כ“ב באלול תש”ט — 16.9.1949

בכינוס הנוער ברמת־יוחנן

בכינוס זה אנו מתיחדים עם ההתחלה המקורית, הנועזה והרבולוציונית ביותר של מפעלינו הארצישראלי — עם המפעל הקבוצתי, ששימש משך ארבעים שנה נקודת־מוקד של התקומה היהודית, בארץ ובגולה. במפעל זה התרכזו המאוויים ההיסטוריים שנשא בלבו העם היהודי לגאולה שלמה. מפעל זה שימש מורה־דרך לאלפים ולרבבות מבני דורנו למולדת וחינך אותם לעבודה, לחקלאות, לתרבות עברית, לטיפוח האישיות היוצרת, להעלאת האשה, לחיי חירות, שוויון ועצמאות. כגורם מחנך בעם שלח המפעל הקבוצתי אורו למרחקים, לכל תפוצות הגולה, הקרין פני הנוער בעיירות ובכרכים, העשיר והפרה אותו בערכי־חיים חדשים, יהודיים ואנושיים, והקים בהרבה ארצות — ברוסיה, ארצות־הברית, ליטא, פולין, גרמניה, גליציה, רומניה, אנגליה, דרום־אפריקה, תוניס, אמריקה הדרומית ועוד — דור חדש, נועז, יוצר, חלוצי. מפעל זה שינה פני הציונות הכללית ופילס נתיבות חדשות ונאמנות לבנין המולדת ולעיצוב האומה. הוא שינה נוף בארץ — גם הנוף הפיזי וגם הנוף הרוחני. ואל נחשוש להגיד זאת ברמה ובתקיפות ובאמונה שלמה — מפעל זה שימש וישמש בשׂורת־חיים חדשה לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה.

*

איני יודע אם מייסדי־הקבוצה הראשונים — ולכם, חברים צעירים, יש הזכות להיפגש כאן עם כמה מראשונים אלה! — ראו מראש כל מה שפעולתם הצנועה והפשוטה על גדות הירדן עלולה לתת לארץ, לעם היהודי, לנוער, לעולם. מסופקני אם הם אפילו חשבו אז, לפני ארבעים שנה, על כך. הם עשו מה שמטרת־חייהם ציוותה עליהם: להידבק בעבודה לאדמת המולדת, לחיות חיי אנשים ישרים, ישרים עם עצמם וישרים עם חבריהם. הם לא חקרו הרבה על המשמעוּת הגדולה הצפונה במעשה הפשוט כביכול והטבעי שהם עשו. רק עכשיו, ארבעים שנה לאחר התחלה מיצערה ועצומה זו, אנו רואים ביתר בהירות מה גדולה הברכה שהיתה צפונה בזרע ההוא שנטמן בנפשות אנשים ובאדמת המולדת, ואולי גם עכשיו אנו רואים רק אפס קָצֶהָ.

בימינו אלה זכינו לגדולות, קמה מדינת־ישראל. אין קשר ישיר, בלתי־אמצעי, בין יסוּד הקבוצה ובין הקמת המדינה. המדינה הוקמה “ברוב עם” — כשבארץ נמצאו כבר למעלה מששים רבוא, וכל העם בגולה צוהל ומריע על אתחלתא דגאולה, ועתונות העולם כולה בישׂרה בואה. כשנוסדה הקבוצה — נדמה לי, לא הודיע אף עתון בארץ על הקמתה, ושבע או שמונה רבבות היהודים בארץ לא שמעו זמן רב שמעה, ואף פועלי ארץ־ישראל, שמנו אז כמה מאות בכפר ומאות אחדות בעיר, — רק מעטים בתוכם ידעו על קיומה.

אך יש שני מקורות משותפים למדינה ולקבוצה — חזון היסטורי ורצון חלוצי. מדינת־ישראל לא הוקמה בארבעה־עשר למאי על־ידי אישים בודדים או מוסדות לאומיים או אפילו אך ורק על־ידי שש מאות אלף היהודים ומעלה שהיו אז בארץ. גם לא דורנו כולו הוא לבדו עשה המעשה הזה — אלא העם היהודי לדורותיו, אשר נשא בלבו בכל הזמנים ובכל הארצות ובכל התנאים חזון התקומה.

