י“ט בתמוז תש”י – 4.7.1950

בישיבה המאה ושישים ואחת של הכּנסת הראשונה

בדיון זה עומדת לפנינו רק שאלה אחת: לא טיב המשטר בחלק זה של קוריאה או אחר. משטרה של כל ארץ הוא ענינה הפנימי, ומדינת־ישראל אינה נתבעת לתת הכשר למשטרים בארצות שונות. אין איש מאתנו מעונין באינפורמַציה של חברי־הכּנסת ריפטין וּוילנר על שני חלקי קוריאה, ואין איש מאתנו חייב לסמוך על אינפורמַציה זו. קוריאה הדרומית פתוחה לכל ולכן יודעים ליקוייה, ואיני יודע מאין שאבו המומחים הקוריאיים ידיעותיהם על קוריאה הצפונית הסגורה על מסגר. בכל אופן אין זה הדבר המעסיק עכשיו את הכּנסת. הדבר היחיד המעסיק אותנו ואת כל עמי תבל בלי יוצא מן־הכלל – הוא דבר השלום, והשאלה העומדת בפני כולנו היא, אם להשלים עם מעשי התוקפנות של קוריאה הצפונית, ואם עמידת האו“ם נגד תוקפנות זו מחזקת השלום בעולם או לא; אם עלינו להצטרף לאלה שהפרו השלום – או לאלה הבולמים מטעם או”ם מעשי תוקפנוּת.

אני אעיז לדבר דבר שאינו מקובל עכשיו. איני מתימר להיות נביא, אבל איני שותף לדעה המקובלת שבגלל המאורעות בקצה המזרחי של אסיה הוחמר המצב בעולם. לי נראה שתוקן המצב, וסיכויי השלום העולמי הוּטבוּ. לא אהיה נאיבי כל כך לומר, שהסכנה האיומה המרחפת עלינו ועל כל האנושוּת חלפה. סכנה זו קיימת. מעצמות גדולות כמעט שאינן עושות שום דבר אלא מזדיינות, ואני יודע מהו תפקידו של הזיון. איש לא יגיד שסכנת מלחמת־עולם שלישית חלפה; אבל לי נראה שהתגובה האמיצה והמהירה של או“ם הקטינה במשהו את הסכנה. בכל אופן ברור לי שמה שקרה בקוריאה לאחר תגובת או”ם לא החמיר סכנת המלחמה, אלא להיפך, החליש אותה, הזיז אותה לכמה שנים – אם־כי ברור שפעולה אחת, הטובה והמוצלחת ביותר, לא תסלק סכנת המלחמה, גם אם המטרה של האו“ם בקוריאה תושג בשלמותה. אולם מזמן שנגמרה מלחמת־העולם השניה לא היה לדעתי מעשה שנתן לתוקפנות מהלומה קולעת כמעשה שנעשה בקוריאה על־ידי האו”ם.

אין אני צריך כלל להוכיח שהצפון רע והדרום טוב. לא אומר שאין זה מענין אותי – מעניין אותי כל מה שנעשה באיזו פינה בעולם, כי אנו היהודים הננו אזרחי־עולם, קוסמופוליטים בלע"ז; אנחנו אזרחי־עולם באשר אנו אנשים ובאשר אנו יהודים.

אולם השאלה החשובה העומדת לפנינו הוא לא המשטר בפינה זו או אחרת – אלא שאלת שלום ומלחמה. וכל אחד חייב להתיצב באופן ברור – או לצד מדליקי המלחמה או לצד מכבי האש.

