הספר התשיעי    🔗

10 במאי, 1901

בתא הרכבת של “אכספרס־המזרח” באחד המקומות בסֶרביה.

לבדי נסעתי אתמול מוינא לבודפשט. וולפזון הטוב שלי חזר בתשובה וטִלגרף אלי, כי יגיע במועד הקבוע לוינא. ובכן נתתי את ההוראות האחרונות בועד־הפועל, בעצם הערבוביה הנוראה שבשעת העברה מדירה לדירה נפרדתי מאבותי, אשתי וילדי ונסעתי. ילדי היקרים לא היו מרוצים, וביחוד נעצבה טרוּדה הטובה שלנו, שיום הולדתה חל בעשרים במאי. מתוך חשש שמא לא אשוב עד אז.

רק בשבתי בתא־הרכבת לבודפשט חשתי את כל גודל העיפות ותשישות־הכח אחרי זעזוע העצבים, שבא בעקבות ההודעה של שלזינגר. בשעה שבודאי סָערה החֵמה בנ. פר. פר. על ההעזה והתקיפות שבנסיעה זו, ואולי גם הוחלט לפטרני ולמלא את מקומי ע"י אחר, – נסעתי אני באפיסת־הכחות בודפשטה.

נחמה והרגעה אין אני מוצא אלא בפתגמי הישן: שום דבר אינו בא לא כמו שמפחדים ולא כמו שמקוים.

רק לפני בודפשט התעודדתי. משונה הדבר, ששני ימים אחר־כך אני חוזר, כמו פקיד־הרכבת הבודק את הכרטיסים, על אותן התחנות. הנה בַּנהִידַא, משמאל על ההר המצבה הנהדרה: נשר־ברונזה המרחף בכנפים פרושות על ארץ אונגריה. הנה קילנפלד, שממנה רצה החשמלית כמו שלשום העירה. אנשי יום־יום צועדים הלאה בדרכם העכור, המטריד והמנעים, בלי לחוש שום דבר מן ההיסטוריה העולמית. והנה בית־הקברות עם הקברים שכבר נעזבו, אשר איש מן החיים אינו פוקד אותם עוד לשלום, ולמראה הדבר הזה שוב אין שום הבדל, אם הנך מאנשי יום־יום או מבני־הנצח.

* * *

13 במאי, קושטא

פה אני יושב איפוא אחר חמש שנים באותו מלון רויאל, אפילו באותו חדר, שבו ישבתי יחד עם נבלינסקי בתחלת הענין. בעד החלון אני נִבט על “קרן־הזהב”, שלא חל בה שנוי, כאדם אחר. היופי אינו נוגע לי עוד. העולם חדל להיות לי דמיון ואינו אלא רצון. מפליא הדבר, עד כמה מקבלת כל השקפת־העולם בלא־כונה ובלא־יודעים צביון אחר, אם נכנסים לתוך engrenage (בין שִׁנֵּי הגלגלים), כמו שקרה אותי אני.

* * *

דר. וֶלִישׁ, יהודי מאונגריה שנעשה פקיד תורכי, מועיל לנו באמת. הוא בא שלשום מיד אחרי בואנו והעמיד עצמו לרשותנו.

אחר־כך בא “משחיז המספרים” הליונטיני…C, בפחדנות ובערמומיות, כשהוא מוכן שנשליך אותו החוצה. אך קבלתיו בחביבות ורק בקשתיו שיחזור ויבוא מחר.

* * *

אחרי 10:30 לפני הצהרים נסעתי עם וֶליש אל יילדיז־קיוסק. הדרך הידוע, שעליו סבבני בכחש נבלינסקי. המחנה של נצבים ליד דלתות והולכי־בטל.

נכנסנו אל הביתן של תחסין בֵּי וחכינו בטרקלין אשר לו מראה נאה. את כרטיסי־הבקור שלנו שלחנו אל תחסין בֵּי. אחרי זמן מה בא משרת, והודיע כי תחסין בי עסוק עתה מאד.

וליש צוה להגיד לו בתוקף, כי יש לי למסור מכתב מאת ומבירי. ואז בא פקיד ושאל, מה אני! צויתי לענות: “סופר, homme de lettres”.

הוא שאל אם אני הנני המנהל של נ. פר. פר. אמרתי לוֶליש, שברצוני שיודיעו עלי רק בתור סופר ולא בתור בא־כח של הנ. פר. פר.

אחרי רגעים אחדים חזר הפקיד ובקשנו לבוא אל תחסין.

ועתה הלכנו אל חדרו.

אדם צנום ודק עם פנים חִורים כשעוה ללא־תנועה, עם שמורות־עינים סגורות למחצה וזקן שחור. הוא קם, נתן לי את ידו, בקשני לשבת למולו ליד שלחן־הכתיבה ללא־מסגרת, ואמר לוֶליש איזו פסוקי־נמוס לשם דרישת־שלום, שתורגמו לגרמנית בשבילי, ושגם אני עניתי עליהם כמו כן בפסוקים קרים־חביבים. אני מודה לו על קבלת־הפנים החביבה, מוקסם אני מיפי קושטא, שאין זו לי הפעם הראשונה שאני רואה אותה, – הייתי פה בשנת 1898 עם הקיסר – והנני מסור לגמרי לשולטן. ואחר נפרדנו לשלום, לאחר שעוד עניתי על שאלת תחסין, ואמרתי כי בדעתי להשאר 3־4 ימים.

* * *

ועתה מחכים אנו שיזמינוני. אתמול לאחר הצהרים טיול אל המים המתוקים. הרהרתי במה שעלי להגיד אל השולטן, כדי ששעת־הכושר, המתרחשת כמו בספורי־אגדה לא תעבור ללא־תועלת.

14 במאי, קושטא

אתמול נסע וֶליש בכרכרה שלנו ליילדיז אל תחסין והביא את התשובה, שהענין שלנו נמצא כנראה במצב לא רע. הוא נדרש להודיע מהו האורדן הכי גבוה שיש בידי. באמרי שיש לי “המפקד של מג’ידיה” משך וליש בכתפיו: כזה יש לו בעצמו. אני גם דרשתי לשאול, אם עלי לבוא בפרַק או ברֶדינגוט. על זה עוד לא קבל תשובה. אך תחסין דרש, כי אבוא ביום הששי אל הסֶלַמְלִיק. ואז אדע, אם יקבלני השולטן ואם לא. ברור, כי אם השולטן יחליט בכלל לקבלני – רוצה הוא לעשות זאת תחת הרושם הנמרץ בהתאסף עם־הצבא אשר לו, בתור מושל רב־כח.

* * *

אחר הצהרים היינו בבזר וב“הגיה סופיה”. היקף־קמרון זה, שנתקיים בכל סערות דברי הימים, עושה רושם אדיר. לעת ערב הייתי לבדי במראה היפה של גן־טקסים. המבט על הבוספורוס! במשך השנים האלה עברה עלי התפתחות מחיי־חלום לחיי־מערכה, אך למראה הזה חזר ונעור משהו מימי החלום שעברו.

אך אני מוכרח לחשוב על הענינים הקרובים. נזכרתי בענין האורדן עם הגיחוך המאיים של מדרגה II. בצהרים שלחתי את אוסקר אל…C, כדי להזמין אלי את…N לעת ערב בדירתו של…C. אך…N הגיד, שעכשיו אינו יכול לבוא בשום אופן, מפני שמתחקים אחרי צעדיו. ולכן הלכתי לעת ערב לבדי אל חאן אנטוליה. וולפזון, המלַוה הטוב שלי, – היה ועודנו חולה. הוא דאג מאד בלכתי מן הבית לבדי. אני התלוצצתי; אם לא אשוב עד הבוקר צריך לחפשני במערתו של…C.

…C חכה לי בפַּסַג' חאן אנטוליה. עברתי על פניו ואמרתי לו, כי חפץ אני לדבר אתו בדירתו. הוא בא אחרי. מאחורי החאן, בסמטא צרה וחשוכה, עומד בית מדולדל. מדולדלים גם רהיטיו. בחדר האורחים של המכובד הזה, שבוינא הופיע כאציל, משמשות תמונות עתונים בתוך מסגרות בתור קישוט לקירות.

בשיחה עבר מפחדנות להעזה, דבר על חמשה פרנקים ועל מיליונות לירות. בפחדנות דרש לדעת מה רעה ספרו לי עליו. הוא שער במקצת. סח לי בעל־המלון, שרק לפני שבועות מספר קבל…C סטירות לחי במלון רויאל מאת צרפתי אחד חלף מעשה־רמאות. ומבירי השליכו החוצה וכו'.

אך העמדתי פנים כאילו איני יודע כלום. כמובן שאקיים את הבטחתי.

אף־על־פי שומבירי אמר לי, כי הכנופיא לא עשתה כלום וגם אינה יכולה לעשות מאומה. ואז עבר להעזה והראה לי מכתב של ד… שהבטיח בשמי, כי…C יקבל משכורת חדשית של 1500 פרנקים, אם הראיון יצא לפועל. אמרתי: כן, אם אהיה רשאי להרצות לפני השולטן על כל תכניתי והוא יקבע ועדה.

אך מיד הרגשתי בדברי הנוכל איומים של תחבולות־הפרעה ועד מהרה נעניתי לו: “לא אתנהג אתך בקמצנות, אם אהיה מרוצה ביום הששי”.

אף חשבתי על זה בלילה לאחר השיחה והחלטתי, כי טוב יהיה אם אתן על ידו את דמי־השרות האלה בחדשים הקרובים, עד עבור הקונגרס, שאם לאו יחרוש מזמות להזיק. לראשונה אבטיח לו 1000 פרנקים, ואם תקָבע הועדה לבחינת הציוניות, אתן לו 1500 פר. לחודש.

ואגב השגתי, כי…N יתן לי קבלה על הכסף כמו אז בוינא. לפי שעה לא דברתי על “השליש” של תחסין, וגם על זה חשבתי במשך הלילה. אולי שווה הדבר 10000 פר., אם אנשי…N, שהם מסיעתו של איזט, לא יֵדעו מאומה מן הנתינה לתחסין. אם לאו יוכלו לנצל את הדבר כנגדו. צריך אני רק לקבל את הסכמת בני־הלויה שלי להגדלת ההוצאות באופן זה.

והדבור האמתי היחידי של…C היה, כי לפני הראיון אין הוא יכול לעשות מאומה,…N אינו רשאי כלל להַראות בענין זה. רק אחר־כך. ובכן אין הוא יכול גם לתווך בענין קבלת אורדן גבוה יותר. אך טוב שאסרב לקבל את המדרגה השניה.

וכך אמנם הייתי שוב לשלל לנוכל הזה. אך העצה לסרב ולא לקבל את המדרגה II שווה כסף.

הבוקר אמרתי לוֶליש שימסור לתחסין, שאין אני חובב את האורדנים. לפני חמש שנים שלחו לי הביתה את המדרגה III הזאת בלי דרישתי. רק מתוך נמוס לא סרבתי לקבל; אך אם יחפצו עתה לתת לי אורדן לא אוכל לקבל פחות מן מדרגה I בלי אשר אהיה מגוחך.

* * *

וֶליש מועיל לנו.

15 במאי, קושטא

אתמול יום ריק. טיול אל הבוספורוס, שיָפיו נוגע סוף־סוף שוב גם לרוחי שנתקשה. בלילה שוב אצל הנוכל…C, שנסה לסבב אותי בכחש. נתתיו לספר לי את אגדותיו־בדויותיו.

יומם ולילה אני מהרהר באמרות, שברצוני להגיד לשולטן ברגעי־רצון.

16 במאי

אתמול היה שוב יום ריק של צפיה. אני חושב על כל הנטיות, אשר השיחה עם השולטן יכולה לקבל.

פרטים מיום אתמול: לעת ערב הלכנו אל גן־טַקסים. N… Bey ישב עם אדם אירופאי, וכאשר התקרבתי, שם את מטפחתו לפני פני־הרמאי שלו, שהם כבר מכוסים למדי ע"י זקנו האדום ומשקפיו הכחולים. הבינותי – ולא ראיתי אותו. אך לוולפזון ומרמורק אמרתי כי בשובנו יביטו בו, למען אשר יכירו אותו בשעת נתינת דמי־השרות.

פרט אחר, וזה מ“חיי פריז” של אופנבך. עם דר. וֶליש, אורח־תמיד שלנו, מדברים אנו על הכל. הוא מתענין מאד בעניני פיננסים. נשיא הקולוניאלבנק, Daade הטוב שלי, הראה עצמו אתמול במצב מגוחך. הוא לא ידע לחשוב מיד כמה הם 4% של 5 מיליארדים של דמי פצוי המלחמה של הצרפתים. וליש השתאה.

17 במאי, קושטא

היום יהיה אולי יום גדול, אולי יום קטן מאד – אולי לא כלום, היינו לא מקובל כלל.

באופן זה אטלגרף מיד אל ומבירי בצורה, שהם יקראו את הדברים גם פה.

בכל אופן ישנתי לא רע – מעשר עד שש.

בבוקר הייתי רענן. המצאתי לי את ספורי לגליון פפינגסטן של נ. פר. פר.: שקיעת השמש, אהבה אחרונה של דיפלומט, מסופרת ע"י עצמו על מרפסת־האבנים של Petala בתרכּיה על שפת הבוספורוס. הגרפינה בגן וכו'.

ואחר כך חשבתי על השולטן. אולי הוא “האדון” כמו שאני מתארו לי.

בשבתי באמבטי לפני הראי שחקתי את השיחה, כפי שאפשר שתתפתח בינינו.

“המרשה לי הוד רוממותו, כי אדבר בפשטות, בגלוי, ברצינות?…”

“אני לא באתי בשביל שרותים קטנים כי אם בשביל שרותים גדולים”.

“בעד המאמרים בעתונים משלמים מ־50 עד 500 לוּאִי. אותי אי־אפשר לקנות – אני נותן את עצמי”.

הספור על־דבר אנדרוקלוס והאֲרי וכו'.

בכמה מכל זה אוכל להשתמש?

19 במאי, קושטא

השתמשתי בכל אלה.

אתמול לא יכולתי לרשום מאומה, יען כי כבר בבוקר נקראתי לבוא אל הארמון ונאלצתי להשאר עד הערב, מחכה וממתין עד אפיסת־הכחות. ואז לא יכולתי לכתוב, וכך יתכן כי הספור על השיחה הראשונה והחשובה עם השולטן כבר הפסיד מרעננותו.

ובכן ביום הששי בבוקר בשעה עשר לבשתי ברוב דיוק – רָדינגוֹט ושושנת־המג’ידיה – ונסעתי בכרכרה שלי עם וֶליש אל יילדיז־קיוסק. כבר היה חם, אך הייתי לבוש במעילי העליון (הכינותיו לי למטרה זו לפני שנתיים, לפני נסיעתו האחרונה של נבלינסקי, ומאז הייתי נוהג בו זהירות) וחלונות הכרכרה היו סגורים, כדי שלא יפול כל אבק על מעיל־הטרקלין. צבאות צעדו לקראת הסֶלַמליק, גברים חסונים. רַגלים ורוכבים.

פקודות־בדיקה חמורות אצל הסלמליק, אך כמו באמרת־קסם נפתחו לפני כל המשׂוּכוֹת. מיד הובאתי אל המזכיר הראשון תחסין בי ואצלו מצאתי את פואד פחה. תחסין היה הפעם חביב יותר מתמיד והציגני לפני פואד. ומשם נקראתי אל המנצח־על־הטכס ר. איברהים בי. אדון מתוק מדבש וגמיש מאד וזקנו אפור וגבו עגול. שוב קבלת־פנים מזהירה מאד. ואז הובאתי אל מגרש הצופים, אשר עליו הייתי לפני חמש שנים יחד עם נבלינסקי. כיום רק אנשים מעטים, כי בזמן האחרון מקמצים מאד במתן רשיונות־כניסה ואף־על־פי־כן לא נעם לי הרעיון, כי עלי לעמוד פה עד השעה הראשונה.

רצוני היה לשבת בצל ושוב נמלא חפצי כמו באמרת־קסם. שליש נגש אלי ויבקשני ללכת אל חדר צירי הממלכות. שם נאספה החברה הדיפלומטית, שמקרוב היא נראית מחוסרת־ערך וטפשית יותר מאשר מבחוץ. אף הגבירות, שמקודם כשעמדתי על מגרש הדשא וראיתי אותן עומדות ליד החלונות כתמונות הדורות למופת, נראו עתה אחרת כאשר אפשר היה להתבונן בהן מקרוב. הזמן עבר עלי בהסתכלות באופירה העותמנית הזאת הנקראת סלמליק. כל יום ששי אותו הדבר. צבאות צבאו ועמדו והקימו חומות מוצקות משל אבנים. חברת הארמון, סריסים, נסיכות בכרכרות סגורות, פַחות, נושאי משרה, גבאים ומשרתים ושמשים מכל המינים. הכל עוברים וחולפים בשעת נגינת התזמורת. ולמולם מכחיל הבוספורוס כחזיון־פלאים. ואחר קורא המכריז מן המִינַרֵט ואז נוסע החליף בכרכרה הסגורה למחצה אל המסגד.

ושוב עובר כחצי שעה ואני משתעשע בהסתכלות בדיפלומטים הריקים והמכוערים.

ואחר באו משרתי־החצר של ה. ר. כדי לקדם בברכה את האורחים. לי הגידו, כי עלי לחכות פה לבואו של המזכיר הראשון. ואחר הביא איברהים לאדמירל הרוסי, שנמצא פה כיום עם הצי אשר לו, קופסה גדולה ובה הסרט הגדול. האדמירל נתאדם ממש מרוב שמחה וגאוה וכולם ברכוהו לרגלי המאורע. אני עמדתי בפנת־חלון והסתכלתי במנוחה. ואז נגש איברהים גם אלי והודיעני, כי השולטן חנן אותי במג’ידיה של המחלקה השניה. אני הבעתי תודה ואמרתי, שבכלל אין רצוני באות־הצטיינות. בטעות נתנו לי לפני חמש שנים את המחלקה השלישית. אז קבלתיה רק מתוך נמוס, אך עכשיו אני מוַתר. אם לקבל הרי באה בחשבון בשבילי המדרגה הראשונה למצער. איברהים הביט בנמוסיות יתירה ורגז בקרבו ואמר כי יודיע את הדבר אל השולטן.

ואחר נתפזרה החברה, נשארתי לבדי בחדר, הסתכלתי החוצה אל האיים הכחולים השטים, ונעים היה לי אילו יכולתי להמשיך לשבת פה. אך כעבור חמשה או עשרה רגעים באו משרתים. אחד מסרני לידי השני. על מדרכות של אבני־גיר הלכנו לקיוסק אחר. שם הובאתי בראשונה אל איברהים בי, וזה הודיע לי בפנים מזהירים ובשיחת־אושר, כי ה. ר. חנני בסרט הגדול של המג’ידיה, ככתוב בספור “הדוכסית הגדולה לבית גֶרוֹלְשְטֵין”.

ואחרי עבור רגעים מספר הובלתי שוב דרך חדר־הכניסה חזרה אל חדר־הראיונות אשר לימין מן הכניסה.

“האדון” עמד לפני, בדיוק כמו שתארתיו לפני: קטן, רזה עם חוטם גדול וכפוף, זקן מלא וצבוע, קול חלש ורועד. לבוש היה בתלבשתו הרשמית הגדולה של הסלַמליק, אדרת מעל מעיל הצבא, אורדן של מרגליות, כפפות. הוא הושיט לי את ידו ואנו ישבנו. אני ישבתי מיד בעומק הכסא וברוָחה. הוא ישב על הדיוַן, החרב בין רגליו. איברהים ישב ועמד. בכל פעם קפץ ועמד, כדי להקשיב ולהאזין לדברי ה. ר. ותרגם אותם לי, וכן תרגם לו את דברַי ופניו נהרו תמיד מאושר, חייך שְׂבע־שמחות ומסר הכל בחשיבות לאין־ערוך. בשעה שדבר השולטן עם איברהים הבטתי אני היטב אל האדון, וכן נבט הוא בי, בשעה שדברתי צרפתית.

הוא התחיל בדברי ברכה ונמוס, גם אני. הוא קורא תמיד את הנ. פר. פר. אני רק שאלתי את עצמי, איך הוא קורא והוא אינו יודע גרמנית. זהו העתון שממנו הוא שואב ידיעות על טרנסוַל, על סין וכו'. אני הבעתי בראשונה תודה על הסרט הגדול. ואחר דבר על יחסי הידידות שבין ארצותינו (הכוונה: תורכיה ואוסטריה). הוא שמח לשמוע כי שלום לקיסר פרנץ יוסף וכדומה.

אך אני לא חפצתי להשאר בנקודה זו. אני אמרתי אליו (דרך איברהים), כי אני מסור אליו באשר הוא ידיד ליהודים. לכן יהודי כל העולם מכירים לו תודה. ביחוד הנני מוכן לעשות בשבילו כל שרות שבעולם, כמובן שרותים לא קטנים – בשבילם יש אנשים אחרים – כי אם גדולים. וראשית כל אין אני חפץ לפרסם מאומה על שיחתנו מהיום. יכול הוא לדבר אתי באמון. הוא הודה, הוציא שתי סיגריטות מתוך קופסת־כסף, נתן לי האחת, לקח לו השניה. איברהים, שלא הורשה לעשן, הדליק לו ואחר כך לי.

ואחר אמר השולטן: “הייתי והנני תמיד ידיד היהודים. בכלל נשען אני רק על מושׂלימים ויהודים. לשאר נתיני אין לי אותו האמון”.

ואז התאוננתי על אי־הצדק כלפי היהודים שבכל העולם, והוא אמר, שתמיד פתח את שערי ממלכתו לרוחה לפני פליטי היהודים.

ואז אמרתי: "כאשר פרופ' ומבירי הודיעני, כי ה. ר. הואיל לקבלני לראיון, הייתי מוכרח לחשוב על הספור הישן הנאה של אנדרוֹקלוּס והארי. ה. ר. הוא הארי. אני הנני אולי אנדרוקלוס, ואולי יש קוץ להוציא.

בחיוך קבל את המחמאה.

אם אני רשאי להמשיך ולדבר בגלוי ובפשטות? הוא בקשני לעשות זאת.

“הקוץ הוא בעיני הדֶט פובליק: אם אפשר היה להרחיקה, היתה תורכיה יכולה לחדש את כחות־החיים שלה, שאני מאמין בהם”.

הוא נאנח וחייך באנחה. ה. ר. מתאמץ כבר מתחלת ממשלתו המפוארה, להוציא את הקוץ הזה. לשוא. הקוץ הזה הוכנס בימי ממשלתם של השולטנים הנעלים הקודמים, ואי אפשר להפטר ממנו. אם אני יכול לעזור בזה, יהיה דבר זה יפה מאד.

ואני אמרתי: “כן הדבר, אני מאמין שביכלתי לעשות את הדבר הזה. אך ההנחה הראשונה והיסודית היא הסוד המוחלט”.

האדון נשא עיניו למרום, שם את ידו על חזהו ומלמל:,Secret secret (סוד, סוד!).

בארתי את טעם הדרישה. הממשלות, אשר חולשת תורכיה רצויה להן, תעכבנה בכל כחן את הבראתה. הן תעשינה כל אשר ביכלתן כדי למנוע את המפעל הזה. הוא הבין.

ואני אמרתי – בהחזיקי מעתה את מושכות השיחה בידי – שאני אוכל להוציא לפועל את המפעל הזה בכל הבורסאות שבאירופה ע“י הידידים אשר לי, אם אמצא עזרה מאת ה. ר., אך העזרה הזאת צריכה להתבטא בזמן מתאים ע”י כך שהוא יעשה דבר־מה גדול לטובת היהודים ויפרסמהו באופן הראוי.

איברהים ספג לתוכו בתוי־תמיהה על פניו את דברי אדונו ומסר אותם בפנים מביעי אושר: “להוד רוממותו יש סוחר באבנים טובות ומרגליות, שהוא יהודי. לו יכול הוא להגיד דברים טובים על היהודים בפקודה להביא זאת בעתונים. גם יש לו פה רב ראשי ליהודים, זהו חכם־בשי. גם לו יכול הוא להגיד דבר מה”.

את זאת דחיתי. נזכרתי מה שספר לי דר. מרקוס, כי דרכו של החכם־בשי לירוק כשמזכירים את שמי.

אמרתי: "לא, דבר זה לא יוביל אל המטרה. בצורה כזאת לא יחדור הדבר אל העולם באותה מדה, שאולי תהיה דרושה לחפצנו. אני ארשה לי להודיע זאת לה. ר. באותו רגע המתאים לצרכי מטרותינו הגדולות. אני רוצה לרכוש בשביל הממלכה התורכית את האהבה הגדולה של כל היהודים. משום כך צריך שגלוי הדעת של ה. ר. יהא בעל אופי אדיר. דבורים אל החכם־בשי ישארו בתורכיה בלבד.

האדון נענע בראשו לאות הסכמה לכל מה שאמרתי ואני הוספתי לאמור:

“ארץ יפה זו זקוקה רק לדבר אחד: לזריזות בתעשיה של אנשינו. אנשי אירופה הבאים הנה מתעשרים במהרה ועד מהרה הם שבים על עקבם עם השלל אשר בידיהם. מובן שאם נכנסים באיזה עסק, מן ההכרח להרויח יפה וביושר, אלא שאז יש גם החובה להשאר במדינה שבה מתעשרים”.

שוב נענע האדון בראשו וספר לאיברהים, והלז חזר וספר לי כשפניו מבהיקים מרוב שמחה:

“בארצנו יש עוד אוצרות שלא נגעו בהם. רק היום קבל הוד רוממותו טלגרם מבגדד, שנמצאו שם מעינות, שהם עשירים בנפט מאלו שבקוקז”. אם אשאר עוד בארץ, יבקשני ה. ר. שאראה את סביבות מסלת הברזל באנטוליה. הארץ מימין ומשמאל לפסי הרכבת היא כמו גן. יש גם מתכות, עורקים של כסף וזהב. בימי ממשלתם של השולטנים הנעלים הקודמים היו מוציאים מטילים של זהב מבטן האדמה וטבעו אותם וכך שלמו לחיילים את משכורתם.

ואמנם בשעה שדבר האדון את הדברים האלה ראיתי והנה הוא עושה בשתי ידיו תנועה באורך ידוע. בזה רצה בודאי לתאר את מטילי הזהב.

ואחר בא דבר מפתיע. האדון אמר לאיברהים, כי הוא מבקשני להודיע לו שם של מומחה הגון לפיננסים, שבכחו לפתוח למדינה מקורות חדשים. דרך משל, מסים אשר לא יִכבדו מאד מאד, כדוגמת המס על הגפרורים.

אני הרגשתי עד מאד בכבוד הרב הצפון באמון זה, אך אמרתי, כי יש כאן אחריות רבה בשבילי, כי הן אני יכול להציע רק איש כזה, שאני מכיר הכרה ברורה בישרו כמו בחריצותו. אך רוצה אני לשים את הדבר הזה אל לבי, וכאשר רק אמצא את האיש המתאים. אודיע את הדבר לה. ר. הש. וגם חושב אני, כי האיש הזה יחקור את מצב הכספים רק בחשאי ושהוא יודיע לי את התוצאות, שעל פיהן אכין את תכנית ההבראה.

אך האדון לא כן חשב. הוא הגיד את הדבר לאיברהים, שעשה את אזניו כאפרכסת ושמסר לי את הדבר בחיוך־אושר: “ה. ר. הש. חושב לנכון יותר, כי האיש יקבל עמדה רשמית, ואז לא יעורר הדבר תשומת־לב מרובה ביותר. הוא יחובר אל הוזיר לכספים – בחינת סגן וזיר – והוא יודיע לי לזמנים קבועים את מצב הדברים. והאדון יוכל ע”י האיש הזה לבוא אתי בחליפת מכתבים".

הודיתי בצדקת הרעיון הזה ושאלתי, באיזה אופן יכול אני לשלוח את מכתבי לה. ר. הש.; אם דרוש לזה סימן מיוחד או חותמת מיוחדת.

האדון אמר לאברהים, כי יגיד לי שדי בחותמת שלי. המכתבים אשר יהיו חתומים בחותמת שלי ימָסרו לידי ה. ר. הש. באופן ישר ע"י תחסין בי.

ואז התחיל האדון מדבר על התכנית המרחפת עתה לאחוד חובות המדינה. שאלתי מה פשר הדבר הזה. האדון באר את הדבר בשבילי לאיברהים המאזין. האחוד הוא לסדר מִלוה חדש במקום הישן, שע"י כך יושג ריוח כללי עד ½1 מיליון לירות ובזה יהא אפשר לכסות את הגרעוֹן של השנה העברה.

“מה? כל כך מעט?” קראתי במשיכת־כתפים של הבעת דאבון, וגם האדון הביע דאבון ומשך כמו כן בכתפיו כשהוא מחייך בעוצב.

ואני בקשתי כי יואיל לצוות להודיע לי את כל פרטי תכנית האחוד, למען אוכל לדון ולשפוט, אם בכלל ראוי וכדאי הדבר לעשותו, בשעה שרוצים להשיג גדולות מזה. אולי יש תועלת באחוד זה ואולי מגרעת בה. ראשית כל מוכרח אני להכיר את כל התכנית בשלמותה. ה. ר. הש. הודיע, כי ימלאו את רצוני. אחד הפקידים יקבל צו להודיע לי את כל הפרטים הדרושים.

והשיחה התפתלה ונמשכה הלאה. אני משכתי את לבו. בקוים גדולים ערכתי תכנית לעתיד לבוא, מה שרק אפשר לעשות בעיר הזאת,הנהדרה מצד הטבע, ובכל הממלכה. אני הזכרתי בכוונה את שני מלוַי וולפזון ומרמורק, שאולי יהא אפשר להשתמש בהם כדי להשיג בשבילם אותות־כבוד. אפשר למצוא מקורות הכנסה חדשים, כגון המונופולין על החשמול.

ה. ר. הש. אמר לאיברהים העליז להגיד לי, כי פה בארמון יש מכון למאור־חשמל וכי ה. ר. הש. מרוצה מן האור הזה. טוב הוא ממאור אחר.

אני הוספתי לדבר על היפויים האפשריים של העיר, כגון גשר־סטמבול חדש, שיהיה כל כך גבוה עד אשר הספינות הגבוהות ביותר תוכלנה לעבור תחתיו אל חוף קרן־הזהב (רעיון מרמורק).

אך ה. ר. הש. בקשני ע"י איברהים להסיח לפי שעה את דעתי מן התכניות האלה ולהתעסק בראשונה בסלוק הדֶט פובליק.

אני הגעתי כבר לקץ, השיחה ארכה בודאי למעלה משעתַים. את החוט שלי טויתי כמו שהיה רצוי לי. הייתי כמעט בטוח, כי הוא יחפוץ להוסיף ולשמוע ממני. ולכן נתתי לשיחה להרדם. אף האדון לא מצא עוד דָבר לדבר ואחרי הפסקה קצרה התרומם ממושבו. הוא הושיט לי את ידו. אך אני עוד נשארתי וסִכמתי: בראש וראשונה סוד גמור בנוגע לשאיפותינו וההסכם שבינינו. האדון חזר: “סוד! סוד!”

ועוד בקשתי גלוי־דעת של ידידות ליהודים ברגע שאמצא אותו למתאים (חשבתי אז על הקונגרס). בסוף בקשתי תאור מדויק של המצב הכספי ושל התכנית לאחוד החובות. כל זה הובטח לי.

ואחר צעד האדון צעדים אחדים לצד הדלת, איברהים ואני חזרנו לאחורינו, איברהים כפוף à reculons. אני בחצי נטיה ובשלש השתחויות, שהאדון חזר עליהן בכל פּעם.

שכחתי למעלה, כי בשעת השיחה קמתי פעם לגמרי והחויתי קידה, כאשר השולטן אמר שהוא ידיד ליהודים והבטיח להם חסות־תמיד, בכל פעם אשר יבקשו מקלט במדינותיו.

ואחר הנחני איברהים שנית אל הטרקלין אשר לו ומסר לידי קופסה עם הסרט הגדול, כזה שקבל מקודם האדמירל הרוסי קריגר בשעת הסלמליק.

יצאתי החוצה. בחדר־ההמתנה פשטו לקראתי הרבה ידים בבקשת בקשיש. חלקתי מטבעות זהב. מעילי העליון אשר מסרתיו כמה פעמים לשמירה, עולה כבר בהון רב.

ומי חכה לי בחוץ, בצאתי מן הקיוסק של השולטן?…C! מאד מאד לא נעם לי, כי איברהים ראני אתו. אך אי אפשר היה להפטר מן…C ברמיזה. הוא הטרידני עד השער.

שם היתה שוב מהומת־בקשיש. מסביב לכרכרה שלי נדחקו רבים. חלקתי “לוּאים” כל עוד אשר היו לי, ושלחתי את…C לקרוא את וֶליש. אך רק ישבתי בכרכרה וראיתי את וליש מתקרב והנה שוב קרא לי אחד להכנס אל הארמון. דמינו כי איברהים הוא הקורא; אך זה היה איזט, אשר זה חמש שנים לא ראיתיו. הוא עמד לפני קיוסק־הראיון בין שיחים וכאילו דבר עם מי שהוא. הוא הביט אלי במבט אורב ובהעויות־פנים, בעברי על פניו. הובאתי אל הקבינט אשר לו.

שם ישב הפקיד, אשר מקודם בחדר הצירים אמר לי להמתין למזכיר הראשון, ועוד אחד אשר לא ידעתיו. מה שוב פשר הדבר הזה?

שוב היה עלי לשהות זמן ידוע. האושר בכל יסורי השהיות האלה הוא המבט אל הורוד ואל הכחלחל אשר בתמונת הנוף. בסוף בא איזט עם עיניים רעות של חיה טורפת ועם העויות־פנים של חבה. הוא נתן לי סיגריטה, אשר התחלתי לעשן באומץ־רוח, אף הוא הדליק אחת לעצמו, והתיחס אלי כמו אל ידיד ישן וטוב.

ואני שאלתי: “מתי אוכל לשוחח אתו?”, כאילו היה זה אדיר כל חפצי.

ו,¹ אמר: “אבל – מיד!”

אני אמרתי, כי בשעה זו אני עיף ביותר. השיחה הארוכה עם השולטן הוגיעתני מאד. למחר רוצה אני לבקרו בכל הכבוד ואז נוכל לדבר על הכל.

הוא עוד המשיך לחקור. “יש השאלה של אחוד החובות”, אמר, כאילו הוא יודע הכל והוא רק ממשיך את שיחתו של השולטן.

אך אני הבטתי בעיניים עיפות ממנו והלאה בעד החלון. אחרי התאמצות המחשבה של הראיון הזה הנני מחוסר כח לחשוב ולדבר. אני מבקשו לשמוע אותי מחר (היינו אתמול). הסכמנו לפגישה בשעה 12 בצהרים ונפרדתי ממנו.

וֶליש אשר נסע אתי היה מלא התפעלות מאות ההצטיינות הגדול ומן הראיון הארוך. אני הייתי שקט, כמו תמיד בהצלחה.

וולפזון ומרמורק חכו כמו Soeur Anne והביטו בעד חלון המלון. רמזתי להם עוד רחוק מן הכרכרה. חבקנו איש את רעהו. מרמורק, שגם בזמנים שקטים יכול הוא בסקרנותו להביא אבנים לידי רוגז־עצבים, היה כמובן נרעש מאד. וולפזון רצה לשמוע פרטים. אף בנסיעה זו כבר סבלתי ע"י הערות של חוסר־זהירות מצד מלוָי החביבים ולכן אמרתי:

“מאומה לא אגיד לכם. לא דבור ולא חצי דבור. רק בשבתנו בתא־הרכבת תשמעו מעט. ע”י כך תחסכו לכם את היסורים של שמירת הסוד".

כבחורים הגונים קבלו עליהם את הדין.

אך נכנסתי הביתה ומיד הגיע גם…C. הוא ואיש־בריתו…N דורשים עתה לעצמם את השכר בעד פעולתו של ומבירי. מן ההכרח לשלם. הוא רצה ללכת אתי אל …N, אך אני לא אביתי בחברתו: עלינו להזהר עתה ואין לנו להרָאות עוד ביחד. אחר חצי שעה נסעתי אל…N, שהתנהג בחשיבות יתירה, כאילו הוא עשה את הדבר הזה. לא התוכחתי אתו. מאמנותו של אדון גדול שיתן לגנוב אצלו. ישמח…N את שמחת הגנב.

שאלתיו אם נמצא המתורגמן שלי, שר־הנמוסים איברהים, בתוך הרשימה שלו.

“לא, זה לא! ענה הוד מעלתו…N (הייתי רוצה לדעת, מי איפוא?) טוב לשלוח בהזדמנות לאיברהים כרכרה יפה וזוג סוסים, ודוקא ע”י…C (ומשום מה לא?). קבלתי עצה זו והדומות לה והעמדתי פנים כאילו אני מאמין בכל דבר. אך שאלתי כמה בדעתו לתת לאיזט.

“משבעה עד שמונת אלפים פרנקים” שִׁקר במבט בלתי בטוח מתחת למשקפיו. “איזט הוא ידידי הכי נאמן”.

אך באמרי אליו כי ראיתי את איזט ואראהו גם מחר, הזהיר אותי מאד מפניו.

“איך? הלא הוא ידידו הנאמן ביותר?”

“בַּא, בַּא – הוא אחד מידידי הטובים. אך לטובת הענין אל יוסיף לראותו, אם לאו, יהיה תחסין לו לאויב”.

וכמה בדעתו לתת לתחסין?" שאלתי בתמימות.

“גם כן בערך כך”, המשיך לשקר, “תחסין הוא שגיא־כח. יזהר מפני איזט. הוא דומה ללימון שכבר נסחט כל המיץ שבו. נא להאמין לי, כי הן אני עם איזט ביחסי ידידות. מה שקרא את אדוני אליו – זה היה מוקש, הוא רצה שישיחו בזה בכל הארמון. הוא יגיד, כי אדוני ספר לו פרטים על הראיון – והכל יקולקל”.

20 במאי, קושטא

אני מכניס פה מכתב אל תחסין.

(את מאורעות 18 ו־19 במאי ארשום בדרך).

הוד מעלתו!

הואיל וצריך הייתי לחכות אתמול בחדרי לפקודות מאת הוד מלכותו, הטלתי על ידידי מר וולפזון למסור לה. מ. הודעה, שקבלתי מאת מר פרופ. וַמברי.

למר וולפזון לא היה הכבוד להתקבל ע"י ה. מ., ואני חושש  שהיתה כאן איזו אי־הבנה מצַערת, שנגרמה על־ידי אי ידיעת הלשון. במצב זה עלי להמציא לה. מ. את ההודעה בידי מר פרופ. ומבירי, שאמצא אותו בנסעי מפה היום.

יחד עם זה אבקש מאת הפרופ., כי יבאר לה. מ. מקרים אחדים שקרו בימים האחרונים.

אך אין אני חפץ להמתין זמן רב כזה כדי להבטיח לה. מ. את תודתי העמוקה והמתמידה ביותר. בכל הזמנים ובכל התנאים יכול אדוני להיות בטוח במסירותי המוחלטת והאמתית. הפרופ. יגיד לו, אם יכולים להאמין בי.

יואיל נא הוד מעלתו לקבל את רגשי הוקרתי המצוינת

דר. ת. ה.

20 במאי, קושטא

עלי לרשום את מאורעות 18 ו־19 במאי.

ביום 18 בבוקר נגשתי לכתוב אל השולטן, כי ברצוני להתקבל לעוד ראיון אחד, והנה הביאו לי מכתב מאת איברהים בי, המזמינני לבוא אל הארמון בשעה ½10. וולפזון ואוסקר הלכו מן המלון כדי לקבל את ארבעים אלף הפרנקים מן הבנק. כתבתי להם, כי וולפזון ימתין לי במלון וכי מרמורק ילך אל …N ויגיד לו, כי וולפזון מוכרח להמתין לשובי מן הארמון. רק אחרי שובי יבוא הוא ויביא את 50000 הפרנקים.

לא הייתי בטוח ברוחי במה שיבוא. התמורות מהירות הן פה בארץ. עוד אתמול הסרט הגדול של המג’ידיה והיום אולי “עובר ובטל”.

נסעתי איפוא שלא בקורת־רוח אל היילדיז ונכנסתי אל איברהים, והוא חייך בחביבות והביט אלי במבט חודר.

ישבנו בתוך הקבינט שלו, והוא שאלני באדישות מדומה על ענינים, שידע אותם על בורים. עוד אתמול חפצו לשלוח אלי את ההזמנה לארמון, אך לא יכלו למצוא אותי. אז באה המחשבה לשאול את הכתובת שלי אצל האדון, שדבר אלי אתמול לפני קיוסק־הראיון ולוני אחר כך – מה שמו?

“…C” אמרתי במנוחה.

“כן, נכון מאד,!…C ואחר כך היה אצל איזט?”

“כן, הוא קרא לי. זה חמש שנים אשר לא ראיתיו ולא עמדתי בשום קשר אתו. הוא רצה לדבר אתי על עניני הראיון. אך אמרתי, כי הנני עיף מאד, אני רוצה להודיע רק עד כמה שהורשיתי מה. ר.”.

איברהים נענע בראשו כמסכים וכשמח. עד הרגע הזה איני יודע, אם הוא נמנה על מפלגת תחסין או איזט.

“אגב התנצלתי אצל איזט בי על אשר לא יכולתי לבוא אל הפגישה בשעה 12, הואיל ונדרשתי לרשות ה. ר.”.

שוב שמח איברהים.

כפעם בפעם באו ידיעות והוא כתב מכתבים. שנים מהם נכתבו אל השולטן, כפי שהכרתי מתוך יראת־הכבוד והאופן המיוחד בשעת שימת־החותמת כמה פטפטנים נכנסו ממשרדים אחרים. לפעמים דברו תורכית ברוב־לחש. מובן שאז דברו בי. בכל זאת לא היו בטוחים, כנראה שאין אני שומע תורכית.

הגיעה שעת צהרים. איברהים הזמינני לסעודה. בטרקלין־הכניסה נערך באופן עראי שלחן־אוכל בטעם הצבא. העלו על השלחן מאכלים ממאכלים שונים, כל אחד גרוע ותורכי יותר מחברו.

הגענו למאכל שני והנה נפתחה הדלת בכח ונכנס איזט בחביבות מרה. מיד ישב אצלנו ואכל בתיאבון, גמרנו מאכלים אחדים ושוב בא דבר שבסוד.

מכתב כחול שנמסר לי ע"י איברהים: מה. ר. הש.

הבעתי תודה ברגש ופתחתי. זה היה מחט־לעניבה לאות־ידידות. יהלום בצבע זהב.

אני לבדי שתיתי יין. כולם שתו מים. קמתי והרימותי את כוסי ושתיתי לחיי האדון. האחרים שתו את כוסות המים בעמידה.

לאחר הסעודה הראה איזט, כי הוא מורשה מאת השולטן לבאר לי את התכנית של אחוד החובות.

ברור: תכנית של גנב. על פיה צריך שיהיה סינדיקט שיתן 30 מיליון ל., ואז יקנו חזרה את מניות הדט פובליק בבורסאות. דברים בטלים. שמעתי במנוחה ואמרתי בסוף, שאחשוב ואחר כך אגיד את דעתי.

איזט הלך כשהוא עושה העויות של חיה טורפת; ואז בקשתי מאת איברהים, כי יודיע לשולטן שאני מבקש ראיון. איברהים אמר, כי טוב לעשות דבר זה ע"י איזט. מאותו רגע היה ברור לי, כי הוא נמנה על מפלגת איזט. את איזט מצאו עוד בטרקלין־הכניסה והוא קבל לעשות את הדרוש, ואני הייתי בטוח בתוצאה שלילית.

נשארתי עוד אצל איברהים, והוא חקר ודרש לעמדתי בנ. פר. פר.; פעמַים הדגשתי, שאני עורך רק את החלק הספרותי. אך כל הזמן דברו עלי בתור directeur.

ע"י מה שתקנתי תמיד את המשגה הזה, שאל אותי איברהים במבט חודר ועוקץ: “ובכן יש גם מנהל כללי?”

“כן, אדון בכר!” והואיל והרגשתי בו ברגע מעין מבוכה לגבי הסרט הגדול, לכן היה הפעם במבטו של איברהים שתמיד אינו מביע רעה, מעין שמחה־לאיד.

ואחר באה תשובת השולטן: עסוק הוא עתה ביותר ומצטער, שאינו יכול לראות אותי.

היהלום הזהוב היה התוצאה היחידה של היום.

ואחר בא…N אלינו אל המלון ואתו…C המלַוה אותו.

וולפזון עשה קשיים בגלל הקבלה ועל־יד שלחן־הכתיבה היה מחזה של גרוי־עצבים, כאשר סרב…N לכתוב קבלה ברורה.

בדרוש וולפזון את הקבלה על כרטיס־בקור קם הוא בהבעת־פנים של תם נעלב. השלמתי ביניהם ונתתי לאדון…N לחתום כטוב בעיניו. ואחר קם כנעלב, לא רצה לקבל בעצמו את החבילה העבה של שטרות־בנק: “יתן זאת לידי…C!” והלך. הוא הושיט ידו בקרירות לוולפזון. לי אמר: “האדון הזה לא יעשה פה עסקים מרובים!”

לויתיו ביראת הכבוד אל הדלת. ליד המדרגות אמר:

“אני אשים את 40 אלף הפרנקים האלה בבנק זה. ואני סומך עליו בתור” – (ובדברו את הדברים האלה לחץ את פֶּרֶק ידי לחיצה של בונה חפשי).

“כבודו מכיר אותי”, אמרתי ומתוך לצון החזרתי לו את האות הזה.

19 במאי, יום ראשון

יום גרוע. בבוקר שלחתי את וולפזון עם וֶליש הארמונה. נתתי לוולפזון מכתב אל איברהים עם מכתב רצוף בתוכו אל השולטן, ומכתב… בעד תחסין.

עד שבע בערב לא שבו. אנו התרגזנו מאד. אוסקר גרם בהתרגזות־הצפיה המטורפת שלו גם להתרגזותי. בסוף נסגרתי בחדרי כדי להפטר מהתרגזותו, ושכבתי על המטה במשך שעות שקוע בהרהורים.

ואמנם מה שלא שבו כל היום היה כחידה בעיני וגם עורר בי דאגה. האם כעס תחסין על משלוח הכסף והקים מהומה? או קרה דבר אחר?

בסוף באו. תחסין לא רצה לקבל אותם בשום אופן ודחה את כל הנסיונות להגיע אליו. אצל איברהים נאלצו להמתין עד אפיסת ההכרה.

* * *

מכתב רצוף מיום 21 במאי, פרידה.

הוד רוממות!

בהפרדי מהוד רוממות השולטן הנני מגיש עוד הפעם לרגלי כס המלוכה את רגשי ההערצה של מסירותי אשר לא תפסק ושל רחשי־התודה העמוקים ביותר.

בוינא לא אשהה כי אם זמן מצער, כפי ההכרח, ואחר אשים מיד לדרך פעמי, כדי שאוכל להגיש במשך חודש אחד תכנית מעובדת.

במשך הימים אשר אמָצא בדרך יכול להיות מן הנחיצות שאעמוד בקשר ישר וסודי עם ההוראות של ה. ר. הש.; מתוך נמוק זה אפשר שה. ר. הש. ימצא כגודל חכמתו לנחוץ לפקד על ציריו בוינא, פריז, בריסל, הַג, לונדון, ברלין, סט. פטרבורג ורומא. כי ישלחו מיד ע“י הטלגרף לה. ר. הש. את הידיעות אשר ארשה לי למסור להם בלשון סודית, או כי ישלחו ע”י שליחי הצירויות את המכתבים אשר אתכבד לערוך ביראת הכבוד אל ה. ר. הש.

אני מבקש בענוה, כי יודיעני ה. ר. הש. ע"י ה. מ. הציר בוינא, אם צורה קלה, סודית ומהירה זו של חליפת־ידיעות ישרה בעיניו.

השבועות הקרובים יהיו מלאי עבודה. יתן אלהים שתהיה מועילה ולטובת ממשלת ה. ר הש.

הוד רוממות!

הנני במסירות מוחלטת לה. ר. הש.

עבדו הנאמן לו מאד והסר למשמעתו

דר. ת. ה.

אל איברהים.

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לשלוח לאדוני את מכתב־הפרידה שלי לה. ר. הש. הרצוף פה, הוא מכיל הצעה בנוגע לבטחון הידיעות אשר אצטרך להגיש.

ביחד עם זה הנני מבקש את הוד מעלתו, כי יועיל בטובו לרשום את כתבתי הפרטית אשר שמה צריך לשלוח את כל הידיעות.

זוהי: Wien, Währing, Haizinger־gasse 29.

בבקשי כי יואיל בטובו לקבל את הבעת־הוקרתי המצוינת ואת רחשי תודתי העמוקים ביותר, הנני עבד נאמן ביותר להוד מעלתו.

ת. ה.

* * *

21 במאי, על הספינה פְרִינְצִיפֶסה מריה

זה עתה עזבנו את הבוספורוס אשר יפיו קצר לנו את שעות לפני הצהרים, ורק עתה יצאנו בשלום מן החלק הזה של דרכנו, שהיה לו בעיני מראה־סכנה.

נכנסתי לרשותו של מושל עריץ, שלפי כל מה שידעתי עליו הייתי צריך לחשבו לחצי־מטורף, ושממשלתו דרשה אשתקד פעמַים, כפי שהוכיח הוִכוח בבית־המורשים האיטלקי, את התערבות הממלכות נגד כניסת היהודים.

ומה שלא יכולתי להופיע בצביוני האמתי והמפורסם בכל העולם כנשיא הציונים, אלא בתור עורך הניאה פריאה פרסה – הם עשו מזה directeur, ואני נזדרזתי להחליש מלה זו ע"י הוספת המלה littéraire – דבר זה הוסיף לענין לִוית־סכנה מצד אחד.

ובאמת הייתי שרוי כל הזמן בחרדה, שמא תנופץ ספינתי אל איזה צוק־סלע ולא רק שאכָּשל, אלא שעוד אסתום לעולם את הדרך בעדי. ונוסף לזה היה כל הכסף הרב יורד לטמיון ובצדק היו מטילים את האחריות עלי.

מכל זה יצאנו. אך קמו דאגה ועמל כבירים וחדשים. ואין הדאגה לקיום שלי ושל משפחתי הקטנה שבדאגותי, כיון שיש לחשוב, כי עמדתי בנ. פר. פר. תאבד לי ואני צפוי לסכנה, פן יהיה מצבי הכספי כדור משחק בידי הגורל.

אך זהו כמו בין שִני הגלגלים. הכנסת את אצבעך – עליך להכנס כֻּלך.

ראיתי את יילדיז־קיוסק כמו שהוא וקבלתי רושם, שהגדרתו יכולה להיות חשובה גם בשביל ההיסטוריה.

יש שהנני נאלץ לטשטש בספר־הימים הזה את הרשמים הראשונים באשר אני כותב אותם על אתר, במקום שמקרה רע או מזמת מרגל יכולים להשתלט על הספר ולהשתמש בו כתעודת־אשמה. אך עתה פה, על האניה הרומנית בים השחור, הריני לגמרי חפשי, בטוח ונמלט מן הסכנה כמו אז על הספינה Dundee מאחורי יפו.

ולכן יש לצד הטוב, שאני בא להגיד בשביל העתיד על השולטן עבדול־חמיד, הערך המלא של האמת.

מובן שלא הסרט האדום ולא היהלום הזהוב אשר חנני בהם שחדוני אף במעט. לדברים כאלה אין שום ערך בעיני כמו בעיני כל אדם נבון. ערכם בעיני הוא רק מדיני, שאני שוקל אותו בצלילות־הדעת, איני מוסיף עליו אך גם איני גורע. כמדומני, שיהא אפשר להשתמש בהם במדה ידועה לתועלת התנועה. ע“י כך נתחזק יותר, נרכוש אמצעי־כח יותר וע”י כך נצעד שוב קדימה.

השולטן עשה עלי רושם, שהוא אדם חלש ומוג־לב, אך לגמרי טוב־המזג. אין הוא בעיני לא חורש מזמה ולא אכזרי, אלא שבוי אומלל, אשר חֶבר שודדים מנוולים וירודים מקיפים אותו ועושים בשמו כל התועבות שבעולם.

אילו לא הוטלה עלי הדאגה לתנועה הציונית, כי אז ישבתי עתה אל שולחן־הכתיבה וכתבתי את המאמר, שהיה נותן את החופש לשבוי המסכן. עבדול חמיד חאן II הוא שם קבוצי לחזיון מיוחד במינו של כנופית נוכלים ונבלים, הממיטים שואה על מדינתו. מעודי אף לא שערתי את האפשרות של חֶבר־פושעים כאלה. כלימת קבלת הבקשישים, שמתחילה על שערי הארמון ונפסקת רק ליד המדרגות של כס־המלוכה, אינה בודאי עוד הגדולה שברעות. הכל הוא עסק, וכל פקיד ונושא משרה הוא מנוול. לפחות שומע אני זאת מכל הצדדים, ומה שראיתי מן המֶשק הזה, מביאני לידי הנחה, שאין זו דבה.

אין לי משל הולם יותר את הכנופיה האנונימית הזאת של בני־בליעל מאשר אֶגֶד נחשים ארסיים. והנה על ראשו של החלש, המרושל ופחות־ההיזק שבנחשים נוצצת עטרה. אך לאגד־הנחשים יש מבנה מפליא כזה, שלמראית־עין הראש המעוטר הוא הנושך הכל ומרעיל הכל.

הכנופיה שביילדיז־קיוסק היא באמת פלוגה של אורבים־עלי־דרך. לאחר שבצעו את תועבותיהם הם מתפזרים על שבעה דרכים: והיות שתמיד היו רבים, לכן אין גם אחד אחראי, בלתי הוא, האדון, אשר בשמו נעשו התועבות.

ומן השד הזה אימה יוצאת לעולם, כמו מפושע אכזרי ורב־תככים, בה בשעה שהפושעים האמתיים נמצאים בסביבת כס־המלוכה.

במחשבותי על המחזה “האדון” רחפה לפני עיני חברת־משרתים מוגי־לב וחסרי־כבוד כאלה, שנחלשו ואבדו כל אופי ע“י מוראי־העבדות, כפי שהשעבוד הרכושני המודרני מביא בכנפיו. אך ה”אדון“, שצריך לשמש תפקיד לקומיקן, צריך להיות אדם שוטה, אין־אונים, נלעג, באופן שהטרגיות של השעבוד תהא מזעזעת עוד יותר ע”י הקומיקה של השליט. השולטן המגוחך הזה הוא ממש ההגשמה של מחשבתי ושוב איננו כך, באשר הוא מעורר גם רחמים. אולי אפשר עוד להעמיק את מחשבת־המחזה שלי ע“י מה שבעל בית־החרושת, ה”אדון", נמצא בסוד במצב של פשיטת־הרגל.

אני עוד רואהו לפני, את השולטן הזה של ממלכת־השודדים הקרבה לקצה. גוּץ, ירוד, עם הזקן הצבוע באופן גרוע, שבודאי הוא נצבע מחדש רק פעם בשבוע, לפני הסלמליק. החוטם הכפוף של פולישיגֶל, השִנים הארוכות־הצהובות עם החלל הגדול למעלה מימין. התרבוש משוך לעומק בודאי לכסות פדחת קרחה, האזנים בולטות ומתרחקות “ומשמשות להגנת המכנסים”, כמו שרגיל אני לומר לשם בדיחה על נושאי תרבוש כאלה: היינו, כדי שלא ירד התרבוש עד המכנסים. הידים המחוסרות־און בתוך כפפות לבנות וגדולות והמַנשֶׁיִטות המגוונות והעבות וחסרות־הטעם. הקול הגוֹעֶה, קוצר המחשבה בכל מלה, הפחד בכל מבט. ובריה כזאת מושלת! אמנם רק למראית־עין ורק על־פי השם בלבד.

אך מי הוא הנבל האמתי מאחורי המסוה המשונה של השולטן המסכן הזה?

האם הוא המזכיר הראשון תחסין בי? או האם הוא המזכיר השני איזט בי? האם הם אחרים אשר עוד לא אדע אותם, האורבים בבצות ומאחורי השיחים של יילדיז־קיוסק הנהדרה הזאת?

תחסין הוא קר ללא־תנועה, איזט הוא מהיר־קפיצה כנמר.

אולי הטובה שבעבודותי הפעם היתה כאשר בלמתי את הנמר איזט. אין ספק כי מוכן הוא לבלעני חיים, אך הפעם נאלץ ללכת לדרכו בכעס עצור וכשזנבו מכונס מתוך מורך־לב.

ואלו היו המאורעות של יום אתמול: 20 במאי, יום הולדת של טרוּדה.

בבוקר השכם ארזנו את כל מלתחותינו וילקוטינו, כדי שנוכל לנסוע בצהרים. אוסקר מרמורק צֻוה להכין הכל לנסיעה לתחנת הרכבת, כדי שאפילו אם נגיע ברגע האחרון נוכל עוד להשיג את ה“אוריאנט־אכספרס”. הפעם לא חפצתי כי וֶליש ילוני, באשר וולפזון הודיעני כי ביום אתמול משמש מעט יותר מדי במכתבי אל תחסין. לקחתי אתי את וולפזון אל הארמון.

* * *

איברהים בי כבר חכה לי כאשר הגעתי בשעה 9 הארמונה. השארתי את וולפזון בטרקלין־הכניסה ונכנסתי עם איברהים לחדר־עבודתו. מקודם הודיעני את אשר צוה לו השולטן להגיד לי. ה. ר. הש. (השתחויה של פחד בכל פעם שהוא מזכיר את הפסידונים המקודש הזה) עסוק עתה מאד ואינו יכול לקבלני, אך בקש אותו, את איברהים, להודיע לו מיד את כל אשר אגיד. ה. ר. הש. קרא מיד את מכתבי מאתמול. היינו, שצוה לאדון איברהים הנכבד להכין לו תרגום. ולא עוד אלא שהוד רוממותו הואיל אפילו לקבל ידיעה על מכתבי בשעת טיולו אחר הצהרים. האדון הנעלה מחכה בצפיה רבה לשמוע את הצעותי, ביחוד מפני שהכספים נמצאים כיום במצב עכור, שלא היה כמוהו מן הזמן שהחל את ממשלתו המפוארה. השולטן גם שנה כמה פעמים את אִמרתי על הקוץ שבאריה. ולכן יכול אני להביע את דעותי לו, לאיברהים; זהו כמעט אותו הדבר כאילו אמרתי אותן לאדון הנעלה מאד־מאד, כי הוא יכתוב אותן מיד וישלחן אליו.

