רקע
דוד בן־גוריון
נאום בפתיחת ועידת מפא"י

ג' באלול תש"י – 16.8.1950


הפעם אני רוצה להתרכז בדבר אחד בלבד, הנראה לי כעיקר בשעה זו. ואתחיל ישר מן הסוף.

מדינת־ישראל והעם היהודי נתבעים בימינו אלה למאמץ עליון ומרכזי אחד: להעלות ולקלוט בשנים הקרובות שארית הגלויות המרודות בארצות הקדם ובארצות מזרח אירופה, ששערי־היציאה לא נסגרו בפניהם. זהו השלב השני במהפכה הגדולה אשר נתחוללה בחיינו עם חידוש קוממיותנו הלאומית. משׂימה זו מחייבת תנופה נועזת של ממשלת ישראל לפיתוח מתוכנן ומהיר־קצב של הארץ, ומאמץ אדיר ורב־מידות של העם היהודי בתפוצות למען קליטת העליה וגיוס ההון הדרוש להרחבה מהירה ורבת־היקף של החקלאות, החרושת, הבנין והתחבורה. היא מחייבת התאזרות חלוצית של פועלי ארץ־ישראל והנוער היהודי למען הפרחת השממה והעברת המוני העולים לעבודה ולהתישבות. היא מחייבת ניצול יעיל של המדע והטכניקה המשוכללת להעלות פריון העבודה, להשיח איכות התוצרת ולהאדיר כוח הייצור של משקנו. היא מחייבת מאמץ חינוכי, להתיך בכור הלשון העברית והאחוָה היהודית כל קרעי השבטים והעדוֹת ולהנחיל לעם המאוחד מורשת התרבות של האומה לדורותיה ואוצרות־הרוח, המדע והחכמה של האנושות כולה. היא מחייבת חתירה מתמדת לקראת שלום במזרח התיכון ובעולם מתוך כוננות צבאית יעילה.

כל אלה לא יתכנו בלי שתים אלה: א) שמירה קנאית על עצמאותנו, גם המדינית והכלכלית וגם המוסרית והרעיונית. ב) הגמוניה ציונית־סוציאליסטית במעמד הפועלים, במדינה ובעם. אנו חיים בתקופה המופלאה והקשה ביותר בתולדות עמנו, בתקופת השׂיאים. דורנו נתנסה גם בשׂיא השבר והשוֹאָה וגם בשׂיא הנחמה והגאון. היינו עדים לטבח של ששה מיליון יהודי אירופה וזכינו להקמת מדינת־ישראל ונצחונות צבאנו. אולם טועים כל אלה הסבורים ששׂיאים אלה הם מאחורינו. לא חלפו הסכנות האיומות ולא נסתיימו הגדולות והנצורות.

* * * * *

לפני מאה ועשרים שנה נשלח צרפתי צעיר בשם אלכסיס טוקוויל לאמריקה לחקור שיטת בתי־הסוהר בארץ זו. בשובו מאמריקה פירסם בשנת 1835 ספר על אמריקה בשם “דה לה דמוקרטי אן אמריק”. זה היה – ונשאר עד היום – הניתוח המעמיק והמבריק ביותר של הדמוקרטיה העולה בארצות־הברית.

אמריקה מנתה אז חמישה־עשר מיליון תושבים. טוקוויל ניבא שיבוא יום ובאמריקה ישבו 150 מיליון איש, ויחד עם זה ניבא הדברים הבאים:

"יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם־כי יצאו מנקודות שונות, הם, כמדומה, מתקרבים למחוז־חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא־רואים, ובעוד שמבטי האנושות היו מופנים למקום אחר – קפצו שני אלה פתאום בראש האוּמות, ולעולם נודע על לידתם ועל גדולתם כמעט בעת ובעונה אחת.

נראה שכל שאר העמים הגיעו כמעט לקצה הגבול שתחם להם הטבע, ואין להם אלא להחזיק במה שיש להם. אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולים או מתקדמים בקושי רב, רק שני אלה צועדים קדימה בקלוּת ובמהירות לקראת מטרה שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי – באנשים. הראשון נאבק במדבר ובפראותו, השני – בתרבות על כל אֲזֵנָה. כיבושי אמריקה נעשו בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים – בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו, הוא נותן חופש גמור לעָצמה הבלתי־מכוּונת ולשכל־הישר של העם. הרוסי מרכּז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש, של הרוסי – השעבוד. נקודת־מוצאן של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות, אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ".

עד כאן דברי טוקוויל.

אפשר לחלוק על הגדרה זו או אחרת בפרוגנוזה המפליאה, אבל אי־אפשר לא להשתאות לראִיה החודרת של החוקר הצרפתי, ביחוד אם נזכור שהדברים נאמרו לפני יותר ממאה וחמש־עשרה שנה, כאשר אמריקה היתה עדיין ארץ צעירה וקטנה בערך ורוסיה היתה כספר החתום בשביל רוב אנשי אירופה.

* * * * *

העולם כולו עומד עכשיו על מפתן ההתמודדות של שני ענקים אלה, וכל כדור הארץ דרוּך וחרד, ואין עם ביבשת ובאיי הים, שסכנת חורבן אינה מרחפת על ראשו. אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת־עולם, תקוות השלום לא אבדה, אלא להיפך, נתגברה אחרי תגובת האוּמות המאוחדות בקוריאה. אולם אסור לנו לשכוח שכל פורענות המתרגשת ובאה פוגעת קודם כל בהמוני ישראל, ורוּבו המכריע של העם היהודי נמצאת בשתי הארצות היריבות. באחת כמחצית העם, ובשניה כרבע העם או כחמישיתו.

כל אזרח יהודי במדינת־ישראל חייב בנאמנות כפולה, שתים שהן אחת: נאמנות כלפי מדינת־ישראל ונאמנות כלפי העם היהודי באשר הוא. נאמנות אחת בלי חברתה אינה אלא כוזבת ונטולת ממש ותוכן. גורלה של מדינת־ישראל כרוך ושלוב בגורלו וברצונו של העם היהודי. בלי הקשר האמיץ והאורגני עם עַם ישראל כולו – לא תיכון המדינה. מאידך – גורל כל יהודי וכל קיבוץ יהודי באשר הוא תלוי בגורלה של מדינת־ישראל. דמותה, מעמדה ועתידה של מדינת־ישראל יַתנו לא במעט מעמדם, דמותם, כבודם וערכם של בני־ישראל בכל התפוצות לאורך־ימים.

