כ“ז באדר א' תשי”א – 5 במארס 1951
בישיבה רל"ג של הכנסת הראשונה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת.
זוהי הפעם השניה, ואני חושש לא הפעם האחרונה, שמובאת לפניכם הצעת-תיקון לחוק שירות-הבטחון. החוק הראשון, כפי שאתם זוכרים, הוצע לכנסת ב-15 לאבגוסט 1949. התיקון הראשון הוצע ב-16 ביאנואר 1950. התיקון שאני מציע עכשיו, כתיקון הקודם, יוזם על-ידי המטה הראשי, לאחר שנתגלו תקלות חמורות הנעוצות בסעיף 11 (ד) של החוק המקורי. אחרי דיונים ובירורים רבים ביני ובין המַטה הוגשו לי התיקונים לפני כחדשיים, ואחרי שעיינתי בהם מחדש והבאתי אותם לאישור הממשלה, אני מגיש אותם עכשיו לכנסת.
תיקון זה, כאחד התיקונים שהבאתי לפני כשנה, נוגע בנקודה שעוררה ויכוחים סוערים בכנסת גם כשדנו בחוק המקורי, והוא – שירות הבטחון של האשה.
התיקון המוּצע עכשיו בא לסלק שתי תקלות חמורות שנתגלעו בביצוע החוק הקיים. תקלה אחת – מעשי תרמית של בחורות משתמטות מחובתן הלאומית, באמתלה דתית כוזבת. כל בחורה, הרוצה להתחמק מהשירות, טוענת שהיא דתית ומקבלת בנקל תעודה על כך, אם כי היו מקרים לא-בודדים שבחורות שנפטרו משירות באמתלה זו נמצאו מעשנות בשבת; תקלה שניה – הפליה לא-צודקת בין בחורה דתית ובין בחורה לא-דתית, אינה צודקת גם כשמכירים בנימוקים אמיתיים של הכרה דתית, והממשלה הכירה בנימוקים אלה עד עכשיו, והיא מכירה בהם גם בתיקון המוצע לפניכם. לפי התיקון שאני מציע עכשיו בשם הממשלה ועל-פי הצעת המטה הראשי, תהיה גם עכשיו בחורה דתית פטורה משירות צבאי, אם תטען שנימוקי הכרה דתית מונעים ממנה שירות זה. אמנם בכל מקרה תצטרך הבחורה להוכיח שהיא טוענת טענה זו בתום-לב, מה שקוראים בלעז Bona Fide והטענה, לפי התיקון המוצע, תחייב הוכחה משכנעת, ולא סתם הצהרה כמו שהיה נהוג עד עכשיו. אבל היא לא תהיה פטורה משירות לאומי שיש לו ערך בטחוני, אם כי שירות זה לא יבוצע במסגרת צבאית. לפי התיקון המוצע תהיה בחורה כזו חייבת בהכשרה חקלאית כמו כל צעירה אחרת, ותמלא במשך שנתיים אחר השירותים הלאומיים שיש בהם צורך לבטחון, לעליה, לחינוך ולבריאות, לא כאזרח העובד בצבא ומקבל משכורת אזרחית, אלא בתנאי-עבודה ומשכורת של חיילי חובה, אם כי לא במסגרת צבאית. התיקון גם קובע לבחורות כאלה תנאי-שירות המבטיחים אפשרות של הווי דתי.
בשבוע שעבר באה אצלי משלחת של רבנים להביע התנגדותם הנמרצת להצעת התיקון. האזנתי בתשומת-לב רבה לדבריהם. התרשמתי במיוחד מדברי הרב חרל“פ, שדיבר בחרדה כנה ועמוקה על צניעות בנות ישראל, ולא היה בדבריו כל שמץ של פוליטיקה. משיחה זו נתבררו לי שני דברים: א) שבחוגים מסוימים מתנהלת השמצה בזויה ומחוסרת-מצפון נגד הצבא, כאילו מחנות הצבא הם מאורות-פריצית, ובנותינו בצבא הן חלאת מין האדם. ב) שלרבנים הנכבדים שטרחו ובאו לראש-הממשלה נמסרו ידיעות כוזבות והסברות מסולפות על תכנה של הצעת החוק. אין זה מעניני לעמוד על הנימוקים שמניעים את החוגים הללו לדיבות ולכזבים. ברור לי שלנימוקים האלה אין שום דבר עם הדת, ובוודאי לא עם היהדות. “לא תענה ברעך עד שקר” היא מעשרת הדברות שלנו, ו”לא תלך רכיל בעמיך" – היא איסור מפורש בתורתנו. ואחד הנביאים כשבא לקבוע “אלה הדברים אשר תעשו” אמר: “דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. – מסופקני אם מסע ההשמצה נגד הצבא ודברי הרכילות אשר סוּפרו לרבנים מתאימים לצו האמת של התורה והנביאים.
