כ״ג באדר א׳ תשי״א — 1 במארס 1951

בסיום קורס הקצינות, צריפין

במסדר הקצינות שלפנינו מתגלמת אחת התמורות הגדולות והמבורכות שבחיינו, תמורה שלא החלה בצבא־הגנה לישראל, אבל הגיעה בו לשיאה: השוואת חובת הבת והאשה לזו של הבן והגבר. זהו יותר משוויון זכויות. לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר־האדם הוא לא הזכויות שהוא ניהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת־החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי־החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם — על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו — ידיעת החובה.

ולפיכך הדרגה העליונה של שוויון הוא שוויון החובות, והדרגה העליונה בסולם החובות היא חובת ההגנה. כי כאן נדרש מן האדם הכל. לא חלק מכספו, לא חלק מזמנו וממרצו, אלא הוא בעצמו, עצם חייו — המַתת העליונה שיש לבן־אדם, ואין למעלה מהחיים, — וכשיש הכרח דורשת המולדת גם זאת מהאדם. ולפיכך משמש הצבא כסמל העליון של החובה, וכל זמן שאין האשה שווה בחובה זו לגבר — אין לה שוויון מלא ואמתי. ההרגשה הפסולה, שנתפסו לה גם רבות מבין הנשים והבנות, שהאשה פטורה מחובה זו — היא סימן של נחיתות. עברנו כברת־דרך ארוכה עד אשר הגענו בימינו לשלב עליון זה בשוויון אנושי בתוכנו, — שוויון החובות בין איש ואשה, אם כי המעבר אצלנו לא היה כל כך קשה כמו אצל רבים אחרים.

בראשית ימינו — וימים אלה נמשכים בתולדותינו זה כארבעת אלפים שנה, החל מימי האבות — לא היה מצב האשה בתוכנו שונה בהרבה ממצבה של האשה בקרב עמים אחרים. לא היה אף עם קדמון אחד, גם בקרב עמי התרבות הגדולים ביותר, כגון יוון ורומא, שבו לא היה מעמד האשה נחות וירוד, וגם העם היהודי לא היה לגמרי יוצא מן הכלל בשטח זה. וסימן לכך — שהיהדות פטרה את האשה מרוב המצווֹת. הפטור לא ניתן לאשה כפריבילגיה יתרה; עול המצוות לא נחשב ביהדות כגזירה רעה וכעונש, אלא להיפך, כחסד אלהים. והאשה נפטרה מהמצוות באשר חשבו שאין היא ראויה לכך. היא גם נשללה מכמה זכויות, שניהנו מהן הגברים, גם בענינים שבין אדם לחברו, כגון בזכות הירושה, בעניני נשואין וגירושין, עדות ועוד. אולם עוד בימים קדמונים היתה האשה העברית פחות ירודה מאשר היתה האשה בקרב העמים השכנים: עמי כנען, מצרים, בבל וארם. הסיפור הראשון בתנ״ך, מימי אדם הראשון, מעניק יזמה לאשה, לחווה, ולא לאדם. חווה גילתה לראשונה שעץ הדעת טוב למאכל ונחמד להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה. ודמות האמהות הראשונות — שרה, רבקה, רחל ולאה, יש שהן עולות בכמה מעלות, ביזמתן ובפקחותן, על האבות. רבקה היא בלי ספק דמות יותר בולטת, מחוננת ודינמית מיצחק, ושרה אינה נופלת בהרבה מאברהם, ותמר עולה על יהודה בצדקתה.

אולם האשה העבריה בימים הקדמונים חשיבותה נודעת בקרב הסוג האנושי העליון שהוציא מתוכו העם היהודי — בקרב הנביאים.

