רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת ועד היובל; תרצ"ד

 

א

ויהי ביום ל"ג בעומר, ויעשו הנערים סעודה בבית ספרם. אשת המלמד לקחה את הבצים האדומות, אשר הביאו הנערים מביתם, ותקלפן ותגזרן לגזרים למען יאכלון יחד, ובעד הפרוטות אשר הביאו אתם הכינה האשה להם לביבות. ועד אשר תבשלנה הלביבות שחקו יחד בחצר, וקול תרועת שמחתם נשמע עד למרחוק. אך אחד היה בתוכם אשר ישב מנגד ולא לקח חלק בצחוק. שם הנער ההוא נָבָל בן אבידן, אשר מעיו המו על הפרוטות האחדות אשר הוציא היום מכיסו לצרכי הסעודה, על כן ישב בדד באחת הפנות ולבו לא הלך אחרי צחוק רעיו.

ויאמר נבל אל לבו: אמנם הסכלתי מאוד, כי שמעתי בקול רעי לאבד את הפרוטות היפות; על כן זאת אעשה: כאשר תביא הרבנית לפנינו את הלביבות וחטפתי מהן ואכלתי פי שנים מאשר יאכלו שאר הנערים, ולא יאבד כספי חנם.

ויהי כן: עוד לא הספיקה הרבנית להעמיד את הקערה על השולחן, ונבל חטף לביבה אחת ויריצנה אל פיו, אך הלביבה היתה רותחת ויכוה בה את חכו ולשונו. ויתן נבל את קולו בבכי, ויצחקו כל הנערים, ותצחק גם הרבנית עמם. וימהר נבל ויצא נכלם מן הבית. וישקף בעד החלון וירא – והנה רעיו אוכלים בתאות נפש את הלביבות, אשר באו שלום אל קרבם, ויקנא בהם קנאה גדולה. ויצר לו מאוד על הלביבות הנחמדות, אשר היו לו לאסון, ועל כספו אשר אכלו זרים. וישב נבל כל היום שמם ועצוב ולא אכל לחם, כי גדל כאב המכוה בפיו.

ויהי בלילה ויישן נבל, אך שנתו לא ערבה עליו ויתהפך על משכבו ויאנח, כי מקרה הלביבות היה לו לִמְחִתָה גם בלילה. ויקלל נבל בשנתו את השטן, אשר הסיתו להוציא כסף מכיסו ויביא עליו רעה. עוד הקללה בפיו, והנה התיצבה נגדו תבנית שד, רגליו רגלי תרנגולת וזנבו ארוך, והוא מכשכש בו בלי הרף. פני השד הזה לא היו כפני כל השדים, כי פני כל השדים שחורים משחור, ופני השד הזה היו כמראה כסף, וקרניו נוצצות כזהב.

נבל נבהל מאוד מהמראה, ויסגור את עיניו ויכס את ראשו בשמיכה, אך גם מבעד עיניו הסגורות ראה את השד הנפלא אשר לפניו, והנה קול מוזר כקול שריקה נשמע, והשד דבר אליו כדברים האלה לאמור: אני באתי אליך בשם השטן להגיד לך, כי אך חנם קללתו, כי לא הוא היה סבת אסונך, הוא לא יחפוץ כי ישמחו בני האדם יחדו ויתענגו בשלום, ולא הוא הסיתך להשתתף עם רעיך בסעודה, כי אם רוח אחרת השנואה לו הביאה עליך את הרעה, והשטן וכסאו נקי. ועתה הנה ראיתי כי יצר לך על הכסף אשר הוצאת, ואומר: אגלה אזניך, כי יש אתי אוצרות זהב וכסף להנחיל את אוהבי העושים את רצוני באמת. עתה עוד קטן הנך ולא תדע עוד ערך הכסף, אבל כאשר תגדל וידעת את ערכו, אז תבין כי אך הוא המושל בכל היקום, כי הכל בכסף יקנה. ועתה לכה ונכרתה ברית ועבדתני. והיה כי תעבדני באמת ועבדוך כל בני האדם, ומפני שמי אשר יקרא עליך יחַתּוּ וירגזו כל שוכני ארץ. אז תוכל למלא כל משאלות לבך, וגם אם תרבה לפשוע – מכבודך לא יגרע מאומה. והיה אם יעלה על לבבך למצוא לך נחלה טובה ורחבה בעולם הבא, ושכרת לך בעד פרוטות אחדות צדיקים וחסידים, אשר יתפללו ויצומו בעדך והסירו ממך כל חטא ואשמה.

וייטב הדבר בעיני נבל ויאמר: נכון הנני לכרות עמך ברית לעבדך, אם רק לא תכביד עלי עוּלך.

ויאמר השד: אך מצוה אחת קלה אצוה עליך, ועל פיה תפלס כל נתיבותיך. וזאת היא המצוה אשר תשמור: בכל מעשיך תדרוש להיטיב אך לך לבדך. ושמת את המצוה הזאת על לבבך ולא תמוש מזכרונך כל הימים. כי רבים הם אשר באו בבריתי, אך לא קימו את מצותי בכל פרטיה ודקדוקיה, על כן לא ידעו נחת. כי כנוּד הקנה במים, כן ינוד לבם ומדמעות אומללים ימס, על כן יכשלו בדרכם. אך אתה תהיה לבן חיל, לבך תשים ימין ושמאל, ולא תדע רע כל ימיך.

