(בסוף המאה הט“ו ובתחילת המאה הט”ז)

בדברים שלהלן לא נבוא לדון בגורמים, שהביאו ליצירתו של המרכז הגדול בצפת במאה הט“ז. נעמוד בקצרה על תולדות היישוב היהודי בצפת בסופה של המאה הט”ו, לאחר גירוש ספרד, ובתחילתה של המאה הט“ז, עד לכיבוש התורכי בשנת רע”ז (סוף 1516).

יש בידינו רק ידיעות מועטות על תולדות היישוב היהודי בצפת בימי הביניים. בתעודה אחת מאוכספורד מצינו עדות על מציאות יישוב יהודי בצפת במחציתה הראשונה של המאה הי“א¹. גם ר' בנימין מטודילה וגם ר' פתחיה מרגנשבורג, שעברו בגליל העליון במחציתה השנייה של המאה הי”ב, אינם מזכירים את צפת בספרי המסעות שלהם, אבל היא נזכרת אצל הנוסע ר' שמואל בר' שמשון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1211, עם עליית רבני צרפת ואנגליה. באגרתו, שלא נשתמרה בשלמותה, מוסר ר' שמואל ב“ר שמשון, שאעפ”י שבכפרים הסמוכים לצפת, פרעם, נברתא ועמוקה היו יהודים, חזרו הוא ובני הפמליא שלו לצפת לעשות בה את השבת². גם ר' יהודה אלחריזי, שעבר בארץ בשנת 1218 לערך, מזכיר בספרו תחכמוני את צפת, שמצא בה את “צדוק הצדיק ראש ישיבת גאון יעקב”³. כנראה נתחדש בה היישוב היהודי בסופה של המאה הי“ב או בתחילתה של המאה הי”ג, בתקופת המלחמות בין הערבים לבין הצלבנים. בסופה של המאה הי“ג, בשעת הפולמוס על ספרי הרמב”ם, כשר' שלמה פטיט ביקש להחרים את חיבורי הרמב“ם וחכמי צפת הכריזו חרם על המדברים סרה ברבינו משה, כבר היתה בה בצפת קהילה נכבדה, שקינאה לשמו ולכבודו של הרמב”ם⁴. צפת נזכרת גם בספר כפתור ופרח לר' אשתורי הפרחי, שעלה לארץ בתחילתה של המאה הי“ד ושסיים את ספרו הנז' בשנת 1322. הוא מספר, שמצא בה “מאחב”י קהל גדול”⁵.

בשנת 1315 יצא מספרד בדרכו לארץ ר' שם טוב ן' גאון, בעל מגדל עוז על הרמב“ם ובעל “כתר שם טוב” בקבלה. הוא מעיר בספרו בדי האדון ומגדל חננאל, ספר חשוב לחקר תולדות הקבלה, השמור עדיין כמעט כולו בכ”י אוקספורד, שהשלימו בצפת בשנת ה' פ“ה, היא שנת 1325 למניינם⁶. ר' שם טוב ן' גאון חי בדור של התגלות הזוהר, וקשה לומר אם כבר אז היתה לצפת משיכה מיוחדת לגבי המקובל ר' שם טוב ולגבי מקובלים אחרים, כמו כמה דורות לאחר מכן בתקופת הזוהר של צפת במאה הט”ז, בגלל קרבתה למירון, מקום קברו של רשב"י.

ר' שם טוב ן' גאון נזכר גם בשאלה שנשאלה מצפת לר' נסים גירינדי. מאותה שאלה אתה לָמֵד, שהיו עמו, עם ר' שם טוב, בצפת עוד שני חכמים: ר' שלמה עמנואל ור' פרץ, שאינם ידועים ממקום אחר⁷.

נראה שבדרך כלל רשאים אנו להסיק, שבכל התקופות שהזכרנו עד סמוך לסופה של המאה הט"ו, כלומר עד לאחר גירוש ספרד, גורמים מקריים וכלכליים בעיקר הם שהביאו עולים לארץ להתיישב בצפת ובסביבותיה. אמנם ייתכן, כפי שהזכרנו, שמקובלים נמשכו לשם בגלל קרבתה למירון. חוסר הידיעות שבידינו אינו נותן לנו אפשרות להשיב על־כך תשובה מיוסדת ומבוססת, אבל אין זה מן הנמנע.

מסופה של המאה הט“ו ישנן בידינו אגרותיהם של ר' יוסף דמונטנייא ושל תלמידו עלום־השם של ר' עובדיה מברטנורא. ר' יוסף דמונטנייא מוסר לנו באגרתו משנת רמ”א, ש“צפת היא קהלה יפה ויש בה ש' בעלי בתים עם הכפרים סביבם, שהם בתוך התחום”. והוא מספר, שהפצירו בו “הקהל מצפת וכן בכפר קיני לישאר אצלם ושלא להכביד עלי פרוטה מלבד המס הקבוע שהוא כמו ב' דוקטי לשנה תוך כ' שנה”⁸. סמוך מיד לאחר הגירוש לא היתה עליה גדולה לצפת. תלמידו של ר“ע מברטנורא, ששהה בצפת בשנת רנ”ו (סוף 1495), אף הוא מוסר לנו, שבצפת יש “וקהל קדוש כמו שלוש מאות ב”ב“⁹. אמנם רשאים אנו להסיק, שהיישוב גדל במקצת בשנות רמ”א–רנ“ו, שביניהן חל כידוע גירוש ספרד, שהרי הנוסע משנת רמ”א מודיע לנו, ששלוש מאות בעלי הבתים כוללים גם את התושבים של הכפרים שמסביב. ברם, אין לייחס למספרים שמוסרים הנוסעים ערך של סטאטיסטיקה מדוייקת.

עד גירוש ספרד היה היישוב בצפת מורכב בעיקרו מן המוסתערבים ואולי גם קצת מן המערביים. איננו יודעים כיצד היה מורכב ארגונם ומי עמד בראשם. כנראה הין זקוקים לאישיות מנהיגה. ושמא משום כך ביקשו מר' יוסף דמונטנייא שיישאר אצלם, כפי שהזכרנו למעלה, ואף דיברו באזניו סרה על ראשי הקהל והדיינים שבירושלים. אמנם ייתכן, שביקשוהו להישאר אצלם כתושב משלם מסים, כלומר “המס הקבוע שהוא כמו ב' דוקטי לשנה”.

בראש הקהילה בצפת לאחר הגירוש עמדו ר' פרץ קולון ור' יוסף סראגוסי. קשה להחליט אם היו כבר אז רשויות וסמכויות נפרדות לכל קהל, ומסתבר שלא. עכ“פ לא ידוע לנו על חכמים מוסתערבים בצפת לפני שנת רס”ד. אמנם ייתכן מאוד, שהחכמים המוסתערבים החתומים על האגרת משנת רס“ד, שנדבר עליה להלן, כבר ישבו בצפת שנים הרבה או מעט לפני כן. אבל כנראה מלשונו של תלמיד ר”ע, שנביא מיד בסמוך, יש להניח, שלא היו כל העדות אלא קהילה אחת, שהיו כפופות למרותו של ר' פרץ קולין, שאיחד בקרבו גדלות בתורה וכשרון הנהגה כאחד. ר' פרץ היה קרוב לודאי בנו של המהרי“ק, שהיה לו בן בשם פרץ, וכנראה אביו של ר' “יוסף קולון בן כמהר”ר פרץ בן לגאון יוסף קולון זצ”ל צרפתי“, שחתום על אגרת בני הישיבה משנת רפ”א¹⁰. הוא בא לצפת אולי עוד לפני הגירוש, לאחר שנת רמ"א, אבל נראה יותר, שעלה לשם רק לאחר הגירוש. גירוש ספרד גרר אחריו, כידוע, גם את גירוש סיציליה, שהיתה כפופה אף היא לספרד. והוא שהשפיע גם על יהדות איטליה בכללה. מתוך האגרת של תלמיד ר' עובדיה מברטנורא למדים אנו על עליה מאיטליה ומסיציליה, שחלה באותה ימים.

