד. המסור לו בכל יראת הכבוד, הרצל”.

* * *

הערב האסיפה הפומבית במזרחה של לונדון. ישנתי באופן גרוע, מצב הלב הוא ברע; וכיון שלא הכינותי לי נאום, לפיכך חוששני שמא אהיה au dessous de tout (בדיוטא תחתונה).


5 באוקטובר, ¾7 בערב

אחר הצהרים va et vient (תנועה מתמדת) במלון בורלינגטון. מועמדים להנהלת הבנק מציגים את עצמם. – “ועד הבנק” הוא ברובו נגד זה שהבנק יוסד מיד. בנטויטש retires (נסוג אחור), כשם שעשה כך גם קול. גולסמיד, כאשר הענין קבל צורה רצינית.

אני עומד בשלי: מן ההכרח לעשות עתה את הבנק. את הוצאות הרשום והיִּסוד נותנים ווולפזון, קן ואני.

בין ענין לענין הציגני סידני ויטמן לפני ההגמון מלונדון בקלוב Athenaeum. עתה עלי לבוא אל האיסטאֶנד ולנאום נאום לפני 8000 איש, ואני הייתי מחוסר פנאי בהתרגזות של השבועות האחרונים להתכונן לכך.

הנני היום לגמרי שלא בקו הבריאות. דפיקות הלב, לחיצות. כך אני רוכב והולך על Bodensee.


4 באוקטובר, בבוקר

לאסיפה הפומבית באיסטאנד באו עשרת אלפים איש. נאומי (בגרמנית), הצליח, אך באמת היה זה רק נאום de chich (הדור) ולא היה טוב. היום יודע אני דברים אחדים, שהייתי צריך להגידם. אמרות, שהיו יכולות להגביה עוף וכו'. כרגיל.

בין supporters (ה“תומכים”) שלי היתה לאב הקתולי איגנציוס צורה ציורית ביותר. עונג היה לראותו ולשמוע אותו, כשהוא לבוש בבגד־האורדן השחור והמקומט, וכשהוא נואם בפניו הבהירים והיפים את נאומו הנלהב. אני הבטתי אליו בהתפעלות כמו על מראה מפליא, והוא בנאומו גמר עלי את ההלל, כאילו דבר על אדם אחר לגמרי. גלי ההתלהבות שאני מעורר אינם משפיעים עלי במאומה.

……………..

ואחר כך הציג את עצמו הבנקיר זליגמן, מי שתקף אותנו לפני זמן קצר מאחורינו, ופניו היו חמוצים־מתוקים.

אני אמרתי לטייל ברגל אחרי האסיפה ביחד עם סידני ויטמן. אך לאחר שמספר האנשים שלוו אותנו ברחוב הראשי הלך וגדל, היינו מוכרחים להכנס לתוך כרכרה.


5 באוקטובר, בבוקר, לונדון

במלון בורלינגטון מקבל הענין צורה של בנק. באולם שלנו מתנהלות שיחות גדולות. כהן מהמבורג עומד על צדם של האנגלים, שאינם רוצים עדיין ליסד את הבנק, אלא בראשונה קורפורציה של מעבר. וולפזון וקן־הג, אנשי־האמון שלי, רוצים לגשת מיד אל הענין. ואף על פי כן נטיתי אתמול אל דעת כהן החששן, שהוא יועץ חביב וזהיר. אך כהן עשה את המשגה, שהביאני אל הבנקיר ר…, והנה ר…, שהוא טפש, לא ידע כנראה כלל מן התנועה שלנו. וכהן בקש עצה מפיו. דבר זה גרם שעזבתי את כהן ושבתי להחלטה ליסד מיד את הבנק. הלכנו אל הסוליסיטור של הבנק of England כדי לשמוע את חות דעתו המשפטית. הוא אמר, שאנו יכולים ליסד את הבנק בשבע מניות, ולנו יש 200,000.

 

הספר הששי    🔗

מתורגם ביד אשר בַּרַש

5 באוקטובר, לונדון

אמש בא שנוי מופלא בענין הבנק.

לערב קראנו את ועדת־ההתישבות לישיבה במלון בורלינגטוֹן. גסטר, בנטויץ', די האז, גרינברג והבנקיר זליגמן היו צריכים לבוא. מלבדם היו עוד קלנר וולפזון כהן, קַַן וְהֵימן.

* * *

גסטר פתח את הוכוח בדברים פעוטים של ועדת־הישוב. נתתי לדבר. כשדברו על שאלת שכרו של מזכיר הועדה ודנו בקָשְיֵי־השילינגים, לקח זליגמן את רשות הדבור. הוא רוצה להראותנו את המקור, שממנו נוכל לשאוב את האמצעים. במקום הבנק עלינו ליסד “חברת התיישבות יהודית”. בשביל חברה כזו אפשר יהיה לרכוש את חבתם של הבנקירים “הגדולים”. הוא מדבר אמנם לא בפקודת מישהו, אך מאמין הוא כי “חברה” כזו תצליח להשיג לא שנים, כי־אם חמשת מיליונים לי“ש. רצונו לדבר על זאת עם מונטגיו ועם אחרים. הבנק שלנו סופו להביא לידי קטסטרופות, כמו ה”אונִיון זֵ’נֵרַל" וכו'.

מיד חשתי את הנצחון הצפון בהצעה זו, והשיבותי לו בהעבירי לפניו את כל רשימת־החטאים של הבנקאים נגד תנועתנו, סתרתי את פקפוקיו בענין הבנק ואיַמתי עליו במלחמה וחרם. אם הבנקירים הגדולים יתיצבו נגד הבנק שלנו.

הוא צחק בקול. אבל קול הצחוק היה רם ביותר, מלהיות לעג בלבד. היה בו גם פחד.

אחרי־כן אמרתי לו, שנכון אני לבטל את יסוד הבנק, אם תתכונן חברת־ההתישבות, שהוא אומר ליסד. נתתי על ידו כתובת לברלין בשביל תשובה במשך יומים. בכל־זאת נמשיך בצעדינו ליסוד הבנק, כי אין לי אמונה ברצונם הטוב של הבנקאים הגדולים. ולדחיות בעניין זה לא אסכים עוד.


6 באוקטובר, בתא־הרכבת לברלין

מקרה זה שקרה בינתים משמש לי רק הוכחה לנחיצותו של הבנק. אם עוד טרם הוָסדו הוא מעורר את יראתם של הבנקאים הגדולים, בהתקיימו לא כל שכן שיפעל גדולות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

בין דוֹרטמונד והנוֹבר שוחחתי עם חברי־לנסיעה הציוני וסוחר־הטבק הלונדוני מֵיאֶר על האפשרויות הקרקעיות בארץ ישראל. הוא היה שם, התקין שם מטעי־טבק ומוצא את הארץ מצוינת.

* * *

מה לא יעבור עלי בתנועה זו!

משונים היו מחזות־המיסדים האנגלים ב“מלון־בורלינגטון”. הדירקטורים שהתיצבו בואם ולכתם של האורחים המבקרים.

* * *

לעומת זאת מצוין, תקיף, נאמן וזריז היה וולפזון, ואחריו הצעיר קן מהאג. על־כן יעלו שניהם לגדולה.

גם המחזות עם הסוֹליסיטוֹר האנגלי פֿרֶסקוִיל (Freskville) כמראה תמונה יפה של גבר זקן בתוך ארמון (Castle), ופרטים רבים אחרים, היו משונים מאד.

התמונות ממהרות לחלוף יותר מדי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

בנסעי לעבור מדוֹבר לאוסטֶנדה דברתי עם וולפזון על זה, כמה קל ומובן־מאליו ירָאה אחר־כך יסוד הבנק, העולה לנו עכשיו בכל־כך קרבנות. שלשתנו, וולפזון, קן ואני, נתן את הוצאות היִסוד. אני חתמתי על מניות יותר מכל (2000), גם בשביל מצבי יותר מכל, אף־על־פי שהענין לא יכניס ואינו רשאי להכניס לי מאומה.


* * *

מחר אכתוב לדוכס הגדול כדברים האלה:

למעלת הוד מלכותו!

בטרם אדע עוד את כל היקף הענינים ההולכים ומתהוים, נאלץ אני להביע למעלת הוד מלכותו שנית, ולו גם בדרך כלל ובקצור, את תודתי ברוב יראת־כבוד, כמו שכבר הרשיתי לעצמי לטלגרף לו מלונדון.

אין מלים בפי להביע, כמה תנחומים ומרגוע אני מוצא בשעות תחילת עבודתי, המרות לפעמים עד מאד, בזכרי כי ידו הטובה של הוד מלכותו פשוטה לסַיע למפעלנו. את שם הדוכס הגדול פרידריך מבדן, הנערץ והנאהב על־ידי העם הגרמני, יברכו גם רבבות אנשים אחרים, בהגיע העת, אשר בה יאמר, מי היה הנסיך הראשון, אשר נתן את ידו לגאולת היהודים האומללים.

היום אראה את פני הציר גרף אוֹילנבורג ואשמע מפיו על ההכנות אשר נעשו, והידועות כבר, בכל אופן, למעלת הוד מלכותו. מובן מאליו, שאהיה בארץ־ישראל למועד הנכון.


ברלין 7 באוקטובר

הנוסח הנ"ל לא נשלח, כי נודע לי היום מפי אוילנבורג, כי הדוכס הגדול יבוא הנה.

ועל כן אני שולח לו טלגרמה זו:

להוד מלכותו,

הדוכס הגדול פרידריך מבדן,

הארמון החדש, פוטסדם.

מפי גרף אוֹילנבורג, שבקרתיו בליבנברג, נודע לי שמעלת הוד מלכותו יבוא הנה. על־כן אשהה פה יום נוסף. – הנה היום אמרתי לשלוח מכתב, מלא רחשי תודה על כל החסד עשה עמדי הוד מלכותו. מפני זהירות לא חפצתי לכתוב מחוץ־לארץ. – ולאֹשר גדול יחשב לי, אם ינתן לי מחר להתקבל על ידי מעלת הוד מלכותו, למען בקש עצתו הנעלה והנדיבה במצב הדברים החדש.

הנאמן למעלת הוד מלכותו ביראת הכבוד

דר' תיאודור הרצל

מלון פַּּלַסט


ברלין 7 באוקטובר

אמש בבואי הנה היתה לי אכזבה, כי לא מצאתי את תשובתו המקווה של אוילנבורג. נמלכתי בדעתי, אם עלי לשאלו טלגרפית, העלי לבוא לליבנברג או לא. החלטתי לטלגרף לו פשוט, שאבוא שמה היום במסע המהיר הראשון. והיטבתי לעשות. כי בינתים שלח אלי מכתב, שאחכה לו כאן בתחנה או במלוני. המקום האחרון, כנראה, רק מתוך נמוס. אולם לי נעים היה יותר לדבר עמו בחוץ, כי על־ידי כך נודע לי בעוד מועד דבר בואו של הדוכס הגדול.

כמעט אחרתי הבוקר את הרכבת. משרת הבית שכח להעירני. שכבתי אפוא אחרי הקיצי שעה ארוכה במטה, סדרתי לי כדרכי הכל מראש, וחשבתי, כי אין עוד שבע שעות. לבסוף הבטתי אל השעון: שמונה! בשמונה וארבעים יוצאת הרכבת מבית־הנתיבות השטֶטיני. קפצתי מן המטה, בחמשה־עשר רגע הייתי מוכן, אכלתי פת שחרית ורצתי לבית־הנתיבות. לרַכב הבטחתי שכר־נסיעה כפול. לאשרי עוד השגתי את הרכבת. בוקר־סתו נעים היה פרוש על המַרק, שאיננה כלל מדבר־חול כדברי רבים. כן נהפוך גם אנחנו את מדבר־החול של ארצנו למרק נחמדה.

בלֶוֶנברג המתין לי רֶכב־הציד של הגרף. הרַכב בחנני בעיניו בגאוה, כששאלתיו אם הוא מחכה לי, לדר: הרצל. אמרו לו רק זאת: אדון גבוה בעל זקן שחור. אני הנני אל־נכון היהודי הראשון, שהוא מסיע בעגלתו. אף על פי כן עלה בידי לסַבך את הנער הסרבן בשיחה כמעט ידידותית. מאמר חוזר מתוך רומן של שפילהגן צלצל בקרבי: «הינריך שֵיל נהג בסוסים".

ופתאום נמצאתי בתוך העולם השפילהגני. בתוך בעלי־הקרקעות, שעליהם דובר בתוך חוג־חיי הקודם, היהודי־המלגלג־הליברלי, רק בשנאה, בפחד ובלעג. והמפליא באבנטורה זו, שאינני בא אליהם כלל בתור מתבולל זוחל בהכנעה אלא כיהודי זקוף־ קומה. הינריך שיל זה אל־נכון עוד לא הסיע יהודי מימיו. כששאלתיו למרחקים של פוסטדם וכו', הסביר לי אותם בשעות־הליכה של הדרגונים והאולנים הצהובים. הינריך שיל ההולך בעצם בתור רַכב עם הגרף לוינא, חושב בדרגונים ובאולנים צהובים, גם בצידים. הנה היה עתה ציד משך שלשת ימים. אדונים אחדים עודם בארמון. הגרף עצמו בודאי יסע הערב לברלין.

אדונים מספר יצאו הבוקר בהשכמה לצוד פסיוֹנים. מעל שדות המוצפים אור־שמש התעופפו פה ושם עופות, שחסרו לי בשבילם גם רובה וגם הבנה. עופות־בר אלה, כנראה, פרים־ורבים מקדמת דנא בשביל האצילים, היוצאים בימות־סתו בהירים להמיתם ברוביהם.

על פני השדות הנחפרים עתה נראות פה ושם קבוצות־פועלים קטנות. אסיף תפוחי־אדמה. שירה שלמה של המרק.

כעבור חצי שעה היינו בליבנברג. בית־אדונים נאה, שעכשיו מוסיפים על בנינו. לא יכולתי להתבונן על סביבותי כראוי. שני משרתים חכו לפני השער. אחד מהם הודיע בואי לגרף. בפרוזדור רובי־ציד, שלל. הכל ב“רב אנפין”. הגרף יצא מיד. הוא היה לבוש בגדי־ציד, ונדמה לי כי ראשית כל בחן את מלבושי. שקלתי יפה מה עלי ללבוש, ולקחתי את חליפת־הטרקלין האפוֹרה שלי אף על פי שה“סקו־קומפליט” הבהיר היה מתאים יותר בתנאים אחרים. החליפה הבהירה היתה נראית כמשפחתית. ואני לא חפצתי לעורר את הרושם שאני רואה את עצמי כמבקר בבית. באתי לרגל עסקים, בגוון אחד פחות habillé, מאשר הייתי בא בעיר, ובכן אפור, לא שחור דומני שלבושי היה נכון בעיניו.

א: נהגני אל האולם הגדול, ששם היתה כל המשפחה: אמו, אשתו, בנותיו, בניו ואומניהם. את התמונה הכללית. האליגנטית מאד, יכלתי לסקור רק בסקירה חטופה מבלי לקלוט פרטים, השגחתי בשלחן־בילרד, בשלחן־בוקר, תמונות אחדות עתיקות יפות מאד, ובעד חלונות־הדלת הגבוהות של אולם זה שעם שטח האדמה הזהיר גן־העצים הסתָוי. אוילנבורג הציגני באחת בפני כל החבורה והזמינני לצאת עמו לטיולי לקצת le tour du proprietaire (סבוב של בעל־הבית). אבל גם בתתו לי להעיף מבט על תפארת־אחוזתו, עשה זאת בדרך גדלות. כשם שהוא בכלל ג’נטלמן גדול. כמובן, שהוא חש עצמו נעלה עלי, כחוטר מגזע הנחשב בעיניו נאצל מאחרים. אולם האוכל לחשבה לו לרעה בזכרי מה גרוע יחסם של היהודים ה“גדולים” – כלומר, אלה, שהוא נפגש עמהם, לכל היותר – אל האידיאל שאנו עובדים לו? ובכל־זאת מודה הוא, כנראה, שעם היהודי הרצל אפשר לבוא במגע.

הואיל ואיני נדחק לקורבתו האישית, אדרבה, אמרתי לו מיד ובפירוש, שעם גמר עסקינו אשובה למקומי, לא יכול יתרון גַדלותו לפגוע בי. התחלנו בענין.

הוא הודיע בתחילה: “בפקודת הקיסר כבר כתבתי לכ' כל דבר חשוב. הקיסר מתענין בדבר בחמימות יתרה. עלה בידי לחממו במדה כזו, שאם לא כן לא כדאי הדבר. מוכרח הוא להתעניין באיזה דבר במאד מאד, שאם לא כן הדבר נעלם מעיניו, מפני רבוי הענינים המובאים לפניו. בעצם נסיתי עוד בוינא לדבר על זאת, אך חסר “רוח הקודש” הדרוש. אחר־כך ברוֹמינטן היתה אחרת. שם יכולתי לנגוע בדבר כמה פעמים, וגם עשיתי זאת”.

העירותי: “הרי זה אחד מפלאי המזל, שדוקא בהוד מעלתו מצאנו את המליץ האידיאלי”.

הוא נענע בראשו בקורת־רוח: “אמת היא לפי מעמדי אצל הקיסר יכול אני לדבר עמו אחרת ויותר מכמה אנשים אחרים. לא כל אחד יכול להרחיק לכת כמוני. ישנן כמה נקודות, שבהן לא יעיז ללכת הלאה והוא נרתע אחורנית. אני יכולתי לנגוע בענין שוב ושוב, והדבר עלה בידי. לאושר ענינו נטה גם בילוב, הטוב שבידידי, איש־מדינה גדול מאד, להֵרָכֵש לדבר. אגב, בילוב יֵראה עוד לעולם דברים גדולים ונפלאים”.

אמרתי: “בוינא נדמה לי שבילוב לא נכנס לענין כראוי. היה לי הרושם, שאין לו החשק הדרוש”.

הגרף: “הוא נזהר בדבריו – כנהוג בפגישה ראשונה. נוהגים, זהירות, אין הולכים בבת־אחת. אבל העיקר אינו במה שאמר לכ', אלא במה שאמר לי, כשדברתי על לבו. הוכחתי לו את הדבר”.

אמרתי בהתרגשות דברי־תודה אחדים. אוילנבורג אמר אחר־כך, בהביטו בי בעיני־הפלדה שלו: “אפשר שיבוא הרגע, בו אבקש טובות ממנו”.

הודעתי: “מעתה ימצא בי אדם נאמן ואסיר־תודה”.

אמר: “שמח אני, שהוא תופס את הדבר כך”.

אני: “מעלתו יכול לסמוך עלי. אולי רשאי אני לתת לו מיד אות?”

הוא נענע בידו כמסרב: “לא, עתה עוד לא. אפשר שתגיע פעם שעת־הכושר, עתה אין צורך”.

בקשתי ממנו לראות את נאמנותי בטוחה בכל עת.

מוסר אני את השיחה שלא כסדרה, ככל העולה בזכרוני. הרי בכל השיחות הללו עלי לרַכֵּז את כל עיון דעתי, לאמר את הנכון. ועל־כן מתקשה אני תמיד למסור אחרי־כן את הדברים כהויתם. הרשמים שאני מקבל הם פחות חזקים מפני שאני משתמש בכל כחות נפשי לחזק את רשָמי על הצד שכנגד.

הוא אמר שעלי בכל אופן לנסוע לקושטא. אולי תספיק השיחה שם, ולא יהיה הכרח עוד שאסע לארץ־ישראל.

העירותי, שהדבר נוגע לא רק לי אלא גם למשלחת. אנשים מארץ־ישראל איני יכול לקחת בשביל המשלחת, מפני שאלה יכולים להיות אחר־כך צפויים לרדיפות מצד הממשלה, אם “מעל לראשו” של השולטן יבואו בדברים עם שליט זר.

הוא אמר, שרצון הקיסר הוא לקבל משלחת של ציונים בירושלים.

אמרתי שבכל־אופן רק אני האיש היכול להציג את האנשים לפניו. רוצה אני לקחת אתי איש אחד מקֶלן, אחד מהאג ועוד אחד בלעדי מוינא. מטעמים מדיניים לא אקח עמי עכשיו את האנגלים. הרוסים יתכן שיהיו נרדפים אחר־כך בשובם לארצם. בכלל משמשת רוסיה השאלה הגדולה. אמנם עד עתה סבלו שם את תנועתנו, לא הציקו לאגודותינו המרובות. אבל כל זה היה רק בעוד לא דֻבַּר על כניסתה של אשכנז לענין. מה יהיו פני הדברים, לאחר שתוָדע החסות האשכנזית, קשה לשער.

אוילנבורג ענה על הדברים האלה: מצד רוסיה, לדעתו, אין לחשוש לשום דבר, “לצאר יש כנראה כונות אידיאליות, כמוכח מהצעת השלום”. (בדברו היה צל של לגלוג בעיני הפלדה שלו) במקרה הרע ביותר יוכל הקיסר שלנו לכתוב לו מכתב ולרכשו בשביל הציונות. כיון שרוסיה אינה מתנגדת, שהיהודים יצאו מתוכה, לא יושם מכשול בדרך".

הזכרתי את האכסטֶריטוריאליזציה של המקומות הקדושים בדרך הידועה. אוילנבורג ראה כנראה קְשָׁיִים רק מצד אנגליה וצרפת. על האחרונה היו בפי ידיעות משמחות בשבילנו. היא נתונה עכשיו במשבר קשה. הסדר מוגן על־ידי שקרנים. רפה היא מצאת בגלוי.

אוילנבורג ספר לי עוד על הקיסר, שהוא תקע את עצמו לגמרי ברעיון החסות. הקיסר אינו מפקפק, שהשולטן יקבל את עצתו בעין יפה, מפני שהוא בטוח בידידותו. והקיסר אמר גם זאת, שיכול הוא להיות עָרֵב בפני עמו בעד עזרתו ליהודים!

נפלא, נפלא!

ההתערבות, החסות של אשׂכנז היא אפוא un fait acquis (ענין גמור). מחשיבותו הכבירה של נצחון זה לא נפחת כלום, גם כשאוילנבורג אמר לי בהמשך השיחה: "בידינו רק לרצות בכך. התוצאות הן בידי שמים. אף לא נוכל עוד לדעת כיום, אם נוכל ללכת בדבר הזה עד הקצה.

בשׂביל הציונים לא תצא אשכנז למלחמה".

אחרי צאתנו מבית־האדונים בא אחרינו משרת עם טלגרמה. אוילנבורג קרא אותה, קרא אחר־כך למשרת העומד מרחוק שישא את הטלגרמה הארמונה, וישם את הניר על הארץ, כדי שהמשרת ירימנו, ואנחנו הלכנו הלאה מן הגן אל היער ומשם חזרה.

אחרי שדברנו חצי שעה הזכרתי את שתי הטלגרמות של הדוכס הגדול, כלומר את אלה שנשלחו אלי ישר ללונדון עם ה־important news (חדשות חשובות).

“הוא טִלגרף en clair?” שאל הגרף ונד בראשו.

"כן ".een clair

“הוא יבוא מחר הנה, אל־נכון להפרד מן הקיסר. כך היה כתוב בטלגרמה שקבלתי קודם. אני קרוא אל הארוחה. שם אוכל לדבר עם שני האדונים על העניין של כב'. אחרי הארוחה יושבים רוָחים ומפטפטים”.

הודעתי לו אחר־כך שבדעתי להשאר עוד יום אחד, כדי להביע תודתי לדוכס הגדול.

והסכמנו, שמחר אהיה מוכן במלון לכל שעה שיקראו לי.

נראה צַיָד עם שני כלבים, שמשכו בחזקה את החבל. הגרף כבר הראה במשך כל הזמן קוצר־רוח. את הזמנתו לאכול פת־ שחרית, שנערכה בשבילי לבד, לא קבלתי, באמתלא שהשעה דוחקת לי לשוב לברלין.

הגרפית, שעמדה מקרוב, היתה חביבה בשעת פרידתי, הושיטה בידידות רבה את ידה, אף־על־פי שלא דברנו זה עם זו מאומה. הוא עוד פקד על הרַכָּב להובילני דרך סבוב נאה אל הרכבת. נפנוף כובע וליבנברג היתה מאחרי.

היינריך שֵיל נהג בסוסים. אבל הפעם, דומני, ביתר כבוד, מאחר שראה את הגרף עומד בשער עד צאתי.

הינריך שיל שתק.


לפי עצתו של אוילנבורג מסרתי אצל בילוב רק את כרטיסי.

עוד עולה בזכרוני: העירותי על החששות היחידים. בעצם ישנן שתי צורות של פעולה. אם יש חפץ בהפגנה פומבית, אז אין טוב מקבלת המשלחת. אם רוצים להכין את העובדות בחשאי, כלומר את ה“פעולה למרחוק”, מוטב לקבלני רק כאן או בקושטא. אני כמובן נכון לשתי הצורות.

אוילנבורג אמר, הרי אי־אפשר יהא להסתיר את הדבר ימים רבים, מאחר שמדובר על חסות.

על־כן חשב לטוב מכל, לעשות תיכף פומבי לדבר. העולם ישלים עם הדבר אחר־כך בעל־כרחו.

בדברים האלה הכרתי את הפרוּסי. זהו הנוסח הישן, האמיץ והגדול. כאריה מסובכו! בדרך זו השיגו כל חפצם.


ברלין 8 באוקטובר

החסות! רבים ישמעו ויניעו ראש. ואני חושב, כי הנכון הוא לקבל את ההצעה, לכשתבוא, בתודה. הרי אין בתוכנו איש הנושא בלבו חלומות של מלכות, אם אין בלבי חלומות כאלה.

העמידה תחת חסותה של אשכנז זו החזקה, הגדולה, המוסרית, המנוהלת להפליא, המסודרת ביד תקיפה – עלולה להשפיע על אופי העם היהודי רק לטובה. על־ידי כך נגיע בבת־אחת אל משטר־חוקים מסודר בהחלט הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. שלטונו העליון של “השער” וגם חסותה של אשכנז ישמשו עמודי־משפט מספיקים. השאלה היא רק, אם “גם” או “או”? שלטון עליון וגם / או חסות? אכן נראה את התפתחות הענינים.

על־כל־פנים לא יוכלו הנבלים־אדירי־הבנקים להתנהג עוד כאשר התנהגו עד כה.


הריני מעַנה את ראשי לדעת למה יכול להתכון אוילנבורג ב“טובות” שלו. תהיינה מה שתהיינה, הוא יקבל אותן – מתי שיהיה, היכן שיהיה, איך שיהיה. כל הבא עמי במגע, עליו לקנות לו את ההפך מן הדעה המקובלת על היהודים.


הנני יושב היום במלון וממתין.

עתה חצות היום ולא קבלתי כל אות־חיים לא מן הדוכס הגדול ולא מאוילנבורג. עכשיו הם אוכלים ארוחת־הבקר בפוֹטסדם ומדברים בהכרח עלי. אם חשבוני נכון הוא, מוכרח אני להיות קרוא אחרי־הצהרים לפוטסדם. הכינותי לי הכל: רֵידינגוֹטים שחורים, כתונת, עניבה, נעלים, עתה נתתי לגהץ את הכובע.

אבל ככה התכוננתי גם ביום־הקבורה של הקיסרית בוינא ולא נקראתי.

אכן, אם הדבר נראה כל־כך נכבד, כדברי אוילנברג בעל־פה ובכתב, וכפי שהדוכס הגדול מטלגרף en clair אי־אפשר הדבר שלא אקָרא לפוטסדם. אם לא יתן מיד אחרי הארוחה צו לקרוא לי, כי אז שגיתי לגמרי בקיסר. אפשר שהדוכס הגדול יקרא לי?

בכל־אופן שעות מלאות מתיחות בפיליטון־הרומן של חיי.

בערב עלי לנסוע לוינא ויהי מה.


8 באוקטובר, שעה 115

ההמתנה הולכת ומתרכזת.

אני נועל את מגפי־הלַכָּה מספר 1, כדי שאפסיד פחות זמן, אם יגיע הצָּו.

בהיותי בלשכת־השוער בא משרת שלוח מאת בילוֹב למסור בשבילי את כרטיסו. אני מסיק מזה, שאוילנברג דבר עמו לפני הצהרים, וכי מצב הענין טוב הוא.


ארחות־גורל מוזרות.

על־ידי הציונות תנתן ליהודים שנית האפשרות לאהוב את אשכנז זו, שלמרות הכל היה לבנו קשור בה!


ברלין 8 באוקטובר, שעה 420 אחה"צ

בשלש וחצי הגיעה טלגרמה זו מאת הדוכס הגדול:

"לאדון דר. תיאודור הרצל, ברלין, מלון פַלַסט מפוטסדם 8/10.

מכתבי אליו יצא ב־5 ממַיְנוֹי (Mainau) לוינא, אך שמח אני על היכולת לראותו כאן, אם רצונו לבוא בבוקר השכם, בערך בשמונה. פוטסדם ארמון־העיר. פרידריך הדוכס הגדול

מבַּדֶן".

השבתי: "להוד מלכותו האדון הדוכס הגדול פרידריך מבדן, פוטסדם ארמון־העיר. אבוא מחר בבוקר בשעה שמונה.

הנאמן לו ביראת־ הכבוד

דר. ת. ה."


משום כך נדחית נסיעתי לעוד יום אחד. רק מחר בערב אוכל ללכת לוינא. כל חבורת־הנסיעה תהיה מוכנה רק לאחר־כך. כל הכנותי, הזמנת בגדים וכו', נעשות קשות. אולם?que faire (מה לעשות). עלי להוָדע עוד כאן את כל הפרטים ־ ויהי מה.


8 באוקטובר, שעה 5 אחה"צ

אני ממתין לאוילנבורג, המוכרח לבא לכאן, לפי לוחות־הנסיעה, מפוטסדם בשעה ארבע וחצי, כדי שישיג את המסע בשעה שש וששה לליונברג. אם נניח, שהוא חוזר לליבנברג דרך ברלין. אחר־כך הולך רק עוד מסע אחד בשעה 10 מפה לליונבורג. לשם זהירות אמסור לשוער, שאני נמצא עד שעה עשר בתיאטרון המלכי., למען יוכלו לקרוא לי בטלפון, אם אוילנבורג יאחר לבוא.


פעמים רבות חשבתי להסתלק מן התנועה, אחרי שאשיג דבר־מה ממשי. אז אומַר: אין שכר אשר ישוה במה שעשיתי לטובת היהודים. אבל גם השכר הפעוט ביותר עלול לעורר חשד שלא עשיתי מה שעשיתי אלא לשם טובת־הנאה. ואילו בא אדם ולהאשימני בדבר כזה. היה זה נחשב חרפה איומה לעם היהודים. כדי למנוע בעד דבר זה אתפטר מן התנועה, וזו תהיה הטובה האחרונה שאני עושה עם היהודים.

הן רוחי יקַדם במעופו תמיד את המאורעות. והנה מביאים אותי המאורעות האחרונים לידי מחשבה המרחיקה לכת: שלא תהיה לי היכולת לעשות כן. כי הממשלה הגרמנית. הכורתת עמי אֲמָנוֹת, תדרוש שאשאר במקומי, כדי לקיים

אמנוֹת אלו!


9 באוקטוברי ערב, ברכבת בדרכי חזרה לוינא

תנודות המסע חזקות, וחבל. כי מחר בוינא תבוא סערה גדולה של מקרים חדשים, ולא יהא סִפֵּק בידי לרשום את הדברים.

והיום הזה היה גדול ענין. בחמש וחצי כבר הייתי עֵר – אין מנוחה לא ביום ולא בלילה. תלבושת מדוקדקת. בשבע שעות הייתי בבית־הנתיבות הפוֹטסדַָמי לפָנַי עלה במדרגות – מי? בילוב.!Grand salut אחרי־כן שוב על הרציף, במקום שהתהלך אנה ואנה עם הגנרל. ואני באתי מהר בתוך אחד מתאי־הרכבת, כדי שלא יחשוב כי רצוני להטָפל אליו. אם הכל ילך כשורה, מוכרח אני בלאו־הכי לראותו עוד פעם במשך היום.

יצאתי במסע שקט ושלו, בלי נדנוד כל התרגשות ברוחי. בהגיעי לפוטסדם, לא פניתי כלל לראות את בילוב, כי עליתי מיד על כרכרה הראשונה שנזדמנה לי ונסעתי אל הארמון הסמוך.

השומר לפני השער, דַּגַל המשמר, לבסוף חֶבֶר משרתים שלחוני כולם אל האגף של הדוכס הגדול. בחדר־הפרוזדור אנוס הייתי לחכות רבע שעה, ה־valetaille (הנערים המשרתים) לא השגיחו בי והוסיפו לשוחח על עניני כלי־הכסף והלבָנים. פניתי להם עורף והשקפתי על ה־cour d’honneur (חצר הכבוד) של וֶרְסַי הפרוסית.

כל הנעשה פה יכול היה לשמש נושא נאה לפיליטון. משטר גדול ונהדר. כל מיני לַקַיִים ושפחות, היררכיה של כלים.

בשמונה שעות בדיוק נִתן על־ידי ראש הלקיים הצָּו, שעבר דרך כמה נפשות־עבדים, להודיע בואי לדוכס הגדול. והוא החַנון לא נתנני לחכות הרבה מיד הוּבלתי אליו דרך שלשה או ארבעה אולמים מפוארים. הוא קבלני בחדר־עבודה כלול בהדרו, בבגדי־ שרד של גנרל. איני יודע כלום ממה שאמר לי בקבלו את פני בחסדו. יודע אני רק זאת, כי אוהב ומעריץ אני את האיש החכם, הטוב והגדול הזה. מעודי לא ראיתי אדם כה אציל מכף רגל ועד ראש, מעודי לא האמנתי כי ישנם נסיכים כמוהו.

אז התחיל לדבר, לאחר שהושיבני, כדרכו בחביבות, על הכורסא כנגדו. אמרתי לו תודה על כל שעשה. הוא סֵרַב בחיוך דק. מכתבו נשלח אלי בחמישי לחודש לוינא. עתה רוצה הוא להודיעני בעל־פה. “הקיסר”, אמר לי, חקר את הענין עד תכלית, והוא מלא התלהבות. אין במלה זו משום הגזמה. הוא נתפס לרעיונו מתוך התלהבות. הוא מדבר בזה ברוב התעוררות. אל נכון היה כבר מקבל את פני כבודו, כי יש אמון בו; אבל ישנה עתה דעה, כי מוטב לקבלו בקושטא ובירושלים". (נראה, שהקיסר מסר לי את הדברים האלה על ידו) “מצב העניינים הוא כנראה טוב. מאת האדון פון מַרְשַל הגיעה ידיעה טובה, והרי בזה יש כבר משום הצלחה. הקיסר מאמין, שהשולטן יקבל את עצתו בכל אופן ברצון. הרי בשאלת כְּרֵתִים יכול היה השולטן להוָכח שכונותיו של הקיסר הן טובות. הקיסר לקח על עצמו את התווּך והוא גם מַלֵּא ימלאנו. הוא מתייחס לענין בהתלהבות”.

הדוכס הטוב חזר על המלה הזו כמו מתוך כונה פעמים אחדות כדי לעורר את בטחוני. ובין דברתי גם אני עמו ברוב אמונה על השעות הקשות שעברו עלי. יכול יכולתי להקל ממלחמותי, לו גליתי כי הדוכס הגדול מבדֶן לוקח חלק בדבר. ואני החרשתי תמיד. עתה טוב שעשיתי כך. כי העניין היה מקבל אמנם יותר חשיבות, אך גם יותר התנגדות, אילו ידעו כי אדם, אשר כה הרבה לראות מעשים גדולים, מסכים לכך.

אמר: “כן, טוב כשהצד האישי אינו בולט ביותר. גם ובפרט בַהצלחה. תמיד ישנם אנשים שעינם רעה בהצלחת האדם. כמה קשיים היו לפנינו בעת אִחודה של גרמניה. לא אחד, אשר הפיק מזה אחר־כך רוב טובה, לא רצה לסייע בדבר”.

הקשבתי לו, בדברו אלי ברוב אמון אך בהתאפקות אצילה, מתוך רמזים על העת הגדולה ההיא. היה רגע, שבו נושך האדם את שפתו, כדי להוָכח שאין זה חלום. כה דבר אחד מגדולי העת הגדולה של אשכנז עמי, העתונאי הפשוט.

אחר־כך התחלנו לדבר על הקשיים בפרטות. הזכרתי את רוסיה כמכשול העיקרי. כאן יש הכרח להביא לידי ברור את עמידתם של המקומות הקדושים מחוץ לטריטוריה, את ה־ extra commerclum. ואז תשאר רק שאלת הסעתם של היהודים המסכנים. הן מתוך אכזריות בלבד לא יתנגדו לכך.

אמר: “ברוסיה צריכים להיות נכונים לכל. אני מזכיר לו רק את ההתנהגות עם הגרמנים בנָפוֹת הים המזרחי. שם הרחיקו ברדיפות – עד לסיביר”.

טוב מזה היה בעיניו המצב באנגליה. הוא הסכים לדעתי, שהכנסיה האנגלית תהיה על צד רעיוננו, אם גם הפוליטיקה האנגלית לא לקחה את הענין בידה. הוא נהנה לשמוע, כי דברתי עם הבישוף מלונדון.

אחר דברנו על צרפת והמצב בהווה. הוא שמע באזנים קשובות לדברי, שכונתם היתה להוכיח, כי צרפת היא יותר מדי חלשה, שתתקומם ל־falt accompli.

הוא אמר, שהתנאים כיום הזה מחישים את הדיקטטורה, והעיר את תשומת־לבי, שנפוליון הצעיר, הגנרל הרוסי, נמצא עכשיו בפריז. יש יסוד להניח, שהוא עלול לעשות “מעשה רב”, אם יד הגנרלים תהיה עמו. אמרתי, שהלה אינו מפורסם כל־צרכו בצרפת; לעומת זאת ישנם להרצוג מאורליאנס יותר סִכויים, לפחות בפרובינציה. פריז היא סוציאליסטית בהחלט.