הטיפוס האנושי אשר יעמוד לעד בגדולתו המוסרית הרוחנית, ושהגיע בתוך העם היהודי לשיא ביטויו — היה הנביא. לא האוב והידעוני, לא המכשף, לא הכהן, אף לא השליט והמלך, כפי שהיה הדבר בתוך העמים האחרים, — אלא הנביא היה בחיר העם, מורו ומדריכו. והיו לא רק נביאים אלא גם נביאות בישראל. בתנ״ך נשתמרו רק ארבעה שמות של נביאות: מרים, דבורה, חולדה ונועדיה. זו האחרונה אינה נזכרת לשבח על־ידי נחמיה, אבל היא נמצאת בחברת הנביאים האחרים אשר אף הם לא חיו בשלום עם הנציב היהודי מפרס (נחמיה ו׳ 14).

בימי משה הפעילה מרים הנביאה את נשי ישראל לאחר יציאת מצרים, ולא הסתפקה בהשתתפות פאסיבית בתגובת אחיה הגדול, אלא נקטה יזמה אקטיבית (שמות ט״ו 20).

היא גם לא חששה לערער על מעשי משה רבנו, וקדמה בכך אפילו לאהרון אחיה (במדבר י״ב 7) — אם כי נענשה קשה על עוז לבה זה, ונסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים, אבל כבודה גדל בעיני העם ״וְהָעַם לֹא נַסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיַם״ (במדבר י״ב 15).

אולם הגדולה שבנביאות ישראל ונשותיה — היתה בלי־ספק דבורה אשת לפידות. יש להצטער על כך שהמספר התנ״כי המקמץ בדרך־כלל בדברים בתיאוריו ובסיפוריו, קימץ יתר על המידה בספרו את הפרשה המופלאה של דבורה הנביאה אשר שפטה את ישראל. כיצד הגיעה אשה לכבוד ולתפקיד קשה ואחראי בימי השופטים? מה היה מקורה ותולדותיה? אנו שומעים רק שבני ישראל עלו אליה למשפט והיא יושבת תחת תמר דבורה, בין הרמה ובין בית־אל בהר אפרים. דבורה היתה לא רק נביאה ושופטת — אלא מצביאה. לא ז׳אן ד׳ארק היתה המצביאה הראשונה בהיסטוריה האנושית אלא דבורה הנביאה. היא גייסה צבא ישראל בצפון ונלחמה ביבין מלך חצור ובעלי בריתו. וכשהטילה על ברק בן אבינועם לעמוד בראש צבא של עשרת אלפים איש, אמר לה ברק: ״אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא

תֵלְכִי עִמִי – לֹא אֵלֵך. וַתֹּאמֶר: הָלֹך אֵלֵךְ עִמֶךָ, אֶפֶס כִּי

לֹא תִהְיה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶַרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִֹי

בְּיַד אִשָּה יִמְכֹּר ה׳ אֶת סִיסְרָא. וַתָּקָם

דְבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֵדְשָׁה״. וכשהזעיק סיסרא את רכבו ואת חילו והעם אשר אתו מחרשת הגויים אל נחל קישון — היתה דבורה כמצביא העליון נותנת פקודות המלחמה,. וברק היה רק קצין המבצעים שלה.

ודבורה היתה לא רק נביאה, שופטת ומצביאה, אלא גם משוררת אדירה, ומידה באה לנו הפואימה הצבאית העתיקה ביותר של עם ישראל, ואולי בכל הספרות העולמית. שירת דבורה (שופטים ה׳) אינה רק תעודה היסטורית בעלת חשיבות יתרה אלא יצירה פיוטית אדירה של אשת־חיל למופת. וזו לא היתה התפארות שוא כשאמרה דבורה:

״חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלוּ, עַד

שַׁקַמְתִּי דְבוֹרָה, שַׁקַמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

מהתקופה הקדומה של תולדותינו, מימי האבות ועד החשמונאים, עומדת דמותה של דבורה כדמות פלאים של האשה העליונה, המחוננת במכלול סגולות מפוארות ונדירות גם בגבר וגם באשה: חזון, גבורה, כושר מנהיגות, נבואה, מצביאות, שירה, נדיבות־לב. בלי תכונות יקרות אלה לא היתה אשה רוכשת לעצמה בתקופה ההיא סמכות מוסרית, מדינית וצבאית כה גדולה ומכרעת על העם בתוך האנרכיה ששלטה אז בקרב שבטי ישראל.