ר' פרץ שימש גם מעין ראש ישיבה בצפת. כך כותב תלמיד רע“ב: “והגאון כמהר”ר פרץ קולומבו (הוא קולון) יראה זרע, יאריך ימים אמן, הוא ראש וקצין בעיר ההיא… ורצה… ללמוד עמנו בעד שנים עשר דוקאטי לשנה לכל אחד… והקהל נותנים אליו הספקתו, הסך נעלם ממני. מ”מ גם הוא עושה חנות מן אכילה להרויח מזונותיו“¹¹. גם בשנת רס”ד עמד עדיין ר' פרץ בראש הקהל, ועל האגרת מאותה שנה, שבה הוא נזכר ברוב כבוד, חתומים בין חכמי צפת גם שנים עשר ספרדים, מהם עשרה חכמים, ארבעה חכמים מוסתערבים וחכם מערבי אחד. מכאן, כמדומה, ראיה לכך, שהיה אז עדיין בצפת קהל אחד, שכלל את כל העדות¹². באגרת חכמי צפת הוא נקרא: מזה בן מזה, שהוא, כידוע, כינוי לחכם בן חכם. אף מכאן חיזוק נוסף לדעה, שר' פרץ היה בנו של המהרי“ק. הוא נזכר גם באגרתו של ר' יוסף אלסכנדראני לנגיד ר' יצחק שולאל במצרים, שנכתבה בשנות רס”ז–רס"ט, ושנדון בה בסמוך.

החכם השני שעמד בראש הקהל בצפת, הוא ר' יוסף סראגוסי, שהיה בה אולי כבר בשנת רנ“ו ושהוא החכם הספרדי הראשון, שידוע עליו שקבע מושבו בצפת. במידה ידועה אפשר להשוות את מעמדו בצפת למעמדו של ר”ע מברטנורא בירושלים, לערך באותו זמן. היה חביב ונכבד על יהודים וגויים כאחד. כמה מן הסימנים, שהיו מציינים ומונים בהם את חסידי צפת עשרות שנים לאחר מכן, כבר נמצאו בו. היה מתנהג בחסידות, והיו מספרים עליו שנעשו לו מעשי נסים ושזכה לגילוי אליהו. יש ומייחסים לו את המעשה המפורסם בעניין התרנגולים ואת הכינוי ר' יוסף הלבן או צדיק התרנגולים, מעשה שיש בו מרוחה של מסורת צפת בתקופת הזוהר שלה.

מוצאו של ר' יוסף סראגוסי כנראה מספרד. כך מעיד כינוייו בפי תלמיד רע“ב: “כמהר”ר יוסף סראגוסה ספרדי”¹³. אבל כינוייו סראגוסי או אל סרקוסטי אינו מוכיח, שהיה מסראגוסה שבספרד, כפי הדעה המקובלת¹⁴. אפשר, שהכוונה לסיראקוֹז שבדרום מזרח סיציליה¹⁵, שהרי ר' יוסף בא לסיציליה לפני גירוש ספרד ו“היה מגרוש סיסיליא” לפי עדות נכדו ר' חיים סראגוסי¹⁶. בסוף רנ“ה שהה בבירות בדרכו לא”י ושם פגש אותו תלמיד הרע“ב, שדר עמו בבית אחד. הוא קורא לו: “המרומם איש צדיק תמים כמהר”ר יוסף סראגוסה ספרדי והוא חסיד גמור”¹⁷. ר' יוסף סראגוסי עלה לארץ מבירות דרך צידון ושם ביקשו ממנו, גם המושל התורכי וגם בני הקהל, להישאר עמם “ונדרו לו נ' דוקאטי לשנה להחיות נפשו וכל בני ביתו למען ישב שם, כי גדול שמו בכל הארץ”¹⁸. אין אנו יודעים אם נתעכב בצידון, ואם נתעכב לכמה זמן נתעכב. עכ“פ מסתבר, שכבר בשנת רנ”ו או בשנים הסמוכות לה כבר ישב בצפת. הוא חתום על אגרת חכמי צפת משנת רס“ד. הוא נפטר, כנראה, לפני השנים רס”ז–רס“ט¹⁹. זכרו היה לברכה בצפת אף שניים־שלושה דורות לאחר מכן. כך כותב עליו ר' אלעזר אזכרי בספרו “ספר חרדים”, שנכתב בשנת שמ”ח, כשמונים שנה לאחר פטירתו של ר' יוסף סראגוסי: “וכן היה פה צפ”ת הרב רבי יוסף סראגוסי רבו של הרב ר' דוד בן זמרא, שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפי' בין הגוים, וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי שם חצב לו קבר"²⁰.

גם ר' פרץ קולון וגם ר' יוסף סראגוסי נזכרים בתעודות חשובות הנוגעות לצפת שלפני הכיבוש התורכי, שנתפרסמו ע“י גוֹטהֵייל־ווֹרֵל²¹ וע”י מ. בניהו²². גוטהייל־וורל פירסמו שלוש אגרות, שזמנן של שתיים מהם וכנראה גם של האגרת השלישית²³ הוא משנות רס“ז–רס”ט. בניהו פירסם אגרת, שנכתבה בשנת רס“ד²⁴. האגרת שנתפרסמה ע”י בניהו קודמת בזמן וקודמת במעלת החשיבות; לפיכך נדון בה תחילה. נעלם מבניהו מקור חשוב, שרומז לעניין שנדון בתעודה שלפנינו ולפיכך כל האינטרפרטציה שלו בטעות יסודה.

האגרת עוסקת בדבר קביעת שנת השמיטה בשנת רס“ד. לפי שיטת הרמב”ם היתה השמיטה צריכה לחול אותה שנה. אבל יש כנגדו שלוש שיטות אחרות. ונתעוררה מחלוקת, כיצד יש לנהוג. נעיר כאן בסוגריים, שלא היתה זו שאלה תיאורטית גרידא, בחינת “הלכתא למשיחא”. השאלה נתעוררה עוד כמה פעמים לאחר מכן, כגון בשנות רצ“ב, רצ”ט, שי"ג, ועוד. היהודים נתעסקו בחקלאות ביישובים הסמוכים לצפת כבר לפני התקופה שאנו עומדים בה²⁵, ואין ספק, שהרבה מן העולים לארץ לאחר גירוש ספרד פנו אף הם לעבודת אדמה וכרם בצפת ובסביבותיה. לפיכך היתה להם קביעת שנת השמיטה בעייה אקטואלית בוערת. הרי לא יכלו להחמיר על עצמם ולהשבית את אדמתם שתי שנים רצופות ויותר.

נשוב לאגרת שלפנינו. באגרתם כותבים חכמי צפת: “זה כמה שמענו מפי מגידי אמת כי אתם אגודות אגודות בידיעת שנת השמיטה, ורפו ידינו וימס לבבנו, יפול קטטה בעיר אלי”נו“²⁶. אעפי”כ אין ספק, לענ“ד, שבניהו לשון גוזמא נקט בדבריו, ש”המחלוקת חרגה מן התחום הצר של השאלה ואיימה לפלג את קהלות א“י לשני מחנות, בדומה למחלוקת שפרצה בין רס”ג ובן מאיר בדבר הלוח העברי, בזעיר אנפין“²⁷. חכמי צפת כולם דעתם מסכמת עם דעתו של הרמב”ם. כנראה, שאותה שעה לא היו חלוקים עדיין לקהלים נפרדים לפי העדות. מעניין, שכבר אז, כמה שנים לאחר הגירוש, היתה ידם של חכמי ספרד על העליונה. חתומים על האגרת עשרה חכמים ספרדים²⁸, ארבעה חכמים מוסתערבים וחכם מערבי אחד. ברם, את החשיבות העיקרית של התעודה יש לראות, לפי דעתי, בכך, שכבר אז פנו חכמי ירושלים, שאותה שעה כבר היו בה חכמים גדולים, לשאול את חוות דעתם של חכמי צפת. כבר אז נפתח המגע ההדדי בין צפת לירושלים בשאלות מהכא להתם ומהתם להכא, מגע שלא פסק במשך מאות בשנים בין שני המרכזים הגדולים ביותר בארץ־ישראל במאה הט“ז ולאחריה. טעה בניהו בדבריו: “באגרתם של חכמי צפת שלפנינו נשמע הד חזק לעלבון שמצאו חכמי צפת בזה שחכמי ירושלים לא פנו אליהם לשאול את דעתם. יש בתלונה זו מן הדמיון למחלוקת הגדולה והחשובה יותר שהתעוררה בין רבני שתי הערים שלשים וארבע שנים לאחר מכן בדבר הסמיכה, אלא שם נפגע כבודה של ירושלים משום שהסמיכה קשורה בה ופה מתרעמים חכמי צפת שלא מתחשבים במרכז התורה שהוקם בגליל”²⁹. אדרבה, מדברי בעל ספר חרדים, שנביא מיד בסמוך, מוכח ללא ספק, שחכמי ירושלים שלחו שליח מיוחד לחכמי צפת בנידון זה. וכך כותב ר' אלעזר אזכרי: “שנת השמיטה. שנה זו שהיא שנת השמ”ח לבריא' עולם היא שנת השמיטה לדעת הרמב”ם ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים³⁰ קרוב לצ'³¹ שנה היום קם חכם א' לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב“ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב”ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לבון³² הרמב“ם, ושלחו חכם א' לרבני צפת תוב”ב יוציאו לאור משפט לשון הרמב“ם ז”ל והבנתו, גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוניהם, והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כלם היות מיוסד על אדני האמת סבבת³³ הרמב“ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא על פי סברת הרמב”ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן“. לפיכך יש להבין את לשון האגרת של חכמי צפת: “וכבוא אלינו החכם השלם כמהר”ר שמואל מסעוד ושאל ממנו מנהגנו” וכו‘³⁴, שר’ שמואל מסעוד זה היה שלוחם של חכמי ירושלים לבירור סוגייא זו של שנת השמיטה, שלא כבניהו הסבור, שהלה נזדמן לשם כשלוחו של הנגיד³⁵. אמנם הלשונות באגרתם של חכמי צפת: “אם חכמה אין כאן יש כאן זקנה ישיבה… גם אנחנו בהר גלילו לאו קטלי קני באגמא אנן”³⁶ וכיוצא בהם לכאורה מטים לדעתו של בניהו, אבל יש לפרש את דבריהם כך שהם מבקשים להקדים ולומר, שראויים הם לאיצטלא זו, שהרי “ובכל דבר קטון וגדול, אסור והותר או דיני ממונות אנו מתקבצים.. להוציא לאור משפטנו כיד ה' אלי”נו הטובה עלינו"³⁷.