אחר אמר: “הגנרלים מחולקים בדעותיהם. במקרה של מלחמה לא יעבדו שכם אחד. לא כן אם אנו נעורר את המלחמה, אז יתיצבו כולם יחדו. אולם נקוה, שלא יקרה כדבר הזה בימינו”.

והוא דבר בגלוי־לב גמור על הגנרלשטב הצרפתי. השיטה המנוולת אינה מתנגדת בענין דריפוס כל־כך להצדקת הנקי, כמו שהיא נלחמת נגד גִלוי כל המעילות והתרמיות בקרנות הסודיות. נסיגתו המהירה של בּוּאַדֶפְר (Boisdeffre) קשורה קשר אמיץ עם שלשת המיליונות של ה־fonds secrets. שאי־אפשר להבליעם בחשבון.

הדוכס הגדול מאמין בהחלט בחוסר־הכשרתו של הצבא הצרפתי. משנת 1870 אמנם תוקן הרבה, אבל הקלקלה עודנה מרובה.

אחר נתגלגלה השיחה על התרַבותו של הצי הגרמני, שהוא מצדד בזכותו בכל לב רבות הוא מקוה מ“חברת־הצי” שנוסדה מקרוב ושמטרתה לפרסם ולחבב בארץ את הצעות הזִיון היַמִי. ספר לי עוד, שהוא עשה חקירות להִוָדע באיזו מדה משתתפת התעשיה בארץ בהִתְרַבות הצי. והנה הוברר, שאין פרוטה מן ההוצאות עוברת לחוץ לארץ… ואניות גרמניות אלו משמשות שוב, להמציא לכל המשק שבמדינה שוָקים חדשים ולהרים על ידי כך את גדלה ותפארתה של הממלכה. לא שלטון־עולם יבוקש כאן, כי־אם טובת העם בבחינה הכלכלית. הוא הזכיר לי את ויניציה ואת כל אשר הגדילה לעשות ברוב אניותיה.

מתוך השתוממות הקשבתי למחשבות נעלות וצלולות אלו, מתינותן ירדה עלי ובאה אל נפשי, אף כי טרם ידעתי את הפרטים. הצעתי לו להפיץ את ההשקפות האלו בצורה קלה ומשעשעת בתוך העם, והעמדתי את עטי לשרותו. זו תהא התעמולה הבדוקה ביותר נגד הסוציאליסטים.

אחר־כך שבנו אל עניננו. אמרתי לו, שאני לא אתחיל בשום פרסום, ואניח את הדבר לממשלה הגרמנית, שתפרסם מה שתמצא לנכון. יש להשתמש ברוב זהירות וזריזות בהצעת הענין. אני אהיה אִלם.

הוא מצא לרצוי, שאדבר עוד היום עם בילוב בפוטסדם, ויעצני להמתין במלון Einsiedler לבילוב.

בעיניו היה טוב נוסח ההצעה הזה: בהסכמת השולטן יקבל הקיסר את הגירת היהודים תחת חסותו.

דברנו בערך כשעה ושלשה רבעים. הוא סיים את השיחות בדברי נדיבות. כשהודיתי לו ברוב רגש, אמר, שהוא רק את חובתו מלא. יכול אני לפנות אליו בכל שעה שאהיה זקוק לו. הנה כבר יכולתי להוכח שאינו ידיד רע לענין.

והוא לחץ ממושכות ובחמימות את ידי, ששכחתי, לפי הנמוס, לשלוף את הכסָיה הימנית.

בחוץ השתוממו הלקיים על הראיון הארוך והשתחוו עמוקות. כבר מכיר אני זאת.


אחר־כך נכנסתי אל המלון Einsiedler ממול הארמון וכתבתי לבילוב, אם רצונו לקבלני. אכלתי פת שחרית והשקפתי בעד החלון. חבורת אופיצרים מזהירה בשביל חג הדגל. ומן הרחוב עלו קדטים קטנים וקטנים מהם, האופיצרים העתידים של גרמניה זו שופעת הכוחות, העתידה לקבלנו תחת חסותה.

לבוש בבגדי נפלתי על המטה בחדר הקטן, שצויתי לפתוח לי.

בשעה 12 הגיעה תשובה מן הארמון: מיניסטר המדינה פון בילוב מבקשני לבוא בשעה 1, בערך, אל הארמון חדר 149.

באתי. בשעה זו התכוננו לסעודה. לַַקיים ומשרתי אופיצרים גדודים גדודים. העיפותי עין לתוך פּּקידות קיסרית. אין למעלה מגדולה זו.

לפני מספר 149 בקצה מסדרון־הארמון הארוך כבר חכה משרתו של בילוב. מיד הוכנסתי לתוך מעון־רוֹקוֹקוֹ קטן: פרוזדור, אולם, חדר־שינה בצבעים בהירים.

באולם היה בילוב לא לבדו. אדון ישיש קטן, בעל קומה אלכסונית, מקושט ברוב אותות־כבוד, סרט גדול וצהוב על לבוש־החצר, ישב עמו שם. שניהם קמו, ואני הוצגתי – לפני הקנצלר הממלכתי הנסיך הוֹהֶנלוֹהֵי

הבינותי מיד: בחינת הלב והכליות.

הוהנלוהי הביט בי בעיניו, עיני הישיש העמומות, הכחולות, בלי רצון. מפיו שמעתי גם את המלה האנטישמית הראשונה של החוגים הגבוהים האלה:

“המאמין הוא, שהיהודים יניחו את הבורסה שלהם וילכו עמו? היהודים שמצבם כאן בברלין איתן?”

עניתי: “הוד רוממותו – לא ברלין־מערב, כי־אם ברלין־מזרח או צפון – איני יודע בדיוק את משכנם של היהודים העניים כאן – ילכו עמי”.

כל הערותיו של הוהנלוהי היו terre à terre (שטחיות) – אגב, בטון של אליארדי בשיחה ההיא בבית־הנונציוס שבוינא. כלומר, הטענות הקתוליות.

הוא גם שאל לגבול הארץ שאנו מבקשים, אם גם את בירות, או אולי למעלה מזה.

עניתי ואמרתי: “אנו מבקשים מה שדרוש לנו – לפי רוב העולים רוב הקרקע. מצד הקניין הפרטי תקָּנה האדמה מידי בעליה”.

הוהנלוהי: “ומי הם?”

אני: “ערבים, יונים, כל ה־Mixed multitude (ערב רב) של המזרח”.

הוהנלוהי: “ורצונו ליסד שם מדינה?”

אני: “רוצים אנו אבטונומיה והגנה עצמית”.

הוהנלוהי: “ומה דעת תורכיה על הדבר הזה?”

Je le croyais mieux renseigné (חשבתי, שהוא יותר בקי בענין) ועניתי: “הדוכס הגדול אמר לי, שהגיעו ידיעות נוחות מאת האדון פון מרשל”.

בילוב, שישב בפאת הספה ליד כורסתו של הוהנלוהי, פיו מחודד ועיניו מביטות בכונה בלי בטוי, שִסע: “לי לא ידוע כלום, לידי לא הגיע מאומה מאת מרשל בענין זה”.

לא באתי במבוכה ואמרתי: “יש בידי ידיעות שמצב הרוחות הוא נוח. לפני זמן קצר שלחתי טלגרמה לשולטן והוא השיב לי תשובה”.

הוהנלוהי הציג עוד שאלות ספקניות אחדות על מספר הנכונים לעלות ועל האמצעים. הראיתי הקרנות השונות, העתידות להתאחד בשעת הצורך הרציני. אחת הקרנות האלו מגיעה להון של עשרת מיליונות לי“ש”.

בילוב, שהאזין לשיחה בצורת Poupée rose aux yeux de porcelaine (בובה ורודה בעלת עינים של חרסינה), אמר: “זה הרבה!…” ובנטותו קצת להוהנלוהי: “אפשר שהכסף יעשה זאת. בזה אפשר יהיה לגשת אל הענין”.

הוהנלוהי שתק.

עוד קודם, כשישבתי ממולו על כורסת־רוקוקו, הסיר את דוּ־קרנוֹ המקושט בנוצות לבנות מעל השלחן אשר בינותינו ושמהו על שלחן קטן מן הצד, כדי שיוכל לראותני היטב.

עתה נטל את כובעו, אמר לבילוב:

“נלכה נא אל הסעודה ההיא!” קם, גם אנחנו קמנו. הוא הושיט לי ידו ויצא.

גם בילוב התחיל פתאום להחפז:

“להתראות בקושטא, אדוני הדוקטור!” ומולל את גדיל־הזהב היורד מכתף לבוש־שרדו הכחול.

"היכן יקבל הקיסר את פנַי? בקושטא ובירושלים?

“בכל אופן רק פעם אחת!” אמר בילוב.

אמרתי: “אגיש אפוא את נאומי, שאקרא בירושלים, בהיותי בקושטא?”

“כן, כן!” וכבר היה בחדר השני, שמשם שמעתי את קולו קורא ברוגזה “נוֹימן! נוימן!”. אל נכון משרת־הפנים. האכסצלנץ נחפז, או נראה כנחפז, לבוא אל “הסעודה ההיא”.

שנית חזרתי דרך המסדרון הארוך; בבית־הפקידות רתחו עוד יותר ההכנות “לסעודה ההיא”.

בהיותי למטה ובעברי בחוץ על פני הארמון, באה בו ברגע לויה נהדרת של אופיצרים מתוך הפַּרק וקרבה אל סוללת הארמון. הקיסר! זה שבודאי כבר דבר עלי פעמים אחדות, והוא מלא התלהבות, לפי דברי הדוכס הגדול.

אך מה פרוש יחסם הקריר והמדכדך של הוהנלוהי ובילוב?

הדבר מתפרש בשתי פנים.

או שאינם תמימי־דעים עם השליט הקיסרי, אך אינם מעיזים עדיין להתנגד לו. הם מתיחסים אפוא לענין לפי שעה בקרירות דוחה, כדי להציג בשעת־הכושר רגל ולהפיל את כל הדבר.

או, שאין זה אלא מראה־הפנים הדיפלומטי. כך הם יושבים בודאי תמיד בפאת הספה ובכורסה, ועיניהם הנתונות באדם הנסקר מוצצות אותו עד גמירא. זה דרכם בודאי תמיד להראות שויון־נפש גמור – גם בדברים המעוררים את איש תאותם. כסבור אני, שזהו ה־vieux jeu (המשחק הישן) של הדפלומטיה. אילו הסכים ביסמַרק בתור קנצלר להכנס לעניין, היה מתנהג עמי אחרת. הוא היה מזעזעני בדרך אחרת – אני הייתי מגן על עצמי בדרך אחרת. Cela aurait été un puls bel assaut (זו היתה אז התקפה יפה יותר).

אך מה רב הפלא, שקנצלר המדינה המכהן עתה מוכרח, ובהתנגדות גלויה, להכנס עמי במשא־ומתן על ענין, שביסמרק היורד מכסאו לא רצה לפני שלש שנים לענותני עליו, כל־כך בודאי היה הרעיון מטורף בעיניו.

היום מתעסקת הממשלה הגרמנית באופן רשמי בדבר. שבעיני ביסמרק לא היה ראוי לשיחה קלה או למענה בכתב.

הוהנלוהי ובילוב הם באמנה קרים ורחוקים מן הדבר. אבל במה יתבאר שהדוכס הגדול הטוב דבר על הצלחתו של מרשל, הצלחה שבילוב אינו יודע עליה מאומה?

במה יתבאר, שאוילנברג אומר לי, כי בילוב נרכש בשביל הענין, בעוד הוא, או לפחות הוהנלוהי, נראה כמחוסר ידיעות בענין זה?

אפשר שיש לבאר את קרירותו של בילוב בזה שאינו יודע, כמה הגידו לי הדוכס הגדול ואוילנבורג על הלך־נפשו של הקיסר. והרי זה הוא המכריע בדבר.

על כל פנים אין עלי לשכוח גם זאת, כי הנפלאים שברעיונות הקיסר הגאוני הזה נתונים אחר כך להגהותיהם, הכחשותיהם ושנוייהם של יועציו.

את הפוליטיקה שלו כלפי הסוציאלדימוקרטיה אנוס היה להחליף עשרת מונים. וגם את יתר החלטותיו הטובות לא יכול תמיד להוציא לפעולות. ובכן זהירות!

אולם חושב אני, שגם במקרה הרע ביותר, תתקבל עוד האידיאה שלנו בתור אהובתו הנעזבה של הקיסר הגרמני על־ידי אחרים, הואיל ואבנטורה זו תועיל רק לפרסומה.


10 באוקטובר בבקר בתא־הרכבת לפני וינא

הוספה לשיחה עם בילוב־הוהנלוהי. בילוב: “זו תהא בכל־אופן נדידתם הראשונה של בני־ישראל מזרחה עד עתה נסעו תמיד מערבה”.

אני: “ולא היא! גם הפעם תהא דרכם מערבה. היהודים הנה כבר הקיפו את כדור הארץ. מזרח נעשה שוב מערב”.

לדברים אלה הצטחקו שניהם.

בשעת כל השיחה הייתיen pleine possession de moi־même (שולט בעצמי לגמרי). אף רגע לא חלשה דעתי.


וינא' 11 באוקטובר

נוספות על השיחה עם הדוכס הגדול.

הוא דבר על־אודות רומא. "אפשר שמצד רומא עלינו לחכות בשביל עניננו ללא־טובות. הקיסרות הפרוטסטנטית הִנֶהָ בשביל הישועיים בעומק נפשם – נפשם השחורה – לזרא. באמת הקיסרות לפי תפקידה, איננה פרוטסטנטית, אלא היא מתפשטת על כל האמונות. אבל למעשה עומד אדם פרוטסטנטי בראש, וזה לא ייטב בעיניהם. עלינו להיות נכונים להתנגדות מצד זה גם בארץ־ישראל.

11 באוקטובר וינא

מיד אחרי בואי לוינא פקדתי על מרמורק לקרוא לישיבה את הועד הפועל. מרמורק בעצמו הודיע, שאיננו יכול לנסוע, כי נסיעתו יכולה לגרום הפסד ממון גדול (בבנין חותנו שהוחל להבנות. אחר־כך בקש זמן להמלך).


לעת הצהרים בנ. פ. פר.

תחילה דברתי עם בנדיקט. הלה עדיין מתנגד, אך בקרבו יתנודד. הוא קרא את הידיעות מן הקונגרס בתשומת־לב ורואה מבעד לכותל. לדעתו, ותרנו על חלק גדול מן התכנית הראשונה בבנק אין לו אמונה ומתירא הוא, שמא אנחל בדבר זה מפלה. “אם יעלה בידו לאסוף שני מיליון לי”ש, אעלה לתליה".

“יתן לי את דבריו בכתב?” אמרתי.

“וינא, 10 באוקטובר. אם יעלה בידו לאסוף את שני המיליון לי”ש, אעלה לתליה".

הוא עשה תנועת־לצון לצד שלחן־הכתיבה, כאומר לחתום את שמו.

אחר דברתי עם בַּכר, שחִיֵך באין בטחון.

הראיתי לשניהם את הטלגרמה של הדוכס הגדול, הקורא לי לבוא לפוטסדם. יותר, כמובן, לא אמרתי להם מאומה, אך הָכֵן הכינותים לקראת גדולות העתידות להתרחש.

שניהם נסו לחדור לתוך התעלומה; אבל הדבר לא עלה בידם.


בערב התאסף הועד הפועל, שְׁנִירֶר קוֹקֶש, מרמורק, בביתי. מסרתי דין־וחשבון.

קוקש הציע שנשיאות הקונגרס תלך בתור־משלחת לארץ־ישראל. קבלתי את ההצעה הזאת וטלגרפתי מיד נחוצות אל נורדוי ואל גסטר, שיסעו היום לבריסל, ושם יתן להם וולפזון באורים מפורטים יותר. יחד עם זה טלגרפתי למנדלשטם, שיבוא לטרנופול, וגם מרמורק נשלח שמה.

במשך היום הזה הגיעו התשובות השליליות. נורדוי: יכול הוא לבוא רק בראשית השבוע הבא. הרי זה “לא” בעקיפין, אם אדם נקרא נחוצות לאותו יום. – גסטר בקש לשמוע תחילה טלגרפית, מה הענין, ומכיון שוולפזון לא נתן לו את הידיעות קרה מקרה קשה בקהילתו של גסטר, ולא היתה היכולת לעזוב את מקומו.

הנכון מכולם היה, כמדומה,מנדלשטם. אבל לו דרושים יומַים כדי לקבל תעודת־מסע, ובכן לא יכול גם הוא לצאת אל מעבר לגבול.


מתוך שראיתי מראש את הסֵּרובים האלה, דאגתי מלכתחילה למלואים: על הועד הפועל נטל לנסוע. רציתי לקחת אתי את שנירר ואת מרמורק: והנה “התנפח” קוקוש, המסוגל פחות מכולם על שלא בחרתי בו.

* * *

על מרמורק מוטל בנין גדול, שאין באפשרותו לעזבו. בכל זאת מצא עצה והבטיח שגם הוא יסע. וולפזון מטלגרף שבודנהיימר רוצה להלוות לנסיעה. אם כן נהיה ששה, שהאחד מהם קוקש, הוא מיותר לגמרי. את כהן רוצים הם להניח כאן יחידי, שינהל את עניני יום־יום.


אחרי הועד הפועל היה אצלי נבלינסקי. רוצה אני לשלחו לרומא, בעת היותי בקושטא ובירושלים, כדי שיכשיר שם את הקרקע בשבילי. בדרך חזירתי אומר אני להיות ברומא.

דעתו היא, שלכל היותר אפשר יהיה להשיג דבר שלילי, לא יותר מדברי־חסד אחדים באנציקליקה. אבל צריך יהא לעשות דבר־מה גם בשביל דמי־פטרוס – (תרומה לטובת כסא האפיפיור. המתרגם)

entendu (מובן).

בשעת־המערכת היום נתגלעה מחלוקת עם בכר ובנדיקט.

אמרתי לבכר: “הוזמנתי ע”י הקיסר להלוות עליו בנסיעתו לא“י”.

הידיעה דכאה אותו ממש.

“האין זה בעיניו דבר מעניין?” שאלתי.

“רואה אני בזה מקור של מבוכות בשביל הנ. פר. פר. הרי הוא הזמין אותו בתור ציוני”.

“בכל אופן לא בתור עורך הנ. פר. פר. אין אתם צריכים לכתוב יותר על הציוניות כלום. הטוב מכל בשבילכם הוא, שתניחו לי לברר את הענין בעתון. אולם עשו כרצונכם”.

אחר־כך עם בנדיקט, שהביט הצדה מלא זעם, מורך וקנאה. אני משער שהם “יזידו איזה נזיד”; אפשר שהם יגלו את הודעתי הסודית למשרד המיניסטריון לעניני חוץ.

דרשתי מהם המלצה אל הציר האויסטרי בקושטא על־ידי המיניסטריון לעניני חוץ.

בכר שלחני אל בנדיקט. זה שב ושלחני אל בכר.

בנדיקט שִקר: “קליס (Calice) הוא אויבנו זה שנתים, מיום שכב' היה שם עם נבלינסקי. הוא כתב על כב' מכתב סודי אל המשרד לענייני חוץ, ודוֹצי (Dóczy) הודיעני את תכנו”.

“הרי חפצתי לתפוס את דוֹצי בגרגרתו, ואתם עצרתם בעדי”.

ובאמת נחוץ לי קליס ל“כפרות”.

.Et sur cela bonjour (ובזה נפרדנו).


12 באוקטובר

השנים הרגיזוני אתמול שוב עד היסוד.

הופעה פסיכולוגית מפליאה, שבכר גורם לי דכדוך־נפש יותר מן הקנצלר הוהנלוהי!

מוזר הדבר שבפניו עדיין מרגיש אני מה שהייתי: מתחיל עתונאי מלא בושה, אף־על־פי שבמובן הרוחני אין הוא מעורר בי כל יראת־כבוד.


14 באוקטובר

ברכבת האוריֶנט לקושטא. לפני סופיה.

מהומה רבה בשעות האחרונות לפני הנסיעה. דירתי היתה מין מפקדה ראשית.

אחרי כמה פקפוקים הוחלט, שמוינא יסעו עמי שנירר ואינז' זיידֶנר.


שלשום הייתי אצל הציר מ… נ… בֵּי. שעה של שיחה ריקה לגמרי מתוכן. על שאלתי, שיתן לי המלצות לקושטא, השיב לי במעשיה ערבית: "אל איש עשיר בא גנן ויבקש ממנו הלואה העשיר סרב בעזות. כעבור חצי שנה בא העני ויבא לו מתנת תודה סל מלא פירות. העשיר התפלא ויחשוב כי משגה הוא. “לא”, אמר העני, “חייב אני לך תודה, שלא השליתני בהבטחות, אלא אמרת לי מיד לאו, ובכן לא אבדתי זמני לחנם ופניתי אל אחר שהושיט לי את עזרתו”.

וכן גם הוא אינו רוצה להשלותני בהבטחות. אין הוא רשאי ליתן לי המלצות, מפני שיחשבוהו למשוחד. אך אם תגיע אליו שאלה תהיה תשובתו לטובה.

והואיל ולא דרשתי ממנו יותר מזה, הייתי מרוצה בשלמות.

אמרתי: “יש לקוות, אכסצלנץ, שבעוד חצי שנה אביא גם אני סל מלא פירות”.


אתמול קראתי עוד לפני הנסיעה באזני המשחקים בבורג־תיאטרון את unser Kätchen). גם כאן חפצתי ליצור fait accompli מי יודע אם אאריך עוד ימים בנ. פר. פר. וכיום הזה אני מכיר כבר את האנשים למדי, כדי לדעת שהם עוד ענוש יענשוני על אבדן מעמדי.


שוב לא הלכתי אתמול אל המשרד, כדי שהאדונים בכר ובנדיקט לא ירגיזוני עוד פעם. שלחתי אל בכר את “מפתח הפיליטון” (משלחני במערכת) עם קצת דברי־התנצלות בדוחים.


הפרידה מאת אהובַי היתה הפעם קשה מאד. יכולתי לשבת בשלוה בביתי היפה, אצל ילדי הנאוים, שימי נעוריהם היפים ביותר הולכים וכלים ואני איני מתענג עליהם, הגדֶלים, ואין אני מתבונן בפרטי חמודות התפתחותם. ואני יוצא לדרך כה רחוקה, ואולי גם לא בלתי־מסוכנת. גם הזהר הזהירוני, כי בארץ־ישראל יבקשו את נפשי. האזהרה באה מאת בן־יהודה בידי דר.

וֶרנֶר.

אבל חובתי היא לנסוע.

מאד נזדעזעתי בעת הפרידה כשהורי הטובים בכו. הם יהיו היחידים שלא יקבלו תנחומים, אם לא אשוב מדרכי, אם אהיה אחר־כך לאישיות היסטורית. בזה לא יתנחמו זקנַי המסכנים.

הם ברכוני שניהם בצאתי. ישמור אלהים את בריאותם ויהי רצון שנתראה בשמחה!


באולם־ההמתנה בוינא ראיתי את הציר הברליני אחמד טֶוְפִיק, מלווה על־ידי מ… נ…

עם אחמד טופיק פטפטתי אחר־כך אמש אחרי הסעודה כמה שעות. סבור אני, שאין דעתו טובה עלינו. אולם רַכך ארַככנו.


נוסע עמנו גם הציר האוסטרי קַליס. בתחילה לא הכרתיו. ממנו יוצאת הדבה של דוצי. אף גם לא חפצתי להכירו. והנה עבר אחרי הצהרים בחדר־המעשנים והצטחק אלי. אז ברכתיו לשלום.


15 באוקטובר בתא־הרכבת לפני קושטא

אמש אחרי הסעודה פטפטתי שעתים עם אחמד טופיק. הבאתיו לידי דבור, כדי להוציא ממנו באקראי מהו יחסו של השולטן אל הקיסר. כי מ… נ… השיב לי על שאלה כזו תשובה ספקנית. בשאלת אי כְרֵתִים לא הפיקה תורכיה תועלת מרובה מגרמניה ומאויסטריה. הן אמנם נרתעו מן ה“קונצרט”; אבל מוטב היה אילו נשארו והגנו על תורכיה.

לעומת זאת היה אחמד טופיק מלא התלהבות מן הקיסר ומגרמניה. השולטן וכל העם התורכי מלאים רחשי תודה לידיד גדול זה. את הפצת התרבות על־ידי הגרמנים באסיה הקטנה רואים הם כטובה גדולה וכו'.

ידיעה זו גרמה לי, כמובן, קורת־רוח מרובה, מכיון שהיא מגלה לנו את מצב־הרוח, הדרוש בשביל עניננו.


עם וולפזון ועם בודנהיימר מדברים אנו ב“לשון חידות”, כדי שזר לא יבין אותנו. הנוטריקון הם “האדון הזקן” בשביל הדוכס הגדול, “בן האח” בשביל הקיסר וכו'. וולפזון הטוב שלי, המסכים לכל דבר, הרחיק כל־כך בזהירותו, שאמר ה“מ. ה.” במקום חוברתי על מדינת היהודים.

כל הנוסעים עמנו מכירים אותי ומתלחשים. כוהן אנגלי, מר בידדולף (Biddulph), איש חמודות, התודע אלי בדרך, הוא ציוני.

דברתי עם בודנהיימר על הדרישות שעלינו להגיש.

הארץ: מנחל מצרים עד נהר פרת. לקצוב זמן־מעבר עם סדורים עצמיים. מושל יהודי בשביל זמן־המעבר. אחר־כך יחוסים, כאלה שבין מצרים והשולטן. בהגיע המתישבים באיזה מחוז עד ל־2/3 של האוכלוסים. מתחילה באופן מדיני ההנהלה היהודית, בעוד שהשלטון המקומי (אבטונומיה עירונית) יהא תלוי תמיד במספר הקולות של הבוחרים.

אלה הן דעותיו של בודנהיימר, מקצתן מצוינות.

תקופת־המעבר היא רעיון טוב.


בבית־הנתיבות חכו דנוּסוֹ ואותו היוני הנכנע קונסטנטינידס.

אך באתי, התלבשתי ונסעתי ליילדיז־קיוסק כדי להודיע בואי. המראות ידועים כולם, ועל כן אין בהם אותו ענין שהיה לפני שנתים. ירד גשם והעיר, שהיתה יכולה להיות יפה כל־כך, נראתה מרופשת ועזובה מאשר בימים ההם.

בנסעי במרכבה מן הרכבת אל המלו,ן עבר על הגשר העתיק זיָא פחה. שהכירני והעיף בי מבט ארוך ובודק.

במלון הכל כמנהג הלֵיוַנְטָה. רמאים מתרפסים.

ביילדיז־קיוסק גדודי משרתים הולכי־בטל. בקשתי שיודיעו עלי למזכיר השני דְזֵ’יוַד. הוא לא היה שם. עלי לבוא שוב מחר (היום). השארתי שם את מכתב־המלצתו של נבלינסקי, שבו כתוב, כי באתי pour déposer mes hommage au pied du trône de Sa Majesté Imperial le Sultan (לשים את רגשות הערצתי לרגלי כסא הוד רוממותו המלכותית השולטן).

אחר הלכתי אל ראש־שרי־הטקסים מוּנִיר פחה, גם אותו אי־אפשר היה לראות. הנחתי גם בשבילו מכתב של נבלינסקי באותו תוכן, שבו אני מוצג כראש התנועה הציונית.

בשבילי לא חשוב כלל לראות את האדונים האלה. ערכו של דבר זה הוא רק ב־Act de présence, כדי שלא יבואו לידי השערות מוטעות.

בינתים שלחתי את בודנהיימר אל הציר הגרמני מרשל.

הוא שב מיד עם וולפזון אחרי שובי מיילדיז למלון לונדון. שניהם מדוכאים.

את מלוי שליחותו תאר בודנהיימר כדלקמן: “באתי לבית הצירות, שלחתי למרשל את כרטיסי, שכתבתי עליו, כי דר. הרצל מלא את ידי להודיעו הודעה חשובה. הוא קבלני בקרירות ואמר: ‘אינני מכיר את האדון דר. הרצל.’, אחרי שאמרתי לו, כי אדוני מבקש ממנו ראיון. אז אמרתי לו:,האדון דר. הרצל הוא מנהיג הציונים והיה עם גרַַף אוילנבורג במשא־ומתן שבעל־פה ושבכתב. יש כאן עניין של קבלת משלחת על־ידי הוד רוממותו הקיסר'. לשמע הדברים האלה השגחתי, שפניו נעשו יותר נוחים. אבל תשובתו היתה: ‘איני יכול לחכות עתה לאדון דר. הרצל, מפני שעלי לנסוע בעוד חצי שעה לקראת הקיסר אל הדרדנלים’. ובכן נפרדתי ממנו. אם רצונו לראות עוד את מרשל, עליו למהר אל בית הצירות”.

החלטתי לא לנסוע אל מרשל, כי בכל אופן הייתי עושה רושם של une figure piteuse (בריה עלובה), בהיותו ממהר לנסוע. הרי זו בכל אופן מכה, שמרשל, אשר סמכתי עליו, deficiente (בהעדר) בילוב, מתיחס כמסרב, אינו מכיר או אינו רוצה להכיר אותי.

אחר־כך עלה בדעתי, אפשר שבודנהיימר לא היטיב לדבר, בהזכירו את אוילנבורג. הרי אוילנבורג היה כנראה אחד ה־Hinterminner, שמרשל דבר עליהם, “בברחו אל הפומביות”.


הערב עבר במחשבות בלתי־נעימות. הלכנו למערכה אחת אל התיאטרון של ה־Petits Champs. בגן זה היתה לפני שנתים החבורה של מוֹרוסיני. עתה משחקת פה להקה ז’רגונית, הנותנת את “גבור חיל”.

הרושם מדכא. הואיל ואמנות עלובה זו מצַיֶּנת כבר את עליתם של ההמונים הז’רגוניים שלנו, הרי נראית הרָמָה, שעליה הם עומדים עתה שפלה במדה מעציבה מאד. J’ai été écoeuré (נפשי סלדה בי).


לסעודה בא, מלבד דָנוּסוֹ, גם ליאונל בֵּי בּוֹנְדִּי, זה שהוא ad hoc סופרו של הנ. פ. פר., ליוַנטאי יהודי־ביהמי בן דת קטולי בשֵׁרות התורכים. הוא קרא בעתון הערב (מעשה ידו של היוני קונסטנטינידס), כי דר. הרצל “מנהל הנ. פ. פר.”בא הנה. אפשר שאני רוצה להודיע לעתון על מסע הקיסר במקומו? אולי בקש להוָדע ממני גם דברים אחרים, הואיל והוא יוצא ונכנס ביילדיז. הרגעתיו. נוסע אני עם ידידַי לשם טיול ואיני חושב כלל על כתיבת ידיעות לעתון.

אחר־כך, כשהתפאר ב“ידידיו הקרובים” תחסין ביי (בשעה זו המקורב הראשון של השולטן) ונ… ביי, בקשתי ממנו לוַדֵּעַ אותי עם השנים. ידעתי שאני מבקש דבר שהוא מן הנמנע בימים האלה, ועשיתי זאת רק מתוך כלל ה־Pluspetitio (תביעה למעלה מן המגיע. המתרגם.) הנקוט בידי, משום שיש תמיד להמציא לאדונים גדולים את ההזדמנות לתת או לסרב.


בלילה תִּכּנתי אגב שינה את התכנית הקרובה. מחר אמציא לבילוב מכתב, שאני מוכרח לראותו עוד מחר וָלֹא – לא תוכל המשלחת להיות במקום למועד הנכון. בתור אמצעי אחרון, אם בילוב, כפי שנראה כמעט בודאות, לא יֵעָנה: לשלוח טלגרמה לקרלסרוהי ולבקש תִּווּך טלגרפי בנוגע לראיון תכוף אצל הקיסר. זוהי ה־ultima ratio. (האמצעי האחרון)


גם זאת בלילה: תקופת־המעבר של בודנהיימר היא פשוט בלתי־אפשרית. יכולים אנו לדרוש רק יצירת תא־נביטה אורגני: חברת־קרקעות יהודית לסוריה (עם זכויות־שלטון מובטחות) ובמקרה הצלחה נשיג את דרישתנו.

הצעות־סעיפים תעוררנה מיד סֵרוב של נזיפה מצד התורכים. ובכן נשוב אל רעיוני על־דבר החברה היהודית.


16 באוקטובר

מתוך מורך־הלב נוצרו צבאות האימים.


17 באוקטובר, קושטא

דומני שאני רוכב עכשיו שוב מעל לבוֹדֶנְזִי.


אתמול לא אירע כלום במשך כל היום. לפני הצהרים מכתבים. אחרי הצהרים בקור אצל האשה הטובה והמסכנה גְרוֹפְּלֶר בבֶבֶּקִ. שוכבת היא במטה ומחכה למותה. ובכל־זאת היא חביבה ופקחית. הבטחתי, שאבקרה תמיד יום אחר בואי לקושטא.

ערב יפה עם צבעי הדרום על שפת הבוספורוס.


17 באוקטובר

אחרי שלא הצלחתי אצל מרשל, עומדת לפני השאלה הגדולה, כיצד להגיע אל הקיסר. אנסה להמציא לו מכתב על־יד ההופמרשל אוילנבורג. אכתוב גם אל בילוב ואטלגרף לעזרה אל הדוכס הגדול.

מכתב אל ההופמרשל אויגוסט לאוילנבורג:

הוד מעלתו!

מהוד מעלתו האדון הציר גרף פיליף לאוילנבורג קבלתי באמסטרדם ידיעה בכתב ובליבנברג בעל־פה, שהוד מלכותו הקיסר נוטה לקחת את דבר הציונים תחת חסותו רבת־החסד ורצונו הוא לקבל משלחת בארץ הקדושה. כמו כן נודע לי שהוד מעלתו יואיל בטובו להכין את קבלת המשלחת.

אני מרשה להגיש להוד מעלתו את המכתב הרצוף בשביל הוד מל. הקיסר, ומבקשו לקרוא את תכנו ולהציע את מכתבי לאדון הנשא בהקדם האפשרי. השעה דוחקת מאד מאד, ואם הכל יהי לפי רצונו של הוד מלכותו, שנודע לי מפי מעלת מלכותו הדוכס הגדול מבדן, נחוץ הוא למהר בדבר.

יקבל נא הוד מעלתו את רחשי הוקרתי המצוינת ביותר,

המסור לו בכל

דר. ת. ה.

מלון לונדון, פירה


מכתב אל הקיסר:

הוד רוממותו הקיסרית והמלכותית!

קיסר ואדון רב־חסד!

לפי הידיעות, שמעלת מלכ. האדון הדוכס הגדול מבדן, הואיל לתת לי ביום א' שעבר בפוטסדם, מרהיב אני בנפשי לפנות אל הוד מעלתו הקיסרית בבקשה הנכנעת, שיתן לי ראיון, ויהי גם קצר וסודי, עוד בקושטא. הנמוקים לבקשה זו הם אלה:

קבלת המשלחת הציונית בארץ הקדושה תתן בלי ספק לדעת הקהל באירופה חומר לוכוחים. אם יחד עם הפגנה זו יקָבע fait accompli – אף אם לא ינתן לפרסום במלוא היקפו – כי־ אז תבואנה כל ההתערבויות רעות־הכונה באיחור זמן, והכל ישלימו בעל־כרחם עם העובדה. דוקא ברגע זה הגיעה חולשתה הפנימית של צרפת למדרגה כזו, שאינה רשאית להרים יד או רגל. בשביל רוסיה יחשב הפתרון הציוני לשאלת היהודים כהקלה מרובה; והרי שאלת המקומות הקדושים תוצא פשוט מכלל הענינים.

גם מצד הפוליטיקה האנגלית אין לחשוש לערעור של ממש, מפני שהכנסיה האנגלית היא בגלוי על צדנו.

הכל תלוי אפוא בצורה של ה alt accompliן העומד להוָצר.

הרשיון ל“חברת־קרקעות יהודית לסוריה וארץ־ישראל” תחת חסות גרמנית, יכול לפי עניות דעתי להספיק לפי שעה. חברת־קרקעות זו תעמיד מתוכה קמעא־קמעא את שאר האורגנים המגשימים. ה16).

למעלת מלכותו האדון פרידריך הדוכס הגדול מבדן

קרלסרוהי.

כך הוחלט. אחרי התיעצות עם וולפזון ובודנהיימר לא נשלחה הטלגרמה, מטעמי זהירות.


בחינה של המצב המדיני הכללי תראה, מתי והיכן, באיזו שעה ובאיזה היקף, אפשר יהא להדגיש יותר את החסות הגרמנית כלפי חוץ.

אם גם הוד מלכותו השולטן לא יראה מיד את העזרה, שתצמח למדינתו המדולדלת והמתנונת מידי הציונים, הנה בעת השיחה הישרה עם הוד רוממותו הקיס. יקבל את העצה, איך לחדש ולתקן את הנהלת מדינתו ואת עניני־הכספים. אחרי עבור שעת המשא־ומתן האישי הזה, תתחיל שוב ממשלת האינטריגות הנוראות, הנהוגה במזרח.

מחר בעשר לפני הצהרים מפליגה הספינה הרוסית לאלכסנדריה; זוהי הספינה האחרונה שאני יכול להשתמש בה, אם חפצי לבוא למועד הנכון לארץ־ישראל, כדי להציג את משלחת הציונים האירופיים המיועדה שמה לפני הקיסר בארץ־ישראל. ואם הוד מעלתו יתרצה בחסדו לשמוע בסתר את דברי עוד קודם ההפגנה, הרי הזמן מוגבל. יכול אני לבוא בלי ידיעת איש אל בית־הצירות הגרמני ולחכות שם לפקודות.

סוד אלוה עלינו בשעות היסטוריות אלו. אם הוא לנו לא נירא.

