המשבר בציונות ותנועת הפועלים / דוד בן-גוריון

(מתוך הרצאה במועצת המפלגה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א    🔗

אמיתה ההיסטורית של הציונות, הכרחות הפיתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים ואפשרות הגשמתו בא"י, לא היתה אף פעם מובהקה וניצחת כאשר בימינו אלה. הוויכוח העיוני שעמד במרכז הציבוריות היהודית לפני המלחמה – שיווי-זכויות או ארץ – נסתיים בהכרעה ההיסטורית. לאחר מלחמת העולם נתקיימה כמעט בכל ארצות הגולה האמנציפציה המשפטית של היהודים, ושאלת הקיום של העם היהודי לא נתקרבה לפתרונה אף כמלוא נימא. להיפך. דוקא בתקופה זו נתחדדה השאלה ונתאמתה הדיאגנוזה הציונית בכל טרגיותה המחרידה. באירופה המזרחית והמערבית, בעולם הישן והחדש, במדינות הדימוקרטיה והדיקטטורה, במשטר קפיטליסטי וקומוניסטי: ברוסיה ובאמריקה, בפולניה ובגרמניה, בארצות הבלקנים ובכל שאר התפוצות, הולכת וגוברת ההידלדלות הכלכלית והתרבותית של המוני ישראל, מתמוטט ונהרס יסוד קיומם, ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא – ואין מפלט.

הוברר ללא ספק, שהשוויון האזרחי אינו תריס בפני הלחץ הכלכלי והחברתי של הסביבה הזרה, ואין ביכולת הזכויות להחזיק את הבלימה שעליה מרחף עם חסר-ארץ. הכזיב גם מקל-הנדודים, ההקלה הזמנית והחלקית שמצאו המונינו בהגירה – פסקה, כי נסגרו השערים. ולעם ישראל, שאינו רוצה להיכנע לגורלו החורג, לא נשאר מוצא ומפלט אלא בארץ משלו, בארץ-ישראל.

ומה שהוכיחה הגולה לגבי הדיאגנוזה הציונית הוכיחה הארץ לגבי הפרוגנוזה שלה. בחרבות המולדת נתגלה מקלט-אמונים, נחשפו אפשרויות חבויות ונוצרה התחלה ארצית. בתוך התמוטה הכללית של חיי העם היהודי ועל אף המשבר הכלכלי בעולם הולך היישוב היהודי בארץ ומכה שרשים, גדל ומתרחב, מתבצר ומגביר חיילים, ואף מאורעות הדמים של אוגוסט 1929 וההתקפות והזעזועים הפוליטיים שבאו בעקבותם – לא הפסיקו את צמיחתו והתבססותו. דוקא לאור המאורע וההתקפות נתבלטה החיוניות היציבה של המפעל הציוני הארצי ונתגלה כשרון ההתמדה והגידול של יישוב מושרש באדמה ובכלכלה עצמית היונק בלי הרף ממקור ברוך של עלייה עממית וחלוצית.

מהו, איפוא, הפשר של המשבר בציונות, המשבר המתבטא בשיתוק-פעולתה של ההסתדרות הציונית, התפוררותה וחוסר-אונה? במה יש לבאר את הסתירה הבולטת בין נצחונה הגובר של האמת הציונית ובין כשלונו הממושך של הכלי המחזיק אמת זו?

יש רואים סיבת המשבר במאורעות של השנים האחרונות: פרעות אב והמכות הקשות שהוכתה הציונות על ידי ממשלת המנדט. מאורעות אלה בלי ספק הגדילו את המבוכה במחנה הציוני וגם הפריעו בכמה פעולות חדשות, אבל אנו יודעים שמאורעות אלה לא עצרו כוח לזעזע אף במשהו את המפעל הציוני, את היישוב בארץ, וגם לא הפחיתו את רצון העם לא"י – ומדוע זה נפגעה בעיקר ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה לשמש מבצר-עוז לתנועה ולמפעל דווקא בשנות צרה ונסיון? הסברה זו אינה נכונה גם מבחינה כרונולוגית. המשבר בציונות לא בא בעקבות מאורעות אב, אלא קדם בכמה שנים. את ראשיתו של המשבר הציוני יש למצוא בשנות הגאות של העלייה העממית הרחבה, לפני פרוץ המשבר החריף של הבניין המבוהל בתל אביב בשנת 1926. המפעל הציוני התגבר על חוסר-העבודה האיום שבא בעקבות ספסרות הבניין בימים ההם. הפועלים שנפלטו מהבנייה המופרזת נקלטו בשאר ענפי הכלכלה שהתרחבו ונתבצרו, גם בכפר וגם בעיר. לאחר שנתיים של בטלת-אלפים נתחדשה העלייה העובדת ונתרבו השקעות ההון היהודי בארץ. האמון בארץ שנזדעזע לזמן מה בהמונים, ביחוד בפולין, על ידי כשלון הבניה המבוהלת ודיבת “היורדים” – לא רק שב לקדמותו, אלא נתגבר ועמד במבחן הקשה של שנות הפורעניות 1930–1929; אולם ההסתדרות הציונית לא שבה לאיתנה, ולא עוד אלא שירדה פלאים, וגם הנסיון להרחבת הסוכנות, שבמעמד ציריך נראה היה כאילו פותח תקופה חדשה בבניין הארץ, עלה בתוהו, ושתיהן – ההסתדרות הציונית והסוכנות המורחבת גם יחד – מתגלגלות במורד מתוך חוסר אונים, ותפקידן בקידום המפעל הציוני הוא אפסי, אם לא שלילי.

מהו פשר הדבר?

 

ב    🔗

מקור המשבר הציוני יש למצוא לא בגורמים החיצוניים ולא במאורעות חולפים, אלא בתוך תוכה של הציונות.

הציונות “הכללית” פשטה את הרגל, הציונות הבעל-בתית, שהיוותה עד היום רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית ושמשה משען עיקרי לתנועה – הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של “כלליות”, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת. לא צרכי העם, לא שיבת המונים, לא ערכים לאומיים-כלליים, אלא צרכי חוג מעמדי צר הם המניעים של הציונות “הכללית” הזאת. מתוך מסורת ולשם אונאה עצמית ואונאת הציבור משתמשת עוד ציונות מעמדית זו בפרזיולוגיה לאומית כללית, אבל במעשיה ובתכניותיה הולך ומתבלט אפיה המעמדי הצר. ציונות מעמדית זו מתחילה בהסתלקות מאחריות ומדאגה לכל מפעל ציוני שאין לה בו אינטרס עצמי, וגומרת בהתכחשות לערכים ציוניים יסודיים ועיקריים, וגם בהתנקשות גלוייה וחתירה נגדם, בכל מקרה שערכים אלה פוגעים באינטרסים המעמדיים של הבעל-בית “הציוני”.

 

