כ“ה באב תש”י – 8.8.1950

בישיבה המאה ושבעים ושש של הכנסת הראשונה

אבקש סליחה מהנואמים על שלא אתווכח אתם. ברצוני רק להבהיר עקרונות המדיניות של הממשלה, שנידונו בוויכוּח הזה. אעשה רק יוצא־מן־הכלל אחד, אתווכח עם חבר־הכּנסת שאג על מונח לשוני אחד שיש לו משמעות לאומית גדולה.

חבר־הכּנסת שאג החל את דבריו בהסברה: " למה רגש הישוב“? בשאלה זו הוא קבע שהישוב רגש. נדמה לי שהוא חי בעבר. כאשר הרב שאג אומר “ישוב”, הוא מתכוון לחוג הקרוב לו, והוא רגיל מימים קדומים לתת לחוג הזה את הכבוד של “ישוב”. אין לי כלום נגד החוג הזה, אבל אין זה הישוב, אולי זה רק חלק קטן של הישוּב. גם חלק קטן יש לו חשובות, אבל אין לדבּר על ה”ישוב".

מדוע אני אומר כך? זוהי לא רק שאלה בלשנית, אלא חברתית; בזאת מתגלה אחד השינויים העיקריים שחלו עם הקמת המדינה ועצמאותנו. הממשלה הזאת לא קיבלה על עצמה לחולל מהפכה סוציאלית; זה לא כתוב בקווי היסוד שלה והיא אינה עושה זאת. אבל הממשלה שבאה עם הקמת המדינה חוללה מהפכה שהיא אולי לא פחות חשובה; היא הבטיחה שכל יהודי וכל אזרח בארץ הוא שווה־זכוּיות. אין עוד יחסנים, אין עוד תקיפים, אין עוד חוגים שהם “הישוב”, “העם”, והשאר הם פועלים, דלַת־העם, שכונות־העוני. דבר זה נגמר וחוסל לעולם ועד.

כשמדברים על ישוב, צריך לכלול כל איש בארץ. אנו חיים במשטר שבו כל איש בארץ הזאת, האיש הפשוט ביותר, בלא כל רכוש ובלא על מעמד, כל עולה חדש, כל מצחצח נעלים, הוא יחסן בדיוק כמו כל אחד מאתנו.

* * * * *

ולעצם הענין, ברצוני להתחיל קודם־כל משביתת הסוחרים. עלי להגיד כי אני מגנה השביתה הזאת, ואני אומר זאת כאדם שסידר שביתות עוד בימי המשטר התוּרכי. כמדומני שאין בבית הזה אף אחד שהקדימני בשביתות בארץ־ישראל. אינני מתבייש ואינני מתחרט על מה שעשיתי. אולי גם מנעתי הרבה שביתות, יותר מהאנשים היושבים בבית הזה. ומנעתי שביתות מאותו טעם שעשיתי שביתות – לטובת האדם העובד. הייתי שליח של ציבור הפועלים למנוע שביתות במקרים רבּים, משתי סיבות: או שהיה נראה לי שבתנאים מסוּימים השביתה אינה מוצדקת בתנאים הקיימים, כי פועלים אינם מלאכים והם עלולים לעשות משגה. אני מוכן למסור לכל מי שרוצה בכך את הדמַגוגיה הזולה להציג את הפועלים כמלאכים הצודקים בכל מקרה; והסיבה השניה למניעת שביתות – כאשר היה ברור שהשביתה אינה מעשית, גם אם היא מוצדקת, והיא עלולה להביא נזק לציבור הפועלים.

שביתה זו של הסוחרים פסולה לדעתי משתי הבחינות כאחת: היא אינה מוצדקת, היא אינה מעשית. הייתי מגנה בחריפות השביתה הזאת אילו היתה זו שביתה ראשונה. אולם במלאכה זו קדָמום רבּים וטובים: הסוחרים עשו בעצם מה שעשו לפניהם רופאים, עורכי־דין ואחיות. כל השביתות האלה לא היו מוצדקות לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מעשית. לא היה צורך לעשותם, ואסור היה לעשותם. אעמוד רק על שביתת עורכי־הדין עובדי המדינה. עליהם הוטל לעצב החוק במדינה, ואם הם, עובדי המדינה, מפסיקים פתאום עבודתם, מדוע לא יעשו זאת החנוונים? על כן, קשה לי לגנות באופן מיוחד את הסוחרים. במה הם גרועים מעורכי־הדין?