ומשונה הדבר שאותן שתי מפלגות בכּנסת אשר רק לפני ימים אחדים לא עשו צעד בלי יונת־השלום על דגלם, וניסו להחתים מטף ועד זקן על “עצומת השלום” – מתנכרים עכשיו לשלום העלוב, שנפגע על־ידי קוריאה הצפונית, ורק רוממות “הקידמה” בגרונם. מה פשר התהפוכה הפתאומית הזאת? ואם נקעה נפש מפ“ם ומק”י מהשלום – הרי דאגת השלום לא ירדה מעל הפרק בעולם. ומודאגת ברית־המועצות, מודאג הגוש המזרחי, מודאגות ארצות־הברית, ומודאגות כל ארצות המערב. אינני מאמין שהעמים רוצים במלחמה, ותהי דעת שליטיהם אשר תהיה. אין העמים רוצים להבעיר תבערה עולמית אפילו בשביל הדבר שבן־אהרן וריפטין קוראים בשם המוסווה “קידמה”. אין העמים מאמינים שמשהו יתוקן בעולם על־ידי התמודדות מזוינת. מה מועיל לשלום העולם – זוהי השאלה, ומבחינה זו בלבד ניגשה ממשלת ישראל לבעיית קןריאה.

איני יודע מאין בקיאות יוריסטית זו בסעיפי־משנה ובסעיף־קטן פלוני ואלמוני שגילו פתאום שלושת מגיני קוריאה הצפונית, חברי־הכּנסת בן־אהרן, וילנר וריפטין. בקיאות חשוּדה זו אינה יכולה לכסות על ההתנכרות הגמורה לדבר שלום.

איני מתפלא ואיש לא יתפלא על דברי חבר־הכּנסת וילנר, כשהוא אומר יום זה ככה ויום אחר ההיפך הגמור – יודע כל אחד מה גרם לכך. אבל מה פשר התהפוכה הזאת אצל בן־אהרן וריפטין? הופתעתי כששמעתי נאומו החוצב להבות של בן־אהרן. זה היה נאום של איש השׂשׂ למלחמה. אני מבין יחסו של וילנר. אבל בן־אהרן? הן הוא בכל זאת בן העם היהודי, ויודע מצב היהודים בעולם, והוא יודע כמה תלוי גורל עמו בשלום. אך לא היה כל סימן של חרדה לשלום בדבריו, גם לא היה כל סימן של חרדה לאחדות האומה. הסבור בן־אהרן שבשם אחדות העם העברי הוא יכול להצטרף למַה שהוא קורא בסגנון מוּסווה “הגוש הסוציאליסטי”? הגוש הזה קורא לעצמו בשם אחר, אך אם בן־אהרן בוחר לקרוא לו בשם זה – בוודאי יש לו טעם בדבר. אבל הזדהות עם אותו גוש – יהיה השם שיקָרא לו אשר יהיה – אינה יכולה לאחד את העם היהודי, גם לא את מדינת־ישראל.

וכאשר שמעתי הגדרת בן־אהרן על ראש ממשלת קוריאה הדרומית – ווילנר וריפטין חזרו על הגדרה זו, כמובן מאליו – שמעתי בדבריו צליל מוזר ונכרי. נשכרתי בהגדרה שהיתה בפי הפולשים המצרים. גם הם לא נלחמו נגד ישראל – אלא נגד כנופיות ציוניות, נגד כנופיות טרוריסטיות, ואני עבדכם הייתי ראש הכנופיות האלה. ורק היום שמענו מפי חבר־הכּנסת וילנר תיאור של ממשלת ישראל שאינו שונה בהרבה מהתיאור שנתן בן־אהרן לממשלת קוריאה הדרומית. ואני מוכרח לשאול: אם בשם ה“קידמה” מוּתר לעשות מלחמה בקוריאה הדרומית – מדוע אסור לעשות זאת פה, נגד ממשלת ישראל? גם פה יש “צפון” – יש לבנון, ובלבנון יש מפלגת “קידמה” (אני משתמש בשם השגור בפי אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת), ואנשי “קידמה” אלה אף הם יכולים להשיג טאנקים ומפציצים ותותחים ולתקוף את ממשלת ישראל ה“פאשיסטית”. קראתי הגדרות כאלו בעתונות של תנועת חבר הכּנסת וילנר, והממשלה הוכתרה בשם זה גם כשחבריו של בן־אהרן ישבו בה; מה תהיה עמדת בן־אהרן וחבריו כלפי תוקפנות ממין זה מצד כוחות ה“קידמה” בלבנון נגד מדינת־ישראל?