תמונה זו של יחסים הרמוניים והסכמה אחת, שמצטיירת לנגד עינינו מתוך אגרתם של חכמי צפת מקבלת פנים אחרות שנים אחדות לאחר מכן. מתוך שלוש האגרות הנזכרות למעלה, שנתפרסמו ע“י גוטהייל־וורל, ושלפחות שתיים מהן נכתבו בשנות רס”ז–רס“ט, והשלישית ג”כ סמוך לאותו זמן אם לא בו בזמן ממש, עולה קול של טרונייא ומחאה חריפה נגד אחד מחכמי צפת, שנטל שררה וגדולה לעצמו שלא כדין ושנהג בכמה דברים שלא כשורה. החכם הוא ר' משה הדיין, שהוא זהה ללא ספק עם “משה בר' יצחק הדיין זלה”ה הלוי“³⁸, שחתום על אגרת שנת רס”ד. הוא עמד בראש ישיבה, שתלמידיה היי מוסתערבים³⁹ וכנראה גם ספרדים. הוא עצמו, כנראה, היה מוסתערבי⁴⁰. אחת הטענות העיקריות נגדו היתה בעניין פיטור ממסים. בעייה זו שימשה כמה פעמים לאחר מכן גורם למתיחות חברתית וסוציאלית בצפת בימי גדולתה. וידועים דבריו של מרן ר' יוסף קארו בעניין זה באבקת רוכל סי' א. אבל כבר בתקופה זו שאנו עומדים בה שימשה עילה לכך. ר' יוסף אלסכנדראני⁴¹ כותב האגרת הראשונה לנגיד ר' יצחק שילאל עמד בעצמו בראש ישיבה של מוסתערבים. ברם, תלמידי ישיבתו לא נפטרו “מארנוניות ושאר דברים כשאר הלומדים תורה אצל אחרים ואפילו להקל מעליהם”⁴². וכששאל ר“י אלסכנדראני אצל ראשי הקהל “למה לא תתנהגו עם חבירי כהלכה, כדרך שאתם מתנהגים עם האחרים, והשיבו, שאדונינו הנגיד פטר תלמידי ר' משה”⁴³. אין להכריח בוודאות מן הלשון של תלמידי ר' יוסף הנז' “והוגד לנו שעשה סייווע לכך!) לספרדיים ולא עשה שום סייווע לעבדיך המוסתערבים”⁴⁴, שתלמידי ר' משה הדיין היו רק ספרדים. יש להבחין גם בין פיטור ממסים לבין סיוע בפועל. יודעים אנו גם מאגרת בני הישיבה שבירושלים משנת רפ”א, שהנגיד “אזר כגבר חלציו לתת מנת הרבנים והלומדים למען יחזקו בתורת ה', ותקן ישיבות בירושלים ובגליל העליון”⁴⁵ (הכוונה לצפת).

איננו יודעים בדיוק מה היה תפקידו של ר' משה הדיין. מלשון האגרת אתה למד, שכל העדות שבצפת היו כפופות לו כבר בחייו של ר' פרץ קולון הנז‘⁴⁶. כנראה, ששימש מעין אב"ד של צפת ומנהיג רוחני לאחר פטירתו של ר’ יוסף סראגוסי⁴⁷. הקובלנות הקשות נגדו מעלות בזכרון במידה מסויימת את דבריו החריפים של הרלב“ה נגד ר' יעקב בירב. הוא ביקש להיות דיין יחידי, שמא בתחילת ייסוד היישוב בצפת לא היה עדיין מקום לכמה רבנים בבת אחת, ור' משה זה חשש להתחרות מצדו. לפיכך דחק את רגליו של ר' יוסף אלסכנדראני “כי הוא (כלו' ר' משה הדיין) מצר לי בשבתי וקומי, מחשיב כל אדם נגדו כאין… כאלו אין בלבדו, והכל כאין נגדו… ומתפאר בלשונו, מי כמוני מורה, ואשר דבר פי ימרה, ראוי לדונו כזקן ממרא… וכל עובר על גזירתו מיד אותו יחרים… יש בידו לעשות הכל אף שלא כהלכה, שכיון שנתמנה ונעשה ראש, מתנשא הוא לכל לראש… אוי לדור שזה פרנסו… ואם שלימים וכן רבים יגנו מעשהו, יליצו עליו חביריו ומרעהו, הניחו לו כי מנהגו מנהג יהוא ואין על המשוגע אשמה… ועל זה נתחללה התורה וירד לארץ כתרה ושָבַת יקרה”⁴⁸. וכשבא לצפת חכם בשם ר' ישמעאל, שהיה דיין בדמשק ו”דרש ברבים פעם ושתים, עמד ר' משה ו“התקין ששום אדם לא ידרוש ברבים עד שיפייסנו ויתן לו רשות תחילה, וזו היתה בעלילה כדי שלא יקרא בין העולם כי אם שמו לבדו, וחזר והחרים על כל השומיע ממני דרש או מאחירים”⁴⁹. וכן מספר לנו ר' ישמעאל עצמו באגרתו, ש“כן משפטו להצר לכל בעלי תורה וסברא למען לא יקרא בשם חכם זולתו לבדו” וכבר “פעמיים שלש שבאתי מדמשק לגור בארץ הקדושה⁵⁰, ועל אודות צער שמגיע לי ממנו יצאתי מצפת”⁵¹. כאמור, שימש ר' משה דיין גם כראש ישיבה, ושלח שליחים לקבץ מעות בשביל ישיבתו ל“דמשק ולכל הגלילות”, ור' ישמעאל השתדל אז למען ישיבתו “ודרשתי בכל קהלות דמשק ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה⁵² שנים עשר זהובים…” וכן “בכל עת ועת שהיה שולח אני הייתי משתדל לעשות רצונו לחיבת התורה ולומדיה ולחיבת הדרים בארץ”, ואעפי"כ ממשיך וכותב ר' ישמעאל: “תחת אהבתי ישטנני”⁵³.