מכיוָן שיש לדקדק עם “צדיקים” כחוט השערה, אומר מלים אחדות על שביתת עורכי־הדין, שממנה יש ללמוד על שביתות אחרות מסוג זה.

במשרדי עובד אחד מעורכי־הדין, איש מוכשר, נאמן, נבון, מסור, ונעים לעבוד אתו. במשרד זה אני עובד לא פחות מכל עובד אחר במשרד; אנו עובדים כולנו כחברים, אחד עובד כראש־הממשלה, השני כמזכיר, השלישי כשומר הסף, אבל כולם עובדים כחברים. לפתע, ביום אחד, אחד העובדים האלה, מומחה לדין ולמשפט, שאינו שׂכיר שלי אלא משרת כמוני את המדינה ועובד יחד אתי, מפסיק עבודתו על־פי פקודת האירגון שלו, אינו בא למשרד, ואני ועוד עובדים היינו מחויבים באותו יום לעשות עבודתו. איזה צדק יש בדבר? נגד מי הוא שבת? הוא שבת נגד חבריו העובדים אתו יחד. מדוע הם צריכים לעשות עבודתו? ואם עובדי־המדינה עושים זאת, מדוע לא יעשו זאת גם הסוחרים?

השביתה הזאת לא היתה מוצדקת. היתה לנו פגישה עם התאחדות הסוחרים, והם אמרו שאינם דורשים כלל ביטוּל צו הקיצוּב; הם התאוננו רק על שני דברים: א. על חוסר שיתוף פעולה אתם, ב. על פרטי הביצוע של צו הקיצוב. אמרנו להם כי אנו מוכנים לשמוע את דעתם. היה הכרח לשמור את הדבר בסוד, אחרת היתה פורצת בהלה; אבל אין פרטי הצו חוק ולא יעבור. אין הממשלה מעלה על הדעת שאסור לזוז מפרטי הצו ולשנות אפילו אות אחת מהצעותיה. אדרבא, תקבעו ועדה, תשבו עם המומחים ועם השׂרים, תציעו הצעות, ואנו נשמע אותן ונדון עליהן בלב פתוח. הסוחרים לא התנגדו לדברים אלה.

לכן הייתי מופתע כשקראתי אחר כך בעתונים שהם עשו שביתה; בפגישה אתנו לא ניתן כל רמז לכך. היה נראה לנו שהם קיבלו הסברתנו, שלא הסוחרים ולא כל אירגון פרטי אחר אלא הממשלה והכנסת הן הקובעות את סדרי־החיים בארץ.

השביתה הזאת היא גם לא מעשית. הממשלה לא תיכנע ללחץ ממין זה. היא כפופה אך ורק למוסד אחד: לכּנסת הזאת. פעולתנו עומדת בכל שעה ושעה לפני משפט הציבור, והשופט העליון והמכריע הוא – נציגות העם. ושום חוג בציבור אין לו הסמכות ואין לו הכוח להטיל רצונו על הממשלה. להיפך, כל חלקי העם נדרשים לשתף פעולה עם הממשלה. רצונה של המדינה לא יֵעָשה על־ידי הממשלה בלבד, אלא כל אזרח חייב לקיים רצון זה, ועל הממשלה שוּמה להפעיל הציבוּר ולשתף אותו במילוּי המשימות המוּטלות עליה. יתכן שבשטח זה לא עשינו כל מה שהינו צריכים לעשות, אבל אני יכול להבטיח לכּנסת ולאומה, שיש לממשלה רצון כּן ונאמן לשתף הציבור בכל מעשיה.

אין כוח יותר גדול במדינה הזאת מהמדינה. הכּנסת היא נושאת ריבונוּת המדינה, והממשלה היא הכוח המבצע שלה. לא יכריחו אותנו בכוח לעשות משהוּ או להימנע ממשהוּ. אינני חושב שהשובתים התכוונוּ לכך, אבל בוויכוח שמענו איומים, וכמה עתונים כתבו אפילו על מרי ומרד.