בהיסטוריה יש מוקדם ומאוחר. אין היסטוריה מחוץ לתחומי הזמן. בלי חזון־עתידות המתווה נתיבות לקראת מחוז־חפץ היסטורי לא נמצא דרכנו בחתחתי המציאוּת הקשה והמשובשת. אבל מבלי ריכוז המאמצים בכל תקופה מסוּימת למען התקדמות בשלב מסוּים בדרך למטרה – נעשה החזון פלסתר.

גם בימי ההתחלות המיצערות והדלות של תנועתנו, זה כיובל שנים, נשאנו ברמה ובאמונה דגל הגאולה המלאה והשלמה, היהודית והאנושית, דגל הציונות הסוציאליסטית. בעשרות שנים אלה עברנו כברת ארץ לא קטנה. וזכינו לגדולות ולנצורות. עם כינון מדינת־ישראל בוּצע השלב הראשון במהפכה הלאומית והסוציאלית אשר בישׂרנו והכשרנו בואה.

מדינת־ישראל אינה תכלית, אלא ראשית, לא קץ אלא התחלה של המהפכה הגדולה והכפולה – הלאומית והסוציאלית. אבל גם בשלב ראשון זה של המהפכה נתקפלו בתוכה כאחד שני התכנים של תנועתנו: היהודי והאנושי, הציוני והסוציאַליסטי. שני התכנים האלה שלובים וכרוכים בכל מאוויינו ובכל פרט ופרט של מפעל חיינו, ואינם ניתנים להפרדה. כל המעשה אשר עשינו ואשר נעשה, תכנו היהודי והאנושי אחוז זה בזה ויונק מרצון אחד: מהרצון לגאולה שלמה ומלאה, מהרצון לחירות ולעצמאות, לשוויון ולשלום, מהרצון לאחוה יהודית וכלל־אנושית.

* * * * *

הציונות הסוציאליסטית אינה הרכבה מלאכותית וחיבור מיכני של שני חזונות ורצונות נפרדים – של ציונוּת מצד אחד ושל סוציאליזם מצד שני. פועל יווני או סיני אינו מחוּיב להיות ציוני גם אם הוא סוציאליסט נאמן. בעל־בית יהודי המתפרנס מרווחי הונו אינו מחוּיב להיות סוציאליסט גם אם הוא ציוני כשר. והצירוף של הסוציאליזם של פועל סיני או יווני לציונות של בעל־בית יהודי – גם אילו צירוף כזה היה אפשרי, אין לו שום קשר וזיקה לציונות־סוציאליסטית. השומר־הצעיר ודומיהם הגורסים כל הימים “סתירה טראגית” בין הציונוּת ובין הסוציאליזם ומתחבטים כל הימים בין חובתם למפעל הציוני ובין זיקתם ל“סוציאליזם המהפכני” ול“מולדת השניה”, לא עמדו עד היום על מהותה העצמית ועל מקורותיה הפנימיים של הצינוּת הסוציאליסטית. לא הציונות ולא הסוציאליזם באים אלינו מן החוץ אלא נובעים מהרצון והצורך והמאווים של האיש היהודי החי מעבודתו, ־ ורוב העם היהודי במולדתו מן ההכרח שיהא חי מעבודתו, ־ והרואה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, כערך יסודי בקיומו, בעצמאותו, בעלייתו ובגאולתו של העם היהודי. המונחים ציונות וסוציאליזם אינם אלא ביטויים וגילויים שונים של מפעל וחזון אחד ואחיד: מפעל היצירה של האדם העובדה היהודי. וחזונו לצור חיי העם וחיי האנושות בדמותו כצלמו, באשר רק דמות וצלם של חברת־עובדים, בני־חורין ושווי־זכויות, מבטיחים חיי עצמאות וחירוּת ושוויוֹן לעם היודי ולכל עמי תבל.

* * * * *

הכיבושים הקשים והמופלאים שכבשנו מראשית דרכנו ועד היום, כיבושים ששינו הנוף האנושי בעם היהודי והנוף הטבעי באדמת המולדת; התמורות המהפכניות המַפרות שחוללנו בחיינו אנו, בטבע האדם היהודי הגלותי – תמורות המבנה הכלכלי, החברתי והתרבותי; שינוי ועילוי חושיו הנפשיים וסגולותיו הרוחניות; הטיפוּס האנושי החדש שקם בארץ, על כושרו ותנופתו ביצירת משק, תרבות וכוֹח, ובעלילות גבורה מוסרית וגופנית; ולבסוף, גולת הכותרת של מפעלנו: כינון מדינת־ישראל ועיצומה בכוח הנשק היהודי, ומציאות רוב פועלי במדינה ובממשלה – כל אלה העמיקו והאדירו אמונתנו בחזון הציוני הסוציאליסטי וביכלתנו לבצעו עד תום. דווקא אמונתנו העמוקה והבלתי־מעורערת בחזון הגאולה השלמה והמלאה, מחייבת אותנו לרכז עכשיו כל מעינינו ומאמצינו בתפקיד הדחוף והבוער של פרק הזמן בו אנו חיים עכשיו – ההצלה המהירה והשלמה של כל הקיבוצים היהודיים השרויים במשטר של דיכוי והשפלה וצפויים לסכנת שמד או השמדה. זוהי נקודת־המוקד של ההיסטוריה היהודית כיום, וביכולת ליענות לתביעה עליונה זו – יבּחנו עכשיו גם מדינת־ישראל וגם העם היהודי.

הממשלה הנבחרת הראשונה במדינת־ישראל אושרה על־ידי הכנסת בעשרה למארס 1949 על יסוד “תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוּונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד של כלכלה מתוכננת”.