אני מלא יראת־כבוד עמוקה להוד רוממותו הקיסרית והמלכותית

המסור לו בכל

דר. ת. א.


מכתב אל בילוב:

להוד מעלתו

אני מתכבד להודיע בהכנעה, שאני עומד פה נכון לפקודתו. לדאבוני, יכול אני להשאר כאן רק עד מחר שעה עשר לפני הצהרים, כי בשעה זו מפליגה הספינה הרוסית לאלכסנדריה, היא הספינה האחרונה שאני יכול להשמש בה כדי להגיע למועד הנכון לארץ־ישראל, כדי להציג שם את משלחת הציונים האירופיים לפני הוד רוממותו הקיסר.

חפצתי לבקש מאת הוד מעלתו להודיעני בטובו, מתי והיכן תתקבל המשלחת. יש גם לקבוע בהחלט את תוכן דברי אל הוד מלכותו.

יואיל הוד מעלתו לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת ביותר

מאת המסור לו ברוב כבוד

דר. ת. ה.

מלון לונדון, פירה.


18 באוקטובר, פירה ¾ 10 לפני הצהרים

זה עתה העתקתי את המכתבים מתוך התרגשות קלה אל הנקי. במכתב אל הקיסר בעמוד 3 שגיתי צריך להיות: “מתי ובאיזה היקף”. בעצבנותי כתבתי במקום היקף – שעה. כבר יראתי שמא אצטרך להעתיק הכל – דבר לא נעים בשעה דוחקת כזו. והנה מצאתי עצה בהכניסי את המלה “והיכן”: מתי והיכן וכו'


וולפזון, הנאמן עלי מכל, נסע עתה עם דָּנוּסו" ועם דרגומן אל הדוכן ליילדיז כדי למסור את המכתבים.

הבוקר הגיעו הנה שנירר וזיידנר.

בודנהיימר הוא קצת 17 la mouche du coche (אדם המרבה רעש וממעיט מעשה. המתרגם).


אני מתקין לי עכשיו את הבגדים לראיון ־ quitte á les remballer (מתוך סכנה שאצטרך לצררם שוב) – והולך לספר את שערותי.


18 באוקטובר 1898, שעה שמונה בערב במלון

אחרי הראיון אצל הקיסר. מחר ארשום את פרטיו.

עם הקיסר ועם בילוב נדברתי, שאגיש עוד הערב את נוסח נאומי בארץ ישראל.

הנוסח:

הוד רוממותו הקיסרית והמלכותית!

קיסר ואדון רב־חסד!

משלחת בני ישראל נגשת ביראת־כבוד עמוקה אל קיסר הגרמנים, בארץ אשר היתה לאבותינו ועתה לא לנו היא. אין אנו קשורים באדמת־קודש זו בשום דבר־קנין אשר כחו יפה לפי החוק. דורות רבים באו והלכו, מאז היתה הארץ הזאת ליהודים. אם ידובר בזה, רק כחלום מימים מקדם הוא. אולם החלום עודנו חי, בלב ובוא רבבות חיה יחיה; צרי תנחומים הוא לעמנו האומלל בשעות מכאוב ויגון. בהציק לנו אויבינו ובשימם עלינו אשמות, בהסירם מאתנו את המשפט המעט לחיות ככל האדם. בהיותנו מוּצאים מכלל חברת אחינו האזרחים, אשר תמיד בקשנו לחלק עמהם באמונה את גורלם – עלה יעלה רעיון ציון ברוחנו הנכאה.

דבר־מה נצחי יצוק ברעיון הזה, אף כי בדרך הטבע רבות שִנה את פניו עם תמורות האדם, המנהגים והזמנים.

גם התנועה הציונית כיום הזה לרוח העת החדשה היא כולה. קושרת היא קשרים עם המצבים והתנאים של חיי ההוה וחפצה היא לפתּור את שאלת היהודים מתוך האפשרויות אשר לזמננו. אכן מאמינים אנו, כי עתה באה עת פתרונה, אחרי אשר בני־ האדם העשירו ככה בדרכי־חבור ובנצחונות תֶּכניים. מעשים, אשר עוד לפני חמשים שנה נראו כדבר־דמיון, נעשו עתה דבר יום־ יום. קיטור וחשמל שנו את פני הארץ. מזה יש להוציא מסקנות לאנושיות.

ראשית כל עלה בידינו לעורר את ההכרה הלאומית בלב אחינו בארצות פזוריהם. בקונגרסים אשר בבזל נוסחה תכנית תנועתנו לעיני כל העולם. זה דברה: יצירת מקלט בטוח לעם היהודים.

והנה ארץ אבותינו הקדמונים טובה לישוב ולעִבוד. הוד מלכותו ראה את הארץ בעיניו. אדמתה תצעק לאנשים, כי יבואו לעבדה. ובין אחינו יש לנו דלת־עם איומה בסבלותיה. האנשים האלה יצעקו לארץ, אשר יחפצו לעבדה. אדיר חפצנו הוא להפוך את המצוקות האלה – מצוקת הארץ והעם –, בחברנו את שניהם לברכה חדשה. כה טוב הדבר בעינינו, כה ראוי לעזרת הנדיבים באדם, עד כי נחלה את פני הוד רוממותו הקיסרית להושיט למפעלנו את עזרתו הנעלה.

אבל הרהב לא הרהבנו לעשות זאת, לוא היה במחשבתנו דבר אשר יוכל לצער או להזיק לשליט הארץ הזאת. ידידות הוד רוממותו הקיסרית אל הוד מלכותו השולטן ידועה לכל, ולא יוכל להיות כל ספק בכונותיהם של אלה הפונים אל הוד מלכותך בדבר תווך רב־חסד למשאלותיהם.

אמונתנו תמימה, כי הגשמת התכנית הציונית אך טובה וברכה תביא גם לתורכיה. מרץ ואמצעים חמריים יובאו לארץ, נקל לראות מראש. כי מחוזות רבים ושוממים יפרו להפליא, ומזה יצמחו רוב אושר ותרבות לאנשים רבים.

תכניתנו היא לברוא חברת־קרקעות יהודית לסוריה ולארץ־ישראל, אשר תקח עליה את העבודה הגדולה הזאת. ואנו מבקשים בשביל חברה זאת את חסות הקיסר הגרמני.

לזכויותיהם ולרגשות־הקודש של אחרים לא נשקף כל רע מרעיוננו, אשר בו כפורים, זו דורות אליהם נכספו. מבינים ומכבדים אנו את רגשות־הקודש אשר לכל הדתות בשביל ארץ זו, אשר בה נולדה גם אמונת אבותינו.


19 באוקטובר 98

בספינה “אימפרטור ניקולאי II”

(יותר לא כתבתי כי הגיעה שעה ¾ 8, והיינו מוכרחים למהר אל החוף, כדי לבוא באניה ההולכת לאיזמיר־אלכסנדריה. רק הוספתי עוד בחפזון: את הסוף ארשום בארץ־ישראל).

לנוסח הנאום הנני מצרף את המכתב הבא (בקירוב) אל בילוב.

להוד מעלתו

הנני מתכבד להגיש רצוף פה את נוסח נאומי אל הוד מלכותו. הלילה עבר עלי ברע בכל מיני מצבי־לב, ועתה כמעט אינני מסוגל לעבודה את הסוף אוסיף עוד יוצא אני בשעה עשר, ביום ה' לפני הצהרים אהיה באיזמיר, ביום ו' בפיריאוס, ביום א' באלכסנדריה, ביום ג' בפורט סעיד, ביום ד' ביפו. אם יִכָּתב אלי, אבקש לעשות זאת על־ידי הצירוּת של אותו מקום, שאבקרה מיד לכשאמצא שורה בשבילי במשרד תוס. קוּק. בפרט מבקש אני בהכנעה להודיעני באלכסנדריה מתי והיכן על המשלחת להתיצב לפני הוד מלכותו, וכן אם יש לספח למשלחת (המורכבת מחמשה ציונים אירופיים) גם ציונים ארץ־ישראליים. זאת עלי לדעת עוד באלכסנדריה, למען אדע לסדר את הנחוץ.

אם הנוסח המוצע של נאומי אינו מתאים, אעשה בארץ־ישראל את התקונים הדרושים. יואיל הוד מעלתו לקבל רחשי הוקרתי המצוינת ביותר

המסור לו

דר. ת. ה.


19 באוקטובר, אחרי הצהרים, שעה 3

בספינה «אימפרטור ניקולי II» בים השיש.

רק עתה יש לי היכולת לרשום את מאורעות יום אתמול. אל נכון הלכו כבר איזו פרטים לאבוד. השיחה עם הקיסר שהוכנה ימים רבים, מצאתני בכל־זאת מעט מרוגז. הא ודא נחרתו במחי יותר מעיקר הדבר. הרי זה כמו בשעת צלום, שיד הצַּלָּם רעדה בו. התמונה תהיה מעט מטושטשת. בפרט מהלך השיחה לא נשמר בדיוק בזכרוני. הקיסר עשה עלי על כל פנים רושם גדול וחזק. נסיתי למצוא לרושם זה משל, ורק את זה מצאתי: היה לי הרגש, כאילו באתי אל יער הפלאות, שבו ישכון הקַרְנִיחָד האגדי. פתאום עמד לקראתי יצור־יער נהדר וקרן חזות במצחו. אבל מראהו לא הפתיעני כעובדה שחי הנהו. את הדמות שויתי עוד קודם לנגד עיני, אך לא את נשימתו וחיותו של היצור הזה. והפתעתי גדלה בהָחל הקרניחד לדבר בקול־אנוש נעים לאמור: “אני הקרניחד האגדי!”.

יום אתמול עבר ככה:

אחרי שהתקנתי את הרֶדינגוֹט שלי וכו', כדי להיות נכון בכל רגע אם אקָרא הלכתי לסעודת הבוקר. אכלתי ושתיתי מעט, כדי להיות קל וזריז. בבוא הרגע המקווה. וולפזון שב מיילדיז־קיוסק בשתים־עשרה וחצי. בלי ידיעת הלשונות, בלי תורכית ובלי צרפתית, הבקיע דרך עם דנוסו ועם הדרגומן על הדוכן בין משמרות יילדיז־קיוסק עד ההופמרשל אוילנבורג. לזה שלח את כרטיסו וכתב עליו: בן־לויתו של דר. הרצל. אוילנבורג יצא מיד, קרא לו להכנס אליו, סגר, בהביטו כה וכה, את הדלת החיצונה והפנימית וקבל מידו את המכתב הכפול.

“טוב שהוא כבר כאן תיכף אמסור את המכתב להוד מלכותו.. מאימתי דר. הרצל כאן?”

וולפזון השיב: “זה ימים מספר”.

אוילנבורג ראה, שהוא מחזיק בידו עוד מכתב אחד: “מה עוד בידו? יכול אני למסור גם זה”.

וולפזון: “מכתב אל אכסצלנץ פון בילוב”.

אילנבורג החזירו מהרה: “ימסור את זה בעצמו”. לְוָהו עד הפתח ולחוץ, מסרו לאדיוּטַנט, אשר הוליכו עד דלתו של בילוב. בילוב יצא זועף, לקח את המעטפה פתחה בקריעה קרא בצעקה: “טוב הדבר”.

וולפזון אמר: “שלום, אכסצלנץ”.

בילוב השמיע בחטמן “שלום!” ונעלם. –


לפי הדין־וחשבון של וולפזון – שאִשֵׁר את איבתו של בילוב ואת רצונו הטוב של אוילנבורג, אשר הרגשתי בהם עוד קודם – קויתי ביתר בטחון לאות־חיים מאת הקיסר.

אחרי ארוחת־הבוקר נסיתי לישון שינה קלה, אך השנה לא חפצה לבוא. אחר־כך פטפטתי מעט עם וולפזון ועם האחרים.

ברבע אחרי שלש נכנס פתאום שוער־המלון מתרגש כולו. “בא מישהו המביא בשביל האדון הרצל דבר־מה מהוד מלכותו”.

נחפזתי לתוך מעילי האפור, האדונים עזבו את האולם. אבל הבא היה רק שליח, או שוטר־חרש, שהניח לפני פתקא ועליה כתוב: “להודיע בואו של תיאודור הרצל בשעה 4 וחצי אצל הוד מלכותו יילדיז”.

כתבתי בעפרון קבלה על הפתקא: “דר. הרצל.,נתקבל בשעה ¼ 3”.

האדונים היו נרגשים מאד. לא חשתי תקיפת־עצבים, אך עוד מקודם הייתי נרגז. נתתי את ידי לזיידנר למַששה שאני שקט לגמרי. לשנירר נתתי להחזיק את הדופק. הוא מצא 108, מה שנחשב אצלי הרבה מאד, אבל דומני, שעוד לפני קבלת הידיעה היה לי כך. שנירר שאל אם רוצה אני לקבל בְּרוֹם. שאלתי מתי מתחילה הפעולה. כעבור חצי שעה. וְתַּרתי על התרופה, מפני שבזמן ההוא, אפשר שלא יהיה צורך בכך.

תלבושת קפדנית. בפרט עלה יפה הצבע של נעלי־ידי: אפור עדין.

לקחתי לי את וולפזון לבן־לויה, והושבתי דרַגוֹמַן (יהודי ערמומי, שהיו לו כנראה קשרים עם המשטרה) על הדוכן. וולפזון לקח עמו מברשת של כיס.

נסענו ועברנו את הרחובות המקושטים של פירה. שדֵרָה כפולה של סקרנים. כל החלונות כבושים בהמון. גם עגלתנו נסקרה הרבה, אולם לא יכלה לעורר ענין רב, כמרכבות הכבודות המלאות חֶצרוֹנים בבגדי־שרד ואופיצרים מוזהבים. ואני בראותי אמרתי בלבי, אפשר שאין גם אחת ממרכבות־הפאֵר האלה מובילה ברחובות כל כך הרבה היסטוריה, כעגלת־השכירה הפשוטה של העַרַבַּגִ’י (עגלון) שלי.

לפני בית הצירות הגרמני דוחק גדול. שם עמד גם גדוד המלך, דגלו התנופף מעל הגג, על הסוללה עמדה מרכבתו. ובכן באתי לפניו ליילדיז. כדי שלא לבוא קודם הזמן, עמדתי רגעים מספר אצל דוֹלמָה בַּגצֵ’י. צבעים נפלאים על פני הבוספורוס. שם עגנה ה“יַכְטָה” ההדורה “הוֹהֶנְצוֹלֶרן”.

בשעה ¼ 4 עברנו את השער העליון של יילדיז־קיוסק. הדרגומן היהודי מוכרח היה להשאר בחוץ. אחד השוערים ישב ליד הערבג’י שלנו ונכנסנו לתוך גן יילדיז, פנות אלה, דומני, שמורות תמיד בפני כל דריסת רגל. נסענו חמשה או ששה רגעים. מטעי־עצים גדולים ונהדרים, אף כי לא מטופחים כראוי. לשמאלנו חומה גבוהה מאד ומלאה תעלומה – מאחריה יפרחו ויכמשו פרחי ההרמון.

חמשה רגעים לפני ½ 4 הגענו אל הפלטין הקטן שנבנה זה עתה לשמו של הקיסר, חיָלים זועפים לפני השער. ליד המדרגות במבואות המון משרתים תורכים וגרמנים, גם אופיצרים רבי־סרטים וחצרונים תורכים.

מן החצרונים הגרמנים אין איש. כולם עודם בבית־הצירות. נרתעתי כמעט באין־רואים אל המסדרון. המשרתים הגרמנים שוחחו ביניהם באופן חפשי על ידי, כה לא נחשבתי בעיניהם. הם הפריחו את חדודי־הלַקיים שלהם. מתחילה רק אמרתי לבעלי־השרות, שאת ההופמרשל אוילנבורג אנכי מבקש. אמרו לי לחכות. ברבע לפני חמש מלאתי חרדה: האם לא נפלה פה טעות – ואולי גם הושם לי מכשול בזדון? אולי הביאו אלי את דְבַר הקיסר מסורס: ניטל עלי להיות בשעה 4 וחצי בבית־הצירות, כמו שהצעתי במכתבי: מי יודע, אולי הוא מחזיק באמונות טפלות, ואם אחטיא את הראיון לא יאבה עוד דעת אותי.

ובכן פניתי מתוך דאגה אל האדיוטנטים התורכים. הם ידעו רק זאת, כי מחכים פה לקיסר. מבית־הצירות עליו לנסוע עוד אל בית־הספר הגרמני. תוצאת שאלותי היתה רק זו, שהזמינוני להכנס אל אחד מחדרי־ההמתנה התחתיים – אבל אחר־כך אסור יהיה לי לצאת משם. נדמה לי, כמו שמעתי במבוא הארוך את שמי נשנה בפי האופיצירים, והייתי בעיני כנתון תחת משמר חזק… פעם אחת עבר וולפזון בחוץ, אך לא ראני. אחר־כך ספר לי, שמישהו נגש אל עגלתו, שאלו אם הוא בא הנה עם דר. הרצל מן הנ. פר. פר., ומאז עמדו ארבעה אנשים מסביב לעגלה ושמרו עליה עד נסעה וכאשר ירד בבוא הקיסר מן העגלה והסיר את כובעו, התגנב אליו איש אחד מאחור והציץ לתוך הצילינדר – אם אין שם פצצה.

ובינתים הלך מצב־רוחי בחדרי, שנעשה לי לבית־משמר, הלוך ורע. הראיון כבר היה אבוד בעיניי והנה ב־1/4 5 תנועה. גדוד־הכבוד לפני הבית תפס ברובים. נראו פרשים בתחתית הדרך המתפתלת. מאחרי הפרשים מרכבת הקיסר, לידו הקיסרית.

לא היה לי בלתי־נעים, שלא יכולתי לראות מתוך חלון־חדרי את כל תפארת הכבודה העולה. המראה אולי עלול היה להָרֵך את לבי. רציתי לצאת אל המסדרון – והנה עמד לי לשׁטן אחד הבחורים ורמז לי בהעויה מפורשת לשוב החדרה.

כאן חסר לי דבר־מה. דומני שאמרתי למישהו, כי יודיע תיכף־ומיד לגרף אוילנבורג, שאני נמצא כאן. כעבור חמשה רגעים נקראתי. במסדרון הלך לקראתי אדון זקן.

“דר. הרצל?” שאל.

“אכסצלנץ גרף אוילנבורג?” שאלתי.

הוא הושיט לי את ידו, הראני את המדרגה לקומה השנית. דומני, שהוא הוסיף עוד: “כבודו ילך עם האדון פון בילוב אל הוד מלכותו!”

עליתי במדרגות בדֵי שקט. למעלה נצב בהדר על משמרו הפליגלאדיוטַנט, אדון בעל הַדְרוּת פרוסית, שהסתכל בעליתי oell narquois’l (בעין ערמומית). ואף־על־פי־כן היה, כנראה מרוצה בלבושי, בקמט־הגהוץ שבמכנסי ובנעל־הלַּכה שברגלי, כי בבטאי את שמי השיק את עקבי רגליו:

“גרף פוֹן קֶסֶל!” ונתן לי ידו. אז חזרתי בקצת אוילות:

“דר. הרצל!” לשמע זאת הִתָּאֵר על פניו חיוך מהיר וגאה.

עתה עמדתי בראש־המדרגות העליון. גרף קסל השקיף במתיחות מעל לכתפי; במבוא־העמודים עמד, כנראה, מאחרי אדם ראוי לתשומת־לב. אך לא הפכתי את פני. והנה נתגלתה הדמות בפנה באופן שבהביטי ימינה, יכולתי לראות מי היא.

שמלה לבנה – הקיסרית! היא עמדה עם בילוב מאחרי עמוד וראתה אותי בעלותי. השתחויתי, היא הודתה קלות ונעלמה.

גרף קסל עמד ליד הדלת האמצעית, פתחה במקצת, הביט פנימה, דבר פנימה. אחר רמז לי ופתח לפני את הדלת.

נכנסתי בקומה זקופה. הקיסר בא לקראתי בתלבושת־הוּסָרִים כהה. עמדתי מלכת והשתחויתי עמוקות. הוא הלך לקראתי כמעט עד הפתח, הושיט לי את ידו. דומני, שאמר כי שמח הוא מאד, או מעין זה, לראותני.

אמרתי: “הוד רוממותו הקיסר, מאושר אני בהצטינות זו”.

אחר שב והקיף את השלחן, העתיק לי כורסא, הניע את ידו כמזמין וישב גבו אל שלחן־הכתיבה, והרכיב זו על זו את רגליו הנתונות במגפי־הוסרים, כאדם המתקין עצמו לשיחה ארוכה. אחרי נכנס בילוב ובשבתי ישב גם הוא. הוא החזיק, כמוני, כל העת את הצילינדר בין רגליו. שכחתי לפשוט, כדרישת הנמוס, את נעל־היד הימנית.

בשעת ההמתנה הייתי קצת דואג, אם הרידינגוֹט שלי במקומו הוא, אם לא נכון היה ללבוש את הפרַק. הרידינגוט של בילוב הרגיע את רוחי.

הקיסר סקרני בכניסתי תקיפות בעיניו הגדולות כחוּלות־הים. אכן עיניו עיני־קיסר הן. עינים כאלו לא ראיתי מעודי. שוכנת בהן נשמה מופלאה, אמיצה, מחפשת. הרושם שהוא עושׂה, כלומר הראשון, חשוב כנראה בעיניו. קומתו דמתה בגבהה לקומתי ורָשְׁמִי הראשון היה כי לא נוח לו, שזרועו קצרה יותר, כי הוא אומר בלבו: אתה, שהנך בא מן החוץ, מתוך עולם המכירני רק מתוך תמונות, או הרואה אותי רק עובר בחפזה בתוך סערת תהלוכות־חצר מפוארות, האם לא הוכזבת בראותך לפניך קיסר, שזרועו קצרה מזרוע כל יתר בני האדם?

ואני הסתכלתי בלי־הרף בעיניו היפות, החפשיות, החביבות ובכל־זאת אמיצות, אשר קסום קסמו לי.

קויתי, שהוא יתחיל בקלות שיחה, ועל־כן עוד קצרה היתה נשימתי, כשדרש ממני לפתוח בדברי.

“באיזה מקום עלי להתחיל, הוד קיסרותו?”

“במקום שהוא רוצה”, אמר בקצת לגלוג ונשען אחורנית.

חזרתי אפוא על תוכן מכתבי אליו מאתמול, בקול רוטט למדי, ולבי דפק בחזקה אל צלעותי. בשעה זו הצטערתי על אשר בילוב, שלבו אינו עמי, מתענג בודאי למראה מבוכתי. בכל־זאת לא אמרתי כל שטות. רק בקולי היתה החרדה. אך בבטאי את ענין חברת־הקרקעות והחסות הגרמנית, נענע ראשו במהרה וברצון ,כהרגלו, יותר בעיניו מאשר בראשו. הרי זו תנועה אפינית עד מאד. הוא מתבונן במבט מלא וחזק – הקיסר! – ואם איזו הערה או אִמרה תיטב בעיניו, אומרות עיניו, בעת פיו הוא חשוק: בַּנְתִּי לך – אישי אתה – הדברים ישרו בעיני.

אין מספר לתמונות שלו, אך מכיון שאי־אפשר לצַיֵר את המבט המנענע הזה, מין מיוחד ותקיף של מצמוץ, אין יודעים את טיבן של עיניו.

הוא נכנס עד מהרה בשיחה והסביר לי למה התנועה הציונית מתקבלת על דעתו. לדאבוני, הייתי שומע לא־חפשי, וגם אנוס הייתי לרכז את כל כוחי כדי להכין את התשובות על־רגל־אחת, ובאופן זה לא נקבעו בזכרוני הפרטים. הוא דבר כל העת על היהודים כעל “בני מולדתי”, בטון לא ידידותי ביותר. אין הוא מטיל ספק, שבעזרת האמצעים הכספיים והחומר האנושי הנמצא בידינו, נצליח לגַשֶׁם את ישובה של ארץ־ישראל. בשעת הדברים האלה הייתי מפוזר קצת, מפני שהוכרחתי לצַיֵן את פעולתי, שעבודתי במשך שלש שנים עשתה את המלה הבלתי־נודעה “ציוניות” ל“מונח מקובל”, שהקיסר הגרמני השתמש בו בפני ברהיטות.

“ישנם”, אמר, “בין בני־מולדתו אלמנטים, שטוב היה ליַשבם בארץ־ישראל. חושב אני, למשל, על הֶסֶן, שיש שם בין האוכלוסין מלוי־ברבית. אילו יצאו אלה עם רכושם אל המושבות להתישב שם, היו מועילים יותר”. (כזו היתה בערך, כונת דבריו).

התרגזתי בלבי שהוא מזַהֶה את היהודים עם מלוי־ברבית אחדים, ופתאום שבתי מתוך רוגז לישוב דעתי ונאמתי נאום קצר נגד האנטישמיות, שפגעה בנו, האחרים, בלבנו ממש. מאד הוכאב לנו.

בילוב השגיח שאני תוקף ונאחז בהטחותי. הוא אמר, שהיהודים הם עתה כפויי טובה לבית הוהנצולרן, שהם חייבים לו רב תודות. אביו זקנו, אביו של הקיסר וגם הוד מלכותו עצמו נטו תמיד חסד ליהודים, ועתה רואים את היהודים בכל מפלגות־האופוזיציה, אפילו אצל המתנגדות למונרכיה.

“זינגר!” מלמל הקיסר, שהקשיב לדברי בילוב באותות הסכמה. בילוב רמז, שהקיסר נפגע.

הסברתי, שאנו נוציא את היהודים ממפלגות־המהפכה.

הקיסר העיר, כי מאמין הוא שהיהודים יסכימו. לישוב ארץ־ישראל, אם ידעו שהוא פורש עליהם חסותו, כלומר, שבעצם אינם עוזבים את גרמניה.

בילוב הוסיף: “ויש לקוות שהם יהיו משום־כך אסירי־תודה!” אבל הוא העיר את אזני, שהיהודים העשירים אינם מסכימים לרעיוני. “גם העתונים הגדולים אינם מסכימים לכך, ואפילו עתונו הוא עצמו. עליו להשתדל לרכוש בשביל הענין אחד העתונים הגדולים”.

עניתי ואמרתי: “אכסצלנץ, אין זה אלא עניין של ממון. צר לי, בתור סופר, שאני מוכרח להגיד כזאת”.

כונתו של בילוב בטענה זו היתה ברורה. הוא בקש לרמוז לקיסר, שאין כל כח עומד מאחרי. בילוב אמר כל דבר התנגדות, חוץ מן המלה הזעירה “לא”, שלא הרהיב, כנראה, לאמרה מפני שה־Voluntas regis (רצון השליט) הוא “כן”. בילוב אומר: “כן, כן!” – “כן, אבל!” – “כן, אילו!…” כל אלה “לאוין” מסותרים.

אבל אני חשתי שנמוקי הולכים וחזקים, הואיל והקיסר היה כמעודדני בנענועים ובמבטים

עד מהרה באתי אל הכושר של שעה זו, אל צרפת הנחשלת מבפנים.

והנה התחיל הקיסר בשיחה ברוב מרץ.

“קראתי היום בנ. פר. פר. על המהפכה המדינית שהוכנה שם. הרי מכיר הוא במצב. מה דעתו על סכוייו של הנסיך נפוליון?”

“הוד מלכותו, חושב אני שאין לו תקוה להצלחה. הארץ אינה מכירה אותו”.

“בכל זאת היא מכירה אותו”, טען בילוב, “הרי הוא אופיציו רוסי”.

עניתי: “כן, אבל הפרסטיז’ה הרוסית ירדה מאד, מאז הוצע פֵרוק־הנשק”.

הקיסר צחק בעיניו – כמעט בקול נשמע, הייתי אומר.

“הם עשו חשבון”, השיבותי, “ומצאו כי השעשועים של קרונשטדט וטוּלוֹן עלתה להם בשמונה מיליארדים”.

הקיסר פרץ עתה בצחוק: “זה הרבה. הרי זו בכלל אומה מטורפת. כמה עמלתי להביאם לידי בינה. הכל לבטלה. עתה חדלתי סוף־סוף. אין עצה לאנשים האלה. הם רואים רק את החור שבווֹגֶזִים ולא יותר”. הוא קמץ את אגרופו הימני וחִקָה את תנועתם המאַימת של הצרפתים לעבר הווגיזים. אחר משך בכתפיו.

העירותי, שהצבא סבל בזמן האחרון רבות על־ידי מאורעות־דריפוס. ופתאום היינו en pleine affaire Dreyfus (בתוך עצם ענין דריפוס). הקיסר דבר – חושבני, לחרדתו הקלה של בילוב – על הענין הזה בדברים גלויים. לא הבעתי כל דעה; אבל מיד הוברר שדריפוס הוא חף מפשע! זה היה דבר גדול ונפלא.

“איזו בני־ אדם הם אלה”, קרא הקיסר, “כלום חושבים הם אותי באמת למטורף, שאני מסוגל לכתוב מכתבים כאלה לכל פלוני ואלמוני? הַנוֹטוֹ הניח על שלחן “הבית” 27000 פרנק בעד הזיופים האלה. הציעו אותם לפניו, והוא רִישֶׁלְיֵי זה, איש־המדינה הגדול חשבם כמכתבי־אמת – או רק העמיד פנים כאילו הוא חושבם כך: הרי זה לא יאמן! הדבר נתגלה על־ידי הנסיכה מתילדה. בסלוֹן שלה אמר הנוטו בפני אנשי־הצבא הנאספים שיש בידו מכתבים שלי. כמובן הבינה מיד, שהדבר הוא מן הנמנע, והסבירה לו את הענין”.

כאן רופף זכרוני. אם איני טועה, אמר הקיסר: “אחר־כך השליכתהו החוצה”. על־כל־פנים כזו היתה כונת דבריו.

בילוב אמר: “שַקרותם של אנשים אלה מפליאה. והרי אחד המיניסטרים הודיע, כי צדקתו של דריפוס היתה ידועה לממשלה. איני יודע מי היה זה”.

“וִיזֵ’י” (Viger), אמר הקיסר «רַדִיקַל אדמוני זה הזקן בְרִיסוֹן, הוא עוד באורח־פלא האדם ההגון היחידי, הרוצה לחשוף את האמת".

ספרתי על בוּרז’וּאָה שהוא המוח החזק בכל הקבינט ושגרם לו לקַוֶנִיאַק (Cavaignac) שירוץ אל פי חרבו השלופה.

הקיסר צחק שוב בעיניו ואמר: “לפני זמן קצר הייתי בחבורה עם כמה מחברי”… (דומני שהוא אמר: בוינא, בשעת לוית הקיסרית. לא הבינותי מיד למי הוא מתכון במלה “חברי”, עד שהמשיך) “מלך רומניה ספר לי, מה שנודע לו בעקיפין מפי אופיציר צרפתי: במעשה זה כרוכות כמה מעילות והעלמות. זה ימים ושנים, שבמפקדה הראשית של הצרפתים נגנבות הקרנות הסודיות. וכן הציעו גם לקפיטן דריפוס 20000 פרנק. הוא לא רצה לקבלם ואמר: אין לי צורך ב 20000 הפרנקים. מה אעשה ב 20000 פרנק? משום כך היו מוכרחים לסלקו, מאחר שידע כבר את הסוד. ועל־כן החזיקו את אסטרהזי ואת דִי פַּטִי דֵי קלַם. נסתבכו בדבר יותר ויותר אופיצרים שקבלו כסף, ועכשיו הם מגינים זה על זה… הריני שואל את עצמי תכופות, מה יעלה בסופה של מדינה זו, הרי יקרת־ערך היא. רוח צרפתי זה הרי הוא הבושם, הפלפל של כל שאר התרבויות – המלח האַטִּי, כמובן, שהרבות אכול פלפל לא טוב. אך מה יהא על צרפת?”

“הוד מלכותו, חושב אני שהיא תתפורר לאט־לאט מבפנים”, אמרתי. “מעודנת היא בספרות ובאמנות, ואולם זהו העִדון שבהתנונות: אין אני חושב, שהם מבקשים מלחמה. החברה השולטת מעונינת עד מאד להמנע ממלחמה”.

“כן”, אמר בילוב, “המלחמה בכל־אופן תסלק אותם, את הריפובליקנים של היום. הנצחון או המפלה יביאו את המונרכיה”.

כמובן שהסכמתי ל truism (אמת בַנַלִית, חבוטה) זה.

הקיסר אמר: “מכל מה שרואים בצרפת, אפשר כנראה בכל־ זאת להסיק, שהריפובליקה איננה צורת־השלטון המעולה ביותר”.

דברתי על הפרלמנט של היום הזה באותו כוון, שדברתי עליו ב־Palais Bourbon ושאלתי את הקיסר, אם רשאי אני לשלוח לו את הספר הזה.

הוא אמר “הן” בעיניו הגדולות.

אחר אמר: “סובר אני שישבו בשלוה, ויהי למען התערוכה. רוצים הם לקבל כסף מכל באי עולם”.

“בן־צרפת אמיתי”, אמרתי, איננו יכול לסבול את האשכנזי אך את המטבע שלו יקבל ברצון".

“את המטבע שלי לא יזכו לקבל”, אמר, כמדומה, הקיסר – אם לא בילוב היה זה. נדמה לי, אך אין אני בטוח, שתשובה זו ניתנה. גם זאת לא אדע, באיזה קשר דברים עניתי על שאלת הקיסר על התפתחותה העתידה של צרפת לאמר:

“לעולם ילכו לצרפת אלה הרוצים בשעשועים”.

בילוב התלוצץ בינתים:

“כן, בתי־קָפֶה וקוּבּוֹת, כמו שאומרים בוינא”.

הקיסר הביט פעם בפעם בשעון, שהיה כרוך ברצועה על פרק־ידו של זרועו־שמאלו הקצרה. אם יובא בחשבון, מה ערכם של רגעים קיסריים אלה, בפרט ביום־בקור ראשון כזה בקושטא!

השיחה עממה רגע אחרי פרק צרפתי זה. השתמשתי בהפסקה, כדי לשוב לגוף הענין:

“ועל־כן לא תוכל צרפת להתנגד לעניננו”. גם בשביל רוסיה הרי זה פתרון נאה – וכו'. כל הדברים הידועים.

הקיסר אמר באבק הוּמוֹר, שהיה בכל־זאת רק השתתפות שובבה, אך בלי כל אכזריות:

“כן, בני־מולדתו סבלו כראוי במאות־השנים האחרונות ברוסיה”. במלים “סבלו כראוי” היתה עצורה הכונה, שהוא בְטא אותה באופן אירוני־נגודי, אך גם מבטא זה נמחק מזכרוני.

הלכתי הלאה ופרשתי, תחת נענועי ראשו, את כל התכנית. דומני, שהבאתי את כל הנמוקים: את מסלת־הברזל הסיבירית של רוסיה, שהנה קופסת־פַּנדוֹרָה מלאת פגעים רעים בשביל אירופה; the shortest line to India (הדרך הקצרה ביותר להודו) וכו'. הכל, הכל. הוא הקשיב לדברי באופן נפלא, לרגעים במתיחות ובהתאמצות גלויה, כשנגעתי בצורות־המִלְוֶה, המסובכות, שהיינו יכולים להציע לתורכיה, אמרתי לבסוף:

“איני יודע – אם נתעיתי בשוא, אבל הדבר נראה בעיני טבעי בהחלט!”»

הוא נתן בי את מבטו השליט: “גם בעיני!”

בילוב טען: “כן, לו רק ירצו אלה כאן. אולי יבוא כבודו אל המיניסטרים…” הוא עשה באגודלו ובאצבעו תנועה כמונה מעות. כאן הרי כולם לוקחים".

הקיסר התנגד לכך בתנועת־יד קלה ואמר:

“הרי זה יעשה בכל־זאת רושם, אם הקיסר הגרמני ישים לב לדבר, יראה התעניינות בדבר”.

(כאן היה לי הרגש של יער־האגדה בדבר הפגישה עם הקַרְנִיחַד האגדי, שאמר בקול אדם: “אני הקרניחד האגדי”)

הקיסר אמר עוד: “סוף־סוף הריני עדיין היחידי הנאמן לשולטן. הוא מיחס לי ערך מה”.

הוא הביט שוב בשעון וקם ממקומו. אבל בראותו שאני רוצה לומר עוד דבר־מה, שאל: “היש בפיו עוד שאלה?”

אז הצעתי בעמידה את השאלות המפורטות בענין הראיון בארץ־ישראל, בדבר הנאום וכו'.

הקיסר אמר: “יכתוב נא את הנאום ויתננו על ידי בילוב. אני אעבור עליו אחרי־כן יחד עמו… יגיד לי רק במלה אחת מה עלי לדרוש מן השולטן.”

“Chartered Company – תחת חסות גרמניה”.

“טוב! Chartered Company!” והוא נתן לי את ידו בכח, ידו החזקה כשתים. לחץ את ידי כדבעי, ויצא בראש כולנו בעד הפתח האמצעי.

בחוץ עמד גרף פון קֶסֶל.


הוספה:

במקום אחד בשיחה הנ"ל, דומני, אחרי שהזכרנו את סבלות היהודים במזרח אמר הקיסר:

“אכן הרעה הגדולה ביותר נשקפת מצרפת. יש לשער ששם תעלה האנטישמיות למעלה ראש. כי שם יד הכנסיה בדבר, וידי הישועיים לא תרפינה, אחרי שהתחילו בדבר כזה. גם האדון פון רוטשילד, כנראה יודע זאת מפני שהוא מעביר את אָסְפֵי־ האמנות שלו לונדונה”.


אחרי צאת הקיסר מן הסַּלוֹן, יצאתי גם אני עם בילוב. בילוב הביט במסדרון אחרי הקיסר, שהתרחק מתוך גמישות עם קֶסֶל, ואמר אלי “הרי זה שַלִיט גאוני!”

