רקע
דוד תמר
צפת ערב בואו של מרן

(בסוף המאה הט“ו ובתחילת המאה הט”ז)


בדברים שלהלן לא נבוא לדון בגורמים, שהביאו ליצירתו של המרכז הגדול בצפת במאה הט“ז. נעמוד בקצרה על תולדות היישוב היהודי בצפת בסופה של המאה הט”ו, לאחר גירוש ספרד, ובתחילתה של המאה הט“ז, עד לכיבוש התורכי בשנת רע”ז (סוף 1516).

יש בידינו רק ידיעות מועטות על תולדות היישוב היהודי בצפת בימי הביניים. בתעודה אחת מאוכספורד מצינו עדות על מציאות יישוב יהודי בצפת במחציתה הראשונה של המאה הי“א1. גם ר' בנימין מטודילה וגם ר' פתחיה מרגנשבורג, שעברו בגליל העליון במחציתה השנייה של המאה הי”ב, אינם מזכירים את צפת בספרי המסעות שלהם, אבל היא נזכרת אצל הנוסע ר' שמואל בר' שמשון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1211, עם עליית רבני צרפת ואנגליה. באגרתו, שלא נשתמרה בשלמותה, מוסר ר' שמואל ב“ר שמשון, שאעפ”י שבכפרים הסמוכים לצפת, פרעם, נברתא ועמוקה היו יהודים, חזרו הוא ובני הפמליא שלו לצפת לעשות בה את השבת2. גם ר' יהודה אלחריזי, שעבר בארץ בשנת 1218 לערך, מזכיר בספרו תחכמוני את צפת, שמצא בה את “צדוק הצדיק ראש ישיבת גאון יעקב”3. כנראה נתחדש בה היישוב היהודי בסופה של המאה הי“ב או בתחילתה של המאה הי”ג, בתקופת המלחמות בין הערבים לבין הצלבנים. בסופה של המאה הי“ג, בשעת הפולמוס על ספרי הרמב”ם, כשר' שלמה פטיט ביקש להחרים את חיבורי הרמב“ם וחכמי צפת הכריזו חרם על המדברים סרה ברבינו משה, כבר היתה בה בצפת קהילה נכבדה, שקינאה לשמו ולכבודו של הרמב”ם4. צפת נזכרת גם בספר כפתור ופרח לר' אשתורי הפרחי, שעלה לארץ בתחילתה של המאה הי“ד ושסיים את ספרו הנז' בשנת 1322. הוא מספר, שמצא בה “מאחב”י קהל גדול”5.

בשנת 1315 יצא מספרד בדרכו לארץ ר' שם טוב ן' גאון, בעל מגדל עוז על הרמב“ם ובעל “כתר שם טוב” בקבלה. הוא מעיר בספרו בדי האדון ומגדל חננאל, ספר חשוב לחקר תולדות הקבלה, השמור עדיין כמעט כולו בכ”י אוקספורד, שהשלימו בצפת בשנת ה' פ“ה, היא שנת 1325 למניינם6. ר' שם טוב ן' גאון חי בדור של התגלות הזוהר, וקשה לומר אם כבר אז היתה לצפת משיכה מיוחדת לגבי המקובל ר' שם טוב ולגבי מקובלים אחרים, כמו כמה דורות לאחר מכן בתקופת הזוהר של צפת במאה הט”ז, בגלל קרבתה למירון, מקום קברו של רשב"י.

ר' שם טוב ן' גאון נזכר גם בשאלה שנשאלה מצפת לר' נסים גירינדי. מאותה שאלה אתה לָמֵד, שהיו עמו, עם ר' שם טוב, בצפת עוד שני חכמים: ר' שלמה עמנואל ור' פרץ, שאינם ידועים ממקום אחר7.

נראה שבדרך כלל רשאים אנו להסיק, שבכל התקופות שהזכרנו עד סמוך לסופה של המאה הט"ו, כלומר עד לאחר גירוש ספרד, גורמים מקריים וכלכליים בעיקר הם שהביאו עולים לארץ להתיישב בצפת ובסביבותיה. אמנם ייתכן, כפי שהזכרנו, שמקובלים נמשכו לשם בגלל קרבתה למירון. חוסר הידיעות שבידינו אינו נותן לנו אפשרות להשיב על־כך תשובה מיוסדת ומבוססת, אבל אין זה מן הנמנע.

מסופה של המאה הט“ו ישנן בידינו אגרותיהם של ר' יוסף דמונטנייא ושל תלמידו עלום־השם של ר' עובדיה מברטנורא. ר' יוסף דמונטנייא מוסר לנו באגרתו משנת רמ”א, ש“צפת היא קהלה יפה ויש בה ש' בעלי בתים עם הכפרים סביבם, שהם בתוך התחום”. והוא מספר, שהפצירו בו “הקהל מצפת וכן בכפר קיני לישאר אצלם ושלא להכביד עלי פרוטה מלבד המס הקבוע שהוא כמו ב' דוקטי לשנה תוך כ' שנה”8. סמוך מיד לאחר הגירוש לא היתה עליה גדולה לצפת. תלמידו של ר“ע מברטנורא, ששהה בצפת בשנת רנ”ו (סוף 1495), אף הוא מוסר לנו, שבצפת יש “וקהל קדוש כמו שלוש מאות ב”ב“9. אמנם רשאים אנו להסיק, שהיישוב גדל במקצת בשנות רמ”א–רנ“ו, שביניהן חל כידוע גירוש ספרד, שהרי הנוסע משנת רמ”א מודיע לנו, ששלוש מאות בעלי הבתים כוללים גם את התושבים של הכפרים שמסביב. ברם, אין לייחס למספרים שמוסרים הנוסעים ערך של סטאטיסטיקה מדוייקת.

עד גירוש ספרד היה היישוב בצפת מורכב בעיקרו מן המוסתערבים ואולי גם קצת מן המערביים. איננו יודעים כיצד היה מורכב ארגונם ומי עמד בראשם. כנראה הין זקוקים לאישיות מנהיגה. ושמא משום כך ביקשו מר' יוסף דמונטנייא שיישאר אצלם, כפי שהזכרנו למעלה, ואף דיברו באזניו סרה על ראשי הקהל והדיינים שבירושלים. אמנם ייתכן, שביקשוהו להישאר אצלם כתושב משלם מסים, כלומר “המס הקבוע שהוא כמו ב' דוקטי לשנה”.