הבעתי איפוא את דעתי, ואיברהים רשם.

הכינותי מעין תאור שיטתי, מכוון למוחו הרופס של ה. ר. הש. החליף. הרצאתי שבעל־פה הכילה שלשה חלקים, שבארתי אותם בבהירות לאיברהים המסכן ואמרתי לו, כי יכתוב אותם בצורה זו.

I חלק הבקורת.

a. את התכנית לאוניפיקציה (אחוד החובות) של איזט אין להגשים, ואפילו הנסיון בלבד מזיק.

b. אין ליעץ עתה לשום הלואה, ביחוד מפני הטעם, שתורכיה יכולה עתה לקבל כספים רק ע"י תנאי־נשך החמורים ביותר – et encore!

II החלק החיובי.

a. את הקניה חזרה של Dette בבורסאות צריך לסדר ע"י סינדיקט, שהוא ראוי לאמון ובכל חומר הדומיה, וזה אפשר להוציא לפועל באופן הכי נוח במשך שלש שנים.

b. בינתים צריך לדאוג לצרכים הקרובים וביחוד דרוש למצוא כסוי עד 1 באוקטובר לגרעון של ½1 מליון ל.

c. אך במשך אותו הזמן צריך לחקור ולחפש מקורות חדשים להכנסות, לגשת אליהם ולהשתמש בהם.

III הבסוס הכללי.

לנו היהודים דרושה חסות בעולם וצוי לנו, כי בעל־החסות הזה (האריה הדוע) יתגבר ויגיע לכחו בשלמות.

איברהים כתב וכתב, העתיק יפה־יפה את רשימותיו, הכל על כף ידו הפנימית הנשענת על הברך כדרך התורכים. בקשתי אותו, כי בינתים יודיע לתחסין, שברצוני לבקר אותו בקור לש פרידה. תחסין ענה שוב, כי טרוד הוא, וארח־כך נקרא אל ה. ר. הש.

בשעה 11 גמר איברהים את עבודתו, חתם את המכתב ביראת־הכבוד ושלחו אל ה. ר. הש.

אחר זמן קצר נקרא אל השולטן: הכרתי את זאת בתלבושת המדינית התורכית שלבשץ בשובו אחרי זמן קצר היה תחסין אתו, וזה היה כמעט חביב, ואני לא יכולתי לבאר לי פשר דבר. הוא לחץ את ידי, חייך, הצטער שאין לו עוד זמן בשבילי והביע את תקותו החביבה, כי בודאי יראני בקרוב עוד פעם בקושטא.

ושוב היה עלי להמתין מעט. הזמן עבר, הייתי כבר כמעט בטוח, שאחרתי את המסע. אז נפתחה הדלת, ־ ומי קפץ פנימה? הנמר הצנום והרע איזט. בידו אחז נייר, שאני הכרתיו מיד: זו היתה ההרצאה, שנכתבה ע"י איברהים, ושהיתה מיועדה אך ורק בשביל ה. ר. הש. הוא מנוול. האם זה היה “סוד! סוד!”, שהבטיח לי חגיגית בהרימו עיניו למעלה?

איזט הניף את הנייר בכעס ובנצחון, כאילו רצה לומר: “מה, את זאת לא שערת, ראש־כלב יהודי, כי אני אקבל את הצעתך לתוך ידי ואוכל לקרוע לגזרים את תחבולתך?”

הוא התכונן לקרב, וגם אני.

“ובכן, אדוני, התכנית לאוניפיקציה מזיקה?” שאל בקול גס, ואני הכרתי בזה הפרעתי את תכניות־הגנב שלו.

ברגע הראשון נרתעתי לאחור מפני ההסתערות. אני נסיתי להיות מנומס.

“איני אומר, כי האידיאה אינה טובה”, אמרתי.

“מה, היא בכל זאת טובה?”, אמר בלעג, ואחר פקד על איברהים: “יכתוב!”.

חפי זה היה איברהים צריך לערוך פרוטוקול, שהיה נמסר לשולטן בודאי כשהוא מתובל בשקרים.

אך פקודה “יכתוב!” ומבט העֶברה של איזט הראו לי את כל גודל הסכנה. עתה רצה להשחיתני ולעשות אתי כָלה אצל השולטן, מיד היתי שרוי ברוח מלחמה ואמרתי בשקט אל איברהים:

“כן, הוד מעלתו, יכתוב. האידאה היא טובה ויפה, כמו שהיה יפה גם כן de voler…”

עיני איזט הביאו פתאום בפחד. האם התכוונתי במלה הצרפתית voler לגנוב או לעוף?

המשכתי בנמוס:

“לעוף באויר. אך זהו בלתי אפשרי בתנאים האלה. ומכיון שבנסותו לעשות את הנמנע, כלומר לעוף באויר, יכול היה לנפול ולשבור לו איזה דבר, הרי זה רעיון מזיק. לנסיון הזה תהיה רק תוצאה אחת: שער שטרות־הערך התורכים יעלה בבורסה, אך הפעולה אינה נתנת להגשמה. לעולם לא ישיג את שלשים מיליון הלירות הדרושות כדי להתחיל בקנית הנירות. ואם גם ישיג את הכסף, הנה בסבת קניותיו יעלה השער והסכום של שלשים מיליון לא יספיק עוד”.

“לא זאת חפצתי להגיד”, הטה המנוול את הענין לצד אחר. שהרי אתמול הגיד זאת.

ואני לא הכבדתי עליו להשלים אתי. הן חפצתי לרכוש אותו.

ואחרי אשר קפצתי את אגרופי למולו, נסיתי עתה לשלוט בו ע"י מבטים.

כיון שאיברהים היה אתנו, לא יכולתי להגיד לו מאומה, אני יכולתי רק להביט עמוק לתוך עינו ולהגיד לו: אתנו יהיה כל עסק כספי לטובת האינטרסים של ה. ר. הש., אתנו ייטב לכם וכו'. ועוד המון רמזים כאלה, המזמינים והמבטיחים, ובשעת מעשה קרצתי בעיני.

הבטתי אל השעון. את המסע אחרנו. עתה עשיתי שגיאה, שאולי היתה גדולה, ואולי אף לא קטנה. יצאתי אל וולפזון ונתתי על ידו את המכתב אשר הכינותי בעד תחסין למען ימסור אותו מיד. במכתב הזה אמרתי, כי אשלח לו ע"י ומבירי את הידיעה אשר סרב אתמול לקבל מאת וולפזון.

בשובי אל החדר קמו איברהים ואיזט ממקומם, כמנהג התורכים, ולא ישבו אלא אחר שבתי אני.

ונמשכה השיחה. איזט נתרכך, דברנו על המקורות לכספים שצריך ליצור. ה. ר. הש. הואיל להציע לי את הנצול של חמשה מונופולים: של המכרות, של מעינות הנפט וכו'. פירוש הדבר, כי נשיג כספים בעבורם. הם רוצים להריק את שקינו. אני הבטתי בחביבות ובתמימות. זה אינו מן הנמנע.

ואז גלה איזט:

בזמן הקרוב דרושים לנו ארבעה מליונות לירה. אנו הזמנו אניות מלחמה וכו'). בקצור, דרושים לנו בערך ארבעה מליונות האם ביכלתו להשיגם בשבילנו?"

“אפשר הדבר בעיני. עלי להועץ עם ידידַי. הכל תלוי ביחסו של ה. ר. הש. אלינו היהודים”.

“מה מחשבתו בנוגע להשגת הלואה כזאת והכסוי הדרוש לכך?” שאל איזט.

עדיין לא חפצתי לגלות את ענין הצ’רטר אלא להניח להם להכירו לאט־לאט, ואמרתי כי אתן מענה בעוד שלשה או ארבעה שבועות, אחרי אשר אשאל את ידידַי.

כמדומני כי זה היה באותו רגע, שאיסמעיל חקי בי הדרַגוֹמן הנאמן של תחזין, נכנס פנימה, ובדברו שלא בסבר פנים יפות – בודאי בכוונה בפניהם של איזט, השונא עד מות, ואיברהים – שאלני על איזו ידיעות מדובר במכתבי. תחזין נכון לקבל את הידיעות ע"י איסמעיל חקי.

איזט הקשיב רב־קשב, וראיתי כי הוא קורץ בעיניו מתוך הבנה הדדית אל איברהים… והואיל והרגשתי עצמי בלתי־בטוח בתנאי המקום, ובכל אופן ידעתי כי הנני נמצא בפני האויב, אמרתי באדישות רבה, כי זהו ענין שפרופ' ומבירי מסר לי בעד תחזין ועוד אכתוב אליו לפני נסיעתי.

איסמעיל בי הלך מאתנו ברגזה.

אך אנו המשכנו את השיחה, שהגיעה עתה מבלי שפללנו לנקודת־גובה.

ה. ר. הש. צוה לאיזט ולאיברהים לשאול אותי, מה יהא מצב הנתינות של היהודים, אשר יחפצו לעשות עסקים באופן זה או אחר עם תורכיה ובתוכה.

ואיזט אמר בצרפתית המשונה שלו: “בני ישראל יכולים לבוא אלינו, אך הם צריכים לקבל את הנתינות העותמנית. דרך משל, אם תקנו חזרה את הזכויות של דֶט פובליק, צריכים החברים להיות נתיני ה. ר. הש., כמו כן אלה שיבואו להתישב. ולא רק שהם צריכים להיות נתינים תורכים, אלא שהם צריכים גם להודיע על בטול הנתינות הקודמת ולקבל תעודת היציאה מן הנתינות הקודמת מאת הממשלה הקודמת”.

ואיברהים אמר: וכן לעבוד בצבא, אם ה. ר. הש. קורא אותם אל הדגלים".

ואיזט הוסיף בחביבות של חיה טורפת: “בתנאים אלו יכולים לקבל אצלנו את בני ישראל מכל הארצות”.

ואני חשבתי בלבי: “מחלה ממארת!”. זה יהיה לרצון לאיזט ומרעיו, כי נביא להם עניים ועשירים, למען יבוזו את חֵילם. אך זה לא היה הרגע המתאים לעורר קשיים לפני מנוולים, שבכל אופן יהא מן ההכרח לקנות מהם כל סעיף וסעיף של הצ’רטר.

הראיתי איפוא שמחה רבה לסכוי, כי נבוא תחת שבט מלכותו המפוארה של עבדול־חמיד, והודעתי את רצוני להכנס לתוך פרטי המשא והמתן.

“כמו כן, למשל, אין לעשות התישבות בהמונים. אלא רק חמש משפחות פה וחמש משפחות שם – בפזור, בלי חבור”.

“למען אשר יקל עליכם לבוז את רכושם ולהכותם נפש”, חשבתי בלבי והעמדתי פנים כמסכים להם.

“אף־על־פי שאין בלבי שום טענה נגד פיזור כזה, הנה בכל זאת יש נגד זה נמוקים טכניים וכלכליים ידועים. הלא אשתקד הואיל ה. ר. הש. ברוב חסדו להקצות קרקעות ליהודים פליטי רומניה. בכל רחשי התודה שבלבי על רוב־חסד כזה, הרי בכל זאת לא הסכמתי למושבות בודדות, מפני שחסר הבסיס הכלכלי. אין לעודד הגירה חסרת־תכנית כזו. אך אפשר לעשות כדבר הזה: ליסד חברה קרקעית גדולה, שמוסרים לה אדמה בלתי מעובדת, והיא מישבת את האנשים על האדמה הזאת. הן בארץ ישראל יש אדמה למכביר, שאפשר להשתמש בה למטרה זו. אם יתנו לחברה הקרקעית הזאת, שהיא צריכה בודאי להיות חברה עותמנית, זכיון מתאים, היתה היא יכולה להפוך את האדמה השוממה למעובדת, להושיב אנשים ולשלם מסים. אך על יסוד ההכנסות של החברה הזאת יהא אולי אפשר לקבל עוד מקודם כספים. זה היה יכול לשמש מיד מקור הכנסה”.

בצורה תמימה זו הרציתי בפעם הראשונה לפני באי־כח השולטן את האידיאה של הצ’רטר והסתפקתי בזה, ששמעו את כל ההצעות האלה.

כי במשא־ומתן אשר עוד יבוא יספיק הזמן להוסיף ולבנות על היסוד הזה, ובכסף יהא אפשר לסלק הצדה כל החששות אשר יתעוררו בלב איזט הטוב ומרעיו.

איזט נעלם, ודאי כדי להודיע לה. ר. הש. כל מה ששמע מפי. אחרי איזה זמן חזר ושב והביא לי את ברכות־הפרידה של ה. ר. הש., המחכה לקבל ממני במשך חודש ימים את ההצעות החיוביות שלי.

בזה נכנסנו באמת לתוך המשא והמתן על אודות הצ’רטר, מעתה אין הענין חסר אלא הצלחה, חריצות וכסף כדי להוציא לפועל כל מה שהתויתי בתכנית.

בפרק־זמן זה אני נותן לענין הצ’רטר צביון של מעשה־חסד, שעושים לנו, כדי לעורר את רגשי החבה שבנו לממלכה התורכית.

וימים ידברו!

אלה היו המאורעות החשובים מיום 20 במאי 1901, יום הולדת התשיעי של בתי טרודה.

אין עוד להראות הרבה בתוצאות האלה, ואף־על־פי־כן מכיר אני כבר בזה את הגרעין שממנו יתפתח הכל.

24 במאי, וינא

שבתי אמש הביתה. הידיעות מקושטא נודעו רק באופן קלוש. מובן כי הנ. פר. פר. שתקה. אבי ספר לי, כי האדונים שלחו אל ביתי, לשאול על הכתובת שלי. אבי הלך בשבת שעברה אל המערכת ודבר עם בנדיקט והראה לו את הטלגרם שלי: “המסע משביע רצון מאד, ביום השני הביתה”. בנדיקט אמר: “זה הרבה מאד”. אך הם בוטחים, כי אתן את הרשימה המובטחת לגליון של פפינגסטן.

אני כותב עתה אל בנדיקט:

"ידיד נעלה!

שבתי אמש. עתה רוצה אני לכתוב את הפיליטון לגליון־פפינגסטן. זהו ספור־אהבה פשוט בשם: “שקיעת השמש”. בחשבי כי אדוני יקבע אותו בגליון העיקרי ולא בהוספה, לפיכך אמסור את כתב־היד מחר לעת־ערב.

מוסר אני לרשותו, להביא את הידיעה הבאה בין הטלגרמים.

אמנם אין לי לחוש, שמא ידובר בתוך העתון על הענין בעצמו, בכל זאת רוצה אני להקדים ולהעיר מתוך זהירות, כי מוטב להמתין ולשמוע את הידיעות מפי.

בשלומים טובים המסור לו

הרצל

הוספה. (טלגרם).

קושטא (פרטי). השולטן כבד את אדון דר. תיאודור הרצל, שנתקבל ממנו לראיון במשך שעתיים ביום הששי שעבר אחרי הסלמליק, בסרט הגדול של אורדן המג’ידיה".

הוספה: המכתב אשר ערכתי ביום הראשון, 19 במאי, אל השולטן

יום שני של פפינגסטן, 27 במאי, וינא

אתמול או היום מלאו שש שנים מיום שבקרתי את הברון הירש ואשר אחרי סירובו גזרתי אומר, להקים בכוחי אני את מדינת היהודים.

איזה דרך. אילו יסורים.

27 במאי, וינא

אני כותב אל בנדיקט, כי מכיון שאני מוכרח מחר לנסוע, אין אני חפץ לראותו ולהתרגז אתו:

28 במאי, 1901

ידיד נעלה!

מוטב שאכתוב לו על זה משאדבר אתו. לפני שבועות אחדים אמר לי, כי הוכוחים האלה מגרים מעט את עצביו, והרי זה מיותר. אז אמרתי לו, כי אין אני מרגיש עצמי בטוב ביותר בעמדתי אצל הנ. פר. פ., מפני שהנני קשור יותר מאשר הדבר מתאים לטמפרמנט שלי.

כל כמה שאדוני ודר. בכר היו תמיד חביבים ומתנהגים בידידות אתי, הרי בכל זאת לא הרגשתי את עצמי כמו שחפצתי.

“הנהלת” הפיליטון והחלק הספרותי בנ. פר. פ. אינה יכולה להשביעני רצון.

והנה נמלכתי בלבי והנני מגיש לכם הצעה. הסבה של אי־קורת־רוחי ושל עצבנותי היא “הנהלת” הפיליטון וכו' הנ"ל. הרי זה קורי־עכביש ושריון. הנני מיותר ובכל זאת אני קשור. אם רוצה אני לפעמים לנסוע לשבוע או לשבועים, אז זה ענין שלם. כל כמה שאין כאן עבודה פשוטה של מזכירות, הרי דר. גַנץ יכול לעשות זאת על נקלה והוא גם יעשה זאת ברצון. מבין אני היטב מפני מה אין אדוני רוצה להעמיד את עורך הפיליטון ברשות עצמו; אפשר לעשות עתון רק מתוך רצון מרכזי אחד. טלגרם אל דריאר או אל Brieux יכול כל אחד לחבר.

אם רשאי אני להיות בלתי־עניו ולדבר על הערך המִצער שיש לי אולי בשביל הנ. פר. פ. הרי זה רק ברשימותי. אך את אלה אני יכול לכתוב כמו ויטמן, היינו בלי עבודה משרדית. אם אהיה בוינא אבוא בכל יום אל המערכת, כדי לשמוע מה שמתרחש, כדי להמצא בקשרים, ואדוני יכול להזמין את הפיליטון. ואם אני בנאות־קיץ אפשר לעשות זאת על־ידי הטיליפון או הטלגרף. ואם יקרה שאסע לשבוע או לשבועים אשלח פיליטון בכל שבוע, כאשר הסכנתי בהיותי בשנים האחרונות בפריז או בלונדון. בזה הרי צפון החלק העיקרי שלי בנ. פר. פ. מובן, שאני יכול לתאר לי את הצורה הזאת של יחסי אל העתון רק בהנחה, שמשכרתי תשאר שלמה בלי שנוי. מה שחלק ממשכרתי נרשם על חשבון ה“הנהלה”, הרי נערך אז ע"י אדוני רק כענין של ההרשמה בספרי־החשבונות, ואף אני לא חשבתי מעולם אחרת.

את תשובתו החביבה אבקש לשלוח לאבי, אדון יע. הרצל. הוא ישלחנה אלי, כי הייתי רוצה לנסוע עוד לשבועות אחדים, וכמובן בזה יגמרו ימי החופש שלי. מחודש יוני ואילך יכול אדוני להיות בטוח בפיליטונים שלי בכל שבוע גם בעונה המתה, אם כה חפצו.

בשלומים היפים ביותר

הנאמן לו לגמרי

ת. הרצל

* * *

28 במאי, וינא

אל איברהים בי.

הוד מעלתו!

מרשה אני לי לשלוח אליו מזכרת קטנה לשעות־האושר, שבהן היו לי הכבוד והעונג להפגש אתו במסירתו לה. ר. הש. זוהי קופסת־טבק שאני שולח אותה ע"י הדואר.

הצלחות לקלחת הוזמנו ותשלחנה בשבוע הבא.

בכבדו אותי בקבלת הקטנות האלה יַראה לי את יחסו הטוב, היקר לי כל כך.

היום אני שם לדרך פעמי למטרה הידועה לו.

יואיל נא, הוד מעלתו, לקבל את הבעת הוקרתי ותודתי המצוינות,

הנאמן לו תמיד

ת. הרצל

29 במאי. ברכבת המהירה

לפרנצנספסטה אל ומבירי

אתמול היתה לפני עוד מהומת־הפרידה, וסוף־סוף הגעתי בארבעה רגעים לפני לכת הרכבת המהירה אל תחנת המסלה הדרומית, ואת המזודה שלי יכולתי עוד רק למסור לקרון־המשא, אך לא לרשום אותה באחריות.

* * *

ואחר נסעתי אל הציר מ… נ… בי, והוא קבלני במלים: “הנני מברך אותו, אפנדים!”.

מיד בא לידי התעוררות וסח לי את כל דאגותיו ושטויותיו. זהו דיפלומט! ומה איפוא אני?

הוא דבר בגנות כל מזכיריו, המרגלים אותו, מעלילים עליו ואינם עובדים. כולם שקרנים, שוטים ומנוולים. המזכיר הראשון של הצירות עורך מכתבים לקושטא, שבהם הוא, הציר, מתואר כשותה שכור, המתנודד כל היום כשכור ואינו יכול להחזיק עצמו על ארבעת רגליו. על ארבעת רגלי! אמרה הבהמה. כדי לתאר לי את הדבר ביתר בהירות קם ממושבו, ובסבר־פנים רצינים חקה לפני את דרכו של שכור, מלמל כילד, התנודד. הלצת־סוֹלוֹ זו נמשכה בערך כחצי רגע. אם עד עכשיו יכולתי לחשוב את שטויותיו כמשחק בתמימות מתוך מזמה, כל כך היה רחוק הדבר לחשוב, כי ציר יכול באמת להיות שוטה כזה – הנה אחרי התנהגות מגוחכה כזו, לא נשאר עוד מקום להטיל ספק שהוא באמת חמור.

ואחַר דבר בגנות המזכיר השני, שדרכו לבוא בשעה ½9 מבית פילגשו, לעשן סיגריות אחדות וללכת הביתה בשעה 11, וזוהי כל עבודתו. ואחר גנה את יועץ־הצירות, אשר נתנו לו, מצרי נבער, שאינו יודע קרוא וכתוב, בעל לאשה מושלמית הנוהגת לבקר במסבות־הערב כשהיא חשופת־חזה. היא אחותו של הכדיב ובקשה, כי יציג אותה לפני הקיסר. אך הוא סרב בהחלט לעשות כדבר הזה, מפני שזה נגד מנהגי המושלמים. והוא נסה להסביר לי דבר זה ע"י דוגמאות מן היהדות: למה הדבר דומה? למי שיכבד את הרב בשבת במאכל־חזיר או בסיגרה.

ואחר גנה את המצב בתורכיה, את המשק הגרוע ואת התועבות. לו חייבים עוד 4500 ל. מן המשכורת שלא נפרעה ומוכרח הוא לשלם 10% למלוי־ברבית. העמדתי פנים כאילו הייתי חרש. אך אם יוכל פעם להביא תועלת, אשיג למענו את ההלואה בעד 4 או 5%.

הוא חרף גם את איזט וכנהו חכם להרע. אמנם השולטן הסיר כבר פעם את חסדו מאתו, אך אי אפשר לו להפרד מן האיש הזה היודע את הרזים. אבל אילו נעלם, היה השולטן נודר בודאי ארבעה נרות “בכנסיה שאינה קתולית”.

תחזין הוא קצת טוב ממנו; אך מ… נ… אינו יכול לסלוח לו, על שאינו מסלק את 4500 ל. המגיעות לו, אף על פי שהשולטן כבר הוציא לשם זה שתי פקודות. המזכירים תחזין ואיזט עושים מה שהם רוצים, אך תחזין הוא הנאמן מחברו ואם למראית־עין נדמה, כי הוא איש בריתו של הרוסי מקסימוב, הנה עושה הוא זאת בודאי בידיעת השולטן וברצונו.

רושם ניכר עשה הדבר על מ… נ… בספרי לו על הראיון הממושך. על התוכן מוכרח אני לשתוק, אך רשאי אני לשלוח את מכתבי ישר אל השולטן על־ידי איברהים. לבקשתי, כי אשלח את מכתבי ע“י השליח המיוחד של הצירות, אמר לי, כי בכלל אין להם שליחים מיוחדים. כל ציר שולח את מכתביו ע”י הדואר הרגיל! אך העמיד לרשותי את המפתח הסודי שבינו ובין תחזין, אף נדבר בינינו, כי על מכתביו וטלגרמיו אלי יחתום בשם Dym. ואני אחתום במכתבי אליו Alter.

ד… הגיד לי מקודם כי הממשלה האוסטרית מרשה לשאת את הסרט הגדול רק על פי הצעת הציר התורכי. הדבר היה מסופק בעיני, כי הרי הציר אינו יכול לעשות אלא מה שרוצה האדון שלו – מ… נ… באחת הערותיו הטפשיות ציין את עצמו exécuteur testamentaire שלו – ובכל זאת בקשתי ממנו דבר זה. הוא דחה את בקשתי, אולי מפני שבטבע הוא אדם רע, ואולי מפני שאינו יכול באמת. לא פצרתי בו ואמרתי כי בבוא דבר השולטן אפנה אל קרבר.

ובסוף נפרדנו כידידים.

* * *

אחר הצהרים בא אלי הועד הפועל ואני נתתי הוראות לזמן נסיעתי.

* * *

מפריז אכתוב אל…N, כי לא יתן את…C להדריכני מנוחה.

29 במאי, לעת ערב.

בתא־הרכבת בין אינסברוק ומינכן.

ומבירי נכנס במיהלבך אל התא שלי נסענו אל פרנצנספיסטה, ושם במסעדה בשעת סעודת־צהרים הרציתי לפניו מה שקרה. לדעתו השגתי הרבה מאד. ואני מצדי אמרתי לו, כי הוא עשה בשבילנו הרבה יותר ממה שהבטיח. ואז ענה: “הוא אדם־יקר, שאינו מקטין עתה את הענין”.

הוא מאמין, כי עוד השנה נקבל את הצ’רטר. בספטמבר רוצה הוא לנסוע שוב לקושטא. לפי שעה טוב שאכין לו תכנית לצ’רטר, שברצונו להגישה אל השולטן ולהשיג ממנו את חתימתו, בלי ידיעת איזה מזכיר או מיניסטר.

* * *

31 במאי, ב“אוריינט־אקספרס” לפני פריז.

ובכן הייתי אתמול אצל הדוכס הגדול הטוב. הפעם היה הראיון קשור בקשיים. המסע שבו יצאתי מן מינכן אֵחר יותר משעה, מפני שמקודם לזה ירדה רכבת אחרת מן הפסים ליד תחנה בבַּוריה. הגעתי לקרלסרוהי בשעה 4 במקום שלש. במלון הוגד לי, כי הדוכס הגדול חשב שעלי לבוא עוד שלשום ושלח פעמַים אל המלון. גם אתמול בשעה שלש בא משרת מן החצר להגיד לי, שמיד, בבואי מן הרכבת, אבוא אל הארמון. והנה חֻלק המסע בוירטמברג, באשר לא ידעו להעריך מראש את האיחור בבוריה, ובשעה שלש הגיע חלק מן המסע לקרלסרוהי, וכאשר לא באתי בו, חשב הדוכס הגדול, שלא אבוא עוד, אף על פי שטלגרפתי אליו ממינכן.

כאשר צויתי מיד אחרי בואי לטלפן אל הארמון, שהנני פה, באה התשובה: “לדוכס הגדול אין עוד היום פנאי בשבילי”.

שוער־המלון שקבלני תחילה בהכנעה, הראה לי אחר תשובה זו את הפנים האירוניים, שרגילים להראות לאנשי החצר, אשר המושל הסיר חסדו מאתם.

רע יותר היה באמרו, כי הדוכס הגדול נסע לבדן־בדן. אז היה גורל הראיון ברע. שערתי כבר שאהיה מוכרח לאבד יום בקרלסרוהי. בכל זאת טלפנתי בעצמי אל הארמון, שאני מחכה לפקודות של ה. מ.

מעתה השתעממתי שעתים ויכולתי לשקוע בהרהורים על אכילת דובדבנים עם נסיכים.

אך בשעה שש וחצי באה ידיעה טלפונית מן הארמון, כי הדוכס הגדול מחכה לי בשעה 8. יכול אני לבוא במעיל העליון. ובכן לא evening dress.

צויתי לרתום את כרכרת המלון, ארזתי היטב את מזודתי, באופן שאוכל לנסוע מקרלסרוהי אפילו אם יארך הראיון, והתלבשתי בחומר הדיוק. מעיל־טרקלין, אך בלי שושנת האורדן. לא חפצתי לעשות רושם כאילו להוט אני אחרי אותות־הצטיינות. דוקא עכשיו היה אורדן גרמני מפריע לי. חמשה רגעים לפני שמונה הגעתי ברוב הדר אל חצר הארמון. המשמר כמעט שהוריד את הנשק לכבודי. כאשר לא עניתי על דרישת־השלום למחצה, חייכו החיילים.

על הסוללה ליד השער עזרו לי המשרתים לצאת מן הכרכרה כמו למכיר ישן. וכך עמדתי שוב בחדר הדגלים עם תמונות המלחמה. ההמתנה ליד הדגלים והתמונות האלה הן גם כן פרק “הדרן” ברומן חיי.

סבור הייתי כי ההזמנה לשעה 8 היא גם הזמנה לארוחה ולכן לא אכלתי מקודם, משעה 11 לפני הצהרים ואילך. אך לעולם תאכל לפני לכתך אל נסיכים; כי אינם יודעים שגם לבני־תמותה יש קיבה.

בשעה 8 חלוף משמרות. בצעדים מדודים צעדו הבחורים על חצר הארמון. ואחר כך לא היה לי במה לבדר את רוחי ועמדתי משתעמם על רגלי עד שמונה וחצי.

בשעה שמונה וחצי פתח הדוכס הגדול את הדלת אל האולם האדום, הידוע לי היטב, ודרש לשלומי בחביבות. ישבנו על כסאות באולם האדום, והוא התחיל בזה, שכבר מן ה“ולט”, שאותו הוא קורא, ומפי הכלר יודע הוא את הבשורה הטובה. הוא אמר לי תמיד, שעלי להתאמץ להגיע ישר אל השולטן.

Parbleu! חשבתי בלבי.

הוא גופא והקיסר אינם רשאים להבליט את עצמם בענין זה מפאת יהודי גרמניה, היכולים לבאר את הדבר כחפץ להפטר מן היהודים שלהם. גם צריך להזהר מפני האנטישמיים, כי הללו יכולים לתמוך בתנועה באופן מעליב: יהודים צאו! האנטישמיות היא בכלל תנועה מכוערה, שצריך להתנגד לה בכל מקום.

אמת ויציב: אך זה לא היה כלל מעניני.

אמרתי: “גם אני חושב, כי הממשלה הגרמנית אינה יכולה בשעה זו להבליט את חבתה לתנועה הציונית, אך מפני נמוק אחר. ליהודי גרמניה אפשר לבאר ברגע המתאים, כי הם יכולים וצריכים לתמוך בעניין שלנו דוקא בתור פטריוטים גרמנים, גם אם הם לא יהגרו. כי יש אינטרסים גרמנים באסיה הקטנה שע”י כך אפשר בלי ספק להועיל להם. היהודים שבכל העולם הם חטיבת־תרבות גרמנית, מה שאפשר כבר להכיר ע“י לשון המשא־והמתן בקונגרסים שלנו. מבין אני נמוק אחר, לזהירותה של הממשלה הגרמנית: היינו, שאם גרמניה תכריז על עצמה כעל ממשלת־החסות לתנועה הציונית, תעורר בזה אי־אמון וקנאה רבה מצד הממשלות האחרות. הבינותי זאת כל כך היטב עד שלא הניעותי עפעף, כאשר לא יצא כלום מהבטחת החסות בשנת 1898. ואף על פי כן היתה זאת בשבילי מהלומה נוראה. רבים שכבר נספחו אלינו עזבו אותנו, כאשר לא יצא כלום מן הראיון בירושלים, שנסתדר באופן כה נהדר”.

“אקוה כי אלו לא היו הכחות המכריעים?” אמר הדוכס הגדול בדאבון־לב.

"דרוש היה לי אומץ־רוח כביר כדי להתגבר על המהלומה הזאת. אך אמרתי לעצמי כי האופן היחידי, שאוכל להראות כי הייתי ראוי לאמון ששמו בי, הוא השתיקה. היו שאמרו שכל מה שנאמר על החבה הגרמנית אינו אלא תרמית. שמעתי ושתקתי ונתתי לירות בי. לתוצאות שלא נעמו צריך לחשוב גם זאת, שנתמעטו אמצעי־התעמולה. בהזדמנות זו הייתי רוצה גם לתקן דבר אשר עשה הכלר הטוב. הוא בקש מאת הוד מלכותו, לתת כספים בשביל הבנק הציוני. הוא עשה זאת בלי ידיעתי ורצוני. כוונתו היתה לטובה. אך בשבילי היה מאד מאד בלתי־נעים, אם הוד מלכותו היה יכול להאמין אפילו רק דק אחד, שיש לי מחשבה אחרת מאשר בקשת תמיכה מוסרית.

הוא חייך בחביבות. כל זרת מראה־מלך, ואמר: “גם בהזדמנות זו מראה הוא אותו רגש עדין, שהראה בכל הענין הזה”.

אמרתי: “כאשר הגעתי אל השולטן, הרגשתי ראשית כל, את הצורך להודיע את הבשורה ע”י הכלר להוד מלכותו, שהוא התומך הראשון של מפעלנו".

הוא ענה בענוה: “תומך זה יותר מדאי. נאמר עוזר!”

ואחר כך הודעתי בקוים קצרים וסתמיים מה שהשגתי בקושטא. לא יצאתי עוד מתחום הצעדים המשמשים פתיחה. יש רק שָׁלִיל (Embryo) של משא ומתן, ולכן חרד אני כל כך לגורלו. ביחוד חושש אני לרוסיה, שמא תכָּנס בין שפת־הכוס ובין השפתיים.

“רוסיה” חוה הדוכס הגדול את דעתו, “טרודה בענינים אחרים. הקושי במזרח אסיה גדול מכפי ששערו מראש. כאן יש לרוסיה להגן על שטחי־מחוזות, שלא קל שלמור עליהם. ראשית כל אי־אפשר להחזיק בעיקר החביב של אחדות בשפה ובדת. גם על חצי אי הבלקן מרובות דאגותיה של רוסיה. יכול להתרחש, כי משבר בכס־המלוכה בסרביה יביא לידי הגדלת מונטיניגרו. בכל אופן בהשואה לאינטרסים הללו אין כאלה בשביל רוסיה בארץ ישראל, מלבד הענינים הדתיים. אך באלה הלא יזהר מגעת?”

אמרתי: “מובן מאליו. ירושלים נשארת extra commercium (מחוץ למשא ומתן)”.

“המצב הנוכחי שם הוא, אגב, לא לכבוד לדתות הנוצרים”. אמר הדוכס הגדול. “מתחשבים רק עם התורכים, אלמלא מוראם היו מתהוים אי־סדרים בלי הרף. בכל אופן אין מקום לגידול חדש של השפעת הכנסיה היונית, אף לא רצוי הדבר. אך מה הוא דורש מרוסיה?”

“לא מאומה, רק ראיון אצל הצאר”.

והדוכס הגדול אמר: “האדון הצעיר הוא בכל הכשרתו אדם השקוע בפנימיותו ובחששותיו. אי אפשר כלל להביאו לידי החלטה. ולכן מן ההכרח לפנות אל אנשים אחרים שבסביבתו: אל הנסיך הגדול קונסטנטין, שזה עתה מִנהו לאינספקטור על ההוראה הצבאית, או אל המיניסטר ויטה, אל לַמבסדורף או אל המיניסטר החדש להשכלה. הנסיך הגדול קונסטנטין עושה רושם של אדם בעל חשיבות. הוא מחזיק בהשקפה, כי בצבא יש ערך יותר לרוח מאשר למספרים. זה היה אשרנו בשנת 1870. אנו נצחנו רק ע”י הרוח, גם בשעה שעמדנו לפני כח גדול מאתנו פי עשרה. אשתו של קונסטנטין, נסיכה גרמנית (כמדומה שאמר הנסיכה מאַנהַלט) היתה עתה בבדן; היא ספרה לי את הדברים והאלה. והוא יכיר בטיבה של האשה הזאת, כאשר אגיד לו, שהיא נשארה ברוסיה גרמנית ואיבנגלית. והנה יכולתי להשפיע על ידה על הנסיך הגדול, שיתענין בו ובענינו ויקבל אותו לראיון".

“אולי אפשר להשיג דבר זה ע”י דניה?"

“ע”י אֵם הצאר? כמדומני שלא. בכלל יהא קשה להגיע אל הצאר".

“איני מבקש ממנו שום דבר אחר מאשר שעה של שיחה – בטוי סמלי של רצון טוב. אפילו אם רק אספר לו על התיאטראות בפריז. שיחה זו דרושה לי למען אשר לא יחשוש השולטן, שמא הוא מקניט את רוסיה בהכנסו אתנו במשא־ומתן. אין אני רוצה לקבל עזרה מרוסיה – אדרבא! כי אז היינו נמצאים בידה האיומה. אף אין אני רוצה בהחלטה של הצאר. אדרבא. ינעם לי מאד, אם אחרי שמעו אותי, ידחה את הענין כמשעמם ובלתי־מענין. מגמתי בזה היא רק להרגיע את השולטן”.

“השולטן חזק יותר מכפי שהוא חושב בעצמו. אדוני יכול וצריך להעיר אותו על הדבר הזה – עתה כשהוא אביר אורדן־המג’ידיה!” אמר כמהתל. אך הוסיף: “ההצטיינות עשתה באמת רושם כביר – האות הגדול ביותר שהוא מחלק. זה הביא אנשים רבים לידי הרהורים”.

דברנו עוד כמה דברים אחרים שאין להם ערך רב. אך אדמה, שמצא חן בעיניו, שאין אני רוצה הבטחת עזרה מרוסיה, והוא הציע עצמו לכתוב אל הנסיך הגדול קונסטנטין, שיואיל לקבלני לראיון. אף הבטיח להמציא לי את התשובה בהקדם, באשר אמרתי, שאין אני רוצה לבוא בהצעות לפני השולטן, לפני שאשיג את הניטרליות של רוסיה.

והוא העריך כהצלחה גדולה מה שהשולטן נתן לי רשות להציע הצעות.

הגיעה שעה עשר. רמזתי כי המסע שלי ילך עוד מעט, והוא נתן לי להפרד בחביבות וטוב־לב כמו תמיד, והבטיח לי את יחסו הטוב והמתמיד.

הוא האיש היקר שאני מכיר, עדין, גדול ורב־עזר, אמנם עתים חשבתי כבר, שרוחו אינו בעל־חשיבות, אך אתמול היה בהשקפותיו המדיניות נבון ועצמאי לגמרי.

31 במאי, פריז.

מיד אחרי בואי טלפנתי לרֵיטלינגר ובקשתיו, לבוא אלי.

סיפרתי לו הכל ובקשתי ממנו תשובה עד מחר, אם בכחו להשיג בשבילי לפחות ½1 מליון ל. בעד הצ’רטר, כי אמנם אני רוצה לנסות דבר אל יק"א, אך איני עִוֵּר לגבי הקנאה וצרות־העין של האנשים האלה.

1 ביוני, פריז

אתמול אחרי שיחה של ½1 עם ריטלינגר, שהשתדלתי למשוך אותו במקצת בתור ציוני והרבה בתור איש העסקים, בקרתי את אלכס מרמורק בטַוֶרן רויאל. אלכס שמח שמחה גדולה על ההצלחה בקושטא. אך חובבי־ציון מרוסיה, שהם גם חברי הועד הפועל, התיחסו לידיעה בקרירות רבה. עוד בוינא הודיעני קוקש, כי צ’לנוב, אוסישקין, ברנשטיין־כהן וברבש קבלו עלינו על אשר השתמשנו למטרה כזאת בכספי הבנק, ואפילו אם רק בדרך הלואה ועל אחריותנו אנו.

הם התנגדו לקריאת הקונגרס, באשר אין לנו מאומה ל“תת”, והמשא־והמתן עם השולטן אינו שווה בעיניהם כסף.

וזה באותה שעה שגרמו לעצמם תבוסת־חרפה בהתרפסות שלהם לפני יק"א וברון אדמונד רוטשילד.

עם “עוזרים” כאלה עלי לעבוד.

כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכל זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עתונאי יהודי מחוסר־אמצעים, ובמצב־השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה.

אך כל זה והכשרון במשא ומתן עם ממשלות ונסיכים כלא נחשב.

איש לא יֵדע להעריך מה שעשיתי וסבלתי. אם לא ידע:

1) מה שעבר עלי בשש השנים האלה בנ. פר. פר., אשר שם פחדתי על לחם יְלָדי,

2) איזו דאגה ועמל גרמה לי השגת אמצעי־תעמולה,

3) מי שהיו עוזרַי. אלה אשר כוונתם טובה ביותר הם גם עניים ביותר או נעצרים או בלתי־מוכשרים.

* * *

מן טַוֶרן רויאל הלכנו אל נורדוי. הרציתי על הקורות. באמצע הייתי מוכרח להפסיק ע"י בקורו של העתונאי פלדמן, חבר ישן. על שאלתי הודיע, שאין לו שום ידיעה מן התנועה הציונית. הוא יהודי מומר.

ואחר נאם נורדוי. הראיון שלי אצל השולטן הוא עובדא היסטורית־עולמית, אך עשיתי את השגיאה הכבירה, ששחקתי.Va banque!

בעתיד יאמרו, כי קרבתי אל השולטן ע"י הבטחות־שוא ומקסם־כזב וכו'.

בקצור, חשתי גועל נפש.

לדעתו אין לקוות לעזרת יק"א, אף לא לרוטשילד. כאשר אמרתי אחרי זה, שאני חושב להשיג ראיון אצל הצאר, כדי שעשירי היהודים ברוסיה יתנו כספים תחת רושם העובדא הזאת, חרץ נורדוי את משפטו על זה:

“זהו חלום־קדחת!”

בסוף הצעתי כי שלשתנו נפָּגש עם צדוק־כהן למען נשאל אותו, אם ברצונו לתווך אצל יק"א ואצל אדמונד רוטשילד – בהנחה שהוא מקוה לאיזו הצלחה מן התווך הזה, לפחות לא היזק.

על הצעה זו היה עלינו לישון לילה, והיום עלינו להחליט.

2 ביוני, פריז

כמדומני, שיש לחשוב את הקומבינציה ריטלינגר כאילו עברה ובטלה. ריטלינגר מתיאש מן המחשבה, שאפשר להשיג את עזרת עשירי היהודים לענין הזה.

הצעתי לו הצעה זו:

הואיל וחושבני לאבוד זמן להכניס את הציוניות ללב עשירי היהודים, לכן יתכן שהוא יארגן סינדיקט, שראשית כל יחתום ויפרע את 50000 ל. החסרות עוד כדי שהבנק יהא רשאי להחל בפעולות. תמורת זאת מקבל הסינדיקט את זכות־הבכורה על 1 וחצי מיליון מניות הנשארות, שיוכל להשתמש בזה לאחר השגת הצ’רטר ע"י הקולוניאלבנק.

חוץ מזה מקבל הסינדיקט שתוף בעשרים וחמשה עד 30 אחוז בכל העסקים, אשר הקולוניאלבנק יעשה עם הממשלה התורכית.

על הצעה זו עליו לתת את דעתו.

* * *

אחרי פת שחרית אצל ריטלינגר הלכתי עם אלכס אל נורדוי.

יש עתה ענין להסתכל בהופעה זו ששמה נורדוי. הוא דורש טוב לי, בזה אני מאמין, אך עולה לו בהתאמצות ידועה לראות בהצלחתי. אילו היה הדבר להיפך בודאי שלא הייתי טוב ממנו, קרוב לודאי שהייתי עוד הרבה יותר צר־עין.

הוא מרגיש את הרגשות־הבושה הידועות, המתעוררות בלב אדם כאשר הוא רואה שאחד מקרוביו מצליח בעסקיו. זה מתבטא בבקורת קרה, בהנמכת התקוות להבא וברצון ניכר למדי, להעמיד את הדבר בצורה כזאת, כאילו השתמשתי בפני השולטן במקסם שוא – מה שנורדוי, אגב, מוכן בלי הסוס, לסלוח לי בתור מדינאי.

אלא שהענין אינו כך והוא נמצא במצב מוצלח יותר.

בקושטא לא הצעתי הצעות מסוימות, רק הבטחתי את עמלי. יכול אני איפוא להגיד בעוד שלשה שבועות: היהודים שלי נוטים לכך בהשקפתם, אלא שהם רוצים לקבל הבטחה מוקדמת – למשל, את הצ’רטר.

התוצאה של השיחה אצל נורדוי היתה, שעלינו לדרוש פגישה עם צדוק־כהן. אלכס גם הלך אליו מיד וקבע עם “הוד מעלתו” ראיון היום בשעה 11 וחצי לפני הצהרים בבית נורדוי.

* * *

אך המפליא ביותר ביום אתמול היה מכתב מאת מוריטץ בנדיקט, שקבלתי העתקה ממנו ע"י אבי.

מוריטץ האכזר כותב בחביבות מקסימה. הוא מדבר אל לבי: “ויטמן חולה, שפידל חולה ואדוני רוגז על הממלכה. וכך מוטל כל המשא על שכם בכר ושכמי”.

רוצה הוא לשוחח אתי שיחת־נבונים כאשר רק אשוב מימי החופש, שהוא באופן זה מסכים להם. אין הוא דן עלי כעל חייל שנס מן המערכה.

פירוש הדבר, שהוא מפחד, שמא אשיג עתה את הכספים לעתון חדש, וברצונו להיטיב עמי, ובלבד שלא אבוא לידי מעשה. ולכן בשובי מוכרח הוא או לשחררני מן עבודת־המשרד או לקבלני כשותף למו"לות או למכור לי את הנ. פר. פר.

האפשרות הראשונה רצויה לי עתה מכולן, למרות שמצד ההכנסה היא הפחותה שבהן.

3 ביוני, פריז

תמול פגישה עם צדוק־כהן בבית נורדוי; היה גם מרמורק.

אחר כך ערכנו שלשתנו פרוטוקול ושלחנוהו אל צדוק.

צדוק יעץ שלא נפנה אל יק"א, שעדיין אי אפשר להגיע אליה, אלא אל אדמונד רוטשילד. אני הודעתי שהנני מוכן ללכת אל אדמונד רוטשילד, אם הוא יזמינני ויבטיח לשמור את הדברים בסוד. ואך צריך לזכור, כי ההצעה לא יצאה ממני כי אם מאת צדוק.

נורדוי וצדוק התקוטטו, נורדוי פגע בראשונה בכבודו. הצלחתי להשיב את המנוחה.

* * *

התוצאה אפס. צדוק כותב היום כי אדמונד מסרב.

* * *

מכתב אל פר. מונטיפיורי.

בסוד גמור!

4 בּיוני, 1901

סיר פרנסיס החביב!

זדון־לבם האחרון של הרוטשילדים (ההכחשות המעליבות ב“החדשות הכספיות” וכו') הגדישו את הסאה. סבלנותי באה אל קצה, ואני רוצה לחולל מערכה כלפי האנשים האלה במדה הכי גדולה. אך אין לנהל אותה רק בדברים ותעמולה בלבד. מן ההכרח ליצור כנגדם קבוצה כספית אחרת. בשובי עתה מקושטא עם הצלחה אדירה (שעדיין איני רשאי לספר עליה בפומבי), בא הרגע הנכון לכך. זוכר אני שיחתנו האחרונה בפַרק הירוק. הוא אמר, כי עלי לרכוש את בני־פריר. טוב, מוכן אני לכך. אלא שלזה דרוש לי הוא, סיר פרנסיס! יודע אני, כי נסיעתו הנה היא מפאת מחלת הים קרבן מצדו. ואלא שיודע אני כמו כן, שהוא מוכן לקרבנות כמוני. אני מבקשו לבוא מחרתים הנה פריזה. אנו נלך יחד אל בני פריר. בעשותי את הצעד הזה רוצה אני שהוא, בתור ראש למשפחה ראשונה וחשובה ביותר בישראל, יהיה אתי. ודאי יש לו קשרים אל בני Péreire, וגם אם לאו, הרי לא עמד כמטרה להתקפות כמוני.

יתכן כי בני פריר חושבים אותי לאיש מסוכן, אם ידיעותיהם שאובות מן העתונות אשר למתנגדים.

בקצור, הוא דרוש לי כיום, סיר פרנסיס, יותר מאחרים!

יטלגרף נא לי מחר אם אני יכול לבטוח בו.

הנני דורש בשלומו הטוב

הנאמן לו לגמרי

ת. הרצל.

* * *

ריטלינגר רוצה לנסות למשוך את הספסר מיכאל אפרתי.

5 ביוני, פריז

אתמול שוב התקפה של אנֶמית־המוח. בהתקפה כזו אסיים פעם את חיי. נמצאתי בנסיעת־טיול בתוך Bois והתעלפתי בכרכרה. ראשונה שכבתי על שני כסאות בסבך־האילנות ואחר נסעתי הביתה כשהכרתי פחתה מאד. היום הוטב לי. אך עצבי תשו. הפטפוטים הריקים בכל אחר הצהרים בפגישות אצל נורדוי – כשל כח הסבל. נורדוי מתאר לי בכשרון ציורי את כל הצרות המחכות לי. העתונות המתנגדת תכתוב בקרוב, כי הנני ברון הירש חדש, הרוצה לעשות עסקים עם תורכיה על גבו של העם העברי – ועוד ענינים טובים כאלה. אין פלא אם המות יבוא כחתף.

נורדוי מתנגד למחשבתי, שאדבר בלונדון נגד הרוטשילדים. הנאום רק יעורר תשומת־לב ועלינו להתרחק מדקלומים שיש בהם רדיפה אחרי מחיאת־כפים. נורדוי חושב, כי תועלת לא תצא מזה.

6 ביוני, פריז

הבחורים הטובים שלי באנגליה התאספו מיד מסביב לדגל.

פרנסיס מונטיפיורי – כבוד לו! – מטלגרף, כי יגיע הנה היום.

זנגויל עורך את הנשף אצל ה“מכבים”, Cowen עורך את ההכנות הכלליות.

* * *

בכל אופן יש ליהודי אנגליה עמדה אחרת מאשר ליהודי צרפת. את צדוק־כהן בקרתי אתמול כדי שלא לביישו. הוא הגין על הרצון הרע של הרוטשילדים ואמר בצרפתית הנלעגת האלזסית שלו:.”Il vaut bourdant bleintre les Riges”.

Bleintre les Riges! זה מציין למדי את האיש החביב הזה.

* * *

פרנסיס מונטיפיורי בא, אך אינו מכיר את בני פריר. עתה צריך ראשית כל לדעת מי ממשפחת Péreire הוא בעל המוח החזק ואיזה מין אדם הוא. נורדוי יבקר היום אחר הצהרים את Comte de Larmandie, שמכיר את פרירא, כדי לשמוע ממנו מה שנחוץ לדעת. ואחר־כך ילך סיר פרנסיס אל פריר וישאלהו אם הוא חפץ להפגש אתו.

נורדוי גנה היום לפני אלכס – שלא בפני – את התנהגותי עד עתה. הוא מוצא כי במשא ומתן שלי עם מושלים ועם עם־ישראל אין אני גלוי־לב ואני מעלים דברים. אדמה כי הוא עוד יבטא גנות זו ברבים ויעלה כלמה עליו, עלי ועל כולנו.

התנהגותו משפיעה בכל אופן להחליש את אומץ־רוחי. אם אחר כך יהיה המצב רע, אז יוכל להגן על עצמו. אך אם יהיה המצב טוב ומשובח – אז רק טעה בינינו לבין־עצמנו – ולא כדאי לדבר על זה.

6 ביוני, פריז

מכתב אל השולטן.

הוד רוממות!

בהשמעי לרצון ה. ר. הש. נגשתי מיד אל העבודה.

לאשרי יכול אני להודיע היום, כי הסכויים טובים. מצאתי אצל ידידי מעמד כזה, המרשה לי לקוות, כי עוד במשך חודש זה אוכל להגיש להוד רוממות השולטן הצעות מדויקות. אך איני רשאי לעבור בשתיקה על העובדא, שיש גם יהודים שאינם תמימי־דעים עם השקפותי.

ה. ר. הש. יכול כגודל חכמתו להכיר על נקלה למי ולאיזו אינטרסים נשמעים האנשים האלה. נדמה לי למועיל ליצור ראשית כל דעת־קהל נוחה לתכנית הכללית, העתידה לבוא לעזרת הכספים והעותמנים, ולשם מטרה זו רוצה אני לנאום בשבוע הבא בלונדון ובתוך חוג יהודי, שהנני שם חבר־הכבוד, ושהוא עורך נשף לכבודי. בלונדון, כמו במקומות אחרים, יודעים, כי אין לפָני אינטרסים פרטיים, ומפני הטעם הפשוט הזה מאמין אני, כי דברי יעשו רושם ידוע.

יתכן כי שונאי הצלחת ממלכת תורכיה שבין יהודים ובלתי־יהודים ישתמשו בהזדמנות זו כדי להתנפל עלי – אך בעזר אלהים ובאמון של ה. ר. הש. אמשיך את המפעל אשר החלותי, והנני מקוה כי אצליח בזמן מצער.

הארי ישוחרר מן הקוץ.

בבקשי מאת ה. ר. הש. כי ישמור לי את חסדו, שהוא הנותן לי את האומץ הדרוש ועושה אותי חזק ומאושר,

הנני נשאר לה. ר. הש.

עבדו הנאמן מאד והסר למשמעתו תמיד

ד"ר ת. הרצל

8 ביוני, פריז

אתמול ערכתי במלון שלי סעודת־שחרית לכבוד פרנסיס מונטיפיורי, והשתמשתי בשיחת־השלחן כדי להעיר בדקות גדולה את נורדוי, שעתה דרוש לי יחס טוב מאת הידידים שלי, אבל לא בקורת. את האיש המתהלך למעלה על החבל לא צריך להבעית.

בראשונה כאילו נעקץ, אך אחר כך היה חביב ואמר: “צדק”, כל מה שאנו יכולים עתה לעשות הוא לרוץ אחריו עם המִזְרן בידינו. (היינו, אם אפול מן החבל).

עד עתה לא קבלנו תשובה מאת פריר, אם ברצונו לראותנו. סיר פרנסיס הטוב הלך עתה שוב אליו. בזה אפשר לראות את הבטחון העצמי, שהוא מנת חלקם של אלה הנמצאים במעמד חברתי גבוה. אני במקומו הייתי חושש שמא זה פחיתת הכבוד בשבילי. אך סיר פרנסיס לא נתקל בחייו בכל כך סרובים כמוני.

* * *

והצד הנהדר ביותר בסעודת־שחרית של אתמול, שהיה בכלל chic, היה, שעל־פי ההצעה המסוגננת באופן נהדר ע"י נורדוי, ברך אדון ריטלינגר ברכת “מזומן”. מעולם לא שמעו זאת רהיטי־דמשק היפים של מלון Chatham.

10 ביוני' יום הולדת (עשירי) אחד־עשר של הנס.

בתא־הרכבת בין פולקסטון ולונדון.

זה עתה הזיתי ונחתי 24 שעות בפולקסטון.

לפני נסיעתי מפריז בא אלי היהודי הירושלמי נבון בֵּי, יהודי מזרחי ש“התפרז” באופן גרוע, הוא בא עם תכניות, הסוג של יהודי־האוריאנט האדומים, פנים של עוף דורס, רמאי צועד מעדנות. מקודם חתר תחתי ועתה הוא מציע את שרותו. בכל אופן אני נותן לו לבוא אלי. הוא לא ירמה אותי.

11 ביוני' לונדון

מפני שאין תקוה לרכוש בפריז ובכלל יהודים עשירים, לפיכך עלה במחשבת אלכס מרמורק ונורדוי, לנסות דבר אל קרניגי, הקרֵיסוס־הפילנטרופ מאמריקה. נורדוי אמר, שהוא מוכן ללכת אליו, כאשר הציר האמריקני פורטר יציגהו לפניו. אך פורטר לא היה בפריז. בלילה לפני נסיעתי עלה בדעתי, כי הכלר מתאים יותר לענין זה.

מיד טלגרפתי אליו והערב יגיע הנה.

גם ומבירי נמצא פה ויבוא אל נשף קלוב “המכבים”. זנגויל חביב מאד ואמש תרגם את נאומי עד שעה מאוחרת בלילה.

13 ביוני' לונדון

אני כולי נשף.

מתחילים להתאמץ כדי להשיג אותי.

הנשף משלשום עבר כפי שקבעתי בלבי מראש. הגדתי כל כך מעט, עד שיכלו לשער הרבה.

העתונות התיחסה עד עתה בטוב. נתתי לטלגרף לאמריקה דרך קורספונדנציה־לטלגרמים כרוז, שזנגויל נאלץ לחברו בשבילי. דרשתי ½1 מליון ל.

אתמול בצהרים סעדתי אצל גברת Lewis עם גבירות יהודיות אחדות ממרום החברה, התוכחתי קשות אתן, עשיתי רושם והוזמנתי מחדש.

אך דמות חשובה יותר הופיעה: הבישוף של האירוינגיאנים, מר ברֶמלי מוּר, שהיה פעם אצלי בוינא.

הכלר גר אצלו. גם ברמלי מור הוא ציוני נלהב ובקש אתמול שאסעד אצלו. באתי, אך לא אכלתי מאומה, מפני ששמרתי על התאבון בעד הגב. Lewis.

בית הבישוף הוא הדור מאד. אך בטרקלין בנו את משכן העדות.

אז החלטתי au même titre que הכלר, למשוך את מר ברמלי מור אל ענין קרניגי. כמדומה שהתלהב ורוצה להשתתף בעבודת שיבת היהודים. הוא איש זקן חביב וטוב־מזג qui a la religion gaie.

חביבה ונעימה היא גם אשתו הבישופית הזקנה.

ברמלי מור הציע לבקש מאת הדוכס מנורתומברלנד שיתווך אצל קרניגי. אני הסכמתי, ועתה אני מחכה.

15 ביוני, לונדון

החברה! Society תאֵבה להכירני. אני הנני חומר להסתכלות, מאכל לסעודה; באים כדי לראות את דר. הרצל.

הייתי אתמול אצל סיר פרנסיס עם כמה גבירות ואדונים. היו הנסיכה Löwenstein. גברת ז’ין טילור ואחרות, שאיני זוכר את שמותן. גם ג’ילברט Farquhar. לורד ומשחק־בתיאטר בבת אחת.

בנסיכה לוינשטין אשתמש כדי לבוא אל המלך. כי כולם הזמינוני. גברת טילור היתה בין השומעות בקונגרס הקודם ואמרה, כי בנותיה קנאו בה, באשר סעדה אתי.

רק היהודים של השכבה העליונה אינם רוצים לדעת מאומה.

17 ביוני, ריטשמונד

הנני פה מאתמול כדי לנוח ולמען אכתוב אל השולטן.