במידה שיכולתי, העמדתי את הרבנים על טעותם. איני בטוח אם הצלחתי במאה אחוזים. כי בשעה קלה אי-אפשר לעקור דיבות ועלילות שמפיצים במשך ימים ושבועות, כאשר טען בצדק חכם קדמון אחד מחסידי אומות העולם אשר הועמד למשפט על-ידי בני עירו בעוון “השחתת” הנוער. חכם קדמון זה אמר בדברי הסניגוריה שלו לשופטיו, שאינו מאמין שיעלה בידו ברגעים המעטים שניתנו לו ללמד זכות על עצמו לעקור הדיבות והעלילות שנפוצו נגדו במשך הרבה שנים.
ואף-על-פי-כן גם בשיחה הקצרה ההיא הוסברה לרבנים האמת על תיקון החוק שהוצע לכנסת. המקום לבירור ממַצה ויסודי הוא כאן, כי ריבונות האומה היא לא במשרד הרבנות אלא בכנסת. ואני מקווה שיעלה בידי לשכנע אתכם, את כולכם, בצורך, ביושר ובהכרח, גם המדיני וגם המוסרי, של התיקון המוצע עכשיו על-ידי הממשלה, כי תיקון זה אינו פוגע משום בחינה בהכרה הדתית הטהורה ובעקרונות היהדות.
אני יודע שיש אנשים אשר איבדו עשתונותיהם מתוך פחד הבחירות שעומדות לפנינו, והם רוצים להבעיר בארץ אש מלחמת-הדת בתקווה שיהנו מהתבערה. עם משתוללים אלה קשה להתווכח, ואף-על-פי-כן איני מסתלק מהתקווה להוכיח לכל אחד מחברי-הכנסת, שהסערה אשר קמה בחוגים מסוימים נגד הצעת החוק – בטעות יסודה.
אזכיר בקצרה את הוויכוח שנתקיים בכנסת בשאלה זו באבגוסט 1949 וביאנואר 1950. למען היושר אציין מיד, שגם אז התנגדו כמה מחברי החזית הדתית בצורות שונות ובמידות שונות לגיוס הנשים לצבא. לא כולם היו משותפים בנימוקים; גם ההתנגדות לא היתה משותפת. רק מעטים טענו שגיוס האשה לצבא הוא נגד הדין, ונמצאו מאנשי החזית הדתית ששללו טענה זו בהחלט. כל שאר הסיעות בכנסת, החל במפ“ם וגמור ב”חרות“, היו תמימות-דעה בחיוב השירות הצבאי של האשה. בא-כוח הציונים הכלליים אמר בוויכוח הראשון: “האם רשאים אנו לוותר על שירותה של האשה בתוך הצבא?” בא כוח שני של הציונים הכלליים התפאר, שהוא ניהל תעמולה להתגייסות האשה אפילו בשביל A.T.S.*1 שבצבא הבריטי בימי המאנדט. בא-כוח “חרות” הביע תמהונו על כך שחלק מחברי-הכנסת מתנגד לשירות האשה בתנאים הקיימים, והוא אמר: “עובדה היא, שבצבא קיימים הרבה תפקידים בהם מוכיחה האשה שהיא יכולה למלא אותם, והוכיחה ומילאה אותם לא רק באותה רוח, אלא באותו כשרון ובאותה הצלחה שמילאו אותם הגברים”. ואני שמח לציין במיוחד דברי אשה, ואשה דתית, מסיעת “חרות” שטענה בצדק שקשה לערער עליו: “מצפון ודת אינם נחלתה של האשה בלבד; במידה שהדבר מחייב את הגברים הוא צריך לחייב את הנשים. אני כאשה דתית בעלת-הכרה מרגישה עצמי נפגעת בוויכוח זה. האומנם חושבים חברי-הכנסת מהסיעה הדתית שדווקא הצעירות הדתיות הן כל-כך חלשות וכה בלתי-אחראיות? אולי להיפך, אולי אם הן יבואו בהמון לשירות הצבא ישנו את פני הדברים”. אני גם משבח הדקדוק שלה באמרה “הן יבואו”, ולאו דווקא “תבואנה”, כי שימוש דקדוקי זה נמצא גם בתנ”ך. “השירות – היא טענה, ובזאת מיצתה כל הבעיה לדעתי, – היא חובה וזכות כאחת, וחייבת האשה לשרת בצבא”. היא רק חלקה על הצעת הממשלה שהציעה שירות של 24 חודש; היא הציעה 18 חודש. אבל זהו ויכוח טכני ואינו שייך לענין שלפנינו.