מן הלשון הנז' יש להסיק, שנשלחו כמה שליחים מטעם ישיבת (או ישיבות) צפת. ידוע לנו שליח אחד בשמו, הוא ר' שמואל בר' בנבנשתי בן יוחאי, סופר דמתא צפת, שמקיים את החתימות של חכמי צפת באגרת רס“ד, ושמצאצאיו או ממשפחתו היה כנראה, ר' אלעזר בן ר' שלמה ן' יוחאי, שחי בצפת בדור לאחר זה ואח”כ היה מן המתיישבים הראשונים בטבריה⁵⁴. מאגרתו של ר' יוסף אלסכנדראני יש להסיק, שר' שמואל בן יוחאי זה היה שלוחם של כל לומדי התורה (היינו הישיבות) שבצפת. בשליחותו הראשונה הלך “לחַלֶב ולכל אותם הגלילות… וכשבא ר' שמואל הנזכר עם המעות שקיבץ מהקהילות הכל לקח כ”ר משה דיין ובאמת שלא הגיע לי אפילו פרוטה אחת“⁵⁵. בשליחותו השנייה ביקר בתוגרמה ו”קיבץ מה שקיבץ… ומה שבא לידו הכל לכ“ר משה”⁵⁶. מסתבר, שהטעם לכך שהנגיד עשה “סייווע לספרדיים ולא עשה שום סייווע לעבדיך המסתערביים”, כפי שהזכרנו לעיל, הוא משום שעדת המוסתערביים היתה, כנראה, יותר מבוססת מבחינה כלכלית. ברם, היחסים המתוחים בין ר' משה הדיין לבין שאר חכמי צפת אין להעמידם על בסיס של ניגוד עדתי, אלא על רקע של התחרות אישית ואופיו הקשה והמשתרר של ר' משה ועל חשש של דררא דממונא. ר' משה הדיין, אעפ“י שהיה, כנראה, מנהיג הציבור וראש הישיבה, עסק גם במילי דעלמא. היו לו כרמים ושדות ובתי בד בסביבותיה של צפת, ופעמים היה “יוצא לכפרים להביא דבש הדבורים שלו” ו”פעם יוצא להביא תירוש ויצהרו וכרמלו“⁵⁷. כנראה, שהיה מעשירי העדה. ואף זה אחד הטעמים להשפעתו המרובה. לא כן נהג ר' יוסף אלסכנדראני, שעסק רק בתורה “ואין לרבינו הנזכר למעלה מן התלמוד בטלה”⁵⁸. בני הישיבה של צפת באותה שעה, כנראה, לא רק התורה היתה אומנותם. כך עכ”פ מעידים תלמידי ישיבתו של ר' יוסף, “שיש ממנו עומדים לפני המלכות וממנו מטופלים בבני בית”, ולפיכך “אי אפשר לנו להיות יושבים תמיד על הספר”⁵⁹. אף הם מתאוננים קשות על ר' משה הדיין במכתבם לנגיד “ובגזירתו מקל עול מעל הלומדים לפניו מהארנוניות ומעול מלכיות, וליקט אליו עם שלו קצת אנשים שאינם בעלי שכל וסברא… ופוטר אותם ומעמיס עלינו”⁶⁰.

תלמידי הישיבה של ר' משה הדיין היו גם מן הכפרים שבסביבות צפת. כך חותם אחד מתלמידי הישיבה “הלל… אלעמאני”⁶¹, היינו שהוא היה מן הכפר עלמא. אחד מתלמידי ר' משה היה “מכפר יאסיף והוא דר בעין אל זיתון”⁶². אותו תלמיד למד אצלו הלכות שחיטה ועסק בכך לאחר מכן. אבל כל “אנשי עין אל זיתון ואנשי ביריא וצפת מרננים עליו… שלא יצא מבהמותיו כי אם מעט טרפות” ור' יוסף סראגוסי אסר לאכול משחיטתו. אבל לאחר פטירתו של ר“י סראגוסי החזירו ר' משה ו”שלושה עיירות⁶³ אוכלים משחיטתו“⁶⁴. מכאן יש להסיק, שסמכותו המוסרית הגדולה של ר' יוסף סראגוסי מנעה בעד ר' משה לעשות כחפצו, ולאו דוקא שר' משה היה ממלא מקומו של ר”י סראגוסי, כדעתם של גוטהייל־וורל מפרסמי האגרות הללו⁶⁵. ר' יוסף אלסכנדראני מספר באגרתו, ש“הרבה בני אדם” היו באים “לקבול לפני על עסקיו עמהם ודיניו”. ר' משה אף נחשד פעמיים בענייני ממון. פעם הופקד בידיו ממון של אשה שהלכה לעולמה “ולאחר שעברו קצת ימים ומצאתי (הכותב ר' יוסף) שהיה עת בצורת והעניים בצער, אמרתי לכ”ר ולר' משה הנה הגיע עת לעשות ליי' והוא היה אומר, הוצאתים בעניינים אחרים. ונשמט מכאן ומכאן בדברים. ועכשיו הוכחתיו: מה עשית ממעות של אשה זו עניה? והוא השיב, הקהל נתנו לי והם לקחוהו ממני, ובאמת שלא ידע מזה שום אדם חוץ מן הנזכרים למעלה, ב“ר פרץ ור' יוסף מצרי, וגם חקרתי מגדולי הקהל ונשבעו שלא ידעו בדבר זה מעולם”⁶⁶. ומוסיף ר' יוסף וכותב: “ואלולי שגלוי דברים אלו יגיע מהם נזק לרבים מן הגוים לא הייתי שותק ממנו”⁶⁷. מכל הדברים הללו הרשות בידינו להסיק, שר' משה זה היה חומד ממון, וכל מעשיו נגד חכמים אף הם באו מתוך כך שחשש, שהללו יהיו מסיעים על קיצתו ושיהיו משיגים את גבולו.

כיצד זכה למעמד ולהשפעה כאלו – איננו יודעים לפי שעה. ייתכן, ששילם לשלטונות הממלוכיים שבמקום סך ידוע והם סייעו ותמכו בידו. יש להוסיף, שאין אנו רשאים לדון אדם מתוך שמיעת הטענות של צד אחד בלבד, ייתכן, שבעלי האגרות נקטו לשון גוזמא. אעפי“כ מתוך לשון האגרות, שאחת מהן נכתבה ע”י חסיד ועניו כר' יוסף אלסכנדראני, עולה דמותו של ר' משה הדיין כדמות של חכם, שצלליו מרובים מאורו. אמנם מוזכרים כמה פעמים גדולי הקהל⁶⁸ או הקהל, אבל ענייני הציבור נחתכו, כנראה, על פיו בלא לשאול דעת אחרים. ברם ייתכן, שהיו אסיפות הקהל, שבהן נדונו כמה עניינים השייכים לכלל. השווה דבריו של ר' יוסף אלסכנדראני, שהובאו לעיל “ועמדתי בקהל ואמרתי: למה לא תתנהגו עם חבירי כהלכה כדרך שאתם מתנהגים עם האחרים, והשיבו” וכו'.

מכאן באים אנו לפרק האחרון בתולדותיה של צפת בסופה של תקופת הממלוכים. במקום אחר תיארנו בארוכה את התקוות שתלו היהודים בנצחונות התוגר למן כיבושה של קושטא בשנת 1453 ואילך. סבר הפנים, שבהם נתקבלו מגורשי ספרד בתורכיה, אף הוא הוסיף להרגשה זו. מן הראוי להביא בקשר לכך את דברי ר' יוסף סמברי: “ובשנת וינחם ה' על הרעה, והיא שנת חמשת אלפים רע”ה ליצירה, כאשר ראה הרב שלמה דיל מדרש את מעשה תקפו וגבורתו של שולטן שלים ובכל אשר יפנה יצליח ונתן את עיניו לכבוש את מצרים, שאל שאלת חלום אם יצליח במצרים וענו לו בזה הלשון: ‘והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו’ (מיכה ה, ד). הפירוש, עד שילכוד שלים את אנדוליה (אנאטוליה) שהיא אשור ואז יהיה שלום. ועוד שאל פעם שניה וענו לו זה הפסוק: ‘ומלך עז ימְשָל⁶⁹ בם’ (ישעיהו יט, ד). ופירושו, בשנת ע“ז לפ”ק (1517) ימשל שלטן שלים במצרים“⁷⁰. אין ספק, שיהודי מצרים וא”י קיוו להטבת מצבם לעומת מצבם הנחות בימי שלטון הממלוכים. עמדתם זו של היהודים היתה ידועה, כנראה, לשלטונות הממלוכיים. ושמא היו מקרים, שהתושבים היהודים אפילו סייעו בידים ובעצה לכובשים העותמאניים [מאליה מתבקשת השוואה לסוף תקופת הביזנטים ולכיבושי הצבאות הפרסיים והערביים בא"י בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים של המאה השביעית), שבצבאם היו גם יהודים, ביניהם ר' משה המון, שהיה רופאו של הסולטן. כך יוצא מפורש מעדותו של בן הדור ר' אליהו קפסאלי, שהיהודים בקאהיר היו צריכים להסתגר ולהתבצר מפחד הממלוכים, שאמרו “ליהודים, אל תשמחו אויבינו לנו, בא נבא לא נאחר אחרי הכותנו את אויבינו, אז נמהר לשלול שלל ולבוז בז… ואם שוב נשוב בשלום לא נשאיר כל נשמה”⁷¹. וקפסאלי מוסיף ומספר, שהשומרונים הלשינו ומסרו לשלטונות, שהיהודים “מורדים בכם”⁷².