בינתים רץ האֶרֶג עם כמה חוטים. זנגויל מפלס לי נתיב אל קרניגי. כאשר ספרתי לו שדברנו בפריז, כי נורדוי ישיג מאת הציר האמריקני, הגנרל פורטר, המלצה אל קרניגי, הרגשתי שהוא היה רוצה להתערב בדבר. אתמול עלה בדעתי, כי רודיארד קיפלינג היה יכול לתווך, כיון שזנגויל עומד אתו ביחסים טובים. מפה כתבתי אל זנגויל, כי יסע אל קיפלינג לברַיטון. איני יודע, אם יעשה זאת.

את הכלר שלחתי בשבת אל הבישוף מריפון, שהוא ידידו של המלך, למען ישיג בשבילי ראיון אצל המלך. גם הבישוף ברמלי מור חשב, כי דבר זה ינשא את הפרסטיג’ה שלי. הייתי מבקש מאת המלך, כי יגיד לגדולי יהודיו, שהם יכולים לעזור לי, בלי שיצמח מזה נזק לפטריוטיותם האנגלית.

בהזדמנות זו ספר לי הכלר, כי בהיותו בפעם הראשונה אצל ברמלי מור, הלך זה מיד אתו אל הכנסיה הקרובה של האורוינגיאנים, שם לבש ברמלי את תלבושת הבישוף ואמר: עתה נתפלל לאל ונשאלהו מה היא חובתנו.

הכלר הטוב בכה בספרו לי זאת, ואף אני הייתי נרגש.

הנוצרים הפשוטים האלה טובים הם מן כהני היהודים שלנו, החושבים על הכנסותיהם בחתונות של עשירי היהודים.

* * *

אלכס מרמורק היה בלונדון והיה כלו שבור ורצוץ כאשר הנסיון בחיות ע"י הרופאים האנגלים לא הצליח. עודדתי את רוחו ואמרתי לו, כי בכל זאת אני מאמין בו וכי אשיג בשבילו את הכספים הדרושים לו, שעתה לא יוכל להשיג משום צד אחר. רק התניתי תנאי, שאסור לו לעזוב את משרתו במכון פסטר, עד אשר ישיג ודאות. הוא צריך לקבל חופש לששה חדשים, אך אינו רשאי לעזוב לגמרי.

* * *

מכתב אל השולטן.

הוד רוממות!

הנני מתכבד להגיש לרגלי כס־המלכות של הוד רוממות השולטן את תוצאת הצעדים שלי.

בהשארי נאמן לקוים אשר ה. ר. הש. הואיל לציין לי, האמנתי כי נחוץ הדבר להשיג ראשית כל, היינו עד חודש אוקטובר, מיליון וחצי לירות תורכיות, אשר ישמשו באופן פחות מכביד לעבודת האוניפיקציה של הדֶט הקשה, אם אינה בכלל מן הנמנע.

הקומבינציה שידידַי ואני מצאנו היא זאת:

את 1,500,000 לירות תורכיות אפשר להשיג ע"י יצירה תכופה של מקור־הכנסה חדש. אך צריך כי יהיה למקור זה האופי, שיביע ליהודים את הרגשות הנשגבים אשר ה. ר. הש. הוגה להם בלב־ האב שלו. באופן זה אנו מכינים את הקרקע בעד כל מפעלנו בעתיד.

לתכלית זו נכונים ידידַי ליסד חברה עם הון של 5 מיליון לירות תורכיות במניות. מטרתה של חברה זו תהיה לפתח את החקלאות, התעשיה והמסחר, במלה אחת, את החיים הכלכליים באסיה הקטנה, בארץ־ישראל ובסוריה. אם ה. ר. הש. יואיל בחסדו לתת את כל הזכיונות הדרושים והחברה תתחייב בקפיטל שלה, אז יהיה אפשר לעשות תיכף מִלְוֶה שיפָּרע במשך 81 שנה.

מִלְוֶה זה בעצם לא יעלה במאומה, לפי ששֵׁרוּת הרבית והפרעונות יעשה על־ידי החברה, המקבלת בעצמה את מניות המלוה, כדי להפיצן אחר־כך. הממשלה תקבל פשוט 1,500,000 לירות תורכיות.

מובן מאליו, שהחברה צריכה להיות אגודה עותמנית, והמהגרים היהודים שהיא תביא לארץ, צריכים לקבל מיד את הנתינות העותמנית, בקבלם את עבודת־הצבא תחת דגלו המפואר של הוד רוממותו.

עם 1,500,000 לי"ת אלו תִנָּתן השְּׁהוּת לחקור ולגשם מקורות הכנסה אחרים. הוד רוממות השולטן הואיל לדבר אלי על גפרורים. בין ידידי מצאתי אנשים, שיוכלו להוציא לפועל דבר זה. גם בענין זה יתאמצו להציע לממשלת ה. ר. את התנאים הנוחים ביותר, כדי שאפשר יהיה לקבל על חשבון ההכנסות מן הגפרורים מלוה נוסף, מבלי להכביד ביותר על משלמי המסים. כמו כן יעָשו צעדים לנצל את מקורות הנפט והמכרות, וכן גם לעבודות חשמל.

ההצעות לענינים האחרים תעובדנה בפרוטרוט ובמספרים מיד לאחר שה. ר. השולטן יתן פקודה לכך. שאלת הגפרורים יכולה לעלות על הפרק בזמן הקרוב ביותר, בעוד שיתר השאלות תדרושנה זמן יותר לשם חקירה. ואני מרשה לעצמי להוסיף, כי מעמיד אני לפקודת ה. ר. השולטן את כל שֵׁרוּתַי, שלא על מנת לקבל פרס, לכל העניינים האלה, אם גם ה. ר. לא ימצא למועיל להכנס תיכף ומיד לקומבינציה של החברה העותמנית־העברית הגדולה בשביל אסיה הקטנה. קודם כל רוצה אני להוכיח לה. ר., שהנני נכון לשרתו בכל לב ונפש. הנני עובד בשביל ה. ר. ואיני מבקש לעצמי כלום, מלבד הכבוד והאושר אשר באֵמונו הרם, מפני שלבי סמוך ובטוח, כי לא רחוק הוא היום, אשר בו יוכר, כי טובתה של הממשלה התורכית דורשת למשוך את הכוחות האיקונומיים של היהודים ולתת חסות לאומללים שבנו. מן הצד השני דורשת טובת היהודים, שתורכיה תהיה מדינה חזקה ופורחת. רעיון חיי הוא זה.

הקומבינציה של החברה העותמנית־העברית יש לה, מלבד היתרון שהיא תשמש אות וסימן לעם ישראל כולו, עוד יתרון אחד, שהחומר מכניס־המסים – אנשים ונכסים – יגדל בכל אותם המחוזות שהחברה תעבוד שם. החברה עצמה תרבה לשלם מסים במדה שעסקיה ילכו ויגדלו. הקפיטלים של היהודים יזרמו מכל העברים להתרכז ולהשאר בממלכה. באותו זמן תמשך עבודה חשאית זו, שכֻּנתה בשם “נטילת הקוץ מרגל האֲרִי”, בלי ידיעתם של כל אלה הדורשים רעתה של הממלכה.

נשאר לי להוסיף עוד מלה אחת. אם ה. ר. רוצה, שסדור הסכום 1,500,000 לירות תורכיות יצא לפועל עד חודש אוקטובר, אל לנו לאבד זמן. לא צריך להעלים עין מזה, שאנשי העסקים והממון מבקשים סִדורים ממשיים, כדי שיוכלו לתת את הסכומים הדרושים. אם ה. ר. בחכמתו הנעלה מוצא את השעה יפה להכנס במשא־ומתן, כדי שבחודש אוקטובר יָעֳמַד לפקודתו הסכום של 1,500,000 לי"ת, יש לקבוע את הזכיונות בשביל החברה הגדולה בראשית יולי. אם אקבל פקודה לבוא לקושטא, אסע שמה בלי דחיה. במקרה זה, לפי עניות דעתי, רצוי יהיה לקרוא בו בזמן את ידידי הנעלה מר פרופ. וַמבירי, המסור בלב ונפש לה. ר. והיכול להביא תועלת מרובה בבקיאותו במצבן הכללי של המדינות.

איני יודע אם רשאי אני להזכיר עוד דבר אחד. אני עושה זאת בהִסוס רב, ברצותי ראשית כל למצוא חן בעיני ה. ר. השולטן. באו אלי להגיד לי, כי ישנו בפריז סופר ושמו מר אחמד ריזא, שעשה לו שם בהתקפותיו על ממשלת ה. ר.; אמרו לי, שישנן דרכים להפסיק את התקפותיו. שמעתי את ההצעה הזאת פשוט, מבלי לגלות את דעתי בשום צורה. לפי שלא יתָּכן, כי אתערב התערבות כל שהיא בענינים ממין זה, עם כל רצוני לשָׁרֵת בכל הזדמנות את אישיותו של הוד רוממותו. לא אעשה דבר בלי פקודה, אף גם לא אראה את האדם הזה בלי קבלת רשות לכך. אך אם ה. ר. מוצא את הדבר למועיל, אתעסק בענין זה וצריך שיהא ברור, כי לא אקבל כל תגמול בעד הפסקת ההתקפות האלה, מלבד מלה של שביעת־רצון מאת ה. ר., שהיא תהיה בשבילי הטוב שבתגמולים.

הנני מתכבד, אדוני, להיות להוד רוממותו

עבדו הנאמן מאד והסר למשמעתו תמיד.

18 ביוני, לונדון

מכתב לוָי אל איברהים

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לשלוח רצוף בכאן מכתב אשר אני מקוה כי ימצא חן בעיני ה. ר. הש.

עלי להשאר בלונדון עד 25 ביוני, מפה אסע אל אַלטאויסזה כדי לנוח מספר ימים בתוך משפחתי.

אם ה. ר. הש. יחפוץ לתת לי הוראות, ימצאוני הטלגרמים עד 25 ביוני בלונדון מלון סֶסִיל ומיום 30 ביוני באלטאויסזה, שטיארמרק, אוסטריה.

הערב יהיה לי העונג לראות את האדון בנו.

יואיל נא, הוד מעלתו, לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת ורחשי תודתי.

המסור לו בהחלט

ת. ה.

19 ביוני

הכלר הביא את הידיעה מאת הבישוף מריפון, שבראשונה עליו לראותני בטרם אשר ימליץ לפני המלך על קבלת ראיון.

הואיל ואני מתיגע עתה להשיג “שיחה מסביב לשלחן העגול” עם “גדולי היהודים” ולהגיע אל קרניגי, שאין למצוא אותו, לכן הנני מחכה פה עד יום השני לבישוף וברצוני לדרוש בכל עוז ממנו, כי יביאני ביום השלישי אל Sandringham.

25 ביוני, יום שלישי

על מכסה האניה מפולקסטון אל בוּלוֹן.

בלונדון התעיפתי וגם הייתי מרוגז, אך היום שוב האויר יפה. הים חלק.

יום אתמול לא היה רע. היתה לי אצל גסטר שיחה ללא תועלת מהירה עם קלויד מונטיפיורי, ראש המתנגדים. גסטר הוא בשעה זו שוב “נאמן לממלכה”. קלויד הבטיח, כי ביק"א יבחנו את הצעותי בלי משפט קדום.

משם נסעתי אל ד"ר בויד קַרְפֶנטר, הבישוף מריפון. הוא ואשתו הנבונה היו “חביבים באמת”. הבטנו עמוקות איש בעיני רעהו ומצאנו חן איש בעיני רעהו. הוא העמיד עצמו לגמרי לרשותי כדי לתווך אצל המלך. אמנם במשך 24 שעות אין להשיג את הראיון. אבל אולי יהא שווה הדבר בעמל נסיעה מיוחדת? ודאי.

בערב הלכתי אל השולחני זליגמן, וזה הבטיח את שרותו אצל “הגדולים” מונטגיו וכו', כאשר אקבל את הצ’רטר. הבטחה זו מספיקה לי לפי שעה. עתה על השולטן לתת מענה.

מובן, שלא צפיתי כי על פי הידיעות הכלליות שלי יתנו לי כספים. נסעתי לפריז ולונדון כדי להֵראות לפני השולטן, שהייתי בפריז ולונדון. כל מה שכתבתי לו מלונדון יכולתי להגיד לו עוד בקושטא.

10 ביולי, וינא

מכתב אל יועץ־המדינה von Hauer, במשפט פוגל.

אדוני הנעלה!

ירשה נא לי בחביבותו לתת באופן פרטי את המענה, שבושתי לתתו בגלוי.

גם בלי זה היה לי כבר אותו רגש לא־נעים, כאילו אני דומה לאותו אדם המתהלל במעשיו, אף־על־פי שגלוי וידוע לפני אדוני, שאני מעולם לא הצעתי את עדותי. אדוני הקטיגור הנכבד שאל, אם לא השתאיתי כבר בשמעי בראשונה את הצעת ההתנדבות של טויבין: לא! כי אני בעצמי הבאתי קרבנות־כסף גדולים ביחס אלי בעד העבודה הציונית, וכן עשו כמה מידידי. בעצם רצה טויבין לתת את כספו בלי קרבן מצדו, שהרי לא היה יכול לקחתו אתו. ואף־על־פי־כן חשבתי שאין לפני דרך אחר, מפני שהתנועה הציונית, שהיא מוסרית במהותה ושצריכה להשאר כך, אינה רשאית לקבל כספים מסופקים מצד הטוהר. לקרובים לא רצה לתת את כספו, זוהי הכרתי, למרות מה שפוגל התאב־לכסף אינו חביב עלי ואין לי שום קשר אתו. אין אני אפילו מן הבונים החפשים.

יסלח נא לי בטובו על אשר הטרדתי אותו בזה. השקפתי על המשרה, שאדוני עובד בה ברצינות והכרת־החובה, היא נעלה כל־כך, עד שהאמנתי שעלי לשלוח את הביאורים האלה לטובת חפוש האמת.

ברגשי־הוקרה מצוינים

הנני המסור לו לגמרי

ת. ה.

20 ביולי, אלט־אויסזה

מאת הדוכס הגדול בא מכתב חביב (הוספה I במעטפה מקיץ 1901).

הנסיך הגדול קונסטנטין נתקל בסירוב הצאר. אך כצנלסון שבא אלי לוינא מודיע, כי סיפיֵגין אינו חושב את הדבר לנמנע. סיפיגין הראה לו על השליש הכללי – כמדומני ששמו v. Hess – שהסכים לדבר, אלא שדרש ע“י גיסו “פעולת־גומלין” בערך של 10000 רובל. מכיון שאין לנו כסף, לכן בקשתי לדחות את הדבר עד הסתיו. אז אולי אגיע גם ע”י לורד Suffield, שנרכש ע"י זנגויל אל אדוארד ה־VII. ברגע זה אין אני רוצה בראיונות, בטרם אקבל תשובה מאת השולטן. ומבירי מנחם אותי – תמיד זוחלים שם הענינים לאט־לאט. וסוף־סוף יש לי תמיד עוד פנאי להניע את Acheron. C… מודיע, כי Callce חותר תחתי, מפני שהוא זועם על הסרט הגדול שלי; וכן קונסטַנס רוצה לסדר את הכספים בעזרתו של Rouvier. מה שהודעתי לומבירי In usum Angliae.

מכתב אל הדוכס הגדול.

22 ביולי

הוד מלכותו הדוכס הגדול!

נסיך ומושל גדָל־החסד!

על מכתבו העדין בכתב־ידו של ה. מ. הנני יכול לענות רק עתה ברחשי־תודה של יראת־הכבוד, מפני שלא הייתי בביתי. גם הסירוב של ה. ר. הצאר אינו עלול בתנאים האלה לשלול את אומץ רוחי, באשר לא חפצתי לבקש עזרה חיובית, רק התעניינות של רצון־טוב ללא־מעשה, כפי שהרשיתי לעצמי לבאר בקרלסרוהי.

את עצותיו רבות־החסד של ה. מ. אמלא בדיוק, כאשר תהיה שעת־הכושר, ובבקשי לשמור לי את יחסו הטוב, שהוא בעיני מן השכר הגדול ביותר על פעולתי המצערה.

הנני ברחשי־תודה העמוקים וביראת־כבוד הלבבית ביותר לה. מ.

הנאמן ומסור תמיד

דר. ת. ה.

אל ארמון Bodenweiler.

26 ביולי, אלט־אויסזה

ביום 15 כתב אלי ומבירי, כי הציר קונסטנס הציע עוד לפני בואי לקושטא לפני השולטן ארבעה מליונות (כל כך מעט?) פרנקים; אך הקומבינציה הכספית נתקלה באינטריגות, והוא, ומבירי, שמע בלונדון בחוגים מוסמכים, שמביטים ברצון על זה, שאנו מכניסים את היתד היהודית בין עסקיהם של הרוסים והצרפתים. בספטמבר רוצה הוא להיות שוב אצל השולטן ולדחוף את הקרון.

וֶליש מודיע, כי המצוקה הכספית חמורה שוב….C מודיע כי בא־כחו של רוטשילד חותר תחתנו.

28 ביולי, אלט־אויסזה

עוד בלונדון תקעתי יתדות כדי להפגש עם ססיל רהודס, שהוא אולי יכול להשיג בשבילי את הכסף הדרוש לי. האפריקנים הדרומיים שלו היו יכולים לרכוש בלי־משים את החוב התורכי, ואחר הייתי אומר אל השולטן: הרי לפניך השחרור מן הדֶט בשביל מסירת ארץ־ישראל בעד X ובעד Y. X הוא הסכום שבו רכשו האפריקנים הדרומיים את הדֶט, Y הוא הריוח שהם דורשים לעצמם.

בפקודתי בקש Joe Cowen את מר Stead, כי ינסה דבר אל רהודס בנוגע לפגישה. היום שולח לי Joe את תשובת סטיד, שממנה אני מוציא פה קטע זה:

“אני אמרתי לו, כי הרצל רוצה לבוא ולראותו ביום המתאים לרהודס; שהוא רוצה לשיח עם מיסד־המדינות היחידי של הזמן החדש. רהודס אמר: אם הוא רוצה לקבל עצה ממני, יש לי להגיד לו רק מלה אחת: ישים נא כסף בכיסו! – מה שמציין מאד את רהודס”.

ועוד הביע רהודס את דעתו, כי צריך להשאיר את תורכיה שבאסיה בשביל גרמניה, הואיל ואנגליה אינה יכולה לשלוט בכל העולם וטוב שיהיה חיץ בינה ובין רוסיה. רהודס הוא גם כן מוקסם מאד מן הקיסר הגרמני.

ועל זה טלגרפתי אל Cowen:

“ספרו לו את הקשרים המצוינים שלי עם וילהלם”.

6 באוגוסט, אלט־אויסזה

ביחד עם הַנס אני לומד עתה תורכית.

6 באוגוסט

מכתב אל…C.

אדוני היקר!

לתמהוני הרב אין הוא מודיע לי מהנעשה ונשמע.

כל התכניות והקומבינציות מעניינות אותי. מה בענין הדֶט? מה עושים?

בשלומים טובים

הרצל.

הנ. פר. פר. הודיעה בגליון־הערב מאמש, כי השולטן הביע דברים נגד הדט פובליק. אולי זוהי כבר התחלת פעולה להוריד את מחיר המניות.

7 באויגוסט, אלט־אויסזה

ומבירי bàcsi הטוב שלי!

הידיעות הבאות בעתונים על אדות כהן משונות הן מאד. ביחוד מה שעשה, לפי הידיעה האחרונה, עם דט פובליק, עושה רושם משונה. דומה הדבר, כאילו בסביבתו יש אדם מנוול, שהוא רע למדי לגנוב את האידיאות של אנשים אחרים, וטפש למדי למען אשר יוכל להוציאן לפועל. זוהי המעשיה בשתי נשים החוזרות מן האיטליז ואגב פטפוטן גונבים מסל של אחת את המעַים שקנתה. הגונב הוא כלב. האשה מביטה אחרי הכלב ומתנחמת: הוא היה יכול לגנוב אותן ממני, אך אינו יודע איך להתקינן לסעודה.

ובלי הלצה: אדם זה התיר את המושכות והוא רוכב ישר מול התהום. לפי דעתי על אדוני כידידו וידידי לכתוב אליו כדברים האלה:

“כהן, השיאוך עצה רעה. ההתקפה על הדט תסתיים כמו זו על הדואר; אתה תוכרח לקבל עליך את גזר־הדין וסופך שתצא מן הסכסוך עשיר בעוד הכנעה אחת ודל בכח ואשראי. שים אל לבך, שכל מה שנבצר ממך להשיג באופן גס ומחוסר־אחריות ומחוסר־חשבון זה, יכולת להשיג, או אולי היית כבר משיג, לו השתמשת באיש אשר שלחתי אליך בחודש מאי. האיש הזה אשר לא דרש ממך מאומה בשבילו בעצמו – להבדיל מאת הברואים האחרים המציעים לך את שרותם – האיש הזה היה מֵגֵן על עניניך הן במובן כספי והן במובן פובליציסטי. הרי זה מן החשובות שבפעולותי, שפעלתי לטובתך במשך ימי חיי הארוכים, ששלחתי אליך איש־עוזר כמוהו, אשר אין לו לגמרי מגמות פרטיות ואתה יכול לבטוח בו בהחלט. אך מה אתה עושה? האיש אוזר את כחותיו בעבורך, מעורר את הרוחות בכל העולם בשבילך, מתחיל לארגן בשבילך את מפעל־העזרה ושולח לך הרצאה על פעולתו. ואתה אינך נותן לו מענה כלל. מובן שעתה שרוי האיש בתרעומת ואולי גם נעלב. הוא מתאונן עלי, על שהבאתיו לפעולה בלי תועלת. הוא אינו רוצה להיות דמות מגוחכת, וה”סוף" יהיה, שבהגיע השעה שבאמת תחפוץ בו ימאן לבוא. הוא הציע לך להביא לך עזרה במשך שלשה ירחים, ואתה הן לא סִכנת דבר. ואתה מניח לזמן לעבור, אתה מפסיד הזדמנות כזאת אשר לא בכל זמן יכולה להתרחש, ואחרי עבור שלשה ירחים תעמוד בפני קשיים כמו עתה, ואולי עוד בפני גדולים מהם. זאת כותב לך עבדך הדואג והנאמן רשיד". איך הוא צריך לתרגם זאת לשפה מזרחית, למען יקרא אותה כהן באר היטב – את זאת יודע אדוני כהלכה. אדוני יודה, כי הדברים האלה דברי אמת ויושר הם. אך אדַמה, כי צריך לכתוב אליו בלי לאבד יום אחד, כי הענינים שם הולכים ומתפתחים במהירות גדולה.

יְשמח נא במהרה ע״י ידיעה את קרובו־מתוך־בחירה המחבק אותו באהבה.

Dori

נ. ב. אולי מן הנכון שלא לכתוב ישר אל כהן אלא אל ראש הסריסים. בצורה אשר כאילו אדוני שפך את לבו לפניו, וזה מגלה את הסוד לשליט.

11 באויגוסט, אלט־אויסזה

לסכסוך התורכי־צרפתי – אשר בו זמם קונסטנס להניע את הצי הצרפתי להשגת קומבינציות כספיות – יכולתי לתת תוצאה אחרת, אילו לא יצאתי אל המערכה בחרב של עץ. דרשתי להכניס ידיעה ע״י אלכס מרמורק בעתוני פריז וע״י דר. פרידמן בעתוני ברלין, אשר תגלה את הציר בתור agent d’affaires׳ מה שהוא באמת. שניהם לא עשו את אשר דרשתי מהם. הסוף הוא, כי כהן מוכרח להכנע בבושת־פנים ולהתרצות לשודדי־הכספים הצרפתיים כחפצם.

11 באויגוסט, אל ומבירי

ומבירי bàcsi הטוב שלי!

בשעה זו מן הנמנע בשבילי לבוא אליו אל גרַץ, באשר עבודתי רבתה עד מאד, ועלי לחכות לאנשים אשר יבואו לבקרני. אך אפשר לנו לדבר איש עם רעהו בכתב.

הסכסוך הצרפתי מסתיים כפי שהוא מוכרח להסתיים. יכולתי לעזור לכהן; הוא היה יכול לחסוך לעצמו גם בושת־פנים וגם כספים, הַינו יכולתי להספיק לו הורס־טוֹרפֵידו, ואוי ואבוי לו שלא הבין להשתמש בי. אך הנני מבקש את אדוני, כי יפקח סוף סוף את עיניו, או כי יתן לאחרים לפקוח את עיניו ולראות את אשר עולל לעצמו.

ובכלל כבר הגיעה השעה, שיתחיל בהכנת פעולתו אצל כהן. הקרקע צריך להיות מוכן, – לפני בואו שמה, ודוקא כמושיע. הוא יודע יותר ממני איך לעשות את הדבר הזה.

۰ ۰ ۰

כמו כן מסור הדבר בידו, לבחור באנשים מתאימים להבטיח את המטרה. אלא שחושב אני, שצריך להתחיל כבר עתה בהכנות, כדי להגיע לידי תוצאה עוד בסתיו זה.

בשלומים לבביים, הנאמן לו

הרצל.

22 באויגוסט, אלט־אויסזה

…

ומבירי כותב לי מכתב מפליא מאד. הוא רוצה להוריד את איזט מגדולתו ולשבת על מקומו – או להוריד את עבדול חמיד!

אני כותב אליו:

21 באויגוסט 1901

ומבירי bàsci הטוב שלי!

את מכתבו אשר רוח־עלומים סוער בקרבו קראתי ברוב שמחה. הוא באמת אדם בחסד עליון. יחזקהו האל ויאמצהו!

את התכנית ׀, שאדוני נותן לו ערך מיוחד, הנני מחזיר לו בכאן, כיון שיש לי העתקה ממנה. אין תועלת בתרגום לצרפתית, באשר היא אינה מעשית בצורה כזו. ביחוד לא יאבה כהן למסור את שלטון ההנהלה של ארץ־ישראל בידי חברה אנגלית או בכלל בידי לאום אחר. ואף דבר כזה היה גורם קשיים דיפלומטיים עצומים מצד הממשלות האחרות. ואנחנו הן רוצים להגיע לידי «סוף».

לכן עלינו לחפש צורה אחרת. הוא רואה כי אני אינני לא הוזה ולא שוטה, אני בעצמי הצעתי במכתבי מלונדון, אשר נשאר בלי תשובה, הצעה שהיא נעימה יותר בשביל כהן. ביום 18 ביוני כתבתי אליו מלונדון כדברים האלה: (לוטה העתקת המכתב כדלעיל).

במלים «כל הזכיונות הדרושים» הבנתי כמובן את הצ׳רטר, אלא שבצעד ראשון זה נמנעתי להכנס לתוכם של הדברים. אדוני יתבונן כי התיחסתי לכל הענין רק כמו אל צעד ראשון. יודע אני היטב, כי בסכום של 1500000 ל. ת. אין ישועה לכהן, ויש באמת לאל ידי להמציא לו אחר כך הרבה יותר, אם יתן את ההוכחה הראשונה של כוונותיו הטובות.

ובכן איך להוציא את הדבר לפועל? ראשית כל עליו לתת את הצ׳רטר, היינו לקולוניאל טרוסט היהודי ליסוד «חברה עותמנית־יהודית בעד אסיה הקטנה, פלשתינה וסוריה». כדי לתת לענין אופי פיננסיסטי־רציני יכול הקולוניאלטרוסט היהודי להכניס ערובה, למשל מליון פרנקים, והסכום הזה יהא שייך לאוצר־הממלכה התורכי, אם לא תוָסד החברה במשך מועד מוגבל. אך אל נא ידבר על ההצעה הזאת אלא רק כאשר ידרשו ערובה רצינית, כי נדמה לי שהם שם לוטשים עין אפילו על ערובה קטנה יותר.

ואנו נצטרך עוד לדון על אפני הערובות שעלינו יהא מוטל לדרוש מאת כהן, כדי שיתיחס אל הענין ברצינות.

התכנית יכולה איפוא לשמש רק בתור Präambulum (הקדמה), הוא ידע בעצמו איך להשתמש בה על הצד הטוב ביותר.

ואם כהן יתרצה לזה, אז ביחד עם יסוד החברה של 5 מיליונים אתחיל בהבראת מצבו הכללי. במשך 3 שנים אוציא לפועל את ההבראה הזאת. יכול הוא להגיד לו דבר זה ויכול הוא להוסיף, כי לעולם לא ימצא עוד איש אשר יעשה זאת בתנאים כאלה. אמונתי החזקה היא, שבזה יעשה אדוני לו את השֵּׁרות הגדול ביותר בכל ימי חייו, בה בשעה שירכוש לעצמו גם זכויות־נצח בפעולותיו לטובת עמנו. כי לא אמת הדבר, שבכל עסק יכול רק אחד להרויח. זוהי הצלה בשביל שני הצדדים גם יחד.

אך למה אחזור על דברים שכבר אמרתים פעמים תכופות? אני מחכה לידיעות טובות ממנו, ביחוד הודעה על נסיעתו.

כה יעזור לנו אלהים!

בחבוק לבבי

Dori הנאמן לו.

הוספה.

22 באויגוסט

אתמול אחרתי את צאת הדואר. קורא אני את התמורה בסכסוך הצרפתי. אולי אחר את המועד והגורל הקשה מבצע את אשר זמם? ראיתיו זמן רב לפני התחוללו.

28 באויגוסט, אלט־אויסזה

ביום 24 היה פה – C הריקן׳. בבואו מן אישל, אשר שם התאכסן אצל ה«גנרלקונסול» התורכי. הוא נסה להציל מפי דבר. אך אני נשארתי סגור ומסוגר.

* * *

באמצעות ה«טרוסט»־לונדון קבלתי הצעה מאיזה BeKir Sonhami מגלטא, שאעזור לשולטן. זה Protovestiaire S. Beyרוצה לסדר שיזמינוני, אך רצונו להרויח מזה. אני שאלתי את C…, בלי לעורר תשומת־לב, על האיש הזה ונודע לי, כי הוא «אח־לחלב» של השולטן. אז שלחתי את מכתבו אל ומבירי וטלגרפתי בלי חתימה:

גלטא, BeKir Sonhami".

קבלתי את מכתבו מיום ששה עשר דרך לונדון. נכון אני לבוא לעזרה, אך אבוא רק כאשר הוא עצמו יזמינני".

28 באויגוסט, אלט־אויסזה

מזכיר בית־המלכות זוננשין מן המיניסטריון למסלת הברזל היה פה ביום הראשון כשעה והציע לי ליסד עתון בעד בעלי־התעשיה. לא דחיתי, אך הייתי זהיר מאד. רוצה הוא לדבר בראשונה עם קרבר.

30 באויגוסט, אלט־אויסזה

טלגרם אל איברהים.

להוד מעלתו איברהים בי,

שר־עליון לטכסים:

אני מבקש מאת הוד מעלתו להגיש לרגלי כס־המלכות מפאת יום הולדת של ה. ר. הש. את אחולי המכובדים ביותר. מברך אני מקרב לבי, כי ענני השעה הנוכחית יתפזרו במהרה, ואני מבקש עוד את הוד מעלתו, כי יעלה בזכרון ה. ר. הש. את קורות הקוץ אשר ספרתי לו. זהו תמיד אמתי ואפשרי.

יקבל הוד מעלתו את הוקרתי המצוינת

דר. ת. ה.

2 בספטמבר, אלט־אויסזה

אתמול קבלתי את הטלגרם הזה:

דוקטור תיאודור הרצל, אלט־אויסזה

מן יילדיז.

הגשתי את אחוליו להוד רוממות השולטן, אשר הואיל לפקוד עלי להביע לו את שביעת־רצונו הנעלה.

Ibra

* * *

חשוב מאד, החוט לא נפסק איפוא. כותב אני זאת מיד לומבירי.

אך בו ברגע קראתי בעתון, כי בנו של איברהים זה, סעיד איברהים בי, מי שסעד על שלחני בלונדון, מת בקרלסבד, בן 29 שנה!

הוא היה אדם נעים ויפה.

2 בספטמבר, אלט־אויסזה

אל ומבירי.

בראשונה העתקה מן חליפת הטלגרמים ליום הולדת.

ואחר־כך: «הוא רואה, כי לספור על הקוץ יש סגולה מיוחדת. אך חושב אני, שעתה צריך להמשיך וללבן את הברזל. עובדא היא, כי אין עוד לכהן אפילו צנון בשביל רמדן. הוא יצטרך 200000 ל., דבר זה ידוע לי כבר. ברגע האחרון ירוצו שוב אל נושכי־נשך. אני יכול להמציא לו סכום זה, אך מוכרח אני להתחיל בעוד זמן בפעולה. ולכן חושב אני, כי עוד ביום קבלו את מכתבי זה, היינו מחר, יגיד לו בלשון המערבית־המזרחית של המספרים כדבר הזה:

«כהן, ידידי יכול להביא לך את הכסף הדרוש לך לרמדן, היינו בלי נשך ובלי אפותיקאות. וכן יש לאל ידו לדאוג על פי תכנית קבועה לסלוק שאר הפרעונות שחלים עליך, והוא מוכן ומזומן לסדר לך בעזרת ידידיו את כל מצבך הכספי במשך 3 שנים. אך תנאי מוקדם הוא, שתזמין אותו לא יאוחר מן החצי השני של ספטמבר, כי בכל אופן זקוק הוא לזמן ידוע בשביל הסדורים האלה. וידידי רוצה כי תזמין אותי יחד אתו, כדי שאוכל לתווך בינך ובינו».

עתה אני תוהה ושואל, אם חוסר תשובה על מכתביו אינו תוצאה מזה, שכהן מראה את מכתביו למזכירו השני? מוכשר הוא לעשות כדבר הזה. ומה צריך עתה לעשות?

10 בספטמבר, אלט־אויסזה

ומבירי מיעצני לכתוב אל איברהים.

מכתב אל איברהים.

הוד מעלתו!

בה בשעה שקבלתי את הטלגרם, שבו הואיל לכבדני ולהביע לי את שביעת־רצונו הנעלה של ה. ר. הש. מברכותי, הגיעתני השמועה המדכאה על־אודות מות בנו המצוין. הרשיתי לעצמי לשלוח לו טלגרם של תנחומים.

הכרתי בלונדון את הצעיר הנחמד הזה, אנו התוכחנו ארוכות על מחשבות העתיד; ראיתי בו את תקות ארצכם היפה – ועתה – – אולם אין חפצי לעורר שנית את צערו, צער האב. ינחמהו אלהים ויתן לו כח ועצמה.

במכאוב אכזרי כמכאוב הזה טוב לו לאדם שיהא לו ענין אשר יעסיקנו בלי הרף. בו ימצא את השכחה. והנה בעודני מצר על ה. מ., שנטל עליו לחשוב בעניני המדינה בתוך היסורים הנוגעים לעצמו ובשרו, אמרתי לנפשי, כי העבודה היא מין הסחת דעת, שתיטיב לו.

החדשות המגיעות מכם אמנם אינן עלולות לעודד את ידידיכם, ואף־על־פי־כן ישנם דרכים, להוציא אתכם מן הקשיים הכספיים האלה, הגוררים אחריהם גם נזקים מדיניים. איני רוצה לעמוד על השרותים ממין זה, שאני יכול להביא לה. ר. השולטן. רק חפצתי, שהשולטן ידע, כי לבי מלא תודה על הרגשות הטובים, שהוא הואיל להביע במה שנוגע לי וליהודים בכלל. אם ה. ר. יחפוץ בעזרתי שלא על מנת לקבל פרס, עליו רק לקרוא לי. מאז עזבתי את קושטא באתי בדברים עם ידידי בארצות שונות, ואיני מפריז באמרי, שיש בידי לתקן את המצב כעבור זמן קצר. אני קורא תמיד בתמהון רב, כמה גדולים הקרבנות, שממשלת ה. ר. מוכרחה להביא בגלל סכומים, שבערך אינם גדולים כל־כך. מאריכים זכיונות מכבידים, מקימים תנאים של נשך וכו'. קשה להאמין, כל־כך משולל הדבר תועלת.

עתה מודיעים לי, כי בשביל רמדן יהיה שוב צורך בכספים. מאושר אהיה, אם אוכל להוכיח בהזדמנות זו ע״י מעשים ממשיים את מסירותי לה. ר. השולטן. אלא שיהיה צורך, כי יקראו לי כמה שבועות לפני רמדן, כדי שאוכל להכין את הדרוש, אם אמנם ישנו הרצון להשתמש בכחותי הדלים.

אני מבקש מאת ה. מ. להודיע את הדבר לה. ר. הש.

בהביעי את רחשי הוקרתי המצוינת, הנני הנאמן לה. מ.

דר. ת. ה.

23 בספטמבר, אלט־אויסזה

זה שבועות שעושה אני כל מיני נסיונות לבוא שוב בקשר עם השולטן. ע״י איברהים, ע״י N…, ע״י ומבירי – ע״י כמה וכמה דרכים.

זה ימים אחדים שאני מהרהר על מכתב אל השולטן, אך לא יכולתי להחליט בנפשי, כי עובדא היא שהוא חייב לי תשובה.

היום ישבתי ליד היאור והיה יפה. ואני חשבתי בלבי: מה טוב היה אילו יכולתי לשבת באביב הבא ליד ים כנרת, והחלטתי לכתוב.

על דף השחמט שלי מופיעים עתה ססיל רהודס (אשר עלי להפגש אתו אחרי שובו משוטלנד), רוזולט (ע״י גותֵיל), מלך אנגליה (ע״י הבישוף מריפון), הצאר (ע״י הגנרל פון הֶסֶה) וכו'.

נוסף לכל הדברים האלה מענה אותי האפשרות של רכישת עתון בוינא, אף־על־פי שמזכיר־בית־המלכות זוננשין, אשר הוא שזעזעני בהצעה זו, נשתתק זה שלשה שבועות, ובודאי שכל הענין אינו שוב אלא «עורבא פרח». הן בעתון הגדול יכולתי לפעול נפלאות.

מענה אותי כמו כן שאלת הכשרת הבנק לפעולה, שצריכה להגמר באוקטובר.

ליד היאור עלה בדעתי איך להשתמש בגותיל בתור «רץ» בדף השחמט. אומר לשולטן, כי יודע אני דרך לעשות לו ציר אחד לידיד קבוע בתוך חבר־הצירים: שידרוש את גותיל לציר או יסכים לקבלהו.

מכתב אל השולטן:

הוד רוממות!

בהשתמשי עוד פעם ברשיון אשר ה. ר. הואיל לתת לי לפנות אליו ישר, רוצה אני לתאר במלים מעטות מצב רציני למדי.

השליט הנאור אל־נכון ישפוט ויֵרֶא, כי מסירותי היא היא ששמה את הדברים בפי.

ה. ר., ימים קשים ממשמשים ובאים על הממלכה העותמנית. נודעו לי כמה עובדות בלתי נעימות. הולכת ומתכוננת לא רק קואליציה פורמלית, כי אם מין הסכמה לחופש הפעולה. ברגע ידוע תעשה מעצמה ידועה צעדים קדימה. ה. ר. לא ימצא סעד במקום שהוא מקוה למצאו. מן הצד השני יֵרָאֶה כאילו באה עזרה ממקום נורא יותר.

עד כמה שהענינים כבר הרחיקו לכת, הנה יש עוד דרך הצלה.

יודע אני קומבינציה, שעל־פיה אפשר יהיה להביא פרוד בין אלה שהסכמתם תביא אסון. אפשר לרכוש אדם, שיביא לה. ר. שרותים מכריעים, וכדי למנוע כל מחשבת־טעות, הנני ממהר להודיע, כי דבר זה לא יעלה בכל מחיר ולא יעורר כל חשד. אולם הענין הוא כה דק, שאין אני יכול לגלותו כי אם לה. ר. בלבד ופה אל פה.

התוצאה הראשונה של הקומבינציה הזאת תהיה להרויח זמן. אחר־כך אפשר יהיה למצוא מקורות־הכנסה כספיים ולחזֵק את כח־התנגדותה של ממשלת ה. ר.

אם אני מעיז לדבר ככה, הרי זה משום שאני מאמין כי אדם מסור איננו מיותר לעולם, בפרט אם מצבו של אדם זה הוא בטוב, ואין הוא דורש ומחכה לשום דבר בשביל עצמו. הרשיתי לעצמי לבאר את הנמוקים המפעילים אותי.

גדולתה וכחה של הממלכה העותמנית הן תקותו היחידה של עם ישראל, ובתור יהודי נאמן, לא למעני, כי אם למען אחי, אני רוצה לקנות לי את מיטב רגשותיו של החליף הגדול.

אם ברצון ה. ר. לשמוע את אשר בפי, לא יכבד ממני לבוא לימים אחדים לקושטא.

הנני מתכבד׳ להיות לה. ר

עבד מסור ונכנע

דר. ת. ה.

הוד מעלתו!

הנני מתכבד להמציא לו רצוף פה מכתב חשוב מאד בשביל השולטן, שה. ר. מעונין מאד לראותו תיכף ומיד.

אני יוצא השבוע ממקלט־הקיץ שלי על מנת לשוב לוינא. באמת מקלטי אינו אלא שנוי־מקום בשביל מזכירַי, כי עֲסָקַי אינם שובתים לעולם, ועלי לעבוד פה כמו בעיר, אבל יש לי כאן לפחות אויר הרים, וזה השפיע עלי לטוב.

אני מצטער מאד על הידיעות, שעניני תורכיה הם יגעים.

יהי אלהים בעזרכם!

יואל נא ה. מ. לקבל את רחשי הוקרתי הרמה

ת. ה.

האיש שצריך לרכשו, הנזכר במכתב אל השולטן, הוא גוֹתייל.

8 באוקטובר, וינא

הייתי אצל ומברי בפסט, עוררתיו שיכתוב מכתב מלא «סער ולחץ» אל השולטן ושיסע אליו אחר־כך בעצמו.

הנני כותב אל…N, שיקנה לנו את לבו של הנבל איזט:

הוד מעלתו!

ענינינו אינם מתקדמים, ועניני תורכיה אף הם כך.

לדעתי, מן המועיל יהיה לדבר את איזט בֵּי ולרכשו לשם התיחסות יותר פעילה. פקחותו הגדולה של איזט בי תביא לנו תועלת מרובה. והואיל והוא יודע מפי ה. מ. שאפשר לסמוך על הכרת־טובה מצדי, נדמה לי, שהוא ישמע לו בעונג.

אל־נכון יהיה זקוק לפני הרמדן לאיזה סכומים, האין זאת?

אם ירשני אעוץ לו עצה: שילך בעצמו לראות את איזט בי בהקדם האפשרי וידבר עמו כיד ה׳ הטובה עליו.

בחכותי לתענוג לקרוא את דבריו, הנני מבקש מה. מ. לקבל את רחשי ידידותי והוקרתי הרמה

ה.

S..P ראיתי לפני זמן קצר את פרופיסור ו. בדעתו לנסוע לקושטא, כי יש בידו להודיע דברים חשובים המתרחשים באירופה.

מוליך המכתב הזה, אינו יודע כלום מן הכתוב בו.

8.10.1901

23 באוקטובר, וינא

מאומה לא בא מקושטא. רק סרסורי־כסף אחדים פונים אלי בהצעות־הלואות מסופקות.

ועידות־אוקטובר, – פטפוטים ללא־תכנית – עברו. מתוך גועל־נפש לא רשמתי פה כלום בתוך הספר הזה. בקושי רב עלה לעשות את הבנק ל«מוכשר לפעולה», אך חלילה לו מלפעול מאומה. וזה עוד האופן הטוב ביותר. כי אין בנו אף איש־עסקים חרוץ אחד.

בכל מצב הרוח הקשה הזה אני פונה שוב אל הספרות וכותב את «סולון בלידיה» בתור דרמה.

* * *

אתמול הלכתי אל קֶרְבֶּר בשל רשיון לקבלת אות המג׳ידיה שלי. אגב פטפטנו כשעה. שוב מלמל על עיפות במשרתו. מוכרח הוא לעבוד עד כלות הכחות, ואחרים «מקבלים את המשכורות הגבוהות, זוללים, סובאים ומתיאשים מן המדינה. זוהי העמדה הטובה ביותר: מתיאשי־המדינה – אלו יכולים להשמין ולעשות פימה עלי כסל».

כמו כן קבל על שאויסטריה נחשלת. די לנסוע ברכבת כדי לראות דבר זה. «כשאני נוסע באוריאנט־אכספרס בגרמניה רואה אני שהוא מלא. כאשר רק עוברים את הגבול, פוסקים החיים. ומה משונים שמות התחנות! שם האחת Grieskirchen. ואחרי־כן באים אל Ried, שם כלב ישן את שנתו».

בקצור, הוא היה משעשע בטרוניא האוסטרית שלו. הוא הזמינני לבקרו לעתים תכופות. לשם מה?

לא הראה נטיה יתירה לרשיון המג׳ידיה. אך לא אמר שום דבר ברור. משונה הדבר, כי כבר ידע שקבלתי את הסרט הגדול.

מפליא שדבר כזה נשמר בזכרונו.

* * *

מכתב אל השולטן.

הוד רוממות!

הנני מתכבד להזכיר לה. ר. הש. את מכתבי אשר ערכתי ביראת־הכבוד מיום 23 בספטמבר, שבו הודעתי מראש ובדיוק את המקרים הקשים, שעומדים להתרחש בימים האחרונים האלה. אפשר היה למנוע את הרעה הזאת, אילו כבדני ה. ר. הש. לשמוע את עצתי הנאמנה. מתקרבות רעות אחרות ואין תושיה כי אם בסדור המצב הכספי.

יורשה לי להגיד, כי עדיין מוכן אני להתמסר אל התפקיד הזה.

כאשר יעלה הרצון לפני ה. ר. הש. לפנות אל כחותי הדלים, אתאמץ בכל יכלתי לארגן את הפעולות הנחוצות – יהי זה היום, מחר, במשך ששה ירחים. ה. ר. הש. יכול להיות בטוח תמיד במסירותי.

הנני מתכבד להיות עבדו הנאמן והצנוע מאד של ה. ר. הש.

הרצל.

מכתב־לוָי אל איברהים.

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לצרף פה מכתב אל ה. ר. הש. לדאבוני נתקיימו הדברים שהגדתי מראש ושהיו מיוסדים על ידיעות מוצקות.

ובזה עוד לא נגמרו הדברים. יש רק אמצעי אחד לצאת מתוך המצרים האלה – רמזתי אותו אל ה. ר. הש.

בתקוה שהוא נמצא בקו הבריאות, אבקש את הוד מעלתו, כי יואיל לקבל את רגשי הוקרתי ומסירותי הנאמנים

דר. ת. ה.

8 בנובמבר

מכתב אל הדוכס הגדול בבדן:

ארכידוכס נעלה מאד!

נסיך ושליט גדל־חסד!

כאשר נתמנה מר קונסטנס לציר בקושטא, הרשיתי לי לכתוב אל ה. מ. ביום – – את הדברים האלה: [צִטוט]

המאורעות נתנו צדק לדברי. אם אין אני שוגה, נכנסת עתה שאלת המזרח לפרק האחרון. אך ברור כי הרוח מנשבת כיום בנגוד לעניניה של גרמניה; אף־על־פי־כן לא תחליט הממשלה הגרמנית להופיע בצורה תקיפה יותר, מפני שזה יכול לגרום לתבערה עולמית. את כל הדברים האלה חשב מראש כהלכה זה איש־הכספים הצרפתי.

אך השאלה היא, אם בכל זאת אין בדעת גרמניה למנוע מאחורי סוכך, ובלי להראות כנכנסת לענין, את תחית החסות הצרפתית, שכבר נרדמה, על סוריה וארץ־ישראל עם כל מסקנותיה המדיניות והכלכליות.

ישנה התנועה הציונית ויכולים להשתמש בה לשם זה. כאשר לפני ימים ושנים, לאחר ההתחלה הטובה, שעוררה בי תקוות, קבלתי שוב רמז־שכנגד, הבנתי את הדבר ושתקתי, היתה זאת בשבילנו מהלומה נצחת, באשר אנשי־הכספים, שלדאבוננו התנועה שלנו זקוקה להם, נזורו אחור כאשר לא נראו תוצאות ממשיות. הבטחותיהם היו והן מותנות מהשגת בטחונות מעין זה שיכולה להיות החסות הגרמנית.

אחר־כך עלה בידי להתקרב ישר אל השולטן. הוא קבלני יפה, כפי שהתכבדתי לספר בעל־פה לה. מ. במאי האחרון בקרלסרוהי. אלא שהוא חששן ופקפקן. זקוק הוא לשמוע עצה ודברי־זירוז.

מן הצורך להגיד לו: «תן לציונים את הדרוש להם, והם יביאו לך את הכסף הדרוש לך כדי להשתחרר מן הצרפתים!»

היהודים, ביחוד יהודי־הכסף, הם עם ממשי. הם יתחברו אלי כאשר יהיה בידי דבר של ממש.

אם חפצה המדיניות הגרמנית לעזור לנו בדבר הזה, אז תרכוש יחד עם תודתנו זכות לימים יבואו, ותמנע את ההשפעה המסוכנת של ממשלה, שעלולה לקבל צורה של התפשטות. אולי זכאי אני להזכיר ממה שקדם, שהנני נאמן ושומר סוד, וכי אין אני מאכזב את האמון אשר שמים בי. זהו לי רעיון ישן ומוצק, כי ברצון האל נגיע למטרתנו בעזרת הממלכה הפרוטסטנטית הבוקעת ועולה.

כיום כמעט נשכח הדבר, כי ה. ר. הקיסר הגרמני הואיל ברוב חסדו להתענין זמן ידוע בתנועה שלנו. אם ינהגו בזהירות הראויה, אפשר למנוע כל תשומת־לב מזיקה. על הפרטים יהא מקום לדון, כאשר תאות הממשלה הגרמנית לשים לב להצעה זו, שאני מגישה כאן בכל יראת־הכבוד לפני ה. מ. אם אוזמן אל ה. ר. הקיסר אוכל לסדר, ששום איש לא ידע מזה בהחלט.

בהביעי את רחשי תודתי העמוקה לה. מ. על יחסו הנעלה וחסדו הכביר, הנני המסור לו כל הימים.

דר. ת. ה.

9 בנובמבר

מאתמול נשתנתה התמונה במזרח כל כך, עד שאין אני שולח את המכתב אל הדוכס הגדול. צרפת קבלה ספוק על כל הקו והיא שבה על עקבותיה, כפי שהתחייבה עוד מקודם בפני הממשלות. משום כך לא גרמניה ולא אנגליה תחפוץ לעשות איזה דבר בשבילנו. ולכן מיותר כל צעד.

אך אני מהרהר, מכיון שפעולה מצד צרפת נוחה לנו ע״י מה שהיא מעוררת פעולות־שכנגד, לכן מן הראוי לדאוג בעתיד, שתופענה שאיפות צרפת בסוריא ובארץ ישראל.

זהו ענין לעיון!

19 בדצמבר, וינא

ערכתי את נאומי בעד הקונגרס – יותר רקוד על גבי ביצים מאשר עד הנה – ועלי למנוע מראש את הפעולה־שכגגד שנאומי עלול לעורר בקושטא. מוכרח אני לדרוש מאת השולטן דברי עדוד, כדי שבאופן הגרוע ביותר יסרב. באופיו החלש אי אפשר לו לענות על מכתב חביב בהכחשה מעליבה.

(מיום 20 בדצמבר)

הוד רוממות!

הנני מתכבד להזכיר את עצמי עוד פעם לה. ר. הש.; כאשר נחלתי את הכבוד הרב להתקבל לראיון, הרשיתי לעצמי להעיר ברוב־ענוה, כי יכולה להיות תועלת ידועה, הן מנקודת־מבט כספית והן מדינית, אם יודיעו ליהודים שבכל ארצות תבל את הרגשות הטובים והעדינים אשר ה. ר. הש. הוגה בלב־אבא שלו לעם ישראל הנענה. עתה מזדמנת שעת־הכושר. בסוף החודש הזה יתאסף בבזל הקונגרס השנתי של הציונים, כדי להועץ על גורל היהודים, שהוא, הה, כל כך עצוב בכל העולם. אני אהיה הנשיא של האסיפה הזאת ואני חושב להשתמש בהזדמנות זו כדי להכריז במלים אחדות על טוב־לבו של החליף הנוכחי ליהודים. התוצאה יכולה להיות אך טובה. אך הרושם הכללי יכול להיות גדול ביותר, אם ה. ר. הש. יואיל לשלוח לי טלגרם רב־חסד בתור תשובה על הטלגרם של הבעת הערצה והתמסרות בהדרת כבוד אשר אתכבד לשלוח בפתיחת הקונגרס. זאת תהיה ההכנה היותר מוצלחה ביותר ליום שבו יואיל ה. ר. הש. כגודל חכמתו לדרוש שרות של תודה מאת יהודי כל העולם.

הנני מתכבד להיות עבדו הנאמן והענו ביותר של ה. ר. הש.

דר. ת. ה.

מכתב־לוָי אל איברהים.

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לצרף בכאן מכתב בעד ה. ר. השולטן.

ירשה נא לי גם לשאול ממנו עצה.

רצוני להגיש תשורה קטנה לה. ר. הש. איזו הפתעה אשר תקותי כי תישר בעיניו, באשר, כמדומה לי, אין עוד כדוגמתה בתורכיה. זוהי מכונת־כתיבה באותיות תורכיות. הזמנתיה באמריקה ופרופיסור ללשונות־המזרח באוניברסיטה שבניו־יורק מפקח על הדיוק בהתקנת האותיות. הכנתה מורכבת מאד. עוסקים בה כבר זמן מה. אך לפי הידיעות האחרונות מתקרבת העבודה אל הגמר, ואני מחכה לבואה בעוד שבועים או שלשה שבועות. אצל הוד מעלתוM…N…Bey יבחנו את המכונה הזאת בפעם הראשונה באירופה. ואחר־כך? היכול אני לשלחה באמצעות הצירות – או אולי רשאי אני להביאה בעצמי ליילדיז־קיוסק? זוהי העצה אשר אני מבקש.

יואל נא לקבל את הבטחת הוקרתי הנעלה ואת מסירותי האמתית

ה.

25 בדצמבר, בתא הרכבת לפני Buchs

טלגרם אל איברהים.

להוד מעלתו וכו'

ברגע של פתיחת הקונגרס הציוני, המאסף היום בבזל את באי־כח העם היהודי מכל הארצות, הנני מחַלה את פני ה. מ. להגיש לרגלי כס־המלכות של הקיסרות את הבעת־האמון של מסירות עמוקה ושל רחשי־תודה אשר כל היהודים מרגישים בעד טוב הלבב אשר ה. ר. השולטן מראה להם תמיד.

יקבל הוד מעלתו את הוקרתי׳ המצוינה

דר. ת. ה.

נשיא הקונגרס הציוני, בזל.

5 בינואר 1902

בתא־הרכבת מאחורי ויניציא, בדרך הביתה לוינא.

הקונגרס החמישי.

התמורה בשנים וגם השנוי אשר חל בי מתגלים בזה, שרק היום אני כותב את רשמי הקונגרס.

מערב בואי, ׀׀X.25, עד רגע צאתי אור ליום ראשון לינואר עברתי מוכוח לוכוח. ישיבות מעשר בבוקר עד 4 לפנות בוקר. בהפסקות היה עלי לפשר בין המריבים, לבטל עלבונות וכו'.

בבוקר יום הראשון של הקונגרס שלחתי את הטלגרם אל השולטן ובערב יום השני באה התשובה. עד אז רעדתי. עד אז היה יכול להכחיש גם את ההתחלה של היחסים שבינינו. אך הוא מלא את כל חפצי. בטלגרם זה שיצא מהמשרד הטלגרפי בבזל אושרה עמדתי והובאה בסדר.

שוב יצאתי מסכנה.

מאז שקטתי.

אמנם צירי הקונגרס לא ידעו להעריך את הטלגרם כערכו.

אין הם מבינים מאומה. הם מגזימים בערכם של דברים פעוטים ומקטינים את ערכם של דברים גדולים.

אך די שאני יודע את הדבר לאשורו.

הערך המדיני של כתב־הברכה מאת ממשלת־בזל הוא פחות אבל ערכו המוסרי גדול הרבה יותר.

הוא עורר בי את המחשבה להשיג בבזל את האישיות המשפטית בעד הקרן הקיימת. שלחתי את החבר הטוב של הועד הפועל בבזל, מר יואל וֵיל, אל נשיא הממשלה דר. דוד, כדי לשאול אותו, אם דבר זה אינו למורת רוחו. לא, אין לו כלום נגד זה.

למחרת בקרתיו כדי להביע לו תודה. דר. דוד, שהוא איש הגון ורציני, התענין בכל, הקשיב לי כשעה ואמר כי הציוניות נשגבה היא. שמח הוא, כי האידיאה הגדולה והיפה הזאת מצאה לה בית בבזל.

רעה ופעוטה היתה לעומת זאת התנהגות יהודי־הקהלה בבזל. אמנם הפעם הרשו לנדב לטובת הקרן הקיימת, אך כאשד וולפזון בקש אפשרות לקרוא לתורה 30 איש, סרב הגבאי דריפוס באמרו:

“רק לא דברים היוצאים מן הכלל!”

וכך יכולנו לנדב רק אני, מוזר, וולפזון ומונטיפיורי.

קורותיה של הקרן הקיימת בקונגרס הלא הן כתובות בספר הפרוטיקולים. זמן ידוע נעדרתי ואז קלקל צ׳לינוב בהשפעת בודנהימר את כל הענין. הם אשרו את התכנית «באופן זמני». אך אם כך מי היה מנדב? אלא שאז שבתי, שמעתי את השטות, בטלתי את ההחלטה והשגתי את האישור כפי שהוא דרוש לנו.

חשובה ביותר היתה האורגניזציה בשביל העתיד. בעיקר חפצתי לשבר את טבעות־הברזל, שהולכות ומתהוות כבר בארצות ידועות. «המנהיגים» הראשונים נעשים בעלי־מונופולין בועדים הארציים ומתוך כך מתהוה אי־חמדה באגודות. אך עלינו להשאיר מקומות־כבוד פנויים. אדמה כי האורגניזציה החדשה תמלא את תפקידה ותחזק את הועד הפועל המצומצם.

הרוסים ברנשטין־כהן, אוסישקין וכו׳ הרגישו מיד בדבר ועמדו בהגנה. אך אי־אפשר להגיד מאומה, אם אני רוצה את האיגוד מלמטה למעלה, «מן העם», כמו שהם אומרים תמיד.

۰ ۰ ۰

קשיים גרמו לי חברי הועד הפועל הגדול גם בשאלת הבקשיש, שנתתי ע״י וולפזון, קרימיניצקי, קוקש וכו׳ תמיד נגד «קבלה» טובה.