בחזית הדתית נחלקו הדעות, אם כי כל הסיעות הדתיות התנגדו במשהו לעמדת הממשלה, גם כשהוצע החוק באבגוסט 1949, וגם כשהוצע התיקון הראשון ביאנואר 1950. הכנסת לא קיבלה דעת אותם החברים מהחזית הדתית, שהתנגדו בכלל לשירות האשה בצבא, ובחוק המקורי נתחייבה האשה לשרת שנה אחת בצבא. ביאנואר 1950 הציעה הממשלה תיקון לחוק – להאריך שירות האשה לשנתיים, כתקופת שירותם של הגברים. נציג הפועל המזרחי חבר-הכנסת גרינברג דיבר נגד ההארכה, אבל הוא מסר אז הודעה חשובה: “הפועל המזרחי בוועידתו האחרונה החליט לא לנצל את האפשרות של פיטור הנשים מן השירות הצבאי מטעמי דת ומצפון. קיבלנו החלטה שחברותינו תתגייסנה למשקי ספר ולחקלאות כדי שתמשכנה במסורת היפה של החלוציות”. נציג הפועל המזרחי רק דרש שהשירות ימשך שנה ולא שנתיים. גם הפעם השניה לא קיבלה הכנסת את דעת חברי החזית הדתית, והוחלט שהנשים יגויסו לצבא אף הן לשנתיים. חברי החזית הדתית היו אז שותפים בקואליציה – וכשדעתם לא נתקבלה לא יצאו מהקואליציה. הם היו חברים בממשלה – ונשארו בממשלה. הם לא קראו אז לעצרות עם, לא ארגנו הפגנות עם ספרי-תורה, לא שלחו משלחת של רבנים לראש-הממשלה, לא המטירו טלגראמות לחוץ-לארץ ולא הרעישו עולמות – וגם לא השמיצו את הצבא. גם הרבנים לא יצאו בהודעה שגיוס נשים לצבא הוא נגד הדין.
ולא מובן מה הרעש שהם עושים עכשיו. התיקון המוצע אינו בא לגייס נשים לצבא. חוק האשה לצבא קיים ועומד מאז אבגוסט 1949. התיקון המוצע מכוּון לשירות מחוץ למסגרת הצבא, ומטרתו: א) למנוע השתמטות באמתלה דתית כוזבת. שמחתי לקרוא היום בעתון “הצופה” כי מזמן שהוצע התיקון נתרוקנו בתי-המשפט ובתי-הדין מבחורות שהיו באות לקבל תעודות של כשרות דתית – למען היפטר משירות הצבא. נדמה לי שהראשונים שהיו צריכים להיות מרוצים מעובדה זו הם אנשי החזית הדתית; כלום יש להם ענין שתפרח בארץ ספסרות בדת? ב) לחייב בחורה דתית לשירות לאומי במקום שירות צבאי, באחד משלושת הדרכים: 1) בהכשרה חקלאית – במשק דתי. כל בחורה שתוכיח שהיא דתית תבחר לה משק דתי שתקבל בו הכשרה. 2) תעשה עבודה למען הצבא, אם כי לא במסגרת צבאית ולא במַדי צבא, באותה המשכורת שמקבלת חיילת. 3) תמלא שליחות לאומית בטיפול בעולים, בילדיהם, בנשיהם בשטח החינוך והבריאות וכדומה. ושוב בתנאי משכורת כחיילי-חובה אם כי לא במַדי צבא.