אותם הדברים יש לאומרם, כנראה, על א"י. גולי ספרד שנתיישבו בירושלים ובצפת, שבחלקם הגדול באו לשם דרך תורכיה, ידעו לספר על מלכות תוגרמה, שהיא מלכות חסד. ואף כאן אין זה מן הנמנע, שהתושבים ביטאו בתפילה ובדרכים אחרות את תקוותם לנצחונות הסולטאן. לפיכך כשפשטה והגיעה שמועת־שווא שחיל הסולטאן נחל תבוסה מחיל הממלוכים במצרים, התירו לעצמם הערבים תושבי צפת להתנפל על היהודים ולבוז את רכושם. קשה להניח, שהערבים היו מתפרעים כך לולא ידעו מראש, שהשלטונות הממלוכיים במקום היו רואים זאת בעין יפה. ושמא הגיעה אליהם השמועה, מה עשו ומה ביקשו לעשות אחיהם הערבים ליהודים בקאהיר. מדבריו של ר' אליהו קפסאלי בעניין זה אתה למד, שהערבים נטו לצד הממלוכים. אלמלא עזרתו של היישוב היהודי במצרים ייתכן שצפת היתה נעזבת אז מתושביה וחרבה לגמרי. ברם יהודי מצרים המשיכו במסורת של הנגיד ר' יצחק שולאל, ונדבתם הגדולה בממון ובבגדים הצילה את היישוב מכליון וחורבן.

הסיוע היוצא מגדר הרגיל אף הוא יש בו כדי להעיד, שכבר אז ייחסו חשיבות גדולה למרכז שבגליל. ושמא התקוה לביאת המשיח מן הגליל, שעמדנו עליה במקום אחר, אף היא היתה גורם אחד לכך. דבריו של קפסאלי בעניין זה אמנם שפוך עליהם רוח המליצה והסיפור⁷³, אבל אין מקום לפקפוק באמיתותם וביסודם הריאלי, אעפ“י שנקט פה ושם לשון גוזמא⁷⁴, ייתכן מאוד שלרגל המאורעות החמורים ומעשי הביזה, שארעו באותו זמן, נתדלדל היישוב ונעזב מכמה מתושביו. לפיכך אנו שומעים מפי ר' משה באסולה, שביקר בצפת בתחילת שנת רפ”ב (סוף 1521), כחמש שנים לאחר הכיבוש התורכי, שיש בה “יותר מג' מאות בעלי בתים”⁷⁵, בערך כמספר שנקב תלמיד ר' עובדיה מברטנורא באגרתו, שנכתבה בתחילת שנת רנ“ו (סוף 1495, כמה שנים לאחר גירוש ספרד ולפני הכיבוש התורכי. ברם, מכל דבריו הנז' של קפסאלי מוכח, שיהודי מצרים התנדבו ככל האפשר לעזרת אחיהם ולא שבני צפת עזבו אותה בהמוניהם. מכאן, שאין יסוד לדבריו של י. בן־צבי “והלא ידוע כי בשעת הכיבוש נחרב הישוב בצפת כמעט לגמרי ע”י התקפת השכנים, ורק בעזרת יהודי מצרים נבנו החרבות”⁷⁶.

*

באופן כללי רשאים אנו לומר שעד לכיבוש התורכי עדיין לא שימשה צפת מרכז לתורת הנגלה ולא כל־שכן לתורת הנסתר ולא לבשה עדיין את צביונה המיוחד.

המאורע המרכזי שאירע בה בצפת עשרים ואחת שנה לאחר הכיבוש התורכי היה הנסיון לחידוש הסמיכה, שנעשה בידי ר' יעקב בירב. מהר“י בירב נשען במעשהו על יסודות הלכתיים ולא על נימוקים המיוסדים על תורת־הסוד, אעפ”י שראה בחידוש הסמיכה דרך לקירוב הקץ.

מהר“י בירב סמך ארבעה חכמים, מהם שניים ידועים בשמותיהם, והם: מרן ר' יוסף קארו והמבי”ט. מי הם שני החכמים הסמוכים האחרים – על־כך ישנן בידינו שתי מסורות. לפי מסורת אחת היו שני החכמים ר' אברהם שלום ור' ישראל די קוריאל, לפי מסורת אחרת – ר' משה קורדובירו ור' יוסף סאגיש. ואין ספק, שהמסורת הראשונה כוחה עדיף, שהרי בשנת רצ“ח, שנת חידוש הסמיכה היה הרמ”ק רק בן ט"ז⁷⁷.

ר' יוסף קארו עלה לצפת בשנת רצ“ו⁷⁸, רק שנתיים לפני חידוש הסמיכה, אבל כבר יצא טבעו בעולם כאחד מגדולי הדור. כבר בהיותו בתורכיה הושפע משלמה מלכו, ר' יוסף טיטאצק ור' שלמה אלקבץ, אבל באווירתה של צפת נתגבר בו היסוד המיסטי. מרן היה דר בשני עולמות, בעולם הנגלה ובעולם הנסתר כאחד. נראה לי, שדמותו של ר' יוסף קארו היא יוצאת מגדר הרגיל אף בצפת של המאה הט”ז. כמדומה שלא שמענו על שום חכם אחר בצפת מגאוני הדור שזכה לגילויי מגיד, שהיה חזק בו היסוד המיסטי ושנפשו היתה האריסמאטית בסגולותיה. החכמים והחסידים שהיו שרויים בעולם הסוד, הדרוש והמוסר, לא היו בדרך כלל גדולי הדור ופוסקי הדור⁷⁹.

אעפ“י שנסמך מרן בידי מהר”י בירב לא מצא תוקף בסמיכה, שהרי לא שימשה כמקור סמכות להכרעותיו ההלכתיות⁸⁰. אף בתת־ההכרה שלו לא ראה עצמו כמוסמך. לשונו של המגיד בכמה מקומות ב“מגיד מישרים” מלמד על חפצו ועל השתוקקותו של מרן לסמיכה, כך מעידים דבריו של המגיד שנאמרו בשנת ש“ג, חמש שנים לאחר חידוש הסמיכה: “ויען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ ישראל ומחכמי חוצה לארץ ועל ידך אחזיר הסמיכה ליושנה”⁸¹. ייתכן, שמרן לא מצא די תוקף בסמיכה משום שלא נסמך מכל חכמי א”י. הוא סבר, כנראה, שסמיכה מכל חכמי א"י יכול להיות לה תוקף חאריסמאטי, תוקף עליון. מבחינה זו חורג, לדעתי, מעשה הסמיכה של ר' יוסף קארו מתחום הסמיכה של שלושת החכמים האחרים, שהללו נתכוונו רק לתוקף הלכתי מחודש⁸².

לאחר שחידוש הסמיכה לא הצליח קיווה מרן, שחיבוריו יהיו מוסמכים מכל חכמי א“י. הם יהיו מעין סמכות מרכזית ומפיהם יחיה עם ישראל, הם ישמשו מעין תחליף – הספר המוסמך במקום החכם המוסמך. כנראה, שגם לחיבור ספריו, כמו לרצונו להיות רבן של ישראל, מניע חאריסמאטי. ע”י ספריו גם ביקש לקדש בחיים את שמו יתברך אם לא יזכה לקדש את שמו בשריפה על קידוש השם כ“שלמה בחירי”, הוא שלמה מלכו. כך מבשר לו המגיד בסוף דבריו הנ"ל: “ובתר כן תיתוקד על קדושת שמי ותסתלק כעמר נקי”⁸³.

שנת שפ“ה או שנת רפ”ה

גרשום שלום¹ הסב את שימת לבנו לראשונה לכ“י תועי רוח שבגנזי בית־המדרש לרבנים בניו־יורק (אוסף ענלאוו 2233 ותצלומו במכון בן־צבי) ששם מחברו לא נזכר בו. מאיר בניהו, שהוסיף לפרסם מפנקסיו של מלקט זה, הוכיח בראיות מתקבלות על הדעת “שהוא ר' יוסף ב”ר יוסף מחברו של ס' כסף צרוף (ירושלים תרפ"ו), שעשה שנים הרבה בארצות המזרח והעתיק מכתבי־יד שמצא באותם מקומות”, ונפטר בבגדאד בשנת תרמ"ח².