ג    🔗

אם יש דבר אחד הממצה את עיקר תכנה של הציונות – הרי זוהי עבודה עברית. יצירת אפשרויות עבודה ליהודים, להמוני ישראל, לעם העברי בארץ – זוהי התורה הציונית על רגל אחת, ואידך פירושה. העבודה העברית, ככל מעשה ציוני, דורשת מאמצים, דאגה מיוחדת, עמידה על המשמר, מלחמה, כי למען הבצע והריוח – המשמשים פרינציפ מדריך למעמד הבעל-בתי – אפשר בלי עבודה עברית, ונוח בלי עבודה עברית. אולם בלי עבודה עברית אפשר לעשות הכל בארץ – מלבד ציונות. ארץ ישראל בלי עבודה עברית זהו אותו דבר כמו א"י בלי יהודים, כלומר: שם ריק ומזוייף בעיקרו. התכחשות לעבודה עברית, ועל אחת כמה וכמה חתירה אקטיבית תחת עבודה עברית, זוהי התכחשות לארץ-ישראל, התכחשות לציונות בשורש נשמתה, במהותה העמוקה והמעשית. חלוצי ההגשמה הציונית, ובראשם הפועלים היהודים, הפכו הכרה זו לנחלת הציונות הכללית, והקונגרסים הציונים ומועצות הסוכנות המורחבת אישרו אותה בגושפנקה רשמית וחגיגית. אולם הציונות הבעל-בתית, זו הדוגלת עדיין בשם הציונות “הכללית” – עשו הכרה זו פלסתר. חלקה של הציונות הבעל-בתית, זו שבארץ, מתנכרת לעבודה עברית בפועל – ודבריהם של המתנכרים יש אתם גם נימוקים “לאומיים” על כך. חלק זה הוא אמנם מיעוט בתוך הבעל-בתיות בארץ, אבל מיעוט מנהיג ורב-השפעה, ולו בני ברית רבים, גלויים ונסתרים, בכל חוגי בעלי הבתים. הרוב הגדול של הציונות הבעל-בתית, גם בארץ וגם בגולה, אינו מחרים את הפועל היהודי, אבל גם הוא מתכחש לעבודה עברית על ידי התעלמות מכוונת מהמלחמה הקשה והנואשת שהפועל בארץ לוחם על זכות עבודתו. המפלגות של הציונות “הכללית”, עתוניה, מוסדותיה, אין שאלת העבודה העברית קיימת בשבילם. מתנכרי העבודה העברית וצורריה בארץ מקבלים תמיכה מוסרית וחמרית מאת הציונות “הכללית”, ומלבד יחידי סגולה, שאף הם בוחרים לרוב לשים מחסום לפיהם, אין ציוני “כללי” מתעורר בימינו לריב את ריב העבודה העברית – ריב הציונות – מידי עוכריה. האגף השחור והלוחם של הציונות הבעל-בתית, הריביזיוניזם, היונק את כל הפתוס המסולף שלו מתוך משטמה מעמדית ומאיבת הפועל המאורגן, משמש כיום משען עיקרי לחותרים תחת העבודה העברית בארץ. הריביזיוניזם מסדר כנופיות של מפירי שביתה ומפירי ארגון הפועלים, מגרה את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים של המעבידים, ויוצר “אידיאולוגיה” מעמדית המצדיקה ביסודה את החרם נגד הפועל העברי. המנהיג הריביזיוניסטי מנסה אפילו להוכיח בסברות “מדעיות” שהעבודה בכללה אין לה עוד ערך רציני בימינו, וחשיבותה תלך ותפחת עם “התקדמות” החברה הרכושנית, והפועלים הם בעצם אלמנט מיותר בחברה, מעין פרזיטים של הרכוש היוזם והיוצר. מה טעם, איפוא, בכל המלחמה הזאת על עבודה עברית הכרוכה בקשיים ובמאמצים רבים – כשכל דבר העבודה הוא טפל ומיותר ביסודו?

 

ד    🔗

עמוד התווך השני שעליו עומדת הציונות המתגשמת – זוהי ההתיישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, ואין ארץ-ישראל בלי אדמה עברית – בלי אדמה מיושבת ומעובדת על ידי יהודים. לאור אמת פשוטה ואלימנטרית זו השקיעה הציונות מיטב מאמציה ואמצעיה בהתיישבות חקלאית על יסוד קרקע לאומי ועבודה עברית. לשם כך יצרה קרן לקרקעות וקרן להתיישבות ובעזרת שתי הקרנות עשתה את הפלא הגדול – עובד חקלאי יהודי על אדמת העם. יצירת החקלאות העברית העובדת היתה גאונה ותפארתה של הציונות – לא רק של הציונות העובדת, אלא גם של הציונות הכללית, כל זמן ששם זה לא נתרוקן מתוכנו. אולם משנהפכה הציונות “הכללית” לציונות מעמדית נתחדשה תורה התיישבותית, או יותר נכון הוחזרה ליושנה עטרת ההתיישבות שקדמה בארץ למפעל ההתיישבות הציונית –התיישבות הבצע. במקום התורה הציונית: אדמת ארץ-ישראל לעם היהודי, הוכרזה תורה חדשה: ארץ-ישראל לבעלי ההון, ולבעלי ההון בלבד. “הארץ עשוייה להיבנות מתוך המעמד הבינוני – מעמד בינוני באמת ולא העניים הרואים את עצמם “מעמד בינוני” – מאלה שעדיין אמצעים מספיקים בידם ליצור לעצמם מעמד בארץ”. הקבצנים שאין ידם משגת להתיישב בארץ באמצעיהם הפרטיים יתכבדו ויימקו בעניים בגולה, כי “ימי החסד והצדקה של הקרנות הלאומיות עברו”. הקרן הקיימת צריכה לשנות ולהתאים עצמה להתיישבות פרטית על בסיס של קרקע פרטית, ואם אין ברצונה לעשות זאת – הלאה הקרן הקיימת. על חורבן הקרן הבטלנית הזאת “יש להקים קרן חדשה שתדאג לרכוש קרקעות על מנת למכרם חלקים חלקים להתיישבות פרטית”. אירגון המתיישבים האלה, ואלה בלבד, זהו תפקיד של הציונות “הכללית”, כל השאר אינו אלא “ערבה חבוטה”. כה אמר ה“בוסתנאי” – שופרה של הציונות הבעל-בתית בארץ.

וה“בוסתנאי” רק הביע בקול רם ובציניות גלויה מה שחולם בלבו חלק גדול מהציונות “הכללית” בארץ ובגולה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין, שהשקפה מעין זו, השקפה שההון הפרטי לבדו יקים התיישבות חקלאית בארץ, לא היתה זרה גם לכמה מהפועלים בראשית התנועה לפני חצי יובל שנים. בעלי ההון ירכשו קרקע, יבנו מושבות ואנחנו הפועלים נעבוד אצלם. התפקיד של הפועל בארץ הוא לא כיבוש עבודה, כשכירי יום, על טהרת הפרוליטריות. השקפה זו היתה לאו דוקא נחלת הפועלים הציונים שדגלו בדגל מעמדי סוציאליסטי, אלא גם של אלה הפועלים שראו עצמם “רק” כלאומיים, בלי כל שמץ מעמדיות וסוציאליות. ורק מתוך הסתכלות יותר קרובה לתנאי החקלאות בארץ, מתוך בחינה יותר חודרת של ההתיישבות היהודית בעבר וסיכוייה בעתיד, הגיע כלל הפועלים להכרה מבוססת, שבלי אדמת העם, בלי הון לאומי ובלי התיישבות עובדים ברשות עצמם אין תקוה ואפשרות לחקלאות עברית שיש עמה הגשמת המטרה הציונית, ומבלי שהסתלקה מהמלחמה לעבודה עברית במשק הפרטי, ומבלי שהתעלמה מהערך הציוני שיש בהתיישבות פרטית הבנוייה על עבודה עברית – ריכזה תנועת הפועלים את מאמציה להקמת יישוב חקלאי עובד על אדמת-הלאום בעזרת הון לאומי, וגם עלתה בידה להוריש הכרה זו לתנועה הציונית בכללה.

המלחמה הממושכת לעבודה עברית, שזכתה לנצחונות חשובים, אם כי לא מוחלטים עדיין, היתה עולה בתוהו אלמלא הקרן הקיימת וההתיישבות העובדת שיצרו בארץ את הטיפוס החקלאי החדש וגילו את היכולת המשקית ואת כשרון העבודה של הפועל העברי. בלי התיישבות העובדים בגושי עמק הירדן ועמק יזרעאל לא היה אפשרי כיבוש העבודה במרכזי העבודה הבלתי יהודית ולא היה קיום לאלפי פועלים יהודים בתנאים הקשים של החקלאות המנצלת. יתר על-כן: בלי אדמת העם ובלי הון לאומי לא היתה קמה בארץ התיישבות חקלאית בנוייה על משק מעורב – שרק בה ערובה נאמנה להתפתחות נורמלית ובריאה של משקנו הלאומי בארץ. ההתיישבות החקלאית על אדמה פרטית ובהון עצמי בלבד בהכרח תצטמצם באזור מוגבל, המקיף רק חלק קטן של ארצנו: באיזור מטעי ההדר, שבמצב הנוכחי של השוק העולמי היא מבטיחה רנטה די גבוהה להשקעה קפיטליסטית. אבל מהי הערובה שבהתיישבות זו תשתרר העבודה העברית, ומה יהא על כל שאר חלקי הארץ שאין בהם מקום למטעי הדר מכניסי ריוח גדול להון המנצל? החקלאות בכל העולם, וביחוד בארץ, אינה נושאת רווחים גבוהים. ארצנו המרוששת והמדולדלת נענית בקושי לעובדה; הפלח המסתפק במועט, חי בדחקות, ברעב ובחוסר כל, ורק בכישרון הפועל היהודי וביתרון ידיעתו, חריצותו ושיטת עבודתו המשוכללת ובמאמצו הקולקטיבי גדלה תנובת האדמה – עד כדי פרנסת עובד תרבותי, אם כי בצמצום; מה ימשוך לחקלאות בלתי רנטבילית זו את ההון הפרטי, ומניין תצמח בחקלאות מעורבת רבית וינוב ריוח גבוה לבעלי ההון – ועוד על יסוד עבודה עברית בעלת רמת-חיים תרבותית?