ויאמר נבל: הנני לעשות מצותך ואותך אעבוד בכל לב. ויאמר השד אליו: אם באמת חפץ אתה לעבדני – תכרע ותשתחוה לפני. ויאמר נבל: הד נא לי מי אתה ומה מעשיך? ויאמר השד: ממון הוא שמי, ובידי ניתנו מפתחות העושר לתת ממנו לכל אשר ייטב בעיני. ויאמר נבל: הלא רבי אמר לי, כי אלוהים הוא מוריש את הרשעים ומעשיר את הצדיקים? ויען השד ויאמר: שקר דבר לך רבך! כל יראי ה' עניים ורשים, ואך עבדי ינחלו עושר.

ויכרע נבל וישתחוה לרגלי ממון, ואחר קם ויתיצב הכן ויבט אל פני השד, והנה פניו מפונקים מאוד כפני עלם בן חוֹרים אך בעיניו אין אור חיים, כמו לא עינים הן, כי אם אבנים יקרות, ואישון לא נראה בהן. ובעמדו מתפלא על המראה, פתח נבל את פיו והשד ירוק ירק אל תוך פיו ויאמר: הנה רוק הברית שמתי לך לאות, כי לא תשים לב לכבודך בכל דבר הנוגע לממון. ובדברו שׂחק השד שחוק איום ומרגיז ויעלם.


 

ב

ויהי ממחרת, ונבל בא בעינים רמות אל חדרו ולא דבר עם רעיו כי אם דברים ספורים, וכמו טרוד היה באיזה עסק גדול. לעתים הוציא בזהירות רבה את כיסו המלא פרוטות חדשות נוצצות כזהב ויבט אליהן באהבה וחמלה, ובבוא אליו אחד מרעיו ללוות ממנו פרוטה, ויקח ממנו נבל כפתור נחושת רבית ליום. וילקט נבל כפתורים רבים, אך לא הטילם בגורל ככל רעיו, כי אם מכר אותם בכסף לרעיו. וירבה רכוש נבל, ויהי לו כיס מלא מטבעות כסף וכפתורי נחושת עד אין מספר. וככל אשר גדל רכושו כן הוסיף לחמוד כסף ולחוס עליו לבלי הוציא ממנו מאומה. והיה כי הביא הנער ממתקים – וניגש אליו נבל, ובחן את הממתקים בעפעפיו ושאל למחירם, ורירו ירד מעל שפתיו, אך לא ערב את לבו להוציא פרוטה מכיסו. ויהי כי חזקה עליו תאותו, ויתחכם ויקנה אחד הממתקים בעד פרוטה, וישוך ממנו רביע, ואת הנותר מכר לאחד מרעיו בהקפה, בתנאי כי ישלם לו מחר פרוטה.

אמנם התלמידים שנאו מאוד את נבל ויבזוהו בלבם, אך לא יכלו לנגוע בו לרעה, כי עוזר רבם היה מגן עליו ואת כל נער אשר נגע בכבוד נבל – מרט לחי. אף כי הם נתנו לו יתר הרבה מאשר נתן לו נבל, כי לקח מהם מעשר מכל אשר הביאו לבית הספר מבית אבותם, וימלא כרסו ממעדניהם – בכל זאת נתן לנבל כבוד ויקר ויהי זרועו כל הימים. כי בראותו את הכיס המלא ביד נבל, רחש לבו אהבה וכבוד לבעליו וירוממהו וינשאהו מעל כל חבריו. זיו הפרוטות הנוצצות לבּב אותו, אף כי יתרון לא היה לו מהן, כי אם ראות עינים.

ויגדל נבל ובכיסו נראו גם שטרי המלוכה, וביניהם הופיעו גם אילו שטרות רבי ערך. ויבואו השדכנים להציע לפניו לבחור לו אשה, ויבחר לו בת איש עשיר אשר הרבה לתת לבתו שילוחים, ולא שם לב אם טובה הנערה או רעה, היפה היא אם מכוערה. ויצלח נבל בכל מעשיו, ועשרו גדל מיום אל יום, כי חרוץ היה מאוד בעבודתו, ומרחוק הריח כל עסק המביא שכר, ויתעסק בו וישתכר. ויהי האיש קשה כחלמיש במסחרו, וערמתו הצליחה בידו לקנות תמיד בזול ולמכור ביוקר. פעמים רבות בכו ויתחננו לפניו הבאים עמו במשא ומתן אשר נלכדו בערמתו, ואחת היתה דברתו: אין רחמים במסחר. ומלבד המסחר לא ידע נבל מאומה מכל הנעשה על הארץ, וגם לא חפץ לדעת. והיה אם אקח עתון בידו, והביט אל המקום אשר בו רשום מחיר השטרות, וקרא בו שתים שלוש שורות – והשליכהו מידו. וכאשר גדל רכושו לרבבות, בנה לו היכל תפארה ויקן לו סוסים ומרכבה כבוּדה, ויהי נורא על כל סביביו.

אולם לא התענג נבל בכל הטוב אשר היה לו, כי תמיד היה טרוד במסחרו, מעודו לא השמיע קול צחוק שמחה, מעודו לא התעורר מעצמו לתת פרוטה לצדקה, אך לפעמים לקחו הגבאים ממנו בחנופה או בשאר תחבולות ערמה. כל ימיו לא נתן האיש לבו לחשב את דרכו: אם צדיק או רשע הוא, כי לבו היה מלא תמיד חשבונות מסחרו. משרתים רבים היו לו ואת כולם שנא תכלית שנאה, ויהיו כצנינים בעיניו, כי חשדם כי גנבים הם. והמשרתים גם הם שנאוהו על עשרו הרב ועל משלו בם כעריץ בפה מלא חרפות וגדופים. גם באשתו ובניו לא נקשרה נפשו, כי תמיד היה תפוש במחשבות בצעו. ולעתים ראה, כי אנשי ביתו מוציאים כסף להוללות, ויוכיחם ולא שמעו, ולמוסרו לא הטו אוזן, וירחק לב נבל מהם. ויהי גלמוד בין משרתיו הרבים, גלמוד בין בניו ובנותיו, גלמוד בסוד רעיו הגבירים אשר עמהם עשה מקנה וקנין.

