רקע
דוד בן־גוריון
על התמדת החלוציות

ה' באלול תש"י – 18.8.1950


בוועידת המפלגה וגם בערב זה נשמעו טענות על ירידת המתח החלוצי בקרב ציבורנו. משום־מה אינני יכול לקבל טענות אלו. כי שומע אני קינה זו זה 44 שנים. אינני זוכר ועידה שבּה לא הועלתה התרעומת הזאת.

ההיסטוריה שלנו מתחילה לא מלפני עשרים שנה, אף לא לפני 44 שנה. בעקבות דבריו של החבר י. אורי נזכרתי באיש השח"ל הראשון. אינני יודע בדיוק כמה שנים עברו מאז נאמר לאברהם “לךְ לךָ” – אולם זה קרוב לארבעת אלפים שנה. אולם אדבר רק על התקופה הקצרה מאוד שבּה זכיתי לחיות בארץ.

אינני מאמין וגם לא האמנתי אף פעם בטענות על ירידת המתח החלוצי, אם־כי עלי לתקן הסגנון, כי בימים ההם לא דיברו בעברית הצחה של ימינו אלה. איני בטוח אם השתמשו אז במלה מתח, וּודאי שלא דיברו על “חלוציות”. קראו לבחוּרים שלנו בשם “צעירים”. המונח “חלוּץ” טרם נתחדש, אבל החלוץ היה קיים, והוא לא נולד גם אז, אלא הוא ליווה את כל ההיסטוריה היהודית. אם לא נראה את התופעות החלוציות בכל תולדות ישראל, לא נוּכל להבין קיומו של העם היהודי ומאבקו הבלתי־פוסק.

אנסה להגדיר מה זאת חלוציות.

זוהי קודם כל אי־השלמה עם המציאוּת. אין עם בעולם שיש בתולדותיו גילויי אי־השלמה כתופעה מתמדת, יסודית, אורגנית כאשר יש לאומה היהודית. בלי כוח זה לא היה נשאר מאתנו זכר כאשר לא נשאר זכר מהמוני עמים שפגשנו אותם בדרך, מאז יצא איש השח"ל הראשון מחרן – “הלוך ונסוע הנגבה”. הדברים לא התחילו עם התנועה הציונית. והמפעל הציוני לא התחיל עם הקונגרס הציוני הראשון. יסוד פתח־תקוָה קדם לקונגרס, ומקוה־ישראל קדמה לפתח־תקוה, והפרדס של מונטיפיורי קדם אף למקוה־ישראל. החבר בן־צבי גילה וממשיך לגלות שהחקלאות היהודית לא פסה מן הארץ. אף על פי כן היה חידוש בתנועה הציונית.

הדבר שנתחדש בדורותינו – ההתנדבות האקטיבית, רצון המהפכה והכיבוש החיוּבי. חלוצי ישראל לא הסתפקו עוד באי־כניעה פסיבית, אלא גמרו אומר לשנות גורלם בעצם ידיהם ולבנות לעצמם חיים חדשים. הופיעה חלוציות בונה וכובשת, וראשוני החלוצים החדשים הקימו הכפר העברי הראשון בארץ. קצתם של חלוצים אלה באו מבין חומות ירושלים העתיקה וקצת מגלות הונגריה. ומאז הלך וגבר היצר הבונה, וכל אשר יש לנו בארץ עכשיו הוא פרי המהפכה היוצרת. הכוח החלוצי הוא כל הזמן בעליה.

מאין איפוא נובעת התלונה המתמדת על ירידת המתח החלוצי? אין תלונה זו מחוסרת־יסוד לגמרי. אין אנו מסתפקים במעשינו, בכיבושינו ובניצחונותינו. ישנה סגולה שלישית שהיא מטבע החלוץ: מבטוֹ מופנה תמיד למחר, לעתיד ולא לעבר. הכיבושים והנצחונות שכבש וניצח, אינם מניחים דעתו, כי הוא רואה לפניו דרך ארוכה וקשה שעליו עוד לעבור, והמאמצים שנעשים בשעה זו אינם מספיקים.

