ט“ו בסיוון תש”י – 31.5.1950

בישיבת הכנסת הראשונה

הצהרת שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – על הזיוּן והבטחון בארצות־ערב ובישראל, שנתפרסמה בשבוע שעבר, לא עברה בלי רושם במדינתנו, אם־כי הרגישות המופרזת והמתוחה כלפי הצהרות פוליטיות של כוחות־חוץ, שהיתה טבועה בישוב הנתון תחת שלטון זר – היא כבר נחלת העבר. המדינה הצעירה, שקמה תוך מלחמת־מגן נואשת, כשהיא יחידה במערכה נגד שש מדינות ערב שפלשו לארץ מתוך הפרת מגילת האו"ם – רואה קיומה, בטחונה ועתידה תלויים קודם־כל ובשורה ראשונה במאמציה היא, בהפרחת שממת המולדת, בקליטת שבות ישראל, בגיוס כוחות האומה, הרוחניים והחמריים. אבל אין היא מתעלמת אף רגע מהעוּבדה הניצחת, שהעולם בו אנו חיים, קיימת בו זיקה הדדית בין אומות גדולות וקטנות, ושאפילו מעצמה גדולה אינה יכולה עוד לשכון בטח לבדה, ולא־כל־שכּן מדינה רכה ומיצערה כמדינת־ישראל; ואדיר חפצנו הוא קשירת יחסי ידידוּת עם כל האומות, הקרובות והרחוקות, והגבּרת הבטחון והשלום בעולם.

הכּנסת ודאי שׂמה לב לעוּבדה, שהצהרת שלוש המעצמות היא תעודה חד־צדדית, שבאה להגדיר מדיניותן של המעצמות הנזכרות כלפי מדינת־ישראל ומדינות־ערב בשאלת הזיון והבטחון. אין מן הצורך להדגיש כאן שמדיניותה של מדינת־ישראל נקבעת אך ורק על־ידי ממשלת ישראל בהתאם לרצונה הריבוני של האומה ובאישורה של הכּנסת. ההצהרה נמסרה לממשלת ישראל ע"י צירי שלוש המעצמות בתורת אינפוֹרמַציה גרידא.

במידה שהצהרת שלוש האומות מכוּונת ועשויה להגביר הבטחון והשלום, ולוּ רק בשטח המצומצם של מדינת־ישראל ומדינות־ערב – הרי נתונה לה התמיכה הנאמנה של ממשלת ישראל. לדעת ממשלת ישראל חיזוק השלום באחת מפינות העולם, מסייע במישרין ובעקיפין להגבּרת השלום בעולם כולו.

ממשלת ישראל מקדמת בברכה גילוי־דעתן של שלוש המעצמות נגד מירוץ־הזיון בין מדינות־ערב ובין ישראל.

גילוי־דעת זה, כפי שצוּין בהצהרה, נעשה על־ידי שלוש המעצמות במועצת־הבטחון עוד בארבעה באבגוּסט 1949. אולם ממשלת ישראל חייבת לציין בתמיהה ובחרדה העוּבדה, שמאז ועד היום הזה, כמו לפני התאריך הנ"ל, נמשכת הפסקת־נשק רק לצד אחד – למדינות־ערב, שלא חדלו לאַיים במלחמה חדשה נגד ישראל, ועד היום הזה הן מסרבות לדבּר אתנו לשלום. ובו בזמן התמיד הסירוב להספיק נשק וחמרי מלחמה לישראל. הפליה זו מערערת את בטחונה של מדינת־ישראל ומסכנת השלום במזרח הקרוב.

שלוש המעצמות אמנם מודיעות עכשיו שקיבלו הבטחה מהמדינות שסוּפק להן נשק, שאין להן כל כוונה לתקוף שום מדינה אחרת. אולם הבטחה זו של מדינות־ערב אינה מלוּוה בשום ערובה ממשית, ועומדת בסתירה גלויה לתכונת־המלחמה הבלתי־פוסקת נגד מדינת־ישראל.

כל מי שמכיר את המצב לאמיתו בארצות אלה, יבין ללא היסוס שהנשק הנשלח למדינות אלה, אם ישתמשו בו בכלל – ישתמשו בו נגד ישראל, ואולי רק נגד ישראל.

ממשלת ישראל מציינת בסיפוק ששלוש המעצמות מכירות עכשיו, שלישראל – לא פחות מאשר למדינות ערב – יש צורך להחזיק כוחות מזוּינים ברמה מסוּימת.

לא היתה ולא תהיה למדינת־ישראל כל כוונה לתקוף מישהו. ידה של מדינת־ישראל מושטת לשלום עם כל אחת ממדינות־ערב ועם כולן יחד. אולם יש הזכות והחובה לישראל לדאוג לבטחונה; ושלוש המעצמות הכירו בכך. ממשלת ישראל, תקוותה ורצונה הם שהכרה זו תתורגם לשפת מעשים, והפליה לרעת ישראל בהספקת נשק תופסק לחלוטין מצד הממשלות שחתמו על ההצהרה.

ממשלת ישראל קיבלה בסיפוק מיוחד הכרזת שלוש המעצמות על התענינותן העמוקה ושאיפתן לקדם השלום והיציבות במדינות־ערב ובישראל, ועל התנגדותן הנמרצת לשימוש בכוח או לאיום בשימוש בכוח מצד אחת המדינות בחלק זה של העולם.

שלוש המעצמות הבטיחו לפעול נגד כל פגיעה בגבולות או בתחומי שביתת־הנשק, בהתאם להתחיבויותיהן כחברות או"ם. הבטחה זו חלה במידה שווה על גבולות מדינות־ערב ועל תחומי ישראל, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת־הנשק עם מצרים, עבר־הירדן, סוריה והלבנון.

כממשלה הנוגעת בדבר, וכחברה באו“ם, רואה ממשלת ישראל חובה לעצמה לעמוד על כך שאין להסתפק במניעת פעולות־איבה בין שכנים, אלא יש צורך בעידוד ובזירוז כריתת שלום יציב בין כל המדינות ובתוכן מדינת־ישראל ומדינות־ערב, ויש להשתמש לשם כך במלוא סמכותו ויכלתו של אירגון האו”ם.

מדינת־ישראל תתן באמונה ידה לכל יזמה המכוונת לחיזוק השלום בקרב כל העמים, ולהאדרת כוחו וסמכותו של אירגון האו"ם.