זה היה חזון של עם שאינו נכנע לגורלו המר — אם כי המר לו הגורל כאשר לא המר מעולם לשום עם אחר, וההיסטוריה כאילו גזרה עליו כליה.

בכוח החזון והאמונה נתקיים העם בגולה — אבל בכוח אלה בלבד לא נגאל ולא יכול להיגאל. רק עם הצטרפות הרצון החלוצי, רצון ההגשמה, הרצון המפעיל כוחות האדם ויכלתו לביצוע מאווייו וכיסופיו — נפתחה הדרך הממשית לגאולה. רצון זה התלקח מזמן לזמן, נתעורר ודעך, ורק בשבעים השנים האחרונות גבר והלך, התמיד וגאָה והאדיר — וראשית החזון קמה ונהיתה.

בזכות שני הכוחות הנפשיים האלה — אמונה בחזון והרצון החלוצי — הקימונו הקבוצה ובנינו המדינה. ביודעים ובלא־יודעים פעמו שני הכוחות האלה ביוצרי הקבוצה ובוני ההתישבות העובדת. יתכן, שלאנשי הקבוצה לא היתה מלכתחילה שום תיאוריה כללית על פתרון שאלות החברה וקשיי התישבות עם גולה בארץ נשַמה. אולם פעם בלבם חזון ורצון לחיי עבודת־ישרים, לחיי אחוה וחירות. הם האמינו באמת הפשוטה והעמוקה, שאדם לאדם אינו אויב וצר — אלא שותף ועוזר, ושחיי החברה צריכים להיבנות לא על תחרות וריב אלא על עזרה הדדית ושיתוף־פעולה.

צו המעשה היא נשמת היהדות. תורת ישראל לא הושתתה על עקרונות מופשטים בלתי־מחייבים או על אמונה שבלב בלבד, אלא על מערכת חוקים של עשה ולא־תעשה, — למען יחיה בה האדם.

האהבה הגדולה המופלגת שנצטוותה עליה הנצרות — לא חייבה אותה למעשים, ומשום כך נעשתה פלסתר. היהדות מיוסדת על מצוות: על חובת מעשים. ויוצרי הקבוצה כבוני המדינה ינקו ממקורות החזון היהודי המלוּוה צווי־עשיה. תורת המעשה היא תורת החלוציות.

אתם, חברים צעירים, נולדתם במשקי ההתישבות העובדת, ספגתם העבודה יחד עם חלב אמכם; השדה, הגן, העץ, השתיל והעבודה הם טבעכם הראשון, כמעט נשמת אפכם. ואתם אולי לא תבינו מה קשה היה לדור שקדם לכם, לדור שבא מהגולה, מנכר, מהעיירה גמולת־הטבע וגמולת־העבודה — לשוב לעבודת־האדמה, כמה מאמצים נפשיים וגופניים היו דרושים ליהפך לאיש העבודה והחקלאות.

הדרך לעבודה היתה קשה גם מסיבות חיצוניות. בארץ היתה עבודה זולה, משעבדת, זרה למכביר. צרכי הפועל הערבי שחי בכפרו — מועטים, ופועל יהודי לא יכול לעבוד בשכרו ובתנאי־חייו של הפועל הערבי.