ההתכחשות להתיישבות העובדת על אדמת העם ובעזרת הון לאומי – היא סתימת הגולל על תקוותנו הארצית. הציונות “הכללית”, ששמה את כל מבטחה בספסרות של תפוחי-זהב על ידי ההון הפרטי – גוזרת כלייה על עבודה עברית וארץ עברית. ביטול הקרן-הקיימת או גלגולה לסוכנות של רכישת קרקע על ידי בעלי הון פרטי – היינו הך – אומר, למעשה: הצמתת כל תקוות העם היהודי להאחז באדמת המולדת. כמה יהודים הרוצים ומוכרחים לעלות לארץ יש להם אמצעים עצמיים לרכישת קרקע? כמה אדמה בא"י יש בה כוח מושך בשביל ההון הפרטי? מה לשאלות גורל אלה ולציונות “הכללית” שאין לה אלא האינטרס המעמדי השואף לבצע…

 

ה    🔗

לא טוב מזה היחס של האינטרס המעמדי, הדוגל בשם ציונות “כללית”, לעלייה העובדת. לכאורה, מי הוא הציוני שאינו מודה בערך העלייה, וקודם כל בערך העלייה העממית והחלוצית? מי זה אינו יודע שציונות פירושה עלייה?

להלכה אין חילוקי דעות בקרב כל פלוגות הציונים. ואילו היתה הציונות רק דבר הלכה בלבד לא היה עולה על הדעת לחשוב שאפשר בשם הציונות להלחם באותה העלייה שרק היא מוכשרה להבטיח את עתידנו בארץ – העלייה העובדת. אולם הציונות הגיעה לשלב ההגשמה. ובציונות המתגשמת יש אינטרסים, ובתוכם אינטרסים כאלה שאינם עולים בד בבד עם צרכי הציונות: האינטרסים של הבצע ותאוות השלטון המעמדי של המועט המנצל. ואינטרסים אלה רואים בפחד, באיבה ובקנאה את התפרצות העלייה החלוצית, שמתוכה צומח כוח העבודה העברית בארץ.

ארץ-ישראל, במצבה הקיים, אינה ארץ קליטה. בלי התיישבות חדשה היתה ארץ מדולדלת והרוסה זו פולטת מתוכה שנה שנה אלפי מהגרים. כך היה באמת המצב בארץ לפני העלייה וההתיישבות היהודית החדשה. אלפי ערבים, מהעיר ומהכפר, היו עוזבים את הארץ בימי המשטר התורכי ונודדים לאמריקה הצפונית והדרומית או לארצות אחרות. רק המפעל ההתיישבותי היהודי, אשר פיתח את האפשרויות הגנוזות והמשותקות והערה מקורות כלכלה חדשים ונפח רוח חיים באוצרות הדוממים – הביא לידי הפסק ההגירה ויצר כישרון קליטה מתרחב לאלפי ולרבבות עולים חדשים. בלי יצירת אפשרויות עבודה חדשות והעמדתן לרשות העלייה – אין בתנאים הנתונים ובמשק הקיים מקום לעלייה רחבה. מאידך גיסא, אין א"י עלולה לקלוט המוני עולים יהודים, מבלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם ולא יסתגלו לעבודה שלא היו רגילים ומצויים בה בגולה. המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי בטל לא יתערו בארץ קטנה דלה ומעוטת אוכלוסין זו. במידה שיגדל היישוב ויפרח משקה ויתרחב משאה ומתנה הכלכלי, ייברא כאן מקום למספר סוחרים, חנוונים ומתווכים, אולם רק על בסיס ריבוי היישוב העובד. עלייה גדולה, עלייה עממית, עלייה שיש בה כדי הגשמת הציונות אפשרית רק על ידי עלייה עובדת. בתנאים הקשים של ארץ בראשית, התפתחותה ובניינה, כשהמכשולים העומדים לפני הפועל היהודי הם כל כך רבים, כשאת העבודה הזעומה המצוייה יש לכבוש מתוך מלחמה ומאמץ קשה, ביחוד בחקלאות, – עלייה עובדת אינה אפשרית בלי עלייה חלוצית, בלי הכשרה רוחנית וגופנית קודמת, ובלי אירגון מוצק וכולל גם בגולה וגם בארץ.

הכשרת הארץ לקליטת העלייה, והכשרת העולים להיקלט בארץ בעבודה – אלה הם שני התנאים המוכרחים, תנאי בני גד ובני ראובן, אשר בלעדיהם לא תיתכן עלייה עברית הראויה לשם זה. בשני התנאים אלה מתנקשת “הציונות” של האינטרסנט המעמדי. עלייה פירושה: מלחמה על עבודה עברית – ומלחמה זו, כאשר ראינו כבר, פסקה מהיות מלחמתה של הציונות “הכללית”. אולם “ציונות” זו מרחיקה עכשיו ללכת: היא מרימה יד על התנועה החלוצית שרק בכוחה להבטיח עלייה עובדת שתתערה בארץ.

ראש התאחדות האכרים, שלא נרתע מדילטוריה גלויה נגד העלייה, בשעה שהסוכנות דרשה לפני כחצי שנה מהנציב החדש סרטיפיקטים, לאחר תקופה ממושכת של סגירת השערים (ראה מאמר “עלייה” בבוסתנאי גליון ג, כח ניסן ש"ז) והריביזיוניסטים, המטיפים להפסקת כל העלייה וההתיישבות בארץ עד קביעת “משטר קולוניזטורי” על ידי מנדטור חדש שיתגלה על ידי ז’בוטינסקי, נעשו עכשיו לראשי הלוחמים בעד עליית “סתם יהודים” נגד “המונופולין” של נערי החלוץ… הדברים הגיעו לידי כך שהוכרז חרם על הקרן הקיימת בגלל סרטיפיקטים שנמסרו לחלוץ. ובאי-כוח הציונים “הכלליים” והמזרחי חובלים תחבולות על סידור כזה של המשרדים הארץ-ישראלים, שיצליח לסתום את הדרך בפני החלוצים לעלות ארצה.

 

ו    🔗

נכס אחד יקר היה לציונות הכללית אשר לא מידי הפועלים בא לה, ועליו היתה גאוותם: “רעיון כלל ישראל”. מי כציוני הבעל-בתי חרד היה ל“אחדות האומה” ולשלימות האורגן הלאומי? הפועל היהודי בגולה, שבחלקו התייחס בחשד או גם בהתנגדות לרעיון “כלל ישראל” היה בעיני הבעל-בית היהודי כופר בעיקר, חותר תחת שלמות האומה, מפר אחדות העם.

הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בגולה, ולא רק נתן ידו אלא עמד בראש הפעולה לאירגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו וגם לא רצה שהבעל-בית ישא את שם העם לשוא וינצל את רעיון הכלל לטובתו המעמדית. ומה שלא קרה כמעט בשום יישוב יהודי בעולם קרה בארץ: הוקם אירגון כללי של היהדות, מקודם מתוך רצון פנימי, חפשי, אחר כך באישור הממשלה ובסמכות חוקית – כנסת ישראל. אגף אחד ביישוב, בלתי ציוני, שאינו מודה אלא בדת ישראל, לא נתן ידו לאירגון זה, וגם נלחם בו בפנים ובחוץ, ובכוח תמיכתו קוצצה סמכות האירגון על ידי הממשלה ובמסגרתה החוקית הוכנסה פירצה – זכות היציאה. “אגודת ישראל” שגרמה להחלשת הכנסת היתה לה לכל הפחות הצדקה מתוך עיקרי אמונתה היא. היהודים כקיבוץ לאומי אינם קיימים בשבילה. היא יודעת רק כנסיה דתית, ולאחר שכל מי שאינו מאגודתה אינו נאמן על הדת – אין לה קשר את האירגון האפיקורסי. אבל בעל-הבית הציוני, מי כמוהו דוגל ב“אחדות האומה” וב“כלל ישראל” וב“משמעת לאומית”?