על ממשלה זו הטיל העם הבוחר בציון לבצע במשך ארבע שנים שני דברים מרכזיים: א) בטחון המדינה; ב) הכפלת הישוּב ופיתוּח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת. הממשלה שללה והיא עדיין שוללת גם את המשטר הטוטליטרי שמציע לנו ד“ר סנה הנכבד, וגם המשטר האנַרכי שמציע לנו ד”ר בדר המלומד. דחינו כל הזמן ונוסיף לדחות שני המשטרים האלה. אנוּ נלך בדרכנו, כפי שהתווינוּ בכּנסת ביום קום הממשלה.

כאז אנו רואים בקיוּם הבטחון ובהכפלת הישוּב – תפקידיה הראשיים של המדינה ושל האומה, ובפיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת – דרך הביצוּע.

* * * * *

שמעתי פה קטרוג משונה על הדרך לאֵילת שבנה חיל־ההנדסה. היתה לי הזכוּת והשמחה לעבור בדרך זו לפני שבוע. עברתי במעלה־עקרבים לפני כ־20 שנה, בדרך שעשה הצבא הבריטי. הייתי גאה עכשיו שעברתי בדרך זו, וראיתי שחיל־ההנדסה הצעיר שלנו עשה מה שהבריטים לא יכלו לעשות. פעם היתה הנסיעה בדרך הזאת כרוכה בסכנת־נפשות ולא עלה על הדעת שיוכלו שני אוטובוסים להיפגש בשני כיווּנים. עכשיו ניתן הדבר להיעשות ברווחה. נסעתי מעין־חוסוב לאֵילת, במשך שלוש שעות, לאחר שבכל נסיעתי מלפני המלחמה ולאחריה, דרשה נסיעה זו שבע־שמונה שעות. ועדיין אין זה כביש ככביש יפו־ירושלים או יפו־חיפה, אבל זוהי התחלה נאה וחשוּבה. ראיתי המשתלה בעין־חוסוב. זכיתי לאכול עגבניה שגדלה במקום זה. איני בטוח אם כל אחד מכם יכול להעריך חשיבות הדבר. גידול עגבניות בערבה – זהו שינוי סדרי־בראשית. אנשי נח“ל וגדנ”ע, חיל־ההנדסה ופועליהם שעשוּ עבודה זו – דרך בערבה ומשתלה – עשו מעשה שהוא לגאון ולתפארת לעם היהוּדי. ראיתי בקרבת אֵילת אחד מפלאי מדינת־ישראל, שאילו היה לנוּ כשרון ההצגה לראוָה, כבברית־המועצות, היינו מסריטים אחד הסרטים הנהדרים ביותר בעולם – העברת צינור המים בביר־הינדיס המזרים מים מתוקים לאֵילת. רק מי שמכיר הישימון הארור והקודר הזה – משטח אבנים ושממה – ידע להעריך ולהוקיר חלקת הדשא, השתילים והעצים והממטרה, שרואים עכשיו בביר־הנדיס. בעיני זה הפלא היקר במדינת־ישראל. משם נמשך, לאורך עשרים ק"מ, צינור מים המזרים בפעם הראשונה מאז ברוא אלהים את הארץ הזאת, מים מתוקים לאֵילת. ואֵילת אינה עוד שם ארכיאולוגי בלבד. כבמַטה־קסם הולכת וצומחת עיר־נמל במפרץ ים־סוּף. נשתלו עצים, הותקן חשמל, נבנים בתים, הוקם שדה־תעופה, יש התחלה של שיִט, ובערבות־הנגב עובדים כבר יהודים במחצבות ובמכרות. והעובדים שם הם אנשי קיבוץ־גלויות מטריפולי, מתוּרכּיה, מפולין, מתימן, והם עובדים בלב הישימון, בחומו הלוהט, אבל עבודתם רווּיה חדוות־יצירה, כי הם יודעים שהם עושים מעשה־בראשית.