* * * * *

אין אנו צריכים להצטער שבוועידתנו הוקדשו שעות אחדות לתיאור כברת־הדרך שעברנו. מגיע לנו רגע קט של נחת־רוח לאחר המאבקים הקשים, החיצוניים והפנימיים, שעברו עלינו. ומותר לנו להסתכל בדרך שעברנו עד כה. אולם ברוכים אלה שרוחם קצרה והם תובעים מאמצים מוגברים וכל מעיניהם נתונים למחר. כיבושי־אתמול אינם מספיקים עוד, ונדרשת הסתערות חדשה.

בתביעה זו לתנופה חלוצית חדשה ומוגברת – כולנו שותפים. אבל אני חולק על כמה מחברי בהצגת התביעה. אינני גורס את הגינוי הסיטוני שמגנים בו ציבורנו – כשם שאיני גורס את הרוֹמַנטיקה של הליכה ברגל. תאמינו לי חברים – השנים הטובות והמאושרות ביותר בחיי לא היו השנים האלה שבהן אני נוהג לנסוע במכונית, אלא דווקא אותן השנים הראשונות שבהן הייתי מתהלך אך ורק ברגל. אבל לא נעשה עוד בימינו אלה מלאכתנו באמצעים שבהם עשינו המלאכה לפני ארבעים או חמישים שנה. בימים ההם היה אידיאל חיי להשיג לעצמי אקדוח פרטי בּרונינג עלה אז כמדומני 25 פרנק או יותר, והמשׂכורת החדשית שלי היתה בסך־הכל – שלושים פרנק, ולא היתה כמעט כל אפשרות לחסוך 25 פרנק בשביל נשק. השגתי סוף־סוף את שלי ורכשתי אקדוח בהקפה, ורק לפני שנים אחדות הגישו לי חברי “השומר” חשבון וסילקתי חובי. אבל בימים אלה לא יספיקו לנו אקדוחים. עכשיו דרושים לנו תותחים וטאנקים ומטוסים.

כאשר שמעתי הדברים היקרים והנעימים של חברתי היקרה רחל בן־צבי, או כמו שקראנו לה אז רחל ינאית, על־דבר הימים הטובים ההם כשהיינו הולכים ברגל, נזכרתי בוועידה הראשונה שזכיתי להשתתף בה, ־ ועידת היסוד של מלגת פועלי־ציון, לפני 44 שנים, בסוכות תרע"ז. לשם באו לא צירים נבחרים, אלא כל חברי המפלגה, מהגליל, מהשומרון, מירושלים, ממושבות יהודה ומיפו, וכולם, ללא יוצא־מן־הכלל, באו ברגל. והיה טוב לנו אז, והיינו מאושרים. ואף־על־פי־כן, כאשר שמעתי דברים אלה של רחל, חשבתי בלבי: כמה ישובים נוכל להקים בשנה אם נעשה הכל בהליכה ברגל בלבד, ונעבוד לפי הקצב של הימים ההם? היום אנחנו שומעים על עשרות ישובים חדשים, על מאות ישובים. היה רגע אחד בוועידה שהיה נדמה לי שאני שומע מַשק כנפי השכינה, זה היה בזמן שהח' אשכול מסר דין־וחשבון לוועידה “השמינית” של המפלגה אשר “נתקייימה” בשנת 1954 או 1955, ובוועידה הופיעו נציגי עשרות אלפי חברים חדשים שנתישבו בחמש מאות הכפרים שנוצרו בין ועידתנו זאת ובין הוועידה השמינית. ודברי אשכול לא היו דברי הזיה – כי בעצם דיבר על המעשה שנעשה בשנתיים אלה. כשבאתי לארץ, לפני 44 שנים, חכיתי שלוש שנים עד שזכיתי לראות בפעם הראשונה ששה גגות אדומים חדשים, ־ זה היה אז הסימן של נקודה יהודית חדשה. היתה זו מצפה שבגליל התחתון, הישוב הראשון אשר הוקם אחרי בואי לארץ. אבל אם אנחנו רוצים להקים עשרות נקודות בשנה ולא נקודה אחת בשלוש שנים, אנחנו מוכרחים להשתמש באוטו ובטרקטור, אם כי לנו היה יותר נעים, בכל אופן לי, לחרוש במחרשה ערבית רתומה לשני שוורים; השטחים הנרחבים שבידינו היום לא נחרוש עוד בשוורים.