כה בילה האיש את ימיו עד אשר חלה מחלתו אשר ימות בה. ויהי בשכבו על ערש דוי, ויפן אל גואלו שמעון הבטלן, ללחוש לו לעין הרע. ושמעון לא אבה מאוד ללכת אל שארו הגביר, אשר תמיד פנה אליו עורף וישנאהו ככל העניים תכלית שנאה. אך לא מצא שמעון את לבבו להשיב את פני גביר, ולמרות חפצו נשאוהו רגליו והביאוהו אל בית נבל. ויהי בבואו, וירא את שארו הגביר מתאבק עם מר המות וחליו אנוש מאוד. ויאמר אל נבל: כל ימיך לא שמת אלי לב ובעניי לא ראית, ועתה כאשר צר לך פנית אלי לעזרך. על כן אחת אבקש ממך: במותך תבוא אלי בחלום להודיעני מכל הנעשה שם בעולם האמת. ויאמר נבל: הנני לעשות כחפצך אם תבטיחני, כי תלך לראובן העושה סבּוֹן ותגיד לו, כי לא ישכח להביא את שלושת השקלים רבית, אשר עליו היה להביא עוד אתמול. ויאמר שמעון: הנני למלא גם בקשתך זאת, אך השבע לי כיום כי תעשה את חפצי אם תמות. וישבע לו נבל, ואחרי אשר לחש לו שמעון בפעם השלישית – קמו עיני החולה.

– אל תשכח… שלושת… השקלים… רבית – דובבו שפתי החולה ויאלם לנצח.


 

ג

וירבו הימים והמת לא בא להגיד אל הבטלן מכל אשר קרהו. ויאמר שמעון אל לבו: אכן דובר שקרים היה נבל בחייו וגם במותו מדרכו לא סר. אולם בליל י"ט כסלו, בשוב שמעון מבית התפלה בסוּם כמעט, תמך את ראשו בידיו על השולחן וירדם. וירא והנה מבעד סדק הפתח נכנס אחד לבוש תכריכים ויעמוד לפניו: ויתחלחל שמעון ויאמר לקרוא לאשתו, אך המת הרגיעו ויאמר: אני נבל מודעך. באתי להקים את שבועתי אשר נשבעתי לך לפני מותי. עתה הט אזנך ואספר לך כל אשר קרני מיום מותי עד היום.

בצאת נפשי הושכבתי על הארץ, עיני לא ראו עוד כל אשר סביבותי, אך לבי ראה וידע כל אשר נעשה. שמעתי קול נחרת השמש אשר ישב בפנה וינמנם, ועצבון נורא בא לדכא את רוחי. והנה ממון, הוא השד אשר כרתי עמו ברית בילדותי, בא. ומה מאוד השתוממתי בראותי כי שוּנו פניו, כי תחת אשר מלפנים היו לבנים ככסף, עתה קמטו ויהפכו למראה עופרת, רגליו הדקות חרדות ונעות וידיו היבשות והארוכות רפות ותומכות קנה רצוץ. וקרניו גדלו מאוד כקרני צבי, עד כי השח ראשו לארץ מכובד משׂאן. לרגעים השמיע קול אנחה, ופניו המפיקים יגון הוסיפו תוגה על תוגתי. ואשאל את השד ואומר: התאבל על כי אבד ממך עבד נאמן כמוני? ויען השד ויאמר: אמנם עבד נאמן היית לי, אבל לא לך יהמו מעי, כי רבים עוד עובדי מבלעדיך, אך לזאת אאנח, כי קרני גדלו מאוד ותהיין לראשי כמשא לעיפה, ולעתים אחוש כמו פה ושם נבקעה עצם גולגלתי מכובד משאן, ומכאובי רבו לאין חקר. ואומר: עד מתי תגדלנה קרניך? ויאמר: עד אשר לא תעצורנה רגלי הדקות כוח לשאת את הקרנים הכבדות ונפלתי. מקול מפלתי תרעד הארץ, הררי עד ימושו, וסלעי מגור יתפוצצו והיו לאבק.