השלישיה שהגינה הערב על התוקפנות של קוריאה הצפונית מצאה הצדקה משותפת למלחמה: זו אינה אלא מלחמת אזרחים, ואין עצומת השלום של מק“י ומפ”ם מכוּונת כנגד מלחמת אזרחים, ביחוד אם הפותח במלחמה זו הוא כוח ה“קידמה”. ואני תמיד הייתי סבור שכל מלחמה היא בעצם מלחמת אזרחים. כלום לא היתה מלחמת־העולם השניה מלחמת אזרחים בקנה־מידה עולמי? החל מהמלחמה הראשונה שעליה למדנו בילדותנו – המלחמה בין האחים קין והבל – ועד מלחמת היטלר ומוסוליני היו כל המלחמות באנושות מלחמות אזרחים. כלום באה עצומת השלום של מק“י ומפ”ם לדרוש שלום רק מחלק אחד של העולם, ולהתיר מלחמה לחלק שני? השלום – אמר בצדק ליטבינוב בשם ברית־המועצות – לא ניתן לחלוקה, והתוקפנות של היטלר באוסטריה, צ’כוסלובקיה ופולין הוכיחה, ומי שמגן על מלחמת־התקפה מאיזה צד שהוא אינו יכול להופיע באותו זמן כמלאך־שלום.

ואין ריפטין יכול להצדיק התקפת קוריאה הצפונית באמתלה שבצפון לוחמים פועלים ואיכרים, ובדרום – בעלי־אחוזה ובעלי־בתים. כשצפון קוריאה תוקפת הדרום והורגת אנשים – היא הורגת קודם־כל פועלים ואיכרים, שהם בכל אומה רוב העם. וכאשר שמעתי דבריו המתלהמים של ריפטין על רצח פועלים ואיכרים, נזכרתי בראשית מלחמת־העולם השניה, שפתח בה היטלר נגד הפולנים והיהודים; ואנו קראנו להקים גדודים יהודים להילחם בהיטלר – וריפטין וחבריו התנגדו. לא בוערוּ מאז כל גליונות עתונם – והכחשותיהם פה לא יועילו. דבריהם מודפסים שחור על־גבי לבן.

התביישתי על עמדת השומר הצעיר, אם כי הם לא היו יחידים בעמדה תמוהה זו. הנייטרליות כלפי היטלר בתקופה הראשונה של מלחמת־העולם לא היתה המצאה מקורית של השומר הצעיר. נתקלתי באותה עמדה גם באנגליה וגם בצרפת.

עובדה קיימת שכוחות ה“קידמה” בימים ההם לא ערערו על מעשי הרצח של היטלר, והשומר הצעיר כרוך בנאמנות אחרי כוחות “קידמה” אלה – ומשום כך הפאטנט של ריפטין נגד רצח של פועלים אינו עושה רושם. לא כל רצח של פועלים הוא חטא בעיניו – הכל תלוי מי הוא הרוצח. אין אנו יכולים לקבל “דיאלקטיקה” זו. רצח הוא רצח, ומלחמה היא מלחמה. ושוחרי־שלום הם רק אלה ששוחרים שלום לכל העמים. ומי שהוא נגד מלחמת־עולם חדשה חייב לעמוד בפני כל הפרת השלום, בפני כל מעשה תוקפנות.