בעל-בית זה שכולו תכלת-לבן (מחוץ לפרדס כמובן, שבו מצווה לאומית להחרים, במקצת לכל הפחות, את הפועל היהודי), ואין מצפונו הלאומי מרשה לו לתת את “בית העם” שבמושבה לאספת פועלים שמא חלילה יתנופף בו דגל אינטרנציונלי, ובאחד במאי הוא שופך דמעות-תנין על חג הפועלים שבו משתתפים גם ילדי העובדים “המקושטים לחג”, וילדי הפרדסנים המסכנים לבושים בגדי חול, “ובפעם הראשונה” רואים הילדים חג במושבה שרק חלק מהם זכו בו ולא כולם"… והוא מריע על הסכנה האיומה הנשקפת “לאיחוד הלאומי” משני סוגי הילדים המתבדלים בחוג הפועלים – כי במשך כל השנה ילדי הפועלים המוחרמים ומחוסרי העבודה והמנוצלים וילדי הפרדסנים נפגשים ביניהם מתוך שויון גמור ומוחלט בתלבשתם, במזונם ובדירתם, כידוע.

הייתכן שבעל-בית ציוני זה, החרד כל כך לאיחוד שלא ייפגע אף פעם אחת בשנה, יהיה הראשון להרים יד על האירגון הלאומי הכללי ועל יציאה מכנסת ישראל?

ייתכן וייתכן, כי כנסת ישראל “אינה אלא סניפה של ההסתדרות”, כלומר: בכנסת ישראל זכות היהודי החי מעבודתו אינה מקופחת, ופועל הוא שווה-זכויות לבעל פרדס. הלזאת תיקרא “כנסת ישראל” בפי הציוני הבעל-בתי, הדוגל באחדות האומה? “אירגון לאומי” הוא רק זה שבעל-הבית שליט בו, כגון וועדי המושבות. כאן אין דריסת רגל לפועל, לתושב סתם. כאן יש “סייג של חוקים, של הגבלות שנוצרו עם דרישות החיים, ויש עין מפקחה שלא יעברו על החוקים האלה” – אבל מוסד הנבחר על יסוד בחירות דימוקרטיות, כלליות ושוות, אינו אלא “רשות היחיד, רשות אנשי ההסתדרות”, ומי יודע אם מוסד כזה לא ינהיג במקום ה“חומש” את ה“מסילה” ובמקום הציונות הצרופה, הלאומית של פרדסני נס-ציונה ואכרי זכרון יעקב – לא יכניסו התבוללות אדומה ר"ל, כי “מי שיודע אפילו במקצת את הרוחות החדשות המנשבות “במחנה” ידע שאין הדבר מן הנמנע”…

והילכך – אם הנהלת הסוכנות ואספת הנבחרים של יהודי א“י החליטו למסור את החינוך לרשות הכנסת – מכריז נאמן ה”איחוד הלאומי", שכולו תכלת לבן: "בעלי הבתים במושבה ובעיר – חוץ מן “הליברלים” – לא יסכימו למסור את גורל החינוך בידי “הכנסת”, ואפילו אם יבוא החינוך עתה לידי פירוד " (ההדגשות הן במקור).

וזוהי אינה הכרזת בעל-גוף יחיד שתקיפותו המקומית ושנאתו החולנית לציבור הפועלים העבירה אותו על דעתו – זוהי עמדת הציונים “הכלליים” והמזרחיים במועצת עירית תל-אביב ורוב המושבות, אשר נבחריהם יושבים בכנסת ובהנהלת הסוכנות.

כלל ישראל, שהפועל לא הוצא ממנו או לכל הפחות לא קופחה זכותו בתוכו – אחת דתו ליהרס; כי כלל ישראל זה אינו הולם את תאוות השלטון המעמדי של בעלי-הגוף התקיפים.

בעלי-בתים אלה אוהבים לנפנף בדגל הלאומי כלפי חוץ. יש תנועה לאומית גדולה בעם היהודי, שאפשר להיבנות ממנה ולנצל אותה. אבל עדיין זכור לנו המאורע של קריעת הדגל הציוני על ידי בעלי הגוף שבאם המושבות לפני עשרים שנה והפרעות שערכו בפועלים שבאו להגן על הדגל. ואוי לתנועה הלאומית ולערכים הלאומיים אשר גורלם ימצא בידי “בעלי-גוף” אלה. ברגע הראשון של התנגשות האינטרס הפרטי המעמדי והאינטרס הכללי הלאומי – יתכחשו לכל ערכי התנועה ויבגדו בהם כאשר הם עושים לעבודה עברית להתיישבות לאומית, לעלייה חלוצית ולאירגון לאומי כללי.

 

ז    🔗

הציונות “הכללית” של בעל-הבית הולכת ומתפרקת, הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי. גם בעל-הבית הנאמן לציונות מתלבט בין הכרתו הציונית ובין נטייתו המעמדית. הצירופים החדשים שהולכים ומתלבטים בתוך הציונות “הכללית” אינם נובעים מתוך חילוקי דעות אידיאולוגיים, שהבדילו עד היום בין הסיעות הציוניות. המזרחי הדוגל בשם דת ומסורת אבות, הריביזיוניסטים הדוגלים ב“משטר קולוניזטורי” וגילוי מנדטור חדש, האכרים הדוגלים בציונות מעשית, עושים יד אחת במלחמתם נגד הפועל המאורגן. ראש התאחדות האיכרים, המתעב לא פחות מחברי “ההסתדרות” את השרלטניזם הפוליטי של הריביזיוניסטים – קורא למעבידים להחרים את פועלי ההסתדרות ולהעסיק במקומם את אנשי בית“ר. הציונים “הכלליים” והמזרחי נלחמים יחד נגד מסירת אדמת הקרן הקיימת בודי חוארית להתיישבות עובדת, אם כי שניהם דוגלים ב”אל-מעמדיות", ושניהם מנסים למשוך לתוך מחניהם נוער עובד חלוצי מן הגולה, הראשונים בסיסמה של ציונות “כללית”, כל לאומית, והאחרונים בסיסמת הדת. אולם אלוהי המזרחי מכיר רק במעמד בינוני, והעם של הציוני “הכללי” מורכב רק מבעלי-הון. הם נכונים לעתים גם לדאוג לפועל ולטפל בו – אם בעזרתו אפשר להרוס את האירגון הכללי של הפועלים. הריביזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחים לא יעלה על דעתם לארגן הסתדרות איכרים ריביזיוניסטית, או “כללית” או מזרחית, ואף לא אירגון סוחרים או בעלי בתים מפלגתי משלהם, שיתחרה באירגון הכללי של האיכרים, או הסוחרים או בעלי-הבתים. כאן הם יודעים שלמרות חילוקי דעות אידיאולוגיים או פוליטיים יש צורך והכרח באירגון מקצועי כללי לשם הגנת האינטרסים הכלליים של המקצוע. ואם כי כל האירגונים הללו הם בדיעבד גם אירגונים פוליטיים, ופועלים בשטחים רבים שמחוץ למקצועם הצר, למרות חילוקי הדעות הפנימיים, ואירגון האיכרים גם מוציא עתון מפלגתי ופועל בעיקר בשטח הפוליטי-הציבורי. סוף סוף “אנשים אחים” הם, בני מעמד אחד, והנטייה המעמדית קודמת להשקפה פוליטית, אידיאולוגית. רק אירגון אחד אינו נותן ליהודים טובים אלה לישון – וזהו אירגון הפועלים. ולאחר שכל הנסיונות להרוס או להחרים אירגון זה לא הצליחו – הם מתנכלים לחתור תחתיו על ידי הקמת אירגונים מתחרים ואפוטרופסות על הפועלים הבלתי מאורגנים. בכמה חום והתלהבות מגינים בעלי-הבתים הטובים הללו על “סתם פועל” בזכות היותו מחוץ להסתדרות, ובכמה דאגה הם מטפלים בכל קומץ פועלים שיש תקווה ממנו להקימו מתחרה להסתדרות הכללית של העובדים. גם הציוני הכללי המכיר שבלי עבודה עברית אין טעם לכל פעולתנו בארץ אינו רוצה להכיר שבלי עבודה מאורגנת, בלי אירגון מקיף וכולל של כל העובדים – לא תצלח המלחמה לעבודה עברית ולא יהיה קיום לפועל היהודי. לא מפני שאינו מכיר בכלל בערך האירגון, בכוחו ותועלתו, אלא להיפך, מפני שהוא מפחד מכוח זה בקרב הפועלים ומתנגד להעלאת ערכם של כל העובדים המאורגנים בארץ. באירגון הפועלים יש אמנם ברכה למפעל הציוני, לבנין הארץ, לביצור היישוב, אבל צפונה בו סכנה לשלטון המעמדי והתאווה המעמדית של בעל-הבית.

