כ“ט באייר תש”י – 16.5.1950

בישיבה המאה וארבעים של הכנסת הראשונה

חבר הכּנסת כהנא דרש חוק מהכּנסת שיאפשר לכל יהודי להשתתף בסוכנות היהודית. אין כל צורך בחוק מיוחד למטרה זו. זכות זו נתונה לכל יהודי, כי ההבחנה שמבחין כנראה חבר הכּנסת כהנא בין הסוכנוּת היהודית ובין ההסתדרות הציונית היא נחלת העבר, וקיימת עכשיו רק בדמיונו. לפני כעשרים שנה היה אולי איזה ממש בהבחנה זו. עכשיו אין לחלוטין כל הבדל והפרש בין הסוכנות היהודית ובין ההסתדרות הציונית. אין שום הבדל רעיוני או אורגניזציוני, אין אפילו שום הבדל פורמַלי. עכשיו אין שום דבר אחר מלבד ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס הציוני, הוועד־הפועל הציוני וההנהלה הציונית. לאלה קוראים גם בשם סוכנות יהודית, ואם רצוי לחבר הכּנסת כהנא להשתתף בסוכנות היהודית – הדרך פתוחה לפניו, כמו לפני כל יהודי אחר: להיות חבר בהסתדרות הציונית. מחוץ להסתדרות הציונית ומלבדה אין שום דבר אחר נקרא סוכנות.

אני בטוח שהרוב בבית הזה היה שמח לראות את הרב כהנא וחבריו במה שהוא קורא בשם הסוכנות היהודית, כלומר בהסתדרות הציונית. הדבר תלוי אך ורק בו. לחבר־הכּנסת מזור עלי להגיד שתביעתו בדבר נציגות לאגודת־ישראל היא תמוהה. במוסד לתיאום יושבים שני גופים. גוף אחד היא הממשלה. היא מייצגת רק את תושבי המדינה, ולא אנשי חוץ־לארץ, בין שהם ציונים ובין שאינם ציונים. הממשלה לא יכולה לקחת על עצמה לייצג אגודת־ישראל שבעולם; היא מייצגת חברי ה“אגודה” שבארץ. אגודת־ישראל בארץ היא חלק של החזית הדתית המשתתף בממשלה, הממשלה היא גוף קולקטיבי וכל חבר שלה מייצג הממשלה כולה. הממשלה מחליטה בכל מקרה ומקרה מי מחבריה ייצג אותה. וארבעת חברי הממשלה המשתתפים במוסד לתיאום מייצגים כל הממשלה, ובתוכה אגודת־ישראל. הגוף השני המשתתף במוסד זוהי ההנהלה הציונית המייצגת את ההסתדרות הציונית בעולם.

לחברי הכּנסת וילנר ובדר היתה טענה משותפת. שניהם חרדו לריבונות הכּנסת. אילו קראו בעיון מה שנתפרסם בעתונים על סדרי המוסד לתיאום – לא היה יסוד לחרדתם. נאמר בפירוש שחברי הממשלה המשתתפים במוסד לתיאום אינם מופקעים מאחריותה כלפי הממשלה, וכל פרוטה שהם מוציאים – נתונה למרות הריבונית של הכּנסת ולפיקוח מבקר המדינה. גם חברי ההנהלה הציונית שבמוסד אינם מופקעים ממרותם לקונגרס הציוני.

* * * * *

נדמה לי שחבר־הכּנסת וחברי למפלגה, קוסוי, עשה עוול לנואם הראשון של האופוזיציה, חבר־הכּנסת בר־יהודה – הוא קיפח שׂכר שיחה נאה שבה פתח מר בר־יהודה דבריו. הוא אמר בראשית נאומו שהוא מקבל סידור זה בשמחה ובעידוד. אמנם בהמשך נאומו אמר בר־יהודה ההיפך מזה, והטיל ספק בכוונות הציוניות של ראש־הממשלה. אם מר בר־יהודה מפקפק בכוונותי הציוניות – זה ענינו. אין בדעתי להתחרות אתו בפטריוטיזם ציוני. בפורום ציוני אולי אעשה ויכוּח עם אלה שמדברים רמות וגבוהות על עליה ומחבּלים בה במעשיהם. אבל אין כל ענין לנהל פה ויכוּח עם מר בר־יהודה או עם מר פרמינגר על נאמנות לציונוּת.

