רקע
דוד בן־גוריון
נאום בנעילת הוועידה של מפא"י

ו' באלול תש"י — 19.8.1950

בדברי אלה אעמוד על שנים־שלושה דברים שלא עמדתי עליהם בדברי־הפתיחה שלי. ועידה זאת התרכזה בראש־וראשונה בעיקר בדבר העומד במרכז חיינו, בקיבוץ גלויות. טוב עשתה שהתרכזה בכך, אבל על־ידי כך קיפחה דברים אחרים.

אחד הדברים המקופחים הוא: הפעולה המבורכת של האיגוד המקצועי ושל הסתדרות העובדים במשך ארבע השנים האחרונות. זה כבר שנים אחדות שהורחקתי מעבודת ההסתדרות וביחוד מהענינים המקצועיים, אבל מעבודתי בסוכנות היהודית לפני הקמת המדינה וביחוד מעבודתי במשך השנתים וחצי בממשלה, אני יודע מה היה חלקו של ציבור־הפועלים במאורגן בהסתדרות, וביחוד בשני המקצועות העיקריים — בנין וחקלאות — בכל ההישגים והכיבושים במשך השנים האחרונות האלה. לא היינו עושים מלאכת־הבנין הגדולה בחקלאות ובשיכון אלמלא העזרה הנאמנה וההתנדבות הגדולה של כל חברי ההתישבות ושל הסתדרות פועלי הבנין. לא היינו מפסיקים את התהליך המסוכן של האינפלציה ולא היינו מצליחים להוזיל את המחירים אלמלא העזרה הנאמנה של ההסתדרות על מוסדותיה העליונים ושל הציבור הרחב לרבבותיו המאורגן בה. מוסדות המדינה בלבד, עם כל הכוח שבידם, לא היו עושים זאת אלמלא עמד מאחוריה ציבור־הפועלים המאורגן. בלעדי עזרתו לא היינו מצליחים לקיים אשר קיימנו, ואשר נראה בעיני מסתכלים מבחוץ כמופלא וכנס: גם לערוך מלחמה וגם להעלות מאות אלפי עולים, גם להקים מפעל התישבות בהיקף רחב ובאותו הזמן גם לקיים רמת־החיים של המוני העובדים. האיגוד המקצועי בארץ השיג דבר שאין דוגמתו בשום ארץ חופשית: עם כניסת הסתדרות המורים ועם הצטרפות הפועל המזרחי ופועלי ה“אגודה” לאיגוד המקצועי, מקיפה ההסתדרות כמעט 90% של פועלי הארץ. אינני יודע הישג כזה בשום ארץ אחרת.

*

ואשר לשאלת המזרח והמערב. המושגים האלה — מזרח ומערב הם משומשים ביותר בימינו, וקיים ערבוב גדול בשטח זה. אנסה להבהירו. כשאומרים מזרח ומערב, מתקבל כאילו מדובר על שתי חטיבות מגובשות — אחת לבנה והשניה שחורה, אחת טובה ואחת רעה. לדבר הזה אין שחר.

נכון הדבר ש“המזרח”, כלומר הגוש הסובייטי, מהווה יחידה מלוכדת, ואומר כולו קו אחד, הדרכה אחת, משטר אחד. כאן ההנהגה היא אחת, ואף השיטה הפנימית והחיצונית היא אחת. אולם, כאשר מדברים על המערב, יש לזכור כי הוא כולל גם ארצות המזרח, גם ארצות באסיה, באפריקה, באבסטרליה, גם באמריקה ובאירופה. אין זה כלל וכלל מונח גיאוגרפי, גם לא מונח אידיאולוגי. זהו עולם מגוּון, בעל צבעים שונים, עם ניגודים שונים, עם משטרים שונים ועם דרגות־חיים כלכליות, פוליטיות ותרבותיות שונות. באותו “מערב” כביכול יש מדינות של ימי־הביניים, מדינות תיאוקרטיות כמו סעודיה ותימן, ויש מדינות פיאודליות כמו מצרים, עיראק ואפגניסטן, ויש מדינות קפיטליסטיות מפותחות כמו אמריקה, ויש מדינות־פועלים כמו סקנדינביה ואנגליה. אי־אפשר להכניס את כולן בקדרה אחת, ואין אנו יכולים להגיד שאנו מזדהים או שאיננו מזדהים עם המערב.

