רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה

כ“א בניסן תש”י – 8 באפריל 1950


ידעתי שדברי, בכל אופן חלק מדברי, לא יהיו לרצון כל החברים, ואיני מתפלא, וגם איני מתרעם על כך שכמה מהמתווכחים הושיבו אותי על ספסל הנאשמים. מי שדן בעניני הציבור, חייב להעמיד עצמו למשפט הציבור. אולם בשבתי ברצון על ספסל הנאשמים, אני טוען: “איני מודה באשמה!”.

נשמעו כאן האשמות שהן רק פרי אי־הבנה או שיבושי העתונות. לא קבלתי בכנסת על ההתישבות העובדת שלא עשתה חלקה במלחמה. ידוע לי לא פחות ממי שהוא אחר בארץ מה עשו משקינו בשעת המלחמה. אולם היו חברים שטענו בכנסת כי ההתנדבות לבטחון פסקה. לאלה אמרתי: “קובלים שאין התנדבות לצבא. לצערי עלי לציין שאפילו בימי המלחמה, בעצם ימי הקרבות, לא היתה כמעט התנדבות, אלא נתגייסו רק אלה שנתחייבו על־ידי צווים, מחוץ למעטים יוצאים מן הכלל, בעיקר בקרב חברותינו”. וציינתי אז: “נדמה לי שמקור הכשלון החלוצי הוא בתפיסה המוטעית של המדינה. סבורים שלאחר הקמת המדינה אין צורך בהתנדבות חלוצית; שהכל נעשה בכוח המדינה, בכוח החוק והמנגנון והמסים. כי אי־אפשר להגיד על ציבורנו שאינו יודע להתנדב. התנדבו בזמן מלחמת־העולם הראשונה, התנדבו להגנה, התנדבו ליחידות יהודיות בצבא הבריטי במלחמת־העולם השניה, ואולם לצבא־הגנה לישראל כמעט שלא התנדבו, גם לא בימי המלחמה. ומה הפלא שאין עכשיו התנדבות מספיקה – כשמתנהלת בפומבי תעמולת־השמצה על הרוח הרעה אשר בצבא”. לדברי אלה לא היתה כל שייכות לקיבוצים ולהתישבות העובדת.

אבל נכון הדבר שדיברתי קשות בכנסת על התנועה הקיבוצית ביחסה לקליטת העליה.

אמרתי אז בכנסת דברים אלה: “עכשיו תרשו לי להגיד דברים אחדים לא כאיש הממשלה אלא כאחד החלוצים – אני רואה חובה לעצמי להגיד מלים אחדות לחלוצים. התנועה הקיבוצית בתוכנו, הדוגלת, ולא לשוא, בחלוציות – לא הכזיבה אף פעם כאשר הכזיבה בתקופה גדולה וקשה זו. איפה התנועה החלוצית בקליטת העליה? אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם – מה עשו בשביל העליה העממית הגדולה? בשביל העליה של משקם – כן. בשביל העליה של קיבוצם – כן. אבל מה עשו בשביל שלוש מאות אלף העולים? אני בוש ונכלם שתי שנים אלה למראה כשלונה של התנועה החלוצית. נפל הדבר הגדול ביותר בתולדותינו, החלה יציאת מצרים, החל קיבוץ־גלויות. ומה עשו חלוצינו? האם גויסו הקיבוצים לשם כך? – עוד לא היה כשלון כזה לתנועתנו. אני יודע שחלוצינו מוכנים לחלק את מיטתם ואת פיתם עם כל אלה שבאים למשקם. אבל ישנם רבבות יהודים שאינם באים דווקא למשקים אלה, וגם הם רוצים לעבוד, רוצים להיות חקלאים, רוצים להתישב על הקרקע, רוצים ליצור משקים.–הנענה הציבור החלוצי לצרכי רבבות אלה, מחוץ לאנשי המושבים? אני יודע כל התירוצים, והתירוצים הם – שמירה, כאילו, על ערכים חלוציים. בעיני זהו ערעור יסודה של החלוציות”.