בראש הקהילה בצפת לאחר הגירוש עמדו ר' פרץ קולון ור' יוסף סראגוסי. קשה להחליט אם היו כבר אז רשויות וסמכויות נפרדות לכל קהל, ומסתבר שלא. עכ“פ לא ידוע לנו על חכמים מוסתערבים בצפת לפני שנת רס”ד. אמנם ייתכן מאוד, שהחכמים המוסתערבים החתומים על האגרת משנת רס“ד, שנדבר עליה להלן, כבר ישבו בצפת שנים הרבה או מעט לפני כן. אבל כנראה מלשונו של תלמיד ר”ע, שנביא מיד בסמוך, יש להניח, שלא היו כל העדות אלא קהילה אחת, שהיו כפופות למרותו של ר' פרץ קולין, שאיחד בקרבו גדלות בתורה וכשרון הנהגה כאחד. ר' פרץ היה קרוב לודאי בנו של המהרי“ק, שהיה לו בן בשם פרץ, וכנראה אביו של ר' “יוסף קולון בן כמהר”ר פרץ בן לגאון יוסף קולון זצ”ל צרפתי“, שחתום על אגרת בני הישיבה משנת רפ”א10. הוא בא לצפת אולי עוד לפני הגירוש, לאחר שנת רמ"א, אבל נראה יותר, שעלה לשם רק לאחר הגירוש. גירוש ספרד גרר אחריו, כידוע, גם את גירוש סיציליה, שהיתה כפופה אף היא לספרד. והוא שהשפיע גם על יהדות איטליה בכללה. מתוך האגרת של תלמיד ר' עובדיה מברטנורא למדים אנו על עליה מאיטליה ומסיציליה, שחלה באותה ימים.

ר' פרץ שימש גם מעין ראש ישיבה בצפת. כך כותב תלמיד רע“ב: “והגאון כמהר”ר פרץ קולומבו (הוא קולון) יראה זרע, יאריך ימים אמן, הוא ראש וקצין בעיר ההיא… ורצה… ללמוד עמנו בעד שנים עשר דוקאטי לשנה לכל אחד… והקהל נותנים אליו הספקתו, הסך נעלם ממני. מ”מ גם הוא עושה חנות מן אכילה להרויח מזונותיו“11. גם בשנת רס”ד עמד עדיין ר' פרץ בראש הקהל, ועל האגרת מאותה שנה, שבה הוא נזכר ברוב כבוד, חתומים בין חכמי צפת גם שנים עשר ספרדים, מהם עשרה חכמים, ארבעה חכמים מוסתערבים וחכם מערבי אחד. מכאן, כמדומה, ראיה לכך, שהיה אז עדיין בצפת קהל אחד, שכלל את כל העדות12. באגרת חכמי צפת הוא נקרא: מזה בן מזה, שהוא, כידוע, כינוי לחכם בן חכם. אף מכאן חיזוק נוסף לדעה, שר' פרץ היה בנו של המהרי“ק. הוא נזכר גם באגרתו של ר' יוסף אלסכנדראני לנגיד ר' יצחק שולאל במצרים, שנכתבה בשנות רס”ז–רס"ט, ושנדון בה בסמוך.

החכם השני שעמד בראש הקהל בצפת, הוא ר' יוסף סראגוסי, שהיה בה אולי כבר בשנת רנ“ו ושהוא החכם הספרדי הראשון, שידוע עליו שקבע מושבו בצפת. במידה ידועה אפשר להשוות את מעמדו בצפת למעמדו של ר”ע מברטנורא בירושלים, לערך באותו זמן. היה חביב ונכבד על יהודים וגויים כאחד. כמה מן הסימנים, שהיו מציינים ומונים בהם את חסידי צפת עשרות שנים לאחר מכן, כבר נמצאו בו. היה מתנהג בחסידות, והיו מספרים עליו שנעשו לו מעשי נסים ושזכה לגילוי אליהו. יש ומייחסים לו את המעשה המפורסם בעניין התרנגולים ואת הכינוי ר' יוסף הלבן או צדיק התרנגולים, מעשה שיש בו מרוחה של מסורת צפת בתקופת הזוהר שלה.

מוצאו של ר' יוסף סראגוסי כנראה מספרד. כך מעיד כינוייו בפי תלמיד רע“ב: “כמהר”ר יוסף סראגוסה ספרדי”13. אבל כינוייו סראגוסי או אל סרקוסטי אינו מוכיח, שהיה מסראגוסה שבספרד, כפי הדעה המקובלת14. אפשר, שהכוונה לסיראקוֹז שבדרום מזרח סיציליה15, שהרי ר' יוסף בא לסיציליה לפני גירוש ספרד ו“היה מגרוש סיסיליא” לפי עדות נכדו ר' חיים סראגוסי16. בסוף רנ“ה שהה בבירות בדרכו לא”י ושם פגש אותו תלמיד הרע“ב, שדר עמו בבית אחד. הוא קורא לו: “המרומם איש צדיק תמים כמהר”ר יוסף סראגוסה ספרדי והוא חסיד גמור”17. ר' יוסף סראגוסי עלה לארץ מבירות דרך צידון ושם ביקשו ממנו, גם המושל התורכי וגם בני הקהל, להישאר עמם “ונדרו לו נ' דוקאטי לשנה להחיות נפשו וכל בני ביתו למען ישב שם, כי גדול שמו בכל הארץ”18. אין אנו יודעים אם נתעכב בצידון, ואם נתעכב לכמה זמן נתעכב. עכ“פ מסתבר, שכבר בשנת רנ”ו או בשנים הסמוכות לה כבר ישב בצפת. הוא חתום על אגרת חכמי צפת משנת רס“ד. הוא נפטר, כנראה, לפני השנים רס”ז–רס“ט19. זכרו היה לברכה בצפת אף שניים־שלושה דורות לאחר מכן. כך כותב עליו ר' אלעזר אזכרי בספרו “ספר חרדים”, שנכתב בשנת שמ”ח, כשמונים שנה לאחר פטירתו של ר' יוסף סראגוסי: “וכן היה פה צפ”ת הרב רבי יוסף סראגוסי רבו של הרב ר' דוד בן זמרא, שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפי' בין הגוים, וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי שם חצב לו קבר"20.

גם ר' פרץ קולון וגם ר' יוסף סראגוסי נזכרים בתעודות חשובות הנוגעות לצפת שלפני הכיבוש התורכי, שנתפרסמו ע“י גוֹטהֵייל־ווֹרֵל21 וע”י מ. בניהו22. גוטהייל־וורל פירסמו שלוש אגרות, שזמנן של שתיים מהם וכנראה גם של האגרת השלישית23 הוא משנות רס“ז–רס”ט. בניהו פירסם אגרת, שנכתבה בשנת רס“ד24. האגרת שנתפרסמה ע”י בניהו קודמת בזמן וקודמת במעלת החשיבות; לפיכך נדון בה תחילה. נעלם מבניהו מקור חשוב, שרומז לעניין שנדון בתעודה שלפנינו ולפיכך כל האינטרפרטציה שלו בטעות יסודה.

האגרת עוסקת בדבר קביעת שנת השמיטה בשנת רס“ד. לפי שיטת הרמב”ם היתה השמיטה צריכה לחול אותה שנה. אבל יש כנגדו שלוש שיטות אחרות. ונתעוררה מחלוקת, כיצד יש לנהוג. נעיר כאן בסוגריים, שלא היתה זו שאלה תיאורטית גרידא, בחינת “הלכתא למשיחא”. השאלה נתעוררה עוד כמה פעמים לאחר מכן, כגון בשנות רצ“ב, רצ”ט, שי"ג, ועוד. היהודים נתעסקו בחקלאות ביישובים הסמוכים לצפת כבר לפני התקופה שאנו עומדים בה25, ואין ספק, שהרבה מן העולים לארץ לאחר גירוש ספרד פנו אף הם לעבודת אדמה וכרם בצפת ובסביבותיה. לפיכך היתה להם קביעת שנת השמיטה בעייה אקטואלית בוערת. הרי לא יכלו להחמיר על עצמם ולהשבית את אדמתם שתי שנים רצופות ויותר.