* * * * *

שמרנו על רמת־חיים הוגנת. הייתי רוצה שאֵלה אשר דיברוּ כאן בשם “הישוּב” יגידוּ, האם מצבם הורע או הוטב במשך שנתיים אלה? שאלתי את משלחת הסוחרים שהתחילה להתאונן שהמסחר נהרס: האם מצבכם הורע או הוטב בהשוואה למה שהיה לפני שלוש שנים? הם ענו: במובן הכספי, הוטב. כל אחד כאן יודע שמצב הפועלים היום הוא טוב מזה שהיה; ומצב הסוחרים היום הוא טוב משהיה; ומצב בתי־החרושת הוא טוב משהיה; וכן המצב בחקלאות – הוא טוב משהיה.

* * * * *

אני רוצה לאשר את דברי חברי יוסף שהקיצוּב איננו מדיניוּת שׂר־הקיצוב; זוהי מדיניותה של הממשלה הזאת. הכרזנו על כך, כפי שכבר העירו מתווכּחים אחדים בהופעתנו בכּנסת בשמונה במארס 1949, ואמרנו באחד הסעיפים: “הנהגת משטר־צנע לתקופת המעבר על־ידי קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, לא כמטרה אלא כאמצעי”. למה? לא כאמצעי להשליט שוויוֹן. הממשלה הזאת עדיין אינה מעיזה לקחת על עצמה התפקיד הזה, לא מפני שאין התפקיד הזה גדול וחשוב; הוא גדול מאוד, אלא שלא הגיעה עדיין שעתו. מי שיקח זאת על עצמו עכשיו, הוא רמאי או מחבל. הקיצוּב בא כאמצעי לשני דברים: א) להבטיח מינימוּם לכל אחד, כדי שלא יהיה מצב שלאחד יהיה הרבה ולשני לא כלוּם. זהו הקיצוּב. ב) לחסוך עד כמה שאפשר במטבע זר. אני חייב להודיע לא רק למסובים כאן, אלא לכל העם אשר בציון: הממשלה הזאת לא תזוז מהשיטה הזאת עד שלא יחולו שינויים במצבנו הכלכלי והמדיני אשר ברגע זה אין הם נראים עדיין. שום לחץ, שום מרי, שום מרד ושום איוּמים לא ישפיעו עלינו. יכולים להצטרף לשביתת הסוחרים גם הקוֹמוּניסטים, גם “חרוּת”, גם מפ"ם וגם הציונים הכלליים. הממשלה הזאת לא תזוז מהעיקרון הזה. קבלת עיקרון זה או דחייתו, היא שאלת אֵמוּן לממשלה הזאת. אם יש רוב בכנסת נגדה, הקיצוּב יתבטל, ותתבטל אף הממשלה.

לצערי הגדול עלי לציין שבקשר לשביתה נעשו בירוּשלים מעשי אלימוּת בשבוּע העבר. אינני מוּכן להטיל אחריוּת המעשים המגונים האלה של התאחדות הסוחרים, אם כי אין ספק שלכמה מחבריהם היתה יד בזה. מעשי־האלימוּת לא יורשו! אלה שיעשוּ אותם יבואוּ על ענשם! לא ראינו צורך לאחוֹז מיד באמצעים חריפים, אבל אני רואה חובה להזהיר כל אלה המתכננים מעשי־אלימות, שעשו אותם או מתכוננים לעשותם, כי הדבר לא יורשה.

ואשר לסגירת חנויות. כל איש הרוצה לסגור חנותו, רשאי לעשות זאת, אבל בסייגים ידוּעים. הממשלה לא תכריח שוּם איש לעמוד בחנוּתו למרוֹת רצונו; אם החנוונים לא ירצו לספק לקהל המצרכים החיוּניים לא נכריחם לעשות זאת, אבל לא נרשה לשום אירגון בארץ להשתלט על שירוּתים חיוניים ולהפסיקם. אין אסון אם חנוּת בגדים תהא סגוּרה שבוע. לא ראיתי בארץ הזאת הרבה יחפים ובלויים; אין אנו רואים בסגירת חנויות טרגדיה גדולה; הממשלה לא נתפשה לפאניקה שכמה נואמים רצוּ לעורר בתוכנו. הממשלה לא שׂמה לב לכותרות המאַיימות של כמה מהעתונים, היא לא יצאה ולא תצא מכליה. אוּלם, אם יסוכנו שירותים, היא תדאג לכך שהשירוּתים יסופקו וצרכי המחיה יגיעוּ לצרכן. אין בעלוּת פרטית ומונופוליסטית על מצרכים אלה לא לחנווני הבודד ולא לאירגון הסוחרים. המצרכים הנמצאים בחנוּיות, שייכים לכלל. הם הובאו לכלל על־ידי המדינה. בענין השביתה אני מסתפק בשני דברים: לא נרשה מעשי אלימות, נבטיח את השירוּתים לציבור.