עלי להעיר על שיבוש שני שנשתרש בציבור — כאילו מדיניותנו היא נייטרלית. כל מי שיעיין בִפרוטוקולים של מועצת־המדינה הזמנית, ושל הכנסת לאחר הבחירות, ימצא שהממשלה התנגדה תמיד לאלה שייחסו לממשלה מדיניות של ניטרליות. אין אנחנו נייטרלים. אין אנחנו רשאים להיות נייטרלים לגבי השאלה העליונה של האנושות בימינו — שלום או מלחמה. אין אולי עם בעולם ואין אולי מדינה בעולם המעונינים כל כך בשלום, שכל קיומם תלוי בשמירת השלום כעם ישראל וכמדינת־ישראל. אין אנו יכולים להיות נייטרליים לגבי כל אותם הדברים והמעשים והדרכים אשר יקבעו מלחמה או שלום. אין אנחנו נייטרליים גם ביחס לשאלות גדולות אחרות: חירוּת האדם, צדק חברתי, שוויון־עמים. אנחנו נוקטים בכלל — ורק נקיטה נאמנה בכלל זה יכולה לשמור על השלום — שאין עם אחד צריך להתערב במשטר הפנימי של עם אחר; שיחסי־ידידות בין עמים ומדינות אינם תלוּיים במשטר הפנימי של המדינות הללו, ויש לקיים יחסי־ידידות עם כל העמים. המשטר הוא ענין פנימי של כל עם ועם. אין אנחנו מאמינים שכוח חיצוני יכול לשחרר עם שני. השחרור צריך לבוא מבפנים, ולא שחרור הכפוי בכוח חיצוני. אנחנו סבורים שרק בתנאי זה יתכן שלום בעולם. יש לתת לכל עם לחיות על־פי דרכו, לעצב את דמותו כרצונו. אין זאת אומרת שלנו אין דרך מסוימת בדבר הדמות הרצויה ושאין אנו צריכים לעזור לתיקון העולם. אך אין זה עניננו להתערב בענינים הפנימיים של מדינה אחרת. עלינו לנהוג בה כבוד ולטפח אתה יחסי־ידידות, בין שמשטרה נראה לנו או לא. אבל ברגע שאיזו מדינה איננה מסתפקת בזאת שהיא מקיימת בתוכה משטר ידוע, אלא היא מנסה להטיל את המשטר שלה על אחרים, והיא הופכת אותו לאידיאולוגיה המחייבת כביכול כל העולם — הרי לא זכותנו בלבד היא אלא גם חובתנו לנקוט עמדה ברורה ולהגיד כן או לא. ואין באמירה הזאת של כן או לא משום פגיעה ביחסים בינלאומיים. מוּתר לנו להתנגד לכל אידיאולוגיה פסולה בעינינו ולהילחם בה באמצעים רעיוניים. אם מישהו ירצה להטיל עלינו משטר פסול בעינינו — נתנגד לכך בכל האמצעים שבידינו. אנחנו רוצים לטפח יחסי־ידידות עם המעצמות הגדולות. כרגע קיימות בעולם שתי מעצמות גדולות, ואנו רוצים בידידותן לא מפני שאנחנו מעריצים משטרן הפנימי. יש דברים אשר בהם אנחנו מתנגדים למשטר של מעצמה זו ויש דברים אשר בהם אנחנו מתנגדים למשטר של המעצמה האחרת, אבל אנחנו סבורים שזהו ענינן הפנימי. אנו בטוחים שהליקויים באותם המשטרים יתוקנו, במוקדם או במאוחר, על־ידי הכוחות הפנימיים של אותן המעצמות, ואנחנו יכולים לסמוך על ההשגחה ההיסטורית, או כפי שקוראים לזה, “הפרוצס הסטיכי” או “ההכרח ההיסטורי”. אבל אם אחת המעצמות האלה תנסה להטיל עלינו את משטרה והאידיאולוגיות שלה, הרי במלוא עצמתנו המוסרית והרוחנית, נגיד: לא! אם כי אנו יודעים כי מיצער הוא כוחנו, ואם יש צורך — נילחם.