גם בין מלכי ישראל תפסה אשה אחת לפחות מקום מכובד — המלכה שלום־ציון, אלמנת אלכסנדר ינאי, שכנראה ירשה מאחיה שמעון בן שטח חכמה ותורה, וניהלה את המלוכה החשמונאית אחרי מות בעלה בכשרון ובהצלחה, ולא ביישה את התקופה החשמונאית הגדולה. בימי בעלה גברה המחלוקת בין הפרושים והצדוקים, ולפני מותו מסר לה אלכסנדר ינאי עצה טובה הראויה להיזכר הלכה למעשה גם בימינו: ״אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״.

כשגברו הצרות בישראל אנו מוצאים אם עברית מגלה גבורה מוסרית עליונה — העלילה המזעזעת של חנה ושבעת בניה (לפי גירסא אחרת — מרים בת תנחום), אשר בחרה בהריגת כל בניה לעיניה על קידוש השם — ולא יכנעו לפקודה המשפלת של הקיסר הזר.

גבורת האשה העברית אינה אך ורק נחלת קדומים.

מדינת ישראל הוכרז על הקמתה במאי 1948, אבל היא נבנתה בעמל דורות חלוצים עשרות בשנים. והאשה העברית, הבת והאם, תפסה מקומה במפעל זה על־יד אחיה ובעלה ואביה. שלושה שמות מסמלים ראשית ההתישבות המחודשת בדורותינו — פתח־תקוה, חדרה ומטולה. פתח־תקוה היה הכפר הראשון שהוקם על־ידי ראשוני החלוצים החקלאיים – ובלי מסירותה, עקשנותה, אי־רתיעתה וגבורתה של האשה העברית לא היה כפר ראשון זה מוקם ומתקיים. חדרה היא סמל ההיאבקות ההירואית עם האויב האכזר ביותר — הטבע. מושבה זו נבנתה במרכזן של ביצות ממאירות אשר הפילו חללים לעשרות. ובלי גבורתה העקשנית של האם אשר מיאנה לזוז ממקומה גם בראותה בניה נופלים טרף למולך הקדחת לא היתה עלילה זו אפשרית — וחדרה היא אחת העלילות ההירואיות ביותר בתולדות ההתישבות. ומטולה, בקצה הצפון, עמדה במערכה קשה עם אויב — עם הדרוזים עזי־הנפש שלא רצו להשלים עם הקמת ישוב עברי בסביבתם. ושנים רבות עמדו המתישבים המבודדים בירכתי הצפון מול אויביהם המרובים והאשה היהודית לא נרתעה, כאשר לא נרתע אחיה ובעלה. בלי עוז רוחה של האם והבת היהודית לא היתה מטולה עומדת במערכה.

עם העליה השניה עלתה ביתר שאת קרן האשה העברית. עליה זו הקימה את הכוח המזוין העברי הראשון בדורותינו, ״השומר״, ואחת היוזמות של מפעל־גבורים זה והרוח החיה בו היתה בחורה יהודית, מניה וילבושביץ. בשורות ״השומר״ עמדו בחורות רבות יחד עם הבחורים בנשקן בידן.

״השומר״ היה רק ענף אחד של מפעל העליה השניה. כיבוש העבודה, התישבות עובדת, יסוד הקבוצה, ספרות־עבודה עברית — אלה היו עיקרי פעולותיה של העליה השניה — ובכל אלה יש חלק ניכר וחשוב לפועלת ולעובדת. חברותינו עמדו יחד עם חבריהם על ערש ספרות העבודה, יחד אתם נאבקו על עבודה עברית, יחד אתם הפכו הלשון העברית ללשון מדוברת, ויחד אתם יסדו וטיפחו הקבוצה והקיבוץ והמושב והניחו היסודות לארגוני הפועלים שצמחה מתוכם אחר־כך הסתדרות העובדים הכללית.