אחדים התנהגו כאילו אמרתי להביאם לידי רמאות. גם למנהלי הבנק לא היה חשק לאשר את ההוצאה להשגת הצ׳רטר ע״י הבנק (קבלה וולפזון …N). אמנם אילו דרשתי בתוקף, היו מסכימים; אלא שאז היה זה «סוד» וכמובן עד מהרה ידוע לכל. לעומת מורך־הלב והטמטום הזה לא היה לפני דרך אחר כי אם להביא את כל הענין לפני הקונגרס. השתמשתי לשם זה באיש האופוזיציה פרבשטין, שהריזולוציה שלו שמשה לי נקודת־מוצא.

מובן שהכל עבר מיד באופן חלק.

המנהלים וחברי־המועצה לא הבינו את כל המעשה ואחר־כך נשמו לרוחה.

רושם חזק ביותר עשה הדבר על קוקש, כשמלאתי לו את הקופה של הועד הפועל, שנתרוקנה כבר באופן מבהיל. הוא נושא את גבותיו למעלה, אם אני רוצה, למשל, להדפיס גליון־לתעמולה, והוא בא בחשבון לפני על כל דמי־קומיסיון שמקבלים הסוכנים. אך עתה נתפעל בראותו, שהשגתי כסף מחדש בעד התעמולה.

פרטים מעטים.

נורדוי נאם נאום נהדר, הטוב שבנאומיו עד עתה, אך לפרקים חסרה הפקחות.

האזהרה על נשואים מוקדמים ועל הגדשת הסאה בלמוד באוניברסיטאות היא חשובה מאד ועתידה לשאת פירות.

זנגויל דבר חריפות; אך בשעה שנורדוי תרגם את נאומו, נצנצה בי המחשבה, שלא לתת להצביע על היק״א.

אדמה כי זה היה טוב. לולא זאת היו אומרים למחר, כי הציוניות אינה באה אלא לשדוד מיליונות־הירש.

מפני הנמוק הזה דחיתי את ההצעה שהגישו לי המשולהבים סירקין ובוכמיל: לסדר בכרכים אסיפות־מחאה של ההמונים נגד יק״א. ונתתי לאוסקר מרמורק ולאחרים לערוך פרוטוקול על הדחיה שלי.

מה עוד?

שמחתי בהגמר הקונגרס, מן הפגנות־הכבוד חָמקתי עד מהרה כפי האפשרות.

העונג שנגרם לי ע״י כך הולך ופוחת.

* * *

כן, עוד דבר, שצערני מאד וגם הרגיזני.

בהודע בעתונים טלגרם התשובה של השולטן, קבלתי מג׳יניבה ומלוזן טלגרמים מאת סטודנטים מכל הלאומים, ביחוד ארמינים, בולגרים, מוקדונים, רוסים, פולנים וכו׳, שהביעו לי בגלל הטלגרם שלי אל «השולטן האדום» רגשי בוז ושאט־נפש.

אלא שלגבי השולטן אפשר שדבר זה יועיל לי.

9 בינואר, וינא

הריקן…C שולח אלי הפעם ידיעה של ענין: הציר בברלין – «ידידי» אחמד תופיק – ערך אל השולטן טלגרם של קובלנא ובקש יפוי־כח להכחיש רשמית את דברַי.

יש תקוה כי מכתבי שכתבתי קודם לכן עשה את פעולתו על עבדול חמיד והשפיע עליו, להשליך מתחת לשלחן את המסירה של משרתו בברלין.

הבעת־המחאה של הסטודנטים הארמינים והאחרים אפשר שגם היא הועילה לי.

11 בינואר, וינא

Cowen מודיע, שהוא שוב משתדל להשיג לי פגישה עם ססיל רהודס. על צדו של רהודס מתווך דר.?² מסון המפורסם ברכיבתו. אך בגלל נותני־לחמי, העלולים להקפיד על כך, אין אני יכול להעיז ולנסוע על שמא. ולכן טלגרפתי שאני יכול לבוא רק אם רהודס יכנס ברצינות אל הענין. כדי להגיע לכך הנני שולח את התזכיר הזה לונדונה, שזנגויל יתרגמו לאנגלית וכהן ימציאו לידי רהודס:

מר ססיל רהודס!

זה ירחים אחדים שידידים משותפים עמלים להשיג בשבילי פגישה אתו. אך כיום הזה רבתה עלי העבודה ולא אוכל לבוא לונדונה בלתי אם אדע מראש, כי הוא שם לבו באמת לענין שלנו. דבר זה היה כמובן יסוד מספיק לנסיעתי, כי אני צריך לו. כן, כשאני מתבונן בכל הדבר רואה אני כי הוא היחידי, היכול לעזור לי עתה. מובן שאין אני מעלים ממני, שספק גדול אם יעשה כזאת. היחס שבדבר הוא אולי כמו אחוז אחד במיליון. אם בכלל אפשר להגיד זאת במספרים.

אך זה הוא ענין גדול, ויש אומרים, שזה ענין גדול יותר מדי. בעיני אין הוא גדול יותר מדי בעד ססיל רהודס. זה מצלצל כמחמאה; אך היא אינה במלים כי אם בהצעה. אם יעזור והיה הוא האיש. ואם ימאן – וטעיתי.

הוא מוזמן לעזור בעשית היסטוריה. אל יבהילהו הדבר וגם בל יעורר את לעגו. אין זה בקו־הפעולה שלו עד עתה, אין המדובר על אפריקה, כי אם על חלק מאסיה הקטנה, ואין המכוון לאנגלים כי אם ליהודים.

אך אילו היה זה בקו־החיים שלו, הרי היה עושה זאת מכבר.

ואיך אני בא לפנות אליו, והן זה בשבילו ענין מן הצד? איך? הואיל וזהו ענין של התישבות, והואיל וזה ענין של הבנה בהתפתחות הדורשת עשרים או שלשים שנה. יש הוזים המביטים מבעד לפרקי־זמנים רחוקים יותר, אך להם חסר החוש המעשי. ויש אנשי־מעשה, כמו אדירי־הטרוסטים באמריקה, ולהם חסרה הפנטסיה המדינית. אך הוא, מר רהודס, הוא מדינאי עשיר־הדמיון או בעל־דמיון מעשי. הוא כבר הוכיח זאת. ומה שאני מבקש ממנו זה אינו מספר לירות שינדב או יַלוה, אלא שישים את הגושפנקא שבסמכותו על התכנית הציונית, ושיגיד לאנשים אחדים הנשבעים בו את הדברים האלה: אני, רהודס, בחנתי את התכנית הזאת ומצאתיה לנכונה ואפשרית להוציאה לפועל. זוהי תכנית המלאה תרבות, היא מתאימה עד מאד לחוג האנשים שאליהם היא מכוונה, אינה גורמת הפסד להתקדמות האנושית, וטובה מאד לאנגליה, ל«בריטניה הגדולה». ואם תתנו לנו את העזרה הכספית הדרושה, תשיגו מלבד כל הספוקים האלה גם את הספוק שיש להשיגו בעסק טוב. כי הדרוש הוא כסף.

מה היא התכנית? לישב את ארץ־ישראל באומה היהודית השבה למולדתה.

כאשר התחלתי בזה לפני 6 שנים, שחקו עלי בגסות. בזתי לשוחקים והמשכתי את דרכי. בשש השנים האלה נתעוררו היהודים בכל חלקי תבל. בחמשה קונגרסים קמה הסתדרות בת אלפי אגודות בכל כנפות הארץ. הציונים נשמעים לאות הפקודה מן מנדשוריה ועד ארגנטינה, למן קנדה ועד מדינת הקַפ וניו־זילנד. ביחוד מרובים הנוהים אחרינו במזרח אירופה. בין חמשת מיליוני יהודי רוסיה נשבעים בודאי ארבעה מיליונים אל הפרוגרמה שלנו. יש לנו עתונות־מפלגה בכל שפות התרבות. יום יום יש במקומות שונים אסיפות גדולות של המונינו. ודרישותינו הן מנוסחות באופן כזה, שלא נמצאה עד עתה אף ממשלה אחת אשר תצא נגדנו, גם לא הממשלה הרוסית. עוד בשנת 1898 רכשתי בעצמי את קיסר גרמניה לטובת עניננו. הוא קבלני בראיון ממושך ביילדיז־קיוסק בקושטא בנוכחות בילוב. אחר כך בירושלים קבלני רשמית בלוית עוד ארבעה מחברי בתור בא־כח הציוניות. אל הצאר שלחתי תזכיר ארוך ע״י מושל אחר ומאז חנן אותנו הצאר בניטרליות נוחה. במאי שעבר הרציתי ארוכות על הענין בשיחה עם השולטן והוא התיחס אלי בחסד. באנגליה יש לנו ידידים נוצרים לאין מספר, בכנסיה ובעתונות, ובבית המורשים יש 37 (?) צירים אשר הבטיחו להגן על הציוניות.

סקירה קצרה זו על המצב המדיני אפשר שתספיק.

ותנועה זו, שבמשך 6 שנים התפתחה באופן מפליא כזה, שלא היה כדוגמתו, משועה לכסף ואין. מדוע? מפני שאדירי־הכסף בין היהודים נגדנו הם. הם פחדנים, הם מחוסרי דמיון, הם מלוים רק כנגד משכנתאות הנאחזות ביד.

20 בינואר, וינא

המכתב הזה אל רהודס ישאר פה לפי שעה, באשר Cowen מודיע, כי זנגויל רוצה לסדר קבוצה של בעלי־כסף בעזרת לורד Suffield והוא מבקש הוראות. אני כותב אל זנגויל וכהן:

ידידי היקרים Joe וזנגויל!

אתם דורשים תאור התכנית הכספית. הנה הוא. אין אני מעיר אתכם מחדש, בכמה פקחות וזהירות עליכם להסתכל בכל אדם שאתם מדברים אתו. ע״י גלוי דברים שהם כבשונו של עניננו אפשר לגרום היזק שאין לשער. אין אני יכול לסמן כל אש, שעליכם להמנע ממנה. אני רק אומר לכם: אל נא תִכָּווּ!

ועתה אל הענין.

המכוון הוא פעולה כספית, שעליה מדובר לעתים תכופות בעתונים, כמו על נחש הים. לבסוף ראוהו במימי צרפת. אומרים כי מי שהיה מיניסטר לכספים, Rouvier, הולך או הלך לצודו. הפעולה ידועה בשם: האוניפיקציה של החוב העותמני.

רצופה פה רשימת החוב מחודש מרץ 1901. בינתים חלו שנויים שונים בשער הבורסאות. בנדון זה וכן בכל שאר הפרטים נדבר רק כאשר יקובל היסוד הראשי.

כהן (במפתח הקודם שלנו C) משתוקק מאד מאד להשתרר על החוב הזה. כי אותה אדמיניסטרציה de la Dette היא הגדולה שבמצוקותיו ואסונו העיקרי. הוצאות ההנהלה עצומות הן עד כדי טירוף־הדעת, ונוסף לזה הוא איננו השורר בביתו. הוא הבטיח לי כל מה שאני רוצה, כאשר אשחררו מזה.

הסכום הנומינלי של החוב הוא בערך 85 מיליונות לירות שטרלינג. את ערך הקורס נקבע בקירוב 22 מיליונות ל. ש. המספרים האלה יכולים לשמש מצע למשא־ומתן. אף־על־פי שהם משתנים למעשה מיום ליום. אבקשכם להעיר מראש, כי החשבונות המדויקים נקבל מבעל־מקצוע (מה שאני, כידוע, אינני), כאשר אותה קבוצה בלונדון, שאתם עוסקים בסדורה, תקבל את התכנית שלי באופן פרינציפיוני.

את שם בעל־המקצוע אני מודיע לפי שעה רק לכם, ידידַי. זהו מר בֶּנוֹ רֵיטלינגר בפריז, שיש לו בעצמו הון של מיליונות פרנקים אחדים, והוא ציוני טוב ומסור לי בהחלט.

לשם הבהירות רצוני לחלק את התכנית לשלשה פרקים.

1. רכישת החוב. 2. רכישת הצ׳רטר. 3. הפצוי לקבוצה.

1. רכישת החוב.

לשם זה דרוש ליסד קבוצה של אדירי־הכספים, שהיא בטוחה על 25־22 מיליונות ל. ש.׳ אלא שבשום אופן לא נחוץ שהיא תתן את הסכום הזה. בדרך כלל אין המסכנים מבינים את יחסי־הכספים הגדולים.

על השלחן מצלצלים רק סכומים פעוטים – כסף רב אין משלמים בכלל, אלא זוקפים אותו בחשבון. כמובן שדרוש שיהיה הכסף, היינו שתהיה הבטיחות בסכום זה.

עתה תבינו את דברי במכתבי הקודמים: כי R (במפתח שלנו C) יכול לעשות את הדבר בכלל sans coup férir et sans bourse délier (בלי לשלוף את החרב מתערה ובלי להוציא פרוטה). חלק מן החוב יש ויש בודאי בלאו הכי בידו וביד הבתים הקרובים אליו (ובידי הלקוחות שלו). את החלק השני, הנמצא בידי קבוצה מאורגנת (כפי ידיעתי: הקבוצה הפרוטסטנטית של הבנק העותמני) יכול הוא להשיג בדרך של Option. את החלק השלישי אפשר לו לקנות בבורסאות בלי לעורר תשומת־לב.

גם אנשי־ססיל יכלו לעשות זאת, אמנם באופן קשה יותר, היינו ביתר הוצאות, ובאופן שמעורר יותר תשומת־לב, ובאטיות יתירה.

אך קשה ביותר הדבר בשביל קבוצה כזו, שאתם אומרים לסדר. הקושי הראשון הוא, שבמדה שהקבוצה גדולה יותר, זאת אומרת במדה שקטנה השתתפותו של כל אחד ואחד, כן יגדל ההכרח בכסף מזומן. הקושי השני הוא, שהסכנה של גלוי־סוד והפרעת הפעולה גדלות בפרוגריסיה גיאומטרית עם מספר המשתתפים. אך אם אין לנו דרך אחר אז נהיה מוכרחים ללכת בדרך זה.

על־פי חות־דעת המומחה שלי הנני מעריך את הכסף המזומן של הקבוצה הדרוש לענין בקרוב 10%, היינו 2,2 עד 2,5 מיל. ל. ש. אם יש הקרן הזאת בעין אפשר להתחיל בקניה. איני מדבר עתה על הצד הבורסאי־הטכני שבפעולה זו, אף־על־פי שקבלתי בנָדון זה באורים מדויקים. רק בקצור מזכיר אני, שעד תום כל הפעולה, אפשר להרשים את ניירות־הערך שנרכשו, היינו שהקבוצה צריכה לשלם במזומן רק את ההפרש שבין סכום־הרוָחים של ניירות־הערך ובין סכום־ההרשמה (ההפסד האפשרי). הקלה אחרת יש בזה, שכהן יתמוך בכל האופנים בפעולת הקבוצה. אני מאמין אפילו, שהוא בעצמו ישתתף בפעולה. יש לו, כידוע, הון פרטי עצום; וביחסים שבינינו יכולתי להביאו לידי כך, כאשר הענין יבוא באמת לידי מעשה.

אך פעולות הקבוצה תמשכנה לפחות שנה ואולי גם יותר, באשר ע״י פעולה מהירה יעלה הקורס בבורסאות לגובה גדול. זהו הנמוק האחד לבאור הדבר מדוע אפילו אמן־הכספים כמו Rouvier אינו יכול לגמור את הדבר במהרה. על הטעם השני ידובר הלאה.

נעבור על הזמן הדרוש, שגבולותיו תלויים בתנאים, גובה הרוָחים, המצב המדיני והבורסאי. נניח, כי הפעולה נגמרה, היינו, שהחוב עבר לרשות הקבוצה מלבד שיורים קטנים, בחינת כמות מבוטלת. מה אז?

אז אנו עוברים לפרק השני.

2. רכישת הצ׳רטר.

על ההודעה המאושרת, כי קבוצתנו היא בעלת החוב, אנו מקבלים את הצ׳רטר. אין אני נשען בנוגע לזה על הבטחת כהן בלבד – אין אני תם כזה – אלא על עצם שאלת קיומו. הוא מוכרח אז לתת את הצ׳רטר, אם אין בחפצו להשאר במצבו כיום, היינו ללכת לאבדון.

בעלי החוב קובעים את האדמיניסטרטורים של החוב. רצונו של כהן הוא, כפי שאמר לי מלה במלה, לעשות את האדמיניסטרציה הזאת לפקידות שנשמעת אליו, שעובדת בזול, שמפקחת על הנהלת כל מקורות־ההכנסה שלו. ואם כך אין היא יכולה להיות מורכבת מזרים ואויבים, אלא מאנשיו. אנו מוסרים לידו (למשך זמן קבוע) את האדמיניסטרציה בעד הצ׳רטר. ואנו משתמשים בצ׳רטר באופן כזה – כפי שכהן יודע זאת מראש – כדי לשחררו לגמרי מן החוב, לא רק למשך זמן קבוע.

ואיך משתמשים בצ׳רטר, שצריך להנתן לקולוניאל־טרוסט היהודי? הטרוסט מיסד על הצ׳רטר חברה קרקעית גדולה עם הון של 5 מיליונות ל. ש. אין אני נשען על אמרת זליגמן, שהבטיח לי, כי בהשיגי את הצ׳רטר יאחד הוא את מונטגיו ואחרים בשביל החברה הקרקעית עם 5 מיליונות ל. ש. וכמו כן אין אני רוצה להשען על ההבטחה הפרוטוקולרית של נשיא היק״א לֶוָן, שהבטיח לנו את כל כספי היק״א לאחר שנשיג את הצ׳רטר. אני חושב לקבל את 5 המליונות ל. ש. בעד החברה הקרקעית ע״י תעמולה פומבית על יסוד הצ׳רטר כאשר יושג.

אך החברה הקרקעית צריכה לסיים את פעולת הקבוצה. החברה הקרקעית צריכה לקבל את ה«חוב» מידי הקבוצה.

3. הפצוי לקבוצה.

הקבוצה אינה צריכה לקנות את «החוב» כדי להחזיקו עולמית אלא כדי לחזור ולמכור אותו, היינו, בריוח. אך הריוח הזה צריך להיות קבוע מראש, בדרך של Option, הניתן לידי T.. C.I, לקבל את הזכויות בקורס כזה וכזה למעלה ממחיר הקניה הממוצע.

הקבוצה מזמינה איפוא מראש את הקונה.

והנה הנמוק השני מדוע Rouvier, שיש לו אמצעים גדולים ועוזרים רבים, אינו יכול לשלוט על נקלה בפעולה זו. אין הוא רואה קונה לפניו. כי מי יקבל ממנו החוב לאחר שעבר לידו? כמובן, הממשלה התורכית. אך כדי שהיא תוכל לקנות, מן ההכרח שמי שהוא יערוב בעדה. ואיש לא יערוב בעדה, אם לא תתרצה לעמוד כמו עד עתה תחת האפיטרופסות של האדמיניסטרציה. אך אם כך הרי נשארת עמידתם של התורכים כמו שהיא כיום.

בקומבינציה כזאת יש ענין רב לאנשים אחדים בסביבת כהן, אך לא לו בעצמו.

והנה מתעוררת שאלה בעד הקבוצה, אם החברה הקרקעית, שהיום עוד אינה במציאות, תחפוץ באמת לקנות מידה את החוב?

כן! כי החברה הקרקעית מוכרחת לקבל את החוב. היא כל כך זקוקה לו עד שתהא מוכרחת לשלם כל מחיר שהוא; ולכן צריך לקבוע מראש את ריוח הקבוצה, אם גם במדה רחבה בהתאם לשֵרות הכביר שתעשה.

החברה הקרקעית בהון של 5 מיליונות ל. ש., בעלת הצ׳רטר (שמן ההכרח שיכלול גם את קרקעות הממשלה) ובתור בעלת העסק הכללי בפלשתינה וסוריא תהיה די חזקה במובן הכספי כדי לרכוש את החוב מידי הקבוצה. גם התכנית הפיננסית בשביל פעולה זו כבר גמורה אתי, אך אין אני רוצה להעבירה פה מפני שעל ידיה יכולה כל התכנית להראות מורכבת יותר משהיא באמת. כל אחד יבין על נקלה, כי חברה כזאת תהיה די חזקה כדי לרכוש את החוב.

אך מה אם החברה הקרקעית לא תוָסד בכלל? מה אז?

אז יכולה הקבוצה לעשות ליקוידציה וע״י מכירה אטית בבורסאות תביא שוב את המחיר על הגובה של היום, אם הוא עלה, כפי שאפשר לשער, במשך הפעולה. גם במקרה זה לא תפסיד הקבוצה מאומה, מפני שהיא בעלת הכח העיקרי והיא יכולה לקבוע את המחירים.

במקרה הרע ביותר הרי זו בשביל הקבוצה פעולה בורסאית גדולה ומוצלחת.

או! או שהקבוצה תציע את כל זכויותיה למכירה לממשלה גדולה. אדַמה כי יהיו אז ארבעה קונים: אנגליה, צרפת, גרמניה ורוסיה.

וכך כמעט שאי אפשר להפסיד אגורה אחת. אבל גם במקרה כזה יכולה הקבוצה להרויח ריוח גדול.

זוהי, ידידי, התכנית בקויה הכלליים.

אדמה כי על זנגויל להודיע הכל בדיוק בראשונה ללורד dSuffiel ולנסות בעזרתו לרכוש את.R. או שסופילד או הבישוף מריפון – ינסה להביא את המלך לידי כך, שישפיע על.R כי בלי ספק הרי זה לטובת אנגליה להשיג בלי מלחמה ובלי הוצאות את חוג־ההשפעה החשוב הזה. R צריך לעזור לא בתור יהודי כי אם בתור Englishman! ואם הוא מבין את האותות של British Brothers League, מוכרח הוא להבין, כי דרישת השעה היא לעזור לנו. כל יום אבוד יקח נקם.

עד כמה שמתאים לפעול על ססיל ע״י ג׳ימס – לא ע״י מַכְּסִים –מוכרח אני להשאיר לשקול־הדעת הרציני שלכם. לזה שייכת גם השאלה, עד כמה יש למשוך לענין זה את חבר הועד הפועל שלנו בטרנסוַל, האינז׳ינר קסלר, השוהה כעת בלונדון. קסלר הציע את עצמו לרכוש ביחד עם סיר פרנסיס מונטיפיורי את העשירים הגדולים בדרום אפריקה.

במקרה זה, כמו בסדור קבוצה עם ליפטון ואחרים, דרושה הזהירות הגדולה ביותר. אל התכנית הזאת צריך להתיחס כמו אל לוח פוטוגרפי. אפשר לעבוד בה רק עם אור אדום. האור האדום הוא שמירת־הסוד של אנשי־כבוד. כל מי שיודע את הדבר ואינו משתתף אחר־כך, מסוכן הוא. כי הוא יכול בשעת הפעולה לשחק בבורסא נגד הקבוצה או להביא אחרים לידי כך. ולכן הוא R, לדאבון־הלב, המפתח היותר טוב, אולי היחידי של כל המצב.

אם הצלחתם לרכוש את R או קבוצה, אז אני בא מיד אחרי קבלת הידיעה לונדונה. בעד R אין אני זקוק למומחה בבורסאות. בעד הקבוצה אביא את רֵיטלינגר.

אם הצלחתם בפעולה זו אז, ידידי החביבים, רכשתם לכם זכויות גדולות בעניננו הנצחי.

הנאמן לכם

בנימין.

23 בינואר, וינא

* * *

השבועון “די צייט” עומד להעשות עתון יומי ויתחרה בנ. פר. פר.

מבוכה בנ. פר. פר. ואני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי לשלוט בה. זה ימים אחדים שאני מדבר עם בנדיקט על הסכנה הבוקעת ועולה. אלא שהוא בוטח בשלו, או מראה פנים של בטחון. ע״י כך לא עלה בידי למצוא מעבר להצעה.

יום־יום אני נכנס לחדרו בכוונה להגיד לו: האם רצונו למכור לי את מניותיו? אך כל כך הוא אמיץ ברוחו, עד שנדמה אני בעיני למגוחך וחושש אני, שמא ידחני בקש.

אתמול בא בכר אל חדרי. והוא דוקא מדוכא. הוא ההפך ממה שחשבתי: דמיתי כי בכר ילעג לסכנה ובנדיקט ידאג לה.

עדיין לא נתחוֵר לי איך אציע את הצעתי – דומה אני לאוהב בישני בחזיון־שעשועים.

24 בינואר, וינא

הציוניות היתה הַשַׁבָּת שבחיי.

* * *

אדמה כי כחי בתור מנהיג מקורו בזה, שאני, אשר בתור אדם וסופר יש לי והיו לי כל כך הרבה לקויים, ועשיתי כל כך הרבה שגיאות ושטויות, הנה בתנועה הציונית הייתי בר־לבב ולגמרי בלי פניות עצמיות.

* * *

בהקיצי לפעמים בבוקר בשעה מוקדמת ביותר, מרחיקות מחשבותי באופן מפליא. אז אני פותר לי כמה משאלות היום ואני חש פתרון לאחדות משאלות הנצח.

הבוקר הרביתי לחשוב על גוף האדם, שידיעתנו עליו כל כך מוגבלה. לחכמי־הרפואה יש העורון המקצועי של פרופיסיוניסטים שקהה רגשם.

איזו מכונה נפלאה הוא גוף האדם. מעבדה כימאית, מפעל־כח. כל תנועה, לרצון ושלא־לרצון, מלאה חידות ופלאות. איזו גַזים ונוזלים, מזיקים ומועילים, נוצָרים פה. לכן מאמין אני בתורת הזֵירום. ברור, כי כשם שהגוף החי יוצר ארסים, כך הוא יוצר גם חמרי־רפואה, שבודאי ימצאו אותם במרוץ הזמנים.

25 בינואר, וינא

אתמול קראתי בה«ולט» את סוף המאמר של אופנהימר «התישבות יהודית». ההתלהבות שבפסקא אחרונה, אותה השואה של נסיון – lineRaha ברכבת־הנסיון החשמליתBerlin־ Zossen הקסימוני, ומיד החלטתי להוציא לפועל את נסיונו של אופנהימר. אף כתבתי לו מיד, אלא שדרשתי ממנו שלא יגלה את הדבר לאיש. עלי מקודם להכין לכך את הקרקע, היינו את הועד הפועל ואת הבנק; גם יש לחוש, שמא תקדמני יק״א עם אמצעיה הגדולים. כי מעצמם לא יעשו את הדבר הזה, אך הם יכולים לעשותו כדי להתגבר עלי ולדחוק אותי הצדה. במכתבי אל אופנהימר ציינתי בתור מקום־הפעולה את אדמת ארץ־ישראל שנמצאת בתחום מצרים, מעבר ל«נחל מצרים», מפני ששם יש לי עסק עם הממשלה האנגלית ולכן לא יהיו לי קשיים. כמו כן יש עוד לחקור את האקלים, ולזה לא שם אופנהימר את לבו. ועדיין לא בררתי לי, אם לעשות את הדבר הזה כענין לאומי, היינו להשתמש בו בתעמולה הציונית – החסרון שבדבר הוא, שאז אנו עושים אכרים־לרַאוה, והיתרון: Ut aliquid fecisse videamur – או שאתחיל לגמרי בחשאי.

28 בינואר, וינא

אתמול דברתי עם בנדיקט – אך לא עד המטרה. היה קשה מאד למצוא את המעבר בתוך השיחה. מצאתי אותו בהזכירי את דברי דר. אהרליך: הרע שבדבר הוא, שאין איש אומר לו (לבנדיקט) את האמת.

“יאמר לי הוא!” אמר בנדיקט.

“אך הוא עומד ללכת הביתה והוא רעב ועיף!”

“אין דבר!”

ואמנם כן, האיש שהוא תמיד חסר־סבלנות היה סבלן למדי כדי להתהלך אתי שעתים בגן־שורצנברג. בבית נצטנן לו המרק. אנו התהלכנו בתוך Cour d’honneur של ארמון שורצנברג. בארמון בודאי הביטו בחיוך על שני היהודים המדברים אגב תנועות־ידים. הסתובבנו פעמים רבות ותמיד נתן את דעתו ללכת לימיני. הוא העומד־בראש, quoi! אך אחרי עבור זמן־מה לא הסתובבתי מסביב לו – מפאת המסתכלים בנו כפי ששערתי – אלא על המקום, באופן שהתהלכתי חליפות לצד ימין.

וסחתי לו את הסכנה המרחפת על הנ. פר. פר. אך כל ההתקפה מכוונת רק נגדו. בכר אינו כל כך שנוא כמוהו. זאת וכדומה לה שמע וקבל. אף שאל פעם אחת: ומה אילו התפטרתי? ועניתי: אז היה טוב יותר!

ובכל זאת לא מצאתי עוז ברוחי להסיק את המסקנא ולהגיש לו הצעה. חששתי שמא אקלקל את כל ההוכחה הפסימית שלי, אם אעמוד פתאום כמו ´orfèvrel,Monsieur Josse³.

לעומת זאת אני כותב לו עתה:

ידיד נעלה!

שיחתנו מאתמול העסיקתני עוד הרבה. הוא גופא מכיר ברצינות שבמצב. אם אני מצרף עוד את הדברים ששמעתי מפיו באקראי על עיפותו, אני מסיק מזה מסקנא ידועה. אני עושה זאת בכתב, מפני שאין אני רוצה לקבל תשובה מניה־וביה.

האם רוצה הוא גם הפעם ללחום את המלחמה הזאת עד הסוף כמו קודם? כיון שאין אני Monsieur losse, l’orfévre לפיכך אומר אני לו בגלוי, כי גם בפעם הזאת מאמין אני בהצלחתו. כמו שאמרתי אתמול: ה«צייט» לא יפיל את הנ. פר. פר. – לכל היותר יקח ממנה חלק מן החומה. אך השאלה היא, אם יש עוד בחפצו לשוב ולחיות שָׁנים כמו אלה?

אם באמת מתעורר בו הרצון למנוחה – כמו שהיה לפני שנים אצל דר. בכר, כפי שהגיד לי – די שיגיד לי את הדבר הזה. אני צעיר ממנו לשנים אחדות ואני מרגיש בי כח לתפקיד זה. כפי שאמרתי לו כבר בשני מקרים, יש לי ידידים, שיש לאל ידם להעמיד לרשותי אמצעים גדולים. יודע אני, כי אין להשיג את הנ. פר. פר. במחיר מצער. אשתקד כבר היה בידי סכום הגון למטרה זו. הזוכר הוא את בקור אבי בפברואר העבר?

האם עדיין דוחה הוא הצעה כזאת בשתי ידים, או האם נכון הוא להכנס בשיחה בנדון זה? הרי אינני זר אלא בכל אופן חלק מן הנ. פר. פר.

אין מן הצורך שיתן לי מענה היום או מחר. אין בכלל צורך בתשובה, אם אין בדעתו כלל לדבר בזה. בעוד שמונה ימים בערך אחשוב את הענין לנגמר.

אני דורש את שלומו בכל לב

הרצל.

את מכתבי זה הראיתי לאבותי, ולאחר שהסכימו לו, שלחתיו אחרי שעות המשרד לדירתו הפרטית של בנדיקט.

30 בינואר, וינא

אתמול הייתי בכל זאת נרגש מעט בבואי אל המערכת. כמובן לא היו מעתה אותן דפיקות־הלב של מלחמותי בשנים הראשונות – שאז לעתים תכופות למדי היה לי רגש של רתוי בחדר המקרא, לפני שנכנסתי לפני־ולפנים אל מתנגדי הקשים ונותני־לחמי. הן אז מוכרח הייתי לפחד, שמא יענשו אותי קשה על התקוממותי הציונית ויעשוני ל«יורד». כי ברור היה שלא הייתי מוצא לי מקום אחר.

אך מתרגלים גם במערכה. אתמול רק צחקתי ושאפתי רוח יותר לפני הכנסי לחדר בכר. אצלו היה בנדיקט. כניסתי כאילו הטילה כפור. בכר הביט בי במבט קפוא וכמדומני גם קצת נרגז. בנדיקט הביט בי בסקרנות מבעד למשקפיו מרחיקי־הראות.

הם התנכרו.

דברנו מלים אחדות על הפיליטון של היום ומחר. בקולי היה קו של אי־בטחון, וכמדומני, שגם התאדמתי מעט. ברור שהסיקו מסקנות מן המבוכה הקלה שהיתה בי. אך שבתי על עקבי בלי דרישת שלום לאחר שגמרנו את הענינים המעשיים.

בכל אופן יריתי את החץ. אין אני יודע מה שיֵצא מזה. אדמה כי אינם חפצים למכור לי את הנ. פר. פר., או שאינם מאמינים שיש לי הכסף הדרוש.

זהו המפתח של שני האנשים האלה: הם אינם מאמינים בנקל שמי־שהוא יכול להשיג כסף (במדה גדולה) – מפני שהם מעריצים את הכסף.

* * *

ואחר־כך, כשהתעסקתי בחדרי בפיליטונים שהגיעו מן הדואר, היתה לי שוב התקפה של אנֶימית־המוח. לא הגדתי לאיש מזה. שמא יודע הדבר לאבותי ויצטערו.

אך זה ישאני באחד הימים.

אני יכול לתאר לי את המות: התמעטות־ההכרה בהדרגה, ודוקא הרגשה זו של ההפחתה הממושכת היא המכאיבה.

הבוקר חשבתי:

החיים – באופן הטוב ביותר אנו משאירים אנשים המתאבלים עלינו.

אם אמות בקרוב יתאבלו עלי ביותר הורי, ואחריהם פחות, מפני שינוחמו בצעירותם, ילָדַי – וכל עם ישראל.

זוהי לויה יפה: נוּגָה, חמודה ונשגבה.

5 בפברואר, וינא

אמש קבלתי את הטלגרם הזה מיילדיז:

דר. ת. ה. וכו'.

כדי לתת לי באורים ידועים בנוגע לעניניו הנני מבקשו לבוא מיד לקושטא. איברהים.

קבלתי את הטלגרם בשעה שאשתי חלתה ושכבה בחום גדול.

בכל אופן אי אפשר היה לדבר על «מיד». הזמנתי את קרימינצקי, קבלתי את הבטחתו, שהוא מוכן לנסוע אתי ואחר טלגרפתי עוד אמש:

הוד מ. איברהים בי, שר־הטכס העליון וכו' יילדיז.

אני עומד לרשותו ברוב עונג: אך סדור עניני התכופים ביותר לפני נסיעתי דורש שלשה או ארבעה ימים. ובכן איני יכול לנסוע לפני יום השבת או היום הראשון. נא לטלגרף לי אם זה מתאים לחפצו. הרצל.

* * *

הבוקר טלגרפתי אל וֶליש:

אבקש לשאול מיד בבית־חרושת (יילדיז) את פרַנקל (איברהים), אם יהיה לי ענין עם ליאופולד (שולטן) בעצמו או רק עם בא־כח. אני מחכה לתשובה טלגרפית ברורה.

* * *

טלגרפתי גם אל Cowen והודעתי לו, כי נקראתי אל כהן ושברצוני לקחתו אתי. הפעם יהיה Cowen המלַוה המתאים יותר מן קרימינצקי, מפני שהוא מופיע יותר בבטחון וגם מפני שהוא בתור אנגלי נהנה מחסות דיפלומטית נמרצה יותר.

* * *

ההזמנה אינה נעימה לי עתה,

1. מפני הנ. פר. פר., שבה אולי יסער הפעם הסער, אם אחרי 4 שבועות אסע עוד פעם;

2. מפגי שמצפוני אינו שקט כלו בגלל הוכוח הפומבי על הצ׳רטר;

3. מפני שעדיין אין לנו כספים;

4. מפני שעצבי גרויים מאד;

5. מפני שהזמן הזה אינו נוח לנסיעה;

6. מפני שבשעה זו איני יודע מה לעשות בצ׳רטר;

אך אני מוכרח לנסוע.

הענין רציני הוא. אולי רציני ונעים, אולי רציני ובלתי־נעים. הסגנון «לתת לי באורים» אינו מצלצל חביב ביותר.

אך מאידך גיסא הרי אין לשער שיהיו מחוסרי־בושה להזמינני כדי לבוא עלי בקובלנות.

גם אין לשער כי יעיזו לעשות דבר־שבאלמות.

לפיכך יש מקום לקבל באור נוח יותר.

5 בפברואר, וינא

מוכרח אני לכתוב אל ומבירי:

4 בפברואר, בלילה

ומבירי bàcsi הטוב שלי!

בשובי הערב הביתה מצאתי הזמנה מאת איברהים של כהן, כי אבוא שמה «כדי לתת לי באורים ידועים בנוגע לעניניו» המלה «לי» שבמשפט זה מכוונת לאיברהים ולא לכהן. הזמנה בלתי ברורה כזו אינה מבטיחה לי מאומה זולתי שעות־המתנה בלי־סוף ודבורים ריקים, שאני בתור איש־המעשים איני אוהב אותם. בכל זאת עניתי כי אני עומד בעונג לרשותו של איברהים; אלא שאני זקוק לזמן ידוע כדי לסדר את ענינַי התכופים ביותר. כי לפני נסיעתי רוצה אני לשמוע דברים ברורים יותר. אין לי חשק לבטל את זמני בנסיעות ללא־דבר.

אם אקבל ידיעה ברורה יותר מאת כהן, אודיע לו; ואם אסע אסור כמובן בדרכי אל bàcsi שלי.

והנני מחבק אותו, הנאמן לו

Dori

8 בפברואר

בראש מלא ענינים אלה, ובשעה שאשתי היתה חולה, הייתי מוכרח אתמול לכתוב פיליטון על מְשַׂחקים יפנים.

זה מזכירני את הזמן שבו כתבתי בפריז את «מדינת היהודים», ואז הייתי מהלך גם אל בית־המורשים, כדי להודיע על ישיבה, שבצדק נשכחה כבר למחרתה.

והפיליטון גם טוב למדי.

* * *

לדאבוני סרב Cowen לקבל את ההזמנה הטלגרפית שלי.

שלשום בא הטלגרם הזה (במפתח סודי) מאת וֶליש:

איברהים עשה בפקודת השולטן. וגם שלח לו בפָני את הידיעה שקבל מאת אדוני.

* * *

אמש קבלתי את הטלגרם הזה מיילדיז:

יואיל להוציא לפועל את נסיעתו. איברהים.

* * *

אם ייטב לאשתי אסע הערב ב«אוריאנט־אכספרס

10 בפברואר, וינא

עכוב חיצוני.

המסלה לקושטא הופרעה אצל פיליפופל ע״י שטפון.

ולכן הייתי מוכרח לטלגרף אתמול אל דר. וֶליש, כי ילמד זכות על אחור נסיעתי לפני איברהים. אסע מיד כאשר תתוקן המסלה, לכל המאוחר ביום הרביעי, בדרך קונסטנצה.

ע״י העכוב הזה יהא אולי אפשר, שגם Cowen יסע אתי, והוא זריז וחרוץ מקרימינצקי וכאזרח אנגלי יש לו ציר להגנתו.

דרשתי תשובה מאת Cowen אך עוד לא באה

* * *

אתמול סעדתי פת־שחרית אצל אוילנבורג. הוא היה חביב, הזכיר את נסיעתי לקושטא. אך לא שאל מאומה.

שוחחנו רק על דברים כלליים ועל «סולון בלידיה» שלי, שמוצא חן בעיניו. חפץ הוא לשלחו אל הקיסר.

היום כותב אני אליו ושואל אותו, אם לא היה מתאים, שבשובי אקרא את המחזה לפני הקיסר. אולי יהא לי גם לספר דבר מענין?

* * *

אם אסע, אסדר שוב את הענין עם הנ. פר. פר. בלי רעש. אכתוב למו״לים רק שתי מלים:

«אני מוכרח פתאום לנסוע לקושטא ואקוה לשוב בעוד ימים אחדים».

11 בפברואר, וינא

היום קבלתי ידיעות טובות ומרגיעות, שעל פיהן אין עלי להביט על הנסיעה כעל דבר שבסכנה. ומבירי כותב, כי לפי הידיעות שבידו מכוונים הדברים למסלת־הברזל החג׳זית. וֶליש כותב, כי איברהים הגיד לו, כי הזמנת השולטן באה לטובת ענינינו אנו וגם לטובת הממשלה.

כמו כן קבלתי אתמול טלגרם, שבו הודיעו לי, כי איברהים לא נתן ערך לאיחור הנסיעה.

ובכן אסע מחר דרך קונסטנצה. אקוה כי נסיעת־הים לא תהיה «שחורה» ביותר.

 

הספר העשירי    🔗

13 בפברואר 1902,

בתא הרכבת מאחורי verclorova

נוף־בוקר ריחני על־יד הדונוי. זוהר־לֶשֶם על המים, שדמיונם כראי דהה המבהיק בעדינות.

ישנתי רע; אך בכל זאת אני נוסע עתה בהשראת־בוקר טובה לקראת המזרח הזרוע חידות.

אמש הייתי אצל שלזינגר בבודפשט. הקדמתי לנסוע ברכבת־צהרים ונתתי הוראות לאנשי בשביל בואו של Joe,⁴ שעליו להגיע מן Ostende בשעה 5/25 אחר הצהרים.

שלזינגר לא היה בטוח לגמרי, כי אבוא אליו עתה, בשעה שחדלתי מהיות זקוק לו. אך חפצתי להראות לו, כי אפשר לבטוח בי בלי פקפוק. אף כדאי היה לבוא אליו, כי נתן לי רמזים טובים. ביחוד: כי כהן זקוק לי עתה מאד.

אף הבטיח לבוא מיד בקראי אותו, היינו אם ספינתנו תעלה על שרטון.

ואחר הלכתי בלילה דרך עיר מולדתי אל תחנת־הרכבת.

ידידי Joe הגיע בדיוק כפי תכנית־הרכבת, ואחרי אשר דרשנו בלבביות איש בשלום רעהו נסענו יחד הלאה.

15 בפברואר, קושטא

מימי נבלינסקי הנני בפעם הרביעית בקושטא.

היא העיר הישנה: גוָנים, גוָנים ונביחת־כלבים – וכל אביזרייהו.

מן הספינה נסעתי מיד עם דר' וֶליש הארמונה.

חבל שהספינה הרומנית שלנו הפסידה זמן בלילה מפאת גלי הים החזקים, וכך עלינו על היבשה אתמול ביום הששי אחר הצהרים בטוף־הני רק בשעה שלש בערך. אמנם החלפתי את בגדי עוד בהיותי על הספינה; אך עד בואנו אל הארמון היה כבר שלש וחצי.

הובאתי לחדרו של איברהים, הידוע לי כבר למדי. חליב ומֶמדוח בי, שני סגני שר־הטכס, בלו את הזמן בחברתי בחביבות ובשתיקה. מיד הודיעו לאיברהים על בואי ואותו חצי שעה עד שהגיע עבר כמעט באופן קשה.

ואז בא איברהים, היינו מן השולטן, שצוה להגיד לי, כי הוא עיף עתה מן הסלמליק ואינו יכול לקבלני היום. הוא מזמינני לבוא מחר (היינו היום) לפני הצהרים אל הארמון. הוסכם בינינו כי אבוא היום בשעה 11. איברהים העיר, כי ה. ר. הש. רוצה להודיע לי “איזו פקודות ממשלתיות ואולי גם איזו הצעות”.

אני החויתי קידה בדומיה.

ואז הוסיף איברהים להודיעני, כי השולטן מבקשני לחשוב את עצמי כאורחו בכל ימי היותי פה.

בשנית השתחויתי בדומיה.

ואחר דברנו עוד על אילו דברים של מה־בכך. הזכרתי כי הבאתי אתי מעט פֵּרות בעד ה. ר. הש.; חליב ואיברהים הביטו בדאבון. אין רשות להביא מאכלות בתור מתנה. אך איברהים הגיד מיד בחביבות, כי אני כזר איני מחויב לדעת את המנהגים. ואז בקשתי את האדונים, כי יואילו הם לקחת ממני בידידות את הפֵּרות, אנו נאכל אותם ביחד.

הלכתי משם ובליתי בבטלה את הזמן הנשאר בחברת Joe. פגשנו בדרכנו את C…בתוך Gde. Rue de Péra והוא לִוה אותי אל המלון. אמרתי לו בתורת סוד את הדברים, שרצוי לי כי יספרם לאחרים.

ואחר ישנתי בפעם הראשונה בימים האחרונים כמעט טוב.

15 בפברואר, אחר־הצהרים.

המהלך הראשון עבר.

התוצאה לא נוחה.

בשעה 11 באתי אל הארמון. נסעתי יחד עם וֶליש, בכרכרה השניה נסע Joe עם תיבות הפֵּרות ועם נרתיקי ה־Termophor.

תשומת־לב בשער יילדיז. בדקו מעט אותנו ואת תיבותינו שעוררו סקרנות. אך בכל זאת יכולנו לעבור על נקלה.

בקבינט של איברהים נאלצנו לחכות מעט לבואו.

והנה בא המחייך. הצגתי בפניו את Joe. וֶלִיש והוא חזרו אל טרקלין הכניסה.

איברהים הודיע באגרת לשולטן, כי הנני פה.

ואחר התחיל בקלות שיחה, שהכרתי מיד כי מוכנה היא.

הוא שאל למגמת הקונגרס הציוני. בארתי לו את היהדות של הציונים, שהיא לאומית בהחלט ומתנגדת לטמיעה בלאומים אחרים, כחפץ מתנגדינו בין היהודים.

איברהים הגיד, כי נתקבלה הרצאה מסרסת, שעל פיה אמרתי, כי השולטן הרשה את הגירת היהודים לארץ ישראל לשם יסוד ממלכה יהודית, ודבר זה הוכחש דרך הצירות.

(אני לא ידעתי מאומה על הכחשה כזאת).

מסרתי לו בדיוק את תוכן נאומי. הרי לא הגדתי אלא מה שהורשיתי בפירוש מאת השולטן בחודש מאי; וגם זאת לא עשיתי אלא אחר שהודעתי מקודם במכתב את השולטן, כי אעשה כזאת בקרוב.

איברהים חייך כדרכו.

“ידענו כי דר' הרצל לא אמר בודאי דבר שאינו נכון. אילו היה המצב אחר, לא היה השולטן מזמינו להיות אורחו”.

דברנו עוד כמה דברים וגם על אודות מתנות. איברהים צוה להכניסן. בארתי לו את התרמופור, שמראהו עורר בו כנראה בתחלה רגשות דאגה. הפירות לא היו זקוקים לבאורים. הפירמה של החנות הראשונה בוינא למאכלות טובים עשתה רושם טוב.

ואחר באו גם שרי־הטכס האחרים ואדמה כי גם ראש המטבחים בא. התרמופור עורר השתאות נעימה מאד, אחרי שנתברר שע"פ טיבו אי אפשר לו להתפוצץ.

ישבנו אל השלחן ואכלנו מאכלים תורכיים חמים.

בשעת הסעודה הופיע תחסין, דבר בסוד עם איברהים ואף לא הושיט לי את ידו.

אחרי האוכל אמר לי איברהים, שעלי ללכת אל איזט בי. כאשר הייתי כבר בחוץ קראני חזרה ולחש באזני, שעלי לקבל את דרישותיו של איזט ושהוא יודיע לי את עניניו הפרטיים.

“על זה אין צורך לדבר”, אמרתי, בלי לתמוה על אשר איברהים בעצמו אומר לי את הדברים האלה.

בחצר־הכבוד לפני הביתן, אשר בו קבלני השולטן אשתקד, כבר בא איזט לקראתי. דרשנו באופן לבבי איש בשלום רעהו, וחזרנו לחדרו של איברהים.

שלשתנו ישבנו על אותם הכסאות, אשר ישבנו עליהם אשתקד בחודש מאי, ואף השיחה היתה המשך לשיחתנו אז.

איזט התחיל קשות:

“מה היתה מטרת בקורו בחודש מאי?”

“הרי הגדתי כבר. לבוא לעזרת תורכיה, אם גם היא תֵאות לעזור לנו. לנו היהודים דרושה תורכיה חזקה וכו', כפי שבארתי כמה פעמים בהרצאותי אל ה. ר. הש”.

“כך”, – אמר איזט, – “היה מובן כי תהיה מצדכם עזרה מוסרית וחומרית, בהיותכם רבי־ההשפעה בעתונות ובעולם הכספים. אך לא ראינו שום דבר מעין זה. הוא רק נתן גלויי־דעת בלונדון ובבזל”.

“זה היה נחוץ מאד” – עניתי, – “מפני שהיה דרוש ליצור דעת־קהל בין יהודי כל העולם, שתהא נוטה בחבה אל ה. ר. הש.; וחושבני כי בזה הצלחתי, כיון שסודרה הפגנה גדולה של אהדה”.

“טוב, נקבע משני הצדדים את הענין הנידון”. אמר איזט. “אני אעשה זאת בגלוי. ה. ר. הש. מוכן לפתוח את שערי ארצו לפני פליטי היהודים מכל הארצות, בתנאי שיקבלו את הנתינות העותמנית עם כל החובות שהיא מטילה, עם חוקינו ועבודה בצבא שלנו”.

“כמובן!” עניתי.

והוא המשיך: “לפני הכנסם אלינו עליהם להסתלק באופן חוקי מנתינותם הקודמת ולהיות לנתינים עותמנים. בתנאי זה הם יכולים להתישב בכל המדינות מלבד – בתחלה – בארץ־ישראל”.

לא הניעותי עפעף, אף הבינותי כי זוהי הצעה ראשונה. וכי יתנו לשאת־ולתת אתם.

“מאידך־גיסא” – המשיך איזט, – דורש ה. ר. הש. מכם, כי תיסדו את הסינדיקט לאיחוד החובות, אשר עליו אנו דנים, וכי תקבלו את הזכיון לנצל את כל המכרות אשר בממלכת תורכיה, אלה שכבר נגלו ואלה שעתידים להגלות.

“איזה מכרות?” שאלתי.

"כל המכרות שישנם במציאות, מכרות זהב וכסף, פחמים ונפט. בהיותנו יודעים כי דרושה לכם תורכיה חזקה, אין אנו מפחדים שמא תנצלו אותנו ואנו רוצים למסור את הנצול לידכם.

אלא שזו צריכה להיות חברה עותמנית, אשר מועצת ההנהלה שלה מורכבת אך ורק מיהודים ומושלימים".

“אני צריך לחשוב בדבר”, ־ אמרתי. – “אני מבקש מכם כי תואילו להגיד לה. ר. הש., כי בכל האופנים בטוח דבר אחד, וזהו שהוא יכול להיות בטוח במסירותי הרצינית והמוחלטת. זהו העיקר שאנו שמים אותו בראש, בנוגע לפרטים נתאמץ לבוא לדי הבנה ונקודת־איחוד”.

הוא עוד בקשני להכין עד מחר תזכיר בתור תשובה.

ואחר נתתי לו את קופסת־הטבק ששמח בה. הוא אמר, כי הוא חובב־קופסות.

לפני לכתו לחש עוד באזני איברהים. וזה אמר לי אחר־כך, כי איזט⁵ ישלח אלי אל המלון איש־אמונים בנוגע ל“אינטרס האישי שלו”.

“טוב הדבר”, – אמרתי והוספתי, – “אני יכול לעשות הרבה בעד תורכיה – יותר ממה שחושבים – אך נחוץ כמו כן, כי יבואו אתי לידי הסכם בתור תגמול בענין של ערך בעד היהודים שלי”.

איברהים הודה בזה.

ואחר שלחתי לשאול את תחסין, אם אני יכול לראותו.

לא, היתה תשובתו; הוא עסוק מאד,

16 בפברואר, במטה לפני זריחת השמש

נֵעור אני עם התשובה אשר עלי לתת לשולטן:

זאת היא:

הוד רוממות!

הידיעות אשר ה. ר. הש. כבדני לשלוח אלי ע"י הוד מעלתו איזט בי הראו לי רצון טוב נעלה מאד, ואני עונה לזה בתודה עמוקה ומסירות מוחלטת.

מתוך מסירות זו גופא אני בא להגיש בכל הדרת־הכבוד את ההערות האלה.

הידיעות של ה. מ. איזט בי מתחלקות באופן הגיוני לשני חלקים שונים.

ן חלק של תעשיה,

ןן חלק מדיני־כספי.

ה. ר. הש. מציע כגודל חכמתו למסור לי באמון את התפקיד ליסד חברה עותמנית לנצול כל המכרות שנגלו או שעתידים להגלות בממלכתו.

אין לי אלא לקבל ביסודה את ההצעה הזאת, באשר היא נותנת לי את ההזדמנות לשרת לאינטרסים של ה. ר. הש. ולשרת אותם באמונה.

את הפרטים צריך כמובן עוד לקבוע.

2. ה. ר. הש. אשר הראה את חסדו לעתים קרובות ליהודים אשר בממלכתו, נכון להרחיב את כנפי חסדו על כל היהודים הנרדפים בכל העולם ולקבלם במדינותיו כנתינים עותמנים. אך בתנאי, שלא יתישבו בהמונים במקום אחד. ובתור תגמול רוצה ה. ר. הש. לראות ביסוד סינדיקט יהודי לאחוד החובות.

כמדומני כי בצורה זו יקשה להוציא את הדבר לפועל. כדי להגשימו דרושה פומביות מספיקה; ובפומביות תעשינה ההגבלות הנספחות לקבלת־הפנים, המתחילה בנדיבות, רושם רע, או לפחות מסופק. ולא עוד, אלא שיש עוד נמוקים מעשיים מחוץ להסתכלות כללית זו. לא האכרים העניים יספיקו את הסכומים הדרושים בשביל המפעלים הכספיים הגדולים. דרוש איפוא למצוא קשר בין התישבות היהודים ובין מפעל האיחוד. ולפי עניות דעתי, אי אפשר למצוא את הקשר בלתי ברשיון כללי ליסוד חברה גדולה עותמנית־יהודית להתישבות.

והנני בכל רחשי־הכבוד וכו'.

17 בפברואר

הכל נשבר אתמול.

החל היום בטוב וכלה ברע.

כליתי בבוקר את מכתב התשובה שלי אל השולטן ואחר נסעתי – קצת באיחור זמן – ליילדיז.

מסרתי את מכתבי לאיברהים, והוא תרגם אותו לתורכית בעד השולטן בעזרת שר־הטכס השני חליב בי. היתה ההוראה לתרגם מלה במלה.

לאחר שנעשה הדבר בבטול־זמן רב שוחחנו על ענינים שונים, ביחוד על הציוניות. איברהים נתגלה לי כציוני נלהב, והגיד כי הוא בעד ברית להתקפה והגנה בין התורכים והיהודים.

הואיל ודעתו של איברהים היא תמיד כדעת רבו, לפיכך הסקתי מזה, כי היתה רוח אחרת והיא מנשבת לטובתנו.

אף הודיע לי איברהים, כי פעמַים הלשינו עלי לפני השולטן, הגידו לו כי אני אדם מסוכן וגם תארו לו את נאומי בקונגרס בצורה מסורסת. אך השולטן כגודל חכמתו הכיר בתככים ולכן רק פקד על הצירים, להכחיש את השמועה, כי נתן לי הבטחה.

ואחר סעדנו פת־שחרית, שהיתה הפעם טובה יותר.

לעכול הסעודה – עכול נסער ביותר – הפיע שוב איזט בי. הוא קרא את תשובתי ובתפיסתו החריפה דרש באורים על “החברה העותמנית־יהודית להתישבות”. האם החברה צריכה לקבל את הזכות לבחור את המקומות להתישבות לרכוש אדמה בכל מקום שהוא ושהיהודים יוכלו להתקבץ בינם לבין עצמם?

“כן!” – עניתי. – “זהו תנאי הכרחי. כי אין אנו דנים על חסות ליחידים – זו יש לנו כבר בכל מדינות התרבות, – כי אם על **החסות הלאומית”.**

מה פירוש הדבר הזה? שאלו הוד מעלתם.

הגדתי: הפגנה גדולה לטובתנו, כגון הזמנה להגירה בלי שום הגבלה.

ואז הלך איזט עם מכתבי אל השולטן.

בשעת ההמתנה התלהבו איברהים וחליב בחשבם על הזמנים המאושרים העומדים לבוא: על המצב שיהיה בבוא היהודים. הם חלמו בהקיץ על הרמת החקלאות והתעשיה, על בנקים אשר לא ישרתו זרים וכו'.

ואולם אחר־כך חזר איזט עם החלטתו של השולטן, וזו לא היתה טובה. השולטן חפץ לפתוח את שערי ממלכתו ליהודים הרוצים להיות נתינים תורכים. אך את מקומות ההתישבות תקבע הממשלה כפעם בפעם, וארץ־ישראל היא מחוץ לזכות זו. החברה העותמנית־יהודית להתישבות תהיה רשאית לישב בארם־נהרים, סוריה, אנטוליה, בכל מקום שהוא, רק לא בארץ־ישראל!

צ’רטר בלי ארץ־ישראל! סרבתי מיד.

איברהים העיר: “שתי ההצעות רחוקות מאד זו מזו!”

איזט אמר: “הלא כך דרך החיים. בראשונה רחוק האחד מן השני אלף מיל, אחר־כך הם מבינים זה את זה”.

ואני אמרתי: “חוששני כי לא. עוד אלון שם בעיר, ואחשוב בדבר עד מחר. אך מפחד אני כי לא אמצא את הפתרון”.

איזט אמר בענוה: “תן אלוה וימצא!”

אני: “חבל, נדמה לי כי אין תקוה. ואם לא אמצא עד מחר אבקש רשות מאת ה. ר. הש. לנסוע הביתה”.

הם הבינו מיד, כי זהו איום להפשקת המשא־והמתן; איזט ואיברהים החליפו מבטים, ואיזט אמר בקרירות: “בלי ספק!”

ואחר נערך פרוטוקול על השיחה הזאת, כפי דרישת השולטן. איזט ואיברהים חתמו עליו.

פניתי ללכת. עוד שאלתי בלחש את איברהים, אימתי יבוא אלי בא־כחו של איזט. איברהים דבר עם איזט והביא לי את תשובתו, שזה מיותר עתה. בזה הכרתי את כל הרצינות שבכשלון המשא־והמתן. ואז אמרתי באזנו של איברהים: יכול להיות מוצא אם לעשות חוזה כפול, אחד גלוי, שיגן על השולטן מפני התנגדות ואחד סודי בשבילי ובשביל ידידַי.

איברהים אמר, כי אגיד מיד את המוצא הזה לאיזט. עשיתי כך. אך איזט קרץ הרבה בעיניו ועשה כמה העויות באמרו:

“אי־אפשר. הוזירים לא יחפצו. יש כאלה ביניהם שאפשר לו להוכיח להם. אך יש כאלה שאי אפשר לו להוכיח להם – בעד כל הון שבעולם”.

ואז הלכתי pour de bon (באמת).