היו כפרים עברים בארץ לפני הקבוצה. ומייסדי הכפרים האלה — יש להם זכות גדולה בהיסטוריה שלנו. חברה צעירה מגניגר אמרה, שלכם הצעירים לא תהיה עוד זכות ראשונוּת. אין זה נכון לגמרי. — עוד צפויה גם לכם שליחות ראשונית בכמה מפעלים, ועוד אשוב לכך בהמשך דברי. אולם נכון הדבר שזכות הראשונים היא גדולה מאין כמוה והיא ניתנת רק פעם אחת. וזכות־ראשונים זו נתונה למייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, ראש־פנה וזכרון־יעקב, גדרה, ועוד. וזכות זו לא תישכח להם אף פעם. אבל ל“ראשונים” קרה אסון — הם לא העריכו כראוי את גורם העבודה בבנין המולדת. סבורים היו שבעלוּת יורידית וכספית בלבד מספיקה — וכך היו סבורים גם טובים ושלמים במחשבת חובבי־ציון בימים ההם. ובכפרים היהודים הראשונים לא מצא הפועל היהודי שום מעמד — עובדיהם היו רובם ככולם ערבים. והקבוצה היתה קודם־כל משען ומשגב לעבודה יהודית חקלאית, ועל ידי־כך — לכפר יהודי עובד. בכוח הקבוצה הוקם הכפר העובד. הקבוצה הכשירה וחינכה אשה עובדת — אשה שותפת בכול לגבר, ושווה אליו בזכויות ובחובות. הקבוצה אימנה את היהודי הלוחם — איש־ההגנה, האיש העובד בזיעת אפו ויוצר שדהו ומשקו, ומגן עליו כאשר תגן אם על פרי בטנה. הקבוצה נתנה לנו תרבות־העבודה, כלומר עבודה תרבותית, מבוססת על כיבושי המדע והטכניקה. בראשית התנועה של חיבת־ציון היו כאלה שנשאו בלבם חלום של הקמת אכר פרימיטיבי, מעין “מוז’יק” רוסי, שאינו משנה מדרכי אבות־אבותיו ומסתפק במועט וחי בדוחק ורחוק מכל אוצרות הדעת והתרבות. הקבוצה התבצרה על עבודה מתוקנת ומשוכללת, נעזרה בכל אמצעי המדע וחתרה לקראת עיצוב טיפוס חקלאי בעל רמה תרבותית — והצליחה. ובעוד הפועל החקלאי ברוב הארצות הוא מהנחשלים והמפגרים בתנועת־הפועלים — היה הפועל החקלאי בארץ למדריך ולמכוון של תנועת־הפועלים, ובמידה רבה גם של הישוב ושל התנועה הציונית. הקבוצה היתה למקור השראה חלוצית בקרב הנוער בארץ ובגולה.

*

עם הקמת המדינה יש רבים הסבורים שעכשיו — כשיש בידינו כלי אדיר־פעלים ורב־יכולת כזה — אין לנו עוד צורך במאמצים החלוציים שהושקעו בקבוצה ובמושב, בשתי הצורות העיקריות של ההתישבות העובדת החלוצית. מעכשיו יעָשה הכל על־ידי המדינה, בכוח מנגנונה, חוקיה, תקציבה, פקודותיה, שלטונה. ואכן גדול ונכבד הכלי הזה — מאין כמוהו. לא ישווּ אליו לא ההסתדרות הציונית ולא הסתדרות העובדים. אני מזכיר רק שני הכלים הגדולים אשר מהם בא לנו כמעט כל המעשה שנעשה בארץ במשך חמישים השנים האחרונות, מחוץ למַה שנעשה על־ידי היזמה הפרטית וההון הפרטי — ולא מעט נעשה גם על־ידיהם. יכלתה ואפשרויותיה של המדינה עולות על יכלתם ואפשרויותיהם של כל המכשירים והכלים הציבוריים אשר היו לנו עד היום הזה. מה שעשתה המדינה בזמן קצר בשטח הקרקע, לא עשו חובבי־ציון, הקרן הקיימת, הבארון, פיק“א וההון הפרטי, — במשך שבעים שנה. צבא־הגנה לישראל גאל בזמן קצר פי־עשרה ויותר מהשטח שנגאל לפניו במשך שלושה דורות. גם בשטח העליה עשתה המדינה בשנה אחת יותר מאשר עשינו קודם לכן בעשר שנים, או גם בחמש־עשרה שנה. ממשלת ישראל עומדת להכפיל הישוב היהודי בארבע שנים, כלומר לעשות בארבע שנים מה שנעשה קודם במשך שבעים שנה. ואלה הם צעדיה הראשונים של המדינה. ואל תשכחו שכוחה היוצר של המדינה היה משותק ע”י המלחמה ועודנו בלום ע"י חוסר בטחון, ונדרשים מאתה מאמצים עליונים להגן על שלום המדינה. אף־על־פי־כן הוקמו לאחר הקמת המדינה ישובים חדשים פי־כמה מאשר הוקמו לפניה בתקופת־זמן קצרה כזו. במשך ארבע השנים, מקווה אני, לא רק נכפיל מספר הישובים בארץ אלא נשלש.

אולם אין טעות מזיקה ומסוכנה מההנחה, שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי רב למפעל החלוצי. יש דברים שיעָשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך־יסוד לכל ילד וילדה בישראל, שירותי־בריאות וכדומה. אולם גם העליה והחינוך והקליטה לא יעָשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות־חיים חלוציות.