בארץ היו אז כ־800,000 יהודים. הממשלה התחייבה להעלות מספר הישוב היהודי בארבע השנים הקרובות עד 1,600,000 נפש, כלומר הגדלה של 200,000 בשנה. בסוף חודש זה ימלאו שנה וחצי לקיום הממשלה, ומכסת הגידול לא תפגר אחרי התכנית המובטחת. בלי הריבוי הטבעי תגיע העליה במשך 18 החדשים לשלוש מאות אלף נפש, ומאז הקמת המדינה ־ לארבע מאות ושלושים אלף. מאז היווסד המדינה נוספו על כל 3 יהודים שהיו אז בארץ עוד 2. לא היה כדבר הזה בתולדות הארץ או בתולדות איזו אוּמה אחרת. הגירה בקנה־מידה כזה לאמריקה פירושה 40 מיליון מהגרים לשנה, וברוסיה – 55 מיליון.

אולם מספרים אלה בלבד אינם מקנים לנו מושג נאמן ומלא מהמעשה הכביר והעצום שנעשה עד עכשיו ושעומד ליעשות, וממשמעותו המשקית, התרבותית והסוציאלית.

עלינו לתפוס קודם כל התמורות העמוקות, הרוחניות, החברתיות והכלכליות, הכרוכות בעליית המונים וקליטתם בארץ, והמאמץ החינוכי הכביר שיש להשקיע בעולים למען הקל על קליטתם והשתרשותם במשק, בחברה ובתרבות; ועלינו לעמוד על מפעלי־העבודה האדירים שיש לבצע: מפעלי שיכון, דרכים, הכשרת קרקע, השקאה, חרושת ומלאכה, דיִג וספנות, תחבורה ושירותי־ציבור – למען אפשר קליטתם הכלכלית והפיכתם לישוב פרודוּקטיבי הנושא את עצמו ולמען שילובם במסכת היצירה, הבצרון והבטחון של המדינה.

* * * * *

כשהעבירו בשנת 1924 למעלה ממיליון יוונים מתוּרכּיה של מוצטפא כמאל ליוון האירופאית היו לפליטים ולתושבים הוותיקים לשון אחת – הלשון היוונית החדשה, ולא היה כל הבדל תרבותי בין היווני מאיזמיר ובין היווני מסלוניקי, ואורח חייהם הכלכלי של היוונים בתורכיה לא היה שונה מאורח החיים של היוונים בארצם. רוּבם היו עובדי־אדמה באנטוליה, והוסיפו לעבוד האדמה ביוון, מיעוטם היו סוחרים ובעלי מלאכה – והמשיכו במקצועם זה במגוריהם החדשים. העברתם היתה תמורת מקום – ותו לא.

לא כן עליית גולי תימן, פרס, בולגריה, הונגריה, תוּרכיה, מצרים ועוד. כאן יש לא רק תמורת מקום אלא תמורה יסודית בכל אורח־החיים, במשלוח־היד, בהווי החברתי, בלשון, במעמד, בתרבות, ברמת־החיים. כאן מתחוללת מהפכה אישית, משפחתית, וחברתית נוסף על המהפכה המדינית: היציאה משעבוד לגאולה.

מהתמורות הרבות החלות בחיי העולה אדגיש רק השתים העיקריות: המעבר ללשון העברית והמעבר לחיי עבודה ולחקלאות.

אנו מעלים עכשיו בחודש אחד יותר מאשר העלינו במשך שנה שלמה בתקופת המַנדט. בשתי השנים הראשונות לאחר יסוד המדינה באו יותר עולים מאשר בעשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם. אולם השינוי אינו כמותי בלבד.

העליה שלפני המדינה הביאה אתה הון חמרי ורוחני אשר בו נבנה הישוב ובו עוצבה דמותה החלוצית, המתקדמת. הגלויות שעולות עכשיו ארצה באות רוּבן בחוסר כל, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית.

והיה יסוד לחששות כבדים. המדינה נולדה בסערת מלחמה, וגם לאחר שניצחה הוטל עליה עוֹל כבד של בטחון. ישובה הקטן כונן עוד לפני המלחמה רמה כלכלית, תרבותית וחברתית די גבוהה ואינו מוכן להנמיכה. מדינת־ישראל ירשה משלטונות המַנדט משטר של תוהו־ובוהו – והיו צריכים מחדש לסדר ולהפעיל שירותי־ציבור, כשהמדינה אחוזה שלהבות מלחמה. למנגנון הממלכתי הצעיר אין הנסיון הדרוש ולא תמיד גם הידיעה הנחוצה. צרכי המדינה רבוּ וגדלו – והאמצעים והאפשרויות פיגרו כרגיל אחרי הצרכים. בעקבות המלחמה נחרבו כפרים, וערים נתרוקנו, וכרמים וגנים ופרדסים שהיווּ חלק גדול מעָשרה של המדינה – נעזבו, דולדלו ונעקרו. ובארץ כולה רבה השממה וגדול ההרס.

בתנאים אלה זרימה כבירה וגדלה של עליה מחוסרת־הון ועשוקת חינוך ותרבות מהווה בלי ספק מקור של סכנות ואסונות וכשלונות חמוּרים. ורבּים המסתכלים לנעשה בארץ – וגם המסתכלים בעין טובה – שאינם מסוגלים להבין כיצד יכולנו לקלוט בשעה טרופה וקצרה זו, מספר עצום כזה של עולים, וגם לקיים בטחוננו, לשמור על רמת־חיינו ולהרחיב במידה כזו רשת הכבישים, הישובים החקלאיים, בתי־החרושת, השירוּתים הציבוריים, לאחר שלפי כל השיקולים ההגיוניים היינו צריכים כבר מזמן לפשוט הרגל וליהרס עד היסוד. עמדו לנו שלושה דברים: יצר־הקיום וכושר־המעשה של העולים, היזמה החלוצית של המדינה והעזרה הנאמנה של העם.

מסופקני אם יש ארץ בעולם, קטנה או גדולה, אשר במשך השנתיים האחרונות נעשתה בה פעולה קדחתנית, פוריה ומהפכנית כזו בכל שטחי המשק החקלאי והחרשתי, הבנין והסלילה, החינוך והמחקר, כאשר נעשתה בארץ קטנה זו.