אם מעשי התוקפנות לא יחָנקו באיבּם – עלולה להתלקח מלחמת־עולם חדשה. אילו העיזו ממשלות צרפת ואנגליה למנוע בשנת 1936 כניסת צבאו של היטלר לאיזור המפורז של הריין ואחר־כך כיבוש אוסטריה – יתכן מאוד שמלחמת־העולם השניה לא היתה פורצת, ויש לברך על כך שהעולם למד קצת מהנסיון המר, אולי לא במידה מספקת. בפעם הראשונה נעשה על־ידי האו"ם מאמץ נועז לעצור פעולה תוקפנית. אם מאמץ זה יצליח – יהא זה אחד הגורמים המכריעים לחיזוק השלום בעולם. פעולה זו לא תסלק את כל המניעים והגורמים למלחמה, אולם זו לא תקרב אלא תרחיק סכנת המלחמה. בניגוד לחברי הכֹנסת וילנר, בן־אהרן וריפטין אין אני מאמין שאמריקה ורוסיה רוצות במלחמה. אילו היו רוצות במלחמה – היו כבר מזמן מוצאות הזדמנות נאותה או בלתי־נאותה לכך. אם אין מלחמת־עולם – סימן ששני עמים גדולים אלה אינם רוצים במלחמה.

אפשר לשאול אותנו: מה לה למדינת־ישראל הקטנה והרחוקה ולסכסוך קוריאה? למה תכניס ממשלת ישראל ראשה בין הרים גדולים בוויכוח היוּרידי והפוליטי באו"ם?

השאלה היא במקומה, כי אנו מדינה צעירה ומיצערה, ועמוסה דאגות וקשיים שאין אולי דוגמתם בשום מדינה אחרת, וטוב שנדע מקומנו הצנוע בעולם, וטוב שלא נתרברב ולא נרהב, וטוב שנצחונותינו במלחמת העצמאות לא יעבירו אותנו על דעתנו ולא נפריז בכוח שלנו ובערכו. יאה צניעותא לישראל. אנו תופסים מקום זעיר מאוד בעולם, ויכלתנו מוגבלת ומצומצמת בפינה קטנה מאוד בתוך איזור בלתי־מכריע. ומוטב לנו להצניע לכת. במה דברים אמורים? בבעיות חמריות, פוליטיות, כספיות וצבאיות, התלויות בהון, בכוח, בצבא, בשטח. אולם יש מלכות אחת שבה אנו חייבים לראות עצמנו שווים לכל מדינה גדולה וקטנה – וזוהי מלכוּת הרוח והמוּסר, ואין כבעיית השלום בעולם הנוגעת קודם־כל ובעיקר למלכות הרוח והמוסר. כאנשים וכיהודים, כאומה וכמדינה אין אנו רשאים להיות אדישים ונייטרליים לגבי הצורך העליון של החברה האנושית ושל האומה היהודית: שמירת השלום בעולם.

אי־אפשר שלא נכיר באחריות המיוחדת המוטלת על המעצמות הגדולות בשמירת השלום. כל אחת מממשלות ארצות־הברית וברית־המועצות נושאת באחריות חייהם ושלומם של עשרות ומאות מיליונים אנשים. אמריקה אחראית למישרים על מאה וחמישים מיליון, ורוסיה – על מאתים מיליון אנשים. ואנו חייבים בדרך־ארץ למעצמות גדולות אלו שרובצת עליהן אחריות כל־כך כבדה. אולם אחריות מוסרית אינה נשקלת במספר בלבד, ־ אנו רואים עצמנו נושאים באחריות המוסרית במידה שווה לאומות אחרות.

אין אני מזלזל בערך הכוח הפיסי. זה למעלה מחמש שנים כמעט שאיני עוסק בדבר אחר באותה הרצינות והרציפות שבה אני עוסק בטיפוח הכוח הפיסי של עם ישראל. אבל גם בימים שהוטל עלינו להשתמש בכוחנו הפיסי במידה המַכּסימַלית, ולא לגמרי בלי הצלחה, ידענו שבחשבון הסופי יכריע לא רק הכוח הפיסי. וידיעה זו אינה מיוחדת לנו. סוד זה היה ידוע גם למיליטריסטים מובהקים.

אנו ידענו תמיד שכוח־הרוח שקול כנגד כוח־הגוף. ורוחנו לא נכנעה אף פעם לכוח חמרי עליון, כשלא יכולנו להכיר באמיתו או בצדקו. ומשקלה הרוחני של אומה אין למדוד רק במספר הדיביזיות והבּריגאדות שהיא יכולה לגייס. ואין משקלנו המוסרי נופל ממשקלה המוסרי של כל אומה אחרת, ואולי להיפך.