*

אדגים בדבר הנראה לכם אולי כקל ביותר — הנחלת הלשון העברית לעולים. אתם שנולדתם בארץ, ועברית היתה שפת־האם שלכם — לא תדעו אולי להעריך הפלא הגדול שנעשה בדורנו בשטח הלשון העברית. אני זוכר עדיין הימים כשאי־אפשר היה לנהל אסיפה בעברית. באחת הוועידות הראשונות של “הפועל הצעיר”, שחברנו המנוח יוסף אהרונוביץ' רצה לנהל אותה בעברית — הצביעו ברוב לבחור יושב־ראש אחר, שינהל האסיפה באידיש. לא מפני שאנשי “הפועל הצעיר” היו אידישיסטים, — להיפך, הם היו “האֶבראיסטים”, כפי שקראו לזה בימים ההם, אבל פשוט לא ידעו עברית ולא הבינו לשון היו"ר. זכורני אסיפות פומביות ביפו (תל־אביב עדיין לא היתה אז) של ציונים כלליים, שבה נאמו מוסינזון ושיינקין, והנאומים היו באידיש. גם בקרב חלוצי העליה השניה, רק מעטים ידעו עברית. והמורה העברי, שנעזר בפועל העברי החלוצי, הנחיל את הלשון לעם — וקם פלא יחיד במינו. כי גם עמים אחרים ששפתם נשתכחה, מנסים לחזור לשפת־מכורתם, כגון האירים, ואינם מצליחים, אם־כי לעזרתם עומדת זה עשרות שנים מדינה אירית אוטונומית, והעם האירי הוא גם קנאי לערכיו הלאומיים, וממשלתו משקיעה אמצעים ומרץ בתחיית הלשון הגאילית — ועדיין העם האירי מדבר אנגלית — לשון מדכאיו ומשעבדיו במשך מאות בשנים. וכאן קמה הלשון העברית לתחיה בלי מדינה — רק על־ידי מאמץ של סופרים, מורים, פועלים וחלוצי העם. זה היה אחד המעשים המופלאים שנעשו בארץ. אבל עלינו לזכור, שהנחלנו עד עכשיו הלשון רק לחלק קטן בעם. אפילו בארץ יש עוד שכונות־עוני, שרבים בתוכן אינם יודעים קרוא וכתוב, ובין העולים מספר יודעי־עברית הוא קטן ונער יספרם. המדינה חקקה חוק חינוך־חובה — אולם חוק זה חל על ילדים בגיל 6—14, ואין בכוח המדינה להנחיל הלשון לזרם העולים אשר לא יבקרו עוד בבתי־ספר עממיים. וזוהי רק אחת הבעיות המרובות של הקליטה.

בלי תנופה חלוצית אדירה, שתהלום הצרכים והאפשרויות שגדלו ועָצמו עם קום המדינה — לא נוכל לשלוש המשימות הגדולות של דורנו: קיבוץ־גלויות, הפרחת השממה, בטחון.

*

כרבע מיליון יהודים עלו ארצה לאחר קום המדינה. מימי יציאת־מצרים לא היה עוד כדבר הזה. אבל אין זה עדיין קיבוץ־גלויות, וגם אלה שעלו כבר טרם נקלטו. המדינה פותחת שעריה לרווחה, נותנת לכל יהודי הרוצה לעלות — ויזה, היא מסיעה ארצה את העולה. אך המדינה לא תוכל בכוח עצמה להפנות העולים לעבודה ולחקלאות. בלי התאזרות מיוחדת של ההתישבות העובדת לכל צורותיה — הקבוצות והמושבים — אשר תפגוש העולים, תקרא אותם לשדה ולעבודת־האדמה, תדריך אותם ותלווה אותם להתישבות המונית — לא יעָשה הדבר. ולנוער המשקים, בחבר הקבוצות ובקיבוצים אחרים, וגם לנוער במושב — עדיין שמורה זכות ראשונות: לפגוש, לקלוט, ולהדריך העליה העממית לקראת התישבות חקלאית.

ותיאַמר האמת המרה: ההתישבות העובדת והנוער שבתוכה לא נענו עדיין כפי יכלתם הגדולה לצרכי קליטת העליה העממית.