עודני מדבר, והנה נשמע קול צעדי ילדים רבים, אשר באו אל חדרי, ואבין כי מלמד “תלמוד תורה” בא עם תלמידיו לקרוא מזמורי תהלים. ומה השתוממתי בשמעי מפי המלמד חרפות וגדופים על ה' ותורתו, ותלמידיו עונים אחריו קול גדול, ואחריהם יענו כל שדי השחת ויקראו: הידד, הידד! ואשאל את השד: מה היה למלמד ותלמידיו כי יחרפו ויגדפו את אלוהי השמים? ומה קול השחוק הבא לאזני? ויען השד ויאמר: המלמד והתלמידים קוראים מעל ספר תהלים, כדרכם תמיד בבואם אל בית המת. אולם לא ברצונם יקראו, כי אם שׂכוֹר שׂכרוּם יורשיך בכסף מלא להתפלל בעדך, בפיהם יזמרו מזמורי תהלים, ולבם בל עמם. לכן בהגיע קולם אל עולם האמת תשמע תִפְלה תחת תְפִילה ותָהֳלה תחת תְהִלה. כי שם לא לפה יטו אוזן, כי אם לשיח הלב, וכל אשר יתפּלל בעד כסף – מחרף שם אלוהיו. ואשאלהו עוד: ומה קול הצחוק אשר אנוכי שומע? ויאמר השד: קול רעי, מלאכי חבלה, הוא; הם יצחקו ויאמרו: אוי לנבל, כי קנה לו מקטרגים תחת סניגורים! ואבכּה מרה בשמעי את דבריו. אמנם דמעות לא ניגרו מעיני וגם קולי לא נשמע, אבל לבי בכה הרבה בכי. והנה פתאום שמעתי כיללת כלבים, וקול נביחה עזה, כמו נלחמים הכלבים יחד, וכל הנשוך ישמיע קול צעקה איומה, תאניה ואניה. ואשאל את השד פשר דבר: מי הביא הכלבים אל הבית ולמה הובאו? ועל מה הם נלחמים איש באחיו? ויען השד ויאמר: הכלבים קרוביך יורשיך הם, אשר יריבו עם גבאי חברה קדישא על שכר קבורתך. וגם איש באחיו יקנאו על חלק הירושה, יען כל אחד חפץ, כי הוא יהיה היורש האחד ואת היורשים האחרים יקבור יחד עם מורישם.

כחצים וכחרבות באל אל קרבי דברי השד, וכל קרבי נמוגו בקרבי מאש קצף וכעס. לו יכולתי לאחוז במטה אז הכיתים מכה רבה וגרשתים מן הבית, לבל תשאר מכל הכלבים פרסה, אך ידי ורגלי לא אבו שמוע לי, ואשכב כבּוּל עץ על הארץ, ובקרבי אש תּפתּה בוערת. המלחמה ארכה מאוד בין יורשי הכלבים, ובקרבי אש חמתי בערה בכל העת ההיא, ועל כן שמחתי מאוד בשמעי מפי השמש, אשר שב מבית הקברות לבשׂר, כי הוכן הקבר למעני, כי טוב בעיני לרדת שאולה משמוע נביחת הכלבים.

ויקחונו השמשים, וילבישוני בגדי מתים, וישימוני במרכבה, ויסעו. והחזן עם משורריו הלכו לפני המרכבה, והוא מפזז ומכרכר, והמשוררים ימחאו כף ויגילו ברננה. ואשאל את השד, אשר הלך ללוותני: מה היה לחזן ולמשורריו, כי יצאו במחול ויגילו בהובילם איש אל קבר? ויענני השד: יורשיך הבטיחו לשלם בעד עבודתם בכסף מלא, על כן ישמחו ויגילו. אולם לוּ בעיני בשר ראית ובאזני בשר שמעת, כי אז ראית יגון על פניהם ושמעת קינה בפיהם, אך אתה בעיני רוח תראה ובאזני רוח תשמע, כי בשׂרך מת, ולפני הרוח – כל מחשבות הלב גלויות וידועות. ואחרוק שן בשמעי את דברי השד, ואקנא מאוד בעניי העם אשר יוּבלו דומם אל קבר ונושאיי המטה יחפזו לכלות מעשיהם; אבל מרכבתי נסעה לאט וגם עמדה לרגעים, להאריך את יסורי ולכלות את קרבי באש חמתי.

מאוד מאוד ארכה עת מסעי, עד כי באתי אל מחוז חפצי והורדתי אל הקבר. אז פנה אלי ממון השד ויאמר: עתה אפּרד ממך, כי אין לנו עוד חפץ איש באחיו. ואתחנן אליו ואומר: אל נא תעזבני, כי מה אני בלעדיך? – הלא אין ואפס! וכי זה הוא הגמול אשר תגמול עלי בעד עבודתי הרבה אשר עבדתיך כל ימי, כי תעזבני עתה גלמוד בקברי האפל? וישחק שחוק פרוע מאוד ויאמר: האמנם תאמר כי טובה עשית לי בעבדך ואתי? הלא בעבודתך הגדלת את קרני להכביד על ראשי, עד כי אין כוח לשאתן. וככלותו את דבריו פנה השד וילך. ואביט אחריו, והנה הוא קורס וכורע, וקרניו הכבדות מושכות את ראשו פעם לימינו ופעם לשמאלו, ורגליו הדקות תכשלנה לרגעים באבני נגף המפוזרות על הדרך, ולולא נתמך בקנה הרצוץ שבידו, כי אז נפל מבלי קום… והשמשים שפכו על ארוני את העפר, וכקול רעם נשמע אלי קול השמש אשר קרא לאמור: “דע כי מת אתה”.