אין לתאר יצירת המפעל הישובי שהכשיר את הקמת המדינה — בלי השתתפותה ויזמתה של האשה העברית. והדבר הבולט המפלה בין מדינת ישראל ובין המדינות השכנות — הוא מקומה וערכה וכוחה של האשה במדינת ישראל ומוסדותיה. נשי ישראל עומדות יחד עם אישי ישראל בראש המדינה — גם בכנסת וגם בממשלה. והחשוב והקובע יותר — נשי ישראל מילאו שליחות חיונית במלחמת השחרור. אין עלילה מלחמתית חשובה במלחמת העצמאות שהבת הישראלית לא מילאה בה תפקיד כבוד וגאון — בהגנת התחבורה, במצור ירושלים, במלחמה הטרגית בגוש עציון, בעמידה ההירואית של ישובי עמק הירדן, הגליל העליון, הנגב, הרי ירושלים, העמק, השפלה ובהגנה על הערים.

וכשנוסד צבא־הגנה לישראל שירתו בו בנים ובנות — כדבר טבעי, מסורתי, כהכרח מציאותי ומוסרי. אילו נעדרה בת ישראל בצבא — היינו מתכחשים לכל עברו של הישוב, לאפיה של מלחמת השחרור ולטיבה של מדינת ישראל, והיינו מסלפים דמות הישוב, גם דמות הבנות וגם דמות הבנים.

יש אמנם מקטרגים: זוהי הארץ היחידה בעולם המגייסת בנות גם בימי שלום. קטרוג זה הוא תעודת כבוד למדינת ישראל, ועליו גאוותנו, ואין זה הדבר הראשון שבו הקדים עם ישראל את כל שאר העמים.

בתורתנו נאמר שהאדם נוצר בצלם אלהים. אלהים אינו גבר. וגם האדם שנברא בצלם אלהים לא היה גבר בלבד. בפרק הראשון של ספר בראשית נאמר

בפירוש: ״וַיִבְרַא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים

בָּרָא אוֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״. זהו הציון העליון שנתנה היהדות לאדם — לזכר ולנקבה. העלאה זו של ערך האדם נשמעה תחילה ביהדות, ואין לנו להתבייש אם גם עכשיו אנו מקדימים את כל שאר העמים, והם ילמדו מאתנו. אם כי עשינו אשר עשינו לא מטעמים מוסריים ואנושיים בלבד, אלא מתוך הכרח בטחון, אבל אין ערך מוסרי נפגם ע״י הצורך החיוני הטבוע במהותו.

בהטילנו חובת השירות הצבאי על האשה — העלינו את האשה לשיא השוויון המוסרי בישראל, כי הכרנו בשוויון החובה של האשה. לתינוק של בית רבן יש זכויות — אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה ״בר־מצוה״, אדם הנושא באחריות על מעשיו. האשה בישראל נושאת באחריות העליונה של המדינה, — באחריות הבטחון, שכם אחד עם הגבר.

ועם קבלת העיקרון העליון של שוויון, וחיוב הבת לשרת בצבא שכם אחד עם הבן — אין צבא־הגנה לישראל יכול להתעלם מההבדלים שבין בן ובת. והבדלים אלה אינם גופניים בלבד; שוויון אינו דבר מיכני, ואנשים אסור למדוד במידה אחת — כי זוהי מידת סדום. השוויון המוסרי מכיר בתכונות המיוחדות המבדילות לא רק בין איש ואשה, אלא גם בין איש ואיש, ובין אשה ואשה. והצבא יחטיא מלאכתו אם לא ידע להבחין בתכונות השונות ובסגולות המיוחדות של בני־אדם, ולא יטפח הכושר המיוחד הטבוע בכל אדם ואדם, והנטיות המציינות טיפוסים אלה ואחרים. ואין להתעלם לא מתכונות הגברוּת ולא מתכונות הנשיות. והצבא זקוק לשתיהן.