בליקוטיו על משיחי השקר למן תחילתה של המאה הט“ז ואילך, פותח ר' יוסף ב”ר יוסף כמעשה ר' אשר מלמלין (דף 196). לאחר מכן (דפים 177–185) בא העתק מתוך “ס' כ”י בארבל אצל ר' מרדכי יוסף" בענין דוד הראובני ושלמה מלכו³. כל הדברים שם נלקחו כמעט ללא שינוי מדברי סמברי בספרו “דברי יוסף”⁴, כמות שהובאו ונדפסו בספר “ספור דברים” (קושטא תפ"ח) ובספר “מאורעות עולם” (איזמיר תקט"ז). ר' מרדכי יוסף מארבל העתיק כנראה מאחד משני הספרים הללו⁵. לאחר מכן באה האגרת מצפת משנת שפ“ה (דפים 185–189) שנדון עליה בסמוך. בדפים 189–191 מובא מחזיונות ר' חיים ויטאל, ונמצאים הדברים בספר החזיונות בשינויים מועטים⁶. לאחר מכן, בדפים 191–193, בא קטע מן האגרת של ר' אברהם הלוי, שפירסם שלום⁷. המעתיק הוסיף כמה עניינים ור”ת ומסיים בלשון זה “אגרת ר' אברהם הלוי כ”י הנמצאת בדמשק בספרי ריא“ך”⁸. בדפים 193–194 בא הקטע מאגרת סוד הגאולה המדבר ביוסף דילה ריינה, שפורסם בידי שלום⁹. מעניינת הערה זו של המעתיק בסוף הקטע בעמ' 200¹⁰ : “א”ה¹¹ לפי הכתוב בסי' יו“ד היה בשנת ר”ל א“כ לא היה קדמון, ודוחק לומר כי שנים היו, אם כי הנכתב עם המעשה הנדפס חלוקים בעניינם”¹². בדפים 200–212 בא סיפור המעשה של דילה ריינה, שהמלקט העתיקו לפי עדותו¹³ מס' לקוטי ש"ס (ליוורנו תק"נ).

נבוא עכשיו לאגרת ששלחו מצפת לעיר לוניל בשנת השפ“ה ליצירה. שלום, שמסר פרטים מתוכנה ומעניינה של האגרת, סבור היה שנזדייפה בימי שבתי צבי ושאינה אלא עיבוד של אגרות ואגדות פלאיות, שהיו ידועות עוד לבעלי התעמולה השבתאית בשנת תכ”ה או תכ“ו¹⁴. שלום בא למסקנתו בעיקר מתוך שני טעמים: א. לשון הכותרת של האגרת, שכאילו נשלחה ל”עיר לוניל" בצרפת, שלא היו בה יהודים כלל בשנת שפ“ה. ב. לידתו של המשיח בשנת שפ”ה, לפי האגרה שלפנינו, היא שנת לידתו של שבתי צבי לפי כמה מקורות. על כך יש להשיב שלא מן הנמנע, שהכותרת והפרט בעניין לידתו של המשיח הם מימי שבתי צבי, אבל אין הכרח גמור לומר כן¹⁵. באגרות מעין אלה, שעוסקות בדברים מופלאים, לא הקפידו תדיר לברר, אם יש יישוב יהודי במקום שאליו נתכוונו לשלוח את האגרת. אם נקבל את הסברה, שנעמוד עליה בסמוך, שהאגרת נכתבה בשנת רפ“ה, הרי דומה שאין ראיה לכך שאותה שעה לא נמצאו יהודים בלוניל. גם ענין לידתו של המשיח אין הכרח לומר שהוא זיוף מימי שבתי צבי. הרי האדם המעיד על מאורע זה שאירע בארצו לפני בואו לצפת, השליח דוד משבט ראובן, הגיע לצפת לפני פורים שפ”ה; כלומר שלידתו של המשיח קדמה לכך, והן שבתי צבי נולד בתשעה באב.

כמה יסודות שבאגרת זאת נמצאים באגרות מארץ־ישראל שבישרו על הקץ מאה שנה לפני כן. שמא משום כך יש לומר שבטעות פלט קולמוסו של בעל כתב־היד בארבל או של המעתיק שפ“ה במקום רפ”ה (או הש"ה?). כל הכתבים והאגרות שבאו בזה אחר זה בס' תועי רוח שייכים כולם, פרט לחזיונות רח“ו¹⁶, למחציתה הראשונה של המאה הט”ז, והם ספוגים באותה אווירה של אפוקאליפטיקה וחזונות הקץ וצפייה לגאולה קרובה שלא בדרך הטבע. האגרת שלנו קרובה ברוחה לאגרתו של ר' רפאל טרבוט, שנכתבה בשנת רפ“ב–רפ”ג¹⁷ בצפת¹⁸, לאגרת ר' ישראל מפירושא ולשאר האגרות, שנכתבו באותו זמן בירושלים ובדמשק¹⁹. את השמועות על עשרת השבטים מזכיר גם ר' דוד די רוסי באגרתו מצפת משנת רצ“ה²⁰. בכלל שמועות על עשרת השבטים ועל מלחמות הפלשים ועל מאורעות מופלאים נפלו בארץ־ישראל במחציתה הראשונה של המאה הט”ז על קרקע פורה בצפת כבירושלים, שתושביהן ראו בכך אחד מסימני הקץ²¹.

על הלך הנפש של בני צפת בתקופה ההיא מעידים דבריו של ר' יצחק עקריש, “ובפרט המצאה א' שראיתי אני בעיני, מכתב אח' ששלח מצפת תוב”ב יהודי אנגילו שמו… שנת הש“ה, והיה כתוב בכתב שבאו קרוב לצפת תוב”ב השבטי' והם לאלפים ולרבבות שבעה פעמים כיוצאי מצרים, והיה נותן סימנים לדגליהם כמו ציורם וצבועיהם (צ"ל וצבעיהם?) ושם מלכם. ומי יתן והיו דבריו נכונים, והוא ימות בלא עתו, שלא די שהיה לץ ומתלוצץ, אלא שסבב את פני הרעה ונשמעה השמועה בין העמים והיו לועגים עלינו ועל תורת אלהינו… ואחריו קמו שני רשעים בצפת תוב“ב, שם האחד שמואל אושקי²², ושם השני שמואל צרפי (צ"ל צרפתי?), וגם המה היו ליצני הדור והיה אומר כל א' בפני עצמו, אני דברתי עם ערבי אחד שבא מארץ השבטים, וכשהיו מדברים עם הישמעאלים בענין משא ומתן והיה עובר איזה יהודי לפניהם והיה רוצה לשמוע היו גוערים בו כדי לאמת דבריהם, ואחר כך אומרים למה באתה לשמוע, שזה האיש הוא יהודי כמונו מבני השבטים מנהר סבטיון, והוא אינו רוצה לגלות עצמו לשום אדם אלא לי. ופעם אחת היה אומר שהוא מפאת החבש ופעם אחת אומר שהוא מהרי חשך… ועניי צפת היו מאמינים בהם כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו”²³.

כמובן שהדברים שהבאנו למעלה אין בהם ראיה גמורה לאמיתותה ולזמנה של האגרת שלפנינו, אלא בבחינת יצאו אלו ללמד על זו. יתכן כאמור, שהאגרת נכתבה בשנת שפ“ה. אמנם ממחציתה הראשונה של המאה הי”ז יש לנו פחות עדויות על שמועות הנוגעות בעשרת השבטים, אבל יש להעיר בקצרה על שתיים־שלוש עדויות. הרי אגרתו של ר' אהרן הלוי משנת שצ“א שמביא ר' משה אדרעי²⁴, והרי אגרתו של שליח ירושלים ר' ברוך גד משנת ת”ו, שנתאשרה ונתקיימה על־ידי חכמי ירושלים בשנת תי"ז²⁵, וכמה מחזיונותיו וחלומותיו של ר' חיים ויטאל עוסקים בנושא זה והקרוב לו, למשל: “חלמתי חלום גדול… וארא אדם אחד אהובי הביא לי אגרת אחת כתובה אשורית גסה… ויתנה בידי ויאמר לי, הנה תמיד היית אתה חושק לראות כתב מיד המשיח מלך ישראל, והנה הבאתיה לך מארץ רחוקה יותר משנתים ימים, במקום ששוכנים השבטים, אבל אני הבאתיה לך במרוצה, בזמן מועט, והיא כתובה ביד המשיח עצמו ושולחה אליך”²⁶.

