רקע
דוד בן־גוריון
גאולת אדמה במדינת־ישראל

י“ג בתשרי תשי”א — 24.9.1950

לכינוס “קול האדמה”

רבּים תמהים עדיין אם לאחר כיבושי צבא־הגנה לישראל והקמת המדינה, המחזיקה עכשיו ברשותה רוב קרקעות המולדת, יש עוד צורך במכשיר מיוחד לגאולת האדמה, והם שואלים: מהו תפקידה של הקרן הקיימת לישראל בימינו אלה?

קשה להפליג בערכה של עצמאותנו הממלכתית. לא היתה בתולדות ישראל מהפכה רבת־מַשמעוּת ועתירת־תוצאות גדולה מזו שנתחוללה בימינו. מאורע זה נתן אותותיו גם בכל רחבי התפוצות והעלה קרן העם היהודי באשר הוא. הוא חיסל כבר כמה מהגלוּיות העתיקות והמרודות ביותר, ו“יציאת־מצרים” המודרנית גוברת והולכת. מעולם לא היתה תנודה יהודית אדירת־היקף כזו, והפעם אין זו נדידה מגולה לגולה, אלא שיבה מהנכר למולדת. ואין כל צורך לעמוד על התמורות היסודיות שחלו במעמדנו בארץ.

אולם טעו רבּים שחשבו ועודם חושבים שהקמת המדינה באה להקל מעלינו העוֹל שהיה מוטל על כל אלה שקיבלו על עצמם ביצוע החזון הציוני. היא לא באה להקל אלא להכביד.

כיבושינו הצבאיים וקוממיותנו הממלכתית פתחו אפקים ואפיקים חדשים, לא שיערו קודמינו, להגשמת הציונות. הורחבו הממַדים. הואץ הקצב, גדלו לאין־ערוֹך האפשרויות, חוּשלוּ כלים אדירי־מַעשׂ, רבּוּ האמצעים, נתרחב הסדן, חזק הפטיש, נתעצמה היכולת… אולם רבּו כן רבּו התביעות והצרכים והחמירו הסכנות. והאחריות המוטלת על הכלל ועל הפרט: על המדינה, על העם, על התנועה הציונית ומוסדותיה, על כל אזרח במדינה ועל כל תא ציבורי, — גדלה אף היא ועָצמה לאין ערוֹך. לא היה עוד בישראל דור אשר הועמד במבחן כבד־גורל ורב־תעצומות לשבט ולחסד כאשר עמד בו דורנו.

הדורות שלפנינו ידעו יותר סבל, מצוקה וענוּת. הדורות הבאים ידעו, אני מקווה, יותר ישע, חוסן ויקר. אבל לא היה, ומסופקני אם יהיה עוד, דור בישראל שניתן לו להכריע עתידות העם במידה יותר גדולה מאשר ניתן לדורנו זה.

הכרזנו על עצמאותנו; עמדנו בשער נגד אויבים מרוּבּים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל יהודי התפוצות. בכל אלה לא סיימנו המערכה אלא רק פתחנו אותה. ונאַבד עולמנו, אם לא נדע לטפח יום־יום עצמאותנו, לא זו המדינית והכלכלית בלבד, אלא גם המוּסרית והאינטלקטואלית; אם לא נצליח לקיים ולבצר בלי־הרף בטחוננו הפנימי והחיצוני; אם לא נרחיב בלי־ליאוּת אפשרויות הקליטה למאות אלפי עולים. כל אלה דורשים מאמץ מתוח, ממושך, מתמיד, גובר והולך, ורבה וקשה הדרך אשר לפנינו. עצמאות, בטחון ועליה אינם מבוצעים בתנופה אחת, ושלשתם לא יתכנו בלי הכיבוש המרכזי והעיקרי שממנו תוצאות קיומנו, לחירותנו, לכוחנו ולכלכלתנו — כיבוש האדמה. הבעלוּת הזרה, היורידית והמדינית, שחסמה דרכנו לאדמת המולדת, הוסרה ברוּבה הגדול על־ידי כיבושי צבא־הגנה לישראל, אם כי יש עוד שטחי אדמה רבי־חשיבוּת שעלינו לרכּוש גם במדינה במיטב כספנו. אולם הבעלוּת היא רק אחד התנאים המוקדמים לכיבוש האמיתי של האדמה. גאולת אדמה ממשית — אינה אלא הפראת הקרקע והפרחתה.

קיומנו העצמאי לא יתואר ולא יתכן אם לא נפיק מאדמתנו (ואדמתנו כוללת גם הימים של ארצנו) עיקר צרכינו, לא רק במזונות אלא גם במצרכי בנין, מלאכה וחרושת, ואם לא נייצר עודף מספיק לסחר־חוץ שתמורתו ינתנו לנו חמרי־גלם ומוצרים שאין למצאם ולייצרם בארץ. כיבוש האדמה אין פירושו חקלאות בלבד, אם־כי הפיתוח החקלאי הוא עיקרוֹ וראשיתוֹ של כיבוש זה. גם החרושת והמלאכה בנוּיות על האוצרות הצפונים בבטן האדמה ובמימי הים, ומבלד חום השמש אין דבר בחיינו שבסופו של דבר אינו מגיע אלינו מתוך אדמה.