 

ח    🔗

תאוות השלטון המעמדי של בעל-הבית אינה פוגעת רק באירגון הפועלים והסתדרותם הכללית בלבד. הציוני “הכללי” אינו נרתע גם מהתנקשות ביסודות המדיניים והעממיים של היישוב והציונות למען הבטחת שלטונו המעמדי. גם במשטר הרכוש אין בעל-הבית יכול להוות רוב ביישוב, ושלטון בעל-בתי על פי טבע הדברים מוכרח להיות רק שלטון המיעוט. מיעוט זה אינו יכול להשתלט מבלי לפגוע בשני עמודי התווך המדיניים של הציונות המתגשמת: זכות האזרח של כל יהודי במולדתו והאבטונומיה של היישוב.

עדיין זכורה המלחמה של בעלי הבתים בתל-אביב נגד הקמת עיר עברית ועיריה עברית מיוחדת ועצמאית – ומלחמה זו טרם פסקה. הנימוקים הגלויים נגד “התבדלות” מיפו ובעד יישוב מעורב היו, כמובן, כלכליים-מסחריים – כי טוב ליהודי להסתופף תמיד בצל קורתו של הגוי, והפריחה של נווה-צדק ונווה-שלום תוכיח. גם מצב היישוב היהודי ברמלה ובעזה מעיד על התבונה הכלכלית העליונה של מטיפי היישוב המעורב, ואין מן הצורך כלל לעמוד על שאלת הביטחון, שנפתרה בהצלחה כזו בחברון ובצפת, אבל אם להצטרפות ליפו אין יתרון כלכלי, הרי יש לה מעלה פוליטית גדולה: שלטון האפנדים. המשטר הפיאודלי השורר ביישוב הערבי הוא הוא המושך כל כך את לבו של בעל-הבית שלנו, ולשם הקמת משטר זה גם בתוך היישוב היהודי מוכן בעל-הבית להסתלק מהנכס המדיני-הארצי הכי יקר שנוצר ביישוב – הנקודה הטריטוריאלית העברית. עורך ה“בוסתנאי” המדבר בשם “בעלי בתים במושבה ובעיר” מטיף לא רק ל“עבודה מעורבת”, אלא גם ל“יישוב מעורב”, וצדק ההיגיון המעמדי אתו. כמו העבודה העברית הן גם ההתיישבות הטריטוריאלית העברית מעמידה בסכנה את שלטונו היחיד של הבעל-בית ביישוב.

אולם ההיגיון ההיסטורי של הציונות המתגשמת אינו נשמע להיגיון המעמדי של בעל-הבית. והיישוב היהודי בארץ מתכונן יותר ויותר על יסוד התרכזות טריטוריאלית והתאחדות נקודות עבריות. על ידי החרמת הפועל היהודי מתחכם אמנם בעל-הבית להפוך גם את המושבה העברית לנקודת “יישוב מעורב”, ובזכרון יעקב, למשל, נתקיים האידיאל היישובי של ראש התאחדות האכרים. ברם כוחה של העלייה העברית ולחצה המתגבר אינו נשמע גם כאן להיגיון המעמדי של הבעל-בית, ועל אף התחכמותם הפַּרעונית של מנדי העבודה העברית – הולך ומתרבה מספר הפועלים היהודים גם במושבה וגם בעיר, ועם התרבותם גדלה הסכנה לשלטון בעל-הבית. ריבויים של הפועלים העברים גורר אתו על פי ההיגיון הכלכלי גם את ריבויין של השדרות העממיות האחרות. הפועל הערבי העובד במושבה מוציא את שכרו במקום אחר – בכפר הערבי או בעיירה הערבית. לעומתו הפועל היהודי חי במושבה ומוציא בתוכה את כל שכרו, ועל ידי כך הוא מאפשר קיומו של בעל המלאכה, המורה, החנווני היהודי. התרַבות הפועלים היהודים מקטינה על ידי כך את משקלם המספרי של בעלי הבתים לא רק בפרופורציה אלא בפרוגרסיה. המעמד הולך ונהפך למיעוט לא גדול, גם בעיר וגם במושבה, ושלטונו הפוליטי אפשרי רק על ידי שלילת הזכויות של רוב התושבים או על ידי ביטול האבטונומיה של היישוב המקומי או על ידי שני האמצעים גם יחד. מכאן מלחמת בעלי-הבתים נגד האבטונומיה של היישוב, בקנה מידה ארצי ומקומי כאחד, חתירתם הגלוייה ומחוסרת הבושה נגד זכות האדם והאזרח של היהודי העובד ומשולל הרכוש. מי שאין לו נחלה – אין לו חלק במולדת. זהו המוסר הפוליטי של בעל הבית. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי ההון.

לפני שלושים שנה בערך, כשפקידות הברון שלטה במושבות ושללה מהאכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התייצבה משלחת של חובבי-ציון ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע” בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הברון ואמר: “יישוב א”י אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף".

אחד העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת אחת קץ לשחוק מרגיז לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזוייה המתעטפת בטלית של “תנועה לאומית” אם לא שחוק מרגיז לב?”

המשלחת שאחד העם רגז עליה עשתה בכל זאת את שליחותה. הברון שהשקיע ביישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי הבין סוף-סוף שהיישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את היישוב אינם קניין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזוייה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום ברון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “ברונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי-בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי היישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל בית, כל מי שנתן ליישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”.

ואם הפועל העברי, עובד הארץ ושומרה, אינו רוצה להיות “עבד עליה”, ואינו מדבר תחנונים, אלא לוחם כאדם, כיהודי, כציוני על זכות עבודתו, אירגונו ואזרחותו המלאה – הריהו נתקל במלחמת בעלי הבתים שאינם בודקים באמצעים: חרם, הרעבה, דילטוריה, משטרה, קיפוח זכויות, יציאה מהכנסת, פירוד החינוך, הכל כשר בעיני הקנוניה המעמדית, במלחמת הקודש של המשטר הפיאודלי שבעלי הבתים בעיר ובכפר רוצים לזכות בו את היישוב.

וכמו בסכסוכי עבודה כן גם בסכסוכים פוליטיים מחפש בעל הבית את משענו לא בתוך היישוב היהודי – אלא מחוץ לו: בעובד בלתי היהודי ובשוטר הזר. עוד יש ממשלה ומשטרה לא יהודית בא“י – מודיע בניצחון עורך “הבוסתנאי”. כל גרעין של שלטון עצמי יהודי עלול ליהפך ל”סמל ההסתדרות", כסוכנות וככנסת, – ולכן – תחי ממשלת פלשתינה! אתם רוצים באבטונומיה? קצצו זכויות כל ארחי פרחי שאינם בעלי בתים – ונסכים לאבטונומיה. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי הבתים.

