ג' בתשרי תשי"א — 14.9.1950

— — התפיסה הציונית שונה מתפיסה לא־ציונית בזאת שהיא רואה לא השלב הסטאטי הקיים בשעה מסוימת או בארץ מסוימת — חושפת המגמה ההיסטורית של חיי היהדות בגוֹלה ורואה בכל מקום ובכל שעה תלות ונכר, הנוטלים מהיהודים בתפוצה, בכל תפוצה, אפשרות של חיים עצמאיים, שלמי ובטוחים.

הציונות הרשמית, זו העומדת אך ורק על השקל ועל חברוּת בהסתדרות הציונית, לא ראתה בעליה לארץ משום חובה ציונית, לא לפני הקמת המדינה ולא לאחריה. ואילו לא פעמו בעם, בכל התפוצות, כוחות חלוציים, שיש להם צורך אישי, צורך של הגשמה עצמית, צורך ליצור לעצמם ובכוח עצמם חיים יהודיים חדשים, עצמאיים, ולהיות למופת לעם — לא היינו באים עד הלום.

אין לשלול מהציונות הרשמית, הקונגרסיסטית, זכויות מפעלה המדיני והכספי והחינוכי. יש למפעל זה חלק לא־קטן במה שנעשה בארץ — אולם בלי הכוחות החלוציים היתה פעולה זו נשארת ערירית ועקרה; גורם יותר גדול בהגשמת הציונות היה כוח המצוקה, שהכריח הרבה יהודים לעלות ארצה. אולם אף המצוקה כשהיא לבדה, אם כי שימשה ותשמש גורם אדיר בהגשמה הציונית, לא היתה נהפכת לגורם יוצר בלי הכוח החלוצי. המצוקה היהודית היתה קיימת בכל הדורות, והיהודים היו נודדים מארץ לארץ והיו נמקים בענים; ורק כשנתגלו כוחות חלוציים בשבעים השנים האחרונות ויצרו ההתישבות היהודית המחודשת בארץ — הופרתה המצוקה היהודית והופנתה לתוך מסלול קונסטרוקטיבי, מסלול בנין המולדת.

מי שיבדוק תולדות המפעל הציוני בארץ, מאז יסוד פתח־תקוה ועד היום הזה, ימצא ששני שותפים כוננו מפעל זה: חלוציות מכוונת ומַתווה דרך — והכרח מר, פרי סבל ומצוקה. הסבל נתן את הרבּים, החלוציות נתנה מורי־דרך; אין אף יצירה אחת בארץ שקמה בלי יזמה חלוצית.

עם קום המדינה היו רבים שסברו ששעת החלוציות עברה: מצד אחד סל המונים בגלויות מרודות, מצד שני — כוח המדינה; שני אלה יעשו הכל. אין טעות מזיקה ומסוכנת מזו.

אמנם יסוד המדינה פתח אפקים חדשים, ואפשרויות אדירות, שקשה היה לחלום עליהם מקודם. במשך עשרים ושבעה חדשים לקיום המדינה, עלו ארצה למעלה מארבע מאות וחמשים אלף יהודים, והוקמו כמאתים וארבעים ישובים חדשים — אולם דווקא גידול כמותי זה מצריך עכשיו כוחות חלוציים הרבה יותר מרובים מאשר לפני־כן.

אילו לא מצאה עליה זו בארץ כוחות חלוציים בהתישבות הקיימת ובנוער הישראל — היתה נכשלת, אולם הכוחות החלוציים הקיימים בארץ אינם מספיקים בשביל עליה עממית רבתי זו.

כל ציוני מבין שבלי עזרת העם בגולה לא תוכל המדינה לקלוט עליה רבתי זו. והכינוס שהיה לנו בזמן האחרון בירושלים, הכינוס עם נציגי יהדות אמריקה, נתן לכך ביטוי נאמן, ולקח על עצמו לגייס בארצות הברית במשך שלוש השנים הקרובות מיליארד דולר, למען עזור בקליטת שש מאות אלף עולים העומדים לבוא בשלוש השנים הקרובות.

אולם לא כל ציוני מבין עדיין שבלי תנועה חלוצית מתגברת, ודווקא מהתפוּצה “שאינה עומדת לעלות”, וקודם כל מהתפוצה האנגלו־סאכסית, אנו עלולים להיכשל.