מרובים הדברים, המלאכות והתפקידים שגם הגבר וגם האשה יכולים לעשותם ולמלאם כמעט במידה שווה, אך לא מעטים הדברים שאחד משני המינים יעשה אותם בכושר־יתר. ויש תפקיד אחד שרק האשה יכולה למלא, וזהו אולי התפקיד האנושי הנעלה ביותר — תפקיד האמהוּת. הרבה אהבות יש בעולם, — העמוקה, הזכה והיקרה מכל האהבות היא אהבת־אם. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה מצפה לכל תגמול, היא קיימת רק לשמה, ויש בה משום אהבת האלמוות, אהבת היוצר ליצירתו. ורגש זה טבוע באשה עוד בטרם היותה לאם — והצבא זקוק לרגש האמהות אולי יותר מכל גוף וארגון ציבורי אחר.

מסגרת הצבא מחייבת למסירות עליונה, ללא תנאי וללא שיור.

הצבא מרגיל אדם לעמוד בסכנות החמורות ביותר ודורש ממנו שלא ירָתע מאש האויב, שלא יברח מהמוות. ודווקא מפני זה על הצבא לטפל בחייל באהבה רבה, באהבת אם.

החייל נעקר מביתו, ממשפחתו ומסביבתו. כך הדבר בכל ארץ וארץ. בצה״ל המצב קשה עוד יותר, כי רוב החיילים הם עולים חדשים, ולרבים מהם אין כלל משפחה וקרובים בארץ. חלק גדול של העולים האלה נקלע לצבא בלי ידיעת הלשון, בלי ידיעת הארץ — וגם, לעתים, בלי ידיעת המטרה שאותה הוא משמש. הוא כפוף למסגרת־חובה אכזרית, נתון למשמעת חמורה, והרס״ג נותן עליו בקולו הזועם ומטיל עליו אימה בשפמו השחור והמסולסל — ביָצאו למגרש המִסדר. והדבר הכרחי. לא יתכן צבא בלי משמעת ברזל ובלי חישול התכונות הגבריות של האדם: — אכזריות כלפי עצמו, אי־רתיעה מפני כל מכשול וקושי.

אבל באלה בלבד לא סגי. הצבא צריך להקיף את החייל באווירה משפחתית ולטפל בו בדאגה נאמנה ואוהבת. המפקד אינו ממלא שליחותו אם הוא פועל אך ורק בהטלת אימה ובכוח הצו והמשמעת. על הקצין לרכוש אמונו ואהבתו של הפקוד והפקוד צריך להרגיש יד מטפחת באהבת־אם.

תכונת הגבורה אינה תכונה גברית בלבד. בהיסטוריה הקדומה ובהיסטוריה החדישה שלנו, בימי המאבק בספר הלבן כבימי מלחמת השחרור, גילו הבנות גבורה עילאית לא פחות מהבנים. אבל רק האשה מסוגלת להעניק לצבא הליכות־חן ואווירה משפחתית וליבוב אימהי. בנידון זה על המפקדת להיות לדוגמה ולמופת לכל המפקדים: היא צריכה למזג בתוכה אופי־הפלדה של חובה צבאית עם הרוך הנפשי והגישה הלבבית של אם אוהבת — האהבה הטהורה, העזה והעליונה ביותר בחיי אדם.

הצבא שלנו יש לו שליחות לא רק לימי מלחמה, — אלא גם, ואולי ביחוד, לימי שלום. הוא צריך לעצב דמות הנוער, ועל־ידי כך — דמות העם. ולמפקדות בצבא שמור יעוד זה אולי במידה יותר רבה מאשר למפקדים. על צבאנו שׂומה להיות בית־היוצר לנשמת האומה המתחדשת. על הצבא ללכד ולמזג הגלויות השונות, לאחה הקרעים של שבטי ישראל, להשריש הנוער בעבר האומה ובחזונה לאחרית־הימים, לטפח בו גבורה ואחווה המשולבות זו בזו, ולכך דרושה היד האמונה, המחושלת והנשית של המפקדת.

ואתן המפקדות הצעירות תמלאו שליחותכן באמונה ובהצלחה אם תמזגו בתוככן שתי הסגולות שאינן סותרות אלא משלימות זו את זו: קשי הפלדה של חובה ומשמעת עם חין האהבה האנושית לזולת, אשר ביטויה העליון הוא אהבת־אם.