ועכשיו אנסה להסביר למה נחוץ תיקון זה למערכת הבטחון שלנו.
אני יודע שיש בתוכנו אנשים – הייתי יכול אפילו לקרוא בשמם – שיש להם ענינים חשובים יותר מאשר בטחון המדינה. ואיני רוצה לזלזל בערכם של אותם הדברים; להיפך, אני מניח שהם חשובים למדי. לי לעצמי יש כמה וכמה ענינים חשובים ויקרים, מהם יהודיים ומהם אנושיים כלליים; אני אדוק באידיאלים ציוניים וסוציאליסטיים, ויש לי יחס נפשי רב לכל הנעשה בעולם הספרות והמחשבה, המדע והחברה. אולם אני מתוודה על צרוּת-מחשבתי: אין בשבילי דבר חשוב יותר, יקר יותר וקדוש יותר מאשר בטחון המדינה. ואם ישימו לפני ברירה, ויניחו בכף אחת של המאזנים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף שניה ישימו בטחון ישראל, הרי אבחר ללא כל היסוס בבטחון ישראל, ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים – אלא מפני ש“לא המתים יהללו יה”. יש לנו הזכות להתקיים. זוהי בעיני זכות ראשונית ודאגה ראשונית. אבל זוהי זכות שלא כל-כך קל להבטיח אותה.
ידעתי שהפיקחים בתוכנו אין להם עכשיו בעולמם אלא בחירות, ושום דבר מחוץ לבחירות אינו מעניין אותם, אבל מה אעשה ואני שייך לאותם התמימים המועטים המאמינים שיש גם ענינים לגופם, ואני מעיז לנסות לעורר אמונה זו בכולכם. אפילו עכשיו יש לנו דברים חשובים מחוץ לבחירות, וכאיש שמאמין בדמוקרטיה – ודמוקרטיה היא שיטת שלטון על-ידי שכנוע ולא על-ידי עריפת ראשים – הריני עומד עכשיו על הבמה למען שכנע אתכם, שתראו את בעיות הבטחון שלנו כפי שאני רואה אותן. אני יודע שיש התפרקות מבהילה בארץ, שיש התהוללות בישוב, ויש מצב-רוח של חטוף ואכול וחטוף ושתה, ואף-על-פי-כן אני מאמין בחוש הקיום של עמנו, ואיני מעלה על דעתי שהציבור שלנו התפרק מהדאגה המרכזית של קיומנו, מדאגת הבטחון.
ואני רוצה לעמוד על שלוש בעיות הבטחון, אשר חייבו אותנו לקבל חוק שירות הבטחון בזמנו, אשר חייבו לקבל התיקונים הראשונים מלפני שנה, והן הן שמחייבות לקבל התיקון המוצע לכם עכשיו. ואין אני מתכוון לחדש לכם שום דבר בסוגיה זו – אלא לרענן הדברים באזניכם ובאזני העם.