 

ט    🔗

לכאורה זוהי רק עמדת בעלי הבתים בא“י, ואין לזהות את היישוב, שיש בו ניגודי אינטרסים ממשיים, את התנועה הציונית הבנוייה על השאיפה הלאומית והרצון הלאומי. אולם היישוב הולך ונעשה לבבואה של התנועה הציונית כולה, למדריכה ומכוונה. הניגודים המעמדיים שביישוב משתרבבים לתוך ההסתדרות הציונית וקובעים את יחסי הכוחות וצירופיהם בתנועה. במידה שהציונות נהפכת מרעיון וחזון מופשט למציאות ממשית וחיה, במידה שהעלייה המתרחבת ונקלטת בארץ, במידה שהמשק היהודי בארץ הולך וניבנה – בה במידה מתהדקים הקשרים המציאותיים בין הארץ והגולה, בה במידה עולה וגובר המשקל של היישוב בתנועה הציונית. בעל הבית בארץ המתכחש מתוך אינטרס מעמדי – רדיפת-הבצע ותאוות השלטון – לעיקרים ציוניים, מטיל את צלו על התנועה הציונית כולה. לא תמיד ולא בכול יעלה בידי בעל הגוף בארץ להשיג את עזרתם ותמיכתם של בעלי בריתו המעמדיים בגולה. המסורת הלאומית והדימוקרטית הכתה שרשים עמוקים בציונות, ולא על נקלה אפשר להפירה בגלוי וביודעים, גם ההשפעה הנפסדת של הציבוריות בלתי היהודית בארץ, הממלאה תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שבתוך היישוב היהודי, אינה מורגשת בחו”ל (אם כי בכמה ארצות משפעת הדוגמה המשחיתה של הדימורליזציה הפשיסטית) ועדיין יש מרחק רב בין המעשה הבעל-בתי בארץ ובין ההלכה המקובלת בציונות “הכללית” בגולה. אולם דוקא פרוצס ההגשמה הציונית מקטין מדי פעם בפעם את המרחק הזה. ההיגיון הפנימי של בניין הארץ על ידי יהודים מעלה את ערכה וכוחה של העבודה העברית, והתמורה החברתית הכרוכה במפעל הציונות המתגשמת משנה את יחסי הכוחות המעמדיים ומחדדת את הניגודים לא רק ביישוב אלא גם בתנועה ובהסתדרות הציונית. במרכז הסכסוך והניגוד עומדת שאלת ההון, והיא היא המסייעת יותר מכל להקמת חזית משותפת אחת בין בעל-הבית בארץ ובין חברו בגולה.

 

י    🔗

תכנו של הסכסוך הזה אינו בוויכוח העיוני על הון פרטי והון לאומי. לאמיתו של דבר, אין הפועלים שוללים את ההון הפרטי כגורם ציוני, ואין בעלי הבתים מתנגדים להון הלאומי כאמצעי התיישבותי. הפועלים קידמו תמיד ברכה את ההון הפרטי שיצר אפשרויות עבודה לעולים והרחיב את כישרון הקליטה של הארץ, ותמיד יברכו כל הון שיבנה מושבות ובתי חרושת בעבודה עברית. א"י צריכה לשמש מקלט לעם על כל שדירותיו ומעמדותיו, כבעלי הון וכמחוסרי אמצעים. הציונות צריכה להציל לא רק את הגוף והנפש, כי אם גם את הרכוש העברי, מהדילדול והחורבן הצפויים לו בגולה. מראשית היווסד היישוב ועד היום היה להון הפרטי חלק בבניין המשק היהודי, החל מהניסיון הראשון של קבוצת יהודי ירושלים לפני חמשים וארבע שנים להקים כפר עברי על גדות הירקון וגמור בהרחבת מטעי ההדר וכוחות החרושת והמלאכה והבניין בימינו אלה. בעתיד יתפוס ההון הפרטי אולי מקום עוד יותר גדול בבניין הארץ, ואין כל טעם לאומי או סוציאלי לזלזל בערכו או למעט את דמותו.

מאידך גיסא היו בעלי הבתים נהנים תמיד מההון הלאומי. המושבות הישנות המתפארות ב“יזמה הפרטית” נוסדו ברובן בהון לאומי. כל תקופת ההתיישבות הראשונה, מלפני חמשים שנה ועד עשרים-עשרים וחמש שנה, תקופת חובבי ציון והברון, היתה בעיקרה תקופת ההון הלאומי. רק מועטים התיישבו אז במושבות באמצעים עצמיים, וגם אלו נזקקו לעזרה לאומית. רחובות וחדרה הן יחידות בקרב המושבות הישנות שנוסדו בהון פרטי, אם כי גם בהן מילא ההון הלאומי תפקיד לא קטן. ראשון לציון ופתח-תקווה, זכרון יעקב וראש פינה, עקרון וגדרה, משמר הירדן ומתולה, סג’רה ושאר מושבות הגליל נבנו בעיקר בהון לאומי או מעין-לאומי (בכספי הברון, חובבי ציון, ייק"א ועוד) ואיש מבעלי ה“יזמה הפרטית” לא סירב להשתמש בהון זה. להיפך, קיבלו אותו מלוא חפניהם. אפילו תל-אביב, שמושליהם הבעלי-בתיים מתפארים בייזמתה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. המגרש הראשון שעליו הוקם הפרוור היהודי ליד יפו – נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מוסיפה עד היום למלא תפקיד חשוב בהרחבת העיר העברית הראשונה. גם עכשיו הולכות וניבנות שכונות שלמות בת"א על קרקע הקרן-הקיימת, גם בניין הגמנסיה העברית שהוקם באמצעים לאומיים שימש גורם חשוב לפיתוח העיר בראשיתה. הבנק האפותיקאי המסייע לבניין העיר – הוא מפעל כספי לאומי, ואין שום בעל-הבית מדיר עצמו מהון זה. הוא הדין בבניין שכונות יהודיות בירושלים, חיפה וטבריה. גם בהקמת החרושת, גאוות הייזמה הפרטית, שקוע הון לאומי רב, בין בהשתתפות ישרה בהון היסודי ובין במתן קרדיטים.

למעשה, היתה כל הזמן השפעת גומלין ותלות הדדית בין ההון הלאומי והפרטי בבניין המשק העברי בארץ, וקשה לתאר את ביצוע המפעל הציוני בלי השתתפות שניהם גם בעתיד.

הוויכוח היסודי בשאלת ההון, מקור הניגוד וריב המעמדות אינו אלא בשאלת תשמיש ההון. השאלה אינה הונו של מי, אלא הון למי? לא מוצא ההון משמש סלע מחלוקת – אלא ייעודו. קרן היסוד או הקרן הקיימת אינה פסולה בעיני בעל הבית מפני שכספיה נאספים מתוך העם – הפסול הוא בהיות הקרנות מיועדות לצרכי העם, ולא לצרכי בעלי הבתים בלבד. אין אף בעל בית אחד בארץ מתנגד להון הלאומי שבבנקים הציונים, אפילו “בוסתנאי” אינו חולק על קיומם, הוא רק פוסל את “הכבלים של קונטרולה ציבורית”, שהמוסדות הלאומיים שמו על הבנקים. ההון הלאומי כשהוא לעצמו הוא כשר בתכלית הכשרות – אם רק ישמש לרווחתם והנאתם הפרטית של בעלי הבתים. החטא אשר לא יסולח לקרנות הלאומיות, החטא אשר בגללו גזר “בוסתנאי” כלייה אפילו על הקרן הקיימת, הוא שימושו להתיישבות מחוסרי אמצעים. כל זמן שההון הלאומי, בין זה שבא מידי הברון ובין זה שבא מידי חובבי ציון ומוסדות לאומיים אחרים, שימש את צרכי בעל הבית, נהפך להונו הפרטי ועזר להגדיל את רכושו – היה טוב ומועיל מבחינתו הציונית של בעל-הבית. כי כל הון, גם לא פרטי, צריך ללכת אך ורק לבעלי-הון, ורכוש, כל רכוש, צריך להיות קניין הפרט. הקרנות הציוניות, מתחילה הקרן הקיימת ואחר כך גם קרן היסוד, חטאו לשני העיקרים הקדושים האלה של בעלי הייזמה הפרטית. מהתחלת הפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, מלפני עשרים ושתים שנה ועד היום, עמדו הקרנות הציוניות לרשות התיישבות עובדת, והאדמה שנרכשה על ידן נשארה עד היום ולצמיתות קניין כללי של העם – לשני דברים אלה מתנגדים בעלי-הבתים, ועל זאת נטושה המלחמה ביישוב ובציונות.