…

ישנתי לילה אחד וחשבתי על המצב, שלפי שעה הוא אבוד בעיני. עתה אני כותב אל השולטן את המכתב הזה:

הוד רוממות!

בצער רב ועמוק על שאין לאל ידי להיות לתועלת לה. ר' הש. בתנאים האלה, הנני מתכונן לקחת פרידה.

עלי לכוף את ראשי בכבוד בפני הדעה, שה. ר. הואיל להביע ברוב חכמתו.

חשבתי ולא מצאתי אלא אמצעי אחד, שאולי יש ביכלתו לישר את ההדורים. אני מציעו בכל הענוה למשפטו של ה. ר. הש. אם תנתן לנו התישבות ללא־הגבלה, אשפיע על ידידי, שייסדו בנק עותמני גדול, אשר מושבו המרכזי יהיה בקושטא וסניפים לו בכל הערים החשובות שבממלכה. תעודת הבנק הזה, אשר מועצת ההנהלה שלו תהיה מורכבת אך ורק ממושלימים ויהודים, תהיה לארגן באופן מודרני את האשראי בכל המדינות העותמניות. וכך יהא אפשר להוכיח לעיני כל, כי כניסת היהודים תהיה באמת לתועלת ולמקור ברכה לכל הארץ כולה.

אם ה. ר. הש. אינו חושב לאפשר להכנס לתוך ההשקפות האלה, אבקש רשות לנסוע מחר בבוקר, כי עבודותי הרבות אינן מרשות לי להעדר זמן רב. אהיה מאושר מאד, אם אזכה לכבוד המצוין להתקבל עוד היום לראיון הפרידה, כדי שאוכל לבטא את תודתי העמוקה על קבלת הפנים המקסימה שהיתה לי למנה.

אם אין לה. ר. הש' הפנאי הדרוש בשבילי, אבקש כי יואיל ברוב חסדו לחונן אותי ולקבל ממני שתי תשורות קטנות. האחת היא כתבי אשר יובאו מחרתים. זהו קובץ ספורים פילוסופיים. השניה היא מכונת־כתיבה באותיות תורכיות ערביות, שצויתי להכין באמריקה בעד ה, ר. הש. מכונת כתיבה זו תגיע לקושטא בעוד שבועים.

אם לא הצלחתי למצוא היום את פתרון השאלה הנדונה, אולי יבוא היום הזה אחרי איזה זמן. מי יתן וה. ר. הש. יזכור את עבדו הנאמן לו לעולם. אני אמשיך להשריש בתוך אותו החלק הגדול של היהודים, שאני בא־כחם, את רגשות הכבוד והאהבה לאישיות המפוארה של החליף, שהוא הידיד הגדול היחידי שלנו בעולם.

הנני, ה. ר. הש.

נאמן לו וכו'

19 בפברואר, בתא ־הרכבת בין פי. שטי ובין?

את המכתב הקודם גמרתי שלשום כל כך מאוחר, עד שלא יכולתי לקבל את ההזמנה של איברהים אל סעודת צהרים. לכן שלחתי את וֶליש עם המכתב אל יילידז קיוסק ונהניתי מסעודת צהרים ביחד עם Joe ב־Pera Palace; אחר־כך נסיתי לישון רבע־שעה ואחר נסעתי אל יילדיז.

הבאתי אתי בעד אברהים ובעד שר־הטכס השני חל ב עפרון זהב לכל אחד משובץ באבנים טובות.

את קופסת־הטבק בעד תחסין לא יכולתי למסור ואני מביאה עתה חזרה באוצר המסע שלנו.

איברהים ישב בעצלות בשעת תרגום מכתבי וסיים אותו באנחות במשך שבתי אצלו.

ואחר קרא את מֶמדוח בי, שר־הטכס השלישי, וזה צייר את התרגום בכתב נקי בעד השולטן.

ובשעה שממדוח כתב כדרך התורכים על ברכו, כף היד השמאלית שטוחה מתחת הגליון, החל איברהים לדבר על בנו המנוח, על סעיד בי החביב והמסכן, אשר נתודע אלי ביוני בלונדון, ואשר זמן מועט אחר־כך היה בקרלסבד קרבן של נתוח מוטעה.

איברהים בכה, ובאותה שעה הרגשתי אליו קרבה אנושית.

כתב־הציור של ממדוח נשלח אל השולטן ואחר זמן־מה נקראתי אל איזט, שהוא עתה מידידי הקרוב לי. הוא צחק ורמז לי בעיניו, כאילו הייתי רמאי כמוהו.

הוא חזר לפני על הצעותיו של השולטן ואני חזרתי לפניו על סירובי. אני יכול להשתמש בהגירה בלתי מוגבלת בלבד או לגמרי לא.

השולטן צוה להגיד לי, כי אפילו אילו רצה לא היה יכול להרשות לי את ההגירה בלי־הגבלה תחת ההנהלה של החברה להתישבות שלי.

הוא מוכרח לחשוש, שבשביל הצעה כזאת לא רק שלא ישיג את הסכמת הרוב של אנשיו, אלא גם לא את המועט.

איזט העיר בהתול, כי טעות היא לחשוב, שמושל אבסולוטי יכול לעשות כטוב בעיניו.

איזט עבר לטון של אמון ומסר לי עצותיו של ידידו:

"הכנסו לארץ הזאת כבעלי־כספים, רכשו לכם ידידות ואחר תעשו מה שלבכם חפץ. (ולזה קרץ קריצה רבה בעיניו, שפירושה הברור היה: הן אנו יודעים את רצונך, אף אין לנו בלבנו כלום נגד זה, לא השולטן, ולא אנו, אנשי העסק שבסביבתו, שבעצם אין לפנינו אלא להרויח כספים ע"י אמונו. אך עלינו להזהר, אם לאו יגרשונו לארבע רוחות).

הוא המשיך:

"קחו את הכספים שלנו תחת ידכם, ואתם תהיו האדונים. השתמשו בראשונה בעסק המכרות, שהוא מצוין. יש בקשות של זכיון למאות ולאלפים ואנו איננו עונים כלל. ולכם מציעים את הנצול של כל המכרות שישנם בממלכה, ואתם לא מקבלים?

והתעסקו אחר־כך בעסקי הבנק. יתנו לכם כל הרשיונות הדרושים. יעשו זאת באופן שהבנק העותמני לא ישער כלום, כי האדונים האלה ירגזו ויתאמצו להפריע לכם, ובסוף יראו מה שאפשר לעשות בנוגע לדרישתכם להתישבות.

אם יאות לקבל עצת ידידי, שהוא בלב אחד אתכם, עליכם לעשות כדבר הזה: יסע מחר, ידבר עם ידידיו, ייסד את הסינדיקט הדרוש לנו, יכניס באחד הבנקים סכום שיעמוד לרשותו, שישמש פרעון בתור ערבון כאשר הפקודה של הזכיונות תתפרסם. ואז נוכל לעשות אתו חוזה. למשל בעד הזכיון של המכרות יכניס מליון פרנק בתור ערבון, וכן הלאה".

ההצעה הזאת מצאה חן בעיני מאד, יען כי היא נותנת לי את האפשרות לתת לכסף שיהא מנצנץ לפני עיני חומדי־הכסף, ואף על פי כן לא יעלה לנו הדבר בשום הוצאות. בכל זאת אמרתי ברוח קריר מאד:

“רואה אני, כי הוא מדבר כידיד, וגם אני אעשה כל מה שאפשר כדי שידידי יקבלו את הצעתו. אך אני מוכרח לחשוב, כי הם יענו לי כך: אתה מציע לנו עסקים שאין אנו דורשים ואין אתה מביא מה שאנו רוצים, היינו את החברה להתישבות. בכל אופן אתאמץ להיות נעים לה. ר. הש. ולרכוש ידידים בכל החוגים. אני מבין היטב מה שרוצה להגיד: דרוש ליצור אינטרסים מסביב, אם רוצים להצליח. ולמטרה זו חושבני, כי יהיה מועיל יותר, אם יהיו שלשה זכיונות מיוחדים: אחד למכרות, אחד לבנק ואחד בעד החברה להתישבות. זה יקל עלי למשוך חוגים שונים. יהיו כאלה אשר ירויחו מן הזכיון הראשון, אחרים מן השני, ועוד אחרים מן השלישי. ויהיו ידידים אשר יהיו בתוך כל שלשת העסקים (ואז ערכתי אליו מבט חודר ומבטיח). ההבין אותי?”

הוא ענה בפשטות נלבבת:

“הבינותיו. זה לא רע”.

ואז אמרתי:

“איברהים בי אמר לי, כי אדוני רוצה לשלוח אלי את איש אמונים שלו מר קפורל. לשם מה? כיון שאנו ידידים אין מן הצורך להכניס גוף שלישי בינינו. נדבר בינינו ישר, זה יהיה תמיד טוב יותר”.

הוא הביט בי כמעט בעיני־מתאהב, כה נהנה ממה שדברתי בגלוי, ואמר:

“אדוני מבין את אשר לפניו”.

אך אחר־כך חזר בכל זאת לעסקיו של אדוניו: הממשלה (הוא אמר תמידgüvernment, לפעמים אמר אפילו jüvernment ) צריכה עכשיו מליון לירות (ואני חשבתי בלבי: זה הדבר – מסלת הברזל של חיג’ז!) היכול הוא להמציא?"

“כן!” – אמרתי מהר, – “תנו לי את ההתישבות בלי הגבלה ותקבלו את המליון בזמן הקצר ביותר. דבר זה יכול אני להציע לכם מיד, הואיל ולשם זה באתי. בנוגע לעסקים אחרים מוכרח אני לדבר בראשונה עם ידידַי”.

והוא אמר: “זהו בלתי אפשרי בשעה זו”.

“אגב שיחתנו עולה מחשבה בלבי” – אמרתי אני. – “אני איני יכול לקבל הגירה מוגבלת, אך אם אתם אינכם צריכים לקבוע את מספר המהגרים, הנה אנו יכולים לעשות את הדבר הזה. החברה העותמנית־יהודית יכולה להתחייב כלפי הממשלה, שלא תכניס למעלה ממספר ידוע של המתישבים”.

“כמה למשל?”

“לא חשבתי עוד על זה. המחשבה רק עולה על לבי. מה דעתו?”

“והוא אמר: אולי זה לא רע. נראה אחר־כך. אך ראשית־כל יעסוק בעניני הכספים!”

עד כאן הגענו.

נכנסו שני פקידי הארמון או שני אורחים ואחרי כמה דברי רֵעות ושלום ישבו, שתו קהוה ועשנו סגריות. לא יכולנו להמשיך, אף לא היה לנו מה להוסיף.

הוא לִוני אל המסדרון ובקשני בשם השולטן לבוא גם מחר הארמונה, כי בודאי אחפוץ להפרד. אף ברצונו של השולטן להראות לי חביבות של פרידה.

חזרתי למלון.

. C…, עם המלצה מאת Sandozלעת־ערב בא סופרה של סוכנות “הוַס”, הצרפתי משויצריה מר

Sandozהוא אדם זקן היודע לספר בחביבות ובנעימות ואשר כנראה לא ראה הצלחה בחייו. הוא רצה לרכוש אותי מיד בעד יסוד עתון בין־לאומי גדול, “אירופה”, אשר יופיע בשויצריה. כמובן שלא שמתי לב להצעתו. תכניות כאלה ליסוד עתון יש גם לאחרים והיו שמחים אילו נמצאו אנשים שהיו מלוים כספים לשם זה.

אך אחר־כך המשכנו לדבר בחביבות, ואני השתדלתי להיות נעים בשיחתי, מפני שאפשר שאוכל עוד להשתמש בו בימים יבואו.

* * *

אתמול השכמתי מאד לקום כדי לנסוע הארמונה, כי בשעה 10 צריכה היתה הספינה להפליג. המזודות נארזו עוד בערב הקודם. בקשתי את Joe לשלם למלון את החשבון – כי למרות ההזמנה שאחשוב את עצמי לאורחו של השולטן, לא בא איש מן הארמון כיד להודיע זאת למלון. היה יסוד נכון להשערה, כי הפקודה נעכבה באיזה מקום והכסף נגנב.

כמו כן בקשתי את Joe, כי יסע עם כל המזודות אל הספינה, אך לא יכניסן עד בואי, חשבתי לאפשר ואולי גם לודאי, כי השולטן לא יתן לי לנסוע. אך אחרת היתה. אצלו בא הכל תמיד באופן אחר ממה שחושבים. בודאי אקבל פעם גם את הצ’רטר ברגע אשר לא אצפה לו – אם בכלל אקבלו. היינו אם לא נקבלו רק אחרי חלוקת תורכיה ע"י הממשלות.

איברהים ואיזט נאלצו לקום בבוקר השכם בשבילי. הוד מעלתם הופיעו מיד אחרי בואי, ואיזט צֻוה לקבוע את המשא־והמתן שהיה בינינו בתורכית וצרפתית.

אני כתבתי איפוא את הפרוטוקול בצרפתית, שאחר־כך היה צריך להתרגם לתורכית:

היום, 18 בפברואר 1902

הוד מעלתם איברהים ואיזט בי כבדוני למסור לי בשם הוד רוממות השולטן את ההצעות האלה:

1. הוד רוממות השולטן מרשה ליהודים את ההגירה למדינותיו באסיה הקטנה ובארם־נהרים בתנאי, כי המהגרים יקבלו מאת הממשלות של מדינותיהם את הרשות להיות לנתינים עותמנים. המהגרים מחויבים להכנע לחוקים העותמנים העומדים בתקפם ולקחת חלק בעבודת הצבא. ההגירה אינה יכולה להיות בהמונים, כמו כן גם לא התישבות בהמונים, אלא בהתאם לפקודות של הממשלה הקיסרית בתוך הפלכים אשר יצויינו לה.

2. בתור תשלום גמול דורש הוד רוממות השולטן יסוד של סינדיקט כספי יהודי, אשר יגיש את עזרתו לממשלה התורכית בענינים האלה:

א. ליסד חברת־מכרות כדי לנצל בכלל את המכרות של הממלכה, ואשר מועצת ההנהלה שלה תורכב למחצה ממושלימים עותמנים ולמחצה מיהודים עותמנים.

ב. להקל את עבודת איחוד הדֶט פובליק העותמני בתנאים נוחים וטובים.

ג. להמציא לממשלה התורכית את הכספים הדרושים להוציא לפועל את עבודותיה הצבוריות בתנאים נוחים וטובים.

- - - -

לאחר שקבלתי בכל רחשי־הכבוד ידיעה מן ההצעות הקיסריות אני מוכרח לדאבוני הרב להודיע, כי התנאים האמורים נראים נראים לי לבלתי־אפשר לקבלם. אך אני עומד לרשותו של הוד רוממות השולטן בשביל משא־ומתן אחר.

דר' ת. ה.

אך כאשר איזט החל להקריא פסקאות אשר לא ישרו בעיני, אמרתי:

“אם רצונו שאכתוב את כל זאת ירשה לי להוסיף בסוף, שסרבתי לקבל את ההצעות אשר הוצעו לי”.

“בהחלט!” – אמר הוד מעלתו בערמתו.

בעת כתבי בא שליחו של השולטן והודיע, כי השולטן פקד לשלם לי 200 לירות כפצוי על הוצאות הנסיעה.

אני משכתי בכתפי בכל רגשות הכבוד ושאלתי בחיוך את האדונים:

“האהיה רשאי למסור את הסכום הזה למפעלי־החסד?”

“יקבל קודם ויאשר את הקבלה”, ־ אמר איזט בבת־צחוק מקסימה, ־ “ואחר כך יעשה כטוב בעיניו”.

ובכן כתבתי את הקבלה:

“קבלתי להוצאות הנסיעה מאוצר הממלכה את הסכום של מאתים לירות. דר' ת. ה.”

ובשעה שהעתקתי את הפרוטוקול שלי לכתב־נקי, שקלתי בדעתי, אם מוטב שאשאיר את מאתים לירות הללו לידי הוד מעלתם, למען יחלקו אלה השנים את הכסף לענייהם, היינו בתורת מתנה, מה שבודאי לא היו מסרבים – או לקחתן אתי בעד הקופה הדלה של הועד הפועל. הכרעתי לקחתן אתי, ביחוד מפני הנמוק, שאם לאו היתה נשארת תעודה שקבלתי 200 לירות מהנהלת־הקופה של השולטן, אך לא היתה נמצאת הוכחה, שהוצאתי את הכסף הזה מיד.

אף רגע לא חשבתי להחזיק את 5000 פרנק האלה בשבילי, למרות שהם שייכים לי בצדק, מפני שהם שכר על השתדלותי.

נפרדתי משני השרים לשלום.

“אני עמוס זהב”, אמרתי להם בבדיחת הדעת והם השתחוו יפה לפני היחס־של־מה־בכך שלי לגבי סכום כזה.

“אדונים ושרים נכבדים”, – אמרתי, – “אף־על־פי שלא יכולנו להתאחד רשמית, תנוני בכל־זאת לקוות כי עוד נמצא איש את אחיו! אני אלך בעצותיכם, אתאמץ למצוא את הטוב בשביל ארצכם ובשביל היהודים שלי, ואשר יוכל להשביע רצון את כל העולם”.

“יואיל האל לשמוע את דבריו”, – אמר איזט ביראת־שמים. “אנו חסידיו!” ואולי אמר “שותפיו”?

איברהים חזר על דבריו כשהוא מחייך מתוך אושר ומחוה קידה:

“כן, אנו שנינו הננו חסידיו!”

ובהחזיקי אז בימיני את יד איזט, נתתי לאיברהים את שמאלי. ושלשתנו היינו תמונה יפה, מעין Rütli⁶ של הבקשיש!

עד שהגעתי אל שער יילדיז פשטו לקראתי עוד ידים רבות עם כפות שטוחות למעלה. כיון שהננו ב“ארץ הפלאות”⁷, כפי שאני מסביר תמיד לידידי הטוב Joe, לכן שומה עלי להרעיף בכל מדרך כף רגלי דינרי זהב כנסיך מזרחי.

אני משער כי השם הטוב של נדיבותי הולך וגדל ע"י הבקשישים הקטנים האלה באטמוספירת ־האגדות של “ארץ־הפלאות”. כשהם רואים אותי מיד נעור אצלם ביילדיז בודאי שכרון־הזהב, כי את גשם־הזהב הזה רואות עינים רבות ורוב העינים האלה הן של מרגלים.

אם אני נותן כל כך הרבה לעומדים על יד הפתחים, על אחת כמה וכמה מה רב חלקם של השרים הגדולים, שאתם אני מרבה כל כך לטכס עצה ולהמתיק סוד.

כך חושבת בודאי כל יילדיז, ובקרוב כל השער העליון, העיר, הארץ.

דינרי־זהב הללו, שאני מאבד ליד השער, הן ההוצאות הפוריות ביותר.

* * *

צויתי לעגלון של כרכרת־המלון למהר אל הנמל ואמנם הגעתי שמה חמשה רגעים לפני הפלגת הספינה.

בחפזון עלינו על הספינה.

אמרתי אל Joe:

“רק עתה תשמע את המבדח ביותר מן “ארץ־הפלאות”. אנו חוזרים הביתה עם כסף רב משבאנו”. ונתתי על ידו את השק הסגור, שהכביד על הכיס אשר מאחורי מעילי".

בקשתיו להשאיר את השק כמו שהוא, ורק בגמר ההרצאה שלנו לפני הועד הפועל נשימו על השלחן. כפי שאני מכיר את האדונים שלי, ישמעו את ההרצאה על נסיעה בלתי־מובנת ובלתי מועילה זו כשגבות־עיניהם מורמות למעלה־למעלה. ואחר ישתאו מאד בקטנות־דמוחין.

אך עודף הכסף על מה שלקחנו אתנו רוצה אני לנדב לקרן הקיימת בראשי־תיבות של שמי, וגם את המותר לרשום כנדבה שלי למטרות ציוניות, 1. באשר הכסף נִתן מאת השולטן לא לציוניות כי אם לי, 2. באשר לגבי הקבלה שנשארה ביילדיז חתומה בידי צריכה להמצא תעודה המגינה עלי.

* * *

נסיעתנו על האניה הרומנית הירודה היתה רעה. הים רעש ואחר־הצהרים השתרע ערפל.

במצב שכזה באות מחשבות משונות. דרך־משל, אם ספינתנו תתקל בספינה אחרת ותטבע – אז ימצאו בזמן מן הזמנים ביילדיז את הקבלה על 200 לירות – אולי בשעת הכבוש ע"י הרוסים או הבולגרים? ואז אתראה כשכיר השולטן האדום, מין נבלינסקי. גם Joe, שהוא טובע כמוני, לא יוכל אז להעיד לטובתי, כי מסרתי מיד את מתת השולטן.

היום ברכבת מספר לי Joe, כי גם הוא חשב על הטביעה ועל ארנק הכסף. הוא החליט לזרוק ראשית כל בשעת הטביעה את השק הכבד, מפני שהוא היה יכול למשוך אותו תהומה.

כמעט כל הזמן שכבנו בתאים שלנו.

לא הרגשתי עצמי די בריא לכתיבה, לעומת זאת חשבתי הרבה.

התכניות בשביל כל הזמן הקרוב בשלו בראשי.

ראשית כל אזמין את הנהלת הבנק לישיבה ביום 10 במרץ לונדונה.

ע“י ריטלינגר רוצה אני לנסות את הקומבינציה של המכרות. אם אין תושיה בו, אנסה ע”י אנשי דרום אפריקה אשר בלונדון.

ההנהלה מוכרחת לתת את מכתבי־הערובה בשביל הבנק וחברת־ההתישבות.

ומבירי מוכרח לרכוש מחדש את תחסין הרוגז.

זוננשין מוכרח להשיג בשבילי מאת קרבר את הרשיון לענוד את אות הכבוד שלי, כי ההמָנעות מזה עושה רושם רע ביילדיז.

איזט בקשני לבסוף בשם השולטן, לשאול את הנהלת הנ. פר. פר, בכמה עולה יחס טוב מצדם ואופיציוזית סודית. תפקיד הומוריסטי, שאשתחרר ממנו בעת־הכושר.

אולי ע"י כך יהיה בנדיקט לציוני?

* * *

מחשבה זו עלתה במוחי בתא על הים השחור:

דיפלומטיה זוהי האומנות לשאת ולתת עם נוכלים.

* * *

מכתב אל ומבירי:

ומבירי bἀcsi הטוב שלי!

את השורות האלה אני כותב אליו בתא ה“אורינט־אכספרס” בדרכי הביתה. לא נתתי לכהן לעכבני זמן רב ונסעתי אחרי עבור ארבעה ימים. אף־על־פי שהודיע כי הנני אורחו וקבלני בחביבות רבה. אותו בעצמו לא ראיתי, דברתי רק עם באי־כחו, אך דוקא הראשון שבהם, ידידו של מר, לא קרב אלי. אי־אפשר היה לי בכלל לדבר אתו, אף־על־פי שפעמַים שלחתי להגיד לו, כי רוצה אני לדבר אתו, מה פשר הדבר? היואיל bἀcsikam לחקור בטובו את הדבר? הוא נהג כמעט כמו שונא! אף את התשורה שהבאתי בשבילו, לא יכולתי למסור לו.

לענין גופא: כהן נותן מעט מאד ודורש הרבה.

אין אני תגר מזרחי במדה מספיקה כדי לאבד את זמני בשתית ספלי־קהוה לאין־מספר. לכן בחרתי לשוב והנני עומד עוד לרשותו, אם יבוא בהצעות נבונות יותר.

אך דבר אחד חשתי. נדמה היה כי האנשים האלה אינם בטוחים למדי, אם אוכל לתת ערובה של ממון כאשר נחתום על חוזה. אך אם זהו הדבר, אפשר לתקנו. ביום 10 במרץ אסע לונדונה וביום 15 במרץ אצוה לשלוח לכהן הוכחת־ערובה משנים, שלשה בנקים.

הוא חפץ עזרה כספית. הנני מוכן להמציאה לו, אבל “אתן כדי שתתן”.

הצדקתי?

כיון שאין לי להגיד לאדוני יותר, לכן אין בדעתי להטרידו הערב בבקורי ומכל־שכן שלא להטריחו לבוא אל הרכבת.

את מכתב־ההמלצה שלו לא מסרתי, כיון שהגידו לי, כי כהן עלול להתרעם אם אתהלך עם אחרים.

האידיאה להזמין את אדוני נראתה מראש לחסרת־סכויים, כיון שהכל נעשה על־ידי מתנגדו. אך אולי יש דוקא בזה מן התועלת להבא, הואיל והוא יכול עתה בלי לעורר תשומת־לב לפעול על הצד השני, כשהוא כנראה מתיחס באיבה.

ישמחני נא בקרוב בחות־דעתו על כל הדברים האלה. כאשר אפָּנה אבוא להועץ אתו שעות אחדות.

מחבק אותו

הנאמן לו

Dori

19 בפברואר, בתא־הרכבת

מכתב אל בנורייט

ידיד נעלה!

אני כותב אליך את השורות האלה ב“אורינט־אכספרס” בחזירתי מאת כהן, אשר על פי הזמנתו ובתור אורחו שהיתי זה עתה ימים אחדים בקושטא.

שוב התרחשו הדברים החשובים ביותר, הכל בסוד חמור.

בעוד שבועים בערך אסע דרך פריז ללונדון. בכל זאת הנני מבקשו, כי יבוא עוד מוקדם לוינא, מפני שאולי באים בחשבון ימים מועילים, ואין אני יכול לכתוב את הדברים האלה, ועלי לבקש דרכים אחרות, אם אדוני לא ישתתף.

הנקל לאדוני להבין, כי מכיון שבין כך וכך אראהו בעוד שבוע או שבועים בפריז, לא הייתי דורש ממנו לבוא בחפזה לוינא, אלמלא היו ענינים יוצאים מן הכלל לגמרי. אך דווקא בימים האלה עליו להשתמש, כדי למשוך, אם יהא צריך, מספר אנשים. כי כהן חפץ הפעם לתת לידי דבר־מה ממשי ומכניס רוָחים כבירים. ורבים אשר יבואו להשתתף ברצון.

אני מבקשו איפוא כי יטלגרף אלי מיד אחרי קבלת המכתב הזה (הכתובת: Wien־Währing, Maizingergasse 29), אם יגיע אלי בוינא ביום השני בצהרים או לא.

אבל בין אם יבוא ובין אם לא, עליו לחשוב את עצמו כמקושר ע"י הן־צדקו, שלא לדבר על המכתב הזה ועל תכנו עם שום נפש אדם.

בשלומים מצוינים

הנאמן לו

Dori

21.בפברואר, וינא

בתחנת־שטטסבַהן חכו לי קרימיניצקי, קוקש וכהן. ספרתי להם בקצור. הם היו מסכימים גם להתישבות בסוריה הקטנה ובארם־נהרים, כפי הצעת השולטן.

כאשר הפתעתי אותם בערב ע"י 200 לירות של השולטן, צחקו בראשונה מרוב עונג. אחר כך מצא קוקש בכל זאת, כי לועד הפועל הזכות להחליט על הסכום הזה, באשר הוא שנתן את הוצאות הנסיעה. למעשה הרי אין נפקא־מינא, באשר אף רגע לא חשבתי לקבל בשבילי את התשורה. אך אופינית היא האפיטרופסות, שועד הפועל רוצה לשים עלי.

לבסוף הוסכם, כי לא נשתמש בכסף למטרות ציוניות אלא ננדב אותו, כפי שעלה בראשונה במחשבתי, לשם מעשי־חסד של התורכים.

אני שואל במכתב את ומבירי, איזה מפעל בא בחשבון לפי דעתו? אולי מסלת־הברזל של חיג’ז?

* * *

התעוררות בנ. פר. פר. בשעת שובי. בכר נעץ בי עיניו בסקרנות. בנדיקט היה במבוכה, אך לא שאל מאומה. המערכת התבדחה למראה המבוכה של המו"לים. פסק הצחוק מפי עבדי בנדיקט וסריסיו בנוגע לי. הם מתחילים להבין, כי אני גדול ממנו.

* * *

לעת ערב קבלתי טלגרם מאת גרינברג, כי עתוני לונדון הביאו מאמרים, שעל פיהם גמרתי כבר בדבר הצ’רטר.

באי מנוחה נסעתי על הציר M… N… Bey כדי לשלוח על ידו טלגרם סודי ליילדיז: מוטב שיתייחסו בבטול לידיעות־הכזב או שיתנו לי להכחיש. אם הם יכחישו יכול הדבר למנוע ממני את האפשרות להמשיך את עבודתי.

N……M שכב במטה וצוה לשמשו להגיד לי, שאכתוב את הטלגרם ושהוא ישלח אותו על פי המפתח שלו.

כתבתי את הטלגרם אך לאחר שגמרתי נזכרתי, כי הטלגרמים האלה נשלחים אל תחסין, שהוא עתה נגדי.

וכך בחרתי שלא להשאיר שם את הטלגרם והלכתי.

מיד טלפנתי אל סופרי ה“דילי מיל” ו“דילי ניוס” ובקשתים כי יכחישו בשמי את השמועות, באופן שהכחשה זו תופיע הבוקר בלונדון.

ואל וֶליש טלגרפתי, כי יגיד מיד לאיברהים, שאני הכחשתי כבר. כי אם יילדיז־קיוסק מכחישה יש לזה השפעה מזיקה יותר. נראה אם שוב יסכלו את עצתי.

* * *

מדי זכרי את איזט ואזכיר את הנוכל העליז ביותר וגם החריף ביותר שפגשתי בימי חיי.

למשל, כשהציע לפני בראשונה את המכרות, הסתיר את פניו בידו והתכופף על ברכו, כדי שלא אראה את צחוק־הרמאי שלו באמרו:

“מפני שיודעים אנו, כי הוא רוצה ענין אחר, אנו מוסרים לו באמון את הנצול הזה – הוא לא ינצל אותנו”.

והוא חשב ־־־־־־־_־־־: אך אנו ננצל אתכם.

אך בכל זאת הוא טועה בחשבונו, למרות כל גדלותו ברמאות. ולנוכל זה מוכרח אני לכתוב את המכתב החביב הזה:

הוד מעלתו!

הרביתי חשוב על עצותיו, שאני מעריך אותן לא רק בתור עצות של עבדו הנלהב של השולטן כי אם גם של הידיד האמתי ליהודים, והחלטתי למלא אחרי העצות האלה.

יושלשו איפוא שלשה מליונות פרנקים בעד שלשת הזכיונות אשר דברנו עליהם (מליון לכל זכיון) בבנקים שונים על חשבוני, ובהוראה כי ישולמו לממשלה העותמנית בתורת ערובה מיד לאחר פרסום הזכיונות, ואחרי אשר אצוה להוציא לפועל את התשלום.

אולי צריך ללכת בהדרגה? אמת הדבר כי מה שה. ר. הש. הואיל ברוב חסדו להציע לי, אינו מספיק מפני שיש בזה הגבלה, צורה ידועה של אי־אמון, שבלי ספק אין כונתנו הטובה ראויה לו. אך נלמוד נא להכיר זה את זה הכרה הדדית, נעשה התחלה, ונקוה כי עם הפעולות אשר בדעתנו לפעול יגדל האמון ונבוא לידי סדור שלם.

בעוד שבועים או שלשה שבועות יסודר הפרעון של שלשת מליונות הפרנקים האמורים. יכולים אתם להיות מעתה בטוחים בזאת. לכל המאוחר ביום 15 במרץ יֵדע אדוני באיזו בנקים יהא מונח הכסף; ואני אכין את הפקודות כאשר ידרשו אותן.

בעת אחת עם מכתב־האמון הזה הנני שולח גם מכתב רשמי, הערוך כמו תמיד אל הוד מעלתו איברהים בי.

המוכ“ז אינו יודע מאומה מתוכן המכתב ולכן גם אי־אפשר שיקבל שום תשובה גלויה. היה מועיל מאד לשלוח לי כתובת לטלגרמים, שאצטרך אולי לשלוח באמון ישר אל ה. מ. ובלי אנשי־בינים. מה שאני שולח מפה ע”י הטלגרף ליילדיז־קיוסק קוראים כמובן אחרים לפני המשלוח ולפני שהדברים מגיעים אליו, וכמו כן מה שנשלח אלי מיילדיז. אני מבקש את ה. מ. כי יואיל לחתום בשם בדוי, כגון בכרך.

יאמין נא, הוד מעלתו היקר, במסירותי לארצו ובחבתי בכל הבחינות לו עצמו. הנאמן לו לנצח

ת. ה.

* * *

מכתב אל השולטן.

הוד רוממות!

הנני מתכבד להגיש ברוב כבוד ויקר להתבוננותו של ה. ר. הש. את המחשבות האלה.

אם אי־אפשר להוציא לפועל בבת־אחת את כל התכנית של רשיון ההגירה מצד ה. ר. הש. והשרותים/הכספיים מצדנו – אולי יש דרך להתחיל לפחות בהגשמת התכנית.

בהעמיקי חשוב הנני סובר כי מצאתי מוצא.

ה. ר. הש הואיל להסכים, לפי הפרוטוקול הערוך מיום 18 בפברואר ביילדיז־קיוסק בין הוד מעלתם איברהים בי ואיזט בי וביני להגירת היהודים אל מדינותיו באסיה הקטנה וארם־נהרים לא בהמונים אלא בקבוצות קטנות. אני מחויב להגיד בתום־לב, שאין אני חושב את הרשיון הזה – עם היותו רב־חסד – למספיק כדי לחולל תנועה בעולם הישראלי הכללי, שהיא דרושה כדי לספק את כל הצרכים הכספיים של הממלכה. אך אפשר לנסות ולראות איך יפול דבר. אך כדי לא להדגיש ביותר את ההגבלה שתהיה כלולה בתוך הרשיון הזה, לכן תכיל הפקודה את הסעיף הזה: כי המהגרים צריכים להיות נשלחים ע"י הועדים אשר אני אכונן בארצות שונות.

באופן זה לא יהא מן ההכרח להודיע בפומבי דבר הגבלת ההגירה. מאידך גיסא יהא אפשר לכונן שיטה ידועה. השלטון הממלכתי יציין לי את מקומות המקלט וההגירה תצא לפועל במשטר טוב ובמספרים שיוגבלו באמון ע"י השלטון הממלכתי.

בתור תשלום גמול אכונן את הסינדיקט הכספי בהתאם לרצונו של ה. ר. הש.

1. לנצול המכרות,

2. ליסוד בנק בעד הארצות העותמניות.

למען הוכיח כי ההצעות האלה אינן חסרות יסוד רציני, וכי אפשר להכנס בקביעת הפרטים. אשליש עד 15 במרץ פקדונות בבנקים אחדים בהוראה שיפָרעו לשלטון העותמני על פי פקודה ממני. רצוני להפקיד שנים או שלשה מליונות פרנקים. הסכומים האלה ישמשו ערובה לחתימת החוזים. הפקדונו ישארו עד 15 במאי לשם זה ואני אַראה את אִשור הבנקים.

הנני מתכבד, הוד רוממות, להשאר לה. ר. הש. עבדו הנאמן מאד ברוב ענוה.

דר. ת. ה.

מכתב־לוָי אל איברהים:

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לשלוח רצוף בכאן מכתב חשוב מאד בעד ה. ר. הש.

בתקוה כי אפגש בהקדם אתו ביילדיז־קיוסק כדי לגמור את מפעל־התושיה בעד תורכיה והיהודים.

הנני מבקש את ה. מ. כי יואיל לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת ואת ידידותי המסורה.

דר. ת. ה.

22 בפברואר. 1902

23 בפברואר

לשם שנוי אני נוסע שוב “באורינט־אכספרס”, בחזרה ממינכן, אשר נסעתי שמה אמש כדי לפגוש את ריטלינגר מפריז.

כפי לוח־המסעות נפגשנו בעשר ורבע במינכן. נכנסתי לתא־הרכבת שלו, הוא המשיך את נסיעתו יחד אתי עד זלצבורג ובמשך רגעים מספר בארתי לו את הענין.

כי במקרה שהנהלת הקולוניאלבנק היהודי ומועצת־המפקחים יחשבו, כי הצעת המכרות של השולטן נמצאת מחוץ לחוג־הפעולה על־פי תקנות הבנק, או כי הבקשישים ההכרחיים, אשר על פי הערת איזט (פואד פחה קבל בעד מכרה אחד בלבד 100000 ל.) וגם על פי רמזים של איברהים צריך להעריך אותם בין 100000ובין 120000ל.– במקרה איפוא שההנהלה תחשוב את הסכום הזה לגבוה יותר מדי, רוצה אני שריטלינגר, שהוא ואחיו נתעשרו במכרות, יהיו מוכנים בשבילי.

עד מהרה הרגשתי, כי הענין הוא בעיני ריטלינגר קשור בהוצאות מרובות ביותר ומפוקפק וקרוב להפסד. כי הוא הציע לעשות את הדבר ע"י הבנק שלנו והביע את דעתו, שאם יפורסם שיש לנו זכיון־מכרות כללי, יעלה ערכן של המניות ונוכל למכור את אלה החסרות עוד במחירים גבוהים. בה בשעה שעד עתה לא יכלנו למכור אותן במחיר הנומינמלי.

המחשבה הזאת נראתה לי לי מצוינת; אך ישנו החשש, שהשלטון התורכי יחתום אז את החוזה עם הקולוניאלבנק וימרוט אותו כדבעי. אם נסכים למעשיהם אז יקחו מאתנו בזמן קצר כל אשר לנו. אך אם נתנגד ונגן על עצמנו, אז יגמר העסק במהרה, ובמקום אהבה נרכוש שנאה, שעלולה בתנאים ידועים לקעקע את כל תנועתנו.

בפתיחת הדברים אמרתי לריטלינגר, כי מן ההכרח שאני אקבל מחצית ההכנסה באשר רצוני להשתמש בה לטובת המתישבים בארם־נהרים (אגודות־יצרנים בחקלאות).

גם מבכר אני אותו על אחרים, באשר הוא ידוע לי כציוני טוב, שממנו אני מקוה, שיתן לדלת העם לֵהָנות מריוח כזה. אם לאו יכולתי לעשות זאת על נקלה ע"י קרובי אשתי, שהם כמעט כולם אנטיציוניים.

אך עד מהרה הרגשתי, כי כל הענין אינו מושך את לבו. זוהי אולי אחת משגיאותי הרבות.

מחר אכתוב אליו את המכתב הזה:

אל ריטלינגר.

באמון חמור!

25 בפברואר 1902

ידיד נעלה!

בשנית אני מביע לו תודה רבה על טרחתו, שהיא חשובה בעיני מאד כאות של אמון בי.

אף עצתו היא כל כך טובה ונאמנה, עד שכמעט אני קובל עלי, על שבתחלה דברתי אתו באופן פוליטי יותר מדי. הצדקה לכך יש באינטרסים, שעלי לשמור עליהם. אך עתה רוצה אני לתת לו ע“י גלוי־לב גמור את ההוכחה של אמוני המוחלט בו, בבארי לו בדיוק את תכניתי. ההצעה שהצעתי לו באה רק בשורה שניה. אני אומר לו דבר זה, למרות מה שע”י כך אפשר שיופחת ערכה, שֶכן זהו נסיון פסיכולוגי, שאין חשק רב לקבל ענין שאחרים סרבו לקבלו. אך ישים נא אל לבו, שאם הנהלת הבנק תסרב להוציא לפועל את תכניתי, הרי יכולים להיות לזה נמוקים מיוחדים, שדבר אין להם עם הערך הממשי על הזכיון המדובר.

כי בשורה ראשונה רוצה ומוכרח אני לנסות, שהקולוניאלבנק יעשה את העסק. מיד אחרי שובי מקושטא אספתי את הועד שלי בוינא והודעתי לו את הענין, כמו כן הזמנתי את הדירקטוריון של הבנק לישיבה באמצע מרץ. למהר יותר אי־אפשר, מפני שצריך לשמור על התקנות ועל המועדים הקבועים לפי הסדר המקובל, כל הדברים האלה מכבידים עוד יותר על המנגנון, שהוא כבר די כבד בלי זה.

ולכן הייתי רוצה עוד מקודם לבוא אתי לידי הסכם מפורט, באופן שאם בכלל נגיע לידי גמירת העסק לא תהא חסרה אלא חתימת השם, כדי שלא לאבד עוד זמן יותר, עתה יבין למה הייתי מוכרח לדרוש ממנו, כי ימהר להפגש אתי.

הועד הוינאי שלי חושב, כי 24 או 26 האדונים של הועדים המאוחדים, שצריך לשאול את פיהם, לא יקבלו את תכניתי. הם אנשים הגונים מאד. אבל קשה לאחדם לדעה אחת. ביחוד קשה הדבר בענין זה, שהוא דורש למעלה ממחצית כל הון החברה, אף־על־פי שהעסק מבטיח ריוח גדול. בשבילי כמובן היה זה הרבה נוח יותר, כי הייתי משוחרר מאחריות מיוחדת והייתי מוגן מכל המובנים ולא הייתי נאלץ לסדר בעצמי את התשלומים הסודיים, אלא יכולתי להוציאם לפועל ע“י אנשים קבועים לכך, כפי שהדבר נוהג אצלנו, ואדוני בעצמו מסר לי נמוק חשוב בשביל ההוצאה לפועל ע”י הקולוניאלבנק שלנו: בו ברגע שאנו רוצים רק לשמש את האינטרסים של כהן אין לנו לפחד, שמא יתהוה ריב מן embrassade של עכשיו, וכי המוסד שלנו יהא שנוא.

אמנם מדה ידועה של סמכות רכשתי לי אצל ידידַי ואני יכול להשיג לפעמים את חפצי.

אך אני מוכרח להתחשב עם האפשרות, שמא לא יקבלו את דעתי, זהו מצב הדברים. ולכן, ידידי הנעלה, יגיד את החלטתו. התנאי שלי, שמחוץ למשפחתו לא ידבר בזה עם מי ־שהוא בתקפו עומד.

בשלומים לבביים

הנאמן לו

Dori

25 בפברואר 1902

* * *

אל אלכס מרמורק.

25 בפברואר, וינא

אלכס הטוב שלי!

זהו רגע המנוחה הראשון אחרי שובי הביתה. השורות האלה כתובות בסוד גמור, רק בשבילו ובשביל ידידנו נורדוי.

נסעתי מקושטא בלי גמר, אך ביחסי משא־ומתן מצוינים עם כהן. הוא הזמינני ע“י הטלגרף, הוא הציע לי (ע"י באי־כחו הרשמיים) ביילדיז את הצעותיו, נשאנו ונתנו כ”כח עם כח" כמו שרגילים לומר, ובסוף המשא־והמתן דחיתי בפרוטוקול את הצעותיו, בהוסיפי כי אני עומד לרשותו למשא־ומתן אחר.

הוא הציע: ההתישבות (על קרקעות־חנם) באסיה הקטנה או בארם־נהרים, חוץ מארץ־ישראל.

הוא דרש: יסוד של סינדיקטים כספיים, שיעשו בשבילו כל מיני עסקים (בנק, הלואות, מכרות וכו').

הייתי מוכרח לדחות, מפני שאני יכול לגמור רק על בסיס הפרוגרמה שלנו, כל עוד אשר הועד הפועל אינו מיפה את כחי למדיניות־הרגע כזו.

אך באופן חצי־רשמי העירו לי אחר־כך, שבכל אופן טוב שאפקיד ערובות בבנקים לשם הזכיונות השונים. אם יראו את רצינות הדברים, יתחדש המשא־והמתן ויתנהל בזריזות יותר. ולכן קראנו את הנהלת הבנק ואת מועצת המפקחים ליום 17 במרץ לוינא.

חברי פה חושבים, כי אנשי הבנק שלנו לא יסכימו. ברבש וחבריו הם בעד עסקים ברוסיה אך לא בתורכיה. כמובן שאני אניף עליהם את פטיש־הקיטור הגדול, כי אנו מוכרחים להתחיל (כמובן, אחרי הבטחונות הגדולים ביותר). ראשית, כדי להשיג קרקע מתחת לרגלינו., שנית, מפני שאני חושב, כי ע"י רכישת הזכיונות יהפכו את מניות הבנק מערך רגשני לערך ממשי, אולי אפילו גדול ביותר.

לדאבוני לא תמיד מבינים אותי הברבשים הטובים שלנו.

משום כך חפצתי להזמין את ההנהלה לונדונה, כדי לשאת ולתת גם עם פיננסיסטים אחרים ולהשתמש בהסכמתם, אם תושג, נגד המהססים שלנו. לדאבוני אי־אפשר לי לנסוע מפה. הצרה הגדולה היא, שהנני עבד הנ. פר. פר. ואין אני רשאי להעמיד בסכנה את קיומי. ולכן אם ההנהלה תסרב בכל תוקף אנסה להשיג ימי־חופש בזמן מאוחר יותר ואנסה דבר אל הפיננסיסטים בלונדון.

ואם זה יצליח יהא זה דרך מלא קוצים. כי בסרב הבנק אהיה מוכרח לעשות את העסקים בשמי הפרטי, ואם גם יֵדעו בחוג המצומצם, שאין אני עושה את העסקים בשבילי, היינו שאני מראש מוותר על כל הרוָחים שיעלו בחלקי לטובת ההתישבות וקופת המפלגה, הרי בכל זאת הייתי עומד כלפי חוץ כבעל־עסקים ואצטרך לסבול הרבה בשביל כך. זהו כמו בין שִני־גלגלים – ואם נכנסת באצבע אחת…

אולי יהא אפשר המוצא הזה, שנוכל להשיג את הזכיונות על שם אחד הנאמנים, שאנו בטוחים בו בהחלט, – וולפזון, קרימינצקי או כדומה – והשאלה היא, אם כהן יקבל איש אחר מלבדי, כי כהן מתיחס אלי באמון! הצעותיו מוצעות אלי באופן אישי.

בשבועות הקרובים יבואו הדברים לידי הכרעה. יכתוב הוא ויכתוב נורדוי את דעתכם. אין זה מן הצורך שהוא, אלכס החביב, יבוא לוינא לישיבת מועצת המפקחים. ישלח את יפוי־כחו אל אוסקר וישאר אצל עבודתו. מה שלא אשיג באלמות שלי לא ישיג גם הוא.

בשלומים לבביים

המלא דאגות שלכם בנימין

C …מודיע, כי בבינגטון סמית מחה בתור נשיא הועדה של הדט פובליק נגד כל נסיון־קוֹנוֶרסיה שיַעשה, בלי שישאלו מקודם באופן רשמי רשות מאת הועדה.

ברצינות כזו הם מתיחסים אלי!

היינו אם C … אינו משקר.

אל רייטלינגר

בסוד חמור

ידיד נעלה!

תודה בעד מכתבו החביב מיום 28 בפברואר. אך אין אני מסכים בכל לדעותיו.

1. אי־אפשר לדבר על קומפנסציה, מפני שעדיין אין בידינו תביעה ואין הוא מחויב לתת “פצוי” לא לתנועה ולא לי.

2 לדעתי מוכרחים אנו להכנס להצעותיו של כהן, אף־על־פי שהקדמתי ודחיתי אותן באופן רשמי. אנו מוכרחים להכנס, מפני שרמזו לי זאת בסוד ומפני שיהא זה משגה כביר לבטל את האמון שהוא רוחש לי.

אמנם כיום זוהי הצלחה אישית, שרכשתי אני ולא התנועה, אך אין אני רשאי לדחות את ההצלחה הזאת, כי אני מקבל אותה בשביל עתידות הענין.

הקושי הוא רק איך אוכל לסדר את ההעברה. בי בעצמי אני בטוח. לא כל כך באחרים, היינו בהבנתם המדינית והכלכלית (כל זה הרי ישאר כמו שאר הדברים בסוד גמור בינינו!)

לאחר עיון רב הועדתי את הועדים השונים השונים שלי לא לונדונה, כי אם ליום 17 במרץ לוינא, מפני שפה יש לי העזרה של חברי בוינא, שהם אתי מבתחילה בדעה אחת, שהקולוניאלבנק צריך לקבל את הזכיונות שהציעו לי.

אם הדבר הזה לא יצליח בידי, אז יש לפני הדרך המלא קוצים לסדר את הדבר בעצמו על שמי. אין אני מסופק כי אצליח בזה. מפני שראש בית גדול⁸, שאתו היו לי דברים מדיניים, התקרב אלי מזמן שדברתי עם אדוני, והבטיח את עזרתו הכספית, כאשר יהיה בידינו דבר ממשי.

אין זה אלטמן!

אם הענין יקבל צורה זו, אז בראשונה יתקפוני בעתונות באופן חריף, מפני שהעומדים מרחוק יוכלו להאמין, שאני עושה עסקים בשבילי. אך אין אני רשאי להיות בעל עצבים. ואולי אוכל בהסכם עם הועד הפועל להעביר את התפקיד אשר כהן ענה לי על שם אחד הנאמנים המסורים שלנו – אם כהן יקבל אחר במקומי.

אותו אחר יהא כמובן מוכרח לקבל עליו התחייבויות כמוני: שהריוח האפשרי שלו יהיה מוקדש להתישבות ולקופת התנועה שלנו, מה דעתו בזה?⁹

זהו מצב הדברים כיום. אדמה כי אין אני טועה, ביחסי לו התענינות מתמידה ורצון לפעול לטובת הענין כפי יכלתו. לכן אודיע לו השתלשלות המקרים אשר יענינו אותו, או שיוכל לעזור בהם. אך לפי שעה אבקשו שלא יעשה כלום.

בשלומים לבביים

הנאמן לו ומאמין בו

Dori

5 במרץ 1902.

5 במרץ, וינא

אתמול הייתי אצל M… N…. דעתו היא כי יקבלו את 200 ל. בעד מסלת חיג’ז. ובכן בקשתיו לכתוב אל תחסין שאני מנדב את 200 ל. למסלת חיג’ז, אם אין בזה אי־נעימות, ואם לאו אני מנדבן לבית המקלט לעניים. N……M דבר על פוליטיקה כדרכו, היינו כמו ילד קטן.

לפני בואי היה אצלו הציר הספרדי. הוא כמובן מתהלך עם כל המדינאים, ונדמה שהוא מחזיק מעמד, הוא אינו עושה רושם מגוחך!

איזה חוג!

6 במרץ

אל איזט.

הוד מעלתו!

הנני מתכבד לשלוח לאדוני בזה שני קטעים מעתונים שנשלחו אלי מלונדון.

ביום 15 במרץ יופקדו על חשבוני בבנקים שונים שלשה מליונות פרנקים, בהתאם למכתבי מיום 22 בפברואר.

פקדתי להחזיק את הסכומים האלה לרשותי בבנקים בפריז, ברלין ולונדון. כנראה יהיו אלו בפריז Crédit Lyonnais, בברלין Dresdener Bank. בלונדון Lioyds־Bank. בכל אחד מהם מליון פרנק.

ארשה לעצמי להמציא לו ידיעות מדויקות במשך שמונה ימים. יואל נא הוד מעלתו לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת.

הנאמן לו מאד

ת. הרצל

7 במרץ

מכתב יקר מאת נורדוי, שנוגע אל לבי ומשחררני ממה שהיה בי נגדו. הוא כותב: הנוול ללא־גבול של המתנגדים מגדיל את השתאותי לקרבנותיו. הוא חזק וטוב ממני…

9 במרץ, בתא־הרכבת בין וינא ופשט

הייתי אצל ומבירי. בקור לגמרי ללא־תועלת, כפי שידעתי מראש – באשר לשנינו לא היה להודיע דבר חדש.

אך הייתי מחויב לטרוח ולבוא אליו; לולא זאת היה סובר, כי איני שומר לא אמון וכי הייתי כפוי־טובה.

קרבן בלי־תועלת לגמרי. אך כדי לעשות דבר למראית־עין הוחלט, שיכתוב בראשונה אל תחסין ורק באפריל – אם לא אקבל הזמנה חדשה – יכתוב אל השולטן.

אגב: ומבירי סובר עתה, כי אשיג את מטרתי!

במאי העבר אמר את ההיפך.

אני מאמין לו עתה. אבל מתי?

11 במרץ, וינא

מאת וֶליש אני מקבל היום את הטלגרם הזה, שיצא אתמול ושהוא כלו חידה: “לחכות ראשית־כל למכתב”.

אני חושב שאין זה אלא התנפחות תפֵלה של אדם הרוצה להראות כנלהב, כיון שאין בהחלט שום ידיעה אחרת מקושטא.

הבאור היחידי יכול להיות, כי בשעה שמסר את מכתבי מיום 6 במרץ לאיזט, הגיד לו זה דבר־מה.

* * *

זוהי והאידיאה שלי מהשתלשלות הדברים בימים יבואו:

בראשונה יפיק השולטן עם סביבתו תועלת מן הוכחות הערבויות שלי אצל הבנק העותמני ומוסדות אחרים, אולי גם אצל ממשלות. הוא יתמוך את יתדותיו ביכלתי הכספית. אף יועיל לו דבר זה פעמים אחדות. בעלי־הכספים, ששמשו אותו עד עתה, יפחדו מפני ההתחרות שלי ויתנו לו הלואות. אלו יהיו תמיד בין 150000 ובין 200000 ל. ואחר זמן מה תבוטל התחבולה הזאת ובעלי־הכספים יחדלו לשים לב לספור על דר. הרצל, שהוא בעיניהם כחולם ושהם אינם מיחסים לו ערך רב, באשר לדעתם אמצעי־הכסף שבידו פעוטים הם. אך לאמתו של דבר יגדלו מקורות־הכסף שלי יותר ויותר.

ואחרי אשר יבהילו אותי פעמים ושלש לקושטא לשוא, תאבד לי למראית־עין הסבלנות, ואגיד כי לא אוסיף לעשות צעד, אם לא יתנו לי את הצ’רטר.

ובמומנט זה אפשר שאקבלו.

* * *

ומבירי ספר לי בשבת איך נפטר פעם השולטן מוזיר. את שם הוזיר הזה שכחתי. כמדומני שזה היה וזיר ההשכלה. הוא בא ביחד עם ראש הוזירים אל השולטן. בראשונה הרצה ראש הוזירים. אחריו היה צריך הוזיר להרצות. הוא נגש ותחב את ידו אל הכיס הפנימי של מעילו, כדי להוציא משם את ניירותיו. אז צעק השולטן בקול רם לעזרה: “הוא רוצה לרצוח אותי, הוא חפץ להוציא אקדח”.

מכל צד השתערו על האיש התָמה ומצאו אקדח בתוך הכיס הפנימי של מעילו, במקום שלא היה מקודם.

כמובן נדון האיש עד מהרה למות.

עם מושל זה אני נושא ונותן.

זה מראה את הרגשתי הנכונה: במאי העבר לא שמתי את רשימותי, שהכינותי לי בשבילו, בתוך הכיס הפנימי של מעילי או של הז’ילט, כי אם בתוך כפפת־היד. אני שערתי, כי אם אשים את ידי לתוך כיס־המעיל יטעה לחשוב, כי אני אוחז באקדח.

* * *

ביום 17 במרץ מתאספות פה הנהלת הבנק ומועצת־המפקחים ואני מכין הפעם את ההצהרה של הפתיחה, שאני רוצה להבטיחה בשביל העתיד מפני סרוסים ושכחה.

אני אקרא לפניכם את ההודעה הזאת:

אדוני ממועצת־המפקחים ומן הדיקרטוריון של הקולוניאלבנק היהודי!

יש לנו הפעם להציע לפניכם ענינים חשובים העומדים להכרעה כתוצאה של נסיעתי האחרונה לקושטא בחברת הגוֹבֶרנר Mr. Cowen.

השולטן הזמינני לבקר אותו. כנראה שיש לו אמון אלי והוא צוה להציע לי הצעות ידועות.

אך ברגע החשוב הזה אין אני יכול שלא להגיד לכם בבהירות – עד כמה שהנני מצטער על זה – שנחלתי רק הצלחה אישית אבל לא הצלחת הענין.

השולטן אינו רוצה בראשונה להרשות לנו לעבוד בארץ־ישראל. לעומת זאת הציע להרשות לי לעשות התישבות בשאר מדינותיו באסיה הקטנה, ביחוד בארם־נהרים, על קרקעות־חנם. בתור גמול הוא דורש פעולות כספיות שונות: המצאת הלואות, קונוֶרסיה של חובות הממלכה וסדורים טכניים־תעשיתיים להרמת הכלכלה בממלכתו.

אני דחיתי את ההצעות האלה בנמוס הדרוש, מפני שראשית כל חסר הבסיס, שעליו בלבד אני יכול לעמוד ברוח התכנית הבזילאית שלנו. את דחיָתי רשמתי בפרוטוקול, שנשאר ביילדיז־קיוסק.

אמנם הייתי צריך לדחות את ההצעות גם מטעם זה, באשר לפי הערתו הצודקת בודאי של חברי מר Cowenבקושטא, אין כחותינו הכספיים מספיקים לכך, והייתי מוכרח בראשונה לפנות אל בעלי־הכספים הנמצאים מחוץ לחוגנו.

אך אחרי הסיום הרשמי של המשא־והמתן הזה רמזו לי באופן חצי־רשמי, שבכל זאת אין עלי לחשוב כי היחסים נפסקו. אדרבא, עלי לקבל את הזכיונות הכספיים שהוצעו לי, באשר ע“י כך אוכל במרוץ הימים להוכיח לשולטן את רצוני הטוב וגם אוכל לרכוש לי במדינה ובממשלה יחסי־ידידות מועילים. אם אסכים לכך צריך אני להוכיח את הסכמתי ע”י ראיה של ערבויות על 2 או 3 מליונות פרנקים. אז יתחיל בודאי משא־ומתן חדש.

אמרתי כי לא באתי בתור בעל־עסקים ולא אוכל לקבל גם את הזכיונות רבי־הרוָחים ביותר, בטרם אשאל את פי ידידַי. ואחר נסעתי.

ואף־על־פי שלפי־שעה דחיתי את הצעת השולטן, הנני חושב בכל זאת, כי צריך לקבלן. חברי מועד הפועל המצומצם מסכימים לדעתי. אנו מוכרחים להשיג קרקע מוצק תחת רגלינו ועלינו להתאמץ להגיע ליחסים מתמידים עם ממשלת תורכיה.

יש להניח, כי יש ערך כספי לזכיונות אשר השולטן מציע לי. אולי אפילו ערך גדול. יתברר הדבר כשנגש לדון על הפרטים. אף־על־פי שהזכיונות הוצעו לי באופן אישי, ולא לבנק שלנו ולא לתנועה הציונית, הנה אני אמסור אותם לאורגניזציה הכספית שלנו, לקולוניאלבנק, כאשר רק יהא אפשר, ולכן בדעתי לדרוש את הזכיונות בשבילי ובשביל אלה אשר ירכשו אחרי את זכויותי.