איני מוכן לחזור בי אף ממלה אחת מהדברים אשר אמרתי. למחרת דברי בכנסת ניגש אלי אחד החברים מראשי הקיבוץ המאוחד, מסיעת מפ“ם בכנסת, שלא חדלתי לראותו כחבר וכידיד, ואמר לי:”מה שאמרת אתמול – זאת אמת. אבל זאת אמת אכזרית. איך יכולת להתאכזר כל כך?" לא קיבלתי טענתו של מנהיג מפ"מי זה. נפל בחלקי לא רק לומר אלא גם לעשות דברים אכזריים. כשכל העולם היהודי חגג בשמחה ובגאווה הנצחונות הצבאיים שלנו – והיה על מה לשמוח; נצחונות כאלה אינם מתרחשים בכל יום, ־ לא היתה השמחה במעוני. כי לא יכולתי אף לרגע לשכוח ־ ולא אשכח כל חיי – המחיר היקר ששילמנו, ולא יכולתי לשכוח ולא אשכח שאני שלחתי טובי נערינו ליהרג. בכל חיי לא היה דבר שנוא וארור בעיני כמלחמה, ויחסי למלחמה לא נשתנה גם בעצם מלחמת השחרור, ־ אבל היה הכרח מר, אכזרי, לעשות המלחמה הזאת, לא היה לנו כל מפלט, ולעשות דברים אכזריים קשה יותר מלהגיד דברים אכזריים. אפס אין להתחמק מהחובה – ותהיה מרה כמוות. וגם אין להירתע מהאמת, אף אם היא מרה כמוות.

מדברי כמה חברים נתרשמתי שחלק מהתנועה הקיבוצית סובל מתסביך כפול: גם מתסביך נחיתות וגם מתסביך עליונות. ושני התסביכים אינם במקומם.

אין כל יסוד לתסביך נחיתות שלקו בו כמה חברים בקיבוץ. נכון שעל הקיבוץ עובד משבר, שהוא חלק מהמשבר הכללי העובר אולי על כולנו. עמדנו במתיחות גדולה בימי המלחמה. הוצגנו בפני משימות קשות. ועדיין אין אנו יכולים להשתלט עליהן. אבל למפעל הקיבוצי אין להתבייש – אם נסיח דעתנו לרגע מבעיית העליה. חלקו של המשק הקיבוצי במלחמה, חלקו בהקמת המדינה, מעמדו של הקיבוץ בנוער, יכלתו היוצרת, כל אלה אינם נותנים לו כל יסוד להתבייש, ואין שחר לחששות שהביעו כאן חברים כאילו ערכי הקיבוץ מתערערים. לפני שלושים־ארבעים שנה היה חשש זה אולי מובן: לא היה ברור עדיין אם המשק הקיבוצי יעמוד במבחן העצמאות הכלכלית והחברתית, ואם רבים, לא יחידי סגולה, יצליחו להיות בוני קיבוצים. התנועה הקיבוצית עמדה בכל המבחנים והוכיחה יכלתה המשקית, החברתית, החינוכית. היא הוכיחה כושר התרחבות והתפשטות. היא אמנם נתנסתה בזעזועים פנימיים, ועוד תתנסה, אבל כוחה אתה, כוחה בה, וערכיה הם צאן־ברזל, והגוף הישראלי לא יצויר כלל בלי צמחי־חמד אלה, שהכו שרשים בקרקע ועמדו בפני רוחות מצויים ובלתי מצויים. ואין כל יסוד לחששות ולפחד.

אך אין גם יסוד לתסביך עליונות, שהייתי מכנו בלשון פרויד – נרקיסי, התאהבות עצמית, עד כדי אי־ראיה של חיי הקיבוץ. הקיבוץ כשהוא לבדו אינו פותר עדיין כל בעיותינו, ובראש־וראשונה לא בעיותינו המרכזיות: בטחון וקיבוץ־גלויות. בתוך מסגרת הקיבוץ נעשו ונעשים דברים יקרים וכבירים, שערכם רב לא רק לחברי הקיבוץ אלא למדינה כולה, ולדעתי – לא רק למדינת ישראל. הקיבוץ – אני מאמין – מפלס דרך חדשה למין האנושי במזיגת החירות והשוויון ובשילוב עניני היחיד והרבים, כאשר לא עשתה זאת כל צורה חברתית ומשקית אחרת. אבל אין לדרוש מהקיבוץ מה שאין בו, וחברי הקיבוץ אינם יכולים להתעלם מהמשימות המרכזיות החורגות ממסגרת הקיבוץ. חבר קיבוץ חייב למלא חובתו לבטחון המדינה במסגרת צבא־הגנה לישראל, אם כי כל משק משמש בעצם קיומו משען לבטחון, כי הבטחון עכשיו אינו עוד כבטחון בימי התורכים ובימי שלטון המנדט – הגנה על ישובים ובכוח הישובים. – בני הקיבוץ ובנותיו חייבים, ככל הבנים והבנות בישראל, למלא שירותי הבטחון במסגרת ממלכתית אחת ולעמוד לפקודת המדינה, אם כי “בימים הטובים ההם” שלפני המדינה, היו חברים בקיבוצים, וביניהם מראשי הקיבוץ המאוחד, שהיו סבורים שחברי הקיבוצים יפעלו לצרכי הגנה אך ורק במסגרת הקיבוץ. ולא יעלה על דעת מי שהוא לטעון עכשיו שצבא־הגנה לישראל פירושו ערעור ערכי הקיבוץ ומסגרתו, מפני שבצה"ל מתאמנים ופועלים בחורים ובחורות מקיבוצים ומלא־קיבוצים בפורמציות צבאיות שאינן מתחשבות כלל עם מוצאו של החייל.