* * * * *

כשם שחלו תמורות עמוקות בחיי מאות אלפי אנשים, שעלו ארצה בשנתיים אלה, כך חלו תמורות פוריות ומבורכות במשק המדינה, בפני האדמה, בנופה הטבעי, בנתיבותיה ביבשה, בים ובאוויר, בהשבחת עפרה, באגירת מימיה ובניצולם, בריבוי צמחיה, עציה ותנובתה הכללית, בהיקף ישוביה הכפריים והעירונים, בהרחבת חרשתה, מלאכתה, בריבוי מופלג ומהיר של אמצעי השיכוּן והעבודה, בהאדרת כוח־ייצורה ויכלתה המפרנסת.

קצב זה של בנין ופיתוח והתרחבות לא היתה דוגמתו בתולדות הארץ הזאת, לא בימי העברים הקדמונים ולא בימי הבית השני או באיזו תקופה שהיא לפני התקופה הישראלית או לאחריה. ההמולה התפלה והעקרה של רוב המפלגות וקצף הסנסציות של העתונות הצהובה מחרישים ומשתיקים כביכול מעשי־הבראשית האדירים הנעשים בכבישי הארץ ושביליה, בהרי הגליל ובמבואות ירושלים, בערבות הנגב ובשפלה, בעמק החוף ובעמק הירדן, בנמלי החוף ובשדות התעופה, בבתי־חרושת ומלאכה, במעבדות ובמשכנות סופרים, בגני־ילדים ובבתי־חינוך, במוסדות מחקר והשכלה עליונה, בבסיסי אימונים של צבא־הגנה לישראל ובמרכזים של גדנ“ע ונח”ל, במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבוריים ופרטיים. אולם השאון והקצף של הסנסַציה והפולמוס ישכחו מהר, ולאורך־ימים ישתאו הדורות הבאים לתנופה וליזמה היוצרת שנתגלתה בשנות־פיסגה אלה, גם בתוך הישוב “הוותיק” וגם בתוך הישוב “החדש”, בתוך העליה המחוסרת־כל, שגילתה כוח עבודה ויזמה להפליא.

נתבדו החששות של אנשי המעשה וההגיון המקובל. בעליה ההמונית ללא הכשרה, ללא חינוך, ללא מקצוע, ללא הון, ללא נסיון, וללא ידיעת הלשון והארץ היו גנוזים כוח יוצר ואפשרויות מופלאות של הסתגלות מהירה לצרכי הקליטה, לעבודה ולהתישבות חקלאית. שוב נתגלה כושר ההפראה האדיר של ההכרח והמצוקה, בזרוח עליהם אור החזון והיצירה.

* * * * *

בשנתיים שלאחר הקמת המדינה הקימונו 240 ישובים חדשים, העלינו על האדמה 82.000 נפש, עיבדנו שטח של 2,100,000 דונם, פי שלושה מאשר קודם, ונטענו עצי־יער חדשים על שטח של 25,345 דונם. בירת המדינה אינה עוד מבודדת ומרוחקת מישובים יהודים כאשר היתה מאז החורבן. עשרות כפרי־עולים בהרי ירושלים ובגבעות השפלה, בדרך שער הגיא, ובכביש בית־גוברין וחולדה, חוגרים את מבואות ירושלים. למעלה מחמישים ישובים חדשים הוקמו בגליל, ולמעלה מששים בדרום ובנגב. לא יאָמר עוד בימינו אלה כאשר אמר ירמיהו הנביא: “ערי הנגב סוגרו ואין פותח” (ירמיהו י“ג, י”ט). באר־שבע היתה שוב לעיר עברית, לאחר ששמה לא נזכר בהיסטוריה היהודית מאז שבו אליה עולי־בּבל בימי עזרא ונחמיה. ואין היא עוד עיר־הגבול הדרומית של הארץ כאשר היתה בימי התנ"ך, ולא יאָמר עוד “מדן ועד באר־שבע”, כי במרחק של מאתיים קילומטר דרומה הולכת ונבנית עיר עברית חדשה במפרץ ים־סוּף, וחלומם של שני מלכי יהודה – שלמה ועוזיהו – מלפני כשלושת אלפים שנה, לעשות את אֵילת לעיר־נמל יהודית בדרום – הולך ומתקיים.

הישימון הגדול בדרום, התופס מחצית השטח של מדינתנו, הולך ונחקר על־ידי אנשי־מדע וטכנולוגים עברים ולאט־לאט מתגלות צפונותיו, ואם כי עדיין מוקדם להוציא משפט – כי אנו עומדים עדיין בראשית המלאכה, ואולי רק בפרוזדור שלפני המפתן – יש לנו יסוד להניח שהמדע והיזמה והעבודה החלוצית שלנו יצליחו. הקדיחות הראשונות שקדחנו בקצה דרומי של הנגב הצליחו, וממרחק של עשרים קילומטר זורמים מים מתוקים ממעמקי הערבה הערירית והשוממה לאֵילת הצעירה. המשתלות הראשונות בערבה ובאֵילת של חיל־ההנדסה ושל משרד החקלאות נקלטו, ואואַזיסים חדשים צומחים בלב המדבר, כתוצאת היזמה הנועזת של שלטונותינו הצבאיים והאזרחיים והעבודה המסורה של הנוער החלוצי, נוּכל אולי בקרוב לחזור אחרי ישעיהוּ הנביא:

"אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם ואְרֶץ

צִיָּה לְמוֹצָאֵי מַיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ

שָּמֶן, אָשִׂים בָעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו"

(ישעיה מ"א, 20 – 19).

יש להוסיף לזה עכשיו גם עצי אקליפטוס ועצים אחרים שאינם נזכרים בתנ"ך.

אין איש שנוסע מירושלים לתל־אביב או מתל־אביב לחיפה, או מחיפה לטבריה וצפת, או בדרך דרומה מיפו לבאר־שבע – ויש לו עין לראות ולב להרגיש, שלא יופעם ולא יורחב משירת הכוֹשים והמכבשים והדחפורים וריח הזפת ומקהלת טחנות־החצץ לארכה ולרחבה של מדינתנו. ומי הם עושי המלאכה בהר ובגיא, בשדה ובכביש, בכפר ובעיר? עולי תימן ותורכיה, מצרים, ובולגריה, מרוקו והונגריה, פרס ורומניה, וכל שאר הגלויות המרודות והמדוכאות, ־ הם הם שמיישבים מבואות ירושלים והרי הגליל, והם בונים הארץ, סוללים כבישיה, נוטעים יעריה, מייסדים כפריה ומחוננים עפרה.