נשוב לאגרת שלפנינו. באגרתם כותבים חכמי צפת: “זה כמה שמענו מפי מגידי אמת כי אתם אגודות אגודות בידיעת שנת השמיטה, ורפו ידינו וימס לבבנו, יפול קטטה בעיר אלי”נו“26. אעפי”כ אין ספק, לענ“ד, שבניהו לשון גוזמא נקט בדבריו, ש”המחלוקת חרגה מן התחום הצר של השאלה ואיימה לפלג את קהלות א“י לשני מחנות, בדומה למחלוקת שפרצה בין רס”ג ובן מאיר בדבר הלוח העברי, בזעיר אנפין“27. חכמי צפת כולם דעתם מסכמת עם דעתו של הרמב”ם. כנראה, שאותה שעה לא היו חלוקים עדיין לקהלים נפרדים לפי העדות. מעניין, שכבר אז, כמה שנים לאחר הגירוש, היתה ידם של חכמי ספרד על העליונה. חתומים על האגרת עשרה חכמים ספרדים28, ארבעה חכמים מוסתערבים וחכם מערבי אחד. ברם, את החשיבות העיקרית של התעודה יש לראות, לפי דעתי, בכך, שכבר אז פנו חכמי ירושלים, שאותה שעה כבר היו בה חכמים גדולים, לשאול את חוות דעתם של חכמי צפת. כבר אז נפתח המגע ההדדי בין צפת לירושלים בשאלות מהכא להתם ומהתם להכא, מגע שלא פסק במשך מאות בשנים בין שני המרכזים הגדולים ביותר בארץ־ישראל במאה הט“ז ולאחריה. טעה בניהו בדבריו: “באגרתם של חכמי צפת שלפנינו נשמע הד חזק לעלבון שמצאו חכמי צפת בזה שחכמי ירושלים לא פנו אליהם לשאול את דעתם. יש בתלונה זו מן הדמיון למחלוקת הגדולה והחשובה יותר שהתעוררה בין רבני שתי הערים שלשים וארבע שנים לאחר מכן בדבר הסמיכה, אלא שם נפגע כבודה של ירושלים משום שהסמיכה קשורה בה ופה מתרעמים חכמי צפת שלא מתחשבים במרכז התורה שהוקם בגליל”29. אדרבה, מדברי בעל ספר חרדים, שנביא מיד בסמוך, מוכח ללא ספק, שחכמי ירושלים שלחו שליח מיוחד לחכמי צפת בנידון זה. וכך כותב ר' אלעזר אזכרי: “שנת השמיטה. שנה זו שהיא שנת השמ”ח לבריא' עולם היא שנת השמיטה לדעת הרמב”ם ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים30 קרוב לצ'31 שנה היום קם חכם א' לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב“ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב”ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לבון32 הרמב“ם, ושלחו חכם א' לרבני צפת תוב”ב יוציאו לאור משפט לשון הרמב“ם ז”ל והבנתו, גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוניהם, והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כלם היות מיוסד על אדני האמת סבבת33 הרמב“ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא על פי סברת הרמב”ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן“. לפיכך יש להבין את לשון האגרת של חכמי צפת: “וכבוא אלינו החכם השלם כמהר”ר שמואל מסעוד ושאל ממנו מנהגנו” וכו‘34, שר’ שמואל מסעוד זה היה שלוחם של חכמי ירושלים לבירור סוגייא זו של שנת השמיטה, שלא כבניהו הסבור, שהלה נזדמן לשם כשלוחו של הנגיד35. אמנם הלשונות באגרתם של חכמי צפת: “אם חכמה אין כאן יש כאן זקנה ישיבה… גם אנחנו בהר גלילו לאו קטלי קני באגמא אנן”36 וכיוצא בהם לכאורה מטים לדעתו של בניהו, אבל יש לפרש את דבריהם כך שהם מבקשים להקדים ולומר, שראויים הם לאיצטלא זו, שהרי “ובכל דבר קטון וגדול, אסור והותר או דיני ממונות אנו מתקבצים.. להוציא לאור משפטנו כיד ה' אלי”נו הטובה עלינו"37.

תמונה זו של יחסים הרמוניים והסכמה אחת, שמצטיירת לנגד עינינו מתוך אגרתם של חכמי צפת מקבלת פנים אחרות שנים אחדות לאחר מכן. מתוך שלוש האגרות הנזכרות למעלה, שנתפרסמו ע“י גוטהייל־וורל, ושלפחות שתיים מהן נכתבו בשנות רס”ז–רס“ט, והשלישית ג”כ סמוך לאותו זמן אם לא בו בזמן ממש, עולה קול של טרונייא ומחאה חריפה נגד אחד מחכמי צפת, שנטל שררה וגדולה לעצמו שלא כדין ושנהג בכמה דברים שלא כשורה. החכם הוא ר' משה הדיין, שהוא זהה ללא ספק עם “משה בר' יצחק הדיין זלה”ה הלוי“38, שחתום על אגרת שנת רס”ד. הוא עמד בראש ישיבה, שתלמידיה היי מוסתערבים39 וכנראה גם ספרדים. הוא עצמו, כנראה, היה מוסתערבי40. אחת הטענות העיקריות נגדו היתה בעניין פיטור ממסים. בעייה זו שימשה כמה פעמים לאחר מכן גורם למתיחות חברתית וסוציאלית בצפת בימי גדולתה. וידועים דבריו של מרן ר' יוסף קארו בעניין זה באבקת רוכל סי' א. אבל כבר בתקופה זו שאנו עומדים בה שימשה עילה לכך. ר' יוסף אלסכנדראני41 כותב האגרת הראשונה לנגיד ר' יצחק שילאל עמד בעצמו בראש ישיבה של מוסתערבים. ברם, תלמידי ישיבתו לא נפטרו “מארנוניות ושאר דברים כשאר הלומדים תורה אצל אחרים ואפילו להקל מעליהם”42. וכששאל ר“י אלסכנדראני אצל ראשי הקהל “למה לא תתנהגו עם חבירי כהלכה, כדרך שאתם מתנהגים עם האחרים, והשיבו, שאדונינו הנגיד פטר תלמידי ר' משה”43. אין להכריח בוודאות מן הלשון של תלמידי ר' יוסף הנז' “והוגד לנו שעשה סייווע לכך!) לספרדיים ולא עשה שום סייווע לעבדיך המוסתערבים”44, שתלמידי ר' משה הדיין היו רק ספרדים. יש להבחין גם בין פיטור ממסים לבין סיוע בפועל. יודעים אנו גם מאגרת בני הישיבה שבירושלים משנת רפ”א, שהנגיד “אזר כגבר חלציו לתת מנת הרבנים והלומדים למען יחזקו בתורת ה', ותקן ישיבות בירושלים ובגליל העליון”45 (הכוונה לצפת).