והוא הדין – בשנוי התנאים – ביחס לעליה.

כשם שאין אנשי הקיבוץ יכולים למצות חלקם בבטחון בשטח הקיבוץ – כך אינם יכולים, לדעתי, לצמצם עזרתם לעליה – במסגרת הקיבוץ וערכיו.

החבר ש. לא היה צריך כלל להוכיח כאן שיש לו הזכות לחיות חיי שיתוף ושוויון. אין זכותו זו טעונה כלל סניגוריה. אבל אין הוא יכול לצאת ידי חובה במצוות שיתוף ושיוויון, ־ בתקופה זו של קיבוץ־גלויות. יהודי בולגריה ורומניה, אוסטריה וגרמניה, תימן ובבל מתפרצים לעלות – ואין הם מוכנים להיכנס לקיבוץ ולחיות חיי שיתוף ושיוויון כחבר ש. הנעלה אותם או לא? זוהי כמובן רק שאלה רטורית, כי ידעתי תשובתו של כל חבר וחבר. אבל אני שואל את החבר ש.: כיצד יסייע אף הוא לעלייתם, לקליטתם, להדריכם בעבודה חקלאית, להתישבותם – בתנאים ובנסיבות ההולמים אותם? והשאלה אינה מכוונת לחבר הבודד בקיבוץ, אלא לכל משק קיבוצי באשר הוא משק־עבודה ומשק חקלאי. מהי תרומתו לקליטת העולים בעבודה, בחקלאות, בהתישבות?

אני כופר בסתירה שבין ערכי הקיבוץ ובין מצוות קליטת עולים. אילו היתה סתירה – הייתי אומר בלי היסוס: קליטת עליה קודמת. לפני שנתיים עמדנו לפני ברירה כזו: שמירה על המשק או נצחון במלחמה. ואמרנו: הנצחון קודם לכל, ־ ואפילו במחיר הרס המשק. ונהרסו משקים, ומה שגרוע יותר – נהרסו חיים יקרים שאין להם תקנה, כי משקים נבנו מחדש. המתים לא יכולנו להחיות.

אבל אין סתירה כזו בין ערכי הקיבוץ ובין קליטת העליה. בכדי שהמפעל הקיבוצי יהיה גורם בקליטת העליה, וגורם במלוא יכלתו, אינו צריך להרוס ערכיו הקיבוציים; להיפך, הוא צריך להיות נאמן להם. אבל הוא צריך להיות נאמן לתכנם, לרוחם, ולא רק לקליפתם, לנוסחם המילולי. משק קיבוצי הקולט עולים – ולו רק לשנה או לחצי שנה, ומדריכם בחקלאות וגם משלם להם שכר בעד עבודתם – אינו “מזהם” עצמו בעבודה שכירה, אלא מעלה עצמו לשירות החלוצי העליון בתקופתנו: לשירות קיבוץ־גלויות.

ישבתי בועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת־ברנר. צפיתי לשמוע המתיחות הנפשית הגדולה לקראת קיבוץ הגלויות שמתחיל בימינו. ידעתי מה גדולה היתה תמיד המתיחות של הקיבוץ המאוחד לקראת העליה – כשזו היתה מצומצמת וכבולה. ואמנם שמעתי בנאומי־הפתיחה החגיגים פתוס רב על “קליטת העליה” ועל “ההתגייסות לקליטת עליה” – אבל הדברים היו מכוונים רק לקליטת חברים לקיבוץ המאוחד ולהתגייסות לשם קליטה זו. איני מזלזל אף בדבר זה. קליטת חברים בקיבוץ המאוחד הוא דבר יקר. אבך יש עליה גדולה שלא תיכנס לקיבוץ המאוחד, וגם אותה יש להעביר לעבודה ולחקלאות ולהתישבות, – והייתי מאוכזב ומדוכא עד היסוד, כשעל בעיה זו לא נשמעה אף מלה אחת בפתיחה החגיגית. בהתעלמות זו מבעיית העליה יש יותר ערעור ערכי הקיבוץ ויסודותיו החלוציים והציוניים – מבכל עבודה זמנית שיעשה עולה במשק תמורת שכר־עבודה.