[בשעת ההגהה מצא בניהו סמוכין להשערה, שאגרת זאת נכתבה בשנת רפ“ה. וזה לשונו: באגרת נאמר שהמלך חננאל שלח “איש אחד שמו דוד לירושלים תוב”ב וא”ל לך לירושלים ואמור לאיזה יהודי שיראה לך כותל המערבי“. השליח נסע לירושלים “ולקח עמו יהודי א' ושמו ר' יהודה קורביל והראה לו כותל המערבי”. ר' משה באסולה שביקר בירושלים בשנת רפ”ב מונה עם “אנשי שם שבירושלם” את “ר' יהודה מקורבייל… ספרדי”, והוא נזכר יחד עם ר' אברהם הלוי “אשר חבר המשרא קטרין”, מבית מדרשו של הנגיד ר' יצחק הכהן שולאל²⁷. הרי הקשר הברור למחשבי־קיצין ומחישי־גאולה. הוא ור' אלעזר אלבוטאני היו לדבריו “שרפי, שהם קרובים למלכות” ורק להם לבדם היתה נתונה הרשות למכור יין לתוגרמים²⁸.]

טופס כתב ששלחו מצפת תוב“ב לעיר לוניל בשנת השפ”ה ליצירה

הלא תדעו הלא תשמעו כי קרובה ישועתנו לבא וצדקתנו להגלות אכי“ר. יודע למעכ”ת כי בא אדם אחד קודם פורים של שנתינו זאת לא ארוך ולא קצר אלא בינוני יודע ג' לשונות, לה“ק והגרי וערבי, והוא בן כ”ח שנה והיה קרוב למקום אחד שאין בו אור כלל אלא יום אחד בשנה, וביום ובלילה ידליקו נרות של שעוה להאיר להם ואבנים טובות ומרגליות [186] ושם האיש דוד והוא משבט ראובן²⁹ ואינו משבט דן. ובמקומו יש ט' שבטים וחצי וכל שבט יש לו נשיא, ועל כל הנשיאים שולט המלך חננאל יר“ה והוא בן ר”פ שנה. ואביו של המלך הוא ארמילוס שעתיד לעשות מלחמה עם ארמילוס רשיעא³⁰. והמלך חננאל יר“ה הוא חסיד וחכם גדול ועניו ומקובל. ואנחנו במקומו ו' שבטים וחצי מצד אחד וה' שבטים מצד אחר, ובינינו וביניהם מהלך ה' ימים, ובינינו ובין בני מרע”ה רחוק מהלך יום אחד ואין אנו יכולין לעבור אליהם ולא הם יכולים לעבור אלינו מפני כובד מי הנהר העצומים. ואנחנו ובני משה ככוכבי השמים לרוב.

ולעת הזאת יש כמו שנה שבאו עשרת אלפים גבורים משבט אפרים והביאו עמהם נער אחד בן י“ב שנה³¹ יתום והלכו כולם אל המלך הננאל יר”ה וא“ל שהנער ההוא הוא משיח בן אפרים ושהם רוצים לעלות לבנות בהמ”ק ולעשות מלחמה על ירוש' תוב“ב לפי שהגיע הקץ. אז השיב להם המלך יר”ה וא"ל כה עשו אבותיכם במצרים שרצו לצאת קודם הקץ והרגו מהם פלשתים ל' אלף גבורים, שנ' בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב ולא שמרו ברית אלהים³². ואנחנו קבלנו מאבותינו שעד שלא נראה עשרה אותות³³ אין אנו יכולין להלחם בשום אומה ועדיין לא הגיע קץ הגאולה. ואלו הן הי' אותות:

הא', תדעו שיש מלך גדול וקרוב לארצנו ושמו דוקייאנוס מעיר גדולה יותר ממצרים יבא מאליו להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה ועדיין לא בא.

הב', יש עיר גדולה מאד קרובה אלינו ויש בה שמונים אלף גבורים עמלקים עתידים כולם להשתעבד תחת ידינו ועדיין לא נשתעבדו.

הג‘, כי הדרך הקרוב אלינו מלא נחשים כקורת בית הבד ועקרבים כקשתות ת’ פרסה על ת' פרסה והוא שאמר הכתוב, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש³⁴ ועתיד להיות מעיינות ונחלים, כמ"ש ישם מדבר לאגם מים [187] וארץ ציה למוצאי מים³⁵. ועדיין לא נעשה.

הד', יצא אש וישרוף אומה הגרית שעושים שר (?) המשחית.

הה', יגדל נהר נילוס ויטבע חצי ארץ מצרים.

הו, שתפול אש מן השמים ותשרוף את בית הנגב³⁶.

הז‘, שיאבד זרע המלך המולך עתה בירוש’ תוב"ב.

הח', שיהיה לקות בשמים ותחשך השמש בארץ.

הט‘, שיבא אליהו ז"ל ויבשר ישראל, שנ’ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו'³⁷.

העשירית, שיהיו בשורות טובות בעולם.

ועדיין לא ראינו שום אחד מהעשר אותות. אז נחו שקטו בני אפרים ושמו הילד ההוא שהוא משיח בן אפרים בבית הספר ללמדו תורת חיים ומלך עולם.

והנה עתה יש בן אחד למלך חננאל יר“ה כבן ע”ה שנה ונולד לו בן, וביום הולד נכדו עשה משתה גדול לכל שריו ועבדיו ולכל עשרת השבטים משתה גדול ושחט ק“ך אלף כבשים ואלף שוורים ועופות אין מספר, ובאו ף' אלף מרנן ומנגן בכל מיני ניגון מכל שבט ושבט, ועוגיות (?) של יין עשו מתחת לארץ, והיתה שמחה גדולה עד מאד, ובאו אלפים חכמים מעשרת השבטים חכמים בכל חכמה ויאמרו למלך חננאל יר”ה, אדונינו המלך, דרך העולם לעשות משתה ביום המילה שנ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו³⁸, ואדונינו המלך עשה המשתה ביום הלידה. א“ל תדעו שבזמן שנולד בן בני נולד משיח בן דוד בארץ הצפון בתוך בני הגלות, ולשמחת משיח בן דוד עשיתי משתה גדול ביום הלידה. כששמעו כך הראו ברה”ק כי אמת היה הדבר שאמר המלך חננאל יר"ה, שמחו גם הם שמחה גדולה במשתה ההוא.

וכששמעו המלכים אשר סביבותיהם שנולד משיח בן דוד רעדה אחזתם שם, חיל כיולדה. ובא המלך דוקיינוס לפני המלך [188] חננאל למנחה גדולה ואבן יקרה מאירה לק' אלף בני אדם באישון לילה ואפלה וישימה בראש המלך חננאל וישתחו אפים ארצה ויאמר דוקיינוס. שמעתי שנולד משיח בן דוד ואני רוצה להתגייר. השיבו המלך חננאל, יקבל עליו שלא יכתוב מעכשיו כמו שהיה כותב עד עתה כי אין אלוה מבלעדי דוקיינוס, כי אם כי אין אלוה מבלעדי אלהים ואין זולתו. אז קבל עליו המלך דוקיינוס כמו שכתוב ונתגייר עם כל משפחתו וכל בני מלכותו וקבלו מלכותו של הקב"ה ושבע מצוות שנצטוו בני נח, ונתקיימה האות הראשון.

אז שמע ג"כ מלך העמלקים ובא עם כל אנשי עירו באוניותיהם עם מנחה ויאמרו, שמועה שמענו וימס לבבינו, ומעתה נשתעבדנו לכם, כי ידענו אשר כל יושבי תבל בידכם ניתנו ולכם המלוכה. ונדר לו כשילכו לעשות המלחמה בירושלים שילך עמו עם כל אנשי מלחמתו. וכשראו המלך חננאל עם החכמים אלו הדברים שמחו שמחה גדולה ושלחו שלוחים למדבר ומצאו נחלי מים, ונתאמתו ג' אותות מן העשרה.

אז שלח המלך חננאל איש אחד שמו דוד לירושלים תוב“ב וא”ל, לך לירושלים ואמור לאיזה יהודי שיראה לך כותל המערבי ותזכור שם סוד שם י“ה ותפול ע”ז מתוך הכותל שהקים מנשה בן חזקיהו³⁹ וחקוק בה ע“ז והיא מעכבת הגאולה. אז בא דוד השליח למצרים וספר האותות הנעשות ושחקו ולעגו עליו כי לא האמינו לדבר. אז א”ל מה שיקרה ויארע להם מכאן עד ט“ו ימים, ולסוף ט”ו ימים נתקיימו דבריו, אזי שלחוהו למצרים בכבוד גדול וצוו עליו שינהגו בו כבוד כי כל דבריו אמת ויציב.