איננו יודעים בדיוק מה היה תפקידו של ר' משה הדיין. מלשון האגרת אתה למד, שכל העדות שבצפת היו כפופות לו כבר בחייו של ר' פרץ קולון הנז‘46. כנראה, ששימש מעין אב"ד של צפת ומנהיג רוחני לאחר פטירתו של ר’ יוסף סראגוסי47. הקובלנות הקשות נגדו מעלות בזכרון במידה מסויימת את דבריו החריפים של הרלב“ה נגד ר' יעקב בירב. הוא ביקש להיות דיין יחידי, שמא בתחילת ייסוד היישוב בצפת לא היה עדיין מקום לכמה רבנים בבת אחת, ור' משה זה חשש להתחרות מצדו. לפיכך דחק את רגליו של ר' יוסף אלסכנדראני “כי הוא (כלו' ר' משה הדיין) מצר לי בשבתי וקומי, מחשיב כל אדם נגדו כאין… כאלו אין בלבדו, והכל כאין נגדו… ומתפאר בלשונו, מי כמוני מורה, ואשר דבר פי ימרה, ראוי לדונו כזקן ממרא… וכל עובר על גזירתו מיד אותו יחרים… יש בידו לעשות הכל אף שלא כהלכה, שכיון שנתמנה ונעשה ראש, מתנשא הוא לכל לראש… אוי לדור שזה פרנסו… ואם שלימים וכן רבים יגנו מעשהו, יליצו עליו חביריו ומרעהו, הניחו לו כי מנהגו מנהג יהוא ואין על המשוגע אשמה… ועל זה נתחללה התורה וירד לארץ כתרה ושָבַת יקרה”48. וכשבא לצפת חכם בשם ר' ישמעאל, שהיה דיין בדמשק ו”דרש ברבים פעם ושתים, עמד ר' משה ו“התקין ששום אדם לא ידרוש ברבים עד שיפייסנו ויתן לו רשות תחילה, וזו היתה בעלילה כדי שלא יקרא בין העולם כי אם שמו לבדו, וחזר והחרים על כל השומיע ממני דרש או מאחירים”49. וכן מספר לנו ר' ישמעאל עצמו באגרתו, ש“כן משפטו להצר לכל בעלי תורה וסברא למען לא יקרא בשם חכם זולתו לבדו” וכבר “פעמיים שלש שבאתי מדמשק לגור בארץ הקדושה50, ועל אודות צער שמגיע לי ממנו יצאתי מצפת”51. כאמור, שימש ר' משה דיין גם כראש ישיבה, ושלח שליחים לקבץ מעות בשביל ישיבתו ל“דמשק ולכל הגלילות”, ור' ישמעאל השתדל אז למען ישיבתו “ודרשתי בכל קהלות דמשק ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה52 שנים עשר זהובים…” וכן “בכל עת ועת שהיה שולח אני הייתי משתדל לעשות רצונו לחיבת התורה ולומדיה ולחיבת הדרים בארץ”, ואעפי"כ ממשיך וכותב ר' ישמעאל: “תחת אהבתי ישטנני”53.

מן הלשון הנז' יש להסיק, שנשלחו כמה שליחים מטעם ישיבת (או ישיבות) צפת. ידוע לנו שליח אחד בשמו, הוא ר' שמואל בר' בנבנשתי בן יוחאי, סופר דמתא צפת, שמקיים את החתימות של חכמי צפת באגרת רס“ד, ושמצאצאיו או ממשפחתו היה כנראה, ר' אלעזר בן ר' שלמה ן' יוחאי, שחי בצפת בדור לאחר זה ואח”כ היה מן המתיישבים הראשונים בטבריה54. מאגרתו של ר' יוסף אלסכנדראני יש להסיק, שר' שמואל בן יוחאי זה היה שלוחם של כל לומדי התורה (היינו הישיבות) שבצפת. בשליחותו הראשונה הלך “לחַלֶב ולכל אותם הגלילות… וכשבא ר' שמואל הנזכר עם המעות שקיבץ מהקהילות הכל לקח כ”ר משה דיין ובאמת שלא הגיע לי אפילו פרוטה אחת“55. בשליחותו השנייה ביקר בתוגרמה ו”קיבץ מה שקיבץ… ומה שבא לידו הכל לכ“ר משה”56. מסתבר, שהטעם לכך שהנגיד עשה “סייווע לספרדיים ולא עשה שום סייווע לעבדיך המסתערביים”, כפי שהזכרנו לעיל, הוא משום שעדת המוסתערביים היתה, כנראה, יותר מבוססת מבחינה כלכלית. ברם, היחסים המתוחים בין ר' משה הדיין לבין שאר חכמי צפת אין להעמידם על בסיס של ניגוד עדתי, אלא על רקע של התחרות אישית ואופיו הקשה והמשתרר של ר' משה ועל חשש של דררא דממונא. ר' משה הדיין, אעפ“י שהיה, כנראה, מנהיג הציבור וראש הישיבה, עסק גם במילי דעלמא. היו לו כרמים ושדות ובתי בד בסביבותיה של צפת, ופעמים היה “יוצא לכפרים להביא דבש הדבורים שלו” ו”פעם יוצא להביא תירוש ויצהרו וכרמלו“57. כנראה, שהיה מעשירי העדה. ואף זה אחד הטעמים להשפעתו המרובה. לא כן נהג ר' יוסף אלסכנדראני, שעסק רק בתורה “ואין לרבינו הנזכר למעלה מן התלמוד בטלה”58. בני הישיבה של צפת באותה שעה, כנראה, לא רק התורה היתה אומנותם. כך עכ”פ מעידים תלמידי ישיבתו של ר' יוסף, “שיש ממנו עומדים לפני המלכות וממנו מטופלים בבני בית”, ולפיכך “אי אפשר לנו להיות יושבים תמיד על הספר”59. אף הם מתאוננים קשות על ר' משה הדיין במכתבם לנגיד “ובגזירתו מקל עול מעל הלומדים לפניו מהארנוניות ומעול מלכיות, וליקט אליו עם שלו קצת אנשים שאינם בעלי שכל וסברא… ופוטר אותם ומעמיס עלינו”60.