מת אנוכי ושוכן קבר! אך עתה הבינותי את הדברים ככתבם, בכל מרירותם הנוראה. לוּ הבינותי בחיי, כי אז לא רם לבי ולא חרפתי נפשי לאסוף הון. אך אז אמרתי, כי המות והקבר נחלת העניים הם, ואם לפעמים עלה על לבי, כי סוף כל אדם למות ולהקבר – נחמתי את נפשי תמיד כי עוד יארכו הימים עד בוא קצי. וגם כאשר ראיתי את חברי הגבירים מתים אמרתי אל לבי – אך הם מתים, ואני אינני כמוהם, כי חיה אחיה… עתה נפקחו עיני ואראה, כי גורל כל בני תמותה גורלי, וחברת בני תמותה יקרה מאוד בעיני. על כן צר היה לי מאוד בהקשיבי לקול צעדי המקברים, אשר הלכו הלוֹך והתרחק ממקום קבורתי. עתה הרגשתי מה מר להיות נעזב מכל בני האדם ולהרקב גלמוד בבור צלמות. תולעים וכל רמש באו ויזחלו על פני, ויבואו אל תוך פי, ויאכלו את כל בשרי…


 

ד

ויהי כאשר כלו התולעים לאכול את בשרי – הוסיף נבל לספר – ועצמותי נרקבו ותהיין לשׂיד, נגלה אלי מלאך בדמותך כצלמך, ופניו כל כך דלים וחיורים, ואשאלהו: מי הוא? ויענני: מלאך אנוכי, אשר ברא שמעון שארך בתפלת “קדיש”, אשר התפלל בעד נשמתך, ואבוא היום לקחת אותך ולהביאך אל “גן העדן”.

מאוד חפצתי לבוא אל גן העדן ולצאת מקברי, אך לא בלוית מלאך עני ודל כמוהו… הן ידעתני מנעורי כי תמיד שנאתי ומאסתי את העניים, והנה עכשיו מלאך בדמות עני בא אלי לחלצני מצרה… ואשאל את המלאך: ואיך תקחני, ואתה דל ורפה כוח? וישחק המלאך ויאמר: אתה אומר בלבבך כי כרסך עוד רחבה וערפך שמן ועבה כמו בהיותך חי על האדמה, על כן תתפלא ותשאלני, איך יוכל רפה כוח כמוני לשאת אותך; אבל שגית מאוד, כרסך וכל קרביך כבר אכלה רמה, ואך עצם אחת קטנה כגרגיר נשארה – ובדברו לקחני בשתי אצבעותיו, כאשר יקח האדם נוצה קלה, ויפרוש כנפיו ויעף…

באנו אל אי אחד יפה מאוד. שם הציגני המלאך על הארץ, וכרגע נהפכתי ואהיה לאיש. וארא והנה לפני חומה יפה כולה בדולח טהור ושער גדול לה, ומראה השער כעין הקשת בענן, ואדע כי “גן העדן” הוא. ואומר אל לבי: אמנם גם בשמים ישאו פנים לעשירים, כי לא יראו פני גיהנום.

ניגשנו אל להט החרב המתהפכת לשמור את השער, וכרגע עמדה החרב, ונפתחו השערים, ואנחנו באנו שלום אל תוך הגן.

מה אגיד לך שמעון יקירי? האספר לפניך מכל היופי, אשר ראו שם עיני? אבל בטלן הנך ולא תבין את ערך היופי הגדול ההוא. אך מזה תוכל לשפוט מעט על יפיו: הן אני כל ימי חיי לא שמתי לב ליופי, כי לממון היו עיני ולבי כל הימים, אולם בראותי את תפארת גן העדן, השתוממתי ואהי כשכור; פתחתי את עיני ופי לרוחה והבטתי… המלאכים, אשר עפו הנה והנה בכנפיהם הלבנות ככסף, הביטו אלי וישחקו מטוב לב… אין זאת כי פני העירו שחוק בעת ההיא. ראיתי שם שדות פוריים, אשר שבליהם כעצים רמים תרעשנה. גם עצים ראיתי, אשר פרים גדול כראש ילד ופרחיהם מזהירים כשמש. וצפרים נפלאות שם תקננה, הנותנות בשיר קולן, לא כצפצוף הבל אשר שמעתי בארץ, כי אם שירים נעימים וחרוזים לוקחי לב…

אפס בהביטי אל פני מלאכי ההולך אתי, סר תענוגי כרגע. ראיתי והנה הוא עומד ומחריש, כנפיו הוריד לארץ ופניו עגומים, כמו פניך בשעה שאתה עומד ומבקש נדבה.

חמלתי על מלאכי, ואומר אליו: עתה, ידידי, תוכל ללכת אל כל אשר תחפוץ. לוּ היה בידי רבע שקל כסף, כי אז נתתי לך בעד טרחך ועמלך… לך לך ידידי הימינה ואנוכי אשמאילה. כה דברתי אל מלאכי ובלבי אמרתי: אחלץ נא מחברת המלאך הדל הזה, כי חרפה היא לאיש כמוני להתראות בפני אדם בחברתו.

– נכון הנני לעשות רצונך, אמר אלי המלאך בהכנעה, אני אשב פה, והיה כי תמצא בי חפץ, תשוב הנה ותמצאני. ואלך בדרך הרצופה אבנים יקרות ולרגעים עמדתי, כי על כל צעד ראיתי דברים נפלאים, אשר אין מלים בפי לתאר לך את הדרם. לא ידעתי כמה עבר מן העת אשר עזבתי את המלאך, כי השמש עומדת שם תמיד בחצי השמים וממקומה לא תמוש, ובכל זאת קויה לא יכאיבו את הראש ולא ישחירו את הפנים, כי שמש צדקה היא ומרפא תביא באורה. אולם בעמדי זמן רב רעבתי מאוד. מה טוב היה – אמרתי לנפשי – לוּ הובא לי עתה נתח דג לויתן ממולא בצלים ופלפלין, או לשון שור הבר צלויה עם תפוחי אדמה, וחלת לחם אבירים מדגן שמים. אך מאכלי תאוה כאלה לא מצאתי, ואומר: אגש נא אל אחד העצים וקטפתי לי משם פרי. ומה השתוממתי בראותי, כי בלכתי הלוך וקרוב אל העץ, נסע העץ ממקומו וילך הלוך ורחוק מעלי. גם שבלי הקמה, גם ירק השדה הלכו וירחקו מפני, כאשר אמרתי לגשת אליהם. ויהי כי חזק עלי רעבוני ומאומה לא מצאתי להביא אל פי, ואשוב אל המלאך לדרוש ממנו עזרה, ואמצאהו יושב במקום אשר עזבתיו, ואספר לו את הנפלאות אשר ראו עיני ואבקש ממנו להבינני בדבר.

