מכתב לבן (שנותר במגרה)
בא לי לשיר, בא לי לרקוד, בא לי לצחוק בקול גדול,
מלים מתפרצות בי לצאת החוצה. מלים נמרצות וממריצות, נדחפות ודוחפות. מלים של חיים.
האם אני רשאית להישמע למה ש“בא לי”?
“רק לומר: ‘מצוין! יוצא מן הכלל!’… הרי זו מתינות יתרה”, טען מבקר אחד ידוע. אני, אפוא, חלטתי לקרוא דרור למלים.
בגלל רגעים של שמחה וצער, אושר וחלומות, ובגלל המוות – המוזר תמיד – אני רוצה להפר את השתיקה שנמשכה יותר מדי.
אז בא לי לספר דברים הלילה, עכשיו, בחצות.
מאז שאני זוכרת אֶת עצמי, בגיל שנתיים וחצי, הגיל בדוק, אבל זה סיפור אחר, הייתה אמה שרה לנו שיר יפה, אבל עצוב כל־כך. בקול חם ומלטף, בין חיוך לדמעות, הייתה שרה לנו: “מכתב קטן לאמה, אל תשכח אותה…” ואנו היינו בוכים ומחייכים יחד אתה.
לפני שנים אמה הלכה מאתנו. אמה, סבתא. הלכה לעולם־האמת. לעולם שכולו טוב ואני – מי היה מאמין?! אני – הסבתא התורנית, והמון סיפורים בבטני.
כל ימיה פחדה מרגע הפרידה. אבל החיים, מטבע הדברים, הפרידו.
וברגע הַזֶּה ממש אני מרגישה איך רוח של געגועים ואהבה מלטפת אֶת כל כולי.
וכי אין המלים האלה המשך לשיר שהייתה שרה לנו, לפני כך־וכך עשרות־שנים, בעיר־מולדתי־וילדותי, הקרובה ורחוקה כל־כך?
כדי שתתייחס אלי קצת “ברצינות” אולי מוטב למסור דברים בסדר מסוים.
לפני כשעה חזרנו הביתה מטבריה. אחרי ששמתי דברים במקום, אחרי מקלחת חמה ועיסוי קל, מחכה לי ספל קפה טוב עם פרוסת לחם בחמאה, עם דבש וגבינה צפתית – בלגן עליז ומשביע! – איזה פינוק…
בשעה זו של חצות, כולם כבר הלכו לישון ועולים בי צלילים מן התקליט הנפלא של אברהארד ובר, “כורוס” בין לגימה ללגימה מחלחלים לתוכי הבאס של ובר עצמו, הסקסופון של גרבארק, התופים של היבנר החליל והאבוב והקרן… צלליות שקופות מחליקות ועוברות. בתחושה של חלום מתעוררים סביבי חיים של קרובי ושל אחרים. ותמונת הטיול היפה של בוקר־שבת עולות בי.
התחלנו בראש־פינה, בחלק העליון, המשופץ, המשתקם, כמה זוגות צעירים עם ילדים רכים, יחפים ויפים, בוהמיה, המנסה להשתרש במקום… לקבל טעם חדש, אחר, לחיים!
בקצה השכונה בנין־מידות גבוה, שומם ועזוב קרוב לשבעים שנה, מצבה לג’אעוני (ערבי עשיר ALLA’H ירחמו). קירות, דלתות חלונות פרוצים לכל רוח. האם בחלומי ראיתי רוח סתווית מטלטלת שם וילון קרוע?
משם – מזרחה, עד גדות שליד הגבול הישן. וממנה צפונה לכיוון גונן, בכביש שנסלל לפני שנים ככביש בטחון, בין עצי תאנה עבי־גזע, עזי־ריח, ואקליפטוסים גבוהים, נותני צל ומסתור.
ובמרחק־מה, בתוך מישור החולה ובשוליו, שורות־שורות של צפצפות ערפיליות, שמקורן באיטליה, בעמק הפו הסגרירי־תמיד.
בסופו של דבר מגיעים למסעדת “הגורן” שבמטולה, המושבה הזקנה והטובה. גינה מוצלת, אולם קטן, כמה שולחנות, הרבה שמש. ובין השולחנות מטיילים, מלאי חשיבות־עצמית, כמה תרנגולים “גזעיים”, וגם חתול אחד שמן, חד־ציפורניים, וכלב דובי מסורבל, מפוהק.
היה בסך־הכול יום של הנאות שקטות, קטנות. מדוע־זה – חשבתי בדרך חזרה לתל־אביב, בכביש החשוך, הלילי, שבעד שעות כאלו של אושר ושמחה מוכרחים לשלם! איך, ולמה? – השד יודע. הייתי כנראה קלה מדי, זריזה מדי, קפצנית מדי. קפיצה אחת… ואני בחדר־המיון באיכילוב! ששה תפרים בקרסול של רגל שמאל. “תתפור לי יפה!” הרופא השתיק אותי בקול יבש “אל תזוזי” במקום להתפקע מכאבים חשבתי להתפקע מצחוק כי ביני לבין עצמי אמרתי: “סך־הכול זה הרגל ולא הראש…”
וגם ליפול צריך מזל.
באהבה,
אמא בטין
תרגם אהרון אמיר 1995
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.