אם־כי כל נסיון לקפל דבר מסובך ומורכב במונחים יש בו סכנה, הייתי מסכּם את המדיניוּת לנו בשתי מלים: שלום ועצמאוּת. חתירה בכל הדרכים ובכל התנאים לשלום עם שכנים רחוקים וקרובים, עם ממשלות אשר אנחנו אוהבים או לא אוהבים את משטרן הפנימי, ועצמאות בקביעת עמדתנו. פירושו של דבר, שבכל מקרה, בכל שאלה, אנחנו משאירים לעצמנו את הזכות המלאה לקבוע את עמדתנו, ועמדתנו תיקבע על־ידי שני קריטריונים: א. נשאל את עצמנו מהו האינטרס החיוּני של מדינת־ישראל ועם ישראל. לא נתעלם מאינטרסים של עמים אחרים, אבל אנחנו יודעים שעדיין, ומי יודע עד מתי, מדינת־ישראל ועם ישראל נמצאים במב כזה שאם הם לא ידאגו לעצמם אין להם דואג בשום מקום בעולם. ואבן־הבוחן הראשונה לעמדה זו או אחרת היא אם עמדה זו היא לטובת עם ישראל ולטובת מידנת־ישראל. וקריטריון שני הוא — אם הדבר צודק או לא. נברר עם מי הצדק ונעמוד בכל מקרה לימין הצודק. — זוהי עצמאות. אנחנו, נהיה השופטים, מהו האינטרס החיוני שלנו ומהו הצדק הבינלאומי. זכות זו לקבוע מה טוב לעם ומהי צדק, יש להעניק לכל עם ועם.

*

אחד החברים עורר בוויכוח את השאלה אם קיבוץ גלויות קודם לסוציאליזם או לא. אני שולל עצם תכנה של השאלה. היא מוכיחה שיש אי־הבנה. לא יכולה לעמוד שאהל כזאת, כי הסוציאליזם איננו מעשה חד פעמי; וגם קיבוץ הגלויות לא יעָשׂה בבת־אחת. לפני שלושים ושלוש שנים היו הבולשביקים ברוסיה חושבים שענין הגשמת הסוציאליזם תלוי בשני דברים: א) בתפישׂת השלטון, ב) בהחלטת השלטון לעשות סוציאליזם. הם היו סבורים שאם יתפסו השלטון בכוח ויתנו צו “יהי סוציאליזם!” ויהי סוציאליזם. והם אמנם תפסו השלטון, הצו ניתן, ולא היה סוציאליזם. וכאשר ראו שלא קם הסוציאליזם לפי צו השלטון, אז, לאחר מעשה, קראו לזה “קומוניזם צבאי”. מאז עברו כבר שלושים ושלוש שנים, ואפילו לגבי דידם הבניה הסוציאליסטית, אם ישנה, עדיין לא נסתיימה. ועוד עכשיו יש בברית־המועצות הבדלים עצומים בין עובד לעובד. קפלן הזכיר כמה מקבל שם פועל פשוט, אבל הוא בין שלוש מאות רובל לחודש לפועל פשוט, שמספיקים בקושי לחיי דוחק, ובין שלושים אלף רובל, פי מאה, בפקידות הציבילית והצבאית הגבוהה, שמבטיחה חיי מותרות. עוד לא הגיעו לסוציאליזם גם שם. בנין הסוציאליזם זהו תהליך.