אחרי־כן ירדנו יחד במעלות ובילוב אמר בהתעוררות: “עליו ללכת אל מרשל ולדבר עמו. הוא יתן לו את הידיעות המדויקות. סובר אני, שהתורכים אינם נוחים עכשיו”.

מובן שהבטחתיו לנסוע מיד אל מרשל ורק אחר־כך אחבר את נאומי; אך בסתר לבי חשבתי, שהוא נתן לי את העצה הזאת לא כדורש טוב. אולם איני רוצה לחשוב רעות על שום אדם, גם לא על בילוב שלבו אינו טוב עלי. אחריות גדולה רובצת עליו, ואם הדבר לא יצליח יהיה עליו אשם. עליו להתחייב בדבר לפי החוקה, ובכן הוא לא רק רשאי אלא גם מחויב לנהוג זהירות מרובה.

החצרונים והאופיצרים ואפילו הלקיים השתוממו, בראותם את הבָּזוי מקודם את היהודי הבלתי נודע לבוש המעיל האזרחי, יורד במעלות, אחרי ראיון־סתר במשך שעה עם הקיסר והקנצלר, מתוך שיחה נלהבת עם בילוב, הלוחש את דבריו בידידות קלה. עוד נדברתי עם בילוב, שמיד אחרי שיחתי עם מרשל אעַבד את הנאום ואשלחנו אליו.

והלכתי לי. כנופיית האופיצירים התורכים רבת־הצבעים הביטה בי לא מתוך ידידות יתרה. ואם מבטי החטוף בשעת יציאתי אינו מַטְעֵנִי, היתה במבטם של יחידים משטמה – או אולי קנאה? האם ידעו כבר, האם נחשו כבר מה הדבר אשר בקשתי מאת הקיסר? או אולי דֻכאו נשמות־החצרונים אשר להם על־ידי ההצטיינות המפליאה אשר נפלה בחלקי?

עליתי על עגלתי, שבה ישב וולפזון וחכה מתוך התרגשות מאין כמוה. ובכן נסענו ויצאנו מגן יילדיז. אמרתי לאדם־ביקר זה רק בקצרה, שהראיון עלה יפה, וכי קבל יקבלונו בארץ־ ישראל. כי אחרי התנהגותן הדוחה של מרשל כבר היינו מסופקים בכך, ואפילו לא קנינו את כרטיסי־הנסיעה לאלכסנדריה.

בצאתנו את יילדיז, החלה כבר תְּאוּרַת־החג של העיר. מראה נפלא, אך לבנו לא הלך אחריו. יותר מדי נרגשים היינו.

ראשונה נסעתי אל הצירות הגרמנית. כפי שצפיתי מראש, לא היה מרשל בבית, כי נסע כבר ליילדיז אל סעודת־הגַּלָא. כי בכל הדרך עברו על פנינו אורחים לבושי־חג. מסרתי את כרטיסי כפול־השולים לשוער.

ב“מלון לונדון” חכו שנירר זיידנר ובודנהיימר, אף הם בהתרגשות גדולה. הואיל וגם דנוסו היה עמהם, קראתים אל החדר הסמוך, הודעתים סִכום הדברים ובקשתי מהם להכנס עם האיטלקי השמן אל אולם־האכילה. הייתי עיף ויגע מן ההתאמצות

הנפשית ואף־על־פי־כן נטל עלי לעַבֵּד את הנאום הקשה ורב־החשיבות. שתיתי תה, אך לא התעודדתי במדה כזו, שאוכל להביא את הנאום לידי גמר.

עד שעה 11 נסיתי זאת, בעוד וולפזון אורז במקומי את מלתחותי. אחר נסיתי ליַשן את עצמי בבקבוק שכר בַּוָרִי, וגם ישון ישנתי עד 4 שעות בבוקר: אז קמתי, הדלקתי את כל שנים־עשר הנרות שבחדרי, כתבתי חצי שעה ושכבתי שוב בלא כח על המטה. בשש הקיצותי שוב ועד שמונה וחצי סיימתי את הנאום ככל אשר יכלתי, ושלחתיו עם מכתב־לְוָי על־ידי הדואר האשכנזי אל בילוב.

בינתים סדר וולפזון את נסיעתנו. עלי היה רק לנסוע אל הנמל ולעלות על האניה.

זוהר־שמש נהדר בנמלה של קושטא. חשתי גם הרגעה ידועה, בדרוך רגלי על קרקע האניה הרוסית. הן לא ידעתי וגם עד שעה זו אינני יודע, איך יקבלו התורכים את הענין הזה, שקבל עתה צורה רצינית. לפני איזמיר היה גם הדבר לא רחוק בעיני, שהשלטונות התורכים שם, אשר קבלו ידיעות על־דבר בואי, יפגשוני בתשומת־לב של רצון פחות או יותר. גם היום ב־21 באוקטובר, בים האֶגֵיאִי עוד מלאתי אי־בטחון בנוגע לכל הנשקף לנו. אתמול באיזמיר בקשתי לי את עתוני המקום, כדי להודע מתוכם אם הסוכנות הטלגרפית מודיעה על־דבר ראיוני. לא נמצא בהם דבר.

כי ראיוני לא יוכל להשמר זמן רב בסוד, כי העולם הדיפלומטי כבר נזדעזע ממנו, יכול אני להאמין בלי כל שגעון־גדלות. Enfin, nous verrons (ואולם, נראה מה יהיה). על־כל־פנים הנני נחשב כבר כיום הזה, בשביל כמה צדדים המעונינים בארץ הקדושה, כאישיות בלתי־נוחה. ואינני יודע אם לא מכינים איזו התנקשות בי בהיותי בארץ־ישראל. מאיזה צד? זאת לא אוכל לשער אפילו השערה רחוקה.

לבני־לויתי איני מגלה כלל את חששותי אלה. כנראה שאני מתקרב והולך אל פסגת מפעלי הטרגי. אם המשלחת לארץ־ישראל תצליח, תהא העבודה הקשה ביותר עשויה. כל השאר הוא רק הגשמה היכולה להעשות גם על־ידי אחרים/

עתה עוברים עלי ימי־משבר קשים מאין כמוהם. רק בשבתי שנית באניה, המפליגה אל החוף האיטלקי, תהיה לי ההרגשה, כי המעבר החדש ברכיבה על־פני הבודנזי הוא כבר מאחרי.


את הזכרונות האלה הקשורים ביום הגדול, הוא יום 18 באוקטובר כתבתי באניה בימים 19, 20, 21. הנני מאמין בכל זאת, שתפסתי את כל העיקר, וכי יום־הקיסר ישָּׁמר בשביל הנצח, אשר לו הוא נועד.


21 באוקטובר

עוד זכרון אחד. הקיסר הביט בי כל העת במלוא מבטו. רק בשעה שדברתי על דרך היבשה החדשה לאסיה – ים התיכון, המפרץ הפרסי – הביט נכחו שקוע במחשבות, ופניו היפים והרצינים גלו לי בשקיעותו זו, כי אכן תפשתיו בכל לבו.


27 באוקטוברי ראשון־לציון, שעה 6 בבוקר

בימי־השמש האלה באניה לא נרשם מאומה. אלה היו ימים הַלְקִיוֹניים. כל פלאי־תבל עברו על־פני הנפש הזכה מעננים ולא השאירו עקבותיהם. ובכל־זאת היו הדברים פלאים: האניה לאלכסנדריה, זו העיר הקוסמופוליטית השטה, שהכילה דברים שונים ומשונים, למן שוק־הבהמות ועד הטרקלין הצרפתי. איזמיר, זוהמא ציורית ו־varia miseria, עוני רב־גונים, אדום, צהוב, כחול. יהודים, אשכנזים וספרדים, מכל ארצות תבל נדחו ובאו אל עיר זו באסיה הקטנה. ושוב על־פני הים, שעין היין לו, ליד האיים האֶפיים של היונים, אל פירֵאוס, שאינה אלא אכזבה. עליה באבק אל האוקרופוליס, המרבה כל־כך לדבר אל נפשנו, רק מפני שהספרות הקלסית היתה חזקה כל־כך, כוחה של הספרות! אחרי־כן נסיעת סערה דרך אתונה במשך רגעים מעטים, ואלה נראו די בשביל העיר המודרנית.

לעת ערב דברתי באניה ארוכות עם הסופר הצרפתי רֵנֵי בַּזֶן (René Bazin). לא רך היה משפטי על הצרפתים. בתוך שאר הדברים אמרתי לו, כי גם ספרות חזקה יכולה להפיץ בעולם אידיאות חלשות. לעומת זאת יכולות אידיאות חזקות (כגון אלו של הריפורמציה המדינית במאה הי"ח) לתת פרסום עולמי גם לספרות רפה. אבל צרפת של היום הזה אין לה לא אידיאות גדולות ולא ספרות גדולה.

הצרפתים בזן, לַמי, מיל וכו' רשמו במשך כל הזמן רשמים. אני לא. עתה מצטער אני על כך; אולם גם לנפש דרושות שבועות־שמטה, כדי שתשוב להיות פוריה. ולי צפויות כל־כך הרבה פעולות שאני יכול למחול לעצמי, אם נסיעתי לא תביא לי פירות ספרותיים.

ימים לוהטים באלכסנדריה ובפורט־סעיד אלכסנדריה מוכיחה, ששלטון אירופי נבון יכול לכונן גם על אדמת־יקוד כרך נוח וטוב לישיבה.

בפורט־סעיד הייתי מלא השתאות על תעלת־סואץ. תעלת־סואץ, זו נתיבת־המים המזהרת המתוחה אל אין־הסוף, עשתה עלי רושם גדול מן האקרופוליס. אכן שודדו ובוזבזו בתעלה זו חיי־אדם וממון רב, ובכל זאת יש להשתומם על הרצון הכביר, שעלה בידו להוציא לפעולות את רעיון הפשוט של החתירה בתוך חול המדבר. ליד פנמה היה רצון זה כבר בלה־מזוקן; סבה זו, ולא מעצורים טבעיים, הכשילו את המפעל השני.

בשני הלילות האחרונים, שבלינו באניה הקטנה “רוסיה” (מאלכסנדריה לא"י), היה בתא, שישבנו בו חמשתנו, החום גדול עד לבלתי נשוא. בשעה שלש לפנות בוקר יצאתי כבר אל הספון, ובלילה האחרון ישנתי אחרי חצות à la belle étoile (תחת כפת השמים). הים היה בלילה ובבוקר שקט להפליא והזהיר ברוב גונים. כשהאיר השחר התחלנו להשקיף על־פני החוף היהודי. בשבע שעות, לערך, הבחין וולפזון ראשונה את הרצועה הראשונה ושתי נקודות־הרים מצד ימין. ברגשות שונים קרבנו אלי ארץ אבותינו. מפליא הדבר, איזה רגשות מעוררת אדמת־שממה זו ברוב בני־האדם: בכוהן האשכנזי הזקן מאפריקה הדרומית, במוז’יק הרוסי מן המחלקה השלישית רעת־הריח, בערביים, הנוסעים עמנו החל מקושטא. בנו הציונים, ביהודיה הרומינית המסכנה, השואפת לבוא אל בתה החולה בירושלים והיא מלאה דאגה, פן יחזירוה בגלל תעודתה הרומינית. במצב זה נמצא גם חברנו זיידנר עם תעודתו הרוסית.

הירידה מן האניה נעשתה בלתי־נוחה, בעת שהעיר יפו נראתה לעינים. בכל־אופן עשיתי את כל ההכנות למקרה שפקידי־החוף התורכים לא יתנונו לעבור. הכינותי טלגרמה אל הקיסר, שבה אני מודיע על המעצורים ששמים על דרכנו. אך לא כן היה. בסירת־קוּק הגדולה, שהכנסתי לתוכה גם את האשה מרומיניה. נודע לי, כי שוטרים אשכנזים נמצאים במקום העליה על היבשה. קפצתי על היבשה, ובעוד הפקידים התורכים חטטו בתוך “התֶּדכרות” שלנו, קראתי את הפקיד הגרמני הצדה ואמרתי לו, שאנו באנו הנה בפקודת הקיסר; יש לתת לחמשת כובעי־השעם הלבנים לעבור בלי עכוב. וכן היה. את האשה מרומניה מסרתי לידי מדם גוֹלי אשתו של עתונאי צרפתי, שישבה בסירה השניה: עליה להגיד, כי משרתתה זאת. מדם גוֹלי עשתה כן, והאשה המסכנה החזיקה בשמלת הצרפתיה ותעבור את המשמר – ובכן היתה מאושרת, כי באה לארץ־ישראל ותוכל לבקר את בתה החולה מחלה אנושה. איזה מיני אושר בעולם!

ובכן היינו ביפו!

שוב עוני וסבל וחום בצבעים עליזים.

ערבוביא ברחובות, במלון, אין עגלה לשָׂכרה. אני ישבתי כבר על סוס, לרכוב לראשון־לציון, אולם ירדתי מעליו, כאשר הביא דר. יפה מרכבה.

נסענו – בחום נורא – תחילה למקוה־ישראל. זהו בית־ספר חקלאי מצוין. השער מקושט לכבוד הקיסר, שיעבור פה מחר בדרכו ירושלימה. אנסה להשפיע עליו, שיבקר את המוסד הזה.

ממקוה, דרך החבל הערבי השומם והפרוע, אל ראשון־לציון הנודעה לתהלה. בשביל כפר עני, הרי זה מושב אמיך למדי. אבל מי שדִמה בנפשו יותר ממושב דל, יחוש אכזבה. אבק רב בדרכים, ירק מעט.

האדמיניסטרטור קבל אותנו בפנים מביעים מורך־לב. כנראה, לא העיז להיות חביב וגם לא בלתי־חביב. על הכל מרחף הפחד מפני האדון הברון בפריז. הקולוניסטים המסכנים המירו פחד אחד במשנהו. הראו לנו בפרוטרוט את יקבי־היין. אבל מימי לא הטלתי ספק בזה, שבכסף אפשר לכונן בכל מקום מוסדות תעשיה. במיליונים שהוצקו כאן לתוך החול, שנגנבו ונתבזבזו, אפשר היה להשיג דבר אחר לגמרי.

בינתיים נתפשטה השמועה על־דבר בואנו בכל מקום. באה משלחת להזמין אותי לבית־העם. מוסיקה, לדאבוני, רק בעלת כונות טובות, קדמה את פנינו. שוב שתי שורות של פנים, שכמותם ראיתי בלונדון, ברלין, ברין ובכל מקום. אחד מהם נאם נאום, שבו השתדל לשוא למזג את חובתם כלפי האדון הברון ואת אהדתם אלי, כשם שלא עלה בידי המנצח למזג את קול החליל עם קול הכנור. התוף הגדול מוכרח לכסות על הכל. גם אני דרשתי מלים מספר, יעצתי להם להיות אסירי־תודה לברון, אף־על־פי שאין הוא רוצה מה שאני רוצה.

אחר תַּרְתִּי את ביתו של אחד המתישבים, אשר הצליח במשקו. חדרים גדולים. על־כל־פנים יפים לדירה, אבל פני האנשים נובלים.

אחר ראיתי את בית הפועלים, החיים על שכר יום. איצטבאות־עץ ודחקות.

לבסוף דברתי עם רופא המושבה דר. מזיא. זה מזג לי יין טהור. קדחת! המושבות כולן נגועות בקדחת. רק על־ידי עבודות נִקוז כבירות, על־ידי יבוש הבצות אפשר לעשות את הארץ טובה לישוב.

כזו היא גם השקפתי, גם כונתי.

העבודה הזאת תעלה במיליארדים וגם תיצור מיליארדים של ערכים חדשים! בתור פועלים צריך יהיה להשתמש בערביים כאלה, שהם מחוסנים כנגד קדחת.


ירושלים 29 באוקטובר

סיום נאומי בפני הקיסר:

זוהי מולדת רעיונות, שאינם קניינה המחלט של אומה או של אמונה אחת. במדה שבני־האדם מתעלים בתרבותם, בה במדה הם מיטיבים להכיר את הכללי והמשותף שברעיונות אלה. ובכן הפכה זה כבר ירושלים של מטה עם חומותיה הֲרוֹת־הגורל לעיר של סמל, הקדושה לכל אנשי־התרבות.

קיסר השלום בא בגבורה אל העיר הנצחית. אנחנו היהודים מקדמים בברכה את פני הוד מלכותו ברגע מרומם זה, ותפלתנו ממעמקי לב היא, כי יבואו ימי שלום וצדק לכל אנשי תבל. גם לבני עמנו.


29 באוקטובר, ירושלים

שלחתי את הנאום יחד עם המכתב הבא לאוגוסט אוילנבורג:

להוד מעלתו

הנני מתכבד להגיש בזה בהכנעה את נאומה של המשלחת הציונית. את השנויים הנדרשים על־ידי הוד מלכותו הקיסר או את הסכמתו הנעלה, הנני מבקש להודיעני בטובו עם החזרת כתב־היד. קרא אקראהו בעת הראיון כפי אשר אצטוה.

כמו כן אבקש להודיענו בחביבותו את היום ואת השעה שנקבעו לקבלת המשלחת. יואיל הוד מעלתו לקבל את רחשי הוקרתי המצוינת ביותר,

המסור לו מאד דר. ת. ה.


29 באוקטובר

עלי לרשום עוד את הקורות למן שלשום, מאז יצאנו את ראשון־לציון. לפני הצהרים עזבנו את ראשון. במרחק כחצי שעה נמצא כפר־היהודים ואדי אל חנין. שם קבלונו כל התושבים; ילדים שרים; זקן הגיש לי פת ומלח ויין פרי אדמתו. אנוס הייתי לבקר כמעט את כל בתי האכרים.

נסענו הלאה. גדוד פרשים השתער לקראתנו לפני המושבה רחובות, כעשרים בחורים, שערכו לפנינו מין “פנטזיה”, הריעו בשירים עבריים וסבו כעדת דבורים על עגלתנו. עיני וולפזון, שנירר, בודנהיימר ועיני אני מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה, שיכולים להיות גלגולם של הנערים מוכרי־המכנסים. הידד! קראו בקול וינשאו בדהרה על סוסיהם הערביים בדרך השדות. לי הזכירו את רוכבי Far־West שבערבות אמריקה, אשר ראיתי פעם בפריז.

ברחובות היתה ההפגנה עוד גדולה מזו; כל התושבים חִכו לי מסודרות שורות שורות. הילדים שוררו. לפי אמצעיהם של עניים אלה, היתה זו קבלת־פנים מלכותית.

בשרב הכבד נסענו חזרה ליפו והגעתי שמה עיף, ויגע. הכלר הטוב שלי בא שמה. ספרתי לו את הקורות מאז נפרדנו בראשונה, ובקשתי ממנו להגיד לגרף אוילנבורג, כי למחר בבוקר אחכה לקיסר בדרך־המלך אשר לפני מקוה ישראל. אתמול בבוקר יצאתי בהשכמה למקוה ישראל. כבר חשתי בגופי, אך התאמצתי לעמוד הכן על רגלי. תמונת החניכים ליד מכשירי החקלאות היתה מרהיבת־עין. כסקרנים באו שמה גם האדמיניסטרטורים הרוטשילדיים, שנהגו בעצמם קצת יהירות בָּרונית. למנהל ניגוֹ ממקוה אמרתי, שאציג אותו לפני הקיסר, אם הלה יכירני וידבר עמי. ניגו בקשני שלא לעשות זאת, מפני שהדבר יכול להֵרָאות כהפגנה ציונית ועלול לגרום לו נזק. אני הנני כאן כאורח של מקוה, ועל־כן לא יתכן שאציג אותו, את המנהל. בעצם היתה בדבריו משום נזיפה קלה, שקבלתי אותה בלי רוגז מאדם חביב זה.

בשעה תשע בשרה תנועה רבה על־פני הדרך את בואו של הקיסר ולויתו. הדרך היתה מלאה ערב־רב של קבצנים ערביים, נשים, טף ופרשים. רוכבים תורכים זעומי־פנים דהרו דהור ושוב ברסנים משולחים, ברוֹבים מאַיְמים ובעינים מזרות אימה מסביב. אחר נראו הפרשים הראשונים של הקיסר. ושם בתוך חבורה אפורה עם גבירות אחדות — הוא בעצמו.

נתתי בידי אות למקהלת־הילדים של מקוה לשיר את ההימנון Heil Dir im Siegerkranz עמדתי ליד אחת המחרשות והסירותי את כובע־השעם. הקיסר הכירני עוד מרחוק. הוא התנער קצת, הִטָה את סוסו לעֶבְרִי — ויעמוד לפני. פסעתי שתי פסיעות לקראתו; ובגחנו על צואר הסוס ובהושיטו לי את היד, נגשתי עד סוסו, שלחתי אליו את ידי ונצבתי לפניו בראש מגולה.

הוא צחק והבריק עלי בעיניו השליטות:

“השלום?”

“חן־חן, הוד מלכותו! אני מתבונן לי בארץ. איך עלתה להוד מלכותו הנסיעה עד כה?”

הוא מצמץ תקיפות בעיניו:

“חם מאד! אבל לארץ הזאת נצפנו עתידות”.

“לפי שעה עודנה חולה”, אמרתי.

“מים דרושים לה, מים רבים!” דבר מעל מושבו.

“כן, הוד מלכותו! תעלות באמת־מדה גדולה!”.

הוא שנה: “ארץ העתיד היא!”

אפשר שדבר עוד דברים אחדים, אשר נמחקו מזכרוני, כי עמידתי לפניו ארכה רגעים אחדים. אז יושיט לי שנית את ידו וידהר לדרכו. גם הקיסרית קרבה על סוסה אל החזית, ותנענע לי בראשה בבת־צחוק. וגדוד המלך עבר הלאה תחת צלילי הילדים בשוררם Heil Dir im Siegerkranz.

ראיתי עוד בהזדקף הקיסר על אוכפו ביתר גאות והצדיע לכבוד ההימנון שלו, כמו אז בברסלוי מצבת אביו זקנו.

בין הרוכבים מאחור הכרתי את ההופמרשל אוילנבורג, שברכני בחביבות.

האורחים הרואים ממקוה ישראל היו נדהמים לגמרי. אחדים שאלו מי היה האיש. האדמיניסטרטורים של רוטשילד הביטו ביראה וברוגז.

וולפזון, בן־החיל, עשה שני צלומים מן המחזה. לפחות, כך האמין. הוא דפק ביהירות על הקוֹדַק שלו. “את לוח־הצלום לא אתן בעד עשרת אלפים מרק”.

אך בבואנו ביפו אל הצַלָם ורצינו לפַתַּח את הלוחות, נתברר, כי בצלום הראשון נראה רק צלו של הקיסר ורגלי השמאלית; הלוח השני היה מקולקל כולו.

בחום האיום נסענו אחר־כך ברכבת לירושלים. שעה שלימה ארכה היציאה בלבד מתחנת יפו. הענויים בתא־הרכבת הצר, הלוהט והמלא אדם, היו לבלתי נשוא. בנסענו בדרך בתוך הנוף השומם למעצבה, התחלתי קודח, וקדחתי וחולשתי גברו במדה שנכנסנו בנסיעתנו יותר לתוך השבת. כי לחרדתו הגדולה של וולפזון נכנסנו מפני אחור הרכבת לתוך השבת. לאור הירח המלא הגענו ירושלימה. ברצון הייתי נוסע את מהלך חצי השעה מבית־הנתיבה עד המלון; אבל האדונים עִווּ את פניהם בספק, וכן אנוס הייתי להסכים ללכת העירה למרות עיפותי הקדחתנית. התנודדתי כראוי על משענתי, את זרועי השניה סמכתי פעם על וולפזון ופעם על שׁוּב.

למרות הלֵאות עשתה עלי ירושלים באבק־הלבנה, עם שרטוטיה הנהדרים, רושם אדיר. נפלא הוא הסילוּאֶט של מצודת ציון, של מגדל דוד.

הרחובות היו מלאים מחנות יהודים מטילים לאור הירח.

עוד חשתי בגופי מאד, טרם נרדמתי. לקחתי חינין, אחרי־כן הקיאותי. אז שפשפני שנירר בכוהל של קמפור ויישן עמי הלילה בחדרי הצר.

וולפזון היה אובד־עצות. אפשר שהוא כבר התיאש ממני.

בהקיצי בבוקר וירוח לי. אך עדיין חלוש אני היום. עד שעה זו בערב לא יצאתי מפתח הבית. אני משקיף רק בעד החלונות ומוצא את ירושלים שוכנת פלאים. גם עתה בחורבנה עודנה עיר יפה, ובבואנו הנה תהי לאחת הערים היפות בעולם.

מתוך חלון־מלוני ראיתי אחרי־הצהרים את הקיסר בעברו תחת שער־הנצחון, קודם תחת היהודי, ואחר תחת התורכי. אומרים, שאצל היהודים שהה מעט יותר. אני לא הייתי ליד שער היהודים, מפני שהיו שם שתי מפלגות. האחת רצתה, שאני אנאם את נאום הקהילה לפני הקיסר. השניה דרשה, כנראה, שלא אתקרב כלל אליהם עם הציוניות שלי. ומכיון, שלפי מה שמספרים לי, הציע החכם־בשי מקושטא לזה שבירושלים להטיל עלי את החרם הגדול — על־כן אמרתי, כי מוטב שלא אבוא כלל בד' אמותיהם של אנשי־מחאה מזרחיים אלה.


31 באוקטובר, ירושלים

אם אזכרכי בימים הבאים, ירושלים, לא אתענג על זכרונך. משקע מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון־אישים, קנאות אפלה, ואי־נקיון שוכן בתוך רחובותיך רעי־הריח. האדם היחידי, ההוזה החביב מנצרת, אשר היה פה כל הזמן, רק הועיל להרבות את המשטמה.

אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון — לטהרך.

כל אשר לא קדוש הוא אצוה לפַנות, אקים מעונות־פועלים מחוץ לעיר, את קִני־הסחי אריק, אהרוס, את החרבות אשר לא קדושות הן אשרוף באש ואת החנויות אעתיק למקום אחר. אחר אכונן, בשמרי ככל האפשר על סגנון הבנין העתיק, מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה, רוֵחה, רבת אויר ותעלות.

*

אמש בא הנה הכלר הטוב והיה אצלי.

אמרתי לו: “לכשתתפנה משרת הבישוף האנגלי בירושלים, ולי תהיה איזו דעה בדבר, מוכרח הוא להיות Bishop of Jerusalem”".

הוא דחה את הרעיון הזה ואני חזרתי “Bishop of Jerusalem!”


*

קהלת היהודים כאן היא כיתר הקהלות. עכשיו מתברר, כי האיש הביא לי את הזמנתה המדומה, אך כִּזֵּב. מעמי הלך אל הפרנסים ואמר להם, שרוצה אני מאד לחכות לקיסר תחת שער־הנצחון שלהם. על זאת ענו הפרנסים — שלא נשאר עוד מקום פנוי.

בין המבקרים, הבאים אלי לבית מרכס, היה אתמול גם הרב הספרדי מאיר. הוא הסביר לי את יחסם של הרבנים הראשיים כאן, שאינם רוצים להבאיש את ריחם בעיני הממשלה התורכית.

עניתי בצחוק: “כדי שלא להביא את האדונים הלא המבוכה, לא אבקר אצלם”.

*

היינו ליד הכותל המערבי. לא קם בי רגש עמוק, מפני הקבצנות המכוערת, העלובה והערמומית השולטת כאן. כזאת ראינו למצער בהיותנו שם אתמול בשעות־הערב והיום בשעות־הבוקר.

*

אמש בקרנו במגדל דוד. בשעת הכניסה אמרתי לידידי: “רעיון טוב היה זה מצד השולטן, אילו כְלָאַנִי במקום הזה”. נוגע עד הלב המראה מן הטפחות ההרוסות על העיר השוקעת בערפלי הערב.

תחילה עברנו — ובחפזון — את ה־Via dolorosa, כי, לפי המסופר, אין המקום בטוח בשביל היהודים. זיידנר, שהיה גר פה לפנים, לא רצה בשום אופן ללכת אתנו. אני הייתי רואה בזה מורך־לב ועברתי את רחוב הקבר הקדוש. אך ידידי עצרוני מלהכנס לתוך כנסית־הקבר. אסור גם לבוא במסגד עומר ובמקום המקדש, והעובר יוחרם על־ידי הרבנים. כזאת קרה את משה מונטיפיורי.

כמה אמונות טפלות וקנאות מכל העֲבָרים. ובכל־זאת לא אירא את כל הקנאים האלה.

*

היום היינו בבית־חולים יהודי. עניות וחוסר נקיון. בספר־הזכרונות מוכרח הייתי בכל־זאת, מפני הבושה, להעיד על הנקיון — כן יתהוו השקרים.

מעל גזוזטרת בית־כנסת עתיק ראינו בזוהר הבוקר את מראה מקום המקדש, הר הזיתים ואת כל הנוף רְוֵה האגדה.

מאמין אני בכל לב, שאפשר לכונן מחוץ לחומות העיר העתיקות ירושלים חדשה ורבת תפארת. ירושלים העתיקה תשאר מין לוּרְד, מֶכָּה ו“ירושלים עיה”ק". עיר יפה והדורה תִּתָּכֵן מאד במקום הזה.


31 באוקטובר

היום תֵּחָנך כנסית־הגואל על־ידי הקיסר. סרתי מדרך לויתו בעת שהלכנו העירה. במקוה טוב היה, אך פה רע יהיה לעמוד לו בדרכו.

*

אחת וחצי אחרי־הצהרים.

שוב שעות של תוחלת מרוכזת, מרוגזת. למן שלשום בערב, מאז מסר וולפזון את מכתבי לידי אוילנבורג באהלי הקיסר, אין עוד כל תשובה.

חמשתנו משוטטים מתוך בטלה מבלי לדעת מתי נתקבל. הקיסר צריך לנסוע היום לירירחו ורק מחרתים ישוב. שאלה היא, אם יקבל אותנו היום או מחרתים (ביום האחרון)? יתר על כן, קטני־האמנה שבנו כבר שואלים: אם בכלל יקבלנו?


מי יודע, איזו אינטריגות בין־לאומיות מרחפות עתה על ראשינו? אין לנו פה עתון, מאז 14 יום אין בידינו כל ידיעות עוד ממאורעות העולם.

*

עם כל מצב־הרוח המדכא הזה של ארבעת ידידי, נתתי להם זה עתה לקח קטן לשעת הקבלה. סדר עמידתם בשורה, עמידתם וכו'; נסיתי גם להכין את התשובות על שאלותיו האפשריות של הקיסר. עליהם לזכור, שעם היותו אדם שליט, היהו בכל־זאת רק אדם. אמנם עליהם להיות נכנעים, אך זכור יזכרו שהם באי־כחה של האומה הישראלית המפוארת ברגע היסטורי.

גם שאלתי אותם, את בגדיהם, לבניהם, עניבותיהם, נעלי־ידיהם, מנעליהם וכובעיהם הם ערוכים בסדר.

אחר שלחתי את וולפזון לחקור למה לא קבלנו תשובה. עליו ללכת אל הכלר, הלז אל אוילנבורג אשר באהלים.

ואני מחכה.

*

שעה שלש.

וולפזון שב מעם הכלר נרגש.

הכלר מספר, שהקיסר ישוב מחר בהשכמה ישר לברלין, מפני מאורעות גדולים העומדים להתרחש. צרפת הכריזה מלחמה על אנגליה.

הרי זה בעיני דבר אשר לא יאמן.

באותה שעה בא הנה לבית מרכס גם פקיד הקונסול הרוסי, המביא עמו את השמועה הזאת.

ועדיין אני מאמין, שיש כאן הגזמה או שמועה שבדמיון יסודה. אפשר ששתי הידיעות מקורן אחד.

הכלר אמר עוד לוולפזון, שהקיסר רמז לו היום פעמים בשעת חג החנוכה, ואז בקש ראיון. בעוד חצי שעה יהיה אצל אוילנבורג, אחר־כך אצל הקיסר, ואז ישאלהו אם שכח את הציונים.

וולפזון נוסע עתה שוב אל הכלר.

*

שעה 61/2.

הכלר שהה כאן שעה, שתה תה וספר את Contretemps (הרפתקאות) שלו. הוא בא אל אהלו של אוילנבורג; הגרף צריך היה לשוב כרגע. הכלר יצא מהרה כדי להודיע את וולפזון, שהדבר עוד יארך מעט. בשובו מצא שאוילנבורג כבר היה והלך שוב. חצי שעה ישב הכלר הטוב באהלו של אוילנבורג וחכה. אחר־כך קול חצוצרות, המולת נוסעים. מי נסע מפה? הקיסר.

ב־51/2 נסע שנית אל אהלי הקיסר. וולפזון ושנירר יצאו אל האהלים לחכות שם להכלר.

הצפיה והספקות כבר הרסו את רוחנו לגמרי.

הכלר ספר, שהקיסר לא הלך ליריחו, כי־אם לבירות. סכנות המלחמה הן, כנראה, בכל־זאת בדויות.


1 בנובמבר, ירושלים

וולפזון ושנירר שבו אמש בשעת 71/2 מן האהלים והביאו את הידיעה הזאת:

הכלר היה אצל אוילנבורג, דבר תחילה על הא ועל דא אחר־כך שאל מתי יתקבלו הציונים. אוילנבורג השיב: “מחר או מחרתים”.

הקיסר אינו נוסע ליריחו והוא נשאר פה.

*

צר לי מאד, שנשמעתי לאדונים שלי, ולא כתבתי אתמול לקיסר, שיואיל לקבלני במהרה, מפני שעלי לנסוע בלי־דחיה לאירופה; ביום ג' מפליגה ספינתי.

האדונים התיראו מפני דחיקת הקץ. הם אינם יודעים את נימוקי: שאני רוצה לעזוב תיכף אחרי הראיון את הארץ, לפני שהתורכים יתישבו בדעתם ויתכן שיגרמו לי צרות.

אבל את המעוות אין לתקן. לפני יום ג' הבא אין ספינה בטוחה מפליגה לפורט סעיד, וספק גדול הוא, אם תמצא לנו הזדמנות מקרית להגיע עד שבת לפורט סעיד או לאלכסנדריה.

משגה גדול היה עמי, שנשמעתי ולא כתבתי.

במשך הלילה עלה בדעתי, לשלוח לקיסר את צלומי המושבות ולהזכירו בהזדמנות זו על־אודות הראיון. עתה שלחתי לקנות ארג יקר, כדי לעטוף בו את התמונות. וולפזון יביא את החבילה אל אוילנבורג, שאני כותב אליו:

להוד מעלתו

אני מתכבד לשלוח רצוף פה צלומים אחדים ממושבות היהודים שכבר נוסדו, יחד עם הבקשה להגיש את התמונות להוד מלכ. הקיסר.

הרשאי אני בהזדמנות זו לשאול, אם כבר נקבעו היום והשעה לקבלתנו? רוצים היינו להפליג תיכף אחרי הראיון לאירופה, ששם מחכים לנו ענינים תכופים.

הנני מודה שוב להוד מעלתו על חסד־תווכו הגדול, ואני מבקש ממנו לקבל את רחשי הוקרתי המצוינה ביותר.

המסור לו בכל

דר. ת. ה.


2 בנובמבר, ירושלים

המכתב הנ"ל לאוילנבורג לא נשלח. לפי שאתמול לפני הצהרים, בלכת זיידנר ושנירר לקנות את התיק בשביל התמונות, בא הקַוַס של בית־הקונסול הגרמני והביא פתקא, שעליה היה כתוב רק שמי בלבד, והזמינני לבוא אל הקונסול הראשי.

אצל הקונסול הראשי פון טִישֶנְדוֹרף היה איזה גרף מִיהְלִינג, שנשא על חזהו את צלב־ירושלים האדום והחדש.

טישנדורף אמר לי, שמחכים לי באהלו של יועץ־הצירות קָמֶת (Kemeth), כדי למסור עוד כמה ידיעות בדבר הראיון שבקשתי. אם כן אפוא היה ראיון.

ידידי ואנכי כבר נפל בנו רוחנו, אחרי שכלו עינינו מיַחֵל. בשעת הנסיעה אל בית־הקונסול העמיד שנירר פנים ארוכים והביע השקפה פסימית. הזמנה זו לבית־הקונסול פירושה — שלג.

לעומת זאת שמח מאד, כשספרתי לו בעגלה את הנעשה.

נסענו אל אהלי הקיסר; הודעתי בואי ליועץ־הצירות. הלה, פקיד רזה, צעיר וכבר מכיר בערכו הרב, קבלני קצת מגבוה, הוליכני אל אוהל לקבלת פנים, שם התישב מתוך גדלות בכורסה, הרכיב את רגליו זו על זו והראה לי את נאומי המתוקן. בנוסח הראשון, ששלחתי לאוילנבורג, היו הרבה מקומות שעבר עליהם עפרון. את אלה עלי למחוק. את אלה אין הוא יכול להרשות לי להגיד לקיסר. הוא! הוא? מי הוא זה? היה לי הרושם של המשרת בדר. קלויס, המקבל חולים בשעת העדרו של הרופא, אולם העמדתי פנים אדישים למראה יהירותו של האיש הצעיר הזה. הוא דרש לבסוף, שאגיש לו שוב את הדוקומנט, וגם את כתב־היד המוגה, כדי שיוכל לדַמות ולראות אם עשיתי את התקונים כראוי. לא השגחתי בחוצפה ועניתי בשלוחה: “בודאי!”

הוא עוד הוסיף, במעין הצטדקות, כי הן עליו האחריות. הוא? מי?

אחר שאלני ולא בלי חסד:

“ואיה מקום מגוריו הקבוע?”

כאילו אין הוא יודע הכל בדיוק. הן ראיון כזה איננו מקרה יום־יום. בענין זה דברו האדונים ארוכות ורבות, שלחו בי קללותיהם, כנראה, שכולם מלאים חימה על שהקיסר נכנס כך בדברים עם יהודי.

אבל שנית עניתי בשלוה גמורה ובענוה: “בוינא”.