העליה העממית הגדולה מעמידה לפנינו שתי בעיות: 1) כיצד להשריש את העולים במשק הישראלי ולהפוך המונים מחווסיר־כל אלה לכוח כלכלי הנושא ומפרנס עצמו, ואינו זקוק לעזרה חיצונית. 2) כיצד להפוך בליל־אדם זה, שאיש אינו מבין שפת רעהו, שאין לו חינוך ותרבות, שאין לו לשון עברית ואין לו דעת הארץ ותולדות העם, — כיצד למזג אותו בחטיבה לאומית־תרבותית אחת ולהשריש אותו בחברה העובדת ובתרבות העברית ובעבר האומה ובחזון עתידה, כיצד להקנות לו ערכי־היסוד הנוצרים בארץ?

שני דברים אלה לא יעָשו בלי זרם מתגבר של כוחות חלוציים מקיבוצי־היהודים בארצות מפותחות, עשירות וחפשיות, כאנגליה ואמריקה ודרום־אפריקה.

לא היינו אולי יכולים להקים צבא־הגנה לישראל בי המתנדבים רבי־הכושר מארצות אלה; והמאמץ המשקי והתרבותי העומד לפנינו קשה הרבה יותר מהמאץ הצבאי שעמד לפנינו במלחמת השחרור — ואינני חשוד על זלזול בערכה של מלחמה זו.

כשם שאנו עלולים להיכשל — גם המדינה וגם העליה העממית — אם לא תבוא עזרה כספית מן החוץ לא רק בצורת תרומות, אלא גם בצורת השקעות ומילווֹת), — כך אנו עלולים להיכשל אם לא יבואו אלינו מאמריקה, מקנדה, מאנגליה, מדרום אפריקה ומארגנטינה, כוחות חלוציים, — לא בורחים מפחד פרעות וסכנת הִיטלר, אלא נוער יוזם, בעל־יכולת הרואה לעצמו יעוד־חיים בהפרחת השממה, בכיבוש איתני הטבע, בחינוכם ובהדרכתם של קיבוצי־הגלויות, בבנין התרבות העברית, בהאדרת הכוח היהודי, בעיצוב העצמאות היהודית, ביצירת חברה יהודית למופת ולתפארת.

“ציונים” שמתנגדים לעליה חלוצית מאנגליה ומאמריקה מתנכרים לנפש־נפשה של הציונות ושל מדינת־ישראל כאחת, ועושים שירוּ רע ומזיק לנוער היהודי בארצם.

האמנם יש לצעיר יהודי באנגליה ובאמריקה, צעיר מחונן ביזמה, בידיעה, בהשכלה ובכושר־מעשה, יעוד יותר מבורך ופורה מאשר צפוי לו במדינת־ישראל זו המבצעת המפעל המהפכני והקונסטרוקטיבי הגדול ביותר בדורנו? — גם החלוצים הראשונים, אלה שבאו ארצה לפני שבעים שנה ולפני ארבעים שנה יותר משנתנו לארץ — נתנה הארץ להם. לא כל דור זוכה למעשה־בראשית. אולי רק לדורות הראשונים של בוני אמריקה ניתן שאַנס כזה שישנו עכשיו במדינת־ישראל לכוחות צעירים; בהיסטוריה היהודית ובחיי הנוער היהודי ודאי שלא היה עוד כדבר הזה. ואני בטוח שאם דבר המפעל הנעשה והעומד ליעשות בארץ יובא כמו שהוא, בכל עשרו ואפשרויותיו וחזונו, לנוער העברי ולאינטליגנציה היוצרת בארצות האנגלו־סאכסיות ובאמריקה הדרומית ובמערב־אירופה — ינהרו הנה טובי הנוער, יַפרו את עצמם ויפרו מפעלנו.

לפני שלושים וחמש שנים, בראשית מלחמת העולם הראשונה, הוגליתי ע"י הממשלה התורכית לאמריקה, ובשנת 195 יסדנו, החבר בן־צבי ואנכי, הסתדרות “החלוץ” הראשונה בעולם — דווקא בארצות־הברית. מה שאפשר היה לעשות אז, כשמפעלנו בארץ היה כמעט רק בראשיתו, אפשר לעשות עכשיו בקנה־מידה הרבה יותר גדול ובתנופה יותר עצומה.

בכינוס נציגי יהדות אמריקה בירושלים סיפרתי על העליה מאמריקה שגדלה אחרי קום המדינה פי חמישה מאשר היתה לפני קום המדינה.

בהתישבות העובדת בלבד נמצאים כאלפיים חלוצים שהגיעו ארצה בשתי השנים האחרונות מהארצות האנגלו־סאכּסיות, ואין לי ספק שזוהי רק התחלה.

תמשיכו ותגבירו פעולתכם בקרב הנוער למען יחָלץ. יש שכר לפעולתכם. ואם ראשיתה מיצערה — אחריתה תשׂגה.