תלמידי הישיבה של ר' משה הדיין היו גם מן הכפרים שבסביבות צפת. כך חותם אחד מתלמידי הישיבה “הלל… אלעמאני”61, היינו שהוא היה מן הכפר עלמא. אחד מתלמידי ר' משה היה “מכפר יאסיף והוא דר בעין אל זיתון”62. אותו תלמיד למד אצלו הלכות שחיטה ועסק בכך לאחר מכן. אבל כל “אנשי עין אל זיתון ואנשי ביריא וצפת מרננים עליו… שלא יצא מבהמותיו כי אם מעט טרפות” ור' יוסף סראגוסי אסר לאכול משחיטתו. אבל לאחר פטירתו של ר“י סראגוסי החזירו ר' משה ו”שלושה עיירות63 אוכלים משחיטתו“64. מכאן יש להסיק, שסמכותו המוסרית הגדולה של ר' יוסף סראגוסי מנעה בעד ר' משה לעשות כחפצו, ולאו דוקא שר' משה היה ממלא מקומו של ר”י סראגוסי, כדעתם של גוטהייל־וורל מפרסמי האגרות הללו65. ר' יוסף אלסכנדראני מספר באגרתו, ש“הרבה בני אדם” היו באים “לקבול לפני על עסקיו עמהם ודיניו”. ר' משה אף נחשד פעמיים בענייני ממון. פעם הופקד בידיו ממון של אשה שהלכה לעולמה “ולאחר שעברו קצת ימים ומצאתי (הכותב ר' יוסף) שהיה עת בצורת והעניים בצער, אמרתי לכ”ר ולר' משה הנה הגיע עת לעשות ליי' והוא היה אומר, הוצאתים בעניינים אחרים. ונשמט מכאן ומכאן בדברים. ועכשיו הוכחתיו: מה עשית ממעות של אשה זו עניה? והוא השיב, הקהל נתנו לי והם לקחוהו ממני, ובאמת שלא ידע מזה שום אדם חוץ מן הנזכרים למעלה, ב“ר פרץ ור' יוסף מצרי, וגם חקרתי מגדולי הקהל ונשבעו שלא ידעו בדבר זה מעולם66. ומוסיף ר' יוסף וכותב: “ואלולי שגלוי דברים אלו יגיע מהם נזק לרבים מן הגוים לא הייתי שותק ממנו”67. מכל הדברים הללו הרשות בידינו להסיק, שר' משה זה היה חומד ממון, וכל מעשיו נגד חכמים אף הם באו מתוך כך שחשש, שהללו יהיו מסיעים על קיצתו ושיהיו משיגים את גבולו.

כיצד זכה למעמד ולהשפעה כאלו – איננו יודעים לפי שעה. ייתכן, ששילם לשלטונות הממלוכיים שבמקום סך ידוע והם סייעו ותמכו בידו. יש להוסיף, שאין אנו רשאים לדון אדם מתוך שמיעת הטענות של צד אחד בלבד, ייתכן, שבעלי האגרות נקטו לשון גוזמא. אעפי“כ מתוך לשון האגרות, שאחת מהן נכתבה ע”י חסיד ועניו כר' יוסף אלסכנדראני, עולה דמותו של ר' משה הדיין כדמות של חכם, שצלליו מרובים מאורו. אמנם מוזכרים כמה פעמים גדולי הקהל68 או הקהל, אבל ענייני הציבור נחתכו, כנראה, על פיו בלא לשאול דעת אחרים. ברם ייתכן, שהיו אסיפות הקהל, שבהן נדונו כמה עניינים השייכים לכלל. השווה דבריו של ר' יוסף אלסכנדראני, שהובאו לעיל “ועמדתי בקהל ואמרתי: למה לא תתנהגו עם חבירי כהלכה כדרך שאתם מתנהגים עם האחרים, והשיבו” וכו'.

מכאן באים אנו לפרק האחרון בתולדותיה של צפת בסופה של תקופת הממלוכים. במקום אחר תיארנו בארוכה את התקוות שתלו היהודים בנצחונות התוגר למן כיבושה של קושטא בשנת 1453 ואילך. סבר הפנים, שבהם נתקבלו מגורשי ספרד בתורכיה, אף הוא הוסיף להרגשה זו. מן הראוי להביא בקשר לכך את דברי ר' יוסף סמברי: “ובשנת וינחם ה' על הרעה, והיא שנת חמשת אלפים רע”ה ליצירה, כאשר ראה הרב שלמה דיל מדרש את מעשה תקפו וגבורתו של שולטן שלים ובכל אשר יפנה יצליח ונתן את עיניו לכבוש את מצרים, שאל שאלת חלום אם יצליח במצרים וענו לו בזה הלשון: ‘והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו’ (מיכה ה, ד). הפירוש, עד שילכוד שלים את אנדוליה (אנאטוליה) שהיא אשור ואז יהיה שלום. ועוד שאל פעם שניה וענו לו זה הפסוק: ‘ומלך עז ימְשָל69 בם’ (ישעיהו יט, ד). ופירושו, בשנת ע“ז לפ”ק (1517) ימשל שלטן שלים במצרים“70. אין ספק, שיהודי מצרים וא”י קיוו להטבת מצבם לעומת מצבם הנחות בימי שלטון הממלוכים. עמדתם זו של היהודים היתה ידועה, כנראה, לשלטונות הממלוכיים. ושמא היו מקרים, שהתושבים היהודים אפילו סייעו בידים ובעצה לכובשים העותמאניים [מאליה מתבקשת השוואה לסוף תקופת הביזנטים ולכיבושי הצבאות הפרסיים והערביים בא"י בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים של המאה השביעית), שבצבאם היו גם יהודים, ביניהם ר' משה המון, שהיה רופאו של הסולטן. כך יוצא מפורש מעדותו של בן הדור ר' אליהו קפסאלי, שהיהודים בקאהיר היו צריכים להסתגר ולהתבצר מפחד הממלוכים, שאמרו “ליהודים, אל תשמחו אויבינו לנו, בא נבא לא נאחר אחרי הכותנו את אויבינו, אז נמהר לשלול שלל ולבוז בז… ואם שוב נשוב בשלום לא נשאיר כל נשמה”71. וקפסאלי מוסיף ומספר, שהשומרונים הלשינו ומסרו לשלטונות, שהיהודים “מורדים בכם”72.

אותם הדברים יש לאומרם, כנראה, על א"י. גולי ספרד שנתיישבו בירושלים ובצפת, שבחלקם הגדול באו לשם דרך תורכיה, ידעו לספר על מלכות תוגרמה, שהיא מלכות חסד. ואף כאן אין זה מן הנמנע, שהתושבים ביטאו בתפילה ובדרכים אחרות את תקוותם לנצחונות הסולטאן. לפיכך כשפשטה והגיעה שמועת־שווא שחיל הסולטאן נחל תבוסה מחיל הממלוכים במצרים, התירו לעצמם הערבים תושבי צפת להתנפל על היהודים ולבוז את רכושם. קשה להניח, שהערבים היו מתפרעים כך לולא ידעו מראש, שהשלטונות הממלוכיים במקום היו רואים זאת בעין יפה. ושמא הגיעה אליהם השמועה, מה עשו ומה ביקשו לעשות אחיהם הערבים ליהודים בקאהיר. מדבריו של ר' אליהו קפסאלי בעניין זה אתה למד, שהערבים נטו לצד הממלוכים. אלמלא עזרתו של היישוב היהודי במצרים ייתכן שצפת היתה נעזבת אז מתושביה וחרבה לגמרי. ברם יהודי מצרים המשיכו במסורת של הנגיד ר' יצחק שולאל, ונדבתם הגדולה בממון ובבגדים הצילה את היישוב מכליון וחורבן.