א) בטחוננו אינו רק בצבא. אין לנו כל אפשרות להקים ולקיים צבא אדיר כזה אשר בכוחו הוא בלבד, באימונו, בציודו ובמספרו, יתן לנו הבטחון המבוקש. בטחוננו הוא בעם, ביכלתו הכוללת של העם. ואין אנו עדיין עם – אלא עומדים בתהליך התהווּת העם. מצבו של העם מבחינת הבטחון – גרוע מאשר היה לפני שלוש שנים. אז היינו רק כחצי ממה שהננו עכשיו, – אבל הציבור שהיה אז בארץ היה מעורה, מגובש, מחושל, וכל ישוב היה מסוגל ומוכן לעמוד על נפשו, וכמעט שאי-אפשר היה אז להעלות על הדעת שאחד הישובים יברח ויתפזר בשמעו קול יריה. הוא לא נפחד גם מפצצות ומאווירוני קרב. לא כן המצב עכשיו. אין אני אומר זאת לגנותם של העולים שבאו אלינו בשתים-שלוש השנים האחרונות. לא הם אשמים. הם יצאו מגלויות מרודות, מדוכאות, מנוונות, ובגלויות אלה אי-אפשר לקיים ולפתח חושי הגבורה והאיתנות הנפשית שעשרות שנים של התישבות חלוצית נטעו בלב הישוב הארצישראלי הוותיק. אין לי ספק שגם העולים החדשים מסוגלים לעמידת גבורה, ואני רואה איך הבחורים והבחורות שהגיעו אלינו מתימן ומפרס וממרוקו וממצרים ומתורכיה ומארצות אחרות מתחשלים ומתעצמים אחרי אימונים קצרים בצבא ועל-ידי הצבא; אבל שוב אני אומר: בטחוננו נשען לא רק על הצבא. כל ישוב מן ההכרח שיהיה מחושל ומאומן ומוכשר לעמוד בשער. לא רק הישובים יגנו עלינו. יש להתרחק גם מטעות זו, שלפעמים נתפסים לה אחדים מאתנו; דרוש לנו צבא, אבל לישובים נועד תפקיד גדול במערכת הבטחון שלנו. על כל ישוב לשמש מבצר-עוז ומשען-מבטחים. וזה מחייב את הגברים והנשים גם יחד, ואולי את הנשים עוד יותר מהגברים, כי יתכן שהגברים ינועו לעבר הגבול, והנשים ישארו להגן על הילדים והזקנים ועל עצמן. כוחה של פתח-תקוה בימיה הראשונים, כוחה של חדרה ושל מתולה לא היה בגברים בלבד. בלי גבורת האשה העברית לא היו מושבות אלה עומדות במערכה הקשה נגד פגעי אדם ופגעי הטבע.
יש לנו עכשיו מאות ישובים חדשים. אני מקווה שהם יוכפלו וישולשו – ובקצב מהיר. אין ישובים אלה מקבלים הכשרה מוקדמת של שנים, כאשר קיבלו החלוצים בתקופת המאנדט. העליה שבאה אלינו עכשיו היא ברובה הגדול עשוקת-חינוך. המורשה התרבותית העשירה שהיתה נחלת העליה הראשונה והשניה והשלישית – לא נפלה בחלקה של היהדות בארצות-הקדם. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא ניתן לדור הצעיר היהודי בכמה ארצות אפילו חינוך אלמנטארי יהודי. צעירים רבים מתורכיה, מפרס, מעיראק ומארצות אחרות אינם יודעים צורת אלפא-ביתא. ועולים אלה אנו מעלִים בהמונים, ללא כל הכשרה מוקדמת, על הקרקע; אנו מעבירים אותם ישר מהאניה לכפר, ולעינינו מתחולל הפלא הגדול ביותר שנעשה בארץ זו ושנעשה אי-פעם באיזו ארץ שהיא: מהגרים מחוסרי-כל, גם במובן החמרי וגם במובן הרוחני, שלא עבדו מימיהם ולא הריחו אף פעם ריח אדמה נהפכים בתנופת-קסמים אחת2 לבוני-ארץ ומחדשי-מולדת ומגלים כוחות-יצירה מופלאים, ועשרות ומאות ישובים חדשים מוקמים על ידיהם בהר ובעמק, בערבות הנגב ובמבואות ירושלים, במרומי הגליל ובמישור החוף. אבל אסור לנו להתעלם מנקודות התורפה והחולשות הכרוכות בהתישבות מהירה ועצומה זו – עניני הבטחון. ישובים אלה לא יֵדעו לעמוד בשער – אם יחד עם הדאגה לתעסוקה, לבריאות, לחינוך ולאספקה, לא תבוא הדאגה לאימונים, לשלטון בנשק, לחישול הגוף והנפש. ולא למחציתו של הישוב – לגברים בלבד, אלא לכולו, כולל גם הנשים. והמבחן יהיה לא “הסיבוב השני”, אשר יבוא או לא יבוא בקרוב, אלא מכת המסתננים וכנופיות שודדים שמעמידה כבר עכשיו את כל ישובי הספר – וכמעט כל הישובים שלנו הם ישובי ספר – בפני ההכרח להתגונן ולעמוד בשער.