ועם הרחבת נתיבות היבשה בכל גלילות הארץ במערב, בצפון, במזרח ובדרום – מתרחבים וגדלים נתיבות הים והאוויר הישראליים, לעת עתה רק התחלות מיצערות – אבל גם פה אין קפאון ועמידה. במקום ארבע אניות (אחת לנוסעים ושלוש למשׂא) שהיו לנו ביסוד המדינה – יש לנו עכשיו 20 ספינות (6 לנוסעים ו־14 למשׂא) עם צוות של 850 איש; ובמקום מטוס קטן אחד עם 3 טייסים ו־21 עובדי קרקע שהיו לנו לפני שנתיים – יש לנו עכשיו 11 מטוסים עם 31 טייסים ו־110 עובדי קרקע.

בשנתיים אלה נוספו כחמישה־עשׂר אלף פועלי תעשיה ומלאכה, ומספר המפרנסים עלה מ־260.000 ל־400.000, ז. א. כמאה וחמישים אלף אבות־משפחה נקלטו במשק המתרחב, בעיקר בעבודה: בחקלאות, בבנין, בסלילה, בחרושת ובמלאכה.

מובן מאליו שקליטת עליה המונית כזו מחייבת פעולת־שיכון עצומה. בשנה הראשונה של העליה נעזרנו בערים הנטושות ובמספר כפרים עזובים – ויישבנו עשרות אלפי עולים ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו, בחיפה, בבית־שאן, בבאר־שבע, במגדל ועוד. אולם עוד בסוף השנה ראשונה הורגשה מצוקה חמוּרה בפעולת השיכוּן – והיא מחמירה והולכת מחודש לחודש, ומשבוע לשבוע, ושוב עמד לנו ההכרח המר המופרה ביזמה חלוצית, והדבר שנראה לפני שנה כבלתי־אפשרי – קם ויהי: נבנו על־ידינו במשך השנה כארבעים אלף יחידות־דיור לעולים – כולל כמובן בלוקונים וצריפונים.

פעולה רבה ומבורכת זו לא נעשתה אך ורק במאמציה ובאמצעיה של מדינת־ישראל. – עזרת הקרנות הלאומיות ופעולת הסוכנות היהודית, וביחוד היזמה הנועזת והמהפכנית של מחלקת ההתישבות – יש להן חלק לא־קטן במבצע האדיר הזה.

הכנסות הקרנות הלאומיות והסוכנות שהגיעו בשנת 1947 ל־13 מיליון ל“י, עלו בשנת 1948 למעלה מ־26 מיליון, ובשנת 1949 – לקצת פחות מ־26 מיליון ל”י. בשנת 1948 הוציאה הסוכנות על קליטת עליה, שיכון והתישבות כ־14 מיליון ל“י, בשנת 1949 – למעלה מ־28 מיליון, בשנת 1959 (עד מאי) קרוב ל־22 מיליון ל”י. להתישבות בלבד הוציאה ההנהלה הציונית מיסוד המדינה עד סוף אפריל 1950 למעלה מ־18מיליון ל"י.

סכומים אלה אין לזלזל בהם – אם אנו מַשווים אותם לסכומים שיכלה הנהלת הסוכנות ולהוציא לפני יסוד המדינה. הכפלת ההכנסה של תש“ח לעומת תש”ז באה ללמד על תגובת העם היהודי בתפוצות לתביעות, לאפשרויות ולסיכויים שבאו עם עצמאות ישראל. אולם סכומים אלה מפגרים לא רק לעומת הצרכים החדשים – אלא לעומת השקעות המדינה למטרות קליטה, התישבות ופיתוח. תקציב־הפיתוח של מדינת־ישראל בשנת 1949 הגיע לסכום של 55 מיליון ל“י, יותר מפי־שנים מכל הכנסות הקרנות והסוכנות בשנה שלפניה, ובשנת 1959 עלה תקציב הפיתוח לסכום של 65 מיליון ל”י, פי שנים וחצי מהכנסות הקרנות והסוכנות בשנה הקודמת. מ־15 במאי 1948 עד 31 במרס 1951 אושרו ע“י הכנסת הוצאות ממשלתיות לקליטת עולים, שיכון, בריאוּת, חינוּך, מַחנות־סעד, תעסוקה, תעשיה, מלאכה והתישבות, בסכום של 62.803.505 ל”י. על חשבון זה כבר הוציאו עד סוף יוּני סך 49.592.183 ל"י.

* * * * *

כשהעלינו לפני כשנה וחצי בכנסת את דבר הכפלת הישוב במשך ארבע השנים הקרובות ידענו שהמלאכה הזאת לא תיעשה מאליה, והיא תחייב מאמץ עליון מהממשלה, מהישוב ומהעם. היו לא מעטים גם בארץ וגם בחו“ל אשר היו סבורים שהדבר שאנו רוצים לעשות לא יתכן, ושעליה עצומה כזאת ללא אמצעים וללא מטען תרבותי רב – תעמיד בסכנה קיום המדינה והחברה. חששות אלה נתבדו. הוברר שבעליה עממית זו נטולת נכסים וערכים, עשוקת הון ותרבות, ללא חינוך חלוצי, ציוני ופועלי, גנוזים כוחות יצירה ובניה שאינם קטנים מהכוחות שנתגלו בכל העליות הקודמות. בכוח עליה זו בוצעו מפעלי בניה, סלילה והתישבות אדירים שאינם מביישים – והם עדיין בראשיתם – את המפעלים שקדמו להם. אין מונופולין לשום יהודי בכוחות חלוציים. בוויכוּח על חוק שירות־הבטחון בכנסת לפני יותר משנה, אב תש”ט, עמדתי על דבר זה. כל מה שנעשה בארץ בשנה האחרונה הוכיח אמיתות הדברים האלה. אם כי לא ניתנה עדיין עזרה מספיקה מצד הכוחות החלוציים הוותיקים לעליה החדשה, וחלקים ידועים בתוך המחנה החלוצי הוותיק מסרבים לתת העזרה הזאת כל עוד העליה החדשה אינה מוכנה לחקות באופן עיוור וטוטלי את דרכי העליות הקודמות ולבנות ישוביהם לפי כל תרי"ג המצוות שהניחו הראשונים – הרי הוכח באופן מוחלט שאינו משאיר מקום לכל ספק ופקוק, שהעליה החדשה כוחה הבונה והיוצר אִתה, אם רק ניתן סדן לפעולתה ומושטת לה עזרת־חברים כלשהי.