הסיוע היוצא מגדר הרגיל אף הוא יש בו כדי להעיד, שכבר אז ייחסו חשיבות גדולה למרכז שבגליל. ושמא התקוה לביאת המשיח מן הגליל, שעמדנו עליה במקום אחר, אף היא היתה גורם אחד לכך. דבריו של קפסאלי בעניין זה אמנם שפוך עליהם רוח המליצה והסיפור73, אבל אין מקום לפקפוק באמיתותם וביסודם הריאלי, אעפ“י שנקט פה ושם לשון גוזמא74, ייתכן מאוד שלרגל המאורעות החמורים ומעשי הביזה, שארעו באותו זמן, נתדלדל היישוב ונעזב מכמה מתושביו. לפיכך אנו שומעים מפי ר' משה באסולה, שביקר בצפת בתחילת שנת רפ”ב (סוף 1521), כחמש שנים לאחר הכיבוש התורכי, שיש בה “יותר מג' מאות בעלי בתים”75, בערך כמספר שנקב תלמיד ר' עובדיה מברטנורא באגרתו, שנכתבה בתחילת שנת רנ“ו (סוף 1495, כמה שנים לאחר גירוש ספרד ולפני הכיבוש התורכי. ברם, מכל דבריו הנז' של קפסאלי מוכח, שיהודי מצרים התנדבו ככל האפשר לעזרת אחיהם ולא שבני צפת עזבו אותה בהמוניהם. מכאן, שאין יסוד לדבריו של י. בן־צבי “והלא ידוע כי בשעת הכיבוש נחרב הישוב בצפת כמעט לגמרי ע”י התקפת השכנים, ורק בעזרת יהודי מצרים נבנו החרבות”76.

*

באופן כללי רשאים אנו לומר שעד לכיבוש התורכי עדיין לא שימשה צפת מרכז לתורת הנגלה ולא כל־שכן לתורת הנסתר ולא לבשה עדיין את צביונה המיוחד.

המאורע המרכזי שאירע בה בצפת עשרים ואחת שנה לאחר הכיבוש התורכי היה הנסיון לחידוש הסמיכה, שנעשה בידי ר' יעקב בירב. מהר“י בירב נשען במעשהו על יסודות הלכתיים ולא על נימוקים המיוסדים על תורת־הסוד, אעפ”י שראה בחידוש הסמיכה דרך לקירוב הקץ.

מהר“י בירב סמך ארבעה חכמים, מהם שניים ידועים בשמותיהם, והם: מרן ר' יוסף קארו והמבי”ט. מי הם שני החכמים הסמוכים האחרים – על־כך ישנן בידינו שתי מסורות. לפי מסורת אחת היו שני החכמים ר' אברהם שלום ור' ישראל די קוריאל, לפי מסורת אחרת – ר' משה קורדובירו ור' יוסף סאגיש. ואין ספק, שהמסורת הראשונה כוחה עדיף, שהרי בשנת רצ“ח, שנת חידוש הסמיכה היה הרמ”ק רק בן ט"ז77.

ר' יוסף קארו עלה לצפת בשנת רצ“ו78, רק שנתיים לפני חידוש הסמיכה, אבל כבר יצא טבעו בעולם כאחד מגדולי הדור. כבר בהיותו בתורכיה הושפע משלמה מלכו, ר' יוסף טיטאצק ור' שלמה אלקבץ, אבל באווירתה של צפת נתגבר בו היסוד המיסטי. מרן היה דר בשני עולמות, בעולם הנגלה ובעולם הנסתר כאחד. נראה לי, שדמותו של ר' יוסף קארו היא יוצאת מגדר הרגיל אף בצפת של המאה הט”ז. כמדומה שלא שמענו על שום חכם אחר בצפת מגאוני הדור שזכה לגילויי מגיד, שהיה חזק בו היסוד המיסטי ושנפשו היתה האריסמאטית בסגולותיה. החכמים והחסידים שהיו שרויים בעולם הסוד, הדרוש והמוסר, לא היו בדרך כלל גדולי הדור ופוסקי הדור79.

אעפ“י שנסמך מרן בידי מהר”י בירב לא מצא תוקף בסמיכה, שהרי לא שימשה כמקור סמכות להכרעותיו ההלכתיות80. אף בתת־ההכרה שלו לא ראה עצמו כמוסמך. לשונו של המגיד בכמה מקומות ב“מגיד מישרים” מלמד על חפצו ועל השתוקקותו של מרן לסמיכה, כך מעידים דבריו של המגיד שנאמרו בשנת ש“ג, חמש שנים לאחר חידוש הסמיכה: “ויען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ ישראל ומחכמי חוצה לארץ ועל ידך אחזיר הסמיכה ליושנה”81. ייתכן, שמרן לא מצא די תוקף בסמיכה משום שלא נסמך מכל חכמי א”י. הוא סבר, כנראה, שסמיכה מכל חכמי א"י יכול להיות לה תוקף חאריסמאטי, תוקף עליון. מבחינה זו חורג, לדעתי, מעשה הסמיכה של ר' יוסף קארו מתחום הסמיכה של שלושת החכמים האחרים, שהללו נתכוונו רק לתוקף הלכתי מחודש82.

לאחר שחידוש הסמיכה לא הצליח קיווה מרן, שחיבוריו יהיו מוסמכים מכל חכמי א“י. הם יהיו מעין סמכות מרכזית ומפיהם יחיה עם ישראל, הם ישמשו מעין תחליף – הספר המוסמך במקום החכם המוסמך. כנראה, שגם לחיבור ספריו, כמו לרצונו להיות רבן של ישראל, מניע חאריסמאטי. ע”י ספריו גם ביקש לקדש בחיים את שמו יתברך אם לא יזכה לקדש את שמו בשריפה על קידוש השם כ“שלמה בחירי”, הוא שלמה מלכו. כך מבשר לו המגיד בסוף דבריו הנ"ל: “ובתר כן תיתוקד על קדושת שמי ותסתלק כעמר נקי”83.



  1. ברסלבסקי, לחקר ארצנו, עמ' 63־62.  ↩

  2. אגרות א“י ליערי, עמ' 80. יש לגרוס: פרעם, במקום ”ברעם" – ר‘ סוקניק במאסף ציון, ב, עמ’ 108 ואילך תיקונים נכונים בנוסח האגרת. ר' גם יערי שם, הערה 20.  ↩

  3. תחכמוני, שער ארבעים וששה, הוצ‘ קאמינקא, עמ’ 354.  ↩

  4. כרם חמד, ג, עמ‘ 172; גריץ־שפ"ר, עמ’ 162, 375–377.  ↩

  5. כו“פ הוצ' לונץ, תרנ”ז, פרק אחד עשר, עמ' רפד.  ↩

  6. שלום, מאסף ציון, שנה ז, עמ‘ נב; ד"ש לוינגר, ספונות ז, עמ’ יב.  ↩

  7. שו“ת הר”ן, רימא ש“ה, סי‘ ה. ור’ גם ש”ח קוק, עיונים ומחקרים, ב‘ עמ’ 58. ור‘ גם רי“ל פישמן (מיימון) ”סיני" כרך יא, עמ’ ק.  ↩