אין סוציאליזם מופשט. יתכן סוציאליזם אנגלי, רוסי, שוודי. אין הסוציאליזם מתגשם בחלל ריק. אצלנו יתכן לדבר רק על ציונות סוציאליסטית. הסוציאליזם יתגשם במסגרת היסטורית מסוימת, בתוך מציאות פוליטית, לאומית וכלכלית נתונה. מה שמתגשם אצלנו זוהי ציונות סוציאליסטית. לא ציונות לחוד ולא סוציאליזם לחוד. והשאלה הזאת אם קיבוץ גלויות הוא קודם לסוציאליזם או הסוציאליזם קודם לציונות, היא כאילו היה שואל מישהו: “האם לידת הילד קודמת להתבגרותו?” זהו תהליך. קיבוץ גלויות הוא אחד השלבים האורגניים המהווִים תהליך של התגשמות הציונות הסוציאליסטית. אין כל טעם ואין כל תוכן ממשי בשאלה אם קיבוץ גלויות קודם לסוציאליזם או קודם לציונות. אם במלה ציונות אנו מבינים גמר ההגשמה הציונית —אז בוודאי שיש להגיד שקיבוץ גלויות קודם לציונות. הוא הדין בסוציאליזם: אם במושג זה מבינים גמר ביצוע המשטר הסוציאליסטי — הרי קיבוץ גלויות הוא צורך הגשמת הציונות כשם שהוא צורך הגשמת הסוציאליזם. כשהמוני יהודים מדוכאים ומושפלים, עוברים מעבדות לחירות ומחיים תלושים ועקרים לחיי־עבודה ובונים משק פועלי — בחקלאות, בחרושת ובתחבורה — הרי זה תהליך התגשמות הסוציאליזם; ומי שיעשה ניתוח (לא אנסה לעשות זאת עכשיו בסוף הוועידה של המציאות הכלכלית לא רק בימינו אלה, אלא שם המציאות הגלגלית שלנו שנתהוותה במשך 70—60 השנים האחרונות, יראה שכאן לא קם משק קאפיטליסטי, כשם שלא קם משק סוציאליסטי, כלומר לא משק קאפיטליסטי במאה אחוז ולא משק סוציאליסטי במאה אחוז. אם כי התנועה הציונית כולה היתה בראשיתה בעל־ביתית — כוחם והשפעתם המוסרית והפוליטית של הפועלים באה רק בתקופה האחרונה, בערך בשנת 1933, כשהם הופיעו כסיעה הגדולה בקונגרס. — הרי מתוך ההגיון הפנימי של פרוצס ההגשמה הציונית היו מוכרחים לבנות בארץ על־יד המשק הקאפיטליסטי גם משק פועלים. מ־250 אלף העובדים במשק שלנו (אינני בטוח אם מספר זה מדויק הוא) רק המיעוט עובד במשק קאפיטליסטי. הרוב הגדול עסוק או במשק פועלים — בחקלאות העובדת, בקיבוץ, בקבוצה, במושב; או בקואופרציה העירונית — בתחבורה קואופרטיבית או במשקי המדינה המכוּוַנים לטובת הכלל, לטובת העליה, לטובת המוני העובדים, למען העלאת הקמה הכלכלית והחברתית של ההמונים. זה מונח בטבע הדברים של המציאות המתרקמת בארץ. זהו התהליך של ההגשמה הציונית־סוציאליסטית. ואין דבר אחד קודם למשנהו, אלא הציונות הסוציאליסטית הולכת ומתגשמת אגב קיבוץ גלויות ואגב פיתוח הארץ וסידור שירותי המדינה ובלעדיהם לא יקום הדבר.

*

דובר כאן על תכנית ארבע שנים. אני בטוח שכל אחד מהמסובים כאן היה נפעם ונסער, כמוני אני, בשעה ששמענו מפי הח' אשכול, מה יהיה בוועידה השמינית של המפלגה בעוד ארבע או חמש שנים, מה יהיה מראה הארץ, מראה הנגב, מראה הגליל והרי ירושלים, מאות הכפרים שיצמחו עד אז, מעינות־המים שיפכו מבטו האדמה ויזרמו על פני האדמה החרבה.