מר בר־יהודה צעק מרה על פירוק השותפות. אני מצטער שלא ידעתי כלל שקיימת שותפות. אני ידעתי על מלחמה בממשלה, מלחמה בכל האמצעים, ולא רק בתוך הכּנסת והמדינה. והייתי רוצה לדעת איזו שותפות פורקה? אמנם הושמעה הצעה על שותפות. אני עבדכם, כראש ממשלת ישראל, פניתי לשתי המפלגות הציוניות שישבו בממשלה הזמנית – להצטרף לממשלה על יסוד ששה עקרונות שהגדרתי בכּנסת. מפלגת הציונים הכלליים ענתה בשלילה. ממפלגתו של מר בר־יהודה לא נתכבדתי עד היום בתשובה.

אני מצטער על דחיית הצעת השותפות. אבל עלי להגיד לכל חברי האופוזיציה שהם חברים בהסתדרות הציונית: אם אתם סבורים שבעזרת ההסתדרות וההנהלה הציונית תוכלו לנגח המדינה וממשלתה, הרי אתם טועים בהבנת התנועה הציונית והעם היהודי – כי אין דבר יקר לעם היהודי בגולה כמדינה יהודית. בשם המדינה מדברים אלה שנבחרו לכך על־ידה. גם ההסתדרות הציונית בוחרת נציגיה לפי רצונה היא, ואיני מבין התלונה שנשמעה כאן מפי מר בר־יהודה. לא ישבתי בישיבת ההנהלה הציונית כשדנו על סידורי המוסד לתיאום, אבל חברי ההנהלה הציונית הם חברי, ושמעתי מחברים אלה שההנהלה אישרה הסידור של המוסד לתיאום פה אחד, וגם בבחירת ארבעת נציגי ההנהלה במוסד לא היו חילוקי דעות אלא לגבי חבר אחד בלבד. שלושה חברים נבחרו מתוך הסכמה כללית. נחלקו הדעות רק בדבר החבר הרביעי: אם זה יהיה נציג הציונות הכללית או נציג מפ“ם. הרוב בהנהלה החליט – ולדעתי בצדק – שהחבר הרביעי יהיה מהציונים הכלליים. כי בקונגרס האחרון היו כמאה ושלושה צירים של הציונים הכלליים, והיו רק כחמישים מטעם הסיעות של מפ”ם.

בעיני תמוה הדבר שנמצא אפילו מיעוט בהנהלה הציונית שניסה להוציא מהמוסד לתיאום את הגוף הגדול ביותר בהסתדרות הציונית – נציגי הציונים הכלליים. בכל אופן ההנהלה מחליטה על־כך מי ייַצג אותה. ואם אפשר לערער על החלטת ההנהלה – הרי לא פה, אלא בוועד־הפועל הציוני. כציוני אהיה מוכן להשתתף שם בבירור. אולם אין שחר לאימרה על פירוק השותפות. השותפות לא היתה קיימת, מאז סירבתם אחרי הבחירות לכּנסת להשתתף בממשלה.

חבר הכּנסת בּרנשטיין חושש שכוונותיהם של אלה אשר רצו בתיאום לא יתקיימו. איני בטוח שאני יודע מה היו הכוונות של כל אלה שרצו בתיאום, אבל אנסה לברר מה עלול להתקיים ומה לא עלול להתקיים.

אם האופוזיציה בכנסת סבורה שההסתדרות הציונית העולמית תהיה בת־בריתה באופוזיציה לממשלה – הרי ברור לי שתתאכזב להבא, כאשר נתאכזבה בעבר. אני מעיז לנבא שתתאכזב אפילו בקונגרס הציוני הבא. אין להעלות על הדעת שהתנועה הציונית בגולה תנסה או תרצה להכשיל במשהו מדינת־ישראל וממשלתה. גם ציונים שמתנגדים לדברים מסוּימים במדינה – ומותר גם לציוני בחוץ־לארץ להתנגד לכמה דברים שנעשים או לא נעשים במדינה – לא יעשו עצמם שותפים לאלה בארץ שרוצים להכשיל המדינה והממשלה. הסידור שנעשה עכשיו לתאם הפעולות במדינה ובתנועה הציונית – סידור זה נתאשר על־ידי כל המפלגות הציוניות היושבות בהנהלה, שבּה קיימת קואליציה יותר רחבה מאשר בממשלה, ומפלגת מפ“ם יושבת בהנהלה יחד עם נציגי “חרות”. ולאחר שהסידור אושר שם פה אחד – יש רק להתפלא על ההתנגדות הנשמעת פה. האם יש שתי מפלגות של מפ”ם – אחת בהסתדרות הציונית, ואחת בכנסת? האם יש שתי מפלגות של “הצה”ר־חרוּת" ושל ציונים כלליים?