  8. אגרות א"י, עמ' 91–93.  ↩

  9. שם, עמ' 151.  ↩

  10. שם, עמ' 166.  ↩

  11. שם, עמ' 151־152.  ↩

  12. שלא כדעתו של בניהו, ספר אסף, עמ' 121.  ↩

  13. אגרות א"י שם, עמ' 149.  ↩

  14. ר‘ לאחרונה בניהו שם, עמ’ 114.  ↩

  15. וכבר שיער כך שולװאס, רומא וירושלים, עמ‘ 38, הע’ 28.  ↩

  16. שה“ג בערך ר' יוסף סראגוסי. חיד”א ראה כתב של ר' חיים סראגוסי, שכתוב בו על זקנו “שהיה מגרוש סיסיליא וקדש את ה'”. האם נתכווין ר"ח סראגוסי לומר, שביקשו מזקנו להמיר את דתו והוא הצליח להינצל מכך?  ↩

  17. אגרות א"י שם, עמ' 149.  ↩

  18. אגרות א"י, שם.  ↩

  19. בניהו שם, עמ‘ 112, 114. הוא נזכר בברכת המתים באגרתו של ר’ ישמעאל ב“ר יהודה, דיין דמשק (בתעודות שנתפרסמו ע"י גוטהייל־וורל, להלן בפנים, עמ' 262) ולא באגרתו של ר‘ יוסף אלסכנדראני, כפי שכתב בניהו שם עמ’ 112. אמנם מסתבר, שאגרתו של ר' ישמעאל נכתבה סמוך לזמן שנכתבה אגרתו של ר”י אלסכנדראני, ברם כל הראייות שהביא בניהו שם לזמן כתיבת האגרת בשנת רס“ז–רס”ט לקוחות מאגרת אלסכנדראני (וכן מאגרת תלמידיו) ולא מאגרת זו – לפיכך כל ראייותיו עדיין צריכות ראייה.  ↩

  20. ספר חרדים, ויניציאה שס“א ט”ו, ב. ציון ר‘ יהודה בר’ אילעי הוא כידוע בעין זיתון; היינו, שמקום קבורתו של ר"י סראגוסי הוא בעין זיתון.  ↩

  21. Gottheil־Worrell, Fragments from the Cairo Genizah. 1927. p. 246־264. והשווה דבריו של אסף במאסף ציון שנה ב, עמ' 120־121.  ↩

  22. ספר אסף שם, עמ‘ 122–125. ור’ שם גם עמ' 109–122.  ↩

  23. ר‘ הע’ 19.  ↩

  24. ר‘ לפי שעה בניהו שם, עמ’ 121־120.  ↩

  25. והשווה גם האגרת הנז‘ של תלמידו ר’ יוסף אלכסנדרני משנת רס“ז–רס”ט, שבה מסופר על ר' משה הדיין “שיוצא לכפרים להביא דבש הדבורים שלו ופנים (צ"ל: ופעם – ר‘ אסף שם, עמ’ 121) יוצא להביא תירושו ויצהרו וכרמלו” (גוטהייל־וורל שם, עמ' 256).  ↩

  26. ספר אסף שם, עמ' 122.  ↩

  27. שם, עמ' 118.  ↩

  28. איני יודע משום מה “יוסף בן לאדוני החכם השלם כמוהר”ר אברהם זצ“ל אל סרקוסטי” חתום אחרון.  ↩

  29. שם, עמ' 121.  ↩

  30. כמדומה, שכאן יש להפסיק, אבל ייתכן שצריך לקרוא: “אשר לפנים קרוב לצ' שנה היום” וכו'.  ↩

  31. משנת שמ“ח עד שנת רס”ד יש הפרש של פ"ר שנים.  ↩

  32. צ“ל: לשון. וכן בהוצ' השנייה של ספר חרדים, קושטא תקי”ז.  ↩

  33. צ"ל: סברת. וכן כהוצ‘ הנז’.  ↩

  34. הוצ‘ ויניציאה שס“א, נה, א. והשווה לשון האגרת ”אזרנו חלצנו ועמדנו במושב ב“ד על משמרתנו עם רובי ספרנו ועדויות זקננו וחכמינו כמנהג גלילנו, ומדמשק וסורייא שכננו. ובלי מערער נחה שקטה הסכמתנו… כי השנה הזאת שנת הסד”ר ליצירה… מן הקבלה והגאונים ומנהג הראשונים בכל ארץ אחזתנו שנת שמטה" – שם עמ’ 123.  ↩

  35. ספר אסף, עמ‘ 113. על ר’ שמואל מסעוד זה ר' גם להלן בפנים.  ↩

  36. שם, עמ' 123־122.  ↩

  37. שם, עמ' 123.  ↩

  38. שם, עמ‘ 113־114, 121. החכמים המו“לים רצו לזהותו עם המבי”ט, וכבר הוכיח אסף את טענתם במאסף ציין שם, עמ’ 120.  ↩

  39. גוטהייל־וורל שם, עמ 256; בניהו שם, עמ' 113.  ↩

  40. שם, עמ' 258, בניהו שם.  ↩

  41. ר‘ עליו בניהו שם, עמ’ 112־111. אף הוא חתום על האגרת של חכמי צפת משנת רס"ד – ר‘ שם, עמ’ 124.  ↩

  42. גוטהייל־וורל שם, עמ‘ 246. אגב, האם אין להסיק מן הלשון הזה, שהמדובר כבר לאחר תקנת הנגיד, כלומר לאחר שנת רס“ט? ויש שאני מפקפק וסובר, שאלו האגרות נכתבו כבר לאחר הכיבוש התורכי ונשלחו לנגיד לא לקאהיר אלא לירושלים. והשווה שם ”ובפנים (צ"ל: בפעם) הזאת הלך כ"ר שמואל הנזכ’ לארץ תוגרמה וקיבץ מה שקיבץ“ (שם, עמ' 252). והרי כמה שנים לפני הכיבוש, כשהיו מלחמות בין הממלוכים לבין התורכים, היה אסור לאסוף כספים בתורכיה בשביל א”י, כמו שידוע לנו מהרפתקאותיו של ר‘ משה עשרים וארבע בשנות השבעים של המאה הט"ו. כן מבקש ר’ יוסף בסוף מכתבו כן הנגיד “שתברך את קרובי כ”ר יוסף אסכנדראני“. וידוע לנו על חכם בשם זה, שהיה ”וחבר להרב רבינו עובדיא ז“ל (מברטנורא) הנודע בירושלים ע”ה“ (שו“ת ר”י בירב, ויניציאה תכ"ג, סי' נה – נזכר שם בברכת המתים). ברם, אפשר שהוא כותב מכתב זה, שהוא שהה תחילה בירושלים, כדעתו של בניהו (שם, עמ' 112), וכן נאמר באגרת תלמידו ר‘ יוסף, שר’ שמואל דיבר בצפת ”בשם מעלתך“ (הנגיד), והוכחתי למעלה שהוא היה שליחם של חכמי ירושלים. ברם, ר' גם יערי, שליחי א”י, עמ‘ 219, הע’ 41. ועדיין צ"ע.  ↩