והוא הדין ביחס להון הפרטי. הפועל מודה בזכותו הציונית של ההון הפרטי במידה שהוא משמש את צרכי הציונות – הרחבת העבודה העברית וכישרון קליטת העלייה, במידה שהוא מאפשר קיום הגון לעובד היהודי ומבטיח את גידולו המתמיד של היישוב. בעיני הפועל אין ההון – גם הפרטי – אלא אמצעי לבניין הארץ ולהגשמת הציונות. אולם בעיני בעל-הבית ההון הוא מטרה לעצמו, מטרה עליונה וקדושה, והעובד לא נוצר אלא לשמשו ולהגדילו. בעל-הבית מודה רק בחוק אחד – “החוק המשקי להרבות בהכנסה ולמעט בהוצאה”. הפועל הבונה את המשק בזיעת אפו אינו קיים אלא בזכות ההון ובחסדו ולשמו. תעודת המשק אינה לפרנס את עובדיו, אלא להגדיל את רווחי בעל-הבית. הרכוש הפרטי והמשק הפרטי הוא קדוש, ובעל-הבית יכול לעשות בתוך שלו כאוות-נפשו. אירגון הפועלים וזכויותיהם בעבודה אינו אלא התערבות זרה ברשות שאינה שלהם והפרת החופש הקדוש והעליון של בעל המשק. הפועל צריך להיות כלי שרת עיוור ונכנע בידי בעל ההון, ונשמע לו בלי טענות ומענות, כפוף למרוּתו בלי גבול, כי הרי חסד הוא עושה עם הפועל בתתו לו עבודה. ההון הלאומי הבונה משקי פועלים ברשות העובדים, מלבד מה שהוא הופך סדרי בראשית, הריהו יוצר דוגמה מסוכנת ומשחיתה של “שלטון פועלים”. במקום זה על ההון הלאומי לסייע אך ורק לייזמה הפרטית ולשמש מכשיר בידי בעל-הבית להגדלת הונו, ריבוי הכנסתו וביצור שלטונו המעמדי – כי על אלה עומד העולם.

זוהי התפיסה של בעל-הבית הציוני, ואין הבדל אם הוא מחזיק בפוליטיקה הציונית של וייצמן, או נגרר אחרי השרלטניזם הפוליטי של ז’בוטינסקי, או מתפלל בבית-מדרשו של ה“מזרחי”. הקנוניה המעמדית של הציונים ה“כלליים”, הריביזיוניסטים והמזרחים בעיריית תל-אביב, וחזיתם המשותפת את ראשי התאחדות האכרים – מעידה כמה רציניים חילוקי הדעות, כביכול, המבדילים בין ה“מפלגות” הללו בשאלות פוליטיות ויישוביות, וכמה אמת פנימית וכנוּת ציבורית יש בכל מליצותיהם על כלל ישראל ו“אל-מעמדיות”. הקשר האמיתי, היחיד, המאחד את כל הציבור הזה – הוא האינטרס המעמדי, העומד בסתירה לא רק לצרכי הפועל וזכויותיו, אלא גם לצרכי הציונות ותביעותיה.

 

יא    🔗

הניגוד בין התפיסה הפועלית שההון צריך לשמש את הציונות ובין התפיסה הבעל-בתית שהציונות צריכה לשמש את ההון – אינו ניגוד מעמדי בלבד. כאן יש סתירה עמוקה בין ציונות עקבית ונאמנה ובין ציונות מסולפת ומסורסת תוכן. כבמלחמתו על עבודה עברית כן גם בעמדתו בשאלת ההון אין הפועל עושה שליחות מעמדית בלבד, אלא נלחם על עיקר לאומי הקובע את גורל המפעל הציוני. והבעל-בית ההופך את הציונות למכשיר של ההון עושה את הציונות פלסתר כמו הבעל-בית המתכחש לעבודה עברית, בשני המקרים פועל בעל-הבית כאינטרנסנט מעמדי, אולם האינטרס המעמדי שלו עומד בסתירה היסטורית לצרכי הציונות ותביעותיה, וכאן חבויה הסיבה לפשיטת-הרגל של בעל-הבית כנושא הציונות ה“כללית”.

גם הפועל הוא אינטרסנט. גם לו יש צרכים מעמדיים וגישה מעמדית. אולם ההבדל הקובע בין הפועל ובין הבעל-בית – לא הפועל האינדיבידואלי והבעל-בית האינדיבידואלי (כיחידים הם יכולים לפעול בניגוד לכלל) – אלא בין כלל הפועלים ובין כלל בעלי-הבתים כיחידות מעמדיות, הוא זה שהאינטרס המעמדי של הפועל עולה בקו אחד את האינטרס הלאומי הכללי, וצרכיו ההיסטוריים חופפים את צרכי הציונות המתגשמת, בשעה שהאינטרס המעמדי של בעל-הבית מתנגש באינטרסי האומה בכללה, ומאוויו המעמדיים סותרים את צרכי הציונות.

עבודה להמונים יהודים, האחזתם בקרקע המולדת, הבראת חייהם הכלכליים, הגופניים והרוחניים, התעלותם החברתית והתרבותית, התערוּתם בארץ כאזרחים חפשים ושווי-זכויות, עמידתם ברשות עצמם בכל המובנים – עיקרי הציונות אלה הם כולם בקו הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים, ובניגוד לאינטרס המעמדי של בעל-הבית. הפועל אינו זקוק לבוכהלטריה כפולה, אחת לאומית ואחת מעמדית; כפועל וכציוני הוא שואף לאותו דבר ומעוניין באותו דבר. תביעת הציונות היא תביעתו, מלאכתה – מלאכתו. בעל-הבית מתחבט בסתירה פנימית ומתמדת בין התנועה הציונית ובין הנטייה המעמדית, הפרינציפיון המעמדי של הפועל בשטח הכלכלי והפוליטי – עבודה ושוויון – הוא פרינציפיון לאומי כללי. הפרינציפיון המעמדי של בעל-הבית – בצע ושלטון-מיעוט – מקפח את כלל העם. מעמד הפועלים אינו מעוניין בקיום מעמדות, אחדות האומה – אחדות אמיתית הבנויה על שוויון וחברוּת אינטרסים – היא שאיפתו הסוציאליסטית ומגמת מלחמתו ההיסטורית. כל קיפוח וניצול פוגע בו ראשונה, ומלחמתו המעמדית היא מלחמת הצדק. קיומו של בעל-הבית כמעמד תלוי בקיום מעמדות מנוצלים ומחוסרי אמצעים. בלעדיהם אין מציאותו אפשרית, ובשום אופן ובשום זמן אינו יכול להזדהות עם העם כולו, יסוד קיומו הכלכלי – הריווח – הוא פרי ניצול עבודת זולתו, שלטונו המעמדי מבוסס על שעבוד הרוב וקיפוח זכויותיו. ההון ממלא תפקיד חיובי ומפרה. הציונות לא תיתכן בלי הון כמו שלא תיתכן בלי עבודה. שניהם הכרחיים לבניין הארץ ולקיום העם. אבל אינו דומה ערכו הלאומי של בעל-ההון לערכו הלאומי של בעל-העבודה. אם כל בעלי ההון שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי הון, הארץ לא תהיה יותר יהודית משהיא עכשיו. להיפך, גם החלק היהודי יפסיד את ערכו היהודי. אם כל בעלי העבודה שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי העבודה – הארץ תהיה יהודית כולה. לא בעלוּת ההון קובעת את ערכה הלאומי אלא תשמיש ההון. ההון הפרטי עושה שליחות ציונית אם הוא משמש מכשיר לעבודה עברית, ההון הלאומי מקפח את הציונות אם אינו משמש מטרה זו. ההון הלאומי שהושקע בבניין זכרון ובנימינה החטיא את מטרתו הציונית. ההון הפרטי שבנה את מגדיאל ורעננה מילא שליחות ציונית במאה אחוזים. אולם בעל ההון הפרטי אינו מסוגל ואינו רוצה להעמיד את הונו לרשות הגשמת הציונות ורק לרשותה – כי זה סותר את מהותו ונטייתו המעמדית. באופן אישי יכול הוא להיות ציוני טוב, כמו שהפועל היחיד מסוגל להיות ציוני רע. ההבדל בערכם הלאומי ובשליחותם הציונית של שני המעמדות הוא לא הבדל סובייקטיבי התלוי באיש המסוים, בתכונתו המקרית, בנטייותיו ושאיפותיו האינדיבידואליות – אם כי אין להתעלם לגמרי מערכן המעשי – אלא ההבדל הוא אובייקטיבי, הנובע מתוך הווייתם החברתית וטבעם המעמדי, שרק במקרים בודדים יכול היחיד ורוצה היחיד להתגבר עליהם. שתי הנוסחאות המעמדיות ביחס לציונות ולהון – הנוסחה הבעל-בתית של ציונות כמשמשת את ההון, והנוסחה הפועלית של הון כמשמש את הציונות – הן, כמובן, מופשטות וסכימטיות, ואינן הולמות את המציאות הממשית כמו שהיא במאה אחוזים, אבל הן מבטאות שתי מגמות מסויימות הפועלות בכיוון מהופך, מגמות טבועות במהותם המעמדית של בעל-הבית והפועל, המגמה של בעל-הבית העולה בקו ההתכחשות לערכים הלאומיים וצרכי הציונות המתגשמת, והמגמה של הפועל המזדהה ביסודה את התביעה הציונית לאורך כל חזית ההגשמה.