עוד שאלתי, איזה הדרך יודיעו לי על דבר הפרסום. מובן, שאני אפרסם רק את הדברים, שימלאו את ידי לפרסמם.

הוא אמר בקרירות: “מִלוי היד אינה בעיני המלה הנכונה, לכל היותר ירשו לו לפרסם דבר־מה”.

בפעם זו היה הצדק עמו. נפרדתי. היכול אני להביא לקיסר תמונות מן המושבות? לאדון קֶמֶת או קֶמֶץ אין כלום נגד זה: רק היה לו רצוי, שלא נעצור הרבה את הקיסר. לו רצוי דבר־מה.

נודע לי גם כן, שבילוב יהא בעת הראיון.

אחר הלכתי לי.

*

בערב שלחתי ע"י בודנהיימר לאדון החשוב יועץ־הצירות את ההעתקה הנקיה יחד עם כתב־ההגהה.

במאור הערב היה, כנראה, לא בלתי נוטה כלפי חסד. הוא אמר אל בודנהיימר: “בא־כחו, דר. הרצל, דבר על פרסום. על־כל פנים חושבים אנו, שלפי שעה לא יהיה כדבר הזה”.

בודנהיימר הבטיח לחשיבותו הרמה, שנשמור הדברים בסוד.

בשביל אדם, היודע להגיה בדיוק נמרץ כל בטוי ובטוי, אין זה אלא משגה מתוך כונה, בדברו עלי כעל בא־כחו של דר. בודנהיימר. ces Messieurs. Je m’en doutais Je déplais à (איני מוצא חן בעיני האדונים האלה. לא האמנתי בזאת).

*

אחרי הצהרים היינו על הר הזיתים.

רגעים גדולים. מה רב הוא אשר יתכן לעשות מן הנוף הזה. כרך כמו רומי, והר הזיתים יכול לשמש יְפִי־מראה כמו הגִ’אניקוֹלוֹ.

את העיר העתיקה עם קֳדָשֶיהָ הייתי סוגר כקופסא, כל מלאכה ומשא־מתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי־אלהים ומוסדות־חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה. ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יוריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים חדשה כלילת תפארת. על־פני דרך העולה להר הזיתים יסעו היפים וההדורים שבבני כל חלקי תבל. יד מטַפחת תהפוך את ירושלים לאבן־חן. כל הקדוש יעָצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה.

עלינו על המגדל הרוסי, אני רק עד הגזוזטרא הראשונה, מפני שתקפתני סחרחורת; האדונים האחרים עלו עד למעלה. מראה־נוף מאין משלוֹ על עמק הירדן וצלעות הריו, ים המלח, הרי מואב, עיר הנצח ירושלים.

דרוש פנאי וראש פנוי כדי לעַבד את כל הרשמים האלה.

*

בנסיעתנו חזרה בקרנו בקברות־הסלעים של המלכים, שהיו נחלתו של יהודי צרפתי Péreire — והוא נתנה במתנה לממשלה הצרפתית. כה רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה.


2 בנובמבר, ירושלים

הבוקר לפני המאורע הגדול היה קדחתני במקצת. בהיותי עוד בכתונת־הלילה נתתי לידידי הוראות בדבר ההתנהגות בשעת הראיון. פרטים קומיים. לבודנהיימר אין מגבעת־ברק טובה. אחר־כך התרגשות בענין המרכבות, שהרי עלינו להגיע שמה במסע תפארה.

בקורים רבים שהם לטורח.

הכלר הטוב היה זה עתה פה. הוא לקח על עצמו להמציא את התיק עם תמונות־המושבות לגרף אוילנבורג. אחר בֵרַך אותנו בשם אלהי אברהם, יצחק ויעקב, חבש את מגבעת־הצעיף הלבנה המתנופפת והלך לו.

אנו סעדנו עתה בשעה אחת־עשרה את לבנו באכילה קלה, אחר התלבשנו. שנירר רוצה לתת לכולנו קורטוב ברוֹם, כדרך שנוהגים עתה לעשות לפני שיוצאים למלחמת־שנים.

*

בשעה 1 ושמונה דקים.

כבר שבנו מן הראיון.

קבלת־פנים קצרה זו תִּשָּמֵר לנצח נצחים בדברי ימי היהודים, ולא מן הנמנע הוא, שתהיינה לה גם תוצאות היסטוריות.

אולם מה מבדחים הם פרטי כל המאורע.

באחת־עשרה וחצי גמרנו את ארוחתנו הקצרה. דרשתי דִיֵיטָה חמורה מצד אדונַי, כדי שתשָּׁמר צורתם כהוגן.

בשעה שתי־עשרה היינו לבושים כולנו. לבודנהיימר היה צילינדר גרוטסקי ומַנְשֶטים רחבים ביותר, ושרוולי הכותנת בצבצו מתוכם. ברגעים האחרונים אנוסים היו למצוא בשבילו מנשטים אחרים.

אני לבשתי (בפעם הראשונה) את המֶדְזִ’ידִיֶה הבלוי שלי.

ברוֹם לא נתתי לקחת — כִּדְבַר מַרקוֹ ברוך בבזל: Je ne le voulais pas pour l’histoire (לא חפצתי בזאת בשביל ההיסטוריה) Et j’avais raison (והצדק היה עמי!)

נסענו בלַהַט שמש הצהרים ובאבק הלבן אל האהלים. יהודים אחדים ברחובות נשאו עיניהם אלינו בעברנו. אַוָזים למטה בבצה, בשעה שאוזי־הבר נשאים למעלה באויר.

ליד שבכת האהלים התמהמהו השומרים התורכים ולא מהרו להכניסנו, אותי ואת שנירר. והנה בא סגן־אופיצר ונתננו לעבור.

במקום המסויג בא לקראתנו גרף פון קֶסֶל בתלבושת־הקולוניות והצביע לצד אהל־הַמְתָּנה. שם עמדנו כעשרה רגעים והסתכלנו בטרקלין הקטן עם המרבדים והרהיטים המגוונים.

והנה קראו לנו לבוא אל אהל הקיסר. עמד בלבוש־הקולוניות האפור, קובע־הצעיף בראשו, כְּסָיות חוּמות ו — הפלא ופלא — המגלֵב בימינו, וחכה לנו. פסיעות אחדות לפני הכניסה פניתי כנגדו והשתחויתי. הקיסר הושיט לי בכניסתו את ידו בידידות מרובה. מצדו והלאה עמד בילוב בתלבושת־סַקּוֹ אפור ומאובק והחזיק את נוסח נאומי המוגה בידו.

ארבעת האדונים נכנסו אחרי אל האהל הרחב. שאלתי אם רשאי אני להציג את האדונים, הוא נענע בראשו הן, ואעשה כן. לשמע כל שם שקראתי נתן את ידו אל מצחת־הקובע.

אחרי שהחלפתי מבט עם בילוב, לקחתי את גליוני וקראתי, בתחילה בקול עמום ורועד במקצת, אך קמעא קמעא très à mon aise (מתוך הרוחה). מזמן לזמן נשאתי את עיני מן הניר והבטתי בעיניו שנחו עלי בתוקף.

אחר שכליתי לקרוא דבר הקיסר.

הוא אמר בערך כדברים הבאים:

“חן־חן לו בעד ידיעותיו, שעוררו בי ענין רב. הענין טעון עוד על־כל־פנים חקירה מפורטת ובירורי־דברים נוספים”. אחר־כך נכנס בסקירה על ההתישבות שעד עתה. “הארץ זקוקה ראשית־כל למים ולצל”. הוא השתמש במבטאים אחדים ממקצוע החקלאות והיַעֲרוּת. ממה שראה בעיניו הסיק מסקנא, שהאדמה נוחה לעבוד. “המושבות שראיתי, גם של הגרמנים וגם של בני־מולדתו, יכולות לשמש מופת, למה שאפשר לעשות מן הארץ הזאת. די המקום בארץ לכל. יתן לה רק מים וצל. גם לתושבים ילידי־הארץ ישמשו עבודות־המושבות מופת מעורר. התנועה שלו, אשר היטב ידיעתיה, מכילה רעיון בריא”.

הוא עוד הבטיח לנו, כי יוסיף להתענין בדבר, ואולם איך מִלֵא את חמשת או ששת הרגעים של תשובתו, לא אזכור עוד.

אחרי כְלוֹת תשובתו הרשמית, הושיט לי את ידו, אך עוד לא שִלַח אותנו, כי אם משכני לשיחה עם בילוב: “את האדון פון בילוב הרי הוא מכיר?”

אם ידעתיו! בילוב, שלִוָה את כל נאומי בַטְיוּטָה באצבעו, הצטחק מתוקות. דברנו על הנסיעה.

הקיסר אמר: “נפל בחלקנו דוקא הזמן הלוהט ביותר. היום שבו התראינו היה הרע מכל הימים. ליד רַמְלֶה מדדנו את הטמפרטורה. 310 בצל, 410 בחַמָּה”.

בילוב אמר במתיקות: "כמו שהוד מלכותו הקיסר הואיל בחסדו לומר, העיקר הוא — מים. האדון הרצל ייטיב לדעת ממני מה שאמר הפיטן היוני: " ῎Αριστον μὲν ὕδωρ " (חשובים מכל המים).

“זאת נוכל להביא לארץ. הדבר יעלה במיליארדים, אך גם יכניס מיליארדים”.

“נו, כסף הרי יש לכם די”, קרא הקיסר בעליזות וטפח במגלב על מגפיו. “כסף רב מאשר לכולנו”.

בילוב abondait dans ce sens (הסכים לדעה זו) “כן, הכסף הגורם לנו כל־כך קושיים, נמצא אצלם בשפע”.

הזכרתי, מה שאפשר היה לעשות בכח־המים של הירדן, ומשכתי את זיידנר בתור אינז’ינר אל השיחה. זיידנר דבר על סִכְרֵי־עמק וכו‘. הקיסר נענה לשיחה בשמחה והוסיף לטוות את הרעיון. אחר הגיע לתנאי־הבריאות, מחלות העינים וכו’, המתפשטות בפרט בעת קטיף התאנים. אז משכתי את שנירר, שדבר על זאת בקצרה.

עוד היה סִפֵּק בידי להוסיף, איכה אתאר לעצמי, למסור את העיר העתיקה למוסדות־החסד, לנקותה ולכונן ירושלים חדשה, שאפשר יהיה להשקיף עליה מול הר הזיתים, כעל רומא מעל הג’יאניקולו.

את וולפזון ואת בודנהיימר לא עלה בידי לשתף בשיחה, כי הקיסר סִיֵּם את הראיון18 בהושיטו לי עוד פעם את ידו.

אני יצאתי מעל פניו הראשון, ועוד פעם אחת הפניתי את מבטי לאחורי מן הצד. הקיסר עמד בפרופיל והוא פונה אל בילוב ודבר עמו, ומראהו כאילו רצה למצוא לעצמו Contenance.

גרף פון קסל שאל בצאתנו: “הראיון כבר נגמר”? הוא היה פחות אדיב ממה שהיה בקושטא, ומזה הסקתי, ש“המניות” שלנו הן פחות איתנות.

בצאתי אמרתי לשנירר: “ll n’a dit ni oui ni non19” (הוא לא אמר לא הן ולא לאו).

עתה שוב לא רצו לתת לנו לצאת מן השבכה. אבל בחוץ עמד שוטר־החֶרֶש (שאומרים עליו כי ציוני הוא) מנדל קרמר, אשר לִוָה אותנו החל מיפו — כפי הנדמה לי, בשליחות הממשלה התורכית — ואמר לפתוח לנו.

*

הוא לא אמר לא הן ולא לאו. ברור הדבר, שהרבה דברים קרו בינתים. על הטְיוּטָה שהחזרתי, היה רשום למטה בעפרון “תופיק פחה, גרַנד הוטל”. חקרתי אם זהו שר הענינים החיצוניים? כן.

טלגרמה אל הדוכס הגדול:

להוד מלכותו האדון פרידריך הדוכס הגדול מבדן.

נאלץ אני היום להודות להוד מלכותו מתוך העיר הקדושה מעומק לבב על כל חסדיו עמדי.

המסור לו ביראת הרוממות

תיאודור הרצל


4 בנובמבר, יפו

אחרי הראיון נסענו שלשום אל בית מַרכס. אנשים אחדים, שראו בנסענו ובבואנו, נדחקו ונכנסו לבקרנו. ברוב עמל עלה הדבר לפַנות את חדר־האורחים. בשלש וחצי נסעתי עם וולפזון, בודנהיימר ועם האכר ברויזה אל המושבה השוכנת ביפה־נוף, אך העניה עדיין במאד מאד — מוצא. שם החל האיש הצעיר והחרוץ הזה לפני ארבע או חמש שנים לעבד את אדמת־הטרשים הקשה מאין כמוה. וכבר הוא רואה פרי בעמלו הרב, כבר מתחיל הוא לקצור את אשר זרע. הנסיעה על־פני דרך־ההרים יפת־המראות מירושלים למוצא, המזכירה במקצת את הפירינאים, עברה עלינו מתוך קלות, בספר לנו האכר ברויזה על התחלותיו הקשות. פעם אחת, כאשר פִּתַּח הסמדר של הגפנים, באו בלילה צבאים ואכלו את הסמדר. אז שכב שלושה לילות רצופים עם הרובה, אף־על־פי שיש כאן לעתים קרובות צְבוֹעים, ולא עצם עין שלא להיות לטרף לשני הצבועים.

מתי נכבשה אדמה ביתר גבורה?

במוצא נטעתי על חלקת אדמתו של ברויזה, ליד המורד הסוֹכֵך, הפונה את ערפו לסט. זַ’ן, ארז צעיר. וולפזון נטע דקל קטן. ערביים מספר עזרו על ידינו יחד עם האכרים ברויזה וכץ.

בחשכת הליל שבנו לירושלים.

כדי שלא לעורר כל רעש בשעת יציאתנו, בקשתי מאת ידידי להתחיל באריזת החפצים רק בלילה. אני קמתי בשעה שתים אחר חצות וארזתי את חפצי.

במסע הבוקר של הרכבת נסענו אתמול מירושלים ליפו. חפצתי לעזוב עד מהרה את העיר ואת הארץ ובכן מהרתי אל הנמל. לקחתי סירה להשיטנו אל ספינת־לויד שעמדה מוכנה להפלגה. לדאבוני, אין הספינה טובה לחפצנו. היא נוסעת לבירות. חפצתי לנסוע לבירות, ומשם לשוב בספינת־לויד אחרת, כדי שלא אצטרך להשאר פה יותר. אבל הדבר היה מן הנמנע, מפני שהספינה כבר העלתה קטורה וחפצינו נשארו עוד בבית־הנתיבות, אף גם לא היה בטחון שנמצא ספינה לשוב מבירות.

מלבד אניות־המלחמה הגרמניות, עגנה בחוף רק עוד אניה אחת של סוכנות־לנסיעה, המפליגה גם היא לבירות, אנית־משא רוסית, הצריכה עוד לטעון במשך ארבעה ימים, ספינה תורכית לקושטא והיַכטה של גורדון בֶּנֶּט מן ה־New York Herald. נגשתי בסירה אל כל האניות, חוץ מן הספינה התורכית, שסרתי מדרכה. אין עצה. סוכן־אניות אמר לנו, כי מחר, כלומר היום, תפליג אנית תפוחי־זהב אנגלית לאלכסנדריה. ספינה של ה־Prince Line תגיע רק מחר.

ובכן היינו מוכרחים, לדאבוננו, ללין ביפו, ושם הֶלאוני סקרנים, אוהבים ואויבים.

יש עוד להזכיר, כי האדון נְיֵגוֹ, המנהל של מקוה ישראל, אסר עלי בפירוש לבקר בשניה את מקוה, בקור שהבטחתי pro forma על הפצרותיה של הגברת ניגו, באמתלא שהממשלה התורכית תביט על זה בעין רעה.

זוהי פעולת דבתם של פקידי רוטשילד, ואני חזיתיה מראש מיד אחרי הפגישה במקוה.

*

ארבעת ידידי אינם מרוצים, מפני שלפי שעה איננו רשאים לפרסם כלום על הראיון.

*

אני כותב לגורדון בֶּנֶּט (אנגלית):

אדוני היקר,

אפשר שכ' יודע את שמי בתור מנהיג התנועה הציונית.

היה עלי לדבר עם הקיסר בירושלים וָאֵחַר אתמול לשוב ליפו ולא מצאתי לי עוד אניה. רוצה אני ללכת לאלכסנדריה.

סבור אני שהיַכטה של כב' מפליגה הערב לאלכסנדריה. אם נכון הדבר, היש לו מקום בשבילי ובשביל עוד אחד מארבעת חברי? באופן זה אגיע לאלכסנדריה מחר בערב ואשיג ספינה לניאפול, ששם מחכים לי.

אסיר תודה אהיה לו, אם אקבל תשובתו בהקדם האפשרי. אם אין לו מקום בשבילי, אצטרך לבקש תחבולה אחרת, וקשה הדבר במקום זה.

יהא בטוח אדוני

שאני מסור לו

דר. ת. ה.

גם להכלר אני כותב, שלא יוסף לדבר פה עם איש, מפני הרכילות והבוגדים.


5 בנובמבר, בבוקר

בלב ים בין יפו לאלכסנדריה באנית תפוחי־הזהב האנגלית “דַּנְדִּי”.

רק עתה רואה אני את שליחותנו כגמורה, ואכן התוצאה טובה למדי.

בא"י בערה האדמה תחת רגלי. אילו היתה הממשלה התורכית מחוננה במשהו ראית־הנולד במובן המדיני, היתה מוכרחה לסַכֵּל את מחשבתי בפעם הזאת. מאז בואי לקושטא היתה לה שעת־כושר, שאולי לא תשוב עוד לעולם. היא היתה צריכה רק לגרשני מן הארץ. או שהיתה יכולה לעשות ביתר קצור, בשלחה בי ז’נדרמים מתחפשים כשודדים להתנפל עלי ולהעבירני מן העולם.

אבל חוסר־תבונתם של האנשים בשביל רעיוני לא רק מזיק לי תכופות, אלא גם מביא לי תועלת. אין מבינים את תכניתי, ועל־כן מעטים המסייעים לה והמפריעים בעדה.

הממשלה התורכית נתנתני להמשיך את נסיעתי עד גמירא; ואם הנחותי אינן מטעות אותי, הנני נחשב כבר היום גורם מדיני.

אחת הסגולות המיַחדות נסיעתי היא גם זו, שמאז 19 באוקטובר אינני יודע מהנעשה בעולם. במקומות אלה אין עתונים, הטלגרמות מתקבלות אחרי ארבעה או חמשה ימים, המכתבים נמסרים במקרה או שאינם נמסרים כלל.

ובכן אין לי מושג, אם משלחתנו עשתה בכלל איזה רושם בעולם המדיני; ואם כן, מהם הפירושים שנִתנו לה.

זה ימים אחדים שאנו שומעים מדברים על־אודות הסתבכויות של מלחמה בין צרפת ואנגליה, אבל שמועות רחוקות אלו, וכן גם הצלחתה של מהפכת נפוליון, הוכחשו שוב במהרה.

*

היום האחרון ביפו היה לא־נעים במדה שאין למעלה ממנה. באו כל מיני קבצנים ומרגלים.

על־כן הלכתי אתמול בבוקר — Sans crier gare (בלי הכרזות) — עם וולפזון אל הנמל, שטתי בסירה אל אנית־המשא האנגלית הקטנה “דַנְדי” (מטענה הוא רק 350 טונה); ובראותי כי חמשה יוכלו למצוא בה מקום, ולו גם מקום רע, הזמנתי את המקומות ושלחתי את וולפזון אל היבשה על מנת שיביא במשך שעה את כל החבורה עם כל החפצים.

אני בעצמי נשאר כבר באניה, מחוץ לתחום בריות כמנדל קרמר…, הרחק מכל האנשים, שמתוך כונה טובה או רעה עלולים היו לגרום לי קשיים אצל הממשלה המקולקלה של התורכים — כדי להציל את היהדות הנתונה בסכנה, כדי להשתכר שלשים שקלי־כסף, כדי לזכות בעיני הפחה או בעיני רוטשילד.

רק בקליפת־אגוז זו, אניתי, שכפי המשוער תצא במחולות בגאות הים, הרגשתי את עצמי בטוח מרע, וראיתי את הרכיבה השניה על פני הבוֹדֶנְזֵי שעברה בשלום.

אולם ידידַי, שוולפזון הביאם במשך שעה בדיוק אל האניה “דנדי”, ראו את הדברים בעינים אחרות. בשבילם היתה האניה קטנה מדי בשביל נסיעה לאלכסנדריה. ביחוד התקוממו זיידנר ובודנהיימר. שנירר שתק מתוך זעף. רק וולפזון שמר לי אמונתו גם בשעה זו והלך עמי באש ובמים.

האדונים התלוננו על המעשה שעשיתי על דעת עצמי: שלא התיעצתי עמהם תחילה בנוגע לנסיעה זו. הסברתי להם שלא היתה שהות. במזג־אויר רע אין אפשרות לצאת מתוך יפו. אי־אפשר להגיע לא לאניה ולא ליבשה. והואיל ומכל הצדדים בשרו סערה קרובה, והשמים אמנם היו כבר מעוננים, יצרתי את ה־fait accompli הזה. יש גם אפשרות להשיב מיד את המצב לקדמותו: האדונים שאין להם אמון ב“דנדי”, יכולים לעלות שנית על היבשה.

זיידנר אמר, שעתה אין עוד אפשרות כזאת; עם תעודתו הרוסית לא יתנוהו עוד לעלות. קבלתי על עצמי ללוותו ולהעבירו כמו בעת עלותנו בפעם הראשונה על היבשה. אז התחילו מתנודדים. לבסוף דרשתי בכל תוקף, כי השלשה ירדו מן האניה, מפני שאין אני רוצה לקבל עלי כל טענות, במקרה שהאויר ישתנה בדרך לרעה. לשמע הדברים האלה — נשארו רק על מנת ללון ב“דנדי” ולעבור היום אל אניה גדולה מזו, שעמדה לבוא לחוף יפו.

בינתים החיש רב־החובל את טעינת תפוחי־הזהב, מפני שלא רצה להפסיד את הנוסעים הללו. הים חלק היה עם שקיעת החמה — וכשהוצעה לפני שלשת המורדים האלה בפעם האחרונה השאלה, אם רוצים הם לנסוע עמנו או להשאר — נסעו עמנו.

אבל עד עתה היתה לנו נסיעה קשה. ה“דנדי” התגלגלה והתחבטה כמשתוללת. בתוך התאים אי־אפשר לשבת מחמת החום המחניק. בקשנו חמשתנו שיציעו לנו את המזרנים על הספון ושם יָשַנו אף הקיצונו à la belle étoile (תחת כפת הרקיע). את זיידנר ובודנהיימר תקפה מחלת הים עוד בלילה. עתה לפני הצהרים חולה קצת גם וולפזון הטוב שלי.

שנירר ואני עודנו מחזיקים מעמד.

ועם כל התלאה שבנסיעה זו אני מרגיש את עצמי בטוב, בשימי על לב, כי נסיון נועז זה של הנוסעים לתבוע את ארץ־ישראל הצליח לפי שעה.


8 בנובמבר, בלב ים, אחרי ניאפול

בספינה “רֶגִינָה מרגריטה”.

אנו שטים צפונה, הביתה. מצרים הנהדרה היתה בשבילי מלאה הפתעות משמחות. כאן רואים, מה עלולים חריצות ומרץ לעשות אפילו מארץ לוהטת כאש. אם גם אין לנו בוץ־הנילוס בארץ־ישראל, הנה צפונות אלף אפשרויות גם בקרקע זו, ומשק נבון יכול להעלותן מתוכה.

*

לכדיב ישמעאיל היה רעיון נפלא, כיצד לכונן רובעי־עיר חדשים מי שהתחייב לבנות במשך זמן מוגבל בית בשווי של 30,000 פרנק, קבל את הקרקע חנם אין כסף. את הדבר הזה אפשר לחקות וגם להביא בו תקונים נוספים. אפשר היה להקים חלקי העיר על פי תכנית כללית. פעולות אדריכליות כלליות כמו על ה־Place de la Concorde וכו'.

*

וכן גם יבוש הבצות. מי שמתחייב ליַבֵּש איזו חלקת אדמה היא נעשית אחר־כך קנינו ושנים רבות היא פטורה ממסים.

*

בספינה “רגינה מרגריטה” נוסע גם “אבא” פרנציסקני, שהיה מלַוֵנו גם ב“דנדי”.

כשהתראינו אתמול שוב באלכסנדריה ברכנו זה את זה בידידות. הבוקר נכנסתי עמו בשיחה. הריהו כהן גדול של הפרנציסקנים בטבריה. אדם חביב וחכם. את התנועה הציונית ידע אגב ריהטא. לפי מה שתארתיה לפניו היתה נראית לו בהחלט. בפרט רעיוני לטהר את כל ירושלים העתיקה, להוציא מתוכה את כל המשא־והמתן החילוני ולהפכה למין אבן־חן קדושה בתוך משבצת יקרה. רוצה הוא לוַדֵּע אותי ברומא עם גנרל־הפרנציסקנים לוֹיאֶר.


9 בנובמבר, בלב ים

מכתב אל הדוכס הגדול, שאני הופך והופך בו מירושלים ועד הנה, צריך להביא את עניננו, שהגיע בלי ספק לידי עמידה אוולי גם לידי הפרעה, להתקדמות חדשה. זה לנו שבועים או שלושה שאנו נתוקים מכל ידיעות. העתונים הצרפתיים והאנגליים, שהגיעו לידינו במצרים באחורים גדולים, לא היתה בהם מלה עלינו. וכן גם בבוליטינים של סוכנויות הטלגרמות.

מאלכסנדריה טלגרפתי אל אבי, אם הראיון הירושלמי כבר נודע, וקבלתי תשובה טלגרפית: “הראיון נודע”.

ועתה נוסעים אנו מלאי צפיה לניאפול. מְלַוַי כבר חששו שמא יצטרכו להעלים את כל ענין הראיון.

ואולם אני החלטתי לפרסם את עובדת הראיון, ואם גם לא את תוכנו. וכיון שהם היו חולים בדרך מיפו לאלכסנדריה, ספרתי להם את הדבר רק בקהיר. נוח לי, שדבר הראיון יפורסם בידי אחרים. ובכן יש לטלגרמה שלי אל ה“וֶלְט” רק אופי של אשור רשמי ולא של גלוי סוד.


9 בנובמבר, מתוך שכיבה בתא

(התאריך 18 בנובמבר 98)

מכתב אל הדוכס הגדול.

בהניחי שגם להבא יקדיש הוד מלכותו את התענינותו רבת־החסד לעניננו, הנני מרשה לעצמי אחרי שובי להודיע לו בהכנעה את קורות הנסיעה לארץ־ישראל.

את התודה ביראת־הכבוד על כל החסד והסיוע, שבאו לי מאת הוד מלכותו, הרשיתי לעצמי לטלגרף לו עוד ב־2 בנובמבר, אחרי התקבל המשלחת הציונית על־ידי הוד רוממותו הקיסר.

תוצאה חיובית במובן זה, שהוד רוממותו הקיסר יקבל בדרך רשמית את החסות שבקשה ממנו המשלחת, לא הושגה. אכן בעת ראיוני הראשון בקושטא האמנתי, כי הפגנה בירושלים תוכל לשמש הזדמנות לתוצאה כזאת. כי הוד רוממותו הקיסר היה — ועל זה אל־נכון עלינו להודות להתערבותו רבת־החסד של הוד מלכותו — נוטה מאד לרעיון הציוני. נקבע, שעלי להגיש את הצעת נאומי לפני הקבלה החגיגית. וכן עשיתי, והנוסח אושר בקצורים מעטים. אני מרשה לעצמי להגיש להוד מלכותו רצוף פה את הנאום שנשאתי בירושלים, ואני מבקש בהכנעה להחזיר לי בהזדמנות את כתב־היד. אבל נראה הדבר, שבין הראיון הפרטי בקושטא ובין קבלת המשלחת בירושלים התהוו איזו קשיים. בשעה זו אין אני יודע עוד שום דבר ברור, אך מסיק אני זאת מן העובדה, שהוד רוממותו לא הזכיר בתשובתו את החסות על חברת־הקרקעות. יצירתה של חברת־קרקעות, כדוגמת ה־Chartered Company, או החברה ההודו־מזרחית, היתה נראית לפי שעה כדבר היחידי שאפשר להשיג מאת השולטן, מבלי לעורר יותר מדי את אי־רצונן של הממשלות האחרות.

עודני מחזיק בדעתי, כי ביחוד מצד צרפת, בתור ממשלה המתימרת בחסות על חבל זה של המזרח, אין לקוות בתנאים של עכשיו להתנגדות של ממש. המאורע בפַשוֹדה אִשר דעה זו.

הריפובליקנים השולטים בשעה זו אנוסים לקבל בשתיקה כל fait accompli שאין בו משום עלבון.

מכיון שהוד רוממותו הקיסר הואיל להעיר, כי “הענין טעון עוד חקירה ובירורי־דברים נוספים” אל־נכון יוָדע לי בקרוב מה טיבם של הקשיים שנתהוו.

אם איני טועה בתפיסת המאורעות האחרונים, לא שנוי בדעתו של הוד רוממותו דחה לפי שעה את הכרזת החסות הגרמנית, כי אם קשיים חיצוניים. זוכר אני את דבריו הנכוחים של הוד מלכותו במַיְנוֹי: כי בענינים היסטוריים כאלה דורשים הצעדים היחידים סבלנות רבה. ואפשר שאין אני שוגה, בראותי גם את החסות שלא הוכרזה בפועל, כאילו היא מצויה בכח. לכל הפחות עד הזמן, שיוגד לי בפירוש ההפך מזה. את הנאמנות והזהירות שהוטלו עלי בענין זה אקיים ואשמור.

אך אם גם המדיניות הגרמנית תוכרח לפנות עורף לעניננו, לא אחדל לעולם לשמור להוד מלכותו את תודתי העמוקה על עזרתו המוסרית לשאיפותי, אשר לא יתכן כי תהיינה בלתי צודקות, מאחר שנסיך נדיב־רוח כמוהו נותן עליהן הסכמתו.

חפצתי כי השיחות, שנִתן לי הכבוד לנהל עם הוד מלכותו ושאני שותק עליהן מתוך חובה, יודעו גלוי לעיני העולם.

הדרך הפשוטה והאצילית לאין ערוך בהנהגת השלטון, עלולה לנגוע ללב הרבים ולגרום לאחדים בושת־פנים. בשבילי הם רגעים אשר לא אשכחם, ובהם מצאתי גמול על כמה מלחמות ודאגות במפעלי הקשה. ולעולם אחזיק טובה גם על זאת, שנִּתנה לי ההזדמנות להכיר את אישיותו השִמְשִית של הקיסר.

והנני בכל יראת־הרוממות

המסור בכל להוד מלכותו

דר. ת. ה.

וינא־ויהרינג,

רחוב קרל־לודויג 50.


15 בנובמבר, בתא הרכבת בין קוֹנֶלִיאַנוֹ ואוּדינֶה

מאז עזבנו את האניה “רגינה מרגריטה” בניאפול היו לנו ימים של דכדוך־נפש. בניאפול מצאנו את הידיעות הראשונות מאירופה. עד אז היינו נתוקים מן העולם.

הקורספונדנץ־בירוֹ הביאה על ראיוננו טלגרמה בלי־צבע ובלי־ריח: משלחת יהודית נתקבלה בארץ־ישראל על־ידי הקיסר.

“הגיע אחרי סגירת העתון”.

ירושלים 2 בנובמבר. קיסר וילהלם קבל משלחת יהודית, שהגישה לו אלבום של תמונות־נוף מן המושבות אשר כוננו היהודים בארץ־ישראל. על נאום ראש המשלחת השיב קיסר וילהלם, שהתענינותו לטובה נתונה לכל אלו השאיפות, שמטרתן להרים את חקלאותה של ארץ־ישראל לתועלתה ולאשרה של הממלכה התורכית מתוך שמירה מעולה על שלטון השולטן".

אל־נכון זהו מעשה ידיו של יועץ הצירות הזועף קְלֶמֶנְט או קֶמֶת, אם לא פועל ידיו של בילוב.

בני־לויתי היו מדוכאים, וביותר בודנהיימר. אך גם וולפזון הנאמן התנודד.

Je leur remontai le moral (חזקתי את לבם): דאוג אדאג לפרסום גירסא נוחה לנו.

ועוד אמרתי להם: רואים אתם, על־כן אני המנהיג. בכל פעם אני מוסר מודעה זו. לא טוב ולא חכם אני מכולכם. אבל מורך לא אדע, ועל־כן לי יאה להיות המנהיג. ברגעים קשים מאלה לא נפל רוחי, ולהפך, עוד הרביתי להביא קרבנות גדולים.

*

אבל גם הנסיעה לרומא שהיתה בתכנית, מוכרחה היתה להתבטל. בניאפול הגיעוני ידיעות מנבלינסקי: הוא חולה אנוש ואינו יכול לנסוע עמי.

רואה אני בזה אמתלא.

אף־על־פי־כן איני כועס עליו, לו גם כִּזֵב לי תמיד. כי כזביו שמשו לי נקודת־אחיזה. בשביל מה שנחשתי נכונה, מצאתי לי בו למצער עֵד, שיכולתי לסמוך עליו. על־כן נהגתי זהירות ולא בחנתי מעולם יותר מדי את ידיעותיו.

מכיון שבעיקר חפצתי לשלחו לרומא, רק כדי שלא יטָפל אלי בקושטא להיות לי למכשול, לא הצטערתי הרבה על בטול הנסיעה לרומא. הדבר היה מביא גם לידי inconvénients (אי־נעימויות) בגלל הדוכס הגדול, שאולי היה רואה בזה מצדי מין “אחת בפה ואחת בלב”. אמנם לא קימה לי אשכנז בארץ־ישראל מה שהבטיחה; ונושאי־המשרה גם פרשו וסרסו באופן מחפיר את דבריו הממשיים אך המוקטנים מאד של הקיסר בירושלים. אולם רוצה אני להתנהג תמיד בלי דופי.

על־כל־פנים עלי לשלוח אל הדוכס הגדול מכתב אחר שונה מזה שחברתי. הקיסר לא יהיה בברלין לפני סוף נובמבר. אם כן יש לי שהות לברר קודם את הענין בוינא, אף גם לדבר עם אוילנבורג, בטרם אכתוב אל הדוכס הגדול.

*

העובדה שהקיסר לא קבל בירושלים את החסות, היא כמובן לטובת התפתחותו העתידה של עניננו.

אכן בני־לויתי היו מאוכזבים מאד. כי החסות היתה נחשבת יתרון קרוב וברור. אך לא לעתיד. בעד חסות זו היינו אנוסים לשלם אחרי־כן רבית דרבית. הענין היה רק נוח יותר…

*

שנירר וזיידנר חזרו כבר מניאפול ישר לוינא. מאת וולפזון ובודנהיימר, שלא היה בקו הבריאות, נפרדתי ברומא.


18 בנובמבר, וינא

נוספות על המכתב המנוסח אל הדוכס הגדול, ששלחתיו בכל־זאת אחרי מחיקת מקומות אחדים, בדרך קֶלן־וולפזון:

חפצתי כי השיחות וכו' וכו'.


18 בנובמבר, וינא

ושוב אני בבית.

החוג המצומצם של הועד הפועל קבלני בברכות סוערות. אבל בעת העדרי לא פעלו הרבה. אוֹבֶּרְסט אֵיס מספר, כי אחרי הטלגרמה של הקורספונדנץ־בירו היו כולם כמרוסקים.

עתה רוצים הם לערוך לכבודי “מְסִבָּה נוראה” באולם־סופיה. לזאת סרבתי בכל תוקף.

הם נסו להתערב בבחירות אל הקהלה, אך מחוסר כל ארגון ומאין כל סכוי להצלחה, הסתלקו מזה.

*

בשובי אל הנ. פ. פר. רק הצטחקו הפעם, אך לא צחקו עוד. אחדים הצטחקו אפילו מתוך קנאה. בנדיקט העמיד פנים חמוצים־מתוקים ושאל, מה אמר הקיסר על אויסטריה.

לא כלום! עניתי. בכר היה חביב מאד. על שלחנו היה מונח, לבשתו ולמבוכתו, ה“וֶלט”, שלא יכול להעלימו עוד. גם הוא חקרני, אך קבל רק תשובות סתומות. נכון אני, אמרתי, להסביר לו הכל, לאחר שהנ. פ. פר. תביא את המאמר הציוני הראשון. ובכל־זאת נסתבכנו עוד אחר־כך בוכוח על הציונות, אך הוא נגמר בנחת.

*

אתמול הייתי אצל נבלינסקי, והוא אמנם חולה אנוש ונוטה למות. יש לו ידיעות מקושטא, לפיהן אמר הקיסר לשולטן: “בציונים אין סכנה לתורכיה; ואולם היהודים הם בכל מקום צרה שאנו רוצים להפטר ממנה”. השולטן ענה על זאת כדרכו תמיד, שהוא מרוצה בנתיניו היהודים. גם זאת מספרים, שהקיסרית אמרה, כי הנסיעה היא יפה מאד, רק לא נעים הדבר, שהיא תצטרך לראות כל־כך הרבה יהודים.

ועוד דברי־רכילות מקושטא: נ…. בי הוא מתנגדנו, מפני שעדיין לא קבל בקשיש, אבל מרחפת עליו סכנת חקירה בדבר קבלת שלמונים בשעת מנוי הקונסוליות, גם הציר הברליני אחמד טופיק הוא מתנגדנו. בתורכיה שוררת עכשיו אכזבה מנסיעת הקיסר, שגרמה להוצאות בסכום של 16 מיליון ולא יכלה למנוע בעד אבדת כרתים.