משום כך לא הלכנו בדרכי הגויים – ואיני חושב לחטא ללכת בדרכים המתוקנים של טובי הגויים – ולא קיבלנו הסתייגותו של מר ספיר אשר התנגד להכשרה חקלאית כחלק אורגני בשירותי-הבטחון. ואני מציין ברצון ובסיפוק רב, שכל הסיעות בכנסת, מלבד סיעתו של מר ספיר, חייבו הכשרה חקלאית כאחד מיסודות הבטחון. כי לא יהיה לנו בטחון אם לא תהיה לנו אומה צמודה לקרקע ומעורה בחקלאות. כל הנוער צריך לקבל הכשרה חקלאית, וקודם כל העולים, ואין לשחרר מחובה זו שום סוג, כי הדבר הוא בגדר פיקוח נפש האומה. מי שרוצה לשחרר את הנערה הדתית מחובה זו הריהו מחבל בעליה, שהיא בחלקה הגדול דתית; ולא תהיה הבחורה התימנית, המרוקנית, הטריפוליטנית גרועה מהבחורה האשכנזית. ולא רק שעולה זו זקוקה להכשרה חקלאית – אלא היא זקוקה גם לאימון בנשק, למען תוכל לבנות, יחד עם חבריה, ישובים חדשים, ויחד עם חבריה – להגן עליהם.
ב) בעיית הביטחון שלנו חריפה מאשר בכל מקום. אנו מועטים – ועלינו לעמוד נגד מרובים, ונגזר עלינו להישאר מועטים, גם אם תגדל העליה ותגבר. בכל העולם יש כרגע הלך-רוח של ערב מלחמה: “קול חרדה שמענו, פחד – ואין שלום”. אולם בדברי על בעיית הבטחון שלנו, איני מתכוון לסכנת מלחמת-עולם שלישית, אלא לסכנה המיוחדת הצפויה לנו בחלק זה של העולם: “הסיבוב השני” של מדינות ערב. אנו מעטים – והם מרובים פי כמה. הבדל עצום זה לא נשנה. זוהי גזירת ההיסטוריה והגיאוגרפיה. רבים באים בטענות על משה רבנו למה הביא אותנו לארץ זו. אין חלקי עם הטוענים. זוהי ארץ הבחירה ההיסטורית שלנו, ומכאן לא נזוז. אבל עלינו לראות מצבנו כמות שהוא ולהסיק ממנו כל המסקנות. בעיית כוח האדם היא מהבעיות החמורות שלנו. ועלינו להכשיר המאכסימום האפשרי. היה זמן כשהמצביא העברי הראשון, לפני ארבעת אלפים שנה, יכול היה ל“הריק חניכיו” למלחמה בלי כל הכנות מוקדמות ובלי שירותים נוספים, אך כבר בימי דוד המלך היה חלק יורד במלחמה וחלק “יושב על הכלים” – ו“יחדיו יחלוקו”, באשר שניהם היו דרושים להנהלת מלחמה. עכשיו דרושים לכל יחידה קרבית שירותים מרובים – לרישום, לקשר, לאספקה, למודיעין ועוד ועוד. וכשאנו מועטים, עלינו להכשיר ולאמן – ובשעת הצורך לגייס – כל כוח האדם שלנו. “העולם” לא יגן עלינו; אם לא נעמוד בכוח עצמנו על נפשנו, הישמד נישמד. ואין אנו רשאים לוותר על חצי האומה והיכולת הגנוזה באשה למילוי שירותים חיוניים. ומשום כך הצענו בחוק המקורי – גיוס האשה לצבא, והכנסת אישרה זאת; ומשום כך עשינו התיקון הראשון – להאריך שירות האשה בצבא לשנתיים, והכנסת אישרה זאת. ואל יביאו לנו ראיה מאמריקה או מארץ אחרת. אין מצבנו דומה למצבן. אנחנו מצוּוים בגזירת קיומנו לגייס, להכשיר ולאמן מכסימום של כוח אדם, ואסור לנו לשלוח גבר בצבא לעבודה משרדית או לעבודת קשר – כשעבודה זו ניתנת להיעשות, אולי ביתר כשרון, על-ידי אשה, והגבר ישָלח ליחידה קרבית.