הבנק שלנו יכנס אחר־כך בזכויות שאני ארכש – וע"י כך נשיג קרקע מוצק בתורכיה.

אדוני, בכל הרצינות שבי הנני דורש מכם, כי תקבלו את הצעותי. לפי הרושם הראשון יכולים לחשוב, כי נטינו הצדה מן המטרה שלנו. אך למעשה אנו מתקרבים אליה, אמנם בדרך מסובב. אנו הציונים לא יסדנו את הקולוניאלבנק, כדי להרויח כספים באיזה מקום שהוא, או כדי שיהא לנו בנק רגיל בשביל עסקי האשראי עם הקהל היהודי ברוסיה ובמקומות אחרים. הבנק הוא רק המכשיר של תנועתנו.

מקוה אני – וחברי מפה מקוים אתי – שבמשך התיעצותנו נוכיח לכם כי הצעותינו מובילות אל מטרתנו. אם לאו הייתי מוכרח לקבל בכל זאת את הזכיונות ולהוציאם לפעולה ע"י סתם בעלי־עסקים. וזה לא טוב בשביל תנועתנו מטעמים רבים.

אין את נפשי לדבר על החשש, שיבואו לגלות פנים בפעולתי שלא כשורה – אף־על־פי שגם דבר זה הוא רציני לגמרי.

את הקושי הזה אפשר אולי להסיר ע"י מה שאחד מן הנאמנים שלנו יופיע באופן רשמי בתור בעל הזכיונות. היינו אם השולטן יֵאות לתת את הזכיונות לאחר ולא רק לי, שיש לו אמון אלי. בשעה זו איני יודע עדיין את הדבר הזה, כי מכיון שדחיתי הכל לא יכולתי לדון על פרט כזה.

אך יש עוד קשיים גדולים מזה. אם נמסור את נצול הזכיונות לסתם בעלי־עסקים, יכולים הם לבוא בסכסוכים עם הממשלה התורכית, והתנועה שלנו תרגיש אחר־כך בתוצאות אשר לא תנעמנה לה.

ולבסוף: בעלי־העסקים האלה ישיגו כמובן חלק ברוָחים, לפחות מחציתם. ואף אם אני או האיש אשר על שמו ינתנו הזכיונות נמסור את המחצית שלנו להתישבות או לקופת המפלגה או לקרן הקיימת, הרי בכל זאת חבל לוותר על המחצית השניה. אולי יבואו בחשבון סכומים גדולים. הם יכולים להרים את ערך המניות שלנו, אם הבנק שלנו יהיה בעל הזכיונות. אולי אפשר היה, על יסוד סכויי הריוח האלה ליסד, או למצוא סינדיקט אשר ירכוש את כל המניות החסרות עוד או חלק מהם על פי מחיר גבוה יותר.

מפני הטעמים האלה, שבמשך הוכוח יהא אפשר להרחיבם, הנני מיעץ לכם, אדוני, בכל תוקף: לגייס את כספי הבנק שלנו באופן מתאים ולהחליט כי הקולוניאלבנק היהודי יקבל ויוציא לפועל את הזכיונות אשר עלי לרכוש.

13 במרץ, וינא

ידיעות רעות מקושטא.

נתברר הטלגרם של וליש. הוא כותב אלי מיום 9 במרץ, כי אחרי מסרו את מכתבי אל איזט נקרא ע"י שליחים אל איברהים, וזה פקד עלי לכתוב אלי: “שלא לעשות מאומה עד הודעה חדשה”.

פירוש הדבר: רמז לסגת אחור.

די לחכימא ברמיזא.

יש כמה באורים. הנני שוכן שוב בערפל.

האם רוסיה או ממשלה אחרת דרשה, שלא יעשו שום דבר אתי?

ההופיעו בעלי כספים מתחרים?

איזו חתירות־שכנגד או עסקים נצחו?

בטרם אשר תתאסף מועצת־המלחמה של ממלכתי ביום 17 במרץ – אבדה המערכה.

* * *

אני מבקש במכתב ידיעות מאת וֶליש, ואני כותב אל… C את הדברים האלה:

אדוני היקר,

יואיל להודיע לי בדיוק את הענינים המעסיקים עתה למעשה את 363 ואנשיו.

מודיעים לי דברים מפריז, שאין אני יכול להאמין בהם,כל כך הם נראים לי מגוחכים ודמיוניים

בלבביות שלו

הרצל

13 במרץ, וינא

אל נורדוי.

ידיד נעלה!

“במכתבו מיום 9' אין הוא כותב לי שום דבר חדש שלא כתבתיו אני במכתבי אליו ואל אלכס”.

(ואחר אני מבאר לו, כי אני מקוה, כי ההנהלה ומועצת המפקחים יחליטו פה בכוון שלי, במקום שאני, 4 וינאים שלי, וולפזון, כצנלסון [הם] בעד התכנית שלי, כי הבנק יקבל את הזכיונות).

אני ממשיך:

"האופן הגרוע ביותר, שאקבל בעצמי על שמי את הזכיונות – יש לקוות שלא יבוא לידי כך.

ואם הן, אז לא אני ולא אתם, ידידי הקרובים ביותר, איננו רשאים להיות בעלי עצבים.

לא צריך להסיח את הדעת,

1 שיש לי הזכות המלאה להיות בעל הזכיונות, לאחר שהוצעו לי ורק לי, ולא לבנק או לתנועה. כמובן שיש לי השקפה משלי ועל פיה אני עושה. אך שום תביעה משפטית או מוסרית אין לא לבנק ולא לתנועה. כהן חושב אותי לאיש, שהוא יכול למסור לידו באמון את עניניו, לא את הקונגרס ולא את דירקטוריון הבנק וכו'. אך אני איני מפריד את טיבי הפרטי מן הצבורי. זהו פירושי הפרטי.

1. שאני מוסר מראש לחוג המצומצם שלנו הודעות שהן קושרות אותי. למנגנון שלנו, שהוא כבד־התנועה, לקוי, ועובד באופן גרוע עד כדי להואש, יש לפחות המעלה הזאת, שהוא מגין עלי בשעה שנבצר ממני לעשות הכל בגלוי. מפני מה אחשוש לחשדים וזלזולים? במקרה הרע ביותר הרי תופיע בכל זאת הצהרה אשר תציל את כבודי.

אין אני צריך איפוא להיות נפחד עד כדי “שב ואל תעשה”. ואף גם שזרתי חוטים ראשונים לפריז ולונדון. אמנם הענינים האלה הם קשים ביותר והם דורשים מוח קר. ולכן, ידידי היקרים, אל תהממו את ראשי".

ואחר אני מספר לו, איך שעלה בדעתי בערפל על הים השחור, שאילו טבעה ספינתנו, יכלו למצוא בעתיד ביילדיז בשעת כבוש קושטא את הקבלה שלי על 200 ל" ואיש לא היה יודע, שמסרתי אותן בידי Cowen.

“אך לא כן מצב הדבר בענינים, שמראש אני קובע אותם בפרוטוקולים רשמיים של מועצת־המפקחים, הדירקטוריון וכו'”.

13 במרץ

עתה מענה אותי המחשבה, שמא ריטלינגר גלה סוד – בכוונה טובה או רעה – וזה גרם שקבוצות אחרות מתאמצות עתה להשיג את הזכיונות.

* * *

אולי הרמזים של עתה מאשרים מה שרשמתי ביום 11. השולטן משתמש עתה בהצעותי, כדי להשיג כספים מאחרים.

או שהוא נותן את הזכיונות בידי Rouvler, שכנראה הוא עתה שם, כדי שהוא יסדר את הקוֹנוֶרסיה של החובות.

14 במרץ, וינא

האויר נתחלף. אנו שקועים שוב בערפל.

Requam memento rebus in arduls servare mentem.

עתון־הערב מאמש של הנ. פר. פר. הביא שתי ידיעות, שאומרות לי הרבה.

1 השולטן ערך נשף לכבוד קוֹנסטַנס וקבלהו אחר כך לראיון מיוחד. נבל נשאר נבל.

אותו קונסטנס שהכין לו את העסק של מיטילינה בשם החוב הפעוט לורנדו־טוביני.

2 השולטן אשר את תכנית Rouvler לאיחוד החובות.

שני הדברים קשורים כנראה זה בזה וגם עם בואי ולכתי.

ברור כי השולטן נצל את נסיעתי. אני הייתי היהודי, שאמרו לו לבוא, כדי לרכך את המתחרים האחרים. זממם הצליח.

האסון הוא שמפאת משרתי במערכת או קיומי לא יכולתי לשהות שם שבועות אחדים, On aurait trouvél

עכשיו מובן גם הרמז לנטות הצדה. הכל נשבר.

יש לי רק הספוק הזה, שהנוכלים הצרפתים יפשטו את עור של התורכי.

14 במרץ

כתבתי היום אל אוילנבורג ובקשתיו, כי יואיל להמליץ על הצגת המחזה שלי “סולון” בתיאטרון המלך (פעם אחת במשחקים לדוגמא).

והוספתי:

"הייתי בקושטא. זוהי תמיד ארץ־פלאות. עתה יד הצרפתים על העליונה. ואיך ואיזו!

* * *

15 במרץ, וינא

אתמול פגשתי ברחוב קרנטנר את הציר M… N… והודעתי לו, כי אבקרו ביום השני או ביום השלישי בבוקר. אני רוצה להראות לו את מכתבי־האשראי על שלשת המליונות אשר לבונטין סדר בינתים.

* * *

לדירקטוריון אגיש את התעודה הזאת:

רבותי!

בקשר עם ההודעות שלי בישיבה המשותפת של הדירקטוריון ומועצת ־המפקחים הנני מודיעכם עוד זאת:

אף־על־פי שהשולטן הציע לי את הזכיונות, הרי ביחד עם זה רמזו לי המתווכים, שיש אינטרסים פרטיים שצריך לספק אותם בהזדמנות זו. המדובר הוא בסך־הכל על סכום של 110.000 לירות.

את הסכום הזה על ההנהלה להמציא; ומכיון שאי־אפשר להשתמש בסכום כזה מהון הבנק, לכן צריך לנסות להשיג אותן מן הריוח של הסינדיקט. אילו היה הסינדיקט שצריך להוסד מקבל את המחצית של המניות שעוד לא נמכרו במחיר של 3 לירות, היינו משיגים קרן מספיקה.

אני מעיר בפירוש, שבשום אופן בעולם לא אסכים, שאני בעצמי אחלק את הסכום הזה, אלא לשם זה יהא מן ההכרח שההנהלה תקבע אנשי־אמונים מיוחדים. כי לטובת תנועתנו אסור, כמו עד עתה כן גם להבא, שכספים יעברו דרך

ידָי.

הודעה זו נקראה בישיבה סודית של ההנהלה, ביום… וחתמו עליה גם ה"ה…

* * *

מכתב אל השולטן, לשלחו ביום 18 במרץ:

הוד רוממות!

יש לי הכבוד להרצות לפני ה. ר. הש. על הצעדים, שעשיתי מאז אשר ערכתי את מכתבי בהדרת כבוד מיום 23 בפברואר.

באספי את ידידי למועצה הודעתי להם את מחשבותיו רבות־החסד של ה. ר. הש. על היהודים. הם התרגשו בעומק לבם. אך כמוני הם מאמינים, כי ההגבלה ברשיון ההתישבות של האומללים שלנו בתורכיה תעשה רושם בלתי־נוח על דעת הקהל.

אך בהתיעצותנו הסקנו מסקנא אחרת מזו הנובעת ממכתבי האמור.

המסקנא היא: אנו לא נדרוש כלום! הואיל והמכוון הוא להוכיח לה. ר. הש. ולעם העותמני את הרצון הטוב שלנו, לפיכך רוצים אנו לעשות את הצעד הראשון בדרך האמון, שעליו להיות הדדי.

בהתאם לזה אין אנו דורשים ברגע זה שום רשיונות להתישבות כללית – ובכל זאת אנו מציעים את שרותנו הכספי.

זאת אומרת כי מאמינים אנו, שאחרי אשר ה. ר. הש. יכיר אותנו על־פי מעשינו, יֵאות לתת לנו מעצמו אותו דבר, שהוא נראה היום לקשה.

16 במרץ, וינא

אתמול שלח גוטמן־הפחמים לשאול אותי, אם אקבל הזמנה לישיבת האליאנץ.

הלכתי אליו מיד, אמרתי לו…:

כל השיחה אינה אלא דברים בטלים.

האם רוצים הם להתכונן להגירה הרומנית החדשה? (אך אולי הם רק יראים את פעולתו של דר. אליאס במילהויזן נגד האליאנץ הכללי).

בקצור: אני העמדתי פנים כאילו אני מאמין בדבריו. אמרתי: "אני רואה רק שני דרכים. או שהוא קורא את רוטשילד מפה ועוד שנים שלשה אנשים כאלה למועצה סודית, שבה אני מודיע הכל.

או שהוא מאסף בשבילי לשיחה את מועצת המפקחים של יק"א.

זאת הוחלטה אחרי שיחה ארוכה, שבה ספר לי פרטים מענינים אחדים על כספי הירש. למשל, בגליציה מעלו פקידי הקרן ברוב הכספים. וכן, כי נרסיס לון איננו גם כן אלא פקיד, – עם משכורת של 50000 פרנקים לשנה. וכי דר. ר…, שהתעשר מקודם אצל Länderbank, קבל תואר אצילות בעד גליציזציה של קרן־הירש (צירוף ארבעה נוצרים אל הקורטוריון וכו').

והמצוקה בגליציה נשארת כמו שהיתה.

הוסכם שאני אחבר לו את מכתבי־ההזמנה אל חברי המועצה של יק"א.

וזהו הטופס שאני שולח אותו אליו היום:

אדון נעלה!

שוב הגיעונו ידיעות קשות מרומניה. מפאת הלחיצות באופנים חוקיים ואדמיניסטרטיביים יש לחשוש, כי באביב זה נעמוד בפני יציאה חמורה עוד יותר מלפני שנתים.

בהתחשבות עם המצב הרציני הזה רוצה האליאנץ הישראלי בוינא לסדר מועצה סודית לגמרי ביום ראשון של פסחא. למקום המועצה בחרנו את פרנקפורט על־נהר מיין ויוזמנו אליה רק הנשיאים של האליאנצים וחברי מועצת המפקחים של יק"א.

המצוקה האיומה ברומניה תספיק בודאי מצד עצמה להשפיע על כבודו לבוא למועצה. ועוד יותר יזדרז לבוא אם אגיד לו, שנדמה לי שיש סכויים ידועים למצוא מוצא מתמיד מכל הסבל הזה.

לי בעצמי קשה הנסיעה למדי, הואיל שיש לי במשפחתי ענין עם מחלה ויגון. יותר מהכל תתבאר איפוא הרצינות ע"י העובדא, שהחלטתי בכל זאת לנסוע ובקשתי את דר. הרצל, כי גם הוא יסע. אני מבקשו מאד מאד, שלא יעדר בפרנקפורט ביום ראשון של פסחא.

ברגשי כבוד ויקר

דר. V. גוטמן

18 במרץ, וינא

בינתים שנה גוטמן את דעתו. אין ברצונו להזמין את אנשי יק"א, כי לא יבואו.

ואף־על־פי־כן הלכתי אתמול לישיבת האליאנץ בבית־מסחרו של גוטמן.

בקוצר־מלין בארתי לנאספים את התכנית היחידה הבאה בחשבון לעזרת יהודי רומניה:

ראשית הזמנת ועידה של האליאנצים ויק"א לפרנקפורט.

שם צריך לקבוע את הרצון ואת ההכנה לעזור. באיזה היקף?

אם המרכז הזה יתארגן ויהא מוכן לכך, נכון אני להודיע לו את תוצאות עבודתי. אראה את הדרך לאן להוביל את ההגירה.

ואז אני מארגן בבת־אחת 2־300 ועדים מקומיים הנחוצים ברומניה. הועדים האלה קובעים את היוצאים. לאחרים אומרים: השארו! החזיקו מעמד עוד חצי שנה או שנה. גם תורכם יגיע.

את היוצאים מארגנים באגודות־שתוף לתוצרת חקלאית. ע"י צירוף של אשראי ריאלי ואישי יש האפשרות לתת למתישבים עזרת־עבודה ולא כמו עד עתה עזרת־צדקה.

עשיתי רושם – ואדמה, כי ביחד עם זה חשבו כולם: את התכנית נגנוב ממנו.

ובזה נתתי להם להמשיך את הישיבה והלכתי.

* * *

אצל הנהלת הבנק ומועצת־הפקוח השגתי אתמול כל מה שחפצתי.

כמובן שכמה מהם לא הבינוני. אוסישקין התרגז והגיד שאינו מסכים לשום דבר. מוכרח הייתי להלחם, כדי להבטיח לבנק את הסכויים להתעשרות, שלולא זאת היו נופלים בחלקי.

בנק משונה של היהודים!

עם שלשת מכתבי־האשראי אני הולך היום אל M… N….

* * *

אל איזט.

18 במרץ 1902

הוד מעלתו,

היום הראיתי להוד מעלתו M…N…Bey את מכתבי־האשראי על הסכום של שלשה מליונות פרנקים, שהפקדתי בשלשה בנקים (ברלין, פריז ולונדון) בהתאם לעצתו. הנני מבקש את ה. מ. להודיע על הצעד שלי לה. ר. הש.

אחרי פסחא הנני לרשותכם, אם יש לכם צורך בי.

יואיל נא, הוד מעלתו, לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת

המסור לו

ת. ה.

19 במרץ, וינא

מכתב אל איברהים.

הוד מעלתו.

אתמול בקרתי את הוד מעלתו M…N…Bey והראיתי לו שלשה מכתבי־אשראי על שלשת מליונות פרנקים בבנקים בפריז, לונדון וברלין בהתאם למכתבי מיום 23 בפברואר.

מכתבי־אשראי הללו עומדים בתקפם עד יום 15 במאי ואחרי פסחא אני עומד לרשות ה. ר. הש., אם הוא יואיל להזמינני מחדש כדי לדון על הענינים. בינתים הנני מבקש את ה. מ. כי יואיל להגיש את ספורי הפילוסופיים לה. ר. הש., שאולי יגרמו לו מעט קורת־רוח.

ברצותי לשלוח 200 לירות תורכיות לאחד המפעלים הצבוריים שלכם, הנני שולח את הסכום הזה לועד של מסלת־הברזל החג’אזית.

יואיל הוד מעלתו לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת ומסירותי

ת. ה.

24 במרץ, וינא

המכתב הזה לא נשלח לאיברהים. מפני שאותה שעה הודיעו לי, כי מכונת־הכתיבה, אשר רבות חפשוה, הגיעה כבר הנה.

אשם היה משלוח מוטעה עם כתובת מוטעית.

ועתה רוצה אני לשלוח אותה ע"י בא־כח בית־החרושת בוינא. בטלפני אתמול ושלשום אל הצירות מפאת ניירות־המשלוח הנחוצים, אי־אפשר היה לדבר עם M… N….

האם זהו אות, כי קבל רמז, להפסיק שיח ושיג אתי?

זהו הצד הטוב של הדיספוטים, שאתה יכול לחוש מיד אצל השוער האחרון, אם מטים לך חסד או עוינים אותך, כל דחיפה הולכת ומתפשטת כמו בחשמל.

* * *

ה“ישראלי” ממאינץ וה“ג’ואיש כרוניקל” פרסמו דבה בנוסח אחד… על הבנק שלנו. בשבילי זוהי שמחת־פורים. הדבה בולטת כל כך, שאני יכול להביאם לפני בתי־המשפט במאינץ ולונדון ולהוכיח את ההנהלה הישרה ללא־פגם של הבנק שלנו.

* * *

זה שני ימים שתקפני רעיון, שהוא אולי מזהיר.

אנסה לבוא לידי הבנה עם Rouvler. עליו לעשות בשבילנו את הקונוֶרסיה. המתווך, שאני רוצה להשתמש בו לשם זה, הוא C…

אני כותב היום אל וֶליש, שיכניס במוחו של C… בתור רעיון שלו (של וֶ'), שיציע לי את התווך שלו אצל Rouvler.

24 במרץ

מכתב אל איברהים:

הוד מעלתו!

ירשני להודיע לו, כי הגיעה הנה אותה מכונת־כתיבה באותיות ערביות, שהיא הראשונה במינה, – התשורה הדלה שה. ר. הש. הואיל לכבדני לקבלה ממני.

אני שולחה ע“י פקיד אותה החברה, שהיא הכינה בשבילי את המכונה הזאת. כדי למנוע בעד כל טעות, מרשה אני לי להוסיף, שהמוכ”ז אין לו שום זכות לגמול. כמובן ששלמתי באמריקה בעד המכונה, והפקיד המלוה אותה כדי לבאר את השמוש בה. קבל את התשלום בעד הוצאות הדרך שלו.

אני מבקש מאד ה. מ. להגיש לה. ר. הש. את ספרי, שאולי יגרום לו מעט עונג.

זה שבוע שהבאתי אל ה. מ. M… N… Bey את מכתבי־האשראי שלי על 3 מליונות פרנקים, העומדים בתקפם עד 15 במאי (על בנקים בפריז, לונדון וברלין), בהתאם למכתבי מיום 23 בפברואר.

ברצותי לשלוח 200 לירות תורכיות לאחד המפעלים הצבוריים שלכם, הנני שולח את הסכום הזה לועד מסלת־הברזל החג’אזית.

אין חדשות אחרות מזמן מכתבי האחרון והנני עומד תמיד לרשותכם.

יואיל נא הוד מעלתו לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת ואת מסירותי.

ת. ה.

26 במרץ, וינא

אמש שלח M… N… אלי את החייל שלו: הוא מוכרח בהחלט לדבר אתי.

היום לפני הצהריים הייתי אצלו. הוא קבל טלגרם מפתיע מאת תחסין בי בתור תשובה על מה שהראיתי לו את שלשת מכתבי־האשראי על שלשת המליונות.

תחסין שאל טלגרפית – מי אני, במה אני עוסק, ולאיזו מטרה הפקדתי את הפקדונות.

M… N… בעצמו למד זכות על התנהגות זו. הוא אמר: בינינו לבין עצמנו אני מחויב להודות, שאצלנו אין הסדר עומד על הגובה הדרוש.

אני הבינותי מיד את הכוונה של שאלת תחסין. אפשרית רק אחת משתים: או שלא ידע מאומה ממה שעשיתי ביילדיז ורצה להשיג את הידיעה ע"י M… N… או שזוהי חקירה מטעם השולטן.

אפשריות גם שתי הכוונות כאחת. אפשר שהשולטן, שאינו רוצה שמזכיריו יסתכלו לתוך קלפיו, העלים מאת תחסין מה שעשה ע"י איזט. וכאשר בא תחסין עם הרצאת M… N… על שלשת המליונות, העמיד אולי השולטן פנים לפני תחסין, כאילו אינו יודע פשר הדבר, ואמר: יחקור נא מי הוא האיש הזה.

בכל אופן היטבתי לעשות כאשר לא האמנתי אף לאחד בקן־הכזבים הזה ואמרתי לבחון את עצותיו של איזט על אמתן ע"י M… N… ותחסין.

אמנם אין לשער, כי הזמנתו של איברהים וכל המשא־והמתן מפברואר קרו בלי פקודת השולטן. אך אפשר היה, כי איברהים מעל במכתבי אשר שלחתי אחר־כך. וגם שניהם יכלו לנהל אתי את המשא ־והמתן – לאחר שקבלו פקודה מאת השולטן – באופן כזה, שהייתי מוכרח לדחות. היינו אם הם משמשים את האינטרסים של הקונזורציום Rouvler וקונסטנס.

ע"י מה שנתתי לציר לכתוב אל תחסין יכול אני לברר, אם איברהים מוסר את המכתבים שלי.

ועתה יעצתיו לטלגרף כך אל תחסין:

כאשר הוזמנתי ע"י איברהים בפקודת השולטן ונהלתי ביילדיז משא־ומתן על ההצעות, הוגד לי, שלא אספר לאיש דבר על תוכן המשא־והמתן. כל הענין נמצא במכתבי מיום 22 בפברואר ואני נכון להראותו לציר, אם אקבל הוראה כזאת.

אני אמרתי לו, כי ימסור ידיעות על אישיותי, כטוב בעיניו.

ואז הראה לי מה שהוא רוצה לטלגרף עוד היום: שהנני איש נכבד בוינא, סופר על־פי המקצוע, ושיש לי השפעה ידועה בחוגי בעלי־כסף יהודים, באופן שאני יכול לחולל פעולות כספיות.

אם באמת ישלח את הדברים האלה, מה טוב, נדמה לי, כי תחסין רוצה לקבל מאת…M ידיעות לא נוחות. אך זה מפחד, שמא יש לי יחסים טובים בלתי־ידועים אל השולטן ואוכל להזיק לו. לכן ימסור ידיעות בלי גוון, אבל גם בלי רעות.

27 במרץ, בוינא

ססיל רהודס מת. זמן ידוע הגיתי בו כמי שיכול להמציא כספים. לא עלה בידי לפגוש אותו. בנקודה זו לא עמדו עוזרי באנגליה על הגובה.

30 במרץ, וינא

אמש בא מקושטא מכתב בלתי־נעים מאת וֶליש. באותו יום, שכנראה נאלץ M… N… לבוא לוינא (25 במרץ), נקרא וליש הארמונה.

[מכתב וליש:]

קושטא, 26 במרץ 1902

דוקטור נעלה!

הבוקר בשעה 6 בא ציר והגיד לי, כי עלי לבוא בצהרים אל בית־החרושת (יילדיז) אל פרַנקל (איברהים).

לשעה הקבועה הייתי שם ומצאתי את פרנקל, והוא אמר לי: כהן (השולטן) קבל ידיעה ע"י הסניף (צירות) בעירו, כי הוא, אדוני הדוקטור, הפקיד פקדונות בבנקים בשביל ענין ידוע.

כהן שאלהו בדבר הזה והוא ענה, כי אין לו שום ידיעה. הוא קבל מכתב עם אגרת צרופה בעד כהן, והיא נשארה בלי תשובה. באותו זמן קבל גם פולק (איזט) מכתב, שבו כתב אדוני הדוקטור על הענין. הוא (פרַנְקֶל) הודיע לאדוני הדוקטור על אי דרישת פולק (ע"י הידיעה שלי מיום 9 במרץ), שלא לעשות מאומה עד בוא הודעה חדשה. פרנקל דבר בהתרגשות בולטת, לפעמים חזר על דבריו. באחרונה דבר כבר בשקט יותר, שהוא מבקש את אדוני הדוקטור, שלא לעשות כדבר הזה. ואחר זה בקשני שאלך אל פולק ושאחרי דברי אתו, אשוב אליו.

פולק נשען בחלון אשר בקומה תחתונה באגף שבו נמצא משרדו, ובעברי על פניו עצרני, ואחרי אמרי לו, כי ראיתי את פרנקל, העיר לי: “כתוב אל האדון הדוקטור, כי יואיל לקחת חזרה את הכסף, אנו נציין לו ברגע המתאים את הדרך אשר ילך בו”.

ואז שבתי אל פרנקל ועל שאלתו הודעתי לו את דברי פולק, ואז דרש ממני למסור לאדוני דברי שלום וידידות.

יואיל, דוקטור נעלה, לקבל את הבעת הוקרתי ה

הנאמן לו לגמרי

וֶבֶּר

30 במרץ

ברגע הראשון היה לי המכתב הזה בלתי־נעים. לאחר שעבר עליו ליל־שֵנה אין אני חושבו לרע ביותר. על פיו נדמה כי איזט הוא על צדי, אך תחסין הוא נגדי.

ולכן אכתוב על זה אל ומבירי.

* * *

[דבוק מכתבו של C…]

פירא 30 במרץ 1902

אדוני היקר!

רוצה אני להעיר את תשומת לבו לעובדא זו:

בבקרי שלשום אצל 48 [תחסין] ואחרי אשר דברנו על דברים של מה בכך, התחיל הוא לחקור אותי באופן שנון ביותר על מה שאדוני עשה עם 125 [איזט] ועם שר־הטכס הגדול. עניתי לו, שאדוני לא ספר לי על הענין הזה, ושאין אני יודע בהחלט, מה שאדוני עשה עם שניהם; אלא שבכל האופנים ברור, שאם יתרחש איזה דבר שהוא, הרי זה לא יהיה לעולם בלעדיו, היינו בלי 48.

הוא הצטחק בת־צחוק האומרת הרבה. דומני שהבחנתי, כי מרוצה הוא, שהשנים האחרים לא הצליחו, וכי הוא אולי לא היה זר למפלה זו. אפשר שאני טועה, והאם יש עוד צורך, שכ' יסַמן לי איך עלי להתנהג עמו בראותי אותו בפעם הבאה? אני נותן לזה ערך, שהוא בודאי מובן לכ', ואם יש אצלו איזה רושם בלתי־נעים, צריך להתאמץ לפזר את הרושם הזה. הרי אלה אנשים בעלי אופי סגור, הנוטרים עברה בעד כל דבר קטן.

363 הוא מלא חמה על Rouvler. קבלתי את הידיעה מבית־הצִירות הגרמני. 363 קרא אל הארמון את מר Rouet, הדרגומן הראשון של הצירות הצרפתית, כדי לשאלו לפשר התנהגותו של מר Rouvler המעמיד תנאים חדשים, כגון בטול הלואות הבכוֹרה, המכסים וציד־הדגים מן ההצעה של ההחלפה והאיחוד. 363 הביע את רצונו לקבל את מר קונסטַנס, שנתקבל אתמול לראיון.

לא היה לי פנאי לקבל ידיעות כל שהן. אם יוָדע לי מה שהוא אמהר להודיעו.

יואיל אדוני היקר לקבל את ברכותי הלבביות

C…

1 באפריל, וינא

ומבירי bἀcsl הטוב שלי!

נודע לי מצדדים שונים ובאופן נאמן בהחלט, כי מזכירו הראשון של כהן עובד נגדי. אני מודיע לו דבר זה, מפני שאין כל ספק שיענין אותו לדעת את התנהגותו של איש־אמונים שלו. אדמה כי היה מועיל לפקוח את עיניו למען אשר יראה כי אני זקוק מאד לידידתו.

בשלומים לבביים

הנאמן לו

Dori

3 באפריל, וינא

מאת הציר התורכי בא אמש המכתב הפנוימטי הזה:

אדון דוקטור הרצל החביב!

קבלתי את התשובה שחכיתי לה. הנאמן לו

N… M…

אני משער כי תחסין צוה לו לתהות על קנקני. והואיל והוא רועד מפני תחסין, לכן יעשה הכל, ואני רוצה לעזור לו, כי אני יכול להתנצל לפני איזט, שמפני שהציר הטעני, לכן הודעתי את הדברים גם לתחסין.

במקצת זהו שחוק התנודה. אולי תהיה התוצאה, כי איזט יכעס?

* * *

בנדיקט בקשני אתמול, כי אבקש מאת הדוכס הגדול מבדן פרקים אחדים מזכרונותיו, שיופיעו ליובל חמשים שנות ממשלתו. אני כותב:

ליובל ממשלת הוד מלכותו חפץ אני להגיש כבר היום את ברכותי הנובעות מלב מלא רגשות־תודה. כאשר תחל תהלוכת הנסיכים והעמים, לא יֵראה איש צנוע בברכתו כמוני. ובכל זאת אני מרגיש את הצורך להגיד במלים מעטות איך חשבתי זאת לחסד הגורל, שעל הדרך הקשה של רעיון חיי הורשיתי כפעם בפעם לקבל סיוע ולקח מאת הטוב והחכם ביותר בין נסיכי זמני.

גם באויסטריה יחוגו את יום היובל, כי הדוכס הגדול מבדן בנה את ממלכתו, שעוברת את ציוני הגבולות, בלב בני האדם. מטעם זה הייתי חפץ מאד לפרסם פרק מזכרונות הוד מלכותו בנ. פר. פר., שאני עורך בה את החלק הספרותי. אם המחשבה הזאת אינה בלתי־נעימה בעיני ה. מ., אבקש לצוות על מזכיר או על המו"ל לשלוח לי בהקדם עלי הגהה.

והנני בכל רגשות יראת הכבוד וברחשי־תודה עמוקים

הנאמן לגמרי לה. מ.

דר. ת. ה.

4 באפריל, וינא

M… N… הראה לי אתמול ותרגם לי מכתב תחסין: הפקדון שלי בסכום 3 מליונות מקורו באי־הבנה. אמנם ידעתי זאת היטב. ורק חפצתי להראות להם ממון, – כדי שלא ישכחוני. – וכך מסתיים הספר הזה של הרומן המדיני שלי.

 

הספר האחד עשר    🔗

9 באפריל, וינא

באופן משונה הגעתי לידי כך, לשרטט את המכתב דלקמן אל לורד רוטשילד. ראיתי היום את חבורו החדש של סופר, שהוא כנראה בעל־כשרון, אלא שעד עתה סרבתי לקרוא את כתביו, באשר לפני ימים ושנים נסה להגיע אל הנ. פר. פר. בדרכים עקלקלות ובמזמות מגונות ונסה להשיג את עזרתי ע"י התקרבות לגיסי המנוח. אך הרי אין זה מונע שיהא בעל־כשרון. ואולי איני צודק לגבי מפעלו, אם גם אני צודק בנוגע אליו. וכך הצעתי לעצמי את השאלה, כיצד היה האיש צריך להתנהג כדי לרכוש אותי, שמדרכי לעזור לכל כך הרבה כחות צעירים חסרי־פרוטקציה. הוא היה צריך למסור עצמו בגלוי ובאופן ישר למדת הלויאליות שבי.

ופתאום באתי ע"י קפיצת־המחשבה להרהר, שאולי גם אני שגיתי, שנתתי לגברת Battersea ולאחרים לתווך בין לורד רוטשילד וביני.

ובכן אני כותב אליו, ואולם מתוך זהירות הנני כותב אליו מכתב נורא, שימוט עליו קלון אם יחפוץ להשתמש בו נגדי.

Mylord!

בודאי ידוע לי שמי מתוך התנועה הציונית, שהעתונים עסקו בה למדי. אני כותב אליו גרמנית, מפני שאיני רגיל להתבטא באנגלית ואני רשאי להניח, שהוא מבין גרמנית.

היה מועיל אילו היתה לי שיחה אתו, ואני מבקשו לתת לי הזדמנות לכך בלונדון. אני מוכן לבוא שמה למטרה זו. אין אני רוצה להעלים, כי בקשת־שיחה זו קשה עלי, כי נתקפתי רבות ובאופן בלתי־מהוגן ע"י אנשים, העומדים על צדו. אך אם אני נותן אל לבי, לכמה נשים וילדים עניים אפשר למחות את הדמעות, לכמה אומללי עמנו אפשר להביא הקלה, — אני מסכים להשפיל את כבודי.

יש לו, Mylord, עמדה מצוינת, כמעט מיוחדת במינה. מודה אני, כי מקודם לא ידעתי זאת. חשבתיו רק לאיש עשיר. אך במרוץ השנים הכרתי את כחו. נדמה לי כי זולתו יש רק לאנשים מעטים הכרה כזאת מכחו.

13 באפריל, וינא

N… M… טלפן אלי, כי דבר לו אלי.

אמש הלכתי אליו והוא קרא לפני מכתב מאת תחסין, המצַַוה מטעם השולטן להחזיר לי את 200 ל., שנדבתי בעד מסלת־הברזל החיג’אזית.

בארתי את הענין לאדון N… M…, שאלו הן 200 ל., שהשולטן נתן לי במתנה ושלא חפצתי לקבלן. אך כנראה שהשולטן רוצה שאקבלן. ולכן אתן אותן עתה לעניים.

מחר יבוא N… M… אלי כדי להביא לי את הכסף. אמסור אותו למטרותינו.

* * *

אני כותב היום דבר זה אל ומבירי עם קובלנא על תחסין שלו.

30 באפריל, וינא

היום גמרתי את הרומן שלי: “אלטנוילנד”.

3 במאי, וינא

מכתב אל השולטן.

הוד רוממות!

הנני מתכבד להגיש לחכמתו הנעלה של ה. ר. הש. את ההצעה דלקמן.

כמדומני שיש לראות קושי ממשלתי ידוע בעובדא, כי צעירי תורכיה בצאתם למדינות זרות לשם הלמודים הגבוהים הם מושפעים לפעמים ע"י הדוגמאות הרעות, והם מקבלים ללא־נגוד את האידיאות המהפכניות.

הקושי מקבל איפוא צורה כזאת: או שצריך למנוע מהם את הלמודים המדעיים הגבוהים — או להעמידם בפני כל הסכנות של הפתויים המדיניים.

ובכל־זאת אפשר למצוא מוצא, ואני מרשה לי להגיש בענוה הצעה להערכת ה. ר. הש.

אנו היהודים ממלאים תפקיד ידוע בחיי האוניברסיטאות שבכל העולם. האוניברסיטאות שבכל העולם. האוניברסיטאות שבכל הארצות הארצות מונות יהודים בין הפרופיסורים שלהן, ויש לנו מלומדים גדולים בכל המקצועות.

אנו יכולים ליסד אוניברסיטה יהודית בממלכת ה. ר. הש., דרך משל, בירושלים.

הסטודנטים העותמנים לא יהיו נאלצים עוד לנדוד למדינות זרות. הם יוכלו להשאר בארץ ולקבל את ההשכלה המדעית הגבוהה ביותר, בלי לחדול מהמצא תחת חוקי ארצם.

האוניברסיטה היהודית תצטרך לאחד את כל התכונות של האוניברסיטאות המעולות, של בתי־הספר הפוליטכניים ושל בית־ספר גבוה לחקלאות. המוסד יהא משולל כל ערך, אם לא יהיה בכל מן המדרגה הראשונה. רק אז יוכל להביא תועלת אמתית למדע, לתלמידים ולארץ.

איני נכנס בפרטי התכנית, כיון שאינני יודע אם ה. ר. הש. יאות להתענין בזה.

הנני מקוה, כי הצעה זו לא תעורר שום אי־רצון, וכי תַראה לפחות את מסירותי הנאמנה.

והנני עבדו הנאמן והמסור של ה. ר. הש.

דר. ת. ה.

3 במאי, וינא.

מכתב־לוָי אל איברהים.

הוד מעלתו היקר!

המכתב הרצוף פה מראה, מאמין אני, מחדש לה. ר. הש. את תשוקתי להיות לו לתועלת.

ההוצאה לפועל של התכנית לא תדרוש קרבנות־כסף מצד השלטון הממלכתי.

אם ה. ר. הש. יחפוץ לשמוע את באורי, יכול אני לבוא לקושטא לחג השבועות.

בתקוה כי הוד מעלתו נמצא בקו־הבריאות ובבקשה כי יאות לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת.

דר. ת. ה.

3 במאי 1902.

מכתב לאיזט.

הוד מעלתו!

חוששני, כי עבדו מעט נגדי וכי שכחוני מעט.

אולם דומני שמצאתי אמצעי להשיב לאלה, שאולי משתדלים להבאיש את ריחי. האמצעי הוא פשוט, להציע לה. ר. הש. שרות גדול. בזה אעקור מן השורש את הרוח הרעה.

במלה אחת: הצעתי היא ליצור אוניברסיטה יהודית, הכוללת את כל המדעים בצורתם הגבוהה והמודרנית ביותר — ליצור אוניברסיטה־למופת זו בארצכם! ההוצאות לא תגרומנה כל קשיים.

מה דעתו? אם ה. ר. הש. יאות להזמינני, היה אפשר באותה שעה לשוחח גם על ענינים אחרים.

יואיל נא הוד מעלתו לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת.

דר. ת. ה.

3 במאי 1902.

את התוכן אני כותב גם אל ומבירי.

4 במאי, בתא־הרכבת בין דרזדן וברלין

מכתב אל הוֹפמרשל אוילנבורג או אל השליש־הראשי העומד על משמרתו.

הוד מעלתו!

הרשאי אני להזכיר את עצמי (1898) מקושטא ומירושלים? היום הגעתי הנה ואני נשאר עד יום השלישי או הרביעי פה ב“פלסט־הוטל”.

אולי גם ר. הקיסר זוכר אותי ואת התנועה הציונית, שאז התענין בה.

לפני שבועות אחדים הייתי שוב בקושטא על־פי הזמנת ה. ר. השולטן.

הייתי מאושר מאד אילו נתכבדתי להתקבל לראיון מאת ה. ר. הקיסר, כדי לספר בע"פ דברים אחדים, שאולי יש להם ערך גם בשביל המדיניות הגרמנית.

יואיל נא הוד מעלתו לקבל את הוקרתי ומסירותי הנאמנה

דר. ת. ה.

14 במאי וינא

הקיסר צוה לכתוב לי ע"י הוֹפמרשל אוילנבורג, שלדאבונו מוכרח הוא לנסוע לשטרסבורג.

בילוב מסר את כרטיסו במלון שלי.

דברתי עם מנהל הדויטשה בנק, שעל־ידו היינו רוצים לקנות את דויטשה פלישתינאבנק. אנו מתחילים לבוא לתוך חוגים כספיים רציניים יותר, אלא שעדיין אנו מגוחכים מעט.

נתודעתי אל הפרמירלויטננט שהסתלק מן הצבא, סעיד ריטה, נכד השולטן מזנזיבר, כיום פקיד הדויטשה בנק. הוא מצא חן בעיני בתכניתו לנטוע צמר־גפן בארם־נהרים. אני אקבל אותו.

נתודעתי גם אל דר. פרנץ אופנהימר, בעל אגודת־השתוף וגם הוא מצא חן בעיני מאד.

גרינברג טלפן ברלינה, כי ועדת־הזרים של הפרלמנט¹⁰ תזמין אותי בתור עד. אלא שעד היום עברו כבר שמונה ימים ואין קול ואין קשב.

כמדומני, כי רוטשילד ואנשי אנגלו־ג’ואיש עבדו כנגד זה בידיהם ורגליהם.

* * *

וליש מודיע מעשירי לחודש, כי איזט הגיד לו, שיכתוב אלי מכתב. אפשר שרוצים לדרוש ממני הצעה לאיחוד החובות.

Aspettiamo!. בעיני אלה הם דברים בטלים.

יזמינוני עוד פעמים אחדות כדי להשתמש בי נגד מציעים אחרים.

18 במאי, וינא

ע"י וֶליש קבלתי היום המכתב דלקמן אשר לא יֵאָמֵן;

(הכתיב הצרפתי נשאר בעינו)

קושטא, 12 במאי 1902.

אדוני,

מכתבו בדבר הדרישה ליסד אוניברסיטה ישראלית בירושלים הוגשה לרגלי כס־המלכות.

נאמנותם ומסירותם של היהודים כלפי ה. ר. השולטן, אדוני הנעלה, וחבתם לממלכתו הן אמת לאמתה. הואיל וממשלת ה. ר. עוסקת עכשיו בכמה הצעות המכוונות להיטיב את המצב הכספי של האוצר ולפתוח לו מקורות־הכנסה חדשים, יכולה עזרתם של הפיננסיסטים היהודים להקל לאוצר את תפקידו. כדי שאפשר יהיה לבקש בהצלחה יתרונות מאת ממשלת ה. ר. הנני מבקש ממנו, בפקודת השליט, להגיש לרגלי הכסא, מה הם השרותים, שיכולים להביא בענין זה הפיננסיסטים הנדונים לתועלת המדינה.

יואל נא לקבל את רחשי הוקרתי המלאה.

א. איזט

18 במאי, וינא

מכתב אל איזט:

הוד מעלתו,

קבלתי את המכתב, שהואיל לכבדני בו בפקודת ה. ר.

ראשית כל אבקש ממנו, כי יואיל להגיש לרגלי הכסא את רגשי מסירותי הנאמנה ללא שנוי, אשר יעוררוני לחפש קומבינציות מועילות לשַליטו הנעלה.

אולם על כל הענינים האלה — על האוניברסיטה וכן גם על העסקים הכספיים — אי־אפשר לדון אלא בעל־פה.

אם ה. ר. השולטן רוצה איפוא לשמוע את הצעותי, נכון אני לנסוע בשבוע הבא לקושטא. הזמן הזה מתאים, מפני שנטל עלי ללכת בחודש יוני לונדונה.

ענין האוניברסיטה בירושלים יכול לשמש כסות־עינים בשביל עסקים אחרים, כי אויבי ה. ר. יניחו מכשולים על דרך הגשמתה של כל הצעה, שמטרתה להיטיב את המצב הנוכחי.

הנני מחכה איפוא להודעה טלגרפית.

בכל אופן דרושים לי שלשה או ארבעה ימים כדי לסדר את עינינַי לפני הנסיעה.

יואיל ה. מ. לקבל את רחשי הוקרתי המצוינת.

ד. ת. ה.

P. S. אם לא יזמינוני לבוא עתה, יהא לי כמעט מן הנמנע לבוא לפני הסתו.

ה. מ. היקר,

המכתב הרצוף פה נועד להיות מוגש לרגלי הכסא.

יש לי כמה דברים טובים להודיע, אולם בלי הזמנה לא אבוא. נפגעתי קצת על־ידי זה, שמתנתי הצנועה (מכונת־הכתיבה לערבית) לא נתקבלה.

אם לא יקראני עכשיו, חושב אני שלא אוכל לבוא לפני הסתו, וזה יהיה אבוד זמן שאפשר להשתמש בו כדי להביא לכם תועלת.

אבל ה. ר. הוא השליט, וכרצונו כן יהיה.

יאמין ה. מ. היקר במסירותי הנאמנה

הרצל

18 במאי

קושטא, 23 במאי 1902

דוקטור נעלה!

פולק צוני אתמול לבקרו היום. הודעת פולק מהיום, שנמסרה על־פי פקודה, אומרת, כי.C מתחשב עם עמל הנסיעה וההוצאות ולכן הוא דורש, כי אדוני יכתוב מה צריך לעשות.

הוא הדגיש את המלים המוטעמות (שאינן מובנות לי, אלא שבודאי יש להן קשר לפסקא שבמכתב אדוני) והוסיף, כי אדוני יכתוב כל מה שאפשר לו לעשות, והדגיש ביחוד, שאדוני יטעים כי יכול לעשות את האוניפיקציה יותר טוב מן Rouvier.

אם רשאי אני לבאר את ההודעה של פולק, חושב אני להעיר, כי הצורה שלה רוצה לרמז, כי.C עוד פוסח על שני הסעיפים ולכן רוצה הוא לקבל הצעות מפורטות. מתוך ההוראה, שאדוני יכתוב כל מה שביכלתו לעשות, מסיק אני את המסקנא, שרוצים לרמז בזה, שעל אדוני לעשות מאמצים, כדי לגרום להזמנה.

ההערה על האוניפיקציה באה בודאי לרמז, שזו צריכה לשמש נקודת־הכובד.

יואיל נא אדוני הדוקטור הנעלה, לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת

הנאמן לו לגמרי

וֶבֶּר

טלגרם־התשובה שלי מיום 27 במאי וינא.

יאמר לפולק, שאין אני חושש לעמל בשביל עניני כהן, והענין הפעוט של הוצאות הדרך, שאין אני רוצה לקבלן חזרה, אינו שווה לדבר עליו. בכתיבה אין תועלת. אם לא אוזמן עד סוף השבוע לבית־החרושת, אסע לזמן ארוך לונדונה.

* * *

היום (28 במאי, וינא) אני מטלגרף:

אבקש להוסיף על הטלגרם מאתמול, שברצוני להוציא לפועל את העסק הנדרש ביחוד באופן אחר ונוח יותר בשביל כהן.

אך אם לא אבקר עתה את בית־החרושת אין עתה שום ערך לכתיבה, באשר אוכל לראות את בית־החרושת רק בסתיו, ועד אז יכולה להיות קוניונקטורה אחרת בשוק, באופן שכל ההצעות ישתנו.

Seff

קושטא, 28 במאי 1902

דוקטור נעלה!

פולק אמר לי, אחרי אשר הראיתי לו את הטלגרם שלו שהגיעני היום, לכתוב לו את הדברים האלה:

“ישָמע נא לרצונו של ליאופולד ויכתוב כי נכון הוא לעשות את האוניפיקציה בתנאים הכי נוחים בשביל הממשלה, כי נכון הוא ליצור סינדיקט של בני־הארץ לשם נצול המכרות, כי נכון הוא ליצור סינדיקט לשם יסוד בנק, שיוכל להביא שרותים גדולים לממשלה, והדלת תהיה פתוחה לפניו לבוא”. ליצור סינדיקט לשם יסוד בנק, שיוכל להביא שרותים גדולים לממשלה, והדלת תהיה פתוחה לפניו לבוא".

זאת אמר לי, לאחר שתרגמתי לו את הטלגרם, ואז בקשתיו להרשות לי לרשום את דבריו בחדר הצדדי (בחדרו היו שלשה אנשים). הוא הסכים ואני עשיתי כך.

בשובי קראתי לפניו את הכתוב. הוא אִשֵר ושאל אם יש לנו מפתח סודי. אמרתי שיש לנו רק מעט, ולכן אכתוב, אך אודיע מקודם בטלגרם שמכתב יבוא. פולק דבר היום במרץ וביתר חמימות מאשר תמיד; היה לי הרושם, שהיה רוצה כבר לראותו פה.

אך כידוע קשה להכיר אימתי הוא מדבר דברי אמת.

יואיל נא, דוקטור נעלה, לקבל את הבעת הוקרתי המצוינת.

הנאמן לו תמיד בהחלט

וֶבֶּר

4 ביוני, פריז

שוב בפריז.

עתה אני איש מפורסם, מזדקן.

הגיל הצעיר היה חביב לי יותר למרות התוגה שבו.

* * *

הצלחתם של פחותי־הערך נחמה היא לאיש הערך, אם הוא עובר בסך בלי שיכירו בו. אך הצלחה זו יכולה לגרום לו צער, בשעה שגם הוא מתפרסם לשבח. לאושר אנשי־הערך זוכים הם רק במקרים יוצאים מן הכלל לפרסום או לפחות רק לעת זקנה (שופנהויאר, איבסן).

ויש אשר איש הערך עובד במקצועות שונים. ואז בודאי יכירו בו רק במקצוע, שבו אין משקל־הכובד של אישיותו.

וכך הייתי אני, למשל, למפורסם בכל העולם במקצוע, שבו לא פעלתי כמעט כלום במובן־הרוח, אלא הראיתי חריצות מדינית שכל אדם בינוני יכול להגיע אליה, ובענין שרק הטפשים לא יבינוהו על בוריו — אני נתפרסמתי בכל העולם כאגיטטור בשאלת היהודים.

בתור סופר, ביחוד בתור מחבר דרמות, אין מיחסים לי כל ערך, פחות ממאומה. קוראים אותי עתונאי טוב.

אף־על־פי שאני חש, יודע, כי הנני סופר מגזע רם או הייתי כזה, ואלא שלא נתתי את המדה השלמה, באשר חשתי גועל נפש ופצעו את אומץ רוחי.

4 ביוני, פריז

פה הגיעתני ההזמנה של “הועדה הממלכתית להגירת זרים” שלפניה עלי לתת באורים בתורת “עד”.

זוהי הפגישה — מלחמה או פיוס — עם לורד רוטשילד ולכן ערכה רב עד מאד. אני דורש מאת גרינברג וכהן הנאמנים לי, כי יסדרו פגישה ביני ובין ר. עוד לפני הופיעי לפני הועדה.

6 ביוני, פריז

מכתב אל איזט:

הוד מעלתו!

באשרי את הטלגרם האחרון שלי מוינא מיום 28 במאי על כתובת המוכ“ז, הנני מתכבד להודיע לו, כי הנני מוכן לעסוק בשאלת איחוד החוב בהתאם לרצון שהובע ע”י ה. ר. הש., כדי להשיג את התנאים הטובים ביותר לממשלת השולטן. כמו־כן הנני נכון לכונן ע"י ידידי סינדיקט לנצול המכרות וליסוד בנק חדש בתורכיה אשר מועצת ההנהלה שלו תהיה מורכבת בחלקָה מבני־הארץ.

השרותים שאנו נביא ושחכמתו הרמה של ה. ר. הש. תעריך אותם, יצטרכו לקבוע את מדת החסדים, שה. ר. יתן בנדיבותו לעם היהודי.

מפה אסע לונדונה כדי לקבוע עם ידידַי את תנאי התכנית. שם אשאר עד 25 בעוני. לאחר כך יש בדעתי לקחת לי מועד לנוח. בינתים יכולים לשלוח לי מכתבים וטלגרמים על כתובת זו:

Dr. Th. h.

c. o. Sir Francis Monteflore, Bart, 42 Upper Grosvenor st.

London W.

יואיל נא, ה. מ. לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת

הנאמן לו

דר. ת. ה.

9 ביוני, לונדון

מה שדרוש לי עתה זהו גבוש הסתדרות־האויר שלי, כלומר להפוך את האויר הזה, ששמו תנועה ציונית, לחומר נוזל.

אני מתאמץ להשיג דבר זה בדרכים אלו:

1. ע“י הבאורים שלי לפני ה”ועדה הממלכתית“. רצוני לבאר לה באר היטב את המבוכה שיש בשני אפני ה”ברירה" שלה: או קרע של הפרינציפיון המפואר של מקלט חפשי — או חוסר־הגנה לעבודת התושבים. והיה אם ישאלו למוצא שלי ואגיד להם: חברה עם צ’רטר בשביל קפריסין.

ביחד עם זה מנסה אני באופן חצי־רשמי לבוא בקשר עם לורד ר.. הוא זועם עלי — וזהו אולי המומנט הנפשי לכריתת ברית שלום. כאשר נשאל בועדה משום־מה הוא מרבה כל־כך להתנגד להצעה שיזמינו אותי, ענה כי אני הנני דימגוג, כלי־ריק.

1. אני מנסה ליסד Konzern למכרות, כדי לנצל את המכרות בתורכיה. דברתי כבר עם זנגויל ועם Cowen, והערב אפגש עם Stockbroker Myers אצל זנגויל.

לונדון

אור ליום 10 ביוני. שעה 3 לפנות בוקר.

בבואי הלילה מן התיאטרון אל המלון מצאתי את הטלגרם הזה של אשתי:

“אבא חולה קשה, סע מיד לוינא”.

זהו המות. זה היה ברור לי בו ברגע.

שתי שעות עברו בשאלות למסע הקרוב, במשלוח טלגרמים, באריזת החפצים. מוֹתר הליל יעבור באופן קשה.

הספר הזה צריך לעזור לי. חושב אני, כי הייתי תמיד לאבי, שעשה הרבה מאד בשבילי, בן נאמן, מכיר־תודה ורוחש־כבוד.

כמה הרבה לסבול אתי, להחזיק בי, לנחמני, לאחר שפתח אותי ודאג למחסורי זמן רב כל כך.

כל נסיעותי, שהרביתי ללמוד בהן, מידו היו לי.

ועתה אין אני בבית בשעה שהוא עוצם את עיניו.

תמיד מהרתי לספר חיש להורי כל דבר נעים בעודו באבו. ואמנם כטוב וכנכון עשיתי, כי יש שמאחרים את המועד.

אבי היקר לי לא קרא את סופו של הרומן אלטנוילנד.

כמה נשארתי חייב לו, אף־על־פי שלא הייתי בן רע.

איזה משען היה לי מאז ומעולם, איזה יועץ נאמן.

כאילן עמד על ידי. עתה נעדר האילן.

ביחס למה שאבד לי במותו, הרי זה טפשי, שאני מצטער על שלא נודע לו, שמחרתים הייתי צריך לשוחח עם לורד רוטשילד, מה שיכול אולי להיות מכריע בעד הציוניות.

כמובן שעתה מתבטלת שיחה זו וגם הופעתי לפני הועדה הממלכתית.

אין אני מאמין במחלה הקשה. זו לא היו מודיעים לי. הטלגרם של יוליה פירושו המות!

10 ביוני, יום הולדת של הנס

על הספינה בין דובר ובין Ostende.

לפני נסיעתי מלונדון קבלתי את הטלגרם של הרופא: “אבא גוע פתאום בהתקפת־שבץ ובלי מכאוב”.

בפנה חבויה שבלב עוד נצנץ שביב תקוה, כי אין זה אלא דלקת הריאות.

…

אדמה שאם אדם מאבד את זרועו ביריה אין הוא מרגיש ברגע הראשון, ואחר־כך חש הוא כאב נורא ואחר־כך הוא שוכח.

11 ביוני, בתא “אוסאנד־אכספרס” לפני וינא

עתה אני מגיע עוד מעט לוינא, במקום שמחכה לי העונג לקבור את אבי. וולפזון רצה להכנס בקילן ולנסוע אתי, לא נתתי לו. הן לא יוכל לעזרני.

…

באתי גם לידי החלטה. אם אמי תסכים אעביר את דירתי לונדונה. מה לי עוד בוינא?

20 ביוני, אלטאויסזה

הכל עובר, אני יושב מחדש אל שלחן הכתיבה מן הקיץ דאשתקד ואין לי מאבי זולת תמונתו, שעומדת לפני. הוא נעלם לגמרי מחיי. רק תמונה זו אומרת לי, מה היה מראהו של זה אשר לא אוסיף עוד לראותו.

* * *

מכתב אל השולטן:

הוד רוממות!

הנני מתכבד להודיע לה. ר. הש. את דבר מות אבי. זהו המקרה המעציב אשר קרא לי לצאת מלונדון, במקום שהתחלתי לכונן ע"י ידידַי סינדיקט כספי בשביל התכניות הידועות.

בינתים קראתי, כי נתאשרה התכנית של מר Rouvier . ענין האוניפיקציה צריך איפוא להיות מוּצא מן הקומבינציות. לא נשארו אלא נצול המכרות ויסוד בנק חדש בשביל מדינות עותמניה. אך איני יודע, אם ה. ר. הש. חפץ עוד שידידַי יתעסקו בזה.

הנני מבקש איפוא בענוה את ה. ר. הש. כי יואיל להודיעני את החלטתו הנעלה. מפה אסע ביום 30 ביוני לונדונה ובדעתי לשהות שם כשבועים. הואיל והכינותי את הקרקע, נקל יהיה לי להשיג את המטרה בזמן קצר, אם יהיה בידי דבר־מה ממשי.

והנני מתכבד להיות בענוה לה. ר. הש. עבדו הנאמן מאד

דר. ת. ה.

20 ביוני 1902

מכתב־לוָי אל איברהים:

הוד מעלתו היקר!

נצטערתי צער רב ע“י אבדן אבי היקר. מפאת המקרה המעציב הזה נאלצתי לשוב לפתע פתאום מלונדון. אני צריך לשוב שמה ביום 30 ביוני. פקודות ה. ר. הש. תמצאנה אותי עד 30 ביוני באלטאויסזה, שטיארמרק (אויסטריה) ועד 15 ביולי ע”פ הכתובת של

Sir Francis Montefiore, Bart, 42 Upper Grosvenor Street,

London W.