אולם לא סולקו הקשיים האחרים בדרך קליטת העליה ההמונית, ולא רק שלא הופחתו אל הם עָצמוּ ורבּוּ, והמדינה תבוא עד מַשבּר אם לא יעָשה מאמץ מחודש, מוגבר, מתוכנן גם מצד המדינה וגם מצד העם בתפוצות.

* * * * *

הדרכים, השיטות והגישות שנקטנו בהם עד עכשיו בהפעלת כוחות־העם בתפוצות לא יצלחו לעתיד. אנו ממשיכים בדרכים שהסכּנו להם לפני המדינה – ואין אנו רואים שאנו עומדים עכשיו לפני מציאוּת חדשה לגמרי – חדשה בהיקפה, במהותה, בקשייה ובסיכוייה, חדשה גם ברשמיה ובהשפעתה בתוך כל קיבוצי ישראל באשר הם.

כבכל סיטוּאציה מהפכנית, המחשבה מפגרת אחרי העוּבדות והמציאוּת. הרגלי־המחשבה והנוהג שנולדו ונצטברו בתקופה שעבר זמנה – אינם מוכנים לסגת ולהסתלק בנקל ולתת מקום לנוהג והרגלים ומחשבות שיהלמו צרכי המציאות החדשה. ראינו זאת ביחסי חלקים חשובים של מחננו החלוצי לעליה הסטיכית שפרצה ארצה ולמפעלי ההתישבות החדשים שנעשו לא בדרכים ובשיטות האורתודוכסיות של “הימים הטובים ההם”. אנו רואים זאת באדיקותם של ציונים ותיקים, טובים ומסורים, בצוּרות ובדפוסים הישנים שאינם הולמים עוד הצרכים והאפשרויות החדשות. רבּים אינם רואים שהקמת המדינה היא לא רק פרק חדש בתולדות התנועה הציונית – יש שכופרים אפילו בכך – אלא תקופה חדשה בתולדות העם היהודי, ואין קיבוץ יהודי בעולם, במזרח או במערב, בארצות דימוקרטיה או בארצות דיקטאטורה, בעולם הנוצרי או בעולם המוסלמי, שהמאורע המהפכני הזה לא נתן בו אותותיו העמוקים. בכמה ארצות זה הוליד תנועה משיחית ו“יציאת־מצרים”, ותהליך זה טרם נפסק. אבל גם בארצות שהיהודים שוכנים בהן לבטח או נדמה להם שהם שוכנים לבטח – נתארעו שינויי־ערכין יסודיים, שבשעה זו אין אנו רואים עדיין כל תוצאותיהם ומסקנותיהם.

ואומַר מיד מה שאמרתי לא פעם לאחר הקמת המדינה: עם הקמת המדינה היהודית לא עברה שעתה של התנועה הציונית, אלא להיפך, הוצגו לתנועה הציונית תביעות יותר מקיפות וחמוּרות. יש צורך בשיתוף־פעולה אמיץ ונאמן בין ממשלת ישראל ובין הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, ־ אולם ההסתדרות הציונית אינה צריכה לשמש מחיצה בין המדינה ובין העם, אלא זרם חשמלי, שיאיר ויחמם ויפעיל את העם היודי, ויהדק קשרים עם מדינת־ישראל.

המדינה אינה באה לעם ישראל באידיאולוגיה ובפילוסופיה היסטורית – אין המדינה גופה מושבעת ועומדת על אידיאולוגיה ופילוסופיה מסוּימת, ואין לה כל צורך לדרוש הסכמה מצד תפוצות ישראל לאיזו אידיאולוגיה שהיא: ובזאת ההבדל בינה ובין ההסתדרות הציונית המחייבת חבריה למינימום אידיאולוגיה משותף. אין גם המדינה פונה לרגש הרחמים של בני־ישראל. אין היא זקוקה לרחמים אלה ואין היא מבקשת תמיכת יהודי חוץ לתושבי ארצה. המדינה באה לעם היהודי במפעל היסטורי, שערכו, חיוניותו, הכרחיותו המוסרית והמעשית מוּכחים וברורים מתוכו לכל יהודי באשר הוא, אם רק לא מחק צלמו היהודי והאנושי מתוך התנכרות ושחיתות מוסרית ורעיונית, כאשר עשו אנשי היבסקציה מימין ומשמאל. המפעל שהמדינה מביאה לעם ישראל אינו פילנתרופי ואינו אידיאולוגי – אלא מפעל שתלוי בו גורל כל עם ישראל, כבודו, מעמדו, הכרת־עצמו, עתידו; מפעל של ערבות (סולידריות בלע"ז) יהודית, שיש בו שני תכנים חיוניים ומחייבים:

תוכן אחד: הצלת גלויות מרודות, מושפלות, מדוכאות ונידונות לכליה חמרית ורוחנית, אם לא יעלו בזמן הקצר לארץ. גלויות אלה מונות כמיליון נפש. בחלקם כבר הצליחו לעלות, אבל לא כל אלה שעלו הספיקו להיקלט ולהתערות ולעמוד על רגליהם כישוב נושא עצמו. בחלקם הגדול עוד שרויים בגלויותיהם ומצפים ליום העליה.

התוכן השני – מפעל של בניה ובצרון, שיבטיח קיומה של מדינת־ישראל ויבסס עצמאותה הכלכלית והמדינית, ויתן כבוד וסיפוק לכל יהודי באשר הוא.

שני תכנים אלה – עליה ובנין – הם שני צדדים של מטבע אחד.

מפעל זה בכל היקפו, בעיותיו, צרכיו, אפשרויותיו ומשמעותו המוסרית, המדינית והכלכלית, עלינו להביא גם למדינה וגם לעם ישראל – ויש לבצעו בשלוש השנים הקרובות, בגדר התכנית של ממשלת ישראל, אשר בחלקה כבר יצאה לפועל, ומחלק זה יש ללמוד על השאר.