מצד רומא ספר נבלינסקי, שהוא דבר עם טַרְנַסִי במינכן ועם הנונציוס טַלִיאַנִי בוינא וגם מאליארדו קבל מכתבים. מחולקים בהלך־רוח. בכל־אופן עלינו לפעול דבר־מה ברומא.

אחר בא קוזמיאן, ידידו של בדני, דמותו נתמעטה ונצטמצמה קצת. הוא דבר על הציוניות, מצא קשיים רבים בשאלת המקומות הקדושים, איננו מאמין כל־כך בהגשמה.


1 בדצמבר, וינא

הואיל ואיני מקבל מאת הציר אוילנבורג, שהודעתי לו על שובי, כל אות חיים, כותב אני היום אל אויגוסט אוילנבורג בברלין:

להוד מעלתו

הנני מתכבד בהכנעה לשלוח ספר ומאמר עתונאי בשביל הוד רוממותו הקיסר.

הספר (“היכל הבוּרבונים”) נשלח לחוד. הוד מלכותו הרשני בקושטא לשלחו אליו. כמו כן המאמר הרצוף הוא בקשר עם הראיון שם. בו נמסרו הערות, שהוד מלכותו הואיל בחסדו להשמיע באזני. מובן מאליו, שלא הרשיתי לעצמי בעתון אף רמז כל שהוא בנוגע למקור שממנו יצאו ההערות הללו.

בהביעי לו מראש את תודתי בעד תווכו הנדיב, אבקש מאת הוד מעלתו לקבל את רחשי הוקרתי המצוינה ביותר.

ידידו המסור לו מאד

דר. ת.ה.


6 בדצמבר, וינא

מכיון שחוסר הידיעות התחיל לעורר דאגה, שלחתי שלשום את הכלר הטוב, אשר שב מארץ ישראל, אל הדוכס הגדול בקרלסרוהי. אם לא באה כל הפרעה, עליו לטלגרף לי: “מצב הדוד טוב”, או גם “מצוין”.

הערב הגיעה הטלגרמה שלו: “מצב הדוד מצוין, הנכד (צ"ל, כנראה, בן־הדוד) כשורה. הכלר”.

אני מקוה, אפוא, שאין דבר חוצץ בין השפתים ושפת הגביע.

ומה סבת שתיקה ממושכה זו, בפרט של אוילנבורג? מין משחק־בפרוזדור.

*

היום הגיעה מפריס ידיעה על־ידי מרמורק, שנורדוי מוכן לנסוע עם וולפזון ללונדון לבוא במשא־ומתן עם יק"א ולבקר את סליסבורי, שיש לו דרך אליו.

טלגרפתי בתשובה, כי הדבר הוא רצוי, רק עליו להודיע את תוצאת השיחה עם סליסבורי תחילה רק לנו.

*

לשונה של העתונות היהודית המתנגדת לציוניות בפרט ה־Jewish Chronicle וה־Wochenschrift של בלוך, עולה בזמן האחרון בשפלות על כל מה שהיה עד עתה. אי־אפשר לי להשיב, כדי שלא אכנס בפולמוס מזוהם.


9 בדצמבר, וינא

מאת הדוכס הגדול קבלתי מכתב חביב וטוב מיום 5 ח. ז.

הביולטין הטלגרפי של הכלר מצא אפוא את אשורו.

אתמול קראתי את מכתב הדוכס הגדול לפני הועד הפועל. שנירר אמר בשפה רפה: “אין במכתב שום דבר חיובי”. הסברתי לאדונים את מצבנו בשעה זו לאמור:

הכל תלוי בתוצאות של ועדת־הבנק שנתכנסה היום לישיבה בלונדון. לפי הודעה סודית מאת מזכיר־הבנק שלנו ל…, היתה לפני ימים מספר פגישה אצל לורד רוטשילד, שהשתתפו בה ש. מונטגיו, פ. מוֹקַטָּא, דר. אדלר ואחרים. הם עמדו לפרסם כרוז נגד הבנק שלנו. רוטשילד לא יכול להחליט לחתום על הצעתו של אדלר. אם יוצא כרוז כזה, נצטרך כמובן להלחם. מתעוררת שאלת הבנק שלנו, הדבר נהפך לפּולמוס בעתונות, למלחמה נגד בנק־האדירים.

אם יעלה בידי וולפזון למשוך אל צדנו את האדונים ששון, מונטיפיורי וזליגמן — ולידיהם נכון אני למסור בלי פקפוק את הנהלת הבנק שלנו, הואיל ואין לנו כל כונות פיננסיות ודרוש לנו רק המכשיר למטרות המדיניות — נצא מיד חוצץ כח מול כח.

כמכשיר־הבנק אפשר לעשות בתורכיה הכל. אני שולח את וולפזון לקושטא, כדי “למשוח” את הפַּחות. אחר־כך אסע אל הקיסר ואבקש ממנו המלצה אל הצאר. רצונו הטוב של הקיסר לדבר הזה הנהו דבר ממשי בהחלט. בעצם, הרי אמונם של שני הנסיכים מבדן ופרוסיה הוא le plus clair de notre avoir actuel (רכושנו־בעין הברור ביותר).

*

וולפזון מודיע מפריס על צעדים שלא הצליחו אצל אדמונד רוטשילד וכו'. נרסיס לֶוֶן מסר מודעה בתור נשיא יק“א וכי”ח — אל־נכון בפני עדים, מה שאין וולפזון מזכיר — שאין הם יודעים מה לעשות במיליונים שלהם, ואולם נכונים הם להעמיד את המיליונים האלה לפקודתנו, אם נשיג דבר־מה ממשי.

*

היום מטלגרף וולפזון מלונדון, כי העבודה מתקדמת יפה. אך לבי מלא ספקות.

13 בדצמבר, וינא

וולפזון מטלגרף, כי הכל עבר בשלום. אולם אינני מאמין, מפני שחסרים לי שמותיהם של בנקירים מפורסמים.


14 בדצמבר

הכלר היה פה אתמול. הדוכס הגדול שוחח עמו ברוב ידידות, כאשר כתב לי. הקשיים העיקריים הם בפלגות היהודים ללאומים שונים, יש ביניהם יותר מדי בעלי חסות צרפתית.

*

בנדיקט הביא לי אתמול את יועץ־הקהלה שטרן אל חדרי: הוא מציגו לפני כנשיא ברית־הקהלות (של מאה קהלות אויסטריות).

אמרתי: “מסכים אני להסתדרות. מה בדעתכם לעשות?”

שטרן (בלי אירוניה עצמית): נשכור משרד.

אמרתי: “טוב הדבר, שיצרתם את ההסתדרות — בשבילנו. אנו הציונים נקנה לנו שביתה במשרדכם”.


15 בדצמבר, וינא

מכתב אל הדוכס הגדול:

הוד מלכותו!

בעד כתב־ידו רב־החסד מיום 5 ח"ז הנני מביע לו את תודתי בכל יראת־הכבוד.

צריך הייתי להניח מראש, כי מצבם הנוכחי של היהודים בירושלים — לדאבוני, גם במקומות אחרים — לא יכול לעשות על הוד רוממותו הקיסר רושם לטובה. אולם מצב זה וחפצנו האדיר לשנותו, הם הם עיקרי יסודותיה של התנועה הציונית. על־כל־פנים יכול היה הוד רוממותו הקיסר, לו סקר את המושבות החקלאיות שכבר נוסדו בארץ הקדושה, להכיר את השנוי לטובה, בבחינה הגופנית והמוסרית, שגורמת לאנשינו דרך־החיים החדשה, אשר אנו שואפים לסַגלה להמונינו. שנוי תנאי־החיים אינו נחשב בעינינו מטרה, כי־אם אמצעי לתקון עמנו. אם יעלה בידינו לתת לאחינו האומללים אפשרות לעבוד עבודת יצירה על האדמה ההיסטורית — התשוקה לעבודה כזו חיה בלבם, דבר זה הוכח כבר למדי על־ידי עובדות רבות — נשיג יחד עם זה סַמכוּת מספקת להגשים גם שאיפות אחרות.

הוד מלכותו הרגיע מאד את רוחי, בהודיעו לי, כי נאומי הנכנע מאד בירושלים לא נתקבל באי־רצון וכי יכולים אנו לקוות גם להבא להתענינות מתוך רצון טוב. נראה הדבר, כי מוצאים קושי ברבוי נתינותיהם של היהודים היושבים בארץ־ישראל ושל אלה העתידים להתישב בה. אולם רוצה אני להרשות לעצמי להעיר מתוך ענוה, כי בקבל גרמניה את החסות, תבוא עד מהרה תמורה במצב זה. יכול אני להבטיח נאמנה, היות וכמעט כל החוטים מתאגדים בידי, שלא קשה יהיה להתגבר על המכשול הזה. אפילו ישובי ה“אליאנס איזראליט”, שהיתה עד עתה נתונה להשפעה צרפתית, יקבלו עליהם, כפי שידוע לי בבירור, מיד את מרותה של הקהלה, לאחר שתבָּרא. השאלה היא רק זאת: איך לכונן את החסות הגרמנית בלי קולות וברקים. כי מבין אני יפה, שגרמניה לא תוכל ולא תרצה להכנס בסִבוכים שאין לראות אחריתם, בגלל רעיוננו, עם כל היותו מביא ברכה לכלל האנושיות.

והנה יש בידינו להציע צורה, שאינה מנקרת את העין, כלומר, שאפשר יהיה להכניס בלי־הפסק יהודים לתוך הארץ בחסותה של גרמניה, ומתוך שיטה זהירה, באופן שלא יוכלו להתנגד לכך בטענות שיש להן יסוד. וזהו שהזכרתי בנאומי בירושלים על־דבר יסוד חברת־קרקעות יהודית לסוריה ולארץ־ישראל, מתוך הנחה קודמת, שמקום מושבה של החברה יהיה בגרמניה. חברת־קרקעות כזו יש להם אופי של משפט־הפרט. כמובן, ששום דבר מן האֲמָנות הסודיות, העלולות להיות בין הממשלה הגרמנית ובין מנהלי התנועה, אינו צריך להתגלות חוצה. מן הממשלה התורכית לא יִדָּרש יותר מאשר בטול אסור הכניסה לארץ. אסור זה לא יוכל להתקיים גם בלאו הכי, מפני שרק בשבועות האחרונים, כפי שידוע בודאי להוד מלכותו, מחו נגד זה בקושטא באי־כוח ממשלות שונות, בפרט בא־כוחה אנגליה.

את חברת־הקרקעות היהודית נכונן בכל־אופן בקרוב, לפי שמכשיר זה נחוץ לנו מאד בשביל ההתפתחות הבאה. ואולם אני דחיתי את הדבר הזה עד עתה בכונה, מפני שעוד במצב־העוּבר יש הכרח לדעת את יחס־החסות העתיד לבוא של חברה זו.

כדי שלא להאריך יותר, רוצה אני להביא כאן את סִכומם של רעיונות שונים — השאלה היא, אם נשיג את החסות הגרמנית או האנגלית. הפרוטקטורט של ממשלה אחרת אינו בא בשעה זו בחשבון.

כיום הזה מכוונת תנועתנו כלפי החסות הגרמנית. מאז אושרתי להתקרב אל הוד מלכותו, היתה זאת מחשבתי תמיד, שנטיתי לה בדרך־הטבע מפני חנוכי ומפני היותי סופר גרמני, לעשות את כל מה שביכלתנו, כדי להשיג את חסותם של הממשלה והמשפט הגרמניים. נטיותיה של הפוליטיקה הגרמנית, שנתגלו בזמן האחרון, לקנות מעמד גם במזרח הרחוק יותר; יחסו הדתי והמדיני של הוד רוממותו הקיסר אל ארץ אבותינו; הגורל הפלאי, שהשפעת גרמניה בתורכיה נעשתה המכרעת — כל זה נתן תוקף להשקפות הנתמכות על־ידי בתוך תנועתנו פנימה, בנגוד להשקפותיהם של אחרים, המבכרים את החסות האנגלית. השאלה דוחקת ותצטרך לקבל בקרוב את פתרונה.

ואולם דעתי היא, שגם במקרה אם נכונן את חברת־הקרקעות בעלת משפט־הפרט שמושבה יהיה באנגליה, אין זה מן הנמנע שההתישבות אשר תברא תוכל למצוא את מעמדה במשפט־העמים תחת החסות הגרמנית, ואפשר תהא זאת מין חסות־משותפת של גרמניה ואנגליה יחד; אבל מי זה יוכל לחזות מראש את הסבוכים והקשיים שיכולים לבוא עוד אחר־כך. כל הענין יהא מרחף בין שתי ממשלות, או גם בין ממשלות אחדות.

בירושלים הואיל הוד רוממותו לאמר לי, כי התכנית טעונה עוד משא־ומתן נוסף. הנני מחכה, אפוא, לפקודות.

בימי חג־הלידה יהיה בידי להשתחרר ליומים, כדי לנסוע לקרלסרוהי, או גם לברלין בשביל ברור החלטות בנידון זה.

אינני מרהיב בנפשי לבקש מאת הוד מלכותו את הטורח הנוסף להשיבני תשובה בכתב. ידיעה טלגרפית קצרה, שהוד מלכותו הואיל לשלוח את מכתבי זה להוד רוממותו הקיסר, תגרום לי שמחה רבה.

הָבֵן אבין את פשר הדבר, אם הטלגרמה תודיע בפשטות: “המכתב נשלח לברלין. יבוא לחג־הלידה לקרלסרוהי, לברלין”. והחתימה רק שמו הפרטי של הוד מלכותו.

ברחשי יראת־כבוד עמוקה וברגש תודה רב

הנני המסור בכל להוד מלכ.

דר. ת. ה.

20 בדצמבר

יסוד הבנק מתקדם בעצלתים מתוך קשיים מגוחכים. וולפזון מודיע, שהוא גמר את יסוד הבנק מן הצד הפורמלי.


20 בדצמבר

אתמול — שיחה ארוכה עם אוילנבורג בצירות הגרמנית. הסברתי לו את הדילֶמא הגרמנית־האנגלית של חברת־הקרקעות, כמו במכתבי אל הדוכס הגדול. הוא מצדו אשר לי את אי־רצונו של הקיסר — שדבר עלי גם באזני הרבה טובות — מיהודי ירושלים. הנה גם שם הם נדחקים אל העיר הגדולה. אני הראיתי על המושבות. אוילנבורג אמר, כי זה אמנם משַנה הרבה, הקיסר אך טעֹה טעה. הרעיון לכונן את חברת־הקרקעות בברלין מתקבל גם על דעתו הוא (של אוילנבורג).

הוא גם דבר אלי ברוב אמון על המצב בימים אלה. עמדתה של הנ. פ. פר. היא מצוינה. הוא ספר לי את שיחתו עם הקיסר שלנו בענין תוּן (האיום שהשמיע בפרלמנט נשיא־המיניסטריון תון בדבר הגרושים מפרוסיה). אוילנבורג אמר לקיסר, כי שפתו של תון מעוררת רוגז, אי־אפשר שהפוליטיקה האויסטרית הפנימית תעמוד לאורך ימים בנגוד לפוליטיקה החיצונית. אבל הקיסר שלנו סלק בדרך־נועם את ספקותיו; הדבר נגע עד לבו, מפני שהוא מעריץ את הקיסר ברוב חבה. ואף־על־פי־כן חושש הוא, כי הסביבה היום־יומית, ההשפעה המתמדת, יכולה לפעול על האדון הזקן בדרך הפוכה. תון נוטה לרוסיה, ובאמת היה בימים אלה בקורו של הקיסר שלנו בצירות הרוסית ליום־גנוסיא של הצאר נגד כל המנהגים.

מכיון שאוילנבורג מסר לי את כל הידיעות האלו, אמנם בסוד, אך בשביל הנ. פ. פר., ספרתי אותן לבכר ולבנדיקט, והם הקשיבו בתמהון ובודאי שמחו, שנתנה להם על יָדי הזדמנות זו לקבלת ידיעות est bon (הציוניות) À quelque chose malheur (אין רע בלי טוב).

*

הגדתי גם לאוילנבורג, כמה מצא חן בעיני הקיסר. הוא שמח על דברי מאד. העירותי, שנעשו הרבה שגיאות אופיציוזיות בפרסום; מן הצורך הוא, שהעם והעולם יקבלו מן האיש הגדול והחביב הזה ציור יותר נכון. אוילנבורג הסכים בזה לדעתי. הוא חזר והביע לפני את שביעת־רצונו, שנקשרו בינינו יחסים, והזמינני לבקרו לעתים קרובות.

אבל אני חושב להשתמש בזה רק לעתים רחוקות מאד.


22 בדצמבר

מאת הדוכס הטוב קבלתי טלגרמה זו:

"את מכתבו שלחתי לברלין. לפני תשובה משם איני יכול לתת תקוה על כל שיחה.

פרידריך".

23 בדצמבר

עולה בדעתי, אם אין “הרושם בלתי־הנעים, שעשו יהודי ירושלים על הקיסר” רק צורה של נסיגה לאחור מן החסות בפוליטיקה האשכנזית. אפשר שגברו השפעות — לא ידועות לי עוד כיום הזה — נגד התכנית, וכדי שלא להרָאות כחלשים או כהפכפכים, משתמשים הפוליטיקאים האשכנזים באמתלא זו?


24 בדצמבר

נורדוי שלח לי מאמר מוזר מאד, שכתב בשביל לוח “אחיאסף”, על מנת לפרסמו ב“ולט”. במאמר זה הוא נלחם להשקפה, שדברי המנהיגים עם אנשי־המדינה וכו' על הציוניות אין ערכם רב מערך שיחות על הקומדיה החדשה או על מרוץ־הסוסים האחרון, כל־זמן שהציונים אינם מאורגנים בכל מקום באגודות אמיצות, אשר בשמן ידברו המנהיגים.

טענה זו היא מוטעית מעיקרה, משום שאנו יכולים ללכת רק בדרך ה־negotiorum gestio (ההתעסקות המעשית) וה־retihabitio (האִשור) של המנדט, אבל לא בדרך בלתי־המעשית ושאינה מקוימת בשום מקום על־ידי החוקים. נוסף על זה, יכול המאמר הזה — שנכתב אמנם ביוני שעבר — להחשב כמכוון ישר נגד משאי־ומתני עם הקיסר.

עניתיו, שאני, בתור נשיא הקונגרס ובתור מנהיג מוּכר על־ידי כל הציונים — בלי Schmockerel20 בדברי עם אנשי־מדינה, איני יכול להחשב כאיש פרטי המפטפט על נושאים טרקליניים. כמו כן לא יתכן לראות בזה קלות־ראש או פשע, אם אני מדבר בשם העם היהודי — יכול אני להסמך על נורדוי עצמו בתור עד־ראשי, מאחר שכתב אלי אחרי הקונגרס הראשון: “היה בעיניך כממשלה!”


26 בדצמבר

מברלין אין ידיעה. פירוש הדבר: שלג — ובילוב!


29 בדצמבר

בנ. פ. פר. נדפסה אתמול ידיעה מברלין כתובה כנראה ברוח אופיציוזית. שאלתי את בכר: מאת מי? ענני: “שטינבך הוא בברלין ודבר שם עם בילוב”.

בטוח אני, שבילוב דבר גם עלי, ושטינבך השיב לו תשובה רפה המשפילה אותי. שטינבך הנהו “אנטי־ציוני”, ובודאי אמר, שאני הנני פיליטוניסטן חביב; בתור פוליטיקן אין איש מתיחס אלי ברצינות. — כאילו הייתי באותו מעמד.

זוהי קללת החולשה. רק מיליון נמאס אחד בשביל העתון — והכל היה מקבל צורה אחרת.

29 בדצמבר

מצב עניננו הוא בשעה זו נואש, בנידון זה אינני יכול להשלות את נפשי.

אחרי ההצלחה הגדולה של הנסיעה לארץ־ישראל, הרי קוצר־ידם של הבנקאים וכוחות־הכספים שלנו הוא אסון פשוט.

מזכיר־הבנק ל…. תוקע את תקיעת־הסכנה, שעוד מעט ולא יהיה בידו במה לכסות את הוצאות יום־יום.

וולפזון יבוא היום הנה. עלי לדבר עמו ברצינות. הנותרים בכלל אינם יכולים לפעול מאומה, וחושש אני שגם הוא אינו האדם הראוי.


*

1899


2 בינואר, וינא

אתמול שלחתי לדוכס הגדול הטלגרמה הבאה: "ברכות מתוך יראת־הרוממות לשנה החדשה מתכבד לשלוח להוד מלכ. בהכנעה

דר ת. ה."

*

על זה קבלתי היום את התשובה הזאת:

“אסיר תודה אני מאד בעד ברכותיו החביבות ומחזיר אותן ברגש. פרידריך, הדוכס הגדול מבדן”.

צריך הייתי לטלגרף גם אל הקיסר.


2 בינואר 99

וולפזון היה פה ימים אחדים. Il m’a un peu remis du coeur au ventre (הוא אמץ קצת את לבי) בענין הבנק.

לבסוף חתמתי בשביל קרן־הערבות על סך 500 לי"ש, העלולות לרדת לטמיון.


מכתב אל הדוכס הגדול:

11 בינואר 99

אל הוד מלכותו

אני מתכבד בהכנעה להעיר על המאמר הראשי של ה“ולט” הרצוף פה. עד כמה שידיעתי במצבה של צרפת מגעת, סבור אני שהורשיתי לומר, כי מנויו של האדון קוֹנְסְטַן (Konstans) לציר בקושטא משמש תשובה ישרה על נסיעת־המזרח של הוד רוממותו הקיסר, וכונתו יכולה להיות רק זו — לחתור תחת השפעתם של הגרמנים בתורכיה. אפשר להגיד ברור מה תהא דרכו של הערום והאכזרי אשר בין הפוליטיקאים הצרפתים: אם מוציאים אדם בעל־שם־רע כקונסטן מן השכחה הראויה לו, ואם את הדבר הזה עושה מיניסטריון, שבו יושב מתנגדו הנפגע של האדון קונסטן בענין־פַנַמה, מר פְרֵיסִינֵי (Freycinet), אין זאת כי מתכונים לעשות מעשה, שלמענו דרוש אדם המסוגל לכל. במשך זמן קצר יהי קונסטן לנקודת־המרכז של כל הפעולות המכוונות נגד ההשפעה הגרמנית בקושטא.

אמנם עלי לחשוש, שהודעתי הנכנעת לא תמצא בשעה זו אוזן קשבת, מאחרי שהמכתב שנשלח על־ידי הוד מלכותו לברלין לא זכה למענה — בכל־זאת רוצה אני להזהיר בעוד מועד על מצב־הדברים החדש, מפני שהעבודה, אשר קונסטן יתחיל בה בקרוב בחצר השולטן, בודאי תוכיח במהרה, כי הזהרותי הצנועות לא היו משוללות יסוד.

ברחשי יראת־כבוד עמוקה הנני הנאמן להוד מלכ.

ברוב תודה

דר. ת.ה.


נשלח בדרך קלן ביום 99.1.11

16 בינואר

הכל קפוא. מן ההכרח שיארע דבר־מה. החלטתי לבקש על־ידי זונטר ראיון אצל הצאר.

מכתב אל בֶּרְתָה פון זוטנר:

וינא, 99.1.16

בָּרוֹנִית נערצה!

היום הזה אני בא לפניה בבקשה, החשובה לי עד מאד. והנה הענין במלים שתים.

חשוב הדבר עד מאד בשביל התנועה הציונית, שאסביר לצאר את מטרותיה וכונותיה של התנועה. כדי שאוכל לרכשו בשביל הענין, כמו שעלה בידי ביחס לקיסר הגרמני, יש הכרח שאני בעצמי אוכל לדבר עמו על זאת. על־כן רוצה אני להתקבל על־ידו לראיון, ובדבר זה יכולה להיות לי לעזר ידידתי הנדיבה והנערצה ברתה פון זוטנר. לפי הנשמע, כבר גלה גרף מוּרַבְיוֹב את דעתו לטובה על עניננו. לכ' ישנם קשרים עמו, ובקשתי היא שתכתוב לו מכתב יפה, ובו תגיד לו מי אני ומה חפצי בראיון המבוקש.

אף כי מאמין אני, שלבה טוב עלי, לא היה עולה על דעתי להטריחה בשבילי הקטן והדל, אבל המכוון הוא לענין, שגם היא נתנה עליו את דעתה לטובה. Mettez, de grâce21, tout votre esprit et tout votre coeur dans cette letter (תשים נא את כל שכלה ואת כל לבה במכתב זה) וההצלחה מובטחה.

בתוך השאר יש להדגיש נקודות אלו. הציוניות שואפת ליצור בשביל העם היהודי בית מובטח על־ידי חוק העמים. בשביל רוסיה, כפי שאני מאמין, יש גם ערך מדיני למפעל אנושי זה מכמה וכמה טעמים.

ברוסיה קיימת שאלת־היהודים כתקלה מכאיבה שאין לה תקון. הצאר, שזה עתה הכרנוהו כולנו כבעל לב גדול, אי־אפשר שימנע את עצמו מלסייע לפתרון של שלום ברוח אנושית. רדיפות־היהודים המתפרצות מזמן לזמן ברוסיה, שיש להן גם אופי של בלבולים כלליים המעוררים דאגה, יעברו על־ידי כך מן העולם. לא יתכן שיצאו מרוסיה — כמו גם מארצות אחרות — כל היהודים כולם, כי אם העודף של דלת־העם והמיואשים, שייצרו להם, בתמיכתם של אחיהם האמידים, מולדת חדשה ובת־קיימא, ובזה גם יוכלו להעשיר במדה מרובה את ערכי התרבות וההשכלה של המזרח. ואולם יחד עם רבוי ערכי התרבות והסדרים יִתש כוחן של מפלגות־המהפכה. בפרט יש להדגיש בנידון זה, שאנו נלחמים בכל מקום עם עושי־המהפכות, ובאמת הננו מרחיקים את הצעירים המתלמדים וכן גם את הפועלים היהודים מן הסוציאליזמוס והניהיליזמוס, בתתנו לפניהם אידיאל לאומי טהור יותר. את תוצאות עבודתנו זו אפשר לראות גם ברוסיה. היהודים הנואשים היו מוכרחים להעָשות כולם אנרכיסטים, אלמלא יד הציוניות החזקה עליהם.

את שאלת המקומות הקדושים בלי ספק אפשר יהיה לפתור בהסכמת הממשלות על־ידי אכסטריטוריאליזציה. בסדרים החדשים שיוצרו בארץ אפשר יהיה לשמור על האינטרסים הדתיים שמירה מעולה יותר מאשר במצב הקיים, שבודאי אינו מספק את רגשות העולם הנוצרי.

כל זה אפשר שיעלה בידי להסביר לצאר בדברי עמו פה אל פה. העובדה שהקיסר הגרמני הואיל לתת לי שתי שיחות ארוכות, מעידה כמאה עדים שאני מסוגל לראיונות. בתתו את ידו לדבר זה, יוסיף הצאר על זר־תהלתו, בתור אחד משרי־השלום הגדולים ביותר מכל הזמנים, עוד עָלֶה חדש. תגיד נא לו גם זאת, שכל ימי שקדתי, עד כמה שכוחותי הדלים בתור עתונאי היו מגיעים, לסייע בידי רעיון השלום בעולם.

בקצרה, גבירה וידידה גדולה, תגיד נא כל מה שלבה ושכלה ישימו בפיה. כי בהשיגה בשבילי ראיון זה, תקנה לה את תודתם הנצחית של אנשים רבים, ובפרט של עבדה הנאמן. כמובן, שנכון אני להופיע לפני הצאר בכל עת ובכל מקום שהם, אבל יפה שעה אחת קודם. תציג נא את הדבר לפני גרף מוֹרַבְיוב כדוחק מאד, ותבטיח אותו, שגם לו אשמור תודה בעד סיועו. אמנם לא רב ערכו של עֵט; אבל אם עט זה לא שמש מעודו לדבר אשר לא טהור, יש אשר אין לבוז גם לו.

מכיון שהיינו רוצים להשתמש בקונגרס־השלום גם להפגנה ציונית, יש חשיבות מרובה למתן הראיון קודם לכן, כלומר, בהקדם האפשרי.

תשַמח נא את לבי בתשובה מהירה ותקבל את הערצתי אמת.

הנאמן לה בכל

ת. ה.


P. S.

אפשר שיהא מן הענין להזכיר גם זאת, כי הכרזת־השלום של הצאר נתפרסמה בעצם ימי הקונגרס הבזילאי וכי הקונגרס הוציא על ידיעה טלגרפית זו גלוי־דעת נלהב, הראשון שיצא מאיזה קהל נבחרים שהוא.


6 בפברואר

אתמול אכלנו בערב עם הזוּטְנֶרים. הברונית ספרה לי, שהתראתה שלשום עם הציר קַפְּניסט. זה אמר לה, שגרף מורביוב כתב לו, כי אין לדבר עתה על הראיון המבוקש, אף כי מתיחסים ברצון אל עיקרי תנועתנו.


6 בפברואר

מיום 24 עד 29 היה פה הועד הפועל הגדול יחד עם נורדוי. על זה ישנם פרוטוקולים. על התקנות והפרוספקטים של הבנק התוכחו בדברים בטלים וסוף־סוף נתקבלו בלי שנויים עיקריים.

אני אמרתי, כי המלחמה המכרעת תהיה בשעת ההֵרָשמות ליסוד הבנק. דעתו של נורדוי היא אחרת. וזה הדבר: בעיני חשובים ההגירה והבנין, בשבילו די בפולימיקה ובהפגנה.

נאומו הגדול של נורדוי בוינא — שחזר עליו מלה במלה גם בברלין ובקלן — היה בלתי־מוצלח, בלתי־מדיני, בלתי־נכון. כמה בנינים, שבניתי ברוב עמל וסבלנות, הרס ולא חמל. הוא היה מענין, כדרכו תמיד, אך לא הועיל מאומה. הצלחתו היתה אישית, אך לענין גרם נזק. הוא צִדֵּד, שלא בצדק, בזגות הסוציאליזמוס, גִלָה את כל חולשותינו, ספר על חוסר־האונים שלנו וכו'. הייתי בלתי־מרוצה מאד ולא הסתרתי זאת מפניו.

אתמול הייתי אצל הנונציוס טַליאני.

הוא קבלני ברוב ידידות. הוא עצמו אינו מתיחס לענין בשלילה. Il est très rond et paraît très fort (הוא עגול מאד ונראה חזק מאד). אחד מבעלי־הבשר, “ששערות צומחות על שִנֵיהם” (גבר אמיץ). עלי לשלוח את נבלינסקי לרומא. להלז שם יחסים מצוינים. הכסא הקדוש היה באמת מאז ומעולם רוחש טוב ליהודים. אם סגרו אותם בגיטו, לא עשו זאת אלא כדי לשמור עליהם מחמת ההמון.

“היו גם הפסקות במסורת זו של רחישת טוב”, העירותי אני.

11 בפברואר

ימים של רפיון רוח. קצב התנועה הולך ומתאַטֶּה. הסיסמאות מאבדות את כוחן מרוב שמוש. הרעיונות נעשים לנושאים של דקלום, והדקלום הולך וקֵהֶה.

מחכה אני מתוך חששות לחתימות־ההתחיבות על הבנק. וולפזון מודיע, שאין בנק הגון הרוצה לשמש מקום לקבלת חתימות. קַן הוגה רעיון מוזר, להודיע על משרד־הנסיעות של קוק כעל מקום לחתימות־התחיבות. אני מתנגד לכך.

הכלר רוצה לנסוע שוב לקרלסרוהי. הדוכס הגדול טלגרף לו בתשובה על שאלה, שהוא יכול לבוא. נתתי לו הוראות לשם.


21 בפברואר

הכלר היה בקרלסרוהי. הדוכס הגדול הזמינני לבוא שמה, וקבע בטלגרמה את הראיון ליום 27 ח. ז. בשעה עשר לפני הצהרים.

ביום א' הצעתי לפני הועד הפועל ושאלתי: אם עלי לבקש מאת הדוכס הגדול לקבל את החסות על חברת הקרקעות. קוקש הוא בלונדון, שנירר לא היה בישיבה, מרמורק, כַּהן וקרמנצקי הסכימו פה אחד, שאציע לדוכס הגדול את החסות. אמרתי: הן הקונגרס יכול אחר־כך להתכחש לי, אם לא יתרצה לכך, עלי להתחשב תמיד בכפית־הטובה העתידה לבוא. עתה מצבנו מיואש כל־כך, שבלי העזרה הגרמנית נשאר טובעים בבוץ.

*

הכלר מספר, כי הרעיון על־אודות פעולה משותפת בעניננו עם אנגליה נראה בעיניו של הדוכס הגדול.

ביום ב' אעשה כל מה שביכלתי, שהדוכס הגדול ישיג בשבילי בדרך טלגרפית ראיון אצל הקיסר. מן הקיסר אבקש המלצה אל הצאר. את וולפזון ואת קַן אקרא לקרלסרוהי.


28 בפברואר, באוריֶנט־אכספרס, בחזירתי מקרלסרוהי

שלשום בערב באתי לקרלסרוהי. ברכבת הקֶלְנית באו כמעט באותו רגע וולפזון וקן. נפגשנו על הרציף. מין ריטְלי22 של הקולוניאלבנק היהודי. עוד בערב טכסנו עצה עד שעה מאוחרת בלילה, מה יש לעשות. הם חכו לחתימות־ההתחיבות כמו למפלה. עד עתה לא עלה בידינו לרכוש גם בנק הגון אחד שישמש מקום לקבלת חתימות. חֵרֶם מצד אדירי־הממון היהודים על הצד היותר טוב.

אם לא תבוא לנו עזרה מצד הקיסר או הדוכס הגדול, לא נוכל למוש מן הבצה. הודעתי לאדונים את מחשבתי, לבקש מאת הדוכס הגדול, כי ישפיע בדרך טלגרפית על הקיסר, שיקבלני לראיון. וולפזון וקן כבר נדברו בהיותם בדרך, מה עליהם לדרוש ממני, ז. א. כדי שאני אדרוש זאת מן הנסיכים. דרישתם שה־Deutsche Bank בברלין יקבע לשמש מקום־קבלה לחתימות.

*

אתמול בבוקר, בשעה 10 בדיוק הגעתי אל הארמון במרכבת־גַלָא קרתנית, שמשתמשים בה, כנראה, בחתונות.

נכנסתי שוב דרך הפרוזדור הנשא אל האולם הירוק, שבו הביאוני כל־כך במבוכה הדגלים של 1870 הנתונים בנרתיקי־עור בהיותי שם לפני שלש שנים. עתה כבר גס לבי במראות כאלה, לבי לא נקף עוד כשהוזמנתי מתוך חדר־האדיוטנט הירוק על־ידי אופיצר לבוש־גַלָא להכנס לתוך הטרקלין האדום.

אחרי עשרה רגעים פתח הדוכס הטוב את הדלת.


4 במרץ, וינא

קרונות האורינט־אכספרס היו הפעם רבי־טלטול, עט־הכיס היה רע ולא יכלתי לרשום את הקורות בדרך. ובבית נאלצתי לסדר תחילה את הענינים העומדים על הפרק ולסגנן את המכתבים אל הדוכס הגדול ואל הקיסר, שנשלחו סוף־סוף אתמול, אחרי יגיעה מרובה.

בזה פגה הרעננות הראשונה של הרשימה.

הדוכס הטוב פתח אפוא את הדלת של חדר־עבודתו, אשר הייתי בו לפני שלש שנים. הוא ברכני בנעימות ולבביות, כדרכו, והזמינני לשבת כנגדו ליד שלחן־הכתיבה.

הרציתי והצעתי את תכניתי החדשה, שהוא יקבל את החסות על חברת־הקרקעות.

דומה היה, שהרעיון עשה עליו רושם נעים; הוא גם הראה את נטיתו ברמזים לא סתומים. אלא שדרושה לכך הסכמתו של הקיסר. הוא יעצני לדבר על הדבר בברלין עם מיניסטר־הכספים מיקֶל. ואולם לטובת הענין מן ההכרח הוא לקבל את חסותה של המונרכיה הפרוסית. בפרוסיה אין מביטים בעין יפה, אם אחת ממדינות־הברית מקבלת על עצמה עסקים כספיים גדולים מסוג זה. יכול הוא להביא לשם זה כמה דוגמאות. הנה המכשולים ששמים לפני היתר משחק־הגורלות בבַדן. כללו של דבר, עלי לדבר עם מיקל. את הלך־רוחה של הממשלה האשכנזית נחשתי גם מתוך דבריו הזהירים מתוך חביבות. רוצים, שנגמור קודם את המלאכה, נרכוש קרקעות וזכויות להתישבות — אחר־כך נוכל לדרוש את החסות ולקבלה. אי־אפשר לנהוג יותר זהירות ופקחות. יש רק לפָרֵך, שאם נגיע לידי כך, לא יהיה לנו עוד צורך בחסות האשכנזית הכבדה.

בכל־זאת אני מסכים לנהל הלאה את המשא־והמתן על בסיס זה, מפני שעלי להסכים לכל, ועצם המשא־והמתן, אפילו אם אין תוצאות נשקפות לו, יש בו תועלת בשבילנו. אמרתי לו אפוא, שאני אומר לבקש מאת הקיסר ראיון ליום המחר. והדוכס יעצני לשלוח את הטלגרמה על שם לוּקָנוּס. שהיתי אצלו כבר שעה, ולפני חצי שעה הודיע אחד המיניסטרים את בואו. הדוכס הטוב הפסיק אפוא את הראיון, אך אמר, כי אם אשאר פה עד הערב, יכול אני לבוא אליו עוד פעם.

נסעתי אל המלון, ספרתי את הקורות לוולפזון ולקַן ושלחתי טלגרמה ארוכה ותכופה, בקשת הראיון, אל לוקנוס.

אחרי־הצהרים, בשעה 4 בערך, הגיעה התשובה. הקיסר אינו יכול לקבלני מחר, מפני שהוא עומד לנסוע. עלי לדבר עם שר־המדינה פון בילוב.