ויאמר המלאך: לא כפרי הארץ פרי השמים. בארץ ישמור האדם את פריו לבל יאכלנו זר ופירות השמים ישמרו את עצמם, ולא יתנו לזר לנגוע בהם ורחקו מכל גנב ושודד, כי פה אך הזורע יאכל לחם והנוטע יאכל פרי מטעו.

ואשאל את המלאך: הגם פה יעבדו עבודה, ואני אמרתי כי בגן העדן תתענגנה הנשמות במנוחת נצח, וכל עבודה לא תעשה? ויאמר המלאך: הבל יהבלו בני האדם העצלים, אשר יחשבו את העבודה לקללה ויבקשו לאכול עמל זרים, על כן המציאו בדמיונם גן העדן, אשר בו יאכל האדם ולא יעבוד ושנים אין קץ ישב בחבוק ידים. אך הצדיקים החכמים המה ידעו, כי האושר והעבודה קשורים יחד, וכל אלה אשר היו חרוצים בארץ ועבודתם הביאה ברכה לבני האדם – המה יעבדו גם פה והתענגו על רב טוב. ואומר אל המלאך: אם כן – נכון גם אני ללכת לעבוד עבודה ולהמציא לי לחם. ויאנח המלאך ויאמר: לא, אדוני! אתה מאסת בעבודה כל ימיך, על כן לא תמצא פה כל עבודה. ואשאל אותו כמתפלא: האנוכי מאסתי עבודה – ואני עסוק הייתי כל ימי ולילותי במסחרי וכאחד ממשרתי לא ידעתי מנוחה? ויען המלאך: בעבודתך אשר עבדת הבאת אך קללה בעולם ולא תחשב לך לצדקה. גם הנמר גם הדבורה – שניהם יעבדו עבודה: הנמר נמלא חוריו טרף, ודמי הנטרפים צועקים עליו מן האדמה, והדבורה תמלא את כורתה דבש וכל פה יודה לה ויברכנה. ואומר אל המלאך: עוץ נא לי מה אעשה, כי רעבוני יציק לי מאוד ולא אוכל נשׂוֹא. ויאמר המלאך: יש פה בית מלון לאברהם העברי, אשר בו יאכיל את כל אלה, אשר לא יכלו לעבוד עבודה בחייכם – כל פּסֵחַ וגדם וכל נגועי חולי.

– בית מלון ישנו פה? – קראתי… – הה! לוּ היו שקלים אחדים בכיסי, כי אז מצאתי לקנות מאברהם העברי אוכל בכסף. שמע נא, ידידי – פניתי אל המלאך – עוּף נא ארצה והבא נא לי שלושה שקלי אנגליא אשר טמנתי בכיסי. וישחק המלאך ויאמר: אפוּן מאוד אם ימצא אברהם חפץ בזהבך. ויחר לי מאוד ואומר: בטלן בראך וכבטלן תדבר! מי מחזיק בית מלון ולא ישים פניו אל הבצע? עוּף נא והבא, ואני אראך כי “הכסף יענה את הכל”. ויעף המלאך, וכעבור רגעים אחדים שב והשקלים בכנפיו.

ונלך ונעבור כברת ארץ ונבוא עד בית המלון אשר לאברהם העברי. ואברהם זקן יפה תואר ופניו מפיקים חן ונדיבות, והוא בראותו אותי ויקם לקראתי, וישתחוה לי, וישאלני לשלום. אולם אנוכי לא עניתיו על שאלתו, כי הרעב הציקני מאוד, ובקול נואש קראתי: הבה לי, אדוני, פת לחם ונתתי לך שקל זהב! וישחק הזקן שחוק מר ויאמר: כאשר אראה אני, לא תדע משפט המקום אשר באת אליו. אמנם ידעתי, כי שם בארץ – ביד כל איש, אשר שקל בכיסו, לקנות בו מכל אשר תאוה נפשו, כי שם לא ישאל איש ולא ישים לב לחקור מאין בא השקל ואיך בא לידו. ויחר לי על דברי הזקן ואומר: לא גנב היה עבדך, כי אם סוחר עשיר, והשקלים אשר בידי שקלי הם ומלאכי הביאם אלי מביתי. ויאמר הזקן: חלילה לי מחשוד נקי וצדיק… תן לי שקל אחד ואבחנו. ואתן לו שקל, ויקחנו האיש בשתי אצבעותיו וירימהו אל על לנוכח פני השמש. וארא והנה עמוד מים ירד מן השקל, וריח רע כריח זעה בא אל אפי. ויאמר הזקן: את אשר עבדו רעיך בזעת אפם ירשת, כי נחלי הזעה אשר ירדו מהם בעבודתם קפאו ויהיו לשקל זהב בכיסך. חלילה לי משׂים שקל כזה באוצרי ולאמור: מצאתי הון. תנה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא מהראשון. ואתן לו שקל שני, ויקחהו וירימהו לנוכח פני השמש, וארא והנה נטפי מים עכורים ורותחים ירדו ממנו נטף אחר נטף. ויאמר הזקן: השקל הזה נוצר מדמעות נשי עשוקים, מדמעות עוללים עזובים, כי בעליהן עבדו למענך בפרך והן סבלו רעב וקור, כל חלי וכל מכה, ודמעות הנשים והילדים האומללים אשר שפכו תמיד וקפאו ותהיינה גם הן לשקל זהב בכיסך. חלילה לי מקחת שקל זהב כזה! הן בהיותי חי על האדמה שמתי כל לבי למחות דמעה מעל כל פני אומלל, ואיך אקּח עתה שקל אשר מדמעות נוצר? הבה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא. ואתן לו את השקל השלישי, והאיש לקחו וירימהו נוכח פני השמש. וכקול דוּד רותח הומה שוקק הגיע לאזני, ונטפי נוזלים אדומים נטפו ממנו נטף אחר נטף, ואחר התפרץ ויהי לזרם דם. ואימה חשכה נפלה עלי וגם פני הזקן קדרו ואנחה עמוקה יצאה מלבו, ויאמר: השקל הזה מדמי אדם נוצר. למענך ירדו בני האדם לתחתיות הארץ להוציא משם זהב אשר חמדת, ורגבי עפר נתקו ממקומם ויכסום. חלילה לי לקחת מידך שקל כזה, כי יקרו בעיני דמי בני אדם מכל כופר.