* * * * *

יש חושבים שהיתה העזה רבה בתכנית מארס 1949 להכפלת הישוב במשך ארבע שנים, שפירושה ריבוי שנתי של מאתים אלף איש (על־ידי עליה וריבוּי טבעי). יש גם החושבים שהיתה העזה בהכרזת המדינה במאי 1948, ורבים היו סבורים שהיתה העזה בלתי־שקולה בתכונה לעמוד בפני צבאות־ערב. אולם הסוֹד של כל העזות אלה הוא פשוט: לא היתה ברירה אחרת. היינו מוכרחים לעמוד בפני הערבים, היינו מוכרחים להקים מדינה יהודית, ואנו מוכרחים לקלוט כל היהודים שהצלתם האפשרית היחידה היא במדינת־ישראל.

כּנסת־ישראל קיבלה פה אחד חוק־השבות – הפותח לרווחה שערי המדינה לכל יהודי הרוצה לעלות. חוק קטן ופשוט זה ממַצה יוֹתר מכל מחקר והסברה משמעותה ההיסטורית של מדינת־ישראל וזיקתה האורגנית העמוקה ביותר לגורל עם ישראל. לא אידיאולוגיה אלא העליה הולידה מדינה זו – העליה כפשוטה, בין שהונעה על־ידי כוחות מוסריים עמוקים של כיסופי־גאולה משיחיים ובין – על־ידי לחץ המצוקה הפוליטית והכלכלית או על־ידי תערובת ומזיגה של שני הגורמים. בכל עליה היה הכרח, פנימי או חיצוני; בעליה נבנתה והוקמה המדינה, ובמידה שירחב ויגבר ההכרח – תרחב ותגבר העליה, וההכרח יפתח מעיינות סתומים ויפעיל כוחות גנוזים.

ההכרח פועל לא רק לגבי העליה – אלא גם לגבי הפיתוח וההתישבות. מדינה זו לא תיכון אם רק עשרה אחוזים של אדמתה יעובדו, ורוב מזונותיה יובאו מן החוץ, וגבולותיה הארוכים יהיו שוממים וריקים מאדם. לא רק בטחוננו הפוליטי והצבאי אלא קיומנו הפיסי מחייב אותנו לדאוג לכך שבזמן הקצר ביותר נוכל להוציא מן האדמה כל המזון ההכרחי לאדם ולבהמה ולעוף, כי אין לנו כל ערובה שביום משבר לא נינתק מכל העולם, גם דרך הים, כשם שאנו מנותקים עכשיו דרך היבשה. הספקה עצמית של מזון – ירקות, פירות, חלב, ביצים, לחם, דגים ובשר לאנשים ומספוא לבעלי־החיים, היא שאלת חיינו וקיומנו. ודבר זה אינו בשמים. הטבע העניק לנו שפע של שמש ומים. ברכה טבעית זו הולכת עכשיו ומתבזבזת. הקמת־המדינה וכבושי צבא־הגנה לישראל נתנו לנו גם אדמה בשפע – תשעים אחוזים ממנה עדיין שוממים וריקים. יש לנו עכשיו בארץ 43,000 יחידות משקיות בחקלאות, מהן 18.000 הן לערבים. לדעת המומחים של מחלקת ההתישבות של הסוכנות יש לנו צורך בעוד 80.000 יחידות משקיות שיעבדו יחד עם היחידות הקיימות שטח של 4.700.000 דונם, בעיקר בהשקאה (מחוץ לשטחי ההרים, כמובן). אלה יספקו לישוב את מזונותיו. לכך ידָרשו בכל שנה כשני מיליארד קוב מים, וכמות־מים זוּ מצויה במעינות ובמי־תהום ובירקון – גם מבלי שנבצע תכנית ההשקאה הגדולה של הירדן. בארות בלבד לאורך חוף הים יספקו לנו מיליארד קוב מים; ייבוש החולה עשוי לתת 180 מיליון קוב לשנה, מקורות המים בעמק בית־שאן ובעמק הירדן – 300 מיליון קוב, הגליל המערבי – 150 מיליון, הירקון, בשביל השקאת הנגב – 220 מיליון. בנין 80 אלף יחידות משקיות חדשות ידרשו, לדעת מומחים, כ־210 מיליון ל“י, מזה כ־75 מיליון במטבע־חוץ. מפעלי־ההשקאה ידרשו כ־80 מיליון ל”י ומזה במטבע־חוץ 45 מיליון ל“י. כל המפעל החקלאי שיושיב על הקרקע עוד 80.000 משפחות ויבטיח עיקר מזונה של המדינה מתוצרת הארץ יעלה, איפוא, לדעת המומחים, כשלוש מאות מיליון ל”י, ומזה במטבע־חוץ 120 מיליון ל"י.

אם נבצע תכנית זו, סבורה מחלקת ההתישבות שנוכל להעלות ישובנו החקלאי עד כדי 25% מכלל האוכלוסיה, ונבטיח לישוב עיקר מזונו, לרבות לחם, שמן וסוכר.

* * * * *

העלאת 200.000 נפש לשנה מחייבת תכנית־שיכון עצומה. כשמונים אלף מהעולים שכבר הגיעו ארצה עדיין אין להם שיכון והם יושבים באהלים או במחנות זמניים. כעשרים אלף נפש יושבים בבתים רעועים ברכוש הנטוש ונצטרך לפנות אותם ולבנות בשבילם שיכון חדש, באופן שאם במשך שלוש השנים הבאות יעלו כ־200.000 נפש לשנה, נצטרך בשלוש השנים הבאות לדאוג לשיכונם של 70.000 נפש.

הנסיון עד עכשיו הראה שקרוב ל־15% מהעולים החדשים אינם נזקקים לשיכון ממשלתי או ציבורי. אולם יש להניח שאחוז זה ירד בשנים הבאות, כי כוח הספיגה של הקרובים והישוב הוותיק הולך ופוחת. ויש להניח שרק 10 או 12 אחוז מהעליה החדשה לא יזקקו לשיכוּן ממלכתי.