בקשתי נדחתה אפוא, הואיל ובילוב הוא מתנגד.

Rien n’arrive ni comme on le craint ni comme on l’espère. (אין דבר מתקיים לא לפי החששות ולא לפי התקוות). פתגם זה זמזם במוחי במשך כל הנסיעה.

וולפזון וקַן שננו לי לפני לכתי שנית אל הדוכס הגדול, שאבקש המלצה אל ה־Deutsche Bank בברלין, מפני שעד עכשיו לא עלה בידם למצוא בנק בשביל חתימות של הקולוניאל־בנק היהודי. הכל, הכל עלי לעשות.

נסעתי אל הארמון. הדוכס הגדול קבלני מיד. הפעם דברנו בטרקלין האדום, שם תלויה תמונת־נעורים, עלם עדין והוזה בתלבושת של שנות הארבעים. חושב אני, כי תמונתו היא זאת.

נתתי לו את הטלגרמה של לוקנוס, ורמזתי לו שתקוותי הולכות ומצטמקות. הוא נחמני והביע את בטחונו, שמרצי לא ידל. הזכרתי לו את דבריו בפוטסדם, שסח לי את הקשָיים אשר ביסוד הממלכה

“כן” אמר, “ובכלות המלאכה צריך לפנות את המקום לאחרים, שהיו קודם המתנגדים. אבל יש להסתפק בדעת־נפשך, וגם בזה, שהכרת לדעת אנשי־אופי, כאדוני, למשל”.

בדברו את הדברים האלה לחץ את ידי ממושכות. הייתי נרגש מאד.

את ההמלצה אל ה־Deutsche Bank נתן לי ברצון, אחרי שדברתי על זה מלה אחת. הוא שאל מה צריכה להיות צורת ההמלצה, בקשתי ממנו שיעשה זאת בצורת מכתב אלי, והוא הבטיח לעשות כן.

האדונים וולפזון וקן היו מרוצים מאד בתוצאה זו. אחר־כך סעדנו באולם־המלון שלנו, אחר יצאנו לשמוע מעט מוסיקה. בשובנו אל המלון בשעה עשר וחצי, עוד לא מצאנו את המכתב מאת הדוכס הגדול. שכבנו לישון מתוך פחד קל. אבל בשעה 111/2 נשמעה דפיקה על דלתי, בא לַקֵי מן החצר; כל משרתי־המלון, שהתאספו ברוב יראת־הכבוד בחדר־המדרגות, התבוננו איך הוא מסר על ידי מכתב מאת נסיך־המדינה. הודעתי מיד לוולפזון, ושנתו ערבה לו.

למחר בבוקר בשעה 4 בערך נאלצנו לקום מן המטות. בשעה 5 עליתי אל רכבת־האורינט ההולכת לוינא, וולפזון וקן נסעו עם המכתב לקלן והיו צריכים לנסוע בערב מקלן לברלין.

בדרך חזירתי הביתה עברו עלי אותם הרגשות, שהרגשתי כבר פעמים רבות. במדה שאני הולך ומתקרב ל. פ. פר. אני הולך ומתמעט, נוסף על זה חרדה קלה, שמא צפויה לי פורענות על שנעדרתי שוב. Mais rien n’arrive, ni comme on le craint ni comme on l’espère.

לעת ערב באתי לוינא ונסעתי עוד אל המערכת. אדונַי הוו כמעט מלאי־חסד והתלוצץ בסבר פנים יפות על נסיעתי, שאת מטרתה העלמתי מהם.

מאת וולפזון הגיעו למחרת טלגרמות מברלין בשפה המוסכמת מראש: Debe“” ה־Deutsche Bank.

הם שוחחו עם המנהל סימֶנס שעה וחצי, הוא רצה לדבר קודם עם מועצת־ההנהלה שלו. אבל וולפזון וקן לא השלו נפשם והבינו כי אין זה אלא סירוב. וכן היה. הוא כתב להם שהוא ממאן: אחרי־כן דברו עמו עוד פעם ללא תוצאות ושבו לקלן. שם סרבה גם אגודת־הבנק השַפהוֹיזֶנית.

טלגרמות וולפזון של היום מלאות יאוש. טלגרפתי לו בערך כדברים הבאים והוספתי פסוק קשה, שבודאי לא יכעס עליו: אם אנו שנינו לא נַראה עכשיו מרץ, הרי אנו אנשים לא־יצלחו.

ד. וולפזון, קַרוֹלינגֶרינג, קלן

השיחה עם סימנס ללא־הועיל ומעליבה, אחרי שדֶבֶּה סרב. — נַסו עוד דבר עם הדרֶזדני. אם בשלילה, סדרו מיד הרשימה באופן ש־Broad Street Avenue יהא לנקודה המרכזית. שמה יש להפנות הכל. אם Broad Street אינו רשאי לקבל דמי־קדימה, יש לשלוח שמה רק הודעות, ואולם דמי־קדימה יש להכניס באותם המקומות, ששמשו לחתימה המוקדמת. אחכה בנידון זה לתשובה טלגרפית. כל רגע עובר לבטלה הוא עכשיו אבדה שאינה חוזרת.

וולפזון טלגרף לי, שאדבר עם סימנס, אשר יהיה כאן מחר, ולי אין חשק לזאת, מפני שה“לאו” כבר מוכן.


מכתב אל הדוכס הגדול:

1 במרץ, 99

להוד מלכותו!

שוב עלי להביע מתוך יראת־הכבוד את תודתי העמוקה בעד העִדוד שבאני מפי הוד מלכותו בעת בקורי. החסות, שהרהבתי לבקש, הרי קימת כבר בכח, שהרי עניננו חוסה כבר בצלו של האציל בנסיכים. מי יתן ויבוא היום, אשר בו יודע הדבר גלוי לעיני כל.

היום אכתוב הרצאה בשביל הוד רוממתו הקיסר ואשלחנו על־פי מענו של לוקנוס. בהרצאה זו רוצה אני למסור ברמז את ההצעות, שהרשיתי לעצמי להביא לפני הוד מלכ., ולבקש ראיון בשבוע הבא, כדי לבסס ולגשם את התכנית המוכנה כבר בשנויים. אשכנז היתה יכולה בדרך זו להבטיח לעצמה על־ידי אחד מנסיכיה את ההשפעה על ענין, העלול לקבל בעתיד חשיבות ידועה. ואולם העובדה, שהצעדים המעשיים הראשונים נעשו על־ידי מפעל שמקום־הקבע שלו באנגליה, עלולה למנוע את החרדת הקנאה טרם זמנה. בשלות השקט אפשר היה להכין ולקיים עובדה, שהכרזתה תדחה לשעה המוכשרת לכך ביותר. קביעת־מושבה של חברת־קרקעות, אשר תתכונן אחר־כך, מן הבחינה המשפטית־הפרטית, למשל בקרלסרוהי, תהא תלויה אז בתנאים המדיניים.

קשירת שמו הנערץ של הוד מלכותו במפעל זה לאורך ימים, תחשב כמעשה־צדק היסטורי, אם נסיוננו יתפוס מקום בדברי הימים.

ברחשי תודה עמוקה וביראת־הרוממות

הנני המסור להוד מלכותו בכל

דר. ת. ה.


*

להוד רוממותו הקיסרית והמלכותית!

אשון וקיסר רב־חסד!

מעיר קרלסרוהי, במקום הוד מלכ. הדוכס הגדול נטה לי חסדו בקבלו מפי את הרצאותי המפורטות, הרשיתי לעצמי על־פי עצתו הרוממה לטלגרף להוד רוממותו ולבקש ראיון.

הנמוקים לכך הם אלה:

יען מאז שבתי מן הנסיעה לארץ־ישראל לא הגיעתני כל ידיעה בענין המתוכן בדבר קבלת החסות, נאלצתי להניח, כי נתהוו קשיים מדיניים. כנראה שנתגלו חשדו של השולטן וקנאתן של ממשלות אחרות. האם ישמש דבר זה עִלָּה לוַתר על הגשמתה של תכנית הרת־עתיד? אכן מבין אני, כי ממשלת־אשכנז לא תוכל להסתכן בגללנו בסכסוכים. אולם האין אפשרות למצוא תחבולה, אשר תעמוד לנו להשיג את המטרה לבטח אך בצנעה?

תחבולה כזאת הרשיתי לעצמי להביא לפני הוד מלכותו. והיא: אנו יוצרים תחילה באנגליה אישיות משפטית, שתעשה את הצעדים הראשונים ו־moyennant finances (באמצעות פיננסים) תקנה מאת הממשלה התורכית קרקעות וזכויות־ישיבה. על יסוד זכיונות כאלה תתכונן אחר־כך ה־Chartered Company האמתית, ואם התנאים ירשו יקָבע מושבה המשפט־הפרטי בקרלסרוהי, תחת חסותו של הוד מלכותו הדוכס הגדול פרידריך. מזה יצמח מאליו יחס של חסות מדיני אל הממלכה, ושום צד שלישי לא יוכל לטעון כנגד זה ולא כלום.

לשם זה אין צורך בשום הכרזה מפורשת מצד ממשלת הממלכה. ולא עוד אלא שאפשר להסתלק מאתנו על נקלה, כאילו אנו עושים את מעשינו על אחריותנו אנו, כשם שהיה תמיד בידה של הממשלה האנגלית להתיחס אל ססיל רהודס. אכן גדולים ההבדלים בין סיר ססיל רהודס וביני הקטן, ההבדלים האישיים בהחלט שלא לטובתי, אולם העניניים הם במאד מאד לטובת תנועתנו, השולטת בקפיטלים אחרים ועל הכל בחומר אנושי ענקי בכל רחבי אירופה המזרחית.

לדאבוני, לא ראה הוד רוממותו הקיסר את פעולותיהם הקימות כבר של המתישבים שלנו בארץ־ישראל. מחזה היהודים היושבים צפופים בירושלים אינו עלול לשמח את הלב. אבל גם אלה שואפים לצאת אל הכפר ולעבוד את האדמה, לולא אסרה זאת הממשלה התורכית מטעמים בלתי־מובנים.

לצערי, עלי לחשוש גם לידיעות מוטעות אחרות. חושב אני, שלאזני יועצי הוד רוממותו מגיעות לעתים דוקא מצד היהודים, שאינם מקבלים את דעתי, הערות שליליות בנוגע לתנועתנו.

הדבר מתבאר בדרך פשוטה, כמה מיהודי־וֶסְטְאֶנד העשירים מתיראים פן נקחם אתנו; על־כן הם משתדלים בשיחותיהם ובעתוניהם לשפוך עלינו לעג ובוז. ואולם לי נראה, שדוקא מתנגדים מסוג זה צריכים לשמש לנו המלצה טובה.

לשאיפתנו יש כמה פנים. אחת מהן היא: “ספיגת” האלמנטים היהודים הנשארים בכל ארץ. אולם דעתי היא, שאין לנסות את דבר יִשוּר גוף־העם בדרך המהפכה. הדרך אל ההתבוללות הגמורה יכולה לעבור רק את הכְּנֵסִיָה הדתית שבארץ.

אתנו ילכו רק אלה, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם — כלל זה בידנו. מן ההכרח הוא, שהנשארים יעָשו על־ידי־כך לאזרחים טובים יותר. לא יהיו יותר כל קשרי־ברית בלתי־טבעיים בין קופת־ברזל ובין חבית נפט.

מהוד רוממותו הקיסר לא נעלם הערך החברותי־המדיני של תנועתנו, כשם שלא נעלם ממנו ערכה הקולוניאלי־המדיני. בעצם יכולה התנועה להיות חזקה למדי, אם גם לא תקבל מאשכנז אף איש אחד ואף פרוטה אחת. מקורותינו הם ברוסיה, רומניה, גליציה, אנגליה, אמריקה ואפריקה הדרומית. ואף־על־פי־כן יכולה גרמניה להבטיח לעצמה השפעה לעתיד, לפי שעה בדרך של הֶסְתֵּר וגם אחר־כך בלי אחריות, ובראשית התישבותנו היא יכולה לרכוש תיכף לתעשיתה שוק ממדרגה ראשונה. התנאי המוקדם הוא רק בזה, שינָתן לנו להתארגן בגרמניה.

מבין אני שאין לחכות בענינים אלה, לפי מצבם בשעה זו, לשום הכרזות בכתב. על־כן מרהיב אני בנפשי שנית, לבקש בהכנעה מאת הוד רוממותו הקיסר שיקבלני לראיון אחרי שובו. דוקא בשעה זו זקוק אני מאד לעִדוד. אחרי־כן אלך הלאה, אנסה לקנות את לב הקיסר הרוסי, ולא אשוב עד אם כִליתי את המלאכה. ואולם מניעת הראיון תשמש לי אות נאמן, שאין לנו לקוות אף להשתתפות סודית וללא אחריות.

הרעיון, שלו נמכרתי, נצנץ כבר פעם במאה זו בלב שליט גדול: נפוליון הראשון. הסנהדרין היהודי בפריז משנת 1806 היה אמנם רק נדנוד קל של הרעיון הזה.

האם עוד לא הבשיל אז הדבר, האם לא היה אז ליהודים מנהיג יודע את מטרתו, האם היה המכשול בדַלות אמצעי־החבור?

אולם זמננו עומד במזל החבור! כדבר הפתגם הנשא על כנפים.

את שאלת היהודים יש להביא תחת המזל הזה; כך דרך פתרונה. ומה שהיה מן הנמנע אצל נפוליון I, יתכן אצל וילהלם II!

הנני ביראת הכבוד

המסור להוד רוממותו הקיסרית והמלכותית בכל

דר. ת. ה.


*

מכתב־לואי אל לוקנוס:

להוד מעלתו

הנני מרשה לעצמי להודות בהכנעה בעד התשובה הטלגרפית לקרלסרוהי.

את המכתב הרצוף אל הוד רוממותו הקיסר, עם הבקשה על־אודות מתן ראיון בהקדם האפשרי, חברתי על־פי עצתו של הוד מלכותו הדוכס הגדול מבדן. צפויים דברים חשובים.

מכיון שהתקוה תשעשעני, כי הוד רוממותו יצוני בקרוב לבוא ברלינה, דחיתי גם את הבקור אצל האדון שר־המדינה פון בילוב, שהוצע לי בחביבות, לעת ההיא.

יואיל הוד מעלתו לקבל את הבעת נאמנותי ביראת־הכבוד

דר. ת. ה.


4 במרץ

קוקש חזר היום מלונדון. העבודה המשפטית האיומה באנגליה הגיעה אל קצה. מוכרחים לחתום על ההרשאות של המנהלים ויועצי־הפקוח; אלו שאינן חתומות, ושאספנו אותן ברוב יגיעה, אינן מספיקות. שוב אבוד זמן, בינתים מתקרבת החתימה, שבה תלוי כל־כך הרבה.

פקדתי היום שלא להתמהמה עוד ולהתחיל בחתימות פשוט אצל הקולוניאלבנק היהודי עצמו. La dernière cartouche (הכדור האחרון). מתירא אני מפני מפלה — mais rien n’arrive ni comme on le craint ni comme on l’espère.

הבנק הוא עד עתה המלאכה הכבדה ביותר. אם הדבר יעלה ויצלח, לא ישער אחר־כך שום אדם כמו, מה שעבר עלינו, כמה מרץ נחוץ היה לזאת, כי באמת יש כנגדנו חרם של הבנקאות הגדולה. אם זו תפול פעם בידי, מרוט אמרטנה כראוי.


10 במרץ

ביום ב' שעבר הופיעה ב־Sonn־und Montags־Zeitung ידיעה, שהציר התורכי מ…. נ… נקרא לקושטא, מפני שסוכן פיננסי נסה להשתמש באַלָמות כנגדו וכנגד השולטן.

הלכתי אל נבלינסקי, כדי להציל מפיו דבר בענין זה.

הוא נִחש את מטרת בואי, אך לא דבר על זאת, מפני שאני לא הזכרתי את הדבר. שאלתי, לשם אורינטציה, אם יש בידו ללכת לקושטא. הוא השיב בחיוב, אך הוסיף, כי קשה הדבר. כי אם יבוא שמה, לא יתננו עוד השולטן ללכת — ז. א. לא לפני כלות ארבעה או חמשה חדשים, כה אהוב הוא על השולטן. יש עוד לעיין בדבר. בינתים יכול הוא לבשרני בשורה טובה, שנוסף לנו עוזר חדש באישיותו של ארטין פחה, מזכיר־המדינה במיניסטריון החוץ, שעלה שוב לחסד ולגדולה. והראיה: מכתבים מאת דַנוּסוֹ על־אודות שיחות עם ארטין, הרוצה להגיש לשולטן תזכיר בדבר הציוניות.


10 במרץ

השגת החתימות של המנהלים, הגוֹברנורים ויועצי־הפקוח בשביל הפרוספקט נתקלת בקשיים יוצאים מן הכלל. אחדים מסרבים ברגע האחרון לחתום, ביניהם אוסישקין, המחולל את התקון האוסישקיני מן הקונגרס השני.

היום, 18 יום לפני החתימה עוד מוטל בספק, אם נשיג את החתימות בשביל הפרוספקט! ובזה צריך “לעשות מדינה”23.


10 במרץ

אתמול קבלתי מאת לוקנוס את התשובה השלילית.

הקיסר מצטער, שאינו יכול לקבלני בזמן הקרוב ומשלח אותי לשאת־ולתת עם שר־המדינה פון בילוב.

זהו אפוא ה“לאו” להלכה, שראיתיו מראש למעשה.


*

מכתב אל בילוב:

הוד מעלתו!

לפני כשבועים יעצני הוד מלכ. הדוכס הגדול מבדן לפנות אל הוד רוממותו הקיסר בבקשת ראיון, כדי לעורר שוב את ענין ארץ־ישראל שנשתקע בתנומה. עשיתי זאת וקבלתי מאת האדון לוקנוס את התשובה, שעלי לפנות אל הוד מעלתו. אי לזאת ארשה לעצמי, בהיותי בקרוב בברלין, ךבקש מאת כב' שיחה — שבודאי תצטמצם רק בתחום אקדמי. כי אמנם חושב אני, אכסצלנץ, שאין הוא בעד הדבר. ידעתי זאת ברור עוד למן הרגע, שהיה לי בפעם הראשונה הכבוד, לדבר באזניו על הציוניות. מצד אחד חושב הוא את הקשיים בתורכיה ואת התנגדותם של מעונינים שונים לגדולים יותר מדי, מצד שני את נטיתם של היהודים להגר לקטנה יותר מדי. איש־המדינה האחראי מוכרח להסתכל בתנועה, שמעופה הרם אפשר אינו רע בעיניו du point de vue de l’art (מן הבחינה האמנותית), מתוך קרירות גמורה ואפילו באי־אמון. זאת אבין.

ואולם חושב אני, אכסצלנץ, כי הוא קבל ידיעות לא־טובות מאת מתנגדינו, ז. א. מאת מתנגדינו מן היהודים. תנועתנו היא הרבה יותר חזקה, ממה שאפשר לדון עליה, מכמה טעמים, למראית עין.

ידוע הדבר, שהיהודים העשירים הם עצמם אינם רוצים ללכת אתנו, רע מזה היה המצב אילו רצו ללכת — אין כונתי שהיה רע רק בשבילנו, כי־אם בשביל הארצות ההן.

אמנם זעף־העם ולעג־העם מכוונים גלפי יועץ־המסחר, אבל יציאתו מן הארץ תהיה אבדה לא רק בשביל העתונים ההומוריסטיים. העושר הנרכש מוכרח להתפורר בו במקום: על־ידי נשואים, פזרנים ובדרכי־טבע אחרות.

פתרונה של שאלת־היהודים, המבטיח גם “ספיגה” כזאת וגם הרחקת היסודות בלתי־המרוצים במובן הסוציאלי והכלכלי והקרובים ליאוש — פתרון כזה אפשר שאין לדחותו על נקלה.

אף כי יועץ־המסחר אינו מתרצה לשלם בגופו (הוא “יסור” אחר־כך בתקופת־שנה נעימה לארץ־ישראל, בעת שהמלונות יהיו רְוֵחִים כמו ברִיוְיֵרָה) — הנה אינו מתנגד לכך, שדלת העם ושוטים שכמותי, יעלו וישבו שם. לשם כך נכון הוא אפילו להביא “קרבן” של כסף; מפיו ידעתי זאת.

יחס זה הוא קוֹמי, כרוב היחסים האנושיים, אך בכל־אופן אנושי. מי איננו אופוֹרטוניסט?

נמוקים כאלו ישנם גם לכמה עתונים, שאני מכירם יפה. העובדה שעתונים אלה אינם עמדי בעניננו מפתיעה את הוד מעלתו, אף גם אותו מביאה לידי אמונה, שתנועתנו היא חסרת־ערך. אולם ככל אשר רב מספרם של היהודים בעתון כזה, כן עליהם להתירא פן יבקשו מהם לחדול מן האופוזיציה שלהם באשכנז, אויסטריה וכו' על־ידי הקריאה “לארץ ישראל!”. ולפי שעה הם מחזיקים באמונתם, שאין לפניהם מעשה מחוכם יותר מעֲשִיַת האופוזיציה. למה אין אני גופי יוצר כנגדם עתון גדול? מפני שזה יהיה שוב מעשה בפני עצמו, כמאמר קיפלינג. בעתון כזה צריך לעמוד יומם ולילה, כמו על דוד של קיטור, ואי־אפשר לעשות עוד דבר אחר. על־כן דחיתי הצעות מסוג זה, ביניהן גם אחת שהובאה לפני שלש שנים בשם ממשלתנו.

אכסצלנץ, אני יודע עד כמה נראים הדברים מבדחים, באמרי שאני רוצה לפתור את שאלת היהודים. בעיני נראה הדבר כמיוסד על התבונה, ומאמין אני שהרעיון הציוני יתגבר על מכשוליו. ובקרוב, בעוד שנים אחדות, הכל דוחק ומאיץ לפתרון זה.

אם מפעלנו לא יצליח, יעברו מאות־אלפים מחברינו־לדעה בבת־אחת אל מפלגות־המהפכה, גם זה הוא דבר טבעי.

Cet animal est très méchant: il se défend24 lorsqu’on l’attaque. (חיה זו היא רעה מאד: היא עומדת על נפשה בשעה שתוקפים אותה).

אבל מן ההכרח הוא שמפעלנו יצליח, הייתי אומר מןnach Adam Riese25 תורכיה זקוקה לאותם היהודים עצמם, שבארץ אחרת אין רוצים בהם.

התורכים אינם מסוגלים לתקן את מצבה השפל של הארץ. כבוש הארץ על ידי ממשלה אחת יעורר התנגדותן של יתר הממשלות. מסעי־הצלב המשותפים נגד הכופרים עברו לבלי שוב. הצלב אפשר מופנה עכשיו פחות נגד חצי־הירח משמופנה הצלב היוני נגד הסמל של כנסיות נוצריות אחרות. אולם ארץ־ישראל נעשתה גם פרובלימה של חבור, מפני שהיא משמש the shortest way to India, יתר על כן, הדרך הדרומית הקצרה ביותר לכל אסיה, מפני שהדרך הצפונית החדשה היא כולה ברשותה של רוסיה. מחוף הים התיכון אל המפרץ הפרסי יסללו, מוכרחים לסלול, מסלת־ברזל, ורק בידי היהודים לעשות זאת. עתה יודעים כבר, מה שלמרבה הפלא לא היה ידוע עוד לפני שלשים שנה בלשכות־המדינות: מה ערכה של דרך קצרה, כגון תעלת סואץ. פתרונה של שאלת ארץ־ישראל — אינני אומר יותר שאלת היהודים — היא השלָמה של המאורעות האחרונים באסיה.

והנה היה לי האושר למצוא את הסכמתו של הוד רוממותו הקיסר לרעיון זה. נתנה לנו תקוה על החסות האשכנזית. אבל הדבר לא הושג. ולא עוד אלא שמשלחתנו לארץ־ישראל היתה אך מפלה. טלגרמה אופיציוזית קטנה של סוכנות־הטלגרף בטלה במחי־יד אחד את רעיוננו באהלי ירושלים.

החרשתי, כי כן היתה חובתי אחרי האמון שניתן בי.

כיום הזה קבלה השאלה צורה אחרת.

האם אין לנו כלל לקוות עוד מצד הממשלה הגרמנית לשום דבר, או מטעמים דיפלומטיים, שאין אני יודעם, אך אני מנחשם, אין חושבים לעשות בשבילנו דבר בפרהסיא? אם זה האחרון, ז. א. תמיכה חשאית, נחשב כדבר אשר יתכן לעשותו, הייתי רוצה להציע בברלין. אני מביא מתוך המכתב אל הוד רוממותו את תחבולתי החדשה:

“אנו יוצרים תחילה” וכו' עמוד [224] עד “הממלכה”.

הרי זה בשבילנו קושי יוצא מן הכלל, שאין לנו קרקע איתנה, שעליה נוכל להתארגן.

באין לנו נקודה זו צריכים אנו הסתרות קיימת, העלולה להביא לנו הקלות תכניות ידועות. יש לנו מכתבים רבים, אך אין לנו דואר.

על־כן חפצתי לשלם את דמי־המשלוח הגבוהים של החסות. אם אחר־כך, לאחר שנגַשם את הדבר בלי כל תמיכה, נבקש עוד את החסות, אינני יודע; אז גם לא יהא עוד הדבר תלוי בי, כמו היום הזה. בעיני טובה החסות האשכנזית מכל החסויות האפשריות, ולו רק מטעם זה, שידברו שם גם אשכנזית.

אך אפשר שבינתים נצטרך להתחייב במקום אחר.

אין אני מפחד, שמא נעזור סוף־סוף לעצמנו, אם רצוננו לא ישבר. יש בזה רק אבוד זמן. אפשר שבדורות הבאים ירָאה מפעלנו על־ידי כך יותר גדול; כי לפי התלאה — התהלה. אבל מסכימים היינו לנחול פחות תהלה, ובלבד שנגיע במהרה אל עבודת־ההתישבות הממשית.

לפי שבדרך כלל אינני שוגה באילוזיות, על־כן אינני מקוה שהערותי אלו תשנינה את דעת הוד מעלתו. אם יהיה לו להודיעני דבר או יבקש איזו בירורים בעל־פה, הרי אני מוכן בכל שעה לבוא לקריאתו ברלינה.

ולא — אדחה את הדבר עד עברי שם בדרכי.

יקבל נא הוד מעלתו את רחשי הוקרתי ונאמנותי הגמורה

דר. ת. ה.


אחרי דרישת המכתב בחזרה, התאריך של 18 במרץ.

להוד מעלתו

האדון שר־המדינה פון בילוב,

מזכיר המדינה במיניסטריון החוץ ברלין.


*

מכתב אל הדוכס הגדול מבדן:

אחרי הדרישה בחזרה, התאריך של 17 במרץ.

הוד מלכותו!

הנני מרשה לעצמי בהכנעה להודיע, כי הוד רוממותו הקיסר השיב בשלילה על בקשתי לתת לי ראיון ושלחני אל האדון שר־המדינה פון בילוב. מכיון שליתר בירור העירותי בבקשתי ההיא, כי במניעת הראיון אראה גם סימן לדחיה למעשה, יודע אני עכשיו היכן אני. האדון פון בילוב, שאני מעריצו מאד בתור איש־מדינה פקח וזריז, הריהו, אם עיני אינה מטעתני, מתנגד לעניננו. מצד זה, סבור אני, אין שום תקוה. על־כן אין אני נוסע לברלין.

אבל גם ההמלצה, שנתנה לי מאת הוד מלכותו ברצון נדיב כל־כך אל ה־Deutsche Bank לא הוכתרה בהצלחה. שלחתי שנים מן הפיננסיסטים שלנו לברלין כדי לשאת־ולתת עם המנהלה אדון סימנס. הוא דחה את הצעותיהם.

על־כן יכול רק להניח, כי אפסה תקוה, אשר יקרה בעיני מאד, וכי לא נוכל להשיג את מטרתנו תחת חסותה של גרמניה. אני מצטער על כך יותר ממה שאני יכול להביע.

יקבל נא הוד מלכ. את רחשי יראת־כבודי העמוקה ואת תודתי האמתית והמתמדת

הנאמן לו בכל

דר. ת. ה.


הוספה ראה:

"על־כן חפצתי לשלם את דמי־המשלוח הגבוהים של החסות. אם אחר־כך, לאחר שנגשם את הדבר בלי כל תמיכה, נבקש עוד את החסות, אינני יודע; אז גם לא יהא עוד הדבר תלוי בי, כמו היום הזה. בעיני טובת החסות האשכנזית מכל החסויות האפשריות, ולו רק מטעם זה, שידברו שם גם אשכנזית.

אך אפשר שבינתים נצטרך להתחייב במקום אחר".


14 במרץ, בלילה

בעטיה של הוספה זו עכבתי בדרך טלגרפית אצל וולפזון את המכתב שנשלח דרך קלן ועשיתי החל מגליון II העתקה חדשה. הערב, בשמעי את הרצאתו של הכלר על הנסיעה לארץ־ישראל, עלה פתאום בדעתי, כי ההלצה בדבר דמי־המשלוח היקרים של החסות עלולה להתפרש כחוצפה גרועה.


*

16 במרץ, בערב

במשך היום טלגרמות בלתי־נעימות מלונדון. גסטר, שעל שמו נכתבו כל ההרשאות, סרב לתת את החתימה הדרושה להרשמה.

שלחתי לגסטר טלגרמה קטגורית, שבו בררתי לו את ההשקפה: יכול הוא לגרום לנו הפסד של 300 פלורין ושלשה ימים, אמנם יקרי־ערך, כי בשעת הדחק יבוא שמה קוקש ביום ב' בבוקר ויתן את חתימתו, מפני שההרשאות כתובות גם על שמו.

על זה מודיע וולפזון בערב, כי גסטר נכנע.

*

היום הייתי אצל נבלינסקי, המוכן לנסוע אל התורכי הגדול. הדבר רצוי לי מאד, אם הרופא יאמר, שאין הנסיעה עלולה להזיק לבריאותו הרופפת מאד. אבל משער אני שצוּותה עליו נסיעה לדרום. מצדנו ינָתן לו כרופא־מלוה דר. פובורסקי הצעיר.


18 במרץ

העתונאי בן־יהודה מירושלים היה אצלי. יהודי קטן ואדמוני מן המזרח. אני מתחיל להכיר את טפוסי היהודים השונים. הוא ארכן בסַפרו ונראה כאילו יש לו עוד איזו מחשבה מסותרת.

אך נודעו לי מפיו כמה דברים על הלך־הרוחות בתורכיה כלפי הציוניות.

במזרח מתיראים הכל מפני הכל. העם הוא חיה רעה, שאפשר גם לשַסותה וגם להטותה לכל חפץ. אם יתנו השלטונות רמז קל, יתנפלו המושׂלמים על היהודים — שיטת אנשי האַלּוֹת, כמו אצל הארמנים. זהו נמוקי שחשתיו זה כבר נגד האינפילטרציה.

בחוגי־הבקשיש הגבוהים מתוכחים על הציוניות מתוך יראה קלה. הכל תלוי בשולטן. גם הוזיר הגדול אינו אל לַקֵי.

הציר האמריקני שטרויס נוטה בסתר לציוניות, כך מבטיח בן־יהודה.

המֻתצרף בירושלים הנהו אדם מעורב עם הבריות ושאל את בן־יהודה למה אינו מוציא עתון ערבי. שאלתי את בן־יהודה, כמה דרוש לו לכך. תמיכה שנתית של 2000 פרנק. אמרתי לו, שיכתוב אלי בענין זה בחצי חודש מאי. אפשר שאמציא לו את הסכום הזה (חושבני, שאם הבנק יתגשם, יהיה כדאי לה להוציא סכום כזה, כדי לרכוש לה כלי־מבטא ערבי, שיהא נוח למתצרף וישפיע על הקהל בדרך הרצויה).


*

כתבתי אל קלנר בענין המעסיקני זה ימים ושנים. רוצה אני להוציא פה קורספונדנץ של ידיעות מן המזרח בשביל עתוני המערב ובשפה האנגלית. על קלנר לעשות בלונדון את ההכנות ובסתיו יעלה הדבר על הפרק. זה יהיה אמצעי של כוח בעד תורכיה או כנגדה. Le sabre pour ou contre la sécurité publique (החרב בעד או נגד הבטחון הצבורי).


20 במרץ

הבנק! “הַכֹּל נִכְסָף, הַכֹּל יִשְׁאַף אֶל הַזָּהָב”.

באמת תלויות כל תוצאותיה של התנועה בהצלחתה של הסובסקריפציה, שבכל הדרכים השתדלתי לקרבה.

הכל דורשים את דחיתה של הסובסקריפציה, שלא בָשלה עדיין ושנתעכבה על־ידי הרפתקאות ההרשמה. בשבוע שעבר כבר הייתי רגע אחד רפה־אונים וחפצתי להסכים לדחיה. אבי התנגד לכך — זה הזכירני את הימים שלפני פרסום מדינת היהודים, שגם אז מצאתי בו משען ברגע המכריע, שלא לוַתר. בזה מצאתי גם הפעם חזוק. היום נקבע ל־28 במרץ. אבל החתימה תמשך 30 יום.

לפי הטלגרמות שררה, כנראה, בלונדון בימים האחרונים מהומה ומבוכה גדולה. וולפזון היה נוסע מהכא להתם ומהתם להכא. היום הוא שוב בלונדון. היום צריכה להיות ההרשמה, והשם יהיה The Jewish Colonial Trust Limited (קולוניאל־בנק יהודי).

על השם Trust עמדו בנטויץ' וגסטר. האחרון מתוך פגיעה קשה בפקודת יועצי־הפקוח שבארצות אחרות שקבל על עצמו…


24 במרץ

אלכס מרמורק הודיע, כי ברנר לַזַר רוצה לצאת מן הועד הוינאי, מפני שהוא רואה מראש את מפלתה של החתימה ועמה את חורבנה של התנועה. הוא שמע, כי פוזננסקי אינו רוצה לקיים את הבטחתו בנוגע לחתימה.

כתבתי מיד בזעף אל נורדוי על־דבר הפוליטיקה־על־תנאי של לזר. לזר הודיע כי “חפץ הוא לשמור לעם היהודי מנהיגים אחרים, במקרה אם המנהיגים של עכשיו יפלו”.

בקשתי מאת נורדוי לדבר על לב לזר, כדי למנוע בעד רושם רע.


*

בינתים נתפשטו כאן שמועות, כי חובבי ציון בועידתם בפריז זממו לתת מכה נצחת לי ולציוניות המדינית.

ה־Wochenschrift של בלוך מביא מעטו השְׂכִירה של ל… את הידיעות הבאות מפריז:

[מאמר ראשי:] [t. VI, p. 246

ועידת הצירים של אגודות־ציון בפריז

לפני הישיבה

(מאת סופרנו המיוחד)


פריז, 17 במרץ

ועידת־הצירים, שנקראה על־ידי הועד המרכזי של אגודות־ציון מתכנסת בהחלט ביום 19 ח. ז. מאנגליה, אשכנז ואויסטריה. כבר הגיעו צירים, ומחכים לצירים מארצות אחרות. בישיבה יהיו אנשים בעלי כובד־ראש, כח־עבודה ואמצעים כספיים. עתה תנתן דחיפה לישובה של ארץ־ישראל במדה רחבה.

כבר פריז כשהיא לעצמה הנֶהָ מקום מושבם של אותם האישים, שיש להם הרצון לגשם את ישובה של ארץ־ישראל במדה רחבה, ובה נמצא הכח הדרוש לכך ושלא צריך לבקשו עוד.

בשורה הראשונה הננו מזכירים את שמו של אוהב ציון הגדול: ברון אדמונד רוטשילד. זכויותיו הגדולות של אדם זה בישובה של ארץ־ישראל וקרבנותיו העצומים ידועים לכל. אך לא נכון הוא לתארו רק כנדיב בלבד. ברון רוטשילד עושה את מעשהו בהשפעת רעיון גדול, והוא, להביא את היהודים לארץ־אבותם בהמונים הולכים וגדלים, כדי ליצור להם שם אפשרות של קיום וכדי להביאם שם, כפי שמוכיחים נאומיו באזני המתישבים בעת בקורו האחרון בארץ־ישראל, לידי התחדשות מוסרית וכלכלית. אולם ברון רוטשילד, היודע יפה את התנאים בתורכיה, אינו מוצא לנחוץ לעורר תשומת־לב ולהקים רעש; לא ריקלמה הוא מבקש, כי־אם מעשה. כן הוא משתדל, למשל, זה זמן רב לקנות את הנמל העתיק של קיסריה, כדי להתקינו מחדש ולעשותו למקום מחסנים בשביל העליה היהודית והאכספורט היהודי, פעולה שחשיבותה יכולה להיות רבה לאין ערוך בשביל הגשמת הרעיון הציוני. הדבר כמעט הגיע לידי גמר, והנה באה נסיעתו של הקיסר הגרמני, וזה דרש מאת השולטן לתת לו את קיסריה בשביל תחנת־פחמים גרמנית. יחד עם זה לא ימנעו, כמובן, אנשים ידועים להכריז, שהקיסר הגרמני הוא מֵגֵן נלהב לציוניות. אולם רוצים אנו לקוות, שיעלה בידי הברון, הממשיך את הגשמת מפעלו הגדול, למרות השטנות מצד “ציוני” יודע, לרכוש את קיסריה יחד עם קונצסיות אחרות, שהובטחו לו בעת בקורו האחרון בקושטא.

ברון רוטשליד גם משתדל ככל האפשר לפתח את המושבה הגליצאית “מחנים”, והוא גם פקד על מפרחו החדש מר בַּרְבִּיֶה, שיצא בעוד שבועות אחדים לארץ־ישראל, להפוך את אדמת קַבָּא של המושבה הזאת למשתלה של זיתים.