יש לאומה העברית נסיון היסטורי שאין להרבה עמים אחרים. עמדנו במבחנים שאולי לא עמד בהם אף עם אחר. ראינו רבות, ורבות סבלנו. ויש ערך ומשקל לעמדת ישראל. ועם ישראל חייב להגיד דברו בשאלת השלום בעולם. – דברו הוא לא של שׂכיר, ולא שאוּל. יש ערך בינלאומי לעמדת ישראל – בתנאי שזו תהיה עמדה עצמאית, הנקבעת על־ידה, מתוך מיצוי ושיקול חפשי, שאינו כפוף לשום כוח זר וחיצוני, אלא לצורך היסטורי ולאמת המוסרית. כל מי שהזדהה מראש עם עמדתו של אחד הצדדים לא יוכל לדבּר בשם ישראל ולדיבורו אין כל ערך. ממשלת ישראל איננה איננה מזלזלת בכוחן ובערכן של המעצמות הגדולות ושל אירגון האו“ם. אולם היא העיזה להתנגד לארצות־הברית, היא העיזה להתנגד לדעת ברית־המועצות, היא העיזה להתנגד גם לדעת הרוב באו”ם – כשנראה לה שדעתה של אמריקה, של רוסיה או של או"ם אינה צודקת.

קראתי באחד העתונים מאמרו של סופר האומר שאינו רואה מהו ה“מחיר” שקיבלנו בעד עמדת ממשלת ישראל בשאלת קוריאה. לא ידע הסופר שאין מחיר לישראל. כי כוחה של מדינת־ישראל הוא במַצפוּנה. מַצפוּן זה לא יעמוד למכירה. המסע שלנו במשך שלושת־ארבעת אלפי שנות היסטוריה עשינו לא בכוח תותחים – אלא בנשק יחיד ומיוחד: בכוח המצפוּן שלנו. ואין לאמריקה ואין לרוסיה די כסף וזהב לקנות מצפוננו. הצבענו נגד ברית־המועצות – ונצביע; הצבענו נגד אמריקה ונצביע, אם מצפוננו יכתיב לנו זאת. ומפני שאנו בני־חורין ולא משועבדים לא לאויבינו ולא לידידינו, ומפני שאין מדינה זרה מכתיבה לנו מה לחשוב ואיך לחשוב – יש משקל לעמדה שלנו ולדעה שלנו.

מדינת־ישראל מגנה יחד עם כל האו“ם כל מעשה תוקפנות, ותהא האמתלה שלה מה שתהיה. אין איש באו”ם המצפה שאנו נשלח לגיונות נגד התוקפים. לא נשלח צבא ישראלי לקוריאה – כי עדיין סכנת התוקפנות תלויה על ראשנו. הפולשים טרם החזירו צבאותיהם לעבר הגבול, ועלינו לעמוד על המשמר בפני תוקפנות באיזור הקרוב שלנו. אולם יש ערך לקול ישראל גם בלי צבאות. ויש ערך מיוחד כלפי עם ישראל בכל התפוצות. שאלת השלום בעולם היא שאלתו של יהודי באשר הוא. אין עוד עם בעולם החרד לשלום כעם ישראל. כל יהודי באשר הוא מתפלל לשלום בעולם, ואני בטוח שרווח לעם ישראל בשמעוֹ שממשלתנו הרימה קולה נגד התוקפנות ובעד חיזוק השלום.

הכנסת תכריע הערב בהצבעתה שתי שאלות הכרוכות זו בזו: אם אנו שוחרים שלום לכל העמים, מכל הגושים ומכל ה“אוריינטציות”, ואם אנו בני־חורין להצטרף לפי מצפוננו לצד שהצדק אתו, ויהיה הצד אשר יהיה.

אישורה של תשובת ממשלת ישראל לאו"ם – היא־היא אישור רצון השלום של ישראל וחירותו הבינלאומית.