* * * * *

ד“ר בדר מ”חרוּת" פוסל הנהלה ציונית שנבחרת מיהודי ארץ־ישראל. לדעתו רק אנשי הגולה צריכים לנהל הפעולה הציונית. – יהודים בפאריס או בקליבלנד ידעו כמובן יותר טוב מה לעשות לפיתוח הארץ, כיצד ליישב העולים ומה הם דרכי ההגשמה הציונית. אין ד“ר בדר מבין שאין זה מקרה כלל וכלל, שזה כבר עשרים שנה מתנהלת כל הפעולה הציונית על־ידי אנשי הארץ, כי היהודים בחוץ־לארץ – ורוב הציונים הם יהודי חוץ־לארץ – יש להם אמון לגבי פעולה ציונית רק ביהודי הארץ, באלה שהזדהו בחייהם האישיים עם המפעל הציוני. ד”ר בדר לא הבין כמה הוא סותר דברי עצמו בציינו שאמנם יהודי יוהניסבורג ישמחו לסידור זה. יהודי יוהניסבורג, פאריס וניו־יורק סומכים על היהודים בארץ – הם לא יסמכו על קומיסרים מהגולה. כנראה שגם לאנשי הצה“ר יש אותו היחס – כי ראש הצה”ר יושב בארץ ולא ביוהניסבורג ולא בניוּ־יורק.

* * * * *

בר־יהודה היקשה על הסידור שאינו הולם בכל את החלטות הוועד־הפועל הציוני. הטעם פשוט: אין החלטות הוועד־הפועל הציוני מחייבות את ממשלת ישראל, רק החלטות הכּנסת וחוקיה מחייבים ממשלתנו. אבל ישנם כמה דברים שאין המדינה יכולה לעשות בכוחה היא בלבד, כי יכלתה לא מספיקה, ויש צורך בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, לא מפני שהמדינה אינה נאמנה לציונות ולקיבוץ גלויות, אלא יש גבול ליכלתם של תושבי המדינה. שלושת רבעי מיליון יהודים אינם יכולים להעלות ולקלוט מיליון יהודים, ומיליון עולים חדשים אינו המטרה הסופית של הציונות.

המפעל הציוני אינו לפי כוחה של המדינה בלבד, ולא לפי כוחה של ההסתדרות הציונית בלבד. עד עכשיו עסקו שתיהן באותה העבודה – במסגרות נפרדות. הוועד־הפועל הציוני החליט אמנם לפני שנתיים שעליה והתישבות הן ענינה של ההנהלה הציונית, אבל אי־אפשר שמדינת־ישראל לא תטפל באלו. אפילו אם הקונגרס הציוני יחליט שרק ההנהלה הציונית תטפל בעליה – לא תחדל מדינת־ישראל מלעסוק בה. ושום כוח שבעולם לא יסלק את המדינה מהתישבות. ולו גם יהי להסתדרות הציונית הון־תועפות וכל אוצרות קורח, וכל עשירי ישראל ימסרו לה כל רכושם – לא תסתלק המדינה ממפעל ההתישבות. אי־אפשר שיעָשה משהו בארץ – בלי המדינה. יש רק עבודה אחת שההסתדרות הציונית יכולה – וצריכה – לעשות בלי המדינה: העבודה בגולה. ומשום שהיו עד עכשיו שניות וכפילות בעבודה, היו לפעמים גם הפרעות הדדיות, ולא חלילה מתוך רצון רע, כי אין לייחס רצון רע לא להנהלה הציונית ולא לממשלת ישראל.