אולי נדמה היה לאחדים שזוהי הזיה. יתכן שאין זו אלא הזיה. אם חלילה תפרוץ מלחמה לפני גמר ארבע שנים אלה, החזון של אשכול ספק אם יקום. אבל אין זו הזיה. אני אנסה להחזיר אתכם ארבע שנים אחורנית, ולא מהיום, אלא מלפני יסוד המפלגה — לשנת 1926. היתה אז נקודת־השפל במעמדנו ובמצבנו בכל שלושים השנים מאחרי מלחמת־העולם הראשונה. זה היה שנה אחרי לכת הנציב הראשון, שלא במקרה היה יהודי, ושבו ראו הרבה יהודים גינוני־מלכות־ישראל ראשונים. זה היה בימי חוסר־עבודה מבהיל שלא היה עוד כמותו בארץ. היתה יציאה מהארץ בימים ההם, ונוצרה אז אידיאולוגיה “ציוניסטית” חדשה, שנשמעה ממנהיגים ציוניים חשובים באחת הארצות בה נתקיימה הסתדרות ציונית חשובה — בגרמניה — לשלוח חזרה את החלוצים ה“מיותרים” מן הארץ. בימי השפל ההם נתכנסה ועידת “אחדות־העבודה”. זה היה בסוף 1926. בוועידה זו השתתפו 108 צירים מ־49 נקודות, והם היו באי־כוחם של 3638 חברים. נפל אז עלי הגורל לפתוח את הוועידה ואני ציינתי בדברי שהיא מתכנסת ב“שעת מצוקה ומבוּכה מאין כמוה, שעת משבר כלכלי ומוסרי, כשעבודות רבות מבטיחות אשר התחילו לפני שנתיים, שנה וחצי, נפסקו באמצע ונשבתו; כשפועלים אשר באו ארצה להשקיע חייהם בהקמת הבנין הגדול שלנו נשארו בטלים מאונס; ועולים אשר שרפו קניהם בגולה ובאו הנה לכונן חיים חדשים, עוזבים את הארץ במפח־נפש, ודיבת־הארץ מתפשטת בכל הארצות בהן חי המון יהודי; בשעה שהתקוה הגדולה לעליה עממית, שהתלקחה לפני שנתים בתוך המון בית־ישראל התחילה דועכת, וגם בתוך הצבא הנאמן, העומד בחזית — צבא הפועלים בארץ — ישנה מבוכה רבה וניכרים סימני רפיון. גדל המחנק והכשלון, מחנק של בטלה מאונס, חרפת רעב, יאוש ודכדוך נפש. בשעה זו כינסנו את ועידתנו”.

ועברתי אז לצד השני של המטבע, לתעודות העומדות לפנינו, ועמדתי על “הצורך ההיסטורי של העם העברי בקיבוץ גלויות, הכרח של היבנות המדינה היהודית, של העברת רבבות ומאות אלפים מן8 הגולה והושבתם על הקרקע בארץ. זהו צורך חיוני של עם, אשר במשך מאות ואלפי שנה לא ויתר על קיומוֹ, ולא יתכן שאפשרות הגשמה לא תהא טמונה בו בעצמו”. דברים אלה — קיבוץ גלויות, מדינה יהודית, העברת מאות אלפי עולים — עמדו אז בניגוד חריף ומר לכל המציאות שלנו בארץ, אבל הם היו בכל זאת חרוּתים ברצוננו, בהכרתנו ההיסטורית ובחזוננו.

אנחנו עומדים היום בשעה שנתקיימו שלושת הדברים ההם: הוקמה המדינה, התחיל קיבוץ גלויות, באים מאות אלפים. איך קם הדבר? איך קמו אותם חמש מאות הישובים שישנם היום? איך קמו הערים העבריות החדשות — רמלה, לוד, עכו, באר־שבע, מגדל, אילת? איך קם הציבור הזה של מאות אלפים? איך קם המשק הפורח והמתרחב? הוא לא קם על־ידי העצים והאבנים האלה היו גם מקודם, וההוֹן היהודי היה לפני זה הרבה יותר גדול משהוא כיום: לפני מלחמת־העולם הראשונה היה העם היהודי הרבה יותר עשיר מאשר אחרי מלחמת־העולם השניה; אז התקיימה עדיין גם היהדות של מזרח אירופה; התקיימו עוד 5 מיליון של יהודי רוסיה על כל עשרם הנפשי, המוסרי, התרבותי וגם החמרי. כל הדברים האלה שאנו רוֹאים אותם עכשיו — העיר הזאת, הכפרים האלה, הדינה הזאת — לא היו לפני כמה שנים, הם היו קיימים רק בתוך לבנו, רצוננו וחזוננו, ומשם הם יצאו; שם הוליד אותם רצוננו. הדברים שמסר עליהם אשכול דין־וחשבון מוקדם קצת, במפרעה של 4 שנים, אינם קיימים עדיין בהרי ירושלים ובגליל ובערבות הנגב, אבל הם קיימים בלבנו, ברצוננו ובחזוננו — והרבה יותר ממה שחזה החבר אשכול. הוא דיבר רק על ארבע השנים. לנו יש תכנית להרבה יותר מארבע שנים; יש לנו תכנית לאחרית־הימים. בלבנו לוהטים הרצון והחזון לגאולה שלמה ומלאה גם לעם היהודי וגם לעולם. וכל זמן שהוא יהיה קיים בלבנו ונהיה נאמנים לו — בוא יבוא במלואו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!