* * * * *

עתונים אחדים, כגון העתון המדבר כביכול בשם הציונות הכללית, אומרים כי השביתה הוכרזה נגד מזימת הנישול. אני מודיע כי זוהי עלילת־שוא. רק עתונאי מחוסר־מצפוּן יכול לבדות עלילה כזו. לא נושל שום חוג בישוב על־ידי הממשלה הזאת, ואין מחשבת־נישול בלב הממשלה הזאת. אין אנו כל־כך פחדנים, ואילו הממשלה הזאת היתה מגיעה למסקנה כי המסחר הפרטי אינו נחוּץ, היתה אומרת זאת. האמת היא הפוכה. הממשלה הצהירה גלוּיות וברוּרות על יחסה לסקטורים המשקיים השונים של משק המדינה, והיא פועלת לפי הצהרה זו. מדינת־ישראל אינה מדינה קאפיטליסטית; פחות ממחצית עובדיה עובדים במשק הקאפיטליסטי. אבל המדינה הזאת אינה גם מדינה סוציאליסטית, כי במדינה זו קיימת – והממשלה תעודד ותגביר – יזמה פרטית ומשק פרטי הבנוי על הון פרטי ועַל עבודה שׂכירה.

עם פתיחת המושב החדש של הכּנסת, לפני שנה, הודיעה הממשלה על כך שתעודד את ההון הפרטי והקואופרטיבי בעיר ובכפר, תתן הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרוֹדוּקטיביות המסייעות לפיתוּח מהיר ויעיל של בנין הארץ. באותו זמן התחייבה הממשלה לשקוד על פיתוּח משקי עבודה ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת בכל צורותיהן. לא נזוז ממדיניותנו בסעיף זה של עידוד לשני הסקטורים האלה. כמו בסעיפים אחרים של הפרוגרמה שלנו, ונמשיך לפעול לפי העקרונות שהכרזנו עליהם. אין אנו סבוּרים כי בביצוּע העקרונות שלנו אין אנו מסוגלים לטעות. לא אדבר על חברי, יודע אני כי בחיי עשיתי כמה שגיאות. כל אחד מאתנו צריך לדעת ללמוד מהנסיון ולבחון דרכו בחינה נוספת. בדיקת פרטי הביצוע לא תסתור עקרונות מדיניותנו. עלינו להאזין לכל ביקורת, שלא תמיד היא ביקורת של רצון רע; ועלינו מלהאזין לכל ביקורת, בין אם היא באה מהאופוזיציה ובין אם היא באה מהקואליציה.

כפי שהודיע שׂר־האספקה־והקיצוּב, החליטה הממשלה להקים ועדה אשר תהיה מורכבת מנציגי המסחר הפרטי והקואופרטיבי, מהתעשיה הפרטית והקואופרטיבית, מבעלי־המלאכה, מאירגוּני נשים וממספר חברי הכּנסת, אשר יבדקו צו הקיצוּב על פרטיו ודקדוקיו, והם יתָבעו להגיש לממשלה את הצעותיהם, ביקרתם והמלצותיהם, במשך זמן קצר, לא יותר משבועיים. ברצוני לומר בהזדמנות זו, שלא רק בענין הנדון, אלא בכל מקצועות פעולתה, רוצה הממשלה שחלקי־הציבור המעונינים ישתפו פעוּלה, ייעצוּ ויבקרוּ, והממשלה תאזין להם במיטב יכלתה.

ואולם שיתוף־פעולה זה תלוי בשני דברים: א) ההחלטה היא בידי הממשלה; ב) ההכרעה הסופית היא בידי הכּנסת.