אומרים שאלה אשר לא ילכו לקיבוץ – אינם רוצים בעבודה חקלאית. יש בלי ספק עולים רבים שאינם רוצים בעבודה חקלאית, ויש גם כאלה שאינם רוצים בעבודה בכלל. בארץ מוצאם ראו בעבודת־ידים מלאכה בזויה ומשפילה. לא ניתן לנו לקיים הכשרה חלוצית חקלאית “בימים הטובים ההם” בארצות תימן, תורכיה, עיראק, מרוקו ועוד. ויוצאי ארצות אלה הקימו עכשיו בארץ עשרות ישובים חקלאיים, ואם אנו רוצים בהפניית המוני עולים לחקלאות, ־ ובלי העולים החדשים לא תיבנה הארץ ולא תופרח השממה! – לא יעשה הדבר אם ציבורנו החלוצי בהתישבות העובדת לא יתגייס בגופו ובמשקו להדרכת העולים.

העברת המוני עולים לחקלאות לא תיתכן בלי גיוס כפול כזה – בלי העמדת המשק החקלאי לרשות אימון העולים, ובלי העמדת האיש החקלאי בעל הנסיון – להדרכת העולים בישוביהם החדשים.

חוששני שרבים מטובי החברים בקיבוצים אינם מעריכים דיים קשייה וממדיה של בעיית יישוב השממה. פחות מעשרה אחוזים של שטח המדינה מעובדים עכשיו. לפני כמה שנים היה ויכוח בינינו ובין אוסישקין המנוח. הוא טען: כל האמצעים לרכישת קרקע ולא לעליה. כי יהודים בשביל הארץ יהיו לנו תמיד, אבל האדמה תתחמק מאתנו אם לא נמהר לגאלה. נימוק זה נראה הגיוני, אך מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הפך הקערה על פיה. והיום – עומדת כל האדמה לרשותנו, בכל אופן אדמת המדינה, והיא בערך 80% ממערב ארץ־ישראל, ואין יהודים בשבילה!

ומה רבה הסכנה הצפויה לנו אם האדמה תעמוד זמן רב בשממונה! אויבינו לא השלימו עדיין עם קיומנו, לא השלימו עם מדינת ישראל, וגם אלה שהשלימו – אינם מכירים עדיין בגבולות מדינתנו. לא אלה הם הגבולות שהוחלט עליהם בעצרת האומות המאוחדות. הרחבנו הגבולות בכוח הנשק שלנו, אבל לא תמיד נחזיק הגבולות בכוח הנשק בלבד – אם לא נצליח ליישב השממה. והשממה לא תיבנה על־ידי אנשי המשקים הקיימים. משקים אלה משוועים לעובדים נוספים. ומי יבנה הארץ – אם לא העליה ההמונית הזאת, ללא הכשרה ללא חינוך ללא נסיון, ללא נטיה לחקלאות. ומבלי שיעשה מאמץ מתמיד, עליון מצד המדינה להפנות חלק רב של העולים לחקלאות – השממה לא תיבנה, ואנחנו נקים רק כרך אחד או שני כרכים גדולים, אשר לא יעמדו ביום פקודה.

ומי ימשיך מפעל הקיבוץ – מבלי שהמוני עולים יעמדו על הקרקע, בכל הצורות ובכל הדרכים? רק בהפניית המונים עולים לחקלאות – יש סיכוי להרחבת המפעל הקיבוצי, אם גם העולים החדשים בעצמם לא יתישבו בצורה הקיבוצית.

העליה הגדולה עלולה להיכשל – אם לא נלווה אותה בחרדה ובאהבה, ולא נעמיד לרשותה כל האפשרויות המשקיות הקיימות וכל הנסיון המשקי אשר צברנו. היינו ניגפים במלחמת השחרור – אלמלא ידענו שאנו מסוגלים להיכשל, ואלמלא עשינו מאמץ עליון לבל ניכשל. הנצחון לא היה נתון מראש ומונח בקופסה. הנצחון בשטח העליה וההתישבות הוא אולי הרבה יותר קשה מאשר הנצחון במלחמה.

אנו עם עני ממעש. מאות בשנים הצטופפנו בערים ובעיירות. ועלינו לבנות ארץ הרוסה ומדולדלת – ולעשות זאת בקצב מהיר. עמנו לא למד מלאכה זו – לא בארצות מזרח אירופה ולא בארצות האיסלם. והמנוף היחיד שיש בידינו – להפוך המוני העולים לבוני התישבות ומפריחי שממה – זהו המשק החקלאי הקיים ועובדיו. ואין ערך יותר גדול בתנועתנו בשעה זו – מגיוס משק זה ועובדיו להפנות העולים לחקלאות ולהתישבות.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!