ירשנו ארץ חרבה, הרוסה, ולמעלה ממחציתה — כל החלק הדרומי — הוא מדבר קודר וריק. גם בחלק הצפוני רבה השממה — טרשים וחולות. אולם נאמנה עלינו העדות הקדמונית של תורתנו שזוהי — —

"אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי

מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָה

וּשְׂעֹרָה גֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ

אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּה לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּה, אֶרֶץ

אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַחְצֹב נְחֹשֶת"

(דברים ח', ז—ט).

שפע זה לא נעדר גם בימינו, החל בחיטים ובשעורים וגמור בברזל ובנחושת, ונהפוך הוא: קדמונינו לא ידעו כל שפע האוצרות הצפוּנים באדמת ארצנו ובמימי ימיה הפנימיים והחיצוניים. ארץ עזובה ושוממה זו אינה כה דלה כאשר היא נראית לעין הפשוטה. שטחי אדמה שהם עכשיו ערירים וצחיחים כאילו ללא־תקוה, יתכן שבעתיד לא־רחוק יסאנו וישוֹקוּ מרוֹב תוּשיה וחפץ, ומקורות נעלמים יעניקו לנו ברכתם הרבה, אם רק נדע לבוא בסוֹדם.

עוד הרי ארצנו עומדים במערומיהם ומתפללים לנוטע שישיב להם הדר יערם וכרמילם כבימי קדם. אין אנו חייבים לקבל גזירת הישימון של העבר — כי יש לאל ידינו לנטוע הנשַמה, להפרוֹת החולות, לבקוע מעיינות, לדלוֹת מקורות סמוּיים, לבנות ולהחיוֹת עפר הארץ, לגאול מחצביה ואוצרותיה. לכל אלה יקָרא כיבוש האדמה, וזוהי תעודתה הגדולה של הקרן הקיימת לישראל בימינו אלה.

כשעוד כל הארץ היתה תחת שלטון זר ובעלוּת נכריה — עשתה הקרן הקיימת גדולות ברכישת קרקע להתישבות ולעבודה יהודית, ואם כי קדמו לה רבּים — הגדילה לעשות מכולם. עשו יחידים, עשה רבות הנדיב הידוע, עשו לא מעט חברות פרטיות, ואין לקפח שׂכרם — אולם לא היינו מגיעים לפני הקמת המדינה ברכוש הקרקעי הגדול ובהתישבות העובדת והחלוצית אלמלא פעלה הרב של הקרן הקיימת בהדרכתו וביזמתו המבורכת של מנחם אוסישקין.

גם בימים ההם ידעה כבר הקרן הקיימת ששינוי בעלוּת בלבד לא מספיקה, וגאולת אדמה האמיתית אינה ברכישתה אלא בהפראתה. והקרן הקיימתץ נחלצה לנטיעת יערות, להשבחת הקרקע, לגילוי מים ולסידורי השקאה.

נצחונות צבא־הגנה לישראל וקוממיותנו הממלכתית הבטיחו הבעלוּת על רוב אדמות ארצנו, וזהו אחד הכיבושים המרכזיים והגדולים של המהפכה הלאומית שבימינו. אולם בעלוּתנו על האדמה לא פתרה בעיית גאולת הקרקע, אלא להיפך, העמידה אותה לפנינו במלוא חריפותה ודחיפוּתה. לא תיתכן עצמאות, לא יתכן בטחון ולא תיתכן עליה, כל עוד הארץ תעמוד בשוממוּתה.

עצמאותנו נתנה לנו כלי אדיר ורב־אונים: מדינה ריבונית. מה שעשה כלי זה במשך שנתיים לא יכלו לעשות מכשירי התנועה הציונית במשך עשרים שנה, אולם מבצע הפראת השממה — השבחת הקרקע, נטיעת גנים ויערות, התקנת השקאה, גילוי אוצרות הטבע וניצולם — הוא למעה מיכלתה של מדינת־ישראל בלבד, באשר הורחבו הממַדים, הואץ הקצב, גדלו האפשרויות — ורבּו ודחפו הצרכים. והזמן דוחק כאשר לא דחק אף פעם, כי רק במפעלי התישבות רחבי־מידות ומהירי־קצב נוּכל לקיים ולחזק העצמאות, הבטחון והעליה — החוט המשולש שממנו נארגת מדינת־ישראל.

מפעל־אדירים זה מחייב מאמץ כולל ומתוח של העם כולו — והכלי הנאמן והיעיל של העם להפרחת השממה היא הקרן הקיימת לישראל.

והמעשה אשר תעשה הקרן — הלא הוא נתון ומוגדר להפליא במזמור עתיק של נעים זמירות ישראל:

"פָקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקָהָ, רַבַּת תַעְשְׁרֶנָּה.

פֶּלֶג אֳלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם, כִּי־כֵן תְּכִינֶהָ.

תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה,

צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ, וּמַעְגָּלֶיךָ

יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן. יִרְעֲפוּ נְאוֹת־מִדְבָּר, וְגִיל גְבָעוֹת

תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן, וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר,

יִתְרוֹעֲעוּ אַף־יָשִׁרוּ" (תהלים ס“ה, י’—י”ד).



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!