* * * * *

אינני גורס גם הגינויים הסיטוניים שמגנים בשם החלוציות. רוב רוּבו של הציבור העובד, העובדים בעיר – האין כל ברכה בעבודתם? כלום אין צורך והכרח גם בעבודה זו? האם בגללם רפה המתח החלוצי? כל מי שהוא חלוץ בנפשו אינו מתקנא באלה שאינם חלוצים, כי החלוציות יותר משהיא חובה ועוֹל – היא זכוּת וברכה. החלוציות מעלה את האיש, מעשירה חייו, מפרה כוחותיו הגנוזים; החלוציות היא מוֹתר האדם.

חברי ואנוכי עזבנו העיירה הקטנה שלנו ועלינו לארץ, ונשארו מאחרינו מאות חברים יקרים; לא בזנו להם, לא גינינו אותם, אולי ריחמנו עליהם; לא הפריע לנו כלל־וכלל שרוב חברינו, שהיו אתנו באותה אגודת־נוער ציונית ובאגודת פועלי־ציון, נשארו בגולה. הרגשנו במלוא הוויתנו האושר שאפף אותנו לאחר שזכינו לעלות לארץ ולעבוד בה. ואמנם להיות חלוץ זוהי זכוּת, זכוּת אישית גדולה, ועוד רבּים יזכו לזכוּת זו. לא דלל המקור! אנשים ילכו לנגב או למחנות העולים – מתוך אהבה ומתוך התרוממות, וכשילכו ידעו וירגישו שזכו בזכוּת גדולה ויקרה.

מה היא הזכוּת? יש היסטוריה לכל עם, וימיה הם אפורים ודומים זה לזה, ורק אחת למאות שנים או לאלפי שנים יארע דבר גדול שקוראים לו מהפכה, והמציאות והאנשים והחיים מתחדשים. אינני יודע אף דור אחד בישראל או בעמים, שלו ניתנה הזדמנות גדולה של מהפכה יותר עשירה, יותר רבת־תוכן, יותר מבורכת מאשר ניתנה לדורנו אנו. לא מהפכה פוליטית, שמספר מדינאים עושים אותה. יש שגם זה חשוב, אבל זה לא ישווה למהפכה שלנו. לנו, לכל אחד מאתנו, ניתנה ההזדמנות היחידה במינה של מהפכת־משנה, מהפכת אדם ומהפכת טבע. הפכנו להיות אנשים אחרים. לא חדלנו להיות יהודים, לא חדלנו להיות ציונים, לא חדלנו להיות סוציאליסטים, אבל הפכנו להיות יהודים יותר טובים, ציונים יותר טובים וסוציאליסטים יותר טובים. לא היה לנו סיפוק בגולה ביהדות הקיימת, בציונוּת הקיימת ובסוציאליזם הקיים; הפכנו קודם כל את עצמנו, כל אחד נהפך בלבו ובנפשו ובחייו; כל אחד נעשה אדם יוצר, שחייו אינם מוּגשים לו על־ידי האחרים, ולפי טעם אחרים, אלא שהוא עושה אותם בעצמו, כרצונו, כמאוויו, כחזונו. אנו מעצבים מבראשית כל חיינו וטובעים צלם אנושי, יהודי, פועלי חדש.

ודאי כל אחד מאתנו שקרא בראשונה השירה האדירה של בּיאליק הרגיש חוויה עמוקה, אבל אין זו החוויה שחיתה בנפשו של בּיאליק בשעה שהוא כתב “מגילת אש” ו“משא נמירוב”? ומה היא כתיבת שיר לעומת כתיבת ספר־החיים, חיי אדם? אין חיינו אנו בארץ דומים לחיי יהודים בארצות אחרות, לא מבחינה אנושית, לא מבחינה יהודית. הכל נתחדש. האדם שלנו שונה מהאדם היהודי בכל ארץ אחרת. וכל זר שבא הנה מרגיש מיד בשוני.