כיום מקציבים בממוצע לכל שלוש וחצי נפש יחידת־דיור אחת. לפי זה ידרשו בשלוש השנים הבאות בערך 176.000 יחידות לעולים. לזה יש להוסיף עוד 13% בשביל מוסדות ציבוריים הדרושים לעולים – חדרי־חולים, בתי־ילדים, גני־ילדים, כיתות נוספות לבתי־ספר, צרכניות, בתי־ציבור וכו' – שזהו בערך 23.000 יחידות־דיור, באופן שהמדינה תיתבע לדאוג להקמתן של בערך 200.000 יחידות־דיור בשלוש השנים הקרובות.

יחידות־דיור – בלי מחיר הקרקע, ויש להניח שלא נצטרך לעת־עתה לשלם בעד הקרקע – עם הוצאות פיתוח, כלומר הספקת מים, סלילת כבישים, הכשרת הקרקע לבנין, סידור דרכי־גישה, חשמל, ביוב וכדומה – תעלה בערך 650 ל“י, ז”א תכנית השיכון תדרוש כ־130 מיליון ל"י.

אם גם נקבל הערכתה האופטימיסטית של מחלקת־ההתישבות כי אפשר להעלות על הקרקע עד 25% מכל האוכלוסין, הרי נצטרך לדאוג לקליטתם הכלכלית של שלושת רבעי העולים בענפי־משק אחרים – בחרושת, בבנין, בעבודות ציבוריות, במלאכה, בימאות, בתחבורה ובמקצועות אחרים. אי־אפשר לראות מה יהיה חלקה של העליה גופה בהון הדרוש לסידורה, מה תהיינה ההשקעות הפרטיות מהארץ ומחו“ל במסחר ובתעשיה ובתחבורה ובבנין. אולם לא נהיה רחוקים מהמציאות אם נקבע שידָרשו לפחות מחמש עד שש מאות מיליון ל”י – או ביליון וחצי דולר – לקליטת העליה במשך שלוש השנים הבאות, בהנחה שכל שנה יתווספו בערך מאתיים אלף נפש.

זהו המפעל שעלינו להביא למדינה ולעם, ועלינו לדרוש שהמדינה תקח על עצמה שליש המעמסה, והעם בתפוצות, וביחוד יהדות אמריקה, יקחו על עצמם להמציא ביליון דולר לשלוש השנים להצלת יהדות הקדם והמזרח ולביצור ממשי של מדינת־ישראל. נצטרך להכריז על מילוה לאומי גדול, של לפחות חצי ביליון דולר, לא במקום המגבית של הקרנות אלא נוסף עליה, למען הבטיח קליטתם של 600.000 היהודים בשלוש השנים הבאות וביסוס עצמאותה הכלכלית של מדינת־ישראל ושחרורה מתלות במזון חוץ ובמטבע־חוץ.

זהו המפעל המרכזי של שעה זו.

לא נעשה כדבר הזה עד עכשיו בתולדות ישראל. סכומים ענקיים כאלה לא נאספו אף פעם בלי כפיה ממלכתית. אבל גם הדבר שנעשה עכשיו ע“י המגבית אין לו דוּגמה. מעולם לא נאספו סכומים עצומים כאלה מתרומות של רשות. מתוך רצון להגביר המאמץ הוגד לפני שנתיים ליהודי אמריקה שזוהי המגבית האחרונה. אותו הדבר נאמר כעבור שנה, עד שכמוּבן חדלו להאמין בכך. המגבית גם לבשה צורה פילנתרופית, ומשום־כך היא עומדת בקשרי־מלחמה עם מפעלים פילנתרופיים אחרים. אסור להמשיך בשיטות אלה. עלינו להגיד לעם האמת כמות שהיא – גם על הצורך וגם על האפשרויות, גם על הצד האנושי – הצלת יהודים מחיי השפלה ודיכוּי וכליון, גם על הצד היהודי – בצרונה של מדינת־ישראל, מבחינה כלכלית ומדינית. מאחורי המפעל חייבת לעמוד מדינת־ישראל, בכל אחריותה ויכלתה, והתנועה הציונית, בכל כוחה המוסרי. בחלקו יעָשה המפעל בצורת מילוה לממשלת ישראל, ־ אותו החלק הנועד להשקעות משקיות, גם בחקלאות וגם בחרושת ובמלאכה – בחלקו יכלול תרומות לכל אותן הפעולות שאינן משתלמות: הוצאות העליה, חנוך ובריאוּת, סעד וכדומה. המדינה צריכה להראות דוּגמה לעם – והיא הראשונה צריכה להטיל על אזרחיה מילוה־של־חובה לפחות של מאה מיליון ל”י למשך שלוש שנים, לצרכי הקליטה והפיתוח. והעם היהודי לא יכזיב.

המפעל הכספי הוא רק צד אחד – אם־כי חשוב למדי, במפעל חיסול הגלויות המרודות. מפעל זה לא יבוצע בלי התאזרות חלוצית גדולה ובלי מאמץ חינוּכי אדיר. ועידת המפלגה נתבעת לבדיקה חמורה ואכזרית אם מלאנו עד עכשיו חובנו כלפי העולים, אם התגייסנו דיינו לעזרתם, להדרכתם, לחנוּכם, להכשרתם, אם לווינו אותם בהתחבטויותיהם הקשות הכרוכות במעבר הקשה לאקלים חדש, לחברה חדשה, ללשון חדשה ולמשלוח־יד חדש. אם הבינונו לנפשם וידענו להתקרב אליהם – לא למען הפיק מהם תועלת פוליטית ומפלגתית, אלא למען עזור להם באמונה להתערות כאזרחים שווי־זכויות ושווי־ערך בחברתנו, במשקנו, בתרבותנו, במדינתנו, בתנועתנו.

* * * * *

שיבת השבות הכפולה: שבות העם ושבות הארץ, קיבוץ גלויות ובנין נשמות – לא היתה כעלילה הזאת בתולדות ישראל, ואיני יודע אם היתה כמוה בתולדות תנועת הפועלים העולמית. בעלילת־משנה זו מתמצים כל התכנים האנושיים והיהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים של תנועתנו, בה מתחוללות תמורות חברתיות ותרבותיות מבשרות ישע וגאולה. אבק אדם פורח ונקלה – מתגבש ומתעלה לדרגה עליונה של יצירה ומהפכה.

ניחלץ לקראת עלילה אדירה זוּ שזכינו לה בדורנו – ונהיה ראויים לשעה גדולה זו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!