אין אנו יכולים תמיד לקחת לעצמנו דוגמה מעמים אחרים. אנו שולחים את הצבא למעברות – כי קליטת עליה היא בטחון. בנין ישובים – זהו בטחון. ומהי ההצדקה שבחרה דתית תהיה פטורה גם משירות זה, – לאחר שאנו מקבלים הנימוקים מטעמי הכרה דתית ומשחררים אותה משירות צבאי? מדוע לא תעשה חובתה לעם במעברה? במשק חקלאי? בטיפול בילדי עולים? יש חשש שתלון במחנה? – לא תלון במחנה, אלא בביתה. רצוי שתקבל הכשרה בסביבה דתית? תשולח להכשרה למשק דתי. אבל מדוע לא תעשה חובתה לעצמה ולארצה ככל בת ישראל?
לפני ימים אחדים נזדמנתי במיסדר של קצינות, והוגד לי שישנן בתוכן שלוש קצינות דתיות. שתים הן מתנועת “בני-עקיבא”. שוחחתי אתן. שאלתי אותן על הדיבּות הנפוצות על הנשים בצבא, אם יש בהן משהו מן האמת. כל שלוש הקצינות הדתיות, החיות בצבא, והן דתיות לא פחות מכל איש ב“חזית הדתית” – הכחישו את הדיבות בכל תוקף.
ג) כללוּת החובה – הוא היסוד המוסרי שעליו בנוי הצבא, וכל אפליה שאין לה הצדקה עלולה לערער את המוראל של צבאנו. לא יתכן שיהיה בתוכנו סוג של מיוחסים הפטורים מהחובה המוטלת על כל איש אחר או אשה אחרת.
היה זמן שכל התגוננותנו היתה בנויה על התנדבות חפשית. יש בתוכנו שמתגעגעים לזמן ההוא. אין חלקי בין המתגעגעים, אם כי לא פחות מהם אני מעריך ערך ההתנדבות וכוחה המוסרי. איש לא הוכרח להיות בהגנה. לא היתה כל כפיה. מי שלא רצה – לא השתתף בהגנה. רק מתנדבים באו. היה בזה כוח עצום. וכוח מוסרי זה עמד לנו בחמשת-ששת החדשים הראשונים, מסוף נובמבר 1947 עד אשר נוסד צבא-הגנה לישראל ועד אשר הגיעו אלינו מטוסי הקרב והתותחים. בלי רוח התנדבות זו של ההגנה, מי יודע אם היינו מגיעים ליסוד המדינה ולהקמת הצבא.
אבל אין אנו יכולים עוד לסמוך אך ורק על התנדבות של מעטים נבחרים. במדינה אנו מגייסים מבלי לשאול אם אדם רוצה בכך או לא. ואני מניח שבין המגוייסים יש לא-מעטים, שלא היו מתגייסים אילו לא כפו אותם. המתנדבים לא שאלו אף פעם למה אחרים יושבים בבתי-קפה ואינם נכנסים להגנה. הם פשוט הביטו בשאט נפש על העומדים בחוץ. זה היה ציבור מובחר – הוא בחר את עצמו. אבל בשעה שמטילים עול מטעם המדינה – ואין זה עול קטן וקל – מן החובה להטיל העוֹל על כולם במידה שווה.
אלה הם שלושת הנימוקים המחייבים שירות כללי למען הבטחון. התיקון בא לתקן פגם קשה שנתגלה בחוק, אבל לתקן אותו לא מתוך התעלמות מהנימוקים המכבידים על סוג מסוים של בחורה דתית לשרת בצבא.
עלינו להתחשב עם ההרכב רב-הגוונים של ציבורנו, ועלינו לגלות הבנה וסובלנות רבה לשוני המציין את העדות והשבטים שמהם מתהווה האומה. אם השוני מזיק – אסור להיכנע לו. אין אנו רשאים להקפיא בארץ את ההווי הגלותי על כל ליקוייו. אבל עלינו להאזין מתוך עירות מיוחדת ומתוך אהבה רבה לתביעות המיוחדות של כל חטיבה יהודית, ועלינו להוקיר סגולותיה החיוביות.
משום כך קבענו גם בחוק המקורי וגם בתיקון המוצע עכשיו לפניכם התחשבות עם נימוקי הכרה דתית. אנו מגבילים עכשיו את ההתחשבות במידת הצורך וההצדקה של הנימוקים.
בשם הממשלה אני מציע להעביר את התיקון בחוק שירות הבטחון לעיון נוסף לוועדת-חוץ-ובטחון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.