אישיות שנית רבת־חשיבות היא:

מר נרסיס לֶוֶן. מאז הוא גם נשיא יק“א וגם נשיא הועד המרכזי של אגודת־ציון, העמיד את המיליונים המרובים של החברה לשרותה של ארץ־ישראל. מלבד התמיכות המרובות למושבות הקימות, נקנו הודות לו בזמן האחרון על־ידי יק”א 40 אלף דונם אדמה בארץ־ישראל (סג’רה), כדי לישב עליה יהודים ארץ־ישראליים כאכרים. על שטח אדמה זה יש מקום ל־400 משפחה. זה עתה הגיעו הקושנים. ליסודה של המושבה סג’רה הקציבה יק"א ארבעת מיליונים פרנק.

רוצה אני להזכיר עוד רק את הרב הראשי של צרפת צדוק כהן, שהוא חבר הנשיאות בשני הועדים ותומך בעבודת ההתישבות, פרופ. יוסף הלוי ואחרים.

אל האישים האלה יצטרפו עוד בעת הישיבה גם אחרים, שהוכיחו על־ידי מפעלי נדיבות בארצות שונות כמה קדושה בעיניהם עבודת הישוב בארץ־ישראל. ותפקידה של ועידת־הצירים תהיה להבטיח עבודה זו, להרחיבה ולהגן עליה מפני התערבותם קלת־הראש של משַׂחקי Va banque.


*

אחרי הישיבה

(מאת סופרנו המיוחד)

פריז, 20 במרץ

התקוות והיחולים שתלו ידידי־ציון האמתיים בכל מקום בועידת־הצירים נתקיימו במלואם. מה ששאפו זה שנים הציונים המעשיים המבכרים את המפעל הממשי על הפטפוט הריק, כלומר, רכישת יק“א בשביל ישובה של ארץ־ישראל, השיגו עתה. אם נביא בחשבון, כי ברשותה של יק”א נמצאים למעלה מ 200 מיליון פרנק, כלומר כמעט פי־ארבעה ממה שהקולוניאלבנק אומר לאסוף, נבין את כל עוצם חשיבותה של העובדה, שיק"א רואה מעתה את מרכז פעולתה ההתישבותית בארץ־ישראל ומקדישה למטרה זו את אמצעיה.

זאת היא הצלחתה הגדולה של ועידת־הצירים מיום אתמול. ביחוד ישמחו על זה באוסטריה ובפרט בגליציה, שועידת־הצירים החליטה להקדיש למושבה הגליצאית “מחנים” סך 40 אלף פרנק, ובזה מלאה גם את התנאי שבו היתה תלויה תמיכה של יק"א בסך 80 אלף פרנק. בזה הובטח לגמרי מצבה של המושבה “מחנים”, ובכן נעשו לצחוק כל אותם הנביאים, שנבאו למושבה זו הרס וחורבן. הסמפטיות והתמיכה, שחברת “אהבת ציון” ושאיפותיה מצאו אצל בעלי־היכולת כאן, יכולות להחשב גם כהצלחה אישית של דר. זַלץ ולשמש לו תגמול רב בעד כל הצער, שנגרם לו בזמן האחרון על־ידי דר. הרצל מתוך קנאתנותו הפעוטה.

מה הוא יחסם של יק"א ושל הועד המרכזי אל מפלגת־הרצל והקולוניאלבנק אפשר לראות ביחוד מתוך העובדה הבאה:

לפני זמן־מה היה כאן האדון וולפזון, שהוּעד כבר מראש להיות המנהל הראשי של הבנק והוא מעתיק את דירתו ללונדון, כדי לרכוש את נרסיס לֶוֶן בשביל ה“בנק”. אולם זה גלה את דעתו, שאין צורך כלל ליסד בנק, מפני שיש כסף די והותר, וכסף זה מוכן בכל עת בשביל מפעלים רציניים בארץ־ישראל, הן במקצוע ההתישבות והן במקצוע התעשיה. צריך רק להביא לפניו הצעות ותכניות ממשיות. אבל הדבר הזה לא נעשה. לתכלית זו שולחת עכשיו יק"א מזכיר לארץ־ישראל, שישהה שם כמה ירחים לשם חקירת התנאים בארץ.

אחד הסעיפים החשובים בסדר־היום היה שאלת הארגון החדש של הועד המרכזי והתעמולה. אולם בנידון זו רוב ההחלטות אינן נתנות עוד לפרסום. אך זאת יתכן לאמר כבר עתה, כי הועד המרכזי הורחב ע"י כמה אנשים מארצות שונות. על החברים הקודמים, כגון נרסיס לון, צדוק כהן, דר. הילדסהיימר, במבוס, קולונֶל גולדסמיד וכו' נוסף עתה בתוך השאר הגינקולוג המפורסם פרופ' לנדוי והסוחר הגדול איזראל בברלין, סיר ג’וזף סֶבַּג מונטיפיורי בלונדון וברנרד לַזַר, שיצא כבר מן הועד־הפועל שבוינא. לפי־שעה נוסף עוד מאויסטריה דר. זלץ, מפני שעומדים עוד להזמין שני אישים מוינא.

ועוד הוחלט להקים בברלין ועד־הגשמה, שעליו יהיה לנהל את התעמולה ולהוציא לפועל את החלטות הועד המרכזי.

הורצה גם דין־וחשבון על התפתחותה הרצויה של המושבה קסטיניה, שנוסדה על־ידי הועד המרכזי, וצוּיַן כי יבול התבואה בלבד הכניס בשנה האחרונה לאכרים סך 40 אלף פרנק. בשביל המושבה הזאת הוקצב אשראי עד 300 אלף פרנק.

אלו הן הידיעות מתוך חפזון על עבודותיה של ועידת־הצירים, שהתנהלה מתוך אהבה ומסירות־נפש לעם ישראל, אבל גם בידי אנשים בעלי כובד־ראש גמור. אין ספק שעבודות אלו תעשינה פרי.

ל.


*

ואני אכתוב בגליון הבא של ה“ולט” מאמר, שבו אכַנֶה את מהלך־הדברים כמו שהוא באמת: נצחון לרעיונותי.

26 במרץ

*

במשך הלילה עלתה בדעתי תכנית־פעולה חדשה. על־ידי אלכס מרמורק אכתוב אל נורדוי, שיודיע ללֶוֶן כדברים האלה:

לא היה לי אמון מספיק ברצונם הטוב של האדונים בפריז ושל יק"א, על־כן לא הודעתי להם פרטים על משאי־ומתני עם הממשלה הגרמנית. עתה שנודעה לי החלטתם ללכת לארץ־ישראל, נכון אני לבוא לפריז ולשים לפנים את הדוקומנטים החשאיים, בתנאים אלה:

בשיחה ישתתפו מצדם נרסיס לון, אדמונד רוטשילד וצדוק כהן, מצדנו, מלבדי, נורדוי ואלכס מרמורק. השיחה תשמר בסוד גמור. התוכן יקבע בפרוטוקול מתוך התחייבות בהן־צדק לשמרו בסוד.


29 במרץ

אלכב מרמורק מספר לי על אודות דִבור של בילוב, אשר שמע מפי הוּהן, ה־Kölnische Zeitung בברלין.

הוּהן שאל את בילוב מה דעתו הוא או דעת “האדון רב־החסד” על התנועה הציונית. כפי המסופר השיב על זה בילוב:

“אדוננו רב־החסד, כידוע לו, מתלהב מיד לדבר. גם הפעם היה כך, ובמדה כזאת, שאי־אפשר היה להתנגד לו. אבל ידועה לו גם זאת, שאדוננו רב־החסד גם מצטנן במהרה. גם הפעם היה כך. אכן דר. הרצל עשה עלי רושם טוב מאד, אבל אין לי אמונה בדבר. לאנשים אלה אין כסף. היהודים העשירים אינם רוצים להשתתף. וביהודים הקבצנים מפולין אין לעשות דבר”.

כך נסחתי לי את תפיסתו של בילוב זה כבר, עוד טרם שמעי את הספור הזה.

נחשתי תפיסה זו, כמוּכח ממכתבי האחרון אל בילוב.


29 במרץ בערב

הבוקר נתקבלה טלגרמה מן הקולוניאלבנק בלונדון, שדכאה את רוחי עד מאד:

תוצאת היום הראשון לסובסקריפציה היא — שמונת אלפים מניה.

בערב הגיעה טלגרמה שניה, העושה רושם טוב, אבל אפשר שהיא רק “קשקוש”. והיא:

“למרות השטנות בעתונות דרישה עצומה במקום ובפרט בפרובינציה לטופסי־התחיבויות”. “עצומה” הרי זה נפלא! אבל לְמה? לפי שעה רק לטופסי־התחיבות ולא למניות. היש לראות בזה “תחבולה” מצד ה… הקטן, או באמת התחלה של הצלחה גדולה?

הריני נמצא עכשיו באחד ממצבי־הרוח ההם, שבהם עושה פויסט חוזה עם השטן. מי שהיה מבטיח לי היום את הבטחתה של הסובסקריפציה, לזה הייתי מוכר מיד עשר שנים משנות חיי.

לוולפזון כתבתי אמנם אתמול, שלבי מנבא לי, כי הסובסקריפציה תעלה יפה — מין flair de l’artilleur26 (חוש־הריח של תותחן) — ואם אני טועה בזה, הרי זו תהיה הטעות הראשונה, כמובן הכבדה ביותר, שטעיתי בתנועה הציונית. אבל 8 אלפי המניות העלובות מאד של הבוקר צמצמו את תקוותי במאד מאד.


*

בערב באה על־ידי הטלגרמה שוב “עליה” קטנה בתקוותי. אבל איני נותן אמון רב בטלגרמה זו.

נבלינסקי נוסע מחר לקושטא. את חבר “עבריה” דר. פובורסקי אני נותן לו בתור רופא פרטי, מפני שנבלינסקי הוא חולה אנוש בלבו. אמנם תחילה שאלתי את רופא־ביתו אם הנסיעה לא תוכל להזיק לו. התשובה: בכל רגע יכולה לבוא עליו, במטתו או בתא הרכבת, התקפה אשר מות בה. עם אשתו של נבלינסקי דברתי על זאת באופן גלוי למדי. לנבלינסקי עצמו יש חשק לנסוע ולעשות בשבילנו איזה מעשה מכריע, מתוך תקוה, שאמנם אסור שתִכָּזב, כי אנו נעשה אחר־כך דבר־מה לטובתו.

בהניחי לו לנסוע יש לי בכל־זאת הרגשה של אחריות כבדה. הוא עכשיו היחידי, שיכול אולי להשיג בשבילי ראיון אצל השולטן. עלי לרצות שיסע.

רוצה אני לקוות שהנסיעה לא תזיק לו.

שנינו היינו היום נרגשים מאד בהיותי בביתו. הוא מתירא מפני הנסיעה, אך יש בו רגש־אחריות יפה ואמיץ בעד כל מה שכבר קבל מידנו ובעד מה שהוא מקוה עוד לקבל. משום כך בקשתי ממנו, שיסלח לי על כמה מחשבות שחשבתי עליו קודם לכן.

הוא ספר לי היום בתוך השאר, כי הציר כאן מ… נ… בֵּי הוא עכשיו בקושטא, וכנראה שלא ישוב עוד הנה, מפני שנבאש ריחו. Quel sale pays (איזו מדינה מזוהמת).

מ… נ… סבל פה רעב פשוטו כמשמעו. הוא לא קבל משכורת והיה מתפרנס מ“שעועית ופול”, שהיה מבשל לעצמו. צירו של הכליף! אילו היה כל זה כתוב ברומן לא היו מאמינים.


2 באפריל

בהקיצי הבוקר קבלתי טלגרמה זו מאת פובורסקי:

נבלינסקי מת מיתה חטופה. לבקשת האשה שלחו הנחוץ אם אפשר. מחר בערב העברה לוינא. דר. פובורסקי. מלון בריסטול.

זאת היתה הפתעה בלתי־נעימה עם סכוי מלא לאי־נעימויות נוספות.

עניתי טלגרפית:

מריה פון נבלינסקי. מלון בריסטול. קושטא, פירה.

מזועזע מאד, הנני עמה באבלה בכל לבי. הנני לה ולילדיה ידיד נאמן נכון לעזרה. פרטים בעל־פה. שולח אלף פרנק לפובורסקי.

הרצל.

אחר אנוס הייתי ללכת אל הטמפל ברחוב־ליאופולד, על־פי הזמנתם של ראשי־הקהלה. הם “כבדו” אותי בהוצאת ספר־התורה.

אולם בעמדי לפני קדש־הקדשים והחזן שר בקול תרועה את המזמורים היפים, נאלץ הייתי לחשוב כל העת בנבלינסקי המסכן, שהיה מוטל עתה מתוח במלון בריסטול “הפונה אל קרן הזהב”.

עוד מקודם צויתי את אוסקר מרמורק לשלוח לפובורסקי בדרך טלגרפית סך אלף פרנק.

אחרי הצהרים התאסף בבית הועד הפועל. היינו צריכים למצוא מוצא מן המצב הקשה שנוצר


*

מותו של נבלינסקי הוא בשבילי דבר קשה ואיום. אף־על־פי שהוא היה מועמד למיתה, תעשה אותי האשה, עם כל הזהירות שנהגתי, אחראי בעד הנסיעה. לכתחילה קבלתי מאת רופה־ביתּו על־ידי פובורסקי ידיעה, אם הוא יכול לנסוע בלי סכנה לבריאותו. תשובתו היתה, שהוא יכול למות בכל רגע בחדרו. בכל־זאת — בכל־זאת!

אבל נבלינסקי הוא גם אבדה קשה לתנועתנו. היו לו קשרים מצוינים עם קושטא ועם רומא. עתה אין לו כמעט תמורה.

עמו נעלמת מתוך הרומן של התנועה הציונית אחת הדמויות המופלאות ביותר. הוא היה grand seigneur déchu (שוֹעַ שירד מגדולתו), סימפטי למרות כמה תכונות מפוקפקות ובעל נמוסים מקסימים באמת.


3 באפריל

ליל ענויים. נבלינסקי לא יצא מראשי. עִניתי את מחי לדעת כמה אשמתי במותו. הצריך הייתי לעצרו מנסוע? הוא רצה ללכת לאיזה מקום דרומה. הוא בחר ללכת לקושטא, מפני שנסיעה זו לא עלתה לו במאומה, קבל רופא פרטי חנם, ואולי הבטיחה לו תוצאות גדולות יותר. זה 14 שנה, מאז באה עליו ההתקפה הראשונה, היה אדם נדון למיתה. האם עלתה לו הנסיעה בחדשים, שבועות, ימים או שעות של חייו?

פעמים רבות אמרתי לו, שאין הוא אנוס לנסוע, אם אינו רוצה בכך. את 2000 הפל. של הנסיעה לרומא הנחתי בידו, ולא תבעתים ממנו אף ברמז קל.

הצריך הייתי לעצרו מנסוע?


3 באפריל

גם הבנק גורם לי דאגות גדולות.

ה…, המנהל היחידי הדר בלונדון, עורך ישיבות של מועצת־ההנהלה עם גסטר ובנטויץ', שהם רק באי־כחם של באי־כח מועצת־הפקוח, והם מקבלים החלטות פרינציפיוניות.

אחכה עד תום החתימה, ואחר אנהיג סדר.

אולם בעוד שהאדונים מושלים, הם מעמיסים עלי את הדאגה למצוא כספים בשביל עבודות־ההכנה. קרן־הערבות נתרוקנה, חושב אני, שלא נהגו חסכון בכספים. עתה דרושים לה…, כפי מה שהוא כותב לי, עוד 1000־600£.

מתוך מקרה־התחלפות במעטפה קבלתי היום מכתב של וולפזון אל קַן.

בו כותב וולפזון, שיש להשתמש בתשלומי־הסובסקריפציה לכסוי ההוצאות. אני מוחה נגד זה היום במכתב אל וולפזון ובמכתב שני אל ה…, גסטר, בנטויץ'.

הצעתו של וולפזון אינה טובה בעיני. על־כל־פנים להבא אשגיח היטב.


4 באפריל

הדואר של הבוקר הביא לי את מכתבו האחרון של נבלינסקי המסכן.

מלון בריסטול, פירה. 1 באפריל 1899

ידיד נכבד!

הגענו הנה בשלום. הנסיעה עברה עלי בטוב, ואני שמח על זאת. — ברגע זה אני שב מבקורי הראשון ביילדיז־קיוסק — קבלוני שם באהבה והזמינוני ליום השלישי אחרי־הצהרים.

דר. פובורסקי הוא בחור חביב. — חן־חן על הכל ודרישות־שלום רבות

מאת הנאמן לו

מ. פון נבלינסקי

מזג האויר קריר.


*

אל המורשה התורכי רֶזְמִי (עצמי? המתרגם) בֵּי: (צרפתית)

אכסצלנץ!

שלשום הגיעתני הידיעה המעציבה על־דבר מיתתו החטופה של האדון פון נבלינסקי. להוד מעלתו אל נכון נודע הדבר מן העתונים של אתמול.

בדואר של הבוקר קבלתי את מכתבו האחרון של ידידי המנוח. הוא כותב לי, כי מיד אחרי בואו בקר ביילדיז־קיוסק ושם קבלוהו באהבה רבה, והוד מלכותו הועידו ליום השלישי — היום — אויה, כדי לשוחח עמו.

אחד הטובים, הנאמנים ביותר לתורכיה שבק חיים. הוא גם היה ידיד נאמן לעניננו. הייתי רוצה להתכבד באחד הימים בשיחה עם כב' על המצב, שנוצר עם מותו המעציב של ידידנו המשותף. — יואל נא הוד מעלתו לקבל את רחשי הוקרתי הרבה.

דר. ת. ה.


7 באפריל

מקרה נבלינסקי הוא מצַער ודרמתי באופן מיוחד. האדם מעולם לא היה עלול להיות פומבי; ואלה שהשתמשו בו, נסיכים וממשלות, השתדלו תמיד להעלים על היחס אליו. הוא היה באמת ובשלימות “הסוכן החשאי”, כפי שהוא מצוי בספר. והנה מוטל פגרו על דרכנו, וכמה אנשים, כנראה, שמחים, שהם יכולים לזקוף כמה מעשים מפוקפקים שלו על חשבוננו אנו. לאשרי, חשבוננו הוא ברור, אף כי איננו מראים אותו לאיש, ובפרט מצפוני הוא שקט.

מעולם לא היה לי אליו יחס אחר, מלבד זה, שקבלתי את תִּווכו אצל השולטן, בעת שהוא הציעו לפני.

הוא עלה לי בהרבה כסף, קבל גם תמיכה מן הועד. אם הוא עשה בשבילנו דבר־מה אצל השולטן, אם בכלל היה בידו לעשות מה, אינני יודע עד היום הזה. מעולם לא הוכיח זאת, אם אוציא מן הכלל, שהוא הביאני בהיכרות עם כמה נושאים־משרה תורכיים. אפשר שהוא השתמש בי כנגדם בתור עורך הנ. פ. פרסה. את הסוד הזה הוריד עמו אל הקבר.

בכל־זאת מצפוני נקי גם בפני משלמי־השקל שלי, בעת שהצעתי לועד הפועל לתמוך בו. אם גם לא היה בידו להועיל, הנה עלול היה להזיק הרבה מאד. הוא רמז לי על זה בהזדמנות, ואני מהרתי לעשותו לידיד, טרם החל באיומים. במאמר קטן אחד ב־Correspondance de l’Est שלו, יכול היה לתאר אותנו כאויבים מסוכנים של תורכיה, או באופן הטוב ביותר כ־blagueurs sans importance (פטפטנים מחוסר־ערך).


*

בוינא היה מותו, “שבא בעקב שרותו את הציוניות”, בימים האחרונים לשיחת העיר. אחדים שאלוני בטרוניא, למה שלחתיו. גערתי בהם. באמת אין לי ליַסֵּר את עצמי בשום קלות־ראש, שהרי שאלתי את פי רופא־ביתו אם מותר לו לנסוע, והלז אמר כן.

למרות הסדר הפורמלי הזה, ואף כי לחייו האבודים אל־נכון נשארו רק שבועות מספר, המקרה גורם לי צער רב. האם עשיתי הכל כדי למנעו מנסוע? זאת אשאל את נפשי.

מעולם לא הוכחתיו בדבר דמי־הנסיעה, שקבל עוד באוקטובר, לא האצתי בו לנסוע, נחמתיו בשעה שהתאונן כי לא יוכל להשתמש בכסף, אמרתי לו שיסע לקושטא רק אז, אם ירצה בכלל לנסוע לדרום. אני נושא לנפשי מונולוגים טרגיים מאד.

הערב תשוב האשה.

גוית המת היא עמה ברכבת. עלי לחכות לה בבית־הנתיבות, והרי זה תפקיד קשה מאד. אפשר שהיא תבוא עלי בטרוניות. מה עלי ומה בידי לענותה? צרה אחרת תהיה הלויה. כאן דרוש יהיה הרבה אומץ־לב תחת מבטיהם של המשתתפים באבל. Il faut passer par là (צריך לעבור כל זה).


*

רופא־הבית פרסם שלשם בנ. פר. פר. את גלוי־הדעת הבא:

מ. פון נבלינסקי.

מערכת נכבדה! באחד מגליונות־יום־ב' של אתמול תואר מקרה מותו של האדון מ. פון נבלינסקי כאילו הוא מעולף בתעלומה. לעומת זאת ארשה לעצמי, בתור מי שהיה רופאו של המנוח במשך שנים רבות, לציין, כי הנ"ל היה חולה זה כמה שנים מחלת־לב קשה (Aorten־Aneurysma), בחורף שעבר היו לו כמה התקפות חזקות של חולשת־הלב, ועל כן נגרמה, כנראה, מיתתו החטופה באחת ההתקפות האלו על־ידי שתוק הלב.

הואילו נא לפרסם שורות אלו בעתונכם החשוב

והנני ברגשי כבוד

דר. לודויג פרֵי.


וינא, 4 באפריל 1899.

*

באפריל

Rien n’arrive ni comme on le craint, ni comme on l’espère.

הפעם ni comme on le craint.

בפחד קל נסעתי אתמול בערב אל הרכבת, כדי לחכות שם לגברת פון נבלינסקי ולארון.

בבית־הנתיבות חברה מיוחדת במינה. עמי נסע אוסקר מרמורק. היו כבר שם קרובים עניים. אחר־כך בא רזמי בֵּי, המורשה התורכי, אחר־כך ידידי בית אחדים ועורך־הדין של המנוח, האחרון במצב־רוח מזהיר עם אנקדוטות רבות.

נוצרה Communis opinion (דעת קהל): רופא־הבית שטפל בנבלינסקי והרשה לו לנסוע, הוא האשם בכל. (באמת, זוהי גם דעתי.) אולם מי יודע, אלמלא עמדתי על המשמר במרץ, אפשר שהיו מאשימים אותי בעת העדרי.

הרכבת אחרה. סופרו כל מיני ספורים, בתוך השאר, גם זה על־דבר כסף־האיומים שהוצא מן השולטן ונתחב בטעות לתוך נעליו של נבלינסקי, בעוד שהמאַיְמִים היו איזה ג… וה־bailleur de fonds (המַלְוֶה) שלו א…, כפי שספר רזמי בֵּי.

עורך־הדין ספר, איך שהוא הביא לידי היכרות את א… עם נ… בי. הדבר קרה בעת ארוחת־ערב פרוצה עם dames nues (גבירות ערומות), שאז הכיר מזכיר־המדינה התורכי את האדון א… פון א…

מתוך דכדוך־הנפש לאחר ההוללות קשרו יחד קשר על הציר מ… נ… ובזה גרמו להבאיש ריחו בעיני השולטן.

הרכבת הגיעה.

פובורסקי הרצה לפני על שעותיו האחרונות של נבלינסקי. הוא אמנם היה ביילדיז, אבל לא דבר עם השולטן, מה שנרמז במכתבו האחרון. פובורסקי ספר גם על מעשי־הנבלה אחרי מותו של נבלינסקי — איך נסו הרופאים והכמרים להוציא הרבה כסף בעת החניטה ותפלת־ההשכבה. אך גם זאת, שארטין פחה אמר לדַנוסו השמן, כי בקרוב אקָרא לבוא לקושטא. — vederemo? (נראה?).


8 באפריל

הבוקר היה אצלי בעל האִיוּם הראשון.

בשעה עשר לפני הצהרים בקש לראותני אדון אחד. “י… ג… עורך ה־information וינא” היה כתוב על הכרטיס.

בעל־האיום, שאתמול דבר עליו רזמי בי.

נתתיו להכנס. נכנס אדם בלוי בא־בימים. הוא מצמץ בעיניו בחזקה ודבר בקול רועד וקצר־נשימה. הכל משיחים בוינא, שנבלינסקי נסע בפקודתנו “ברכבת זו, כמו ציר” אל השולטן. אם נכון הדבר, יש עמו להודיעני דבר שענין בו. עניתי מתוך השתמטות, אך הוא “גִלָה” לי בכל־זאת את הענין.

איזה אדון ב… ש…, שהיה קודם סופרה של הנ. פר. פר. בקושטא, קבל מאת מתנגדה של התנועה הציונית, האדון ר…ר… (מקבוצת קורח, שנזכרה כבר פעם למעלה) פקודה וכסף לנסוע לקושטא ולעבוד שם נגד הציונים. הוא, ג… קבל לפני איזה זמן את ש… לעבודה, כשמצבו היה רע. והנה בימים אלה בא אליו ש… והראה לו ארבעת אלפים זהוב, שקבל לעבוד בתור “ציר” ביילדיז נגדנו. אמנם הוא ג…, מתנגד לציונות, אבל צר יהיה אם היהודים בינם לבין עצמם לא יוכלו לחיות בשלום. ש… עומד לנסוע ביום ב' באורינט־אכספרס לקושטא, אבל ביום א' (מחר) עוד יבוא פעם אחת אליו. עלי להשתמש בידיעה בדרך שאני מוצא לרצויה. כונתו של ר… היא, להוכיח על־ידי הכשלת הציוניות, כי רק מפלגת־העם היהודית שלו הולכת בדרך הנכונה.

עניתי, שההתנגדות איננה חשובה לנו יותר. נקודת־השקפתנו היא פשוט זו, שאנו משלמים לאנשים העושים בשבילנו שרות והמביאים לנו ראיות לשרותם. אחרת לא נוכל להתנהג. אולם נקודת־השקפתי הפרטית אינה זו של פוליטיקאי. לעולם אל אצטרף למפלגת־העם, מפני שאין אני מבקש מנדטים או כיוצא בזה. הבעתי את דעתי על שאלת־היהודים; היא, כנראה, מצאה חן בעיני רבים. אם גם אלה יפנו לי עורף, אז יבוא פשוט סוף לעבודתי, ומה שאנו רוצים אנו אומרים בקול על במת הקונגרס ובעתונינו. אין אנו הולכים בדרכים נסתרות.

אחר־כך הטיתי את השיחה לענינים כלליים ושִלחתי את הנבל.


*

אחרי הצהרים הייתי אצל הגב' פון נבלינסקי ודברתי עמה בשאלת הכסף…

הבטחתי לה, כי ראשית כל נוסיף לתת לה עד הקונגרס את התמיכה, שבעלה היה מקבל (200 פל. בחודש), בתנאי, שתוסיף להוציא את ה־Correspondance de l’Est.

אחר־כך אשתדל בקונגרס, להשיג בשבילה סדור טוב.

כי מעונינים אנו, שה־Correspondance לא תפול בידי אנשי־האיום.


*

בערב כנסתי אצלי את הועד הפועל, ספרתי לאדונים הכל, והם אשרו את הצעתי. גם הוחלט, שאדרוש מחר בירורים מאת ר…, אם ספורו של ג… הוא נכון.

ממה נפשך: או שנסו להוציא מאתנו כסף, או שמרמים את ר… אפשר שזה וזה נכון.


*

10 באפריל

אתמול היתה לויתו של נבלינסקי. מדרגה ראשונה. אבל כנסבית קרל נעדרו רבים, שכל ימי חייו היו סובאים, מתהוללים ומסתבכים עמו בכל מיני ענינים שבסתר.

הרוב היו יהודים. מה חשבו רובם למראה הפאר?

בעת היציאה מן הכנסיה התחמקו רוב הנשארים.

דברתי עם רזמי בי וקבעתי ראיון להיום.

אל בית־העלמין נסעתי עם העתונאי קונריד. בנסענו שמה היה מנגן בשיחותיו נגוני־אבל. נסענו לאט־לאט, מפני שמשרתי־הקִבולת הלכו עם אבוקות ברגל ליד מרכבת־המתים. אחד מהם הלך מאחור ונשא על כר אדום את אותות־הכבוד. פרשים לפני המרכבה וכו'.

בבית־הקברות עבר הטקס בקצרה.

קומיאן אמר לי: “המסכן גם בלאו־הכי לא היה חי יותר מחודש ימים”.

בשעת הנסיעה חזרה הדליק לו קונריד סיגרה, ואמר מנוחָם: “שוב אחד שהלך לעולמו”, וחִלל את נגונם של נוגני־צבא החוזרים הביתה.


*

אחר הלכתי בענין מעשה־האיום של ג… ש… אל ר… כדרכי אחזתי את הפר בקרניו. ר… הבטיחני בהן־צדקו, כי ש… לא קבל כל “שליחות פוליטית”. עליו ללכת לקושטא רק בתור בא־כוח ה־Extrapost, כדי לקשור שם קשרים, שבעזרתם תגיע ה־Extrapost (עתון־יום־ב' שאין לו קוראים) לידי השפעה בחוגי־הבלקן.

הסברתי לו, שכל המעשה מכוון להוצאת כספים וכי מרמים אותו. אולם אדם צעיר זה, העשיר המסכן, מאמין לאנשי־בליעל אלה המקיפים אותו יותר מאשר לבעל־עצה הגון. אדמה, כי הוא מהר ללכת אל הנבלים, כדי לשמוע מפיהם כזבים חדשים ולהאמין בהם.

אמרתי לו, שנכון אני לשרותו, אם רצונו להסיר את המסוה מעל פני ש…


11 באפריל

אתמול הייתי אצל רזמי בי, המורשה התורכי. הוא דבר בהתגלות־לב על המצב בקושטא. כשאמרתי לו, שיש בידי לתפוס את אנשי־האיום ג… וש… ולגלות את נבלותם, ענני במשיכת־כתפים ובקרירות תורכית אמתית: “זה לא יזיק לשנים אלה בקושטא”.

הוא אמר עוד, שעלי לרכוש או את נ… בי, וטוב מזה — את תחסין בי. המקורב השליט עכשיו הוא תחסין בי… לוטפי בי, פותר־החלומות, לא יסכון למטרתנו. מומחיותו של לוטפי היא: אותות־כבוד וזכיונות. לענינים פוליטיים תחסין בי הוא הראש והראשון.

עוד זאת אמרתי לרזמי בי, כי על־ידי תמיכה שאני נותן לגב' פון נבלינסקי, אמשיך את הוצאת ה־Correspondance de l’Est ועתון זה אעמיד לפקודתה של הממשלה התורכית — כמובן, שלא על מנת לקבל פרס et sans arrière 27־pensée (בלי כונה נסתרת). מעתה יהיה זה עתון רציני והגון.

הוא הביע תודה.

דברנו עוד על נ… ותחסין. אמרתי, אולי כדאי לרכוש את שניהם — Il y aurait pour tout le monde (נצא ידי חובת הכל). הוא חייך בחביבות אך אמר, כי תחסין לא יסכים, שגם נ… יקבל משהו.


*

אחר הלכתי אל הגב' פון נבלינסקי ובדקתי עמה את פנקסי בעלה. מצב העסקים רע ממה ששערתי. כל ענין ה־Correspondance היה כנראה מעשה־תרמית. תריסר חותמים, et tout finissait par du chantage (הכל היה סוף־סוף שנטז'). הרושם היה, בערך, כאילו נמצא במרתף דפוס־שטרות של זַיפנים.

ואף־על־פי־כן הביא לנו האיש תועלת. עיקר זכותו בזה, שלמדני לבלי רחוש כבוד לפַּחות.


11 באפריל, בערב

ברגע זה קבלתי טלגרמה מלונדון, שלפיה תוצאת החתימות עד־עתה היא 228000 מניה. לא האמנתי למראה עיני ושאלתי בטלגרמה, אם ישנן באמת מאתים עשרים ושמונת אלפים עם תשלומי־קדימה. אם נכון הדבר — הצליחה החתימה, כי בשמונה־עשר הימים הנשארים נכניס בודאי עוד כסכום הזה.

זו תהא הצלחה, שגם לי לא היה העוז לקוות לה.

13 באפריל

228000 המניות היו bubble (בּוּעָה, אחיזת־עינים). על שאלתי באה תשובת־תקון עם מספרים אחרים. גניתי דרך זו (של ה…?) בטלגרמה חריפה. לאשרי לא נכשלתי ולא פרסמתי את הדבר ב“ולט”.

השאלה, אפוא, במקומה עומדת, אם החתימה תצליח.

אתמול אחרי־הצהרים היה אצלי רזמי בי. אחרי דברי־אבלות אחדים על נבלינסקי, גלה את דעתו האמתית: “Notre pauvre ami avait ses défauts28” (לידידנו המסכן היו חסרונות שלו), הוא היה אישיות מסופקת. המתים משתכחים מן הלב.

נעים לי מאד, שאני עומד להשגיח על ה־Correspondance ולכַון את דרכה. נפרדנו כידידים.


13 באפריל

מעשה־האיום של ג… ש… נתברר כבר. הודעתי את הענין לב… וש…. הלך ש… עם דר. וֶרנֶר אל ג… זה הודיע אחרי המלים הראשונות: “אין אני מכיר כלל את דר. הרצל. הוא לא ראני מימיו!”

בזה נגמר הענין.


14 באפריל

הננו נתונים עתה בלי־ספק במצב של חרם מצד הבנקאים הגדולים, כפי שנבא לי זליגמן בחודש אוקטובר בלונדון. אם החתימה תצליח נשתמש אנו בחרם כנגדם.


17 באפריל

בוינא מתהלכת הלצה זו. הקיסר הגרמני אמר לי: “הציוניות הנהָ רעיון נפלא — אבל אין לגַשמו ביהודים”.

אי־כשרונו של משרד הבנק הלונדוני עובר כל גבול. ואולי זו אדישות, עצלות? היום, בשבוע האחרון לחתימה, מוסרים לי בשביל גליון ה“ולט”, שהופיע עוד אתמול — במאוחר, אפוא — את מקומות החתימה בשביל רוסיה. הרומינים עדיין חסרים!

מחר אסע לשם שיחה בעניני הבנק לקלן. הייתי רוצה לרשום עוד בספר ששי זה את הפרק החשוב, אם חתימת ההתחיבויות לבנק הצליחה או לא.

ובכן מסתיים הספר בסימן־שאלה גדול.



  1. פה בא עוד במקורו המשפט הזה: Mit dem Untermann stechen!, המבטא לקוח ממשחק־קלפים. הכוונה כנראה שהוא נלחם ע"י החייל, או האמצעי הפשוט (ר' ב.).  ↩

  2. “הידידיותיות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. Mayflower הי שם הספינה, שבה נסעו בשנת 1620 הפוריטנים הראשונים מאנגליה לאמריקה. (ר' ב.).  ↩

  4. “יצמרך” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. אמרה של הורץ ופירושה: מצבת־הזכרון שתתקיים יותר משל מתכת. (ר' ב.)  ↩

  6. במקור: Ich bin ein poscheter Jid  ↩

  7. “תא” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  8. “לאל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  9. “את” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  10. “Droitsde” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  11. “בדני” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  12. “אנריפון” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  13. אין אני בטוח אם המשא־ומתן היבש הזה, שאמנם הוא הכרחי מפאת טובת התנועה, יהי שוה בעיניו בטורח הנסיעה.  ↩

  14. במקור “אותיום” –. הערת פב"י.  ↩

  15. במקור “חקו”, – הערת פב"י.  ↩

  16. הפסקת הטכסט במקום זה מתאימה לנוסחן המקורי של הרשימות.  ↩

  17. רמז למשל ידוע של לפונטין La mouche et le coche. – המתרגם.  ↩

  18. “רעיון”במקור – הערת פב"י.  ↩

  19. “mon” במקור – הערת פב"י.  ↩

  20. מבטא עתונאי המסמן להג וחוסר־אחריות. א. ב.  ↩

  21. “grace”במקור– הערת פב"י..  ↩

  22. Rütil עמק בהרי שוֵיץ, מקום אספתם של המורדים ב“וילהלם טֶל”. א.ב.  ↩

  23. בגרמנית “Staat Machen”, פירושו: התהדר, התגנדר. אך הרצל מביא את המבטא במרכאות לשם משחק מלים. — א. ב.  ↩

  24. “defénd” במקור – הערת פב"י.  ↩

  25. Adam Ries, בעל־חשבון גרמני ידוע מן המאה השש־עשרה. “לפי אדם ריזה” סמן דבר שאינו מוטל בספק. א. ב.  ↩

  26. במקור המילה הראשונה של הביטוי “flair de l'artilleur” כתובה בטעות, llair. המחבר לא הכיר את משמעות הביטוי וטעה (גם כאן) בתרגום. הכוונה אינה לחוש ריח אלא לאינטואיציה, ל“חוש שישי”, “תחושת בטן”. הרצל מגלה כאן התמצאות בחיים הפוליטיים בצרפת: הוא מכוון לביטוי מאוד אקטואלי באותם זמנים, אסוציאציה המעוררת גיחוך ולועגת לגנרל אוגוסט מרסייה, שר המלחמה הצרפתי שבמקום להתבסס על מסמכים, הסתפק ב“טיעון” לא רציני. גנרל מרסייה הוא גם זה שקבע באוקטובר 1894 שאלפרד דרייפוס נמצא אשם בבגידה. – ר"א.  ↩

  27. שגיאה במקור: arriére. – ר"א?.  ↩

  28. שגיאה במקור: défauts – ר"א.?  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37286 יצירות מאת 1934 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!