כשעולים אלה היו עדיין במחנות גרמניה, באו אליהם טובי הנוער ואנשי הקיבוצים, שעזבו משקיהם והלכו לגרמניה לחיות עם אנשי המחנות ולהביא להם דבר ארץ־ישראל העובדת. והנה באו אנשי המחנות מגרמניה הנה — ושוב הם יושבים במחנות, ואיש אינו פונה אליהם, לא בני העיר, תלמידי בתי־הספר הקשישים והמורים הצעירים, ולא אנשי ההתישבות. עם כל ההתלהבות הערטילאית לעליה — אין הידבקות והיצמדות לעולים. הבשורה הגדולה שהגיעה למרחקים, למחנות בנכר — אינה מלווה העולים הבאים ארצה, למדינתם. זוהי אולי האכזבה הקשה והמרה ביותר שבאה עלינו בימים אלה. תיקון מעוּות זה אינו ביד המדינה — אלא בידכם, בידי ההתישבות העובדת ובידי הנוער החלוצי. עליכם ללכת לעולים, לספר להם מה עשיתם, כיצד בניתם, על מה התגברתם, למַה הגעתם, מה עליהם לעשות ובמה אתם מוכנים לעזור להם. המעטים שעשו זאת — ועשו זאת דווקא אנשי המושבים — היו לברכה רבה. אבל מדוע מעטו העושים?

איני יכול להסכים לדברי החברה מגניגר, שלא ילדי גניגר ולא ילדי דגניה ילכו לנגב. אם אלה לא ילכו — מי ילך? דגניה הוקמה לא על־ידי ילידי־דגניה — אלא ילידי הגולה, ילידי עיירות פולין וליטא. גם גניגר לא נבנתה על־ידי ילידי גניגר. אם כל משק־עובדים לא יפריש מתוכו חלק מהנוער שילך ויקים ישובים חדשים ויעמוד בראש מפעל חלוצי עממי לבנין הנגב והפרחתו, — מי יעשה המלאכה הגדולה הזאת? האם רק יוצאי המחנות מגרמניה, או אולי מרוקו ותימן? האומנם היו דגניה וגניגר רק מטרה לעצמן — ואיני שולל חשיבות הערכים שמטפחים בדגניה וגניגר גם כמטרה לעצמם — ולא גם אמצעי למטרה: אמצעי לקליטת עולים ולהתישבות עממית? הנוכל לבנות הנגב בלי עזרת הנוער המבורך והמחונן שגדל במשקי ההתישבות העובדת?

יש לי אמונה בעולים שלנו, ותהי הגלות שממנה הם באים אשר תהיה: העולים מאירופה ומאפריקה ומאסיה ומארגנטינה — בני פולין ומרוקו, רומניה ותימן, אנגליה ומצרים, הם יצלחו גם לחקלאות והם יסכנו גם לבנין השממה. אולם למען נפרה היכולת של העליה העממית, נדרשים מאמצים חלוציים והדרכה חלוצית של טובי הנוער שלנו.

*

הח' האפט עמד כבר על חומרת בעיית הבטחון. המדינה גילתה יכלתה בגיוס הצבא, ארגונו, ציודו ואימונו. אבל אלמלא נתגלתה רוח הגבורה אשר בנוער שלנו, רוח הגבורה של הלוחמים במשקים, במושבות ובערים, והמתנדבים המרובים שבאו אלינו מכל ארצות הגולה — ממזרח וממערב, מהעולם הישן ומהעולם החדש, שנקראו בשם גח“ל ומח”ל, המתנדבים שבאו אלינו מחמישים וחמש ארצות שונות, והיו שותפים במפעל־הגבורה של חיילי צבא־הגנה לישראל, — אלמלא רוח זו, אני אומר, לא היינו עומדים.

והמערכה לא תמה. ובטחוננו בעתיד תלוי שוב לא רק באמצעי המדינה, תחמשתה וזינה וציודה וסדריה — אלא ברוח ההתנדבות והמסירות והגבורה של הנוער שלנו. רק אלה יבטיחו שלומה של מדינת־ישראל.

בתקופה זו עומדים הבטחון, העליה וההתישבות בראש מאמצינו וצרכינו — כי בהם תלוי הכל. אבל גם בהיותנו עמוסים משׂימות כבדות אלו — שאין לעשותן בלי מאמץ עליון, — אסור שנתעלם אף לרגע קט מהחזון הגדול אשר קסם לנו כל הדורות, ואשר רק אפס קצהו ראינו בימים אלה.