* * * * *

אנו ביצענו ומוסיפים לבצע לא רק מהפכת אדם. לנו ניתנה מהפכה לא פחות מבורכה ויקרה, מהפכת טבע. אנו עושים מעשי־בראשית בארץ זו. אנו משנים פני הטבע ומחדשים סדרי הבריאה. לפני בואי ארצה קראתי על הפרדס של מונטיפיורי ועל מקוה־ישראל של קארל נטר ועל פתח־תקוָה של שטמפר וסלומון; התגאיתי ביהודים אלה וגם קינאתי קנאָה גדולה באלה שזכו למשהו שלא ניתן עוד לשום יהודי, כי זכו להיות ראשונים, וראשונוּת ניתנת רק פעם אחת. כשבאתי ארצה ראיתי שהפרק הראשוני לא נסתיים כלל וכלל; להיפך, הוא כמעט שלא התחיל עדיין.

ראינו בקעה רחבה להתגדר בה, והבקעה פשוטה, והמלאכה שיש לעשות היא צנועה, ־ אבל חשובה מאין כמוה. הראשונים בנו מושבות. לא עלה על לבנו בתחילה להקים ישובים חדשים. זה בא בהמשך הזמן, אחר כך. הבקעה שמצאנו ואשר בה השקענו את כל הלהט שלנו היה הדבר האֶלמנטרי והפשוט – עבודה עברית. להקים פועל יהודי עובד־האדמה במושבות העבריות, זה היה האידיאל של חיינו וזאת לא עשו קודמינו. דבר זה סיפק לנו ובו ראינו זכות גדולה לעצמנו, זכות יותר מחובה.

ולא שאלנו מדוע אחרים לא עובדים. ראינו לעצמנו הזכות הגדולה להיות פועלים יהודים. ורק באשר הדבר הזה היה קשה מאוד, כי בעלי־הבתים היהודים לא היו כל כך להוטים אחרי הפועלים היהודים ולא תמיד מצאנו עבודה, ולאט־לאט נתברר לנו שבלי שינוי יסודי במשק, בלי משק חדש לא תהיה עבודה עברית, ־ הגענו למחשבה הרבולוּציונית להקים ישובים חדשים, חדשים לא רק בזמן, אלא גם בתוכן – ישובים בנויים על עבודה עצמית.

ושוב, אלה שעשו זאת ראו בכך זכות לעצמם. לא היה איכפת להם לראשוני עין־גנים – הישוב הראשון שהוקם על יסוד של עבודה עצמית – שהם מעטים. (אגב, גם המונח הזה, עבודה עצמית, נדמה לי, עוד לא היה קיים אז). הם ראו זכות גדולה לעצמם, להניח יסוד לדרך חדשה ולמפעל חדש. וכך ראו אנשי דגניה – והם הם שנתנו לנו גולת־הכותרת של כל מפעלנו בארץ – ההתישבות העובדת.

ואמנם עכשיו מוצא הנוער בארץ למעלה ממיליון יהודים, מדינת־ישראל, כ־500 כפרים יהודיים, צבא־הגנה לישראל, צי יהודי, צי־מלחמה וצי־מסחרי, חיל־אוויר, אוניברסיטה עברית, ־ כמה דברים שלא עלו על לבנו בימים ההם. אולם מי שנתברך ביצר של חלוץ, בטבע של אדם יוצר, מי שאיננו יכול להסתפק במה שאחרים עושים בשבילו, אלא יש לו הצורך הפנימי להעלות את עצמו, לעצב חיים חדשים ולכבוש איתני הטבע, יש לו עוד כר נרחב לפעלו: לא רק הנגב, אלא כל הארץ, הרריה, עמקיה, גיאותיה, ערבותיה. יש גם מרחבי הימים ונתיבות שמים.