 

ה

נבל החריש רגעים אחדים ויוסף לספר:

ויהי בראותי כי השקלים אשר מצאתי לא יצלחו למאומה, ואשליכם מידי, ואבך, ואתחנן אל הזקן, כי יאכילני חנם. ויאמר הזקן: מאוד יהמו מעי לך, בני, ובכל חפץ לבי נתתי לך אוכל, אך את לחמי – לחם אמת – לא תוכל לאכול, אחרי אכלך כל ימיך לחם כזבים. ואתחנן עוד אל הזקן, ואומר: אל יאמר אדוני כדבר הזה! גם אם לחמך קשה כאבן אדיקנו כרגע, כי רעבוני עז ממות. ויוצא אלי האיש עוגה אפויה ממן הנטחן לקמח, וריחה הנעים מאוד גרה את רעבוני עד להשחית. ואמהר ואביא את העוגה אל פי, אך היא היתה קשה מצור: את שתי שיני הקדומות שברתי והיא לא נשברה. ויחר לי מאוד, ואריב את הזקן ואקרא: לועג לרעב אתה, כי נתת לי ברזל תחת לחם. ויענני הזקן: חלילה לי מלעוג לרעב, הבה לי את העוגה ואכלתי אותה על נקלה. ויבא האיש את העוגה אל פיו והיא נמוגה בטרם לעס בשניו. ויאמר האיש: כן הוא משפט גן העדן: כל אלה אשר בחייהם התפרנסו מעמל זרים – לא ימצאו להם פה אוכל.

ואומר אל האיש: בי אדוני! ואם לא אוכל לאכול מאומה מפרי הגן – למה הביאוני הלום? לו שמוני במדבר שמם, כי אז לא גדלו כה יסורי, אבל בין חמודות גן העדן, בין שדות פוריים – הלא ירב רעבוני שבעתים!…

ויאמר אלי הזקן: ומדוע, בני, לא שמת לבך בחייך על הרעבים האומללים אשר היו סביבותיך? אתה צברת כסף כחול מעמל עשוקים ותבנה לך היכלי תפארה מיגיע אומללים ותתענג על רב טוב, ורבבות רעבים ויחפים נודדים כקין עברו על יד ביתך ויחרקו שן. רבים קנאו בסוסיך, אשר שכנו באורוה חמה ומרוּוחה ויאכלו שעורים לשבעה; רבים קנאו בכלביך ויאמרו: מי יתננו כלבים רובצים תחת שולחן נבל, ונשׂבעה משארית ארוחתו.

ואומר אל האיש: תן לי עתה לעבוד עבודה ואכלתי פת לחם מיגיע כפי. ויאמר הזקן: פה לא תסכּוֹן עבודתך, כי אתה רגיל לעבוד רק לנפשך, ופה כל אחד עובד בעד כל באי הגן, כי פה אין עני ואין עשיר, אין אדון ואין עבד.

ואומר אל הזקן: בי אדוני! הן ממון השד פִּתּנִי וָאֶפָּת, ולמה ברא אלוהים שד כזה להכשיל את בני האדם ולהזנות את לבם אחר הבצע? והזקן נאנח ויאמר: לא מעשה אלוהים הוא השד הזה, כי אם מעשה בני אדם. ארץ טובה ורחבה נתן אלוהים לבני אדם, ויאמר להם: עבדו את האדמה ושבעתם כולכם לחם, והייתי לכם לאלוהים. ושלחתי אליכם את יושר בני ואת אהבה בתי, ושכנו בתוככם, וישבתם יחד שקטים ומאושרים. ולא שמעו בני האדם ויאמרו: חלילה לנו מעבוד עבודת כפים ולאחוז באת ומחרשה ולעבוד את אלוהים. טוב לנו להיות תגרנים, מוֹזגים, סרסורים, והממון יהיה לנו לאלוהים. וירא אלוהים כי כן, ויקרא לאהבה בתו וליושר בנו לשוב אליו השמימה, והממון אשר היה לאלוהים – השכין בתוך עבדיו את קנאה, חנוּפה ומרמה בנותיו ורצח וגזל בניו, ומאז אין שלום בתבל, ואיש בשר רעהו יאכל ולא ישבע.