יואיל נא, הוד מעלתו היקר, לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינת

המסור לו מאד

הרצל

20 ביוני 1902

מכתב אל איזט:

הוד מעלתו היקר!

קרני אסון רב. אבי הטוב מת. הייתי מוכרח לשוב בחפזון מלונדון, אהה, אחרתי את המועד.

ועתה אני חוזר אל הענינים אשר החלותי ואחזור לונדונה בסוף החודש הזה.

מתוך העתונים נודע לי, כי האוניפיקציה על־פי תכניתו של מר Rouvier היא כבר דבר מוחלט. ובכן צריך להוציאה מתוך הקומבינציות שאדוני הודיע לי על־פי פקודת השולטן ביום 12 במאי.

אך כדי לראות את הדברים בבהירות ולמען המנע מצעדים בלי־תועלת, דרוש כי אקבל הודעה ברורה.

הנני מרשה לי איפוא להזכיר את נקודת־המוצא שלנו.

במכתבי אשר ערכתי בענוה לה. ר. הש. ביום 5 במאי הצעתי ליסד אוניברסיטא יהודית בירושלים. בתשובתו שבכתב וכן ע"י הודעתו בעל־פה קבל אדוני ברצון את ההצעה, בדרשו תמורת זאת יסוד סינדיקט לנצול המכרות ויסוד בנק חדש בשביל מדינות עותמניה.

אך כדי לאמץ באופן רציני את המשא־והמתן של ידידי מבעלי־הכספיים דרוש לי מעין מאמר־מלכות זמני, הקובע באופן פרינציפיוני את הרצון להתקשר על־פי התנאים האמורים. דרושה ביחוד הודעה ברורה בנוגע לנצול המכרות.

אני כותב היום ברוח זה אל ה. ר. הש., בלי להכנס בפרטים.

מאמין אני, כי בעזרת ידידַי אוכל לעזור לאינטרסים שלכם, אך מן ההכרח להניח מקודם בסיס מוחשי בשביל המשא־והמתן.

תשובתו תמצאני פה באלטאויסזה, שטיארמרק (אויסטריה), עד 30 ביוני, ואחר כך עד 15 ביולי בלונדון אצל Sir Fr. Montefiore, 42 Upper Grosvenor Street W.

יואיל נא, הוד מעלתו היקר, לקבל את הבטחת הוקרתי המצוינה ומסירותי

הרצל

22 ביוני, אלט־אויסזה.

* * *

טלגרם מאת C…

188 (….N…M) יזמינו וידרוש להגיש לו תענית. יסרב וידרוש שיזמינוהו לבוא הנה ולנהל ישר את המשא־והמתן.

24 ביוני, אלט־אויסזה

וֶליש וכן…C מודיעים כי צירי תורכיה בוינא ובלונדון נצטוו לבוא בדברים אתי. שניהם הודיעו חזרה כי נסעתי. אני מטלגרף לקרימיניצקי, שילך אל…N…M ויגיד לו, שאני מוכן לנסוע אל השולטן לפני נסיעתי לונדונה.

3 ביולי

על הספינה Pas de Calais בין קלי ודובר.

שוב אני נוסע חזרה לאנגליה. גרינברג סדר את שיחתי עם רוטשילד למחר, ואת הופעתי לפני ועדת הפרלמנט ליום 7 ביולי.

צריך להניח, כי הפעם צפויה לי הצלחה, כיון שאבי איננו עוד בחיים, למען יוכל לשמוח בה.

שבע שנים חכיתי למען אוכל להגיד לר. את אשר אני רוצה להגידו מחר.

כמובן שבמשך 30 שעות נסיעתי העליתי במחשבתי מה שאני רוצה להגיד לו ולועדה. כמו כן מה שצריך לעשות, בין אם יתיחס בחיוב ובין אם יתיחס בשלילה.

כמובן שעוד פעם רואה אני את עצמי והנה אני חוזר לפיליטונים שלי בלי שהשגתי את המטרה.

5 ביולי, לונדון

כאשר נסעתי מפה היה הלילה מן הקודרים ביותר בחיי. בשובי הנה אתמול היה זה אחד הימים המוצלחים ביותר.

בשעה 12 בא אלי לבונטין והודיעני, כי שר־צבא של הצירות התורכית מחפשני ומחכה לי בבנק.

מיד נסעתי עם ל. בתחתית החשמלית אל הסיטי.

שר־הצבא הודיעני, כי לציר יש למסור לי מיד פקודה מאת השולטן. בקשתיו כי יחזור אלי אחר־הצהרים, מפני שעתה יש לי פגישות קבועות מראש.

בשעה 3/4 12 נסעתי לניו־קורט אל רוטשילד. עכוב הכרכרות לפני Mansion House היה נעים לי, כי לא חפצתי להקדים. בשעה אחת בדיוק עברתי את השער וצויתי להודיע את דבר בואי לשר צבאות הבנקים והובאתי אל חדר אשר מראהו היה מסחרי ביותר.

ארגזים עם דוגמאות של סחורות בפנות החדר וכו'.

לא חכיתי אפילו רגע וכבר בא כבוד הלורד, ג’נטלמן אנגלו־יהודי זקן, שמראה פניו טוב הוא.

ישבנו ברוחה זה לעומת זה ליד השלחן והוא התחיל להרצות את שטויותיו.

יש לו עינים יהודיות גדולות וחביבות ואזניו כבדו מאד משמוע.

…

באנגליה לא תהיה אנטישמיות לעולם וכו‘. בצרפת היה הענין אחר וכו’.

הוא אינו מאמין בציוניות. (דברנו בתחלה מעט אנגלית ועברנו לדבר גרמנית.)

הוא אינו ציוני. לעולם לא נקבל את ארץ־ישראל וכו'. הוא אנגלי ורוצה להשאר אנגלי. הוא “רוצה” שאגיד לועדת־הזרים כך וכך ולא אגיד כך וכך.

אז נלאיתי שמוע. עוד מקודם עשיתי פעמים אחדות הערות־בינים. עתה החלותי להגביה כל כך את קולי על קולו, עד שמתוך תמיהה והשתאות סגר את פיו.

"אני אגיד לועדה מה שטוב בעיני ומה שהוא לפי הכרתי. זה הרגלי מאז ומעולם וכה אעשה גם הפעם.

לא נכון, כי הממשלות מתנגדות להתישבותנו בארץ ישראל. השפעתי באופן ישר על גרמניה ורוסיה שיתיחסו ברצון לעניננו. ואני חושב, כי אנגליה לא תתנגד. אצל השולטן הנני אדם רצוי".

והוא השיב: “כן, כמובן שהשולטן נוהג אתו בחביבות, מפני שהוא דר. הרצל מן הניאה פריאה פרסה”.

“לא נכון” צעקתי. “לניאה פריאה פרסה אין שום ענין לזה. המול”ים הם שונאים־בנפש לתכנית־היהודים שלי. המלה ציוניות לא נדפסה עד היום הזה בניאה פריאה פרסה. עם השולטן לא נשאתי ונתתי בכלל לשום דבר הנוגע לניאה פריאה פרסה".

…

הוא אמר:

“מה יענה אם גורדון או אחר ישאלהו, אם הוא יודע מה על יחס השנאה לאנגליה של העתונות האירופאית, (שנמצאת בידי היהודים), ושקבלה מאת הבורים ע”י Leyds 800,000 ל.?"

אני עניתי בגסות: “אני חושב, כי ועדה זו אינה חברה לספורי־בדים, וכי לא ידברו שטויות כאלה. ואם כן, אתן תשובה ממולחה. אדרוש, כי יפרסמו את רשימת האנשים אשר קבלו כספים. בנוגע לי, יודע אדוני בודאי, שאינני עתונאי בוצע בצע”.

“כן אני יודע זאת”, אמר בשנותו את טעמו, כשם שכל הפטפוט הזה לא בא אלא לחפש אצלי מקום תורפה. הן שום איש אינו חושב לערוך אלי את השאלה הטפשית על העתונים שנקנו בכסף.

ועוד אמר, כי ארנולד ויט וגורדון הזמינוני כעד נאמן, כדי להשען עלי ולהגיד: “הנה דר. הרצל, שהוא בודאי היהודי המעולה בעולם, והוא מודיע כי היהודי אינו יכול להיות אנגלי לעולם”.

“זאת תהיה מצדי יהירות טפשית, אם אבוא להרצות לפני הועדה הזאת על תכונותיו של האנגלי האמתי. אני אגיד בפשטות איזו מצוקה איומה שוררת במזרח וכי האנשים שם מוכרחים או למות או לנדוד. את המצוקה ברומניה אנו מכירים כבר משנת 97; בשום מקום לא שמו לב אל הפטיציות שהגישו לקונגרס. בגליציה המצוקה אולי גדולה עוד יותר. שם יש למעלה מן 700,000 עניים מרודים. גם הם ישימו לדרך פעמיהם”.

הלורד אמר: “רצוני שלא יגיד זאת לועדה. אם לאו יאסרו את הכניסה”.

ואז נעשיתי מוצק: “ודאי שאגיד זאת! בלי שום ספק! הוא יכול להיות בטוח בזה!”

אז פער את פיו, צלצל וצוה לקרוא את אחיו ליאופולד.

לפני זה חזרתי על הקודם והוספתי, כי הצדקה היהודית נעשתה למכונה, המדכאה את צעקות המצוקה

הלורד יבב: “זאת רוצה הוא להגיד לועדה!”

“הייתי אדם רע, אילו אמרתי רק מה שיוכל לגרום להגבלת הכניסה. אבל.הייתי מאותם האנשים הרעים, שיהודי אנגליה היו צריכים להקים להם מצבת־זכרון מתוך הכרת־תודה על שאני מגין עליהם מפני זרם יהודי־המזרח וע”י אולי מפני האנטישמיות. אך יש אתי תכנית להצלה ואותה רוצה אני להגיד לועדה."

פה הפסיקני הלורד ושאל אם ברצוני לסעוד פת־שחרית.

“ברצון”.

ונכנסנו אל אולם האוכל, ששם נתודעתי אל בנו של לורד רוזברי ואחר כך אל אלפרד, הרוטשילד השלישי, שדומה הוא במובן־הרוח אליהם.

…

לאחר כך, בחדרו של הלורד, סח לי אלפרד על אותות־הכבוד הגבוהים, שקבל מאויסטריה ומפרוסיה. “מה, גבוה? אות הכתר מדרגה ראשונה!” אלפרד זה גופא שאלני מה רצוני לעשות בעד היהודים. התישבות, טוב! אבל מדוע בארץ־ישראל? “פלשתינא מצלצלת יותר מדי צלצול יהודי!”

…

לאחר שתית הקהוה נגשתי אל שלחן־הכתיבה שלו ושאלתי:

“האם רצונו לשמוע עתה את תכניתי?”

“כן”.

הזזתי את כסאי לצד האוזן המעולה שלו ואמרתי:

“רצוני לדרוש מאת הממשלה האנגלית צ’רטר להתישבות”.

“אל יגיד צ’רטר. למלה זו יש כיום צלצול רע”.

“ונקרא לזה בשם הטוב בעיניו. רצוני ליסד קולוניה יהודית על אדמה בריטית!”

“יקח את אוגנדא!”

“לא. יכול אני להשתמש רק בזה…” ומפני שהיו עוד אנשים בחדר, לכן רשמתי על פתקא, שאני מדביקה פה לזכרון: “חצי האי־סיני, ארץ־ישראל המצרית, קפריסין”. והוספתי: “האם הוא מסכים?”

הוא שקל בדעתו בחיוך וענה:

“מאד!”

זה היה הנצחון. אני כתבתי עוד על הפתקא:

“ימנע את ההלואה של השולטן!” (Rouvier).

הוא אמר:

“מנעתי את הלואת רומניה. אך הלואה זו איני יכול למנוע כי הממשלות רוצות בכך. הן רוצות שמסלות־הברזל תבָּנינה”.

אמרתי: “השולטן הציע לי ארם־נהרים”.

הוא (בהשתאות): “והוא דחה?”

“כן”.

בזה סיימתי..Nous sommes gens de revue בשעה שדברתי עם הלורד שלח לי ליאופולד הזמנה אל Garden־party שלו ביום השני. כל ראשי המיניסטרים של המושבות יבואו.

שאלתי: “היבוא צ’מברלין? רק הוא מענין אותי”.

ליאופולד לא ידע.

אמרתי: “אם אהיה פנוי מן הועדה, אבוא”.

והלכתי.

* * *

אל הציר התורכי, והוא הודיעני, כי השולטן דרש בטלגרם שאבוא מיד לקושטא. אמרתי: לפני יום השלישי אי־אפשר, מפני שעלי לבוא אל הועדה.

ביום הרביעי אני מוכן, אך מוטב שאקבל את פקודותיו ע"י הטלגרף, באשר אולי אוכל לסדר פה מקודם חלק מן הענינים. כמו־כן פרצה המגפה, וההסגר יעצור את תנועתי

הציר הבטיח לטלגרף בכוון זה.

9 ביוני, לונדון

שלשום היה לי יום בלתי־מוצלח בועדה. לא שחקה לי השעה, דברתי והבנתי אנגלית באופן גרוע, עשיתי שגיאות בנוגע לזהירות.

אחרי הועדה נסעתי לגונרסבורי אל Garden־Party של רוטשילד, במקום אשר ראוני ואשר על־ידי־כך הועלתי אולי לציוניות אצל עשירי היהודים יותר מאשר ע"י נאומַי ומעשי עד עתה.

גם הוצגתי ע"י הגברת הזקנה והחביבה בטרסי לפני הנסיכה לואיזה, Duchess of Argyll, היא סחה אתי זמן־מה.

* * *

הרושם הרע אשר עשיתי, לפי הרגשתי, על לורד ג’מס, יושב־ראש הועדה, תקנתי אתמול ע"י מה שהלכתי אליו ואמרתי לו בגלוי, מה שהסתרתי בועדה מתחת לאמצעי־זהירות.

הוא סובר, כי את התכנית סיני־עריש־קפריסין אוכל להוציא לפועל רק בעזרת לורד רוטשילד. הרוטשילדים צריכים להיות הסוכנים שלי בארץ זו (אנגליה). מכבדים אותם מאד. אנטישמיות אין פה.

בשביל התישבות זו אין לנו לקוות לכספים מאת הממשלה האנגלית. כסף מוכרחים היהודים לתת לשם כך.

לא נכנסתי לתוך הפרטים של החוקה העתידה של ההתישבות הזאת. רק אמרתי, שצריך לעשותה לכח־מושך, כדי שיבואו שמה לא רק קבצנים.

כמדומני שהענין מצא חן בעיני ג’מס יותר משרצה להראות לי.

הצהרים הנני עוד פעם אצל לורד ר.

10 ביולי, לונדון

אתמול לאחר שסעדנו את לבנו בפת־שחרית שניה, הלכתי עם לורד רוטשילד אל חדר מיוחד — להשתאותם הגדולה של פקידי הבנק, שעתה בודאי יגלו כולם, שהם ציונים בלב ונפש.

דרשתי ממנו חובת־שתיקה והראיתי לו את מכתב אוילנבורג מן רומינטן ואת מכתב הדוכס הגדול משנת 1898.

“זה אני עושה, אדוני הלורד, ראשית כדי שיראה, כמה לא צדקו בנוגע אלי. שנית כדי שיגיד לממשלה האנגלית: עם האיש הזה אפשר להכנס בדברים, הוא אינו גורם אי־כבוד לידידיו”.

ואז הרציתי לפניו את התכנית של חברה יהודית בעד סיני, ארץ־ישראל המצרית וקפריסין. לורד ג’מס אמר כי הענין תלוי בהשתתפותו שלו (של ר.).

“יזמין את האנשים העיקריים של הסיטי, ייסד את החברה היהודית והוא יעשה בזה מעשה פטריוטי לטובת אנגליה. אך לא צדקה — זה צריך להיות business”.

“יעלה זאת על הנייר”! אמר הוא. “ביום הששי אדבר בזה עם צ’מברלין. אך בשום אופן איני רוצה לעשות נסיון גדול. רק זעיר, לכל היותר 25,000 מתישבים”.

אמרתי:

“אני אעשה דבר זה רק במדה גדולה או לא אעשה”.

בקצור: אחרי רוב דברים הוסכם בינינו, שאכתוב בשבילו את הדברים.

* * *

מכתב אל לורד ר.:

לורד רוטשילד החביב!

האדון ממדינת תורכיה טלגרף אתמול שוב באופן תכוף שאבוא אליו. הייתי מוכרח לענות לו, כי מחרתים בשבת אסע שמה.

נשארות לי רק שעות בלונדון. לא בטוח, מתי אוכל לחזור הנה, מפני ששם פרצה המגפה ובודאי יהיה לי ענין עם הסגר. שיחה עם צ’מברלין — אפילו רק לחצי שעה — נחוצה לי מאד. הוא יכול לקבלני גם בסנדלים. יגיד לו, שאם יראני לפני נסיעתי יכול הדבר להיות בכל אופן לתועלת בשביל אנגליה, כי אני הנני שם בחשיבות גדולה, ואני יכול לדבר באופן ישר כל מה שאני חפץ, ובכן גם על האינטרסים אנגלים.

אם יודיע לו זאת עוד היום יקבע לי מחר פגישה. כמובן, היה מצוין, אולי בא גם אדוני.

את התכנית המובטחה ליסוד ההתישבות היהודית אני מכין היום. היא תהיה קצרה וברורה. את החלק המדיני באנגלית בעד צ’מברלין, את החלק הכספי להוצאה־לפועל בגרמנית בשביל אדוני. מחר לפני הצהרים יקבל שני הניירות.

והנני, אדוני הלורד

המסור לו מאד

הרצל

10 ביולי

אמש הייתי אצל הציר קוֹסְטַקי אנתוֹפּוּלוֹס פחה, שקרא לפני את הטלגרם המדיני הקהה. אני מדביקו על העמוד הקרוב.

אמרתי לו לטַלגרף, כי אסע בשבת.

הודעה בעל־פה מאת קוסטקי אנתופוּלוס פחה ביום 9 ביולי בלונדון:

ה. ר. הש. אומר, כי דר. ה. הביע את החפץ להביא שרותים מתוך יושר ואמונה במה שנוגע לאיחוד הדֶט. הוא מוזמן לראותו תיכף ומיד ולהזכירו, כי — הואיל ופרסום הענין יכול לגרום נזק לממשלת מלכותו — בשביל הענין הזה נדרשת שמירת סוד גמורה. אם בטוח הוא, שיוכל להשיג בשביל איחוד הדֶט קומבינציה יותר נוחה בשביל ממשלת מלכ. מזו שהציע מר Rouvier — ובהמשכת חליפת־מכתבים יש רק משום אבוד זמן והמטרה לא תובן כפי הצורך — ובתנאי שהקשרים האלה לא יגררו אחריהם שום התחייבות מצד הממשלה, אם בטוח הוא שיוכל להתקשר עם איזה בנק ישראלי, ומבלי שיגלה את מטרת נסיעתו לקושטא, הוא מוזמן להגיד לו, כי במקרה שיביא שרותים לתועלת המיניסטריון לעניני כספים ואם מאמציו יפיקו את רצון המלכות — יגיד לו, כי בהתאם לשיטת ממשלת הוד מלכותו הישנה בנוגע לטובת נתיניו, ברור הוא, כי ה. ר. הש. יגמול את היהודים חבה וחסות.

בפקודת המלכות הוא נקרא להודיע את הדברים הנ"ל לדר. ה. ואנו מחכים בהקדם האפשרי לתשובתו.

12 ביולי לונדון

אתמול לא יכולתי לגמור את המכתב ואת התכנית של החברה היהודית בעד לורד רוטשילד, באשר קוסטי אנתופולוס פחה, הציר התורכי, בא אלי, בטל אותי זמן רב וקרא לפני את הטלגרם המודבק פה:

לא יוצא מתוך הרצאתו, כי מר ה. הגיע לידי הסכם עם הבנקים וכי הכין בסיס. והואיל והממשלה עומדת לקבל החלטה בנוגע לאיחוד החובות ע"י הוצאה של אובליגציות על. mill 32, ומובן הדבר שהממשלה לא תשנה החלטה זו, כל עוד שלא תהיה בטוחה בקומבינציה טובה ממנה, לפיכך אין במצב כזה מקום לנסיעת מר ה. לקושטא. כמו כן הגידו לו מטעם זה שישוב מפריז(?) לונדונה ובאותה שעה הודיעו לו את הסדור הזה.

אך אם מר ה. יכול להבטיח קומבינציה טובה, מוצקה, חזקה וגמורה עם הוצאה של 30 mill. הוא מוזמן להגישה בלי אחור.

* * *

כך הוא הוד רוממות החליף, שאללה יואיל בכל אופן להאריך לנו את ימיו, מפני שהוא ידיד היהודים וידידי.

כאשר חפצתי מקודם לדעת את הענין, שבשבילו הוא דורש ממני לבוא, צוה עלי לנסוע. כשהייתי מוכן לנסוע, הוא מבטל את ההזמנה ומודיע את הענין.

קוסטקי אנתופולוס שלח אלי אל המלון את שליחו שריאן אפנדי ובקשני לבוא אל הצירות, מפני שבשעה 11 עליו לנסוע אל Bath ראיתי מיד את האפשרות, להכריחו לבוא אלי ואמרתי, כי לא אוכל לבוא לפני 12. ציר אינו מאחר על נקלה לפני יום הראשון את המסע אל Bath.

ובכן הוא בא.

אני העמדתי פנים של דאגה וספרתי לו את המעשה עם הפקדון של שלשת המליונות, שנאלצתי לקבל חזרה. ידידי לא יֵאותו להיות צפויים שוב להתנהגות כזו.

כמו כן שומעים מכל צד, כי הענין עם Rouvier כבר נגמר. אם באים במקרה כזה בהצעה נוחה יותר, יכולים לקבל צורה של מתחרה מחוסר־עדינות — ואפשר ששוב ישתמשו בהצעה כדי להשיג תנאים נוחים יותר.

בכל־זאת רוצה אני לעשות כל מה שביכלתי. את תשובתי אתן לו ביום השלישי.

הוא היה שמח מאד, על שלא נתתי לו לשלוח טלגרם ארוך — הוא בעצמו העיר לי על יום השלישי כיום התשובה, ברור מפאת נסיעתו אל Bath — והוא נסע אל Bath.

* * *

ואז גמרתי להכין את המכתב ואת התכנית בעד רוטשילד, אבל ידידי הנבונים והטובים Cowen וגרינברג הביעו חששות. וכך איני שולח את המכתב אשר ערכתי בראשונה (שאני מדביקו פה לזכרון בשביל ימים יבואו) אלא אני כותב מכתב חדש.

במשך היום שלח לי רוטשילד את המכתב הזה.

[לא הודבק עוד].

לעת ערב שלחתי לו תשובה זו:

לורד רוטשילד החביב!

היום שהה אצלי הציר התורכי זמן רב כל כך, עד שלא הספקתי לעבד את התכנית המובטחה.

אך העכוב הזה גרם לי גם את התועלת, שלא אסע מחר אלא אשאר בודאי עד היום הרביעי.

מחר אחר הצהרים אשלח לו את הניירות.

המסור לו מאד

הרצל

* * *

תכנית כספית בעד רוטשילד

“החברה היהודית (מזרחית) בערבון מוגבל”.

לורד רוטישלד מזמין לשיחה 5 או 6 אנשי־כסף, שבדעתו לקבלם למועצת ההנהלה.

הזכיונות הטריטוריאליים שהממשלה האנגלית תתן, וכניסת אוכלוסים עובדים, מבטיחים ריוח הגון לגמרי.

הון המניות הוא לפי שעה עשרה מליונות לירה, מזה תשלום ראשון 10 או 20%. הכסף נדרש רק בהתאם לצורך הממשי.

המניות אינן נשארות בידי הסינדיקט אלא נמכרות בקהל.

התכנית אינה נשענת על הסוג של אלה, שהם קונים את המניות לשם המטרה הטובה. אמנם יהיו גם כאלה. אך יותר מן הסוג השני, שיתיחסו באמון לחברה אשר לורד רוטשילד הוא נשיאה.

ביותר מן הסוג השלישי של המתישבים בעצמם, שאינם בלי אמצעים.

ההתישבות מתנהלת ומתארגנת לפי תכנית.

הארגון יוצא לפועל על־פי הוראה אחת לכל האגודות המקומיות בארצות היציאה.

ע"י כך מחזיקים ביד את מהלך ההגירה ומסדרים אותה מדי שנה בשנה, אפילו מדי שבוע בשבוע בהתאם לתנאים. יכולים להתחיל במדה קטנה כפי שרוצים — אך אין צורך לפרסם ברבים, מתי עוברים למדה גדולה. זהירות זו דרושה בשביל רוסיה ואולי גם בשביל ממשלות אחרות, שבלי זה תהיינא עוינות אותנו.

* * *

וזוהי הצעת־התכנית המדינית בעד צ’מברלין (בתרגום גרינברג): [חסר].

* * *

מכתב אל רוטשילד:

פרטי ובסוד.

12 ביולי, 1902

לורד רוטשילד החביב!

יקבל פה את הקוים הכלליים של התכנית (המדינית באנגלית, הכספית בגרמנית) להתישבות בשביל היהודים הסובלים — בחצי האי סיני, בארץ־ישראל המצרית וקפריסין.

כדי למנוע בעד כל אי־הבנה עתה ובעתיד, הריני מעיר, כי ערכתי בשבילו את התכנית הזאת, מפני שהוא מתנגד לארץ־ישראל. אדוני הוא הכח הממשי הגדול ביותר, שקם לעמנו מזמן לכתו בגולה, ואני חושב לחובת־המצפון שלי, להעמיד לרשותו את עצתי הדלה, אם בכלל יש ברצונו לעשות דבר־מה ממשי בעד האומללים שלנו. אין אני רשאי לדחות מתוך רכיבה על גבי פרינציפים את העזרה הזאת באיזו צורה שהיא בעד דלי־הדלים האלה. יותר מזה: אני מחויב להשתתף בעצתי כל כמה שיש ביכלתי.

מלבד הצד האנושי הזה יש לי בזה גם ענין מדיני. התישבות גדולה במזרח ים התיכון מחזקת אותנו בשביל ארץ־ישראל. היהודים בישוב האנגלי של החברה היהודית המזרחית יהיו ציונים טובים כמו האכרים הרחוקים של הירש בארגנטינה.

אם אני בעצמי אוכל להשתתף בפועל, היינו אם אוכל לשתף בזה את הסתדרותנו הציונית — זה תלוי בהחלטת המפלגה שלי. הייתי מאסף את חברי הועד מכל הארצות למועצה סודית ומציע לפניהם את השאלה.

אך יש בידי עוד תכנית שניה בשבילו, שאפשר להוציאה לפועל ביחד עם הראשונה, אך גם בפני עצמה.

תכנית זאת היא סודית לגמרי.

היא נוגעת לארם־נהרים.

כבר אמרתי לו, שהשולטן הציע לי ההתישבות בארם־נהרים. (בפברואר שנה זו, כשבאתי לקושטא בהזמנתו). דחיתי את ההצעה, מפני שהיא מוציאה את ארץ־ישראל. יכול אני לשוב אליה מחר, מפני שיחסי מצוינים הם.

התגמול הוא שיעשו אתו עסק כספי ידוע. עסק זה רוצה לעשות איש אחר, אשר את שמו אגיד לאדוני בעל־פה. אך השולטן רוצה יותר למסור את העסק לידי, באשר יודע הוא, שאני אין לפני אינטרסים של ממון. מובן מאליו שהוא רוצה גם תנאים נוחים קצת יותר. אך גם אם יקבל תנאים נוחים יותר אפשר להרויח בעסק זה בערך שני מליונות לירות.

הריוח הזה יפול בגורלה של ה“חברה היהודית”, באופן שמתחלה תופיע בחיים עם ריוח בטוח של שני מליונות לירה. חושב אני, שדבר זה יקֵל על התגשמות הענין.

אין אני יודע אם לאדוני יש אינפורמציה מספיקה עלי, אך אני חושב שאני צריך להגיד באופן ברור, שגם בקומבינציה זו אין בשבילי שום אינטרסים כספיים. אין אני מתווך כספי ולכל היותר אחפוץ, שאם יתגשם העסק המוצלח הזה, ינתן סכום מתאים לקרן הקיימת. אך גם דבר זה אין אני עושה תנאי יסודי.

חביבה לי יותר התכנית הראשונה, מפני שבארם־נהרים יש פחות בטחונות מדיניים בשביל העתיד. אך אם לא יהא אפשר לעשות את הישוב היהודי בתוך התחומים הבריטיים מפאת סרוב הממשלה האנגלית או מפני שבעלי־הכספים לא יהיו מוכנים לכך, — רק מפאת התחשבות זו נותן אני לידו את התכנית השניה.

אם יחפוץ לשמוע את הפרטים הכספיים של התכנית בנוגע לארם־נהרים, אגידם לו בעל־פה. טוב בשבילי יותר ביום הראשון; ואני מוכן לבוא אליו לנאות־קיץ או בכל מקום שיחפוץ. גם ביום השני אני עומד לרשותו. מקוה אני, כי ביום שלישי או רביעי אוכל סוף־סוף לנסוע מפה.

המסור לו מאד

הרצל

15 ביולי, לונדון

אין תשובה מרוטשילד. מן השולטן בא אתמול אולטימטום: אני מוכרח להציע את התכנית המפורטת עד היום בבוקר. (ברור מזמה של אנשי Rouvier ).

אני עונה ע"י קוסטקי אנתופולוס: אנו מוכנים באופן פרינציפיוני להתחיל בוכוח על העסק, אך אי אפשר למהר כל כך.

* * *

אך בינתים נתעוררו קומבינציות אחרות: אני רוצה לנסות להגיע ע“י לורד בטרסי אל רוזברי, וע”י זה אל הממשלה האנגלית: מזו אני רוצה לדרוש, כי למען ההשפעה שהיא צריכה להשיג מחדש במזרח טוב שתשפיע על יהודי אנגליה, שהם יתחברו אלי. פ. ס. ליידי בטרסי כתבה אל לורד רוזברי, אך לזה היה צר מאד־מאד, מפני שהוא מוכרח לנסוע.

העתק מן ה“אולטימטום”, שצלום ממנו אני מניח בקופתי בקולוניאלבנק.

בסוד.

טלגי. מיום 12 (סִכּוּם)

אי־אפשר יהיה לחכות לתשובתו אלא לכל היותר עד יום שלישי בבוקר, כי אין רשות להגיש את ההחלטה שנתקבלה מאוחר מזה. אולם ברור, כי שום דבר לא יוכל להעשות בענין כספי חשוב זה בלי עזרת הבנקים היהודיים.

מחכים איפוא בלי כל ספק לתשובה מחלטת בנוגע לכל הפרטים הדרושים. אי־אפשר יהיה לתת מקום לכל חליפת־מכתבים עד יום שלישי בבוקר.

* * *

לזה כתבתי אצל הציר את הדברים האלה וקראתי אותן לפניו.

מר הרצל אמר לי:

הצלחתי להטות את ידידַי לטובת הענין למרות מקרה הפקדם שקרה באביב האחרון. ארשה לי להעלות בזכרון את העובדות. בשובי מקושטא אחרי מועצה רשמית הפקדתי פקדון של 3 מליונות פרנקים בשלשה בנקים בפריז, לונדון וברלין, שהיה צריך לשמש ערובה להצעות רציניות. אך רק הבאתי את מכתבי אשראי הללו להוד מעלתו M… N… Bey בוינא, מיד קבלתי פקודה לקבל חזרה את הפקדון. ידידי נעלבו מעט ע"י המקרה הזה. אף־על־פי־כן עלה בידי עתה להוכיח להם, והם בעיקר הדברים מוכנים להכנס במשא־ומתן בשאלה הנדונה. אך בנוגע להמצאת כל הפרטים הדרושים עד מחר בבוקר — הרי זה בלתי אפשרי. ענין של חשיבות כזו אי־אפשר לעשותו חיש במשך שעות מספר.

הנני מרשה לי להעיר, כי עוד ביום הרביעי, 9 ביולי, מסר לי ה. מעלתו קוסטקי אנתופולוס פחה פקודת הממשלה, שעלי לנסוע לקושטא בלי שאגיד למי שהוא את סבת הנסיעה. חפצתי לנסוע בשבת. ורק ביום הששי, 18 ביולי, קבלתי פקודת הממשלה שלא אסע ורק אבוא בדברים עם ידידַי.

בתנאים כאלה אי אפשר להגשים פעולה, שבשבילה היו למר Rouvier חדשים יותר מאשר לי ימים.

ה. ר. הש. יכיר בכל זאת במסירותי הנאמנה.

נתתי עתה לידידי את כל ההוראות הדרושות. ביום הרביעי אסע לאלט־אויסזה באויסטריה. ה, מ.M… N… יוכל על נקלה להמציא לי את ההוראות של ה. ר. הש., אם ע“י פקיד הצירות, ואם ע”י איש־אמונים שלי הידוע לה. מע. מצד אחר יכול אני להמשיך את המשא־והמתן שלי עם ידידי בלונדון ע"י טלגרמים סודיים.

16 ביולי

מאת רוטשילד הגיעני אמש מכתב, שהוא בכל אופן מענין. חסר כסף לעשות את הדבר במדה גדולה. ובכלל יש צורך לחקור עוד את הדבר על בוריו. את תכנית־סיני רוצה הוא לשים אל לבו וכו'. פטפוט.

* * *

בערב הייתי אצל ‘הגרמני ברון אקרטשטין’ יועץ הצירות, ומקודם בימי מחלת הַטצפלד היה הסוכן המדיני. איש נהדר בעל היקף אדיר, מין Neufundiander עם עינים נאמנות ביותר. יש לו אידיאות בשביל העתיד ואשה היפה ביותר, שראיתי מימי. שמה מקודם היה Maple (בתו של בעל־מלאכה).

שוחחתי עם אקרטשטין עד שעה מאוחרת בלילה על יציע־הפרחים שלו בגרוסוינור סקויר על מדיניות עולמית, מזרח וגרמניה.

הוא חפץ ליסד מפלגה נגד האגררים והמהפכנים. יעצתיו לפנות לריפורמה קרקעית ואגודות־שתוף.

16 ביולי, לונדון

קוסטקי הזמינני היום. הוא קבל טלגרם. הענין חזר אל השער העליון (כנראה באשור מיילדיז).

מכתב אל השולטן:

הוד רוממות!

הנני מתכבד לאשר לה. ר. הש. את הטלגרם אשר בקשתי מאת ה. מ. קוסטקי אנתופוליס פחה לשלחו. הואיל ולא היו לי לרשותי אלא ימים אחדים, והואיל ורק ביום הששי האחרון, 11 ביולי, קבלתי את הסמכות לדבר עם ידידַי בענין זה, לא יכולתי לגמור את הצעדים שלי מקודם, שאני מוסר פה את התוצאה שלהם.

אפשר לעשות את החסכון של שני מליונות לירה בהוצאת האובליגציות. לשם זה נחוץ רק שהוד רוממתו יודיע לקבוצה, שהיא עסוקה כיום בענין זה, את החלטתו הרשמית והגמורה, שלא יגמור את החוזה באופן אחר זולתי בהוצאה של 30 מליונות במקום 32 מליונות וזאת בלי לשנות את שאר התנאים.

הקבוצה כבר נכנסה הרבה בענין זה ולא תוכל להסתלק ממנו. לפי הידיעות שבידי רכשה הקבוצה כבר כמות ידועה של שטרי־ערך והיא נמצאת עתה בתוך הכרח גדול לגמור את העסק יותר מאשר הממשלה הממלכתית. כי הממשלה הממלכתית אינה עושה עסק מזהיר, והיתרונות הם לגמרי על צד בעלי־הכספים הזרים וממשלות־חוץ. בתנאים כאלה אין הממשלה מפסידה כלום, אם היא שוהה ומתמהמהה לגמור הסכם, שאין לו כל יתרון.

הקבוצה שיש על צוארה כמות של שטרי־ערך תהיה היום מוכרחת לקבל מה שמציעים לה.

הרי זה מתוך נמוקים שקל לראותם מראש. הריוח העיקרי של הקבוצה הוא בודאי בהפרש שבמחירי הבורסה.

אם הקומבינציה המוצעת תכשל, אפשר שהם יפסידו הרבה, הנה בזה יתרון התועלת שאני יכול להביא לה. ר.

יש שתי אפשרויות.

1. הקבוצה מקבלת בהכרח את ההפחתה בשני מליונות אובליגציות, כדי שלא להפסיד את שאר התועליות.

2. הקבוצה מסתלקת מן העסק. באופן זה תנצל ממשלת ה. ר. הש. מעסק רע. ולאחר איזה זמן תבוא קבוצה אחרת, שתתכונן ע"י ידידַי, והיא תפנה אל העסק הזה.

אין תועלת וגם אפילו מזיק להודיע לקבוצה הנוכחית, שיש במציאות קומבינציה אחרת, כי כאשר ידעו שיש דרישה לשטרי־ערך הנמצאים בידיהם, לא יוציאו אותם.

אך אם ה. ר. הש. יגיד באופן פשוט: או שאתם עושים את האוניפיקציה עם 30 מיל. אובליגציות, או שאין אני נגש בכלל לפעולה כזו — אז יהיו מוכרחים להכנע.

אך אם ה. ר. הש. יגיד להם: יש לי קומבינציה אחרת, אז יחכו כדי למכור במחיר יקר את שטרי־הערך אשר אספו.

אקוה כי ה. ר. בחכמתו הנעלה יכיר באיזו אי־פניות מוחלטת הנני עובד לאינטרסים שלו.

אם הקבוצה הנוכחית תכנע לתנאים האמורים לעיל, יהיה לי הספוק שהשאתי עצה טובה.

אם היא תסתלק הרי זה עוד טוב יותר בשביל האינטרסים של ה. ר. הש. ויהא אפשר לעשות את הדבר ע"י ידידַי המסורים באמת. אלא שיצטרכו לעבור איזו שבועות לפני שיהא אפשר להרָאות.

חושב אני למוֹתר לתת היום פרטים של הצעותינו, העומדות על הבסיס של הוצאת 30 מיל. אובלינציות בלבד. כי אם התכנית האחרת תקובל, אין עוד שום ענין בדבר זה. ואם ה. ר. הש. יכבדני לקבל את עצתי, תוגש התכנית המלאה במשך שבועות אחדים ישר ובעל־פה לפני ה. ר. הש.

מפה אסע מחר בבוקר לאלט־אויסזה בשטיארמרק (אויסטריה). הודעות טלגרפיות אפשר לשלוח ישר אלי ע"י הדואר.

והנני בענוה עבדו הנאמן מאד לה. ר. הש.

דר. ת. ה.

17 ביולי, בתא־הרכבת בין קליז ופריס

פרטי ובסוד.

הדטום מיום 21 ביולי, אלט־אויסזה

לורד רוטשילד החביב!

על מכתבו מיום 15 דנן לא עניתי בחפזון של נסיעתי מלונדון, באשר הוא בעצמו אומר, כי תכניות ההתישבות שלי דורשות למוד רב.

לזה הרי אני מסכים לגמרי. גם מחשבתי היתה שאפשר להתחיל בהתישבות רק בראשית האביב — פברואר או מרץ — בעונת זריעת הקיץ, מפני שזהו המרחק הקצר ביותר אל הקציר. כמובן שצריכים להיות בטוחים בקרקעות עוד בסתיו וצריך להשתמש בחורף להכנות מוקדמות, שאת פרטיהן הכינותי מכבר.

הייתי שמח מאד, אם לא הייתי נאלץ לחשוב את תשובתו כדחיה. מי יכול לעזור לעמנו האומלל אם לא הוא?

הוא איש טוב — היום, לאחר שהכרתיו, נוכחתי בזה. יהיה נא גם איש גדול.

לפעולה יש רק אז הערובה הפנימית להצלחה, אם היא נעשית באמצעים מספיקים ובאפשרות להתרחב.

בשביל Penny־Tube מן פיקדילי אל קורנהיל חושבים היום על נקלה 16 מיל. לירות. קונצֶרנים של 10 מיל. לירות בשביל איזה מפעל של תעשיה אינם בזמן האמריקני הזה דבר שבאגדה.

וחברה טריטוריאלית, שרוצה לסלק מן העולם את שאלת־היהודים המדכאה, — האם היא לא תוכל תחת ההנהלה של רוטשילד לאסוף את הסכום הזה?

הרי יודע אני מה שגורם למבוכה זו: יש לענין זה אופי בולט של מעשה־חסד ולכן קשה להבינו ולהציגו כעסק.

אך דוקא הרי בזה מונחת הזכות אשר לא תמחה, שהוא יכול לרכוש לעצמו במפעל זה.

כפי שהנני מכיר אותו לא יסרב כלל אם יבואו אליו בדרישה לנדב בשביל מפעל־חסד גדול 10 או 20,000 לירות. שמעתי כי הוא מנדב מדי שנה בשנה למעלה מן 100,000 לירות.

אך פה אין עליו לנדב מאומה, אף לא פרוטה — רק את הסמכות אשר לו, את השפעתו, את כחו יתן לענין שבודאי יכניס רוחים.

האם הוא מעריך כל כך מעט את תוקף ביתו, שהוא מטיל ספק אף לרגע אחד בהשגת 10 מיל. לירות אצל היהודים בכל העולם, אם הוא יעמוד בראש המפעל?

קרוביו בפריז אינם יכולים עוד עתה לנהל פעולה כזאת. הם נמצאים באופן סבובי תחת שלטון מר דרימון, ואוי להם אם לא יתראו כפטריוטים צרפתיים בנוגע למצוקת הכספים של ממשלת רוסיה, שעושה את אנשינו לגבעונים.

אחרת לגמרי, אדוני הלורד, היא עמדתו — לפחות עוד היום, לפני אשר האנטישמיות הצליחה להתבצר באנגליה.

היום יש לו עוד מרפקים חפשיים. כן, הוא יכול לציין זאת לממשלתו כמעשה רב, אם יחזק את ההשפעה האנגלית ע"י ישוב גדול של אנשינו במזרח ים התיכון בנקודת־קשרים של אינסטרסים מצריים ופרסיים־הודיים.

ובכלל כמה זמן, חושב הוא, יהא אפשר שלא ישימו לב לכל היתרונות, שאפשר להשתלט עליהם שם? ואולם אז נהיה אנו היהודים, אנו הפקחים ותמיד המרוּמים, — נהיה שוב המאחרים את המועד. אפשר לעשות את הדבר: במהירות ובמדה גדולה, ע"י החברה הטריטוריאלית והמסחרית, אשר את קויה ערכתי לפניו. מפעלו של הירש היה שעשועים והתגנדרות ובלי התפשטות. גוף צבורי אינו עומד על החקלאות בלבד. מה שעוד לא ירד לטמיון מן המליונות האלה יצטרך בהכרח לזרום לתוך התישבות מקיפה וכוללת. אך אין אני רוצה לתמוך את החשבון על זה ולא על “מנדבים” אחרים.

החברה הטריטוריאלית יכולה להצליח רק אם לא תעמוד על “רחמנות”, כי אם על אינטרסים כלכליים. אולי אצליח להשיג זכיונות כספיים בעלי־ערך. ואז שוב ישמע דברים ממני.

מחר בבוקר אסע לקושטא. טרם אדע, כמה זמן אשהה שם אם יהיה לו להודיעני דבר, ישתמש נא בתווך של מר גרינברג 80 טשנסרי לֵין, שיש לו תמיד כתבתי.

המסור לו מאד

הרצל

21 ביולי, אלט־אויסזה

חליפת־טלגרמים סוערת זה שני ימים.

השולטן דורש אותי באופן תכוף.

מחר אסע שמה ביחד עם וולפזון. הבה ונראה!

 

הספר השנים עשר    🔗

25 ביולי, תרפיה

שוב עברו יומים של תנודה וזעזועים, חיי־דמדומים של הצועניות המודרנית ב“גרנד אכספרס” שינה, הרהורי־חלומות, אכילה — וארצות עוברות כבני־מרון.

קושטא היא כשהיתה.

לכלוך, אבק, תשואות, מצנפות אדומות, ים כחול; ולמגיני־האילנות המרובעים והלבנים בדרך ליילדיז יש חצי־הירח החטוב ברוב־הדר.

מקבלי־הבקשיש בשער יילדיז מקבלים את פני בחבה כמכר ישן. יודעים הם כי בצאתי משם אמטיר זהב.

עסקי ידידות עם איברהים. בפעם הקודמת סח הוא לי את מות בנו. הפעם, לדאבוני הרב, סחתי לו את מות אבי.

ועוד פעם זמן־ההמתנה המרגיז את עצבי; ואחר־כך אמרתי שוב שיזכירוני לפני השולטן.

מעט קט והופיע בסבר פנים יפות — תחסין.

הוא אמר לאיברהים, וזה תרגם לי את דבריו, כי הנני אורחו של השולטן וכרכרת־החצר עומדת לרשותי.

ואז בקש ממני הרצאה על הצעותי. אני אמרתי שהנני עיף מן הדרך, אך – רצון השליט! תחסין העמיד פנים של דאגה והלך למסור את דברי.

בינתים ישבתי נאנח והתחלתי בכל זאת בראש כבד. אך הייתי מרוצה בשוב תחסין עם מאמר השולטן, שאני יכול לכתוב את הרצאתי בתרפיה, משרת יבוא לקחתה. וכך נסעתי באנית־קיטור מן בשיקטש אל jenlköl, משם בכרכרה הנה אל תרפיא, הגעתי בשעה 8.30 וישבתי וכתבתי פעמַים (כתיבה ראשונה וכתיבה נקיה) עד שעה 11.30 בלילה את ההרצאה הדבוקה פה.

משרתו של איברהים לקחה ונסע מפה. אם איברהים התחרץ גמר בלילה את התרגום. אפשר שיקבלני אחרי הסלמליק.

הבוספורוס הוא בכל אופן כחול!

* * *

הוד רוממות!

יש לי הכבוד להגיש לה. ר. הש. את ההערות דלקמן.

בראשונה מלה אחת על הצד המדיני של הקומבינציה Rouvier. מצבו עתה של מר Rouvier בתור מיניסטר לכספים אינו עושה את השאלה לקשה כי אם לקלה ביותר.

אם תכניתו לא תקובל מאת ה. ר. הש., לא יוכל המיניסטר הצרפתי להיות לא־נוח לממשלה העותמנית, מפני שיקל מאד למתנגדי הקבינט הצרפתי להגיד, כי מחובת הריפובליקה לעזור לאינטרסים של קבוצת בעלי כספים. מאידך גיסא: אם תקובל תכניתו של מר ר., הוא יזהר מהיות נוח במובן המדיני לתורכיה, כי יתקפו אותו כאילו היה משוחד ע"י האינטרסים הכספיים.

ואולם, לפי עניות דעתי, אין שום דבר דוחק לקבל החלטה ברוח זו או ברוח אחרת.

ברגע זה המצב הוא כך, שקבוצת מר Rouvier צריכה לשאוף יותר מממשלת ה. מל. לגמר הענין. כלעומת שהקבוצה תחכה יותר, כן תהיה גמישה יותר.

באמת יש כבר בידה של הקבוצה חלק גדול של המניות לאיחוד. אם ההצעה תדָחה, תסבול הקבוצה ע"י ירידה בטוחה של השער הפסד, שלא יתננה להסתלק על נקלה.

אך אין שום סכנות מצד זה, ואם גם ה. ר. לא ימצא לנחוץ לקבל את הצעתינו, הנה הדחיה הרגעית של הצעת Rouvier לא תוכל להביא כי־אם תוצאות טובות. התנאים יעָשו נוחים יותר. וזה רק במקרה, שדבר מציאותה של קומבינציה אחרת ישאר בסוד גמור.

אם לקבוצת Rouvier יוָדע, שישנם אחרים המוכנים לעשות את האיחוד, תתעקש זו בתנאיה, לפי שתהיינה נחוצות המניות הנמצאות כבר בידי קבוצת Rouvier.

ואז יוכל ה. ר. להתפשר מחדש עם קבוצת Rouvier, שתפחית את דרישותיה, או עם ידידַי, שלא יופיעו אלא־אם־כן נדחתה תחילה הצעת Rouvier. וזה משני טעמים: א) מפני נמוסים פיננסיים, שאין להם לבוא בהצעות רשמיות בשעה שממשלת ה. ר. נמצאת במשא־ומתן, שהתקדם הרבה או שבא לידי גמר, עם קבוצה אחרת. ב) מפני הזהירות. אם מעתה יוָדע, כי ידידי יבואו במקום הראשונים, יופקע השער במדה כזו, שלא רק פעולות ידידי, אלא גם כל נסיון אחר לשם איחוד, יעשו בלתי־אפשריים במשך זמן רב.

אולם אם ה. ר. יכריז, שהוא הסתלק מכל רעיון של איחוד הדֶט, מפני שאין לראות בבירור את הטובות שתצמחנה מזה לממלכה (וכן הוא באמת), אז תבוא בקרוב הרוחה, המחירים ירדו, ואפשר יהיה להמשיך בתקוה להצלחה.

ידידי נכונים לעשות את האיחוד גם בקוים הגדולים של הצעת Rouvier, הנותנת להבא לממשלת ה. ר. חירות ידועה להגדיל את הכנסות הדֶט לטובתה היא. ידידי יעשו פעולה זו על בסיס של הוצאת 30 מליון אובליגנציות חדשות. זאת אומרת, אם האיחוד ידרוש — אחרי שהצעת Rouvier תתפרסם ותבוא לידי נכיון בצבור — יותר מ־30 מליון ועד 32 מליון אובליגציות חדשות, יפרעו ידידי לממשלת ה. ר. במזומנים ובתשלום 80 למאה בעד האובליגציות החדשות שהוצאו למעלה מ־30 מליון.

כנגד זה תתן לנו ממשלת ה. ר. צ’רטר או זכיון להתישבות היהודים בארם־נהרים, כשם שה. ר. הואיל להציע לי בפברואר האחרון, בהוספת הטיריטוריה של חיפה והסביבה בארץ־ישראל.

אם ה. ר. לא ימצא עוד לטוב לקבל את השקפותי על התועלת שבהתישבות היהודים בשביל הממלכה, הנני בכל זאת נכון לפקודתו כמשרת נאמן שלא על מנת לקבל כל פרס. בתנאים הנוכחים אפשר לעשות פעולה שיתרונות רבים בה.

האוצר הפרטי של ה. ר. יכול לקנות במחירים נמוכים כמות ידועה של מניות, שיצאו לשוק מיד אחרי נפילת התכנית של Rouvier.

ה־Stock הזה יוכל לשמש אחר־כך (במחירים גבוהים יותר) לשם האיחוד, המוכרח לבוא ביום מן הימים. אני מקבל על עצמי להגשים פעולה זו בסוד גמור ובתנאים הנוחים ביותר.

אמת הדבר, שהאיחוד עצמו אינו אלא מדרגה אחת בתקומת הפיננסים. בכל צורה שהיא תהא הפעולה אטית ומסובכה. התוצאות לא תראינה תיכף־ומיד. ההכנסות שיש ליצור אינן אלא בהגדלת המס של משלמי־המסים. אם יורשה לי להביע את דעתי הענוה, הייתי אומר שיש תועלת יותר, ליצור תחילה מקורות חדשים, למשוך עוד איזה זמן את פעולת האיחוד, להשכיחה מעט כדי שאפשר יהיה לעשותה אחר־כך ביתר שאת, ולגשת קודם כל ליצירת מקורות חדשים.

מקורות אלה יהיו, בתוך אחרים, נצול המכרות, היערות ואפשר גם החשמל. ידידי נכונים להכנס לענין ולשרת ביושר את ה. ר.

לאחר שהארץ תתעשר על־ידי התעשיה, יוכלו משלמי־המסים שהתחזקו לשאת ביתר קלות את הגדלת המס, שתבוא רק אחרי איחוד החוב.

אבקש מאת ה. ר. לסלוח לי על הצורה הפזיזה של הערותי. שרשמתי אותן מתוך קצת עיפות מחמת נסיעתי. אני מקוה, שתהיה לי עוד היכולת להרצות באזני ה. ר. את רעיונותי, הנובעים מלב ידיד נאמן לארץ יפה זו, העלולה להיות לארץ של עושר ושפע.

אני מתכבד להיות לה. ר. משרת ענו ונכנע מאד.

26 ביולי, בין תרפיה ויילדיז.

על מכסה סירת הקיטור שלי.

יום אתמול היה שוב אותו יום־ההמתנה הידוע היטב, החם, המשעמם, הקהה, המרגיז בחדרו של איברהים.

בצהרים לפני הסלמליק הגעתי ליילדיז בדרך רב־האבק ורב־הקלקול ביותר בכרכרת בית המלכות (עונשה של התרברבות).

השולטן עבר בכרכרתו על פני וראה אותי, וגם הדיפלומטים הזרים הביטו בי בסקרנות, בחשדנות ובארס. ביחוד בא־כח גרמניה ונגנהים הביט בי בארס וברגזה.

סח לי איברהים אחר כך, כי הדרגמון הגרמני שאלהו, אם הבנקיר הרצל יקובל היום מאת השולטן. איברהים ענה ישרות, כי אינו מכיר בנקיר כי אם סופר בשם זה.

מזמן לזמן בא תחסין בשליחויותיו של השולטן אל איברהים בדברים לא חשובים הנוגעים אלי. לאחר סעודת־שחרית פטרוני למשך ארבע שעות, באשר השולטן חשב, כי הזמן הזה דרוש לו לעיין בהרצאתי. אלא דרשו ממני, כי משעה 6 ואילך אעמוד הכן לרשותו של השולטן לא בתרפיה כי אם — Pera Palace.

חפשתי איפוא את וולפזון על החוף, מצאתי אותו ואת סירת־הקיטור ונסענו לתרפיה לקחת את בגדי־הליל שלי. אך אחרי עבור 1/2 1 שעה בזמן נסיעתי על הבוספורוס קרא אותי השולטן עוד פעם. בבואי לתרפיה מצאתי שם טלגרם המזמינני לשוב מיד אל הארמון.

וכך עשיתי בקחתי אתי כל הדרוש לי, אם אלון בפירה.

בהגיעי בשעה 1/4 6 ליילדיז הציגוני לפני הישיש קרתיאודורי פחה (אלכסנדר), המכונה קרתיאודורי הגדול, מי שלקח חלק בחוזה הברליני. הוא נצטוה מאת השולטן לתרגם את הרצאתי, שהיא סודית בהחלט. בלילה הקודם שלחתיה אל איברהים במעטפה בלתי חתומה. איברהים אמר לי בפקחות, שלא קראה, כדי שיוכל להגיד לכל אחד כי לא קראה. אני איני מאמין בזה.

הזקן קרתיאודורי המסכן הזיע הרבה עד 1/4 12 בלילה בתרגומו, שגם אני הייתי מוכרח לחתום עליו ולשים את החותמת שלי על המעטפה הערוכה אל השולטן. בשעה 1/4 12 נקרא תחסין ולידו מסרתי את המעטפה. הוזמנתי לבוא היום בבוקר.

ואחר נסענו בסירת הקיטור בליל־ירח נפלא לתרפיה.

עיפתי עד מות ולכן לא יכולתי ליהנות מן המסע הזה.

* * *

אחר הצהרים נכנס איזט לרגע אלי לחדר איברהים. לחצתי את ידו.

27 ביולי, תרפיה

הוספה.

בנסענו שלשום בערב ליילדייז באו לקראתנו הכרכרות עם כל הוזירים, כשהן יורדות מן ההר.

אחר־כך שמעתי כי נקראה מועצת הוזירים לדון על הצעתי. אך מכיון שקרתיאודורי לא גמר את תרגומו נאלצו לשוב אחרי זמן־מה.

* * *

יום אתמול היה יום ריק.

אני באתי בדיוק בשעה 10 לחדרו של איברהים. אך הוא וקרתיאודורי אחרו לבוא.

הזמן איננו פה כסף.

אני חשבתי את קרתיאודורי לעבר ובטל, אך כאשר הסבותי את השיחה על ביסמרק ודיזראעלי מיד פתח את עיניו בדברו. הוא באמת גברא רבא, אותו “קרתיאודורי הגדול”.

הוא אמר כמה אמרות נהדרות. דרך משל תאר את ביסמרק כנוהג באלמות אבלgrand charmeur. ביסמרק שלט בקונגרס הברליני לגמרי, אבל היו אנשים שהיה מחבב אותם, למשל את קרתיאודורי גופא, שפעם מסר לו ליד שלחן המועצה צרור־שושנים.

A tout propos il savait des anecdots. Tout lui était arrivé.

אני מוצא, כי בארבע מלים אלו Tout lui était arrive יש כרקטריסטיקה מצוינה.

דברנו אחר כך על אנגליה, על המלחמה האחרונה בדרום אפריקה, שממנה יצאה “ברטניה הגדולה יותר” כשהיא נתחזקה, באשר נתגלתה האחדות הלאומית של המושבות. זוהי השקפתי — יש, כמובן, אנגלים, שאומרים את ההיפך.

ואז אמר אלכסנדר פחה:

“יש תמיד אנגלים האומרים את ההיפך”.

גם כן יפה מאד.

* * *

בראשונה, בראותי כי קרתיאודורי הופיע בנעלי־לַק, חשבתי כי נלך אל השולטן — הוא במקום איברהים, שכנראה הוציא השולטן את הדבר מידו, בתור מתורגמן.

אך באה שעת הסעודה. ישבנו לסעוד וגם קמנו.

שום דבר לא בא.

רק אחרי הסעודה בא תחסין עם הודעתו. השולטן רצה להועץ עם ראש הוזירים על הרצאתי. אך ראש הויזירים הצטנן, שניו כואבות. אני רשאי ללכת לדרכי, לפני מחר (היום) בערב בודאי שלא יקראוני.

* * *

אדמה כי משתמשים בשעת ההמתנה בהצעתי, כדי להשיג תנאים נוחים יותר מאת Rouvier.

אם ראש הוזירים יעשה כזאת לא יהא זה מעשה פקחות וחריצות. כי Rouvier אינו צריך לפחד מפני אוניפיקציה אחרת, כל עוד שיש בידו המון שטרות־ערך. אדרבא, הוא יכול לשקוט ולהביט במנוחה. אך אם יש התחרות, אז כל האוניפיקציה נעשית מסופקת.

* * *

בינתים נדמה לי, כי מסתכלים בי מכל צד.

תורכיה בריאה בכספיה היא למורת רוח הממשלות.

אני חושב איפוא, כי חורשים עלי שונות באופל המזמות הדפלומטיות.

מה?