* * * * *

אנחנו היינו בודדים. קשה למסור לכם האושר והשמחה שכל אחד היה מרגיש בעבודה הקשה והפשוטה אצל האיכר היהודי, האושר של השתכנות באוּרוָה או בחאן, האושר של ההליכה במשך לילה ויום מזכרון־יעקב ליפו לוועידה של המפלגה. אבל היה משהו שהעיק עלינו. וכשבא בּיאליק בפעם הראשונה לארץ תפס זאת באינטוּאיציה העמוקה שלו. ולעולם לא אשכח את המשא שנשא לפנינו על צער הבדידוּת והאֵלם שלנו. באנו לארץ קודם־כל בשביל עצמנו, כי לא יכולנו לחיות את החיים שבחוץ־לארץ; לא יכולנו לשאת בציונוּת העקרה, בסוציאליזם המילולי. אבל באנו גם בהכרת שליחוּת היסטורית. אמנם “שולחינו” לא הבינו והתנכרו לנו. לדור הזה יש אושר רב שאין כמוהו, הוא איננו בודד. לרבבות ולמאות אלפים באים עכשיו יהודים מכל ירכתי ארץ, וגם הם שותפים למהפכה הגדולה שמתחוללת בארץ, ויש בתוכם כוחות יוצרים לא פחות מאשר בקרב אנשי העליה השניה. אַל תאמינו אם יספרוּ לכם שאנשי העליה השניה היו אנשים יוצאים מן הכלל, מעין עילויים רוחניים, מוּסריים, אינטלקטוּאַליים. הם היו בני בשר־ודם פשוטים. וגם בתוך אלה שבאים עכשיו מתימן, ממַרוקו, מבולגריה או מפרס, גנוזות כל האפשרויות שהיו בתוך אנשי העליה השניה. הם אולי לא קיבלו כל הירושה שירשנו אנחנו – לא ירושת התרבות העברית ולא ירושת התרבות הכללית; הם לא קראו את טולסטוי ומיכאילובסקי וסמולנסקין, את ברנר וברדיצ’בסקי, ואין הם מסוגלים לעשות הקפיצה הגדולה עד קצה הדרך. אבל גנוזות בתוכם כל האפשרויות ומעורים בהם כל הכוחוֹת שהיו לאנשי העליה השניה. ננחיל להם מורשת־עם ומורשת־עולם – נשב ונחיה אתם יחד.

האדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע כל העושר הצפוּן בלבו ובנפשו. אם יש בתוכנו פה אפילו רק מנין אחד של אנשים מחונני כשרון חלוצי, כשרון להפוך אדם ולהעלותו, קודם־כל את עצמו, ולהפוך את הטבע העקר והערירי לטבע פורה ומפרה – יעשו גדולות אם יפעילו כשרון זה וגם ידביקו בכשרון זה כל חבריהם. כי אין זכות גדולה יותר לאדם עלי אדמות מאשר להעלות בני־מינו, לעצב חיים חדשים, לעצב טבע, אדמה וים, ליצוֹר ולתת ולהערוֹת הסגולות הנפלאות החבויות בכל אדם. – ואם ימָצאו עשרה בלבד – אַל יבהלו. ילכו חמישה מהם למחנות ויחיו עם התימנים והמרוקנים; יתחברו אתם ויאצלו להם מברכותיהם הנפשיות – וגם יקבלו מהם, כי יש לתימנים ולמרוקנים גם מה לתת. כאשר אני, בדרכי לירושלים, רואה בשיפולי הגבעות צריפים, ובין הצריפים שתילי ירקות, ־ הרי זה נותן לי לא פחות מאשר להם. וילכו חמישה לנגב, לישימון העומד מששת ימי־בראשית, ־ וישנו סדרי־בראשית; יפרו את האדמה ויטעמו טעם יצירה ראשונית, ויבואו לחבריהם ויאמרו להם מה פעלו – וחבריהם יבואו אתם. חלוצים עושים חלוצים! מי שזכה להיות חלוץ ידביק את חבריו בסגולות החלוציות. יש ניצוץ חלוצי בכל אדם, וכל מי שעושה איזו שהיא עבודה בארץ – עושה עבודה חלוצית, אבל יש דרגות ושלבים, ורבּים מאתנו רוצים והם זכאים להתרומם לדרגות העליונות של חיי־אדם חלוציים. ואין זה עוֹל קשה – זוהי זכות גדולה, ואשרינו ואשריכם שיש עוד כר נרחב ליכולת החלוצית הגנוזה בתוך כל אחד ואחד. תעלו, תעשו, תתעלו עם העולים, תתעלו עם הפריית השממה ותבואו ותספרו לחבריכם מה עשיתם ומה פעלתם, ־ ואז אם תגידו לאחד מחבריכם: לך; לךָ, ־ ילךְ אתכם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!