ולכן נמנו וגמרו שדרוש שיתוף ותיאום. וקרה הפעם “אסון”: אמרו ועשו, ועשו מהר, ומתוך הבנה הדדית והסכם מלא. והאופוזיציה מאוכזבת ומצטערת. אינני יכול במקרה זה להשתתף בצערה. כי כמו בר־יהודה בתחילת דבריו אני שמח לסידור שקם, וחבל שהשמחה של בר־יהודה נפסקה מיד עם הפסוק הראשון בדבריו.

איני בטוח שכל התקווֹת שתלינו בתיאום יקומו. כי הצלחת התיאום אינה תלויה בתכניות אלא ביכולת החלוצית של ההסתדרות הציונית. הפעולה הציונית אינה תלויה אך ורק בגודל התקציב שההסתדרות הציונית מסוגלת להבטיח – גם יכלתה זו מוגבלת לצערי, אלא באיזו מידה יחָלצו הציונים מהגולה בהונם ובאונם לפיתוח הארץ, לקידום התעשיה, לחיזוק הבטחון. בכושר חלוצי זה תלויה ההצלחה יותר מבכל דבר אחר.

אבל התיאום יאפשר, כפי שאני מקווה, טיפול יותר יעיל בעליה ובהתישבות.

* * * * *

מר בר־יהודה מצא פסול גדול בזמניותם של סדרי התיאום. אולם ההנהלה הציונית סבורה שאין היא יכולה לחייב הקונגרס הבא. הקונגרס הציוני יהיה חופשי להכריע על דרכי הפעולה ואין לכבול ידיו מראש, אין גם לכבול את הממשלה והמדינה.

אנו תושבי המדינה סומכים יותר מדי על ההסתדרות הציונית ועל יהודי חוץ־לארץ, ואין אנו נושאים במידה מספיקה בעוֹל. איני יכול להצטרף לאלה שמכריזים על העוֹל הכבד הנופל על המדינה. ציבורנו בארץ אינו נושא במידה מספיקה בעוֹל, לא רק בהשוואה לגודל המשׂימות המוטלות עלינו, אלא אפילו בהשוואה ליכולת שלנו.

לפני ימים אחדים נתקיימה ישיבה משותפת של ועדת־הכספים וּועדת־החוץ־והבטחון, והתנהל דיון רציני ואחראי על מצבנו. כששמעתי כמה מחברי האופוזיציה מדברים באחריות ומתמרמרים על הבזבוז והפזרנוּת וההוצאות המיותרות על מותרות ושעשועים הנפוצים בישוב ועל חוסר הדאגה לצרכי הבטחון והעליה – שאלתי את המדברים: מדוע אינכם אומרים דברים אלה בכּנסת ובפומבי? ואני חוזר על שאלתי זו גם פה: מדוע שומעים כאן רק תלונות על מסים קשים ועל הגבלות הצנע? היש מי שהוא החושב שבלי מסים נקיים הבטחון והעליה וההתישבות ושירותי החינוך והבריאוּת? וכלום באמת אנו חיים חיי־צנע? האם אנו ראויים לשעה הגדולה שזכינו לה?

ואולי התיאום יביא לידי־כך שנדע מה הוא המַכּסימוּם שהתנועה הציונית יכולה לתרום – ונראה הכרח להגביר תרומתנו־אנו. יש בכוחנו לעשות יותר. ואנו חייבים לעשות יותר.

ויתכן שהתיאום יביא גם להגברת המתח החלוצי בתנועה הציונית. כל כמה שיתהדק המגע בין התנועה הציונית בגולה ובין הציונות החלוצית, ציונות ההגשמה העצמית בארץ – יתפשט הזרם החלוצי בכוח מגע זה גם בקרב ההסתדרות הציונית.

והמטרה של השיתוף והתיאום היא כפולה:

1.  להגביר יעילות־העבודה של שני הגופים – המדינה וההסתדרות הציונית – בטיפולם בעליה ובהתישבות.

2.  להגביר המתח החלוצי גם בארץ וגם בגולה.

כשיתברר לשני הצדדים שהמאמץ המשותף אינו מספיק – מן ההכרח שנגביר התביעה, גם מעצמנו וגם מיהדות הגולה.

העם היהודי יעָנה לתביעתנו – אם נדע להיות למופת ולדוּגמה, ונעמיס על עצמנו עוֹל יותר גדול, כדי יכלתו המלאה של העם השוכן בציוֹן.