28 ביולי, תרפיה

ספור יום אתמול, שהיה משונה מאד כמו הכל, אכתוב לאחר כך.

מכתב אל השולטן:

הוד רוממות,

הנני מתכבד להגיש לה. ר. דין־וחשבון על השיחה שהיתה אתמול ביני ובין הוד מעלתו הוזיר הגדול.

הסברתי לה. מ. את הצעותינו במלואן. ראשית כל הזכרתי את העובדה, שרק ב־11 ביולי קבלתי מה. מ. הציר בלונדון את הודעת התנאים שה. ר. דורש. בהזמנה ללכת לקושטא, שקבלתי בשבוע שעבר, היתה כרוכב הוראה, שלא אגיד לשום אדם דבר על מטרת נסיעתי. מיום 11 ביולי עד 15 ביולי, ז. א. במשך ארבעה ימים, נטל עלי להשיב תשובה מדויקת על השאלה, אם אפשר לעשות את הפעולה על בסיס של 30 מיליון אובליגציות חדשות. תשובתי החיובית באה ביום 16 ביולי. לא היתה שהות לעַבֵד הצעה חדשה, שבודאי היתה דורשת שבועות כדי להֵחָקר ע"י ממשלת ה. ר.

במצב זה לקחנו פשוט את הצעת Rouvier, ובזה קִיַמנו את היתרונות שממשלת ה. ר. רואה בה, והשלמנו אותה על־ידי ההצעה לפרוע את האובליגציות החדשות, שלמעלה מ־30 מיליון לירה ועד 32 מיליון בתשלום של 80 למאה. בדרך זו ינתן רצונו של ה. ר. ונֵטֶל החוב שינוח על ממשלת ה. ר. במקום החוב הנוכחי, לא יהיה למעשה יותר מ־30 מיליון, אם גם תהיה נחוצה הוצאת אובליגציות נומינלית על 32 מיליון. הואיל ועודף האובליגציות שיגרם על־ידי החלפת המניות הישנות אינו יכול להחשב כחוב, מאחר שהוא מוצא לו כסוי בתשלום במחיר ההוצאה.

כנגד זה דרשנו צ’רטר או זכיון לחברת התישבות בארם־נהרים ובחלק קטן של ארץ־ישראל. חברה זו תכניס, כמובן תשלום שאפשר יהיה לחַשְׂבו לפי משפחות המתישבים.

ה. מ. שאלני אם המתישבים האלה יקבלו את הנתינות העותמנית ואת עבודת הצבא.

עניתי בחיוב.

ה. מ. שאלני עוד, אם אין להפריד בין שתי הפעולות — איחוד החוב וההתישבות — כי בעצם אין קשר גלוי ביניהן.

הודיתי שיש צדק בהערה זו.

אך הוספתי כי בימים מעטים כל־כך אי־אפשר יהיה לעבד קומבינציות רציניות אחרות ואנוס הייתי לקחת את זו, שהייתי בטוח כי אוכל להגשימה תיכף ומיד, אחרי שהשגתי את הסכמת ידידַי.

ה. מ. שאלני ממי מורכב הסינדיקט.

עניתי בהתאם למכתבי שכתבתי ביראת־הכבוד לה. ר. ביום 24 ביולי, כי זוהי לפי שעה שאלה של “עדינות” פיננסית. ידידי אינם יכולים להֵרָאות רשמית, הואיל וענין Rouvier הוא כמעט גמור אחרי שישנה מזבטה.

ה. מ. הואיל בטובו להודות, שבמצב כזה אין בעלי־כספים מכובדים יכולים לפעול אחרת.

אחרי זאת הרשיתי לעצמי מלים אחדות על דרישתנו בדבר הצ’רטר וההתישבות. אם זה גם תגמול בעד התאמצותנו, אין באמת שום נזק בדבר. כי טפוס האנשים, שאנו רוצים להכניס לתוך ממלכת ה. ר. אין בו משום סכנה והטלת פחד. אלה הם אנשים פקחים, חרוצים, שומרי־חוק, קשורים על־ידי קרבת הגזע ועל־ידי קשרי הדת אל המושלימים. אחד מאבותיו המפוארים של ה. ר. קרא אל גבולות ממלכתו את היהודים האומללים בעת הרדיפות של המאה החמש־עשרה. הם באו בהמונים גדולים. האם קרה שהשולטנים בתורכיה היו צריכים להתאונן על נתיניהם היהודים?

הוספתי, שאילו מצא ה. ר., למשל, לטוב, לרגל יום־הגנוסיא הקרוב שלו, להכריז הכרזה לטובת עם ישראל, היה הדבר הזה, בימינו אלה של הטלגרף והחבור המהיר, עובר כברק את כל העולם. זה היה האות הגדול למשוך את האינטלגנציות, הקפיטלים, התעשיות והמפעלים מכל המינים, ואז לא רק אדמות ארם־נהרים וחיפה, עם כברת ההינטרלנד הקטנה שלה, תפקנה מזה תועלת, כי־אם כל הממלכה העותמנית כולה.

בשובי אל יילדיז־קיוסק הודיעני ה. מ. עריף בי, כי אין זה חפצו של ה. ר., שיצטברו הרבה מהגרים בחלק אחד של הארץ. לא ארשה לעצמי לעמוד על זה, אבל לפי הבנתי, התישבות אינה מוכרחה לקבל צורה של הצטברות לא־בריאה. אם חברה גדולה בעלת קפיטל מספיק תנהל את ההתישבות, יכולה היא לבוא לידי הסכם עם ממשלת ה. ר. בדבר תנאי עבודת־הישוב ואפשר לכונן את המתישבים על האדמה מתוך שיטה והשגחה לפי תכנית שתקָבע מראש.

הדבר מסור להחלטת חכמתו הנעלה של ה. ר. הש.

אפשר שזוהי שאלת אמון, וה. ר. רוצה עוד להעמיק הכִּיר את מסירותי ואת יַשרותם הפיננסית של ידידי. הננו נכונים לפקודתו, אם גם לא נגמור לפי שעה את הענין המוצע.

ראשית, כדי להוכיח כי מסירותי איננה מלה ריקה, הננו נכון לפקודת ה. ר. לעזור בכחותי הדלים בפעולת האיחוד. סמוך ובטוח אני, כי גם מאת קבוצת מר Rouvier אפשר להשיג תנאים נוחים יותר בשביל האוצר הממלכתי, אולם צריך לגשת אל הענין מתוך פקחות, וקודם כל יש להבטיח שישָמר בסוד גמור מה שה. ר. נוטה להחליט בזה באחרונה. הדבר לא יצליח אלא־אם־כן הסוד יהיה מוחלט.

דבר מציאותי בקושטא לא עבר בלי תשומת־לב, וגם מעובדה זו אפשר להפיק תועלת. אך אם תורשה לי עצה ברוב יראת־כבוד, איעץ שלא לעשות מאומה, ובעיקר שלא לתת לפרסם מאומה, בטרם ינתן לי הכבוד להתקבל לראיון כל־ידי ה. ר. הש. בפעם האחרונה לא נִתַּן לי הכבוד להתקבל לראיון על־ידי ה. ר. הש. בפעם האחרונה לא נִתַּן לי הכבוד המצוין הזה, אך מקוה אני שהפעם לא יִשָׁלֵל ממני.

מאושר אהיה אם אוכל להיות מועיל במשהו לה. ר. ולהראות את עצמי בזה ראוי לכל הטוב שהוא רוחש לי.

שרותי עומדים לפקודתו גם לכל סעיף אחר בריאורגניזציה הכספית של המדינה.

הנני מתכבד להיות לה. ר. משרת ענו ונכנע

דר. ת. ה.

28 ביולי 1902.

29 ביולי, על מכסה קונסטנטינוס הקטן

יום אתמול עם התרגזויות־לבטלה שלו לא נתנני לרשום מאורעותיו של היום הראשון.

ביום הראשון (שלשום) אחר הצהרים קבלתי טלגרם מאת איברהים, כי אבוא עד מהרה הארמונה.

החלפתי את בגדי ונסעתי על סירת־הקיטור אשר שכרנו אל בֶּשִׁיקְטַשׁ.

בארמון כבר חכו לי איברהים, תחסין ושלישו של השולטן עריף בי. השולטן צוה להביאני אל ראש הוזירים. איברהים ועריף צריכים ללַוותני.

להשתאותם הגדולה של חומדי־הבקשיש בשערי יילדיז הופעתי בין שני “אריות שבחבורה” הללו ומאחורינו שלשה משרתים אחוזי־שתיקה.

במערב היו חושבים תהלוכה כזו כלויה אל מקום התליה.

אל הוד מעלת סעיד פחה!

אני נסעתי בכרכרה הראשונה, זו של איברהים, ושני האדונים נסעו בשניה אחרי.

ואצל ראש הויזירים היתה שוב המתנה ממושכת ומשעממת.

בראשונה נעלמו שני מלוי לתוך חדרו של הוד מעלתו.

אחרי עת ממושכה מאד נפתחה הדלת: הופיע ישיש גוּץ, שמן קמעא, נובל, בתלבושת־השינה של אדם חולה, ובקשני להתקרב.

זה היה סעיד פחה.

הוא בקש לשמוע ממני פרטים על ההרצאה אשר הגשתי לשולטן.

את תוכן שיחתנו, שאיברהים ועריף הקשיבו לה בדומיה, כשידיהם מונחות ומקופלות ברוב כבוד על בטניהם, מסרתי כמעט בדיוק במכתבי מאתמול אל השולטן. יש רק להוסיף, כי סעיד, אשר סֵבר פניו נבון מאד וגם היה חביב מאד, הגיד שהוא חושב את עזרתי ליהודים לענין אנושי והגון מאד. אך ביחוד היה ענין במבט הצדדי שלו אל שני העדים אשר אתנו, בשעה שערך אלי את השאלה, מי ומי נכנסים אל הסינדיקט. בשל המבט הצדדי הזה, היינו בשל הפקחות המתבטאת בזה, הוא ראש הוזירים.

בסוף הודיע, כי הוא שמח להכירני ואחרי קידות והשתחויות מן המדרגה הראשונה נתן לי להפרד ממנו.

אני חכיתי לשיחה זו באותה צפיה בערך כמו לפני ארבע שנים בפוטסדם לשיחתו של חלודויג הוהנלוהי. גם הוד מעלתו סעיד פחה הופיע כהוהנלוהי קטן. עם כל חביבותו נשבה רוח קרירה.

נסענו חזרה אל יילדיז, אני עוד פעם בכרכרה ראשונה של איברהים ושני האדונים אחרי.

עריף הלך אל השולטן והביא את הפקודה, כי אכתוב הרצאה על שיחתי עם ראש הוזירים. כך בוחן השולטן את אמתת הדברים שמגישים לפניו. השיטה פקחית היא בלי ספק, אך היא דורשת מושל חרוץ מאד. הפומביות מקילה בכל אופן את דאגותיו של השליט.

הבטחתי את הרצאתי לאתמול בבוקר, אך גמרתיה רק בצהרים.

אחרי החביבות הקרירה של ראש הוזירים (שנצטנן ושסובל גם מנפיחות בשנים) ואחרי הידיעה הקשה יותר שקבלתי מאת עריף, החזיר לי הליל את מנוחתי. כאשר סיימתי את מכתבי היה לי הרגש, כי עשיתי צעד טוב בדף־האשקוקי שלי.

בהתאם לרצונו של השולטן שמתי את מכתבי במעטפה אשר סגרתיה בחותמת שלי ושלחתיו ע"י וֶליש הארמונה, ואני נשארתי עם וולפזון בסירת־הקיטור שלנו, על המים הכחולים לפני בשיקטש. את שעות־ההמתנה הנוראות חפצתי לבלות לפחות באויר טוב במקום בחדרו של איברהים, אשר את גווני השטיח שלו אני יודע כבר בעל־פה. שעה חפצתי לטייל בסירה לפני בשיקטש ולנסוע אחר כך אל פירה ולהמתין בארמון על הפקודות.

בשעה זו לא בא דבר; נסעתי לפירה; אך רק בלעתי את ארוחת־הצהרים בא וליש בכרכרה והזמינני הארמונה.

אך נסעתי לגלטה ומשם בסירה אל בשיקטש.

ביילדיז, בעיר הבירה של ארץ־הפלאות, חכתה לי הפתעה.

חכו לי איברהים, תחסין ועריף. זה האחרון החזיר לי את המכתב אשר ערכתי אל השולטן ואשר עוד לא הוסרה החותמת ממנו. רצונו של השולטן הוא, כי אתן את המכתב לתרגם ע"י איש־אמונים שלי ואשלחהו אחר כך חתום ישר אליו. השולטן בחר לשם זה בוליש; אך זה הגיד, כי הדבר נבצר ממנו, באשר אינו יודע קרוא וכתוב בתורכית.

נאלצתי להבטיח להמציא את התרגום עד הערב. אך איך יכול אני להשיג במהירות זו מתרגם נאמן? אף על פי כן הבטחתי לאדונים שהיו שרויים מעט במבוכה, לעשות כל מה שביכלתי, בכל אופן היה הבעה של אי־אמון מצד האדון אליהם.

ואחר בא דבר אשר השתאיתי לו. תחסין אמר לי ע"י איברהים, כי רצונו של השולטן הוא שאבטל את ההמחאות אשר שלחתי אליו. בראשונה לא הבינותי למה מתכוונים בזה. הרי אי אפשר שחשב על 200 ל. אשר החזרתי לו לטובת מעשי־חסד? האם התכוון לשלשת מכתבי־אשראי על שלשת המיליונות פרנקים? כך, כך היה הדבר. הוא החליפם בהמחאות, ואפשר שחשב שנשלחו ממני לשם נתינת שוחד או לשם איזו מזמה אחרת. מובן שכתבתי את ההצהרה שנדרשה, כי בטלתי את הפקדון של שלשת המיליונות.

ואחר התחלתי לחפש מתרגם נאמן. וליש הציע לי בשפה רפה צעיר ספרדי ששמו בַּדִי, שמתלמד לעבוד במשרדי־קונסולים. איברהים הציע ללויש להשתמש בפקיד המיניסטריון בכור אפנדי. שלחתי את וליש בכרכרה אל בדי. וולפזון, שנשאר לבדו בסירת־הקיטור שלנו, הפליג לטייל. עמדתי בעצבנות מעטה על הגשר של בֶּשִׁיקְטַשׁ וחפשתי במבטי את סירת־הקיטור. בסוף שכרתי סירה פשוטה עם שני שודדי־ים כדי לחפש את סירת־הקיטור שלי. הם הגיעו במשוטיהם כמעט עד מגדל־ליאנדר ואז גליתי את סירת־הקיטור. עמדתי זקוף במעיל השחור חבוש צילינדר בתוך הסירה, כשהחמה להטה ובערה בכל עוז, ועשיתי רמזים של טלגרף ימי. רק לפני בשיקטש גלה אותי הקברניט היוני שלי.

ואחר נסעתי אל קרן־הזהב. בסמטאות פירא פגשנו את בדי הצעיר — אדם צעיר, אינטליגנטי, מראה־שובב. בלי להגיד לו מה שאני רוצה להציע לו, חקרתי ודרשתי אותו. בין שאר השאלות שאלתיו גם אם הוא דתי. אם כן הייתי משביעו בספר התנ"ך, שלא יגלה את הסוד לשום איש. אך לדאבוני לא היה דתי. הייתי מוכרח להסתפק בדברת־הכבוד. הוא עשה רושם טוב. שמתי עין גם על חנות־הבד הקטנה של אחיו, כדי לקבל מושג ממשפחתו. התיחסתי אליו באמון ולקחתיו אתי אל המלון Pera Palace. ואז עלה בדעתי, שלמרות כל הדברים המשונים שאני נתקל בהם פה, הרי מתרחשת לאיש צעיר זה חזיון אגדי עוד יותר. המאורע שלו הוא באמת מאלף לילה ולילה. בשבילו הנני הקוסם הזר, שהוא פוגש בלי משים, ושמביא אותו ביחסים עם החליף.

אך האיש הזה אשר לא שער מראש מאומה קבל הכל במנוחה מזרחית, כאשר השבעתיו במלון ודברתי על חובת השתיקה שלו וספרתי לו את הדברים.

ואז התחיל לעבוד בהשגחת וולפזון. בשעה 9 ראיתי שלא יגמור בלילה וטלגרפתי אל איברהים, כי לא אבוא עוד הלילה.

רק בחצות הלילה גמר בדי לתרגם את מכתבי — אולי המכתב הראשון שמגיע לשולטן בלי זיוף.

וולפזון יעץ כהלכה, שאצוה על בדי כי יחזור ויתרגם מתורכית לצרפתית ואז נוכחתי, כי המתרגם הצעיר ויתר על הדיוק לטובת יפי השפה התורכית. היה מן ההכרח לתקן דבר זה אבל כבר אי אפשר היה לעשות בו בלילה.

נסענו לתרפיה ונכנסנו לתוך ערפל עב עד שעה 8 בבוקר. גם זאת היתה אגדה, כמו כמה דברים שקרו לנו פה, אך אגדה עמומה.

בקיטור הצח כחלב אשר הקיף אותנו לא יכולנו להכיר אפילו את החוף הקרוב. הנסיעה שלא היתה נעימה ארכה זמן רב. סירתנו כמעט נכנסה אל התחנה האנגלית — לבסוף הגענו לתרפיה.

30 ביולי, באניה קונסטנטינוס

אתמול בבוקר השכם המשכתי לעבוד ביחד עם הספרדי בדי. צויתי לו לתרגם חזרה לצרפתית את תרגומו, תקנתי את קשוטי־הסגנון המזרחיים שלו, בדרשי בכל תוקף להשאיר את הבהירות המכוערה שלי.

לבסוף הוספתי עוד את המשפט הזה, שהוא אולי חשוב ביותר: אם רצונו של השולטן, שאארגן מחדש את הכספים, אסכים ללמוד מיד את השפה התורכית והנני מקוה, כי במשך שלשה חדשים אגיע לידי כך, שאוכל לדבר ישר אתו. את המשפט הזה לא הייתי מוסר בידי מתרגמיו.

ואחר כך צייר בדי במתינות רבה מאד את התרגום בכתב נקי.

הוא סיים מאוחר. טלגרפתי לאיברהים כי אני נוסע אליו. בבואי אליו כבר ישבו הוא ועריף בי והוזיר של בית השולטן ליד השלחן. בחביבות רבה פנו לי מקום. איברהים הטוב דאג לי בעדינות רבה.

אחרי הסעודה מסרתי את מכתבי בידי עריף בי.

הוא ואיברהים הודיעו לי באותה שעה, כי להוד רוממותו אינה מספיקה הצהרתי בנוגע לשלשת המיליונות. השולטן דורש, כי יוכל לקרוע בעצמו את “שלש ההמחאות הנמצאות ברשותו”. שנית מוכרח אני להצהיר עוד פעם, כי לקחתי חזרה את הפקדונות, וכי שום איש אינו יכול להשתמש בהם וכי אין לי שום זכות כל שהיא לדרוש ממי־שהוא שום דבר בשם שלשת המיליונות האלה.

כתבתי את ההצהרה הדרושה עוד פעם באריכות ומלה במלה כמו שאיברהים קרא לפני.

עריף העמיד בכל זאת פנים של חשדנות. הוא חשב כנראה, שהחלטתי פשוט לוותר על שלשת המיליונות.

בלכתו אל השולטן נתן לו איברהים — רק עתה! את סיפורַי הפילוסופיים, שעוד בפברואר שלחתי אותם בכריכה תורכית מהודרה כדי להגישה לשולטן.

כאשר עריף הלך אמר לי איברהים, כי ההצהרה אשר כתבתי תעשה רושם טוב. “היא תשמש נשק כלפי המתנגדים”.

למלים סודיות אלו יכולה להיות רק הכוונה, שהאשימו את איזט ואולי גם את איברהים, שקבלו כסף ממני ועתה הוכח ישרם.

עריף הלך, אחרי זמן מה חזר והזמינני לבוא היום.

איברהים שאל את וליש מה הן הוצאות הדרך שלי. ברוב לתודה דחיתי את ההצעה האופיציוזית הזאת. אין אני מקבל הוצאות הדרך. רק את הוצאות המלון אני מקבל מפני שכבוד הוא לשהות פה כאורחו של הוד רוממתו.

ואחר הפלגנו אחר־הצהרים בזוהר השמש על הבוספורוס הכחול עד מגדל־ליאנדר, קרבנו אל סקוטרי ואחר־כך אל קרן הזהב ושבנו בערב לתרפיה.

* * *

היום זורמים גשמים. סירתי, Pirata’bus שלי כמו שגרינברג היה בודאי אומר, אינה נעימה באויר רע.

II faut avolr de la chance á Byzance. Ou ne pas y étre

(בביצנץ צריך להיות בר־מזל או לא להיות שם כלל.)

31 ביולי, תרפיה

המשא־והמתן הולך ונמשך וגם קלקול העצבים. הטכס אינו משתנה.

בצהרים נוסע אני בכרכרת בית־המלכות מבשיקטש ליילדיז, במקום שהעורים ליד השער מכירים כבר את הבקשיש שלי.

ליד משרתים שמקפלים את ידיהם המקבלות על בטניהם, הולך אני אל איברהים, שהוא תמיד חביב, אלא שבודאי אני לו כבר למעמסה. כך דרכו לבוא פעם בשבוע אל המשרד, ועתה עליו לבוא יום יום ולהשאר עד הלילה.

עורכים סעודה הדורה עם כמה וכמה מאכלים. ואחר־כך אני מת משעמום על ספת־העור מול איברהים.

פלא הוא שעוד יש לנו לדבר מה. אתמול סח לי על סלון־המוזיאון ביילדיז, המכיל חפצי־חרסינה יקרים מכמה מאות שנים. על פי פקודת עבדול חמיד נרשמו כולם ובאופן כזה שאי־אפשר לגנוב מאומה.

ואחר דברנו על ירושלים. אם הייתי במסגד־עומר? לא! הוא יודע כי היהודים אינם נכנסים שם אלא בכפיה. והוא חייך: בבואי בפעם הקרובה ירושלימה עלי לתת להכריח אותי.

ואחר התחיל לדבר על הכותל המערבי — —

בו ברגע בא עריף בי מן השולטן עם פקודה ללוות אותי אל ראש הוזירים.

ההכנות לכל משא־ומתן תלויות בכמה פרטים והן מעַיפות יותר מאשר המשא־והמתן בעצמו.

ראש הוזירים עושה רושם של ישיש טוב וחביב, למרות מה שהוא ערום מאד.

הוא התחיל בזה שהשולטן היה מרוצה מאד משתי הרצאותי. (בכרכרה סח לי עריף בי, שעושה רושם נעים, כי השולטן צוה לתרגם בשבילו את כל ספרי).

ועוד הודיע לי ראש הוזירים, כי נצטוה להודיעני, כי השולטן נכון להכנס במשא־ומתן על הצעותי.

החויתי קידה עמוקה.

ואחר נכנסנו לשיחת בית־קהוה מכוסה עננים, שטה במים, מעורפלת בעשן סיגריות, וזו נקראה מעין משא־ומתן.

הכל היה כל כך מעורפל עד שלא נשארו בזכרוני שום נקודות חזקות.

דברתי על מצוקת היהודים במזרח־אירופה. בדברי על המצב ברומניה אמר ראש־הויזירים הטוב בשנינה:

“במדינות נאורות לא צריך שיהיה מקום לחזיונות כאלה”.

ואז אמרתי כי המצב הזה, אשר קשה לשאתו, הביאני — כיון שלא באה החלטה מאת השולטן — לבוא בדברים עם ממשלת אנגליה ע"י אחד מחברי המיניסטריון ולשאול אותה; אם ירשו לנו את ההתישבות באפריקה.

ובכל זאת, אף על פי שלא היינו צריכים לשלם לאנגליה מאומה, ולא עוד אלא שבודאי היינו משיגים הקלות גדולות, היינו בכל זאת מבכרים את החבל היקר והקטן של ארץ־ישראל. היא סמל. נפש עמנו קשורה בה. זוהי רגשנות שתורכיה, יכולה להפיק ממנה תועלת רבה.

ראש הוזירים העיר בדאגה, שיש לחוש לקשיים מצד הממשלות.

“הוד מעלתו, אני נשען על חריצותו. והרי גם לנו יש השפעה ידועה פה ושם. וגם זאת: בהצעתנו כיום הוצאנו את ירושלים ואת כל המקומות הקדושים. יש לארץ זו אופי חמרי ורוחני. במקום שקבלה אופי רוחני אין אנו נוגעים. אך משום מה לא ישתמשו שמוש פשוט באדמה הפשוטה?”

והוד מעלתו אמר: “אבל לחיפה יש גם ערך אסטרטיגי”.

“גם לכח שאני מביאים למדינה יש ערך אסטרטיגי”.

"אך למעשה הרי הוא מציע טובת־הנאה מעטה, 1.6 מיל. לירה, והאם לשם כך עלינו לרכוש לנו את שנאת הקבוצה Rouvier, שמאחדת את כל אילי הכסף?

כיון שגם בקומבינציה שלו נשארת תכנית Rouvier בלי שנוי אפשר אולי להפריד בין שתי הפעולות האלה".

רק עתה הבינותי מה שאמר לי עוד בפעם הראשונה על הפרדת הפעולות. הוא רוצה לעשות ע"י Rouvier את האוניפיקציה. הריוח של הממשלה העותמנית הרי אינו גם אצלי אלא לכל היותר 1.6 מיל. לירה.

וכאן נשארנו ודברנו באריכות מסביב.

הלילה השיאני עצה.

הודעתי לאיברהים כי לא אבוא לארוחה ואני שולח את המכתב הזה אל השולטן:

31 ביולי, 1902

הוד רוממות!

הנני מתכבד להגיש לה. ר. הש. את הערות האלה.

החבה אשר בה ה. ר. הש. נוהג אתי נגעה עמוק בלבי. חפץ אני, כי לא יוסיפו לחשוב עלי כעל איש־עסקים זר, כי אם כעל איש מסור ונאמן שאפשר להתיחס אליו באמון.

לבי ייסרני אם לא אשיב על זאת בהתגלות־לב גמורה. אני רוצה איפוא להגיש לה. ר. בלי העלם כל־שהוא כל מה שאני יכול ואני שואף לעשות בעזרת ידיד.

הנה הצעה עוד טובה מזו שנסחתי לפי דרישת ה. ר. הש.

נכונים אנו לשתף את ממשלת ה. ר. ברוחים הכספיים, שיוכלו לבוא מפעולת האיחוד. ההצעה תהיה כדלקמן.

אנו מקבלים en bloc את התנאים, שכבר נתקבלו על־ידי קבוצת מר Rouvier.

ממשלת ה. ר. מוסרת 32 מיליון אובליגציות חדשות לפקודתנו לשם הגשמת האיחוד תמורת המניות הישנות.

אנו משלמים לאוצר הממל. את הסכום של 1.600.000 לירה.

מן הרוחים שנקבל ע"י הטרנסאקציה כולה ינוכה ראשונה הסכום של 1.600.000 לירה. השאר יחולק לשני חלקים שוים בין האוצר הממל. ובינינו.

אם על־ידי התנגדותה של קבוצת מר Rouvier או ע"י מקרים אחרים, שאין לראותם מראש, לא תהיה אפשרות להוציא לפועל את האיחוד בקרבן של 1.600.000 לכל היותר מצדנו, בני־חורין אנו להסתלק מן העסק.

אולם במקרה זה נוציא לפועל את מפעל ההתישבות בלבד, במסרנו לפקודת האוצר הממל. את הסכום של 1.600.000 לירה.

מובן מאליו שלשם האיחוד נהיה זקוקים לעזרת ממשלת ה. ר. במובן זה, שהיא תודיע לקבוצת מר Rouvier, כי היא מסכימה לעשות את האיחוד רק בתווּכנו, או שלא תעשנו כלל.

הנני מתכבד להיות לה. ר. הש. משרת ענו ונכנע מאד

דר. ת. ה.

31 ביולי, לעת ערב

על הסירה שלי קונסטנטינוס, בהפליגי לפני בשיקטש, בשעת גווני־ערב נפלאים.

זו היתה היום ההכרעה, קצרה וחדה כמו מערכה אחרונה.

בהגיעי בצהרים לפני בשיקטש, שלחתי מיד את וליש עם מכתבי אל השולטן.

עוד לא עבר זמן רב משעת לכתו ואני חפצתי לצוות להפליג חזרה וגם שכבתי לישון מעט אחר צהרים, והנה ראיתי את משרתו של איברהים על הגשר הצר. וגם וליש חזר ואמר שעלי לבוא מיד הארמונה.

בקללה בפי החלפתי את בגדי בתא, אשר מקומו עמוק בחלק התחתון שבסירה, ושוב נסעתי במעיל השחור הכבד ובאדרת ובצילינדר במעלה הר השולטן.

איברהים דרש בשלומי במתק שפתיו. האוכל בודאי לא ערב לי. אך אני הדגשתי את המכתב אשר כתבתי “בתא העבודה השָּט” שלי בעד ה. ר.

מיד צוה איברהים לקרוא לעריף בי ושלח את מכתבי אל ה. ר.

לא הייתי מוכרח להזיע זמן רב יותר מדי, ולהביט כשבוי אל חלקת הרקיע ואל מעט העלים ואל קרן־זוית הלבנה של הקיוסק, וכבר חזר עריף מאת ה. ר. עם סבר פנים, שבו משהו מקפאון אכזרי. את המכתב הביא חזרה כשהוא פתוח וכשהחותמת נמסה וכלתה.

ה. ר. קבל הרצאת ראש הויזירים ואני צריך לבוא מחר אחרי הסלמליק להפרד ולמחרתו בערב אוכל לנסוע מפה.

היה לזה כמעט גוון של הסרת טבעת־החסד לאחר המתיקות מאתמול. לא היה ברור אם ה. ר. יקבלני לראיון־פרידה. כנראה שלא; כי עריף הוסיף ואמר, שאשלח עוד היום את תרגום מכתבי; כי מחר לאחר הסלמליק יקובלו קונסטנס שחזר וגם צירים אחרים.

קונסטנס חזר איפוא. זהו השורש שבדבר. יכול אני לשער לי, איך במשך השבוע שישבתי פה, מה שעורר תשומת־לב הרבה, עבד נגדי המנגנון של Rouvier.

קבלתי את המהלומה בארשת־פנים נוחה, אמרתי לשני מלאכי־“חבלה” דברי־חביבות ונדמה לי, כי ראיתי בעיניו של איברהים מעין זוהר של שמחה.

לפני זה, כאשר חכיתי, דבר על עבודתי. כנראה שהעיקר אצלי היא הציונות?

כן, אמרתי.

“זהו יפה מאד!” אמר הוא.

בביצנץ קשה להכיר את האדם.

נסעתי אל בשיקטש ובתא־הסירה ישב בדי ותרגם.

בשעה שתרגם ואחר־כך העתיק לכתב נקי, כמעט מעשה־ציור, שטה הסירה שלנו בנמל הנהדר. בשעה 6 הגעתי שוב לפני בשיקטש, ושלחתי את וליש לעלות ההרה; אבל הוא נאלץ להמתין כמעט כשעה, באשר איברהים לא היה בחדרו.

במקרה? בכוונה? בכל אופן קשה לה. ר. לעסוק עוד היום בעבודה כזאת. ומחר אסע והשדה נשאר פנוי בעד Rouvier.

* * *

ובכל־זאת איני בלתי־מרוצה מהשתלשלות זו.

אני תופס את המצב באופן זה: הם יוציאו לפועל את האוניפיקציה ע"יR. ' ואחר־כך, כאשר שוב יהיו זקוקים לכסף, או כאשר יחפצו להפחיד בי את מי־שהוא, יחזרו אל 1.6 שלי.

אדמה, כי ה. ר. שמע עתה בפעם הראשונה מה שאני חפץ ולא הביע התנגדות מוחלטת.

אך החלטותיו הן בנות אלף שנים.

תרפיה, אותו ערב

הרגָשתי כי מעתה יחפוץ ראש הוזירים עוד יותר להטות לגמר התכנית של Rouvier היתה נכונה, ומכתבי מהיום בבוקר, שבא בתור תשובה לתחבולותיו — אחר את המועד.

* * *

שתי הרגשות חוזרות ומשתלטות תמיד.

הצפיה של יילדיז, שהולכת וגדלה בשעות ההמתנה.

והרגש בשעה שמדברים אתם, שאין מחשבתם רצינית. דבריהם קצף על־פני הגלים. רצינית היא ארשת פניהם, אך לא כוונותיהם.

ובשיחות עמוקות עלה תמיד פתאום בדעתי: העל רק דבר־שפתים. שום דבר אין הם רוצים באמת.

1 באויגוסט, באניה הקטנה קונסטנטינוס

מסע אחרון מתרפיה לבשיקטש.

זהו ודאי הבוקר היפה ביותר מזמן היותנו פה. כה מתוקים ורכים לא היו עוד גווני־הקסם של הבוספורוס.

אני הולך מפה בידים ריקות.

בטלני המחנה הדיפלומטי ישמחו בזה, כי הייתי כקוץ בעיניהם.

אמש שמעתי על היציע שלי את דבריהם על המרפסת.

הציר הספרדי העב שאל:

“מי הוא האדון הזה בעל הזקן השחור והגדול?”

רחש־לחש. עזבתי את היציע. לאחר־כך שמעתי מה שאמר הציר הבלגי, בודאי עוד בקשר עם השיחה הקודמת:

“אני אינני אוהב את הנעלמים, את X”.

והוא באר לשומעיו האינטליגנטיים “מה הוא X במתימטיקה”. אפשר שכמה מהם שמעו זאת בפעם הראשונה.

אולי אני הנני היום אחד מן 500 איש המפורסמים ביותר בעולם. אך זה אינו מעכב את הציר הבלגי לחשוב אותי ל“נעלם”.

בעיני תרפיה הדיפלומטית, משחקי־טֶניס, זוללים ועצלים הנני מין אבנטוריסט.

ומה אם היו שואלים: “מי הוא זה הציר הספרדי?”

זה שלש מאות שנה לא היה לציר ספרדי לעשות פה ולא־כלום. אפילו לברכות ליום־הולדת לא היה נחוץ.

לציר בלגי לא היתה מעולם בכלל שום זכות־הקיום.

בריה שכזאת זוללת את מסי העניים של מחוז Borinage בגן־עדן של תרפיה, הולך בטל, מספר ושומע אנקדוטים. וצפרדע מתנפחת כזאת מביטה בבטול על נושא רעיון, שיש בו הקלה למיליונות בני אדם, וגידול התרבות והתקדמות נעלה.

הבוקר ארזתי את חפצי, לחצתי בקשישים לתוך ידים לאין־ספור עד כדי אגדה, בדקתי ותקנתי חשבון המלון (שלפי הודאת המנהל הגדישו בו את הסאה למעלה ראש) — “ויהי בנסוע!”

שלום לך, בוֹספוֹרוּס יפה!

* * *

נשארת השאלה, לשם מה הזמינני ה. ר.

האם בשל ההצהרה על שלשת מליונות הפרנקים?

או האם חרד ופחד ברגע האחרון מפני השודד האיום קונסטנס?

2 באויגוסט, בתוך סירת הקיטור שלי

שוב הנסיעה האחרונה מתרפיה לבשיקטש.

אתמול לא נפטרתי.

בדיוק באתי אתמול לפני הצהרים לחדרו של איברהים. הוא עוד לא היה. הוא בא בשעה 11 ושלח לקרוא את עריף. במשך רגעים הללו נתתי לו כפתורי־כתונת יפים למזכרת.

ואז בא עריף ולו נתתי מחט־פנינים למתת־פרידה. שניהם קבלו בחביבות.

בשעה שעריף הלך אל החליף דברתי עם איברהים את שיחות־החבה של שעת פרידה. בשעה 1 ו־50 רגעים היה עלי לנסוע ב“אכספרס־אורינט”.

איברהים אמר, שאין ברצונו לחקור רזים. אך בכל זאת נדמה לו, כי לא נחלתי הצלחה.

אני אמרתי, כי עדיין אין אני מכיר את החלטת ה. ר.

ואז אמר איברהים, שאין עלי להטיל ספק בכוונותיו הטובות של ה. ר., אף אם לא יגמור אתי. אמנם הוא שליט אבסולוטי, אך בכל זאת אי־אפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה.

“אני מבין”, אמרתי, “שיש מן הצורך לחשוב ראשית כל על טובת המדינה”.

“כן”, הסכים איברהים, “ואשר לאדוני הנה מרגיש ה. ר. רוב הוקרה וחבה. מה שהוא רוצה לעשות בעד עמו, זה יפה מאד. הציונות היא רעיון נעלה מאד”.

אני הבעתי תודה ואמרתי, כי אשאר תמיד ידיד תורכיה וחובב השולטן הזה, הנוטה חבה ליהודים. אך צרות היהודים במזרח אירופה אינן מרשות לנו להוסיף ולהמתין. ואמנם כבר באתי במגע עם ממשלת אנגליה והגשתי אל מיניסטר־הקבינט לורד ג’מסof Mereford את הצעותי ליסוד ישוב יהודי באפריקא. אין אנגליה דורשת מאתנו שום קרבנות כסף. אדרבא, יש לקוות לכל מיני הקלות.

איברהים אמר שהוא מבין זאת היטב וגם הביע את דעתו, כי בראותו השולטן את הצלחותינו ביסוד ישוב באפריקא ויקל לו לעשות גם הוא אתנו דבר־מה.

כנגד זה אמרתי, כי אז אולי יהיה מאוחר בשבילנו לאחר שנשקיע סכומים כבירים בנקודה אחרת.

ואחר עברה השיחה להבעת חבה ליהודים. איברהים ספר לי על חזיון נוצרי, ששמו הסוחר מוינציא, אולי אני יודע אותו. שם מופיע יהודי מלוה ברבית, שרוצה לחתוך ליטרא בשר מחזהו של נוצרי. את החזיון הזה שחק בתיאטרון של יילדיז שחקן איטלקי — מה היה שמו?

“סַלְוִינִי — רוֹסִי?” עזרתי לו.

“רוֹסִי!” אמר איברהים בעליצות והוסיף: “הוא רואה, דברים, כאלה אין אצלנו. אין לנו תיאטרון. ממילא אין מקום למחזה של שסוי כזה”.

בינתים בא שליח־רזים. השולטן צוה לשאול אותי, אם אני יכול להאריך את שבתי עד הערב.

ודאי, אם ה. ר. רוצה בכך.

ואחר בא עריף בסבר־פנים מסוגר ובקשני, להאריך את שבתי ליום שלם, היינו עד היום בערב.

הבטחתי, אך פני שניהם לא היו טובים כקודם. מדוע?

בצאתנו לחשתי לוולפזון, כי יראה פנים עצובים.

בו ברגע הגיע איזט בכרכרתו, ואני לא ראיתיו לפני שדרש בשלומי. הוא עשה זאת ברוב שמחה וידידות — בודאי עלץ לבו על שאני נוסע מפה.

בבשיקטש ירד קונסנטס מסירתו בצאתי מן הכרכרה של בית המלכות. במבטו הקצר והחודר ראיתי שהוא הכיר מי אני. מבטו היה של המנצח. הוא ראני נוסע מפה לפני הסלמליק. וטרם ידע כי ה. ר. בקשני להשאר.

* * *

אך מה פשר כל הדבר הזה?

האם מכתבי משלשום קלע אל המטרה?

* * *

וולפזון סבר כי טוב לעשות התישבות טהורה בלי האוניפיקציה. זאת אינה השקפתי. כי כך אולי יהא אפשר לי לוותר על עזרת המנוולים, שנתנו לי שבע שנים להִִמוג ממחסור.

* * *

בערב הגיעני בתרפיה הטלגרם הסודי של גרינברג, שהיה ערוך על כתובת בטוחה. גרינברג הודיע שיש בידו מכתב פרטי מאת לורד רוטשילד בשבילי.

מיד שלחתי את וליש בסירת־הקיטור לקושטא עם הטלגרם הזה:

“פתח וטלגרף”.

3 באויגוסט

ברכבת הזוחלת הנקראת “קונוֶנשוֹל” באיזה מקום בבולגריה לפני פיליפופל.

* * *

ובכן יצאתי שוב ממערת־מרצחים ומארץ השודדים.

תחלת יום אתמול היה כרגיל.

בהגיעי לפני בשיקטש עדיין לא היתה תשובת גרינברג בידי וליש. גם במשך כל היום לא באה. מי יודע, אם המים היו שוטפים באופן אחר, אילו קבלתיה?

על סירת־הקיטור קונסטנטינוס החלפתי שוב את בגדי ועליתי בכרכרה ליילדיז.

בחדר איברהים הייתי צריך לחכות רק שעה לבואו של תחסין. מיד הכרתי, כי בלילה באו שוב גמדי־יילדיז והרסו את פעלי.

שוב הוציאו מנרתיקו את הפטפוט הילדותי הישן על “נתינות עותמנית” ועל “עבודת הצבא” ועל “”התישבות היהודים בצורה של פיזור" — כפי שהתבטא איברהים, הדרוגמןdu Divan lmperial.

מהצעה־שכנגד שלי בנוגע לאוניפיקציה כמעט לא דברו כלל. הכנופיא שביילדיז קבלה בודאי ממון־קורח.

ואמנם עוד בסירה הודיע לי וליש את חדשות־היום: עליה גדולה בניירות־ערך תורכיים. אומרים על Zander אחד, מנהל מסלות הברזל באנטוליה, שקנה 300000 Consoldés!

מהתנהגותם של תחסין ואיברהים הבנתי, כי הוצאה כבר פקודת השולטן, המאשרת את ה“מזבטה” של הממשלה.

קונסטנס ידע איפוא משום מה התנהג כמנצח.

שאלתי את תחסין: מי ידאג להתישבותם של המהגרים? הממשלה? או האם מסכימים ליסוד חברה להתישבות?

הוא ענה, כי השולטן יחליט בשאלה זו.

הוא הלך ואנו ישבנו אל השלחן.

שוב הסעודה המעוררת בחילה עם מאכלי־הפראים לאין־ספור, שעל־פי הנמוס המזרחי חובה לבלוע אותם בקריאות־עונג. מזון־נחשים ממש. בכל הימים האלה עשיתי לי את הצחוק, שבעוד אשר הוד מעלתם אכלו הכל על אותה הצלחת ובאותם כלי־האוכל, שמתי אני אחרי כל מאכל את הסכין ואת המזלג על הצלחת, ואז השמשים החליפו מיד את כלי־האוכל שלי. בערך עשר או שתים־עשרה פעמים. ואולי דבר זה הגביר עוד את רגש הכבוד של המשרתים ואדוניהם מאשר בקשישי־מלכות שלי.

תחסין שב. השולטן צוה להבטיח לי את ידידותו ובקשני ראשית לקבל תמיכה בעד הנ. פר. פר. ושנית להודיע לו את ההוצאות שהיו לי במזומן.

בנוגע להצעה ראשונה סרבתי בהחלט. על זה אי־אפשר לדבר.

בנוגע להצעה שניה בקשתי שלא להעלב אם איני מקבל.

חושב אני כי נתקיימה בי במדה מספיקה מצות הכנסת־אורחים, אם משלמים את החשבון של המלון. אך אם הוא רוצה בכל תוקף לתת לי מתנה, יכולה זאת להיות ספר או דבר קטן אחר משולל־ערך.

בינתים שתינו קהוה. עוררה תשומת־לבי העובדא, כי תחסין צוה להביא לו את הקהוה שלו הוא בספל שלו הוא. ניכר כי מרצחי־חרש אלו אינם מאמינים זה לזה במאומה.

היה לי גם העונג הקצר, לראות את איזט נושא ונותן עם תחסין בחדרו של איברהים. איזט קרא דבר־מה בסבר־פנים אכזרי, ותחסין כתב את הדברים כשהוא מכווץ.

תחסין הלך ושב.

הוא הביא לי את דבר השולטן ואיברהים קרא לפני את תרגומו ועלי היה לאשר את קבלתו.

וזהו:

הוד מעלתם תחסין בי, המזכיר הראשון של ה. ר. הש. ואיברהים בי, הדרגומן של הדיוַן הממלכתי, כבדוני למסור לי את ההודעה הזאת:

“היהודים רשאים לבוא ולהתישב בממלכה העותמנית בתנאי שיתכוננו ולא יתאחדו, ז. א. בדרך של פזור, במקומות שימצאו לנוחים על־ידי הממשלה, ומספרם יקָבע מלכתחילה על־ידי הממשלה. הם יצטרכו לקבל את הנתינות העותמנית ויוטלו עליהם כל החובות האזרחיות, בתוכן עבודת־הצבא, ויהיו משועבדים לכל חוקי הארץ כעותמנים”.

קבלתי לתשומת־לב ביראת־הכבוד את ההודעה הזאת, ואני מביע בזה את תודתי העמוקה לה. ר. השולטן, ואקרא את ידידי להתיעץ בדבר.

יילדיז־קיוסק, 2 באויגוסט 1902.

דר. תיאודור הרצל

ההוספה (אשר תחסין בודאי לא מסרה אל השולטן):

יילדיז, 2 באויגוסט 1902.

הנני מרשה לי לצרף את השאלה, אם ה. ר. הש. רוצה עדיין כי אעסוק באוניפיקציה, מחוץ להתישבות, על הבסיס הזה:

הוצאה של 32 מיל. ל.

כל הרוָחים אשר יתקבלו יחולקו בין אוצר הממשלה ובין ידידי.

אשור הקבלה שלי תורגם שוב חזרה מאת איברהים בעד השולטן.

אך בשעה שהוא צייר את אותיותיו, עלה בדעתי, שדוקא תנאי ההתישבות שלי שמש עִלה לכנופיא של יילדיז להלחם בי, או לפחות לפנות את השדה בעד Rouvier. ולכן כתבתי עוד על פתקא שניה תוספת־שאלה, למען קרוע בבת־אחת את רשתם, וגם כדי לראות בבהירות, אם השולטן השתמש בי אך ורק כדי להשיג עוד ברגע האחרון ע"י לחץ ותוּרים מאת Rouvier.

איברהים העמיד פנים של דאגה. מזה נוכחתי, כי גם לו יש חלק בענין Rouvier.

אך בפקחותו לא עורר שום קושיא, אלא המשיך לצייר מה שכתבתי.

אלא שאז לא סגר ולא חתם את המעטפה בחותמת, כי־אם צוה לקרוא את תחסין ומסר לידו את הפתקא הנוספת, שבודאי לא באה, לפני השולטן.

אמנם איני יודע אם התוצאה היתה אחרת אילו שלחתי את ההוספה במכתב ישר אל השולטן.

בשעה שתחסין היה אצל השולטן באר לי איברהים, כמה ‘קשה הדבר’, להתנגד עוד עתה אל אנשי־Rouvier. למה הדבר דומה? אל Whist. מי שמאריך בפקפוקיו יאבד את הזכות למסור לאיש־שכנגד את בחירת Atout.

כן, whist של שודדים.

ואיברהים הוסיף: הממשלה תאבד כל אשראי, אם היא תתנגד עוד עתה.

האשראי של ממשלת תורכיה!

והאם לא היה אותו המצב כבר לפני שמונה ימים?

אך אני העמדתי סבר־פנים־יפות כלפי המשחק הרע של הנוכלים האלה.

איברהים הוציא ארנק משי אדום, והוא — שר־הטכס העליון של ה. ר. החליף — הראה לי, כי חותמת־השעוה לא נפגמה, ובקשני עד מאד בשם השולטן לקבל את הארנק. ה. ר. “יהא נבוך”, אם לא אקבל לפחות את מה שהוצאתי במזומן. זה יצער אותו. אך ה. ר. משאיר עוד לעצמו את הזכות “להגיש לאדוני תשורה הראויה לו”.

הסכמתי לקבל את הארנק “בעד העניים שלי”.

לפחות אוכל למסור סכום לקופת התעמולה שלנו. עדיין איני יודע כמה יש בארנק. רק בוינא אפתח אותו.

ואז באו ברכות־הפרידה האחרונות ואני יצאתי ממערת עלי־בבא וארבעים השודדים.

* * *

אדמה כי אם אצליח ליסד בעזרת רוטשילד את “חברת המזרח היהודית”, או אז יאות ה. ר. לדבר אלי בנוסח אחר. אז אהיה שכן, שצריך לעמוד אתו ביחסים טובים.

4 באויגוסט

עדין אני נמצא ב“קונונשונל” באיזה מקום באונגריה.

* * *

אם נוסעים ברכבת בחום הלילה ללא־שינה מוסיפים לחשוב פעם בפעם על הענין מתחלתו ועד סופו.

איזו שגיאות שגיתי הפעם? האם לא הייתי צריך לעשות פשוט — במקום להשתמש באוניפיקציה בתור אמתלא בעד ההתישבות — עסק בעד השולטן, כדי שיוכח שאני ישר מאחרים? יכולתי לטלגרף אל רוטשילד או לשלוח את מי־שהוא אל מורגן.

* * *

אופן הנהלת משא־ומתן של התורכים ילדותי הוא, לפיכך אין מתאמצים ביותר כשיש עסק אתם. ולכן שוב ידם על העליונה.

* * *

אני נזכר עוד פרטים מבדחים מידידי איברהים.

עד כמה שאפשר לאיש מחצר בית־המלכות ביילדיז להיות אדם מעולה, הוא כזה. הרי יש לי חבה ידועה אליו.

חוסר־הידיעות שלו מפליא, אך אדמה כי הוא דומה בזה לשרי־טכס רבים באירופה.

הוא דבר על אהבת המוסיקה של הוינאים: וינא היא עיר המוסיקה. רגע אחד הייתי כבר שמח בו. חשבתי כבר, שיגיד דבר שבהבנה.

אך הוא הוסיף: “כן, בכל מקום אותן המוסיקות הצבאיות!”

* * *

כאשר בקשתי את תחסין לשאול את השולטן, איך הוא מתאר לעצמו את ההתישבות “בצורה של פזור”, אם הממשלה תתן את האמצעים למתישבים, או שצריך ליסד אורגניזציה, היינו חברה לשם כך.

על זה צוה לענות לי, שזוהי רק שאלה של פרט בשעת ההוצאה לפועל.

אם לא הסתתר מאחורי תשובה זו הרצון להפסיק לפי שעה את השיחה, — הרי זו פשוט טפשות רבה.

* * *

ובכל זאת חושבני, שמעמד הענין אינו ברע.

ביילדיז ובשער העליון התרגלו לראות בי את ה“קונה” של ה“ולית” בירות. באחד הימים — כאשר יהיו במצוקה כספית, כאשר אמר לי היהודי דוד אפנדי עוד בשנת 1896 — יקראוני פתאום ויזרקו אותה בפָני.

אך השאלה היא מתי יבוא אותו רגע.

אדמה כי יכול אני להחיש מאד את בוא אותו הרגע, אם אוכל לעשות בעזרת לורד רוטשילד או של הממשלה האנגלית את “חברת המזרח היהודית”

זו צריכה להיות דאגתי הקרובה.

אז הנני שכן רציני אבל גם ידידותי של הסנג’ק ירושלים, ובהזדמנות הראשונה אשיגה, כמו הבולגרים את רומיליה המזרחית.

* * *

אם בטלגרם של רוטשילד מהיום יש סירוב, אנסה להתקרב אל צ’מברלין.

5 באויגוסט, בתא־הרכבת בין אטנג ובין אויסזה

אותו מכתב־מסתורין של רוטשילד, שעוד בקושטא הודיעו לי עליו, ואשר זה ארבעה ימים שאני מרבה לשאול בטלגרמים על תכנו, — נבעו מצפוניו.

הבוקר קבלתי מאת גרינברג ע"י הטלגרף מסירת התוכן.

על זה יש רק מלה אחת: פטפוט!

את טופס המכתב גופא אקבל עוד באויסזה ועל פי זה אערוך את תשובתי — אם בכלל עוד אענה עליו.

אך אני רואה כבר עכשיו, כיח להבא כמו עד עתה אין לי להשען אלא על כחותי אני.

אני רוצה עתה לנסות עוד את הקומבינציה האנגלית ע“י צ’מברלין. אמנם מעט הוא הסכוי. שהממשלה האנגלית תעשה אתנו עסק, אם אין רוטשילד אתנו. רוצה אני לנסות להגיע אל צ’מברלין ע”י גרינברג. בין כל עוזרי בשנה האחרונה היה גרינברג החרוץ ביותר.

* * *

ואם אין לעשות מאומה גם עם צ’מברלין, רוצה אני לנסות דבר באיטליה.

הרב אהרנפריז מסופיה, שנסע אתי מעט ברכבת, ספר לי, כי מלך איטליה שאל את הציר האיטלקי פוֹלקו, יהודי, הנמצא עתה בסופיה, על התנועה שלנו. מובן, שהיהודי פולקו ידע עוד פחות מן המלך. אך המלך הצעיר והקטון הזה, שעוד לא עשה מאומה בשביל האלמות ושיש לו ענינים בים התיכון, אפשר שהיה יכול להועיל באיזה אופן שהוא. זהו ענין לעיון!

אולי אפשר להגיע אליו ע"י לומברוזו?

* * *

פרק מדיני־כספי זה אצל הבוספורוס, שאני כמעט לקחתי בו חבל, הוא גם פרק הסטוריה די משונה.

המדינאים הצרפתים Rouvier וקונסטנס — הריפובליקאים בעלי־עסק! — עשו עסק לטובת כיסם הם, לעומת זאת עסקו הגרמנים בשביל הממלכה. כי ע"י האוניפיקציה, שהחברה קונסטנס־Rouvier מרויחה בה רוחי־בורסא, משתחררות הכנסות תורכיות, שהן משמשות ערובה למסלת־הברזל הבגדדית; וזוהי השפעה גרמנית. וכך שלמה המדיניות הגרמנית לבאי־כח צרפת דמי־מלצר מכיסו של השולטן בעד תמיכה לענינים, שכל פטריוט צרפתי מחויב להלחם בהם!

וחברה זו מביטה בבטול עלינו היהודים

12 באויגוסט, אלט־אויסזה

מכתבו של לורד רוטשילד הוא פטפוט ריק של התחמקות לצדדים. אני עונה לו בכל זאת באופן ידידותי על פי עצתו של גרינברג הפקח כדברים האלה:

לורד רוטשילד החביב!

בשובי מקושטא יכול אני רק היום לענות על מכתבו.

ירשה לי להודות, כי מכתבו איננו ממש מה שציפיתי.

הה, אילו רק שער את המצוקה האיומה של אנשינו העניים והטובים — איני מדבר על פושטי־יד ועל אספסוף — היה מאזין לי יותר. אני מצרף למכתבי זה קטע מקרי מן העתונים. יכולתי לשלוח אליו כאלה יום יום מכמה וכמה ארצות.

אין למנות את המכתבים השוברים את הלבבות שאני מקבל מקבוצות־פועלים, אנשי־מסחר, מלומדים. באנחה מוכרח אני לענות להם: אין אני יכול לעזור לכם!

הסוג הזה של בני אדם אינו רוצה מתת כסף — שהרי באופן זה לא היו פונים אלי — כי אם הזדמנות־עבודה וקיום בטוח מפני הרדיפות. ומוסדות החסד אי־אפשר להם לתת את הדבר הזה.

ולכן שמח אני לראות מתוך מכתבו, שהוא מתחיל לדון על שאלתנו מנקודת־מבט גבוהה יותר מזו של מעשה־חסד. ואם איני טועה בזה הייתי חושב את הדבר לאושר, אם היה רוצה לקבל את הנהלת קרן־הירש או לפחות להשפיע עליה.

רוצה אני להגיד לו באמון, שבו אני בכלל מדבר אליו, שרק הודות להשפעתי לא הגיעה התרגזות האנשים המיואשים בעניָם נגד יק"א ליד שערוריות פומביות.

אשמח מאד אם ימצא לנכון להודיע לי על מה שיש בדעתו לעשות. הודעותיו ישארו בסוד בהתאם גמור לחפצו. ועד כמה שזה לא יתנגד לעיקרים הציוניים שלנו, נכון אני להעמיד ברצון לרשותו את כחי הדל — ולוּ יהא רק בזה, שההסתדרות שלנו לא תפריע לו פתאום בענין הגון.

ההכרה שהוא מביע לפעולתי הדלה ושהיא לדאבוני לא נעטרה עוד בהצלחה, שמחה אותי מאד, ביחוד כשהיא באה מאיש שרכש לו כל כך נסיון רב במעשים טובים.

אך בכל זאת נזכר אני בזה את פתגמו של בעל־הפתגמים הגרמני:

“רצוננו שיהללו אותנו פחות ושיקראו אותנו יותר!”

הייתי רוצה שבכלל לא יוסיפו עוד לדבר בי ושלעומת זאת ימצא עמנו הסובל את עזרתו.

המסור לו באמת

הרצל

22 באויגוסט, אלט־אויסזה

שוב בא מכתב מאת לורד רוטשילד בהתנגדות ידידותית מיום 18.8, שאני עונה עליו:

לורד רוטשילד החביב!

קבלתי בתודה את מכתבו החביב־המתנגד מיום 8 דנן. אין אני יכול להסכים, כי הצבור היהודי שהייתי רוצה לכונן מוכרח להיות פעוט, חרדי ואי־ליברלי. שלש שנים עבדתי כדי לענות על חשש זה וכדומה לו תשובה מקיפה.

תשובה זו היתה לספר בשם “אלטנוילנד”, שיופיע בעוד שבועות אחדים, ואדוני יהיה בין הראשונים אשר אשלח להם את ספרי.

אך דבר אחד רוצה אני להגיד כבר עתה. האם אלה שיסדו את המדינות, שהן גדולות עתה, היו חזקים, חכמים, משכילים, עשירים ממנו היהודים היום? רועים עניים וציידים יסדו צבורים, שהיו אחרי־כן למדינות. עוד בימינו אלה התכוננו יונים, רומנים, סרבים ובולגרים — וזה נבצר מאתנו?

הגזע שלנו חרוץ בכל מרוב עמי הארץ. הרי זוהי הסבה של השנאה הגדולה. רק חסרה לנו עד עתה האמונה בעצמנו. אותיום שאני מאמינים בעצמנו נגמרה מצוקתנו המוסרית. מובן, שתהיינה תמיד מלחמות וקשָׁיים בפנים ומבחוץ. אך אֵי הארץ, אֵי הארץ, אֵי המדינה אשר אין אתה כמו אלה? אנו נקים תמיד אנשים מתוכנו אשר ידעו להלחם בקשיים האלה.

התהוות הצבור היהודי, של הישוב היהודי — יקרא לזה בראשונה באיזה שם שהוא חפץ — לא תפגוש מבט עוין או אי־אמון מצד הממשלות. לזאת יש בידי הוכחות רבות ומספיקות.