והלך דוד השליח לירושלים ולקח עמו יהודי א' ושמו ר' יהודה קורביל והראה לו כותל המערבי, ובעומדם לפני הכותל אמר דוד לפני ר' יהודה קורביל כתום עיניך וסתם [189] עיניו ונפלה עליו תרדמה. ודוד השליח הנז' הוציא הסוד שצוה לו המלך חננאל מפיו ונפלה האבן עם הע"ז החקוקה בה ונאבדה. כן יאבדו כל אויביך ה' (מכ"י בארבל).

במאמרו “לבקורת אגרות ירושלמיות מן המאה הט”ו והט“ז¹, בירר י. פראור בירור מקיף את הבעיות העולות מן האיגרות שנכתבו בא”י במאות הט“ו והט”ז, ואף תחם להן לאיגרות הללו תחומים של זמן ושל מקום. אני מבקש לחלוק על דבריו ביחס לשתיים מן האיגרות ולחזק את דבריו ביחס לאיגרת שלישית. הדברים אמורים באיגרת ב' של ר' ישראל מפירושא, באיגרת בני הישיבה שבירושלים ובאיגרת ר' רפאל טרבוט.

א. איגרת ב' של ר' ישראל מפירושא

פראור הסיק ש“אגרת ב' לא נכתבה ע”י ר' ישראל מפירושא ואין אנו יודעים את מחברה“². לידי מסקנתו זו הגיע מתוך מה שנאמר באיגרת ההיא: “ועתה בזאת השנה באו ב' חכמים אשכנזים החכם השלם הישיש כמ' יוחנן נר”ו וארי שבחבורה החכם השלם מוהר"ר ישראל יצ"ו” ³. ופראור מפרש: “ר' ישראל הנזכר כאן “הארי שבחבורה”, הוא והמכונה בתואר “החכם השלם” הם ללא ספק ר' ישראל מפירושא, מכיון שאין אנו יודעים על ר' ישראל אשכנזי אחר בירושלים בזמן זה ולא כל שכן אדם בשם זה המכונה בתארים כאלה”⁴.

ברם קרוב לוודאי, שהארי שבחבורה והחכם השלם ר' ישראל איננו ר' ישראל מפירושא. וכבר העיר א. ריבלין ש“הוא ר' ישראל ברבי יחיאל אשכנזי ראש ישיבה ברומי”⁵, ששמו מוזכר בפסק החרם⁶ ובמזכרת רבני איטליה⁷, שהועתקו מקובץ שו“ת ופסקים השמור בכת”י במוזיאון שבלנינגראד (כ"י פרידלאנד), והובאו בסוף הספר דעת קדושים לר' ישראל טוביה איזנשטאט־ווינער (פטרבורג, תרנ“ז–נ”ח). וכנראה לו, לר' ישראל מרומי, מכוונים גם הדברים האמורים על ר' ישראל אשכנזי בקונטרס חדושי דינים⁸ לרבני ירושלים הקדמונים שבסוף שו“ת חיים וחסד לר' חיים יצחק מוסשאפיה (ליוורנו תר"צ). ושמא הוא־הוא ר' ישראל אשכנזי (או ר' ישראל סתם), שמוזכר בתשובות הרלב”ח והרדב“ז⁹. ר' ישראל אשכנזי היה רבו של ר' אליהו קפסאלי, ובאחד מן הפסקים שלו ר' אליהו מפליג הרבה בשבחו ואומר: “אבל בעז”ה אשלח הדין ביד יחיד הדור בירושלם עיר הקדש ה”ה מהר“ר ישראל אשכנזי יצ”ו, והיה רבי בפדואה ולא היה כמוהו בכל איטליא והיה תלמיד חבר לאשל הגדול מהר“ר יודא מינץ ז”ל, וכעת מסתופף בארץ החיים בתוך ירושלים משכמו ומעלה גבוה מכל הלומדים אשר שם, ואפילו החכם הר“ר יעקב בירב מודה לו ומשבחו וישראל עושה חיל”¹⁰.

איגרת ב' קדמה בזמן לאיגרת א‘, כפי שיוצא מן הלשון ומן התוכן של הדברים (ודבר זה כבר הוכיח פר. שם), ונכתבה לכל המוקדם בסוף טבת רע“ט (תחילת 1519)¹¹, ושמא אפילו בסוף טבת ר”פ¹². לפיכך אנחנו קוראים באיגרת ב’: “ועתה בזאת השנה באו ב' חכמים אשכנזים החכם השלם הישיש כמ' יוחנן נר”ו וארי שבחבורה החכם השלם מוהר“ר ישראל יצ”ו“. ואילו באיגרת א' שנכתבה לאחר מכן, בטבת רפ”ב, הוא מזכיר בין האשכנזים הבאים “בזאת השנה חכם אחד ושמו כמוהר”ר פרץ יצ“ו”, “ומן האשכנזים כמהר”ר אלחנן יצ“ו”¹³ נמנה עם החכמים היושבים בירושלים מכבר. וכך יוצא גם מעדותו של ר' משה באסולה שביקר בירושלים בכסלו רפ“ב, ש”כמהר' פרץ בא עתה מארץ אשכנז“, ו”כמהר' ישראל ראש ישיבה לאשכנזים“¹⁴ נחשב בין היושבים בירושלים מכבר. אם “כמהר' ישראל ראש ישיבה לאשכנזים” הוא ר' ישראל מפירושא או ר' ישראל בר' יחיאל אשכנזי – אין בידי להכריע, אבל משער אני שהוא ר' ישראל בר' יחיאל. ובדרך זו מתיישבת הסתירה, שר' משה באסולה מעיד על ר' ישראל שהוא ראש ישיבה לאשכנזים, ואילו ר' ישראל מפירושא מעיד על עצמו (באיגרת א'): “…כי מה שכתבתי¹⁵ ששמו כסאי אצל הדיין אמת, היה לשם מקום חכם מופלג והיה שמו כמהר”ר יהודה אלאטינו זלה”ה והושיבו אותי במקומו"¹⁶. ועדיין צריך עיון.

אמור מעתה, חזרה איגרת למחברה, שהוא ר' ישראל מפירושא; ושתי האיגרות נשלחו לשני אנשים, איגרת א' לר' יצחק מפירושא¹⁷ ואיגרת ב' לר' אברהם מפירושא¹⁸.

ב. איגרת בני הישיבה

איגרת בני הישיבה מירושלים, שכנראה נכתבה ע“י המקובל ר' אברהם הלוי¹⁹, ביקש פראור להקדימה לשנת רע”ו בניגוד לדעה המקובלת שהיא נכתבה בשנת רפ“א, ואין נראה לי. הדין עם א. יערי²⁰, שמן הלשון “כאשר ישב על כסא נגידותו ועם המלך במלכותו” משמע, שעתה אין הוא משמש עוד בנגידות”. והרי אף פר. גופו עמד על הנאמר באיגרת “והנה כשמע לעדתנו במלכות תוגרמה, התחילו בשנה הזאת לשלוח גם הם סייוע”, והוא מפרש, ש“ברור ששליחת כספים לא”י מתורכיה היתה בלתי־ אפשרית לפני הכיבוש התורכי, כפי שמוכיחות הרפתקאותיו של ר' משה עשרים וארבע בתורכיה, עוינת נפשה של מצרים“²¹. אלא שאף קושייתו של פר. על החכמים המאחרים את זמנה של האיגרת לשנת רפ”א, ניתן ליישבה. עיקר פירכתו היא, שמן איגרת א' של ר' ישראל מפירושא יוצא, ש“תמיכתו לחכמי הישיבות נפסקה או צומצמה. זה יוצא גם באופן ברור ממשפט אחר באותה איגרת: “וכל התלמידים החשובים יצאו מכאן להציל נפשם מרעב (ההטעמה של פר.), כי בירושלים אין אדם מרויח פרוטה”²². ואילו באיגרת שלנו אנחנו קוראים: “והנה בחזקת היד מסייע אותנו ולתלמידים לומדיה מהונו, ומה שהוציא מכיסו בכל שנה לצורך לומדי התורה שבירושלים מכיסו לבד, כי אין סיוע ממקום אחר, עד עתה הוא קרוב לאלף פרחים בכל שנה”. ועל עניין זה הוא חוזר עוד פעם בקראו לנדבני חוץ־לארץ: “אין אנחנו אומרים זה לפי שיש קפיצת יד באדוננו הנגיד יר”ה, כי ידו פשוטה לתת לכל לומד די מחסורו, אבל, כאשר אמרנו, הוא רוצה שיזכו הכל בחלקה של תורה”, ובמקום אחר: “וגם הוא ירום