  43. גוטהייל־וורל שם.  ↩

  44. שם, עמ' 256.  ↩

  45. אגרות א"י, עמ' 163.  ↩

  46. גוטהייל־וורל שם, עמ' 254.  ↩

  47. שם, עמ' 262.  ↩

  48. שם, עמ' 248.  ↩

  49. שם, עמ' 250.  ↩

  50. מעניין, שאותו חכם שבא שלוש פעמים לארץ “כי כך מנהג אבותי שנפטרו לחיי עד כשמזקינים באים באים (? כנראה נכפלה התיבה בטעות) לארץ ישראל להיות קולטתן מחיים” (שם, עמ' 260) לא בחר לדור בירושלים, על אף הקשיים שנגרמו לי בצפת, שד' משה הריין היה “רוצה לגרשני ממנה”.  ↩

  51. שם, עמ' 258.  ↩

  52. ומעין לשון זה “ישיבות התורה שבירושלים” אתה מוצא בדברי סופרי הקהלה שבירושלים בקשר לתקנת הנגיד משנת רס“ט – ר' כתר תורה, אמשטרדם תפ”ה בהקדמה – והשווה בניהו שם, עמ‘ 112, הע’ 25.  ↩

  53. שם, עמ' 260.  ↩

  54. ר‘ בניהו שם, עמ’ 116, 125; שלוחי א"י, עמ' 219.  ↩

  55. גוטהייל־וורל שם, עמ' 252.  ↩

  56. שם.  ↩

  57. שם, עמ' 256.  ↩

  58. שם.  ↩

  59. שם, עמ' 256–258.  ↩

  60. שם, עמ' 256.  ↩

  61. שם, עמ' 258.  ↩

  62. שם, עמ' 262.  ↩

  63. כנראה, הכוונה, לצפת, ביריא ועין זיתון.  ↩

  64. שם, עמ' 262.  ↩

  65. שם, עמ‘ 247. יש רק להעיר, שבאגרת רס"ד ר’ משה הדיין הוא השני בין החתומים, ואילו ר' יוסף סראגוסי חתום אחרון.  ↩

  66. שם, עמ‘ 254. המקרה השני עם אלמנה אחת ר’ שם, עמ' 260–262.  ↩

  67. ושווה לשונו שם, עמ' 250: “עד ששבו עמי הארץ (הכוונה לגויים?) בעיני עצמם חסידים על אשר לא למדו תורת היהודים, ותחת שהיו בני תורה כאבני נזר מתנוססים נחשבו עכשיו כאבן מעמסות וכטיט חוצות לחרפות ולקלסות”.  ↩

  68. ייתכן אמנם, שהכוונה כאן לגדולי הקהל, כלומר לטובי העיר, שהיו ממונים על הציבור. והשווה גם טענתו של ר' משה, שהובאה לעיל בפנים “…והוא השיב, הקהל נתנו לי והם לקחוהו ממני”, והכוונה ללא ספק לגדולי הקהל.  ↩

  69. ‘ימשל’ הוא שלים בחילוף האותיות.  ↩

  70. דברי יוסף כ“י, פרק קה, עט, א. – ר‘ רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, א, עמ’ 92; בן־צבי, א”י ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ‘ 151, הע’ 1. ור‘ גם ר’ דוד מסיר ליאון, כבוד חכמים, ברלין תרנ"ט, עמ‘ 5 ואילך. ור’ עוד רוזאניס שם, עמ' 91 והערות 2־1 שם.  ↩

  71. לקוטים שונים מס‘ דבי אליהו, הוצ’ לאטיש, פאדובה, תרכ“ט, פרק קכג, עמ‘ 92־91. ר’ אליהו קפסאלי מעיד ששמע זאת ”מפי אהובי אשר נמצא שמה בתוקף המלחמה מראשית הדברים ועד סופן שמו כ“ר יצחק אל חכים יצ”ו" – שם; קפסאלי שם בהקדמתו, עמ' 38.  ↩

  72. שם, עמ‘ 92, ור’ שם עוד, עמ‘ 93. והשווה בן־צבי שס, עמ’ 153.  ↩

  73. ור‘ שם, עמ’ 38 בהמשך לדברים שהבאנו בהערה 63: “וכמו כן ביתר הספורים אשר ספרנו כלם נכוחים למבין, כי ידעתים נאמנה מפי מגידי אמת”. וייתכן, שהסיפור על צפת שייך ל“ספורי מצרים”, ששמע מפי ר“י אל חכים הנ”ל.  ↩

  74. קפסאלי שם, עמ‘ 93–95; כ“י בריטיש מוזיאום 1059, פרק קכז 157ב־158ב. והשווה יערי, שלוחי א”י, עמ’ 220־219; בן־צבי, שם, עמ‘ 151–153 (בן־צבי הביא את הדברים לפי רבי אליהו שבכ“י אוכספורד 2411, שדומה כמעט מלה במלה לנוסח הנדפס. כאן כתוב בפירוש: צפת, ולא ”שפיט", כפי שכתוב בנוסח הנדפס). יערי (שם, עמ‘ 220, הע’ 42) טוען: “ואף על פי שכרוניקה זו נתפרסמה לפני שמונים שנה לא השתמשו בה כותבי תולדות הישוב, וכנראה לא הכירו כי שפיט היא צפת”. ואין הדברים נכונים. כבר ר’ משה לאטיש, שהוציא לאור את הלקוטים מדבי אליהו מציין (שם, עמ' 94) בסוגריים אחר התיבה שפיט (?Safet). מן החוקרים החדשים נסתייע במקור זה י‘ כנעני במאמרו על החיים הכלכליים בצפת וכו’, שנתפרסם במאסף ציון (תרצ"ד) – ר‘ שם, עמ’ קעד. וללא ספק כיוון למקור זה י‘ בן־צבי במבואו למסעות ארץ־ישראל לר’ משה באסולה, מהדו‘ שנייה תרצ"ט, עמ’ 18.  ↩

  75. מסעות ר‘ משה באסולה שם, עמ’ 43.  ↩

  76. שם, עמ' 18.  ↩

  77. כבר העירותי על כך ב“מולד” כרך טז, תשי“ח–תשי”ט, עמ‘ 735. וכן העיר על כך מ’ בניהו בספר היובל ליצחק בער, תשכ"א, עמ‘ 249, הע’ 9.  ↩

  78. ר‘ צ’ ורבלובסקי, Joseph Karo, Lawyer and Mystic. לונדון, 1962, עמ‘ 92, 116. ור’ לעומת זאת שו“ת המבי”ט, ח“א, סי‘ קי; ז’ דימיטרובסקי, ספונות כרך ז, עמ‘ 20, הע’ 137; ר' תמר, ק”ס כרך מ, עמ' 70.  ↩

  79. ר‘ תמר שם, עמ’ 66.  ↩

  80. מעין זה היא דעתו של י‘ כ"ץ במאמרו על מחלוקת הסמיכה בציון שנה טז – ר’ שם, עמ‘ 36 והע’ 76 שם. ור‘ גם ק"ס שם, עמ’ 67 הע' 7.  ↩

  81. מגיד מישרים לפרשת ויקרא. דבריו של המגיד נאמרו אור ליום שבת ה' ניסן ש"ג.  ↩

  82. ר‘ תמר, ק"ס שם, עמ’ 67.  ↩

  83. מגיד מישרים שם. ור' גם ק"ס שם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!