 

יב    🔗

מהי המסקנה שתנועתנו צריכה להסיק מהמפנה החדש הגובר בציונות ה“כללית”, המפנה המעמדי המחוסר אחריות לאומית ופעולה לאומית כללית, המטביע את חותמו על ההסתדרות הציונות כולה?

התשובה הראשונה המתבקשת מאליה היא: פעולה עצמית. תגבורת כוחנו הפנימי, התלכדות יותר אמיצה של ציבור הפועלים סביב הסתדרותו ומפלגתו, חישול חזית היצירה והמלחמה המעמדית, חיזוק האירגון המקצועי, הגברת המלחמה על עבודה, ביצור המפעלים המשקיים, ביסוס העמדה הפוליטית של היישוב העובד, הקמת כלים נוספים לעבודה התיישבותית ברשות ההסתדרות, צבירת הון מעמדי, הן מבפנים, מתוך ריכוז החיסכון של ציבור הפועלים במוסדותיו הכספיים, והן מבחוץ, על ידי מגביות ארץ-ישראל העובדת בגולה, הרחבה שיטתית ורבת-תנופה של הליגה למען ארץ-ישראל, הידוק הקשרים המשקיים והמסחריים את הקואופרציה הפועלית בעולם, פעולה חינוכית מורחבת ומעמיקה בקרב החלוץ, איחודה של התנועה הציונית הסוציאליסטית בעולם והרמת קרנה בקרב הנוער היהודי בארץ ובגולה.

פעולה עצמית זו שאינה אלא המשך הפעולה המתמדת והאורגנית של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, נחוצה לגופה, גם אם לא היתה ההסתדרות הציונית באה לידי משבר. אין פעולה זו באה במקום הפעולה הציונית הכללית ואין בכוחה למלא את חסרונה. הסתדרות העובדים הוקמה לא מפני שלא היה אירגון כללי ביישוב. וההסתדרות לא תתפרק עם התבצרותה של כנסת ישראל. תנועת הפועלים בעולם כולו יצרה את מוסדותיה העצמיים לא מתוך גזירות מהמדינה ומוסדותיה הכלליים. הציונות אמנם אינה מדינה ומפעליה אינם מוסדות של שלטון, ותפקידי תנועתנו אינם דומים בכל לתפקידי תנועת פועלים הפועלת בתוך ארץ בנוייה, משק קיים ומדינה עומדת על תילה; תפקידי תנועתנו ותפקיד הציונות הוא ליצור את כל אלה מחדש, יש מאין, ולפתח ולהרחיב את הגרעינים הראשונים שהוקמו כבר. לשם כך דרוש עוד ביתר שאת המאמץ הלאומי הכללי. גם הפועל היהודי כמעמד בעל סיכויים היסטוריים ויכולת לאומית לצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – אינו קיים עדיין אלא בדמות גרעין ראשוני. אף הוא עדיין בראשית התהוותו. הפעולה העצמית של ציבור הפועלים הכרחית לשם שמירת עמדתו ויכולתו הכיבושית במלחמה הקשה שהוא נתון בה בארץ ובמפעל הקשה שאחריותו המלאה עליו.

 

יג    🔗

האיסטרטגיה הצבאית של גנרלים סיניים – לברוח מהמערכה למראה האויב – שנקטו בה פוע“צ שמאל ב”מלחמתם" המעמדית, אינה יכולה להיות נחלת הפועל היהודי, שראה בציונות תנועה עממית מושרשת בהיסטוריה ויונקת מצרכי ההמונים, ובהסתדרות הציונית – מכשיר הפעולה והביטוי של התנועה הזאת. מעיני הפועל לא נעלמו אף פעם ההפרשים והניגודים המעמדיים שבתוך התנועה הציונית, ומשום כך לא רצה ולא יכול להפקיר את המכשיר הזה בידי בעל-הבית. עם פשיטת רגלה של הציונות “הכללית” לא נחתך גורלה של ההסתדרות הציונית. הצורך החיוני שהוליד את ההסתדרות לא תם כוחו. התעודה ההיסטורית אשר הוטלה עליה לא הושלמה. במסגרת האירגון והבימה העולמית של העם היהודי המפוזר ומחוסר המדינה, כביאת-כוחו הפוליטית המוכּרת במשפט-העמים לגבי הבית הלאומי, כבעלת הנכסים הלאומיים שנוצרו ועתידים להיווצר בא"י ולמענה, כמכשיר להתגייסות והתנדבות עממית להגשמת הציונות – אין ההסתדרות הציונית מזדהה עם חוג אחד או מעמד אחד באומה. המוני ישראל המדולדלים והתלושים, חסרי עמדה ואחיזה כלכלית וחברתית – עליהם נשענת התנועה הציונית, מצרכיהם ומאווייהם החיוניים היא שואבת כוחה ואת רצונם ושליחותם היא עושה.

המפעל הציוני – התיישבות חקלאית, יצירת עבודה ותרבות עברית, הקמת תאים ארציים, אירגון היישוב – הוא פרי השותפות אשר הוקמה בהסתדרות הציונית בין חלוץ ההגשמה בארץ – הפועל העברי – ובין תנועת ההתנדבות העממית בגולה – ההסתדרות הציונית. שותפות זו לא היתה תמיד שלמה ואידיאלית. בין המאוויים הלוהטים של צבא המגשימים דוחקי-הקץ ובין כישרון המעשה של תנועה רפת-אונים ומעוטת אמצעים היה מרחק רב. בין נושאי המפעל הדינמי, משנה-הערכין, המהפכני לפי טבעו ומהותו, ובין חלקים של נושאי התנועה, הטבועים באינרציה המשמרת את ההווייה הסטטית בגולה, נתגלה פרץ רחב. אבל למרות הבדלים וניגודים אלה – הבדלים בכוח התנופה ובאופי החברתי – היתה באמת התאמה אורגנית, מהותית בין צרכיה ורצונה של התנועה הציונית בכללותה ובין יצירת הפועל העברי בארץ. לא כוחו הפרלמנטרי בהסתדרות הציונית אלא טבע מפעלו וערכו בארץ קבע את מקומו ומשקלו של הפועל העברי בתנועה הציונית. ומקום זה שמור לפועל היהודי בציונות המתגשמת, לא בחסד, ולא במקרה, אלא בהכרח היסטורי, הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. השליחות שמילא הפועל בארץ היתה שליחותה של הציונות, כי ביצירתו גילם הפועל את הערכים והצרכים של התנועה כולה. הציונות הכללית, שעל פי הרכבה המעמדי ונטיותיה התרבותיות, היתה רחוקה מהזדהות עם הפועל, הכירה בערך הציוני של יצירה זו, וההסתדרות הציונית נתנה ידה למפעל העבודה, כי כך גזר עליה הייעוד הלאומי בציונות. רק הודות לעובדה זו הוכשרה הציונות הכללית להזדהות במידה רבה ולזמן רב את התנועה וההסתדרות הציונית. עם השינוי החל במערכות הציונים הכלליים, עם השתלטות האינטרסנט המעמדי בתוכן, עם התכחשותו לתעודה הכללית, הלאומית, של הציונות, נשמט הקרקע לא מהפועל בהסתדרות הציונית, אלא מהציוני הכללי בתור הכוח המכריע בציונות. בלי נאמנות לייעודים הלאומיים מפסידה “הציונות הכללית” את עמדתה בתנועה ובהסתדרות הציונית. המפנה המעמדי השלילי ב“ציונות הכללית” אינו יכול – בכל אופן לאורך ימים – לשמש מפנה חדש בהסתדרות הציונית כולה, כי הוא נמצא בסתירה גלוייה לצרכים שעליהם נשענת התנועה הציונית. המשבר הציוני, הנובע מהתרוקנות “הציונות הכללית” מתוכנה הלאומי, מחייב חילוף משמרות בהסתדרות הציונית. למען קיים את ההתאמה המוכרחת בין המפעל הציוני בארץ ובין התנועה הציונית בעולם נתבעת תנועת הפועלים להיות לכוח מכריע בהסתדרות הציונית.

כפר יחזקאל, כח סיוון תרצב [הפועל הצעיר 40–34]