“באין חזון יפָרע עם” — ודווקא מפני גודל המשימה היומיומית ועמסו הרב, — עלינו להגביר אור החזון ולהאציל מרוחו על כל המעשה, אשר אנו עושים. עלינו שומה לעצב דמות אומה עברית מחודשת. רק עם מצפן החזון בידינו נמצא דרכנו בתוך הגלים הסוערים של תקופתנו המסוכסכת. והקבוצה היתה לא רק דרך — אלא גם חזון. החזון הזה יקום אם תקום שותפות מלאה, נאמנה ומתמדת בין המדינה ובין הכוחות החלוציים, כי רק בכוח המדינה אפשר להופך חזון הקבוצה למציאות כוללת ושלטת, ורק מתוך גילוי ועירוי היכולת החלוצית של הנוער והתנדבותו הנאמנה לכל תפקידי המדינה ומשימותיה — תבצע המדינה יעודה ההיסטורי בהגשמת חזון אחרית ימים.

*

חברים צעירים דיברו כאן בגאוה מוצדקת על היותם ממשיכים. זהו אולי הנצחון הגדול ביותר של ההתישבות העובדת שקמו לה ממשיכים מתוכה, מתוך בני המייסדים והיוזמים הראשונים. והמשכת מפעל הקבוצה יש להתגאות בה. אבל, חברי הצעירים, אל תהיו רק ממשיכים בלבד. נועדו גם לכם התחלות נועזות וגדולות. גם אתם נתבעים לפלס נתיבות חדשות, כי זכיתם אתם למה שלא זכו קודמיכם בהתחלתם־הם; זכיתם לעליית־עם, זכיתם למדינת־ישראל, זכיתם לאדמה משוחררת המצפה לעבודה גואלת.

נעשו גדולות בשטח ההתישבות עד עכשיו, גם בכמות וגם באיכות. הוכח הדבר, שרבים מטובי העם לא האמינו לו, שהיהודי מסוגל להיות עובד־אדמה משובח, תרבותי. הוכח שהוא יודע לאַחד חקלאות ותעשיה, עבודת־כפים ועבודת־רוח, ושבהיותו עובד הוא יודע גם להילחם.

אבל אנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו ההתישבותי. יישבנו עד עכשיו פחות מהחלק העשירי של אדמת המדינה. יותר ממחצית השטח שומם כולו, ובחלק שומם זה גנוזים אולי האוצרות העשירים ביותר המצויים בארץ. אוצר אחד גלוי וידוע — וגם התחלנו לנצלו במקצת — זהו אוצר ים־המלח. אבל עוד רבים הם האוצרות “טמוני שׂפוני חול” — ועלינו לגלותם ולהפעילם. מפעל הנגב — אולי המפעל הקשה והגדול ביותר מכל מפעלינו בארץ — דורש רוח תנופה ויזמה נועזת ורצון־אדירים חלוצי כאשר לא דרש שום מפעל שנעשה עד היום הזה.

וקורא לנו הים; ועלינו לכבוש האוויר. יש גם חקלאות ימית — כי הים הוא אחד המקורות העשירים ביותר של מזון וחומר גלמי, ובלי שלטון בשני איתני־הטבע הגדולים האלה, בים ובאוויר — לא יהיה לנו בטחון ולא תקום עצמאותנו.

לקראת העתיד שנפתח לנו עם קום המדינה אנו זקוקים להתישבות הכוללת בתוכה גם חקלאות וגם חרושת, גם דיג וגם ספנות, גם תחבורה יבשתית וגם תחבורה אווירית, גם אזרחים וגם אנשי־צבא, התישבות המטפחת בתוכה גם יגיע־כפים וגם כיבושי המדע וערכי התרבות. ולא יבּצר הדבר מאתנו — אם הנוער יעיז ויעפיל ויאדיר המעשים שלמד מקודמיו ולא ירתע מתנופה חלוצית אשר לא הסכּנו לה עד עתה — וידגול בעוז־רוח לעשות החזון למציאות.

אתם בני הנוער — אל תסתפקו במועט: תעיזו לבצע החזון הגדול במלואו.