ויהי כאשר כילה הזקן את דבריו, ויעלם מעיני הוא וביתו, ואני נשארתי לבדי, והמלאך ניצב על ימיני ופניו זועפים מאוד, כמו יחר לו על אשר אנוס הוא להיות בחברתי. לא יכולתי עוד ללכת הלאה, כי ברכי כשלו מרעב, ואשב על יד הדרך תוהה ושומם, ואיש לא נמצא לי, אשר אוכל לשפוך שיחי לפניו, כמו במדבר שמם מושבי. ואשאל את מלאכי: איה האנשים הצדיקים אשר יתענגו פה בטוב? ויען המלאך: אתה בחייך בזית לכל איש ישר וכל עובד עבודת כפים נמאס בעיניך כרמש. על כן לא תוכל לראותם פה בעולם הנשמות.

עת רבה ישבתי על מקומי ובבטני כמו כל קרבי נלחמו יחד, רבו ויתקוטטו וידקרו איש את אחיו בחניתות ורמחים, ומלאכי ישב על ידי, ופניו הזועפים מוּסבּים אל עבר אחד, כמו בחלה נפשו להביט אל פני, ויגונו גדל עד מאוד. אז חשתי מה רע להיות גלמוד כערער בעולם יפה ונעים. מי יתן לי איש לדבר עמו דבר כי אז רעבוני שכחתי! אך לעתים ראיתי אנשים, כל אחד הולך קודר לבדו ומלאך זועף לימינו, ויביטו אלי. חפצתי לדבר עמם ולשוני דבקה, וגם הם לא דברו אלי דבר ויעבורו. ומלאכי הבינני את דבר המראה הזה, כי גם הם עבדי ממון כמוני, אשר בחייהם לא דברו אמת איש לאחיו, כי כל אחד התנכל לרעהו לעקבו, להונותו ולמשכו ברשתו, על כן פה בעולם האמת לא יוכלו לדבר איש את אחיו, כי דברי כזב לא יסכנו פה ודברי אמת לא ידעו. ובשבתי כה קודר ושומם, והנה רוח צחה עברה ותביא לאפי ריח בשמים נפלאים, ואתחזק ואחליף כוח, ואחר שמעתי קול שירת מלאכים “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה”, ואדע כי הגיע יום השבת.

והנה איש ניגש אלי ויאמר בפנים מאירות: שלום לך, נבל! ואביט אליו ואכירהו, והנה הוא אפרים שומר חצרי, אשר מת זה כחמש־עשרה שנה. ואשמח מאד עליו ואקרא: הגם אתה פה, אפרים אהובי? מה אשמח לראותך הפעם! שבה נא עמדי ונשתעה יחדו. אז, בהיותי אני הגביר ואתה שומר החצר לא חפצתי להרבות עמך דברים, אך עתה, הוי! לא גביר אנוכי עוד ואתה חצרי לא תשמור, על כן לא לבזיון יחשב לי לדבר עמך. ויענני אפרים: אמנם אין לי עת להרבות עמך דברים, כי הגיעה העת לקבל את פני השבת, ואך מהרתי אליך להביא לך לחם, ואתה שלום! – ובדברו נעלם מעיני כרגע.

ואפרוס מן החלה אשר הביא לי אפרים והנה רכה היא, ואשימנה אל פי, וצחנה נוראה באה ממנה אל אפי ואוציא את הפרוסה מפי. אך רעבוני גדל מאוד ואבליג על שאט נפשי ואוכל מהחלה הנסרחה אשר לפני, וכל פרור אשר הבאתי אל פי שלח חצים שנונים אל אפי, וכמעט נחנקתי בבלעי אותו. ואשאל את מלאכי, כי יבינני פשר הדבר הזה, ויאמר המלאך: עבד היה אפרים לך וישמור רכושך הגדול מכל גנב, ואשתו הביאה לו בצהרים מאכלו הדל. אפס בימי השבת לא יכלה אשתו להביא לו מאכל, וישב רעב כל היום. ויהי כי נודע לך הדבר, ותצו להאכילהו בימי השבת על שולחנך. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה, אשר התעוררת בעצמך להשביע נפש רעבה. אולם לבזיון וחרפה חשבת לך לשבת עם עבדך האביון אל שולחן אחד, ועל כן צוית, כי יתנו לו לאכול בבית המבשלות אחורי התנור. שם ישב אפרים ויאכל את לחם חרפתו בשממון ובוז, וכלחם הבוז אשר נתת לו אז כן ישלם לך עתה, והחרפה אשר סבל באכלו היתה לצחנה בלחמך. וזה יהיה משפטך כל הימים: ששת ימי המעשה תרעב וביום השבת תאכל לחם מגואל ונסרח. ואומר: אהה! עד מתי יארכו ימי ענשי? ויען המלאך ויאמר: רד ארצה להקים את שבועתך אשר נשבעת לשמעון שארך, והגדת לו מכל אשר ראו עיניך וכל אשר קרך; והיה אם יכתבו הדברים, ובני האדם יחדלו מהשתחוות לממון ולעבדו – אז תטהר נפשך, והיית ככל הנפשות הטהורות.

כה ספר נבל באזני שמעון ויעלם.


*

ושמעון הבטלן – איש אשר לא ידע קרוא וכתוב, וימהר אלי בבוקר, ויספר לי כל הדברים האלה. ואכתוב מפיו את המגלה הזאת ואפרסמה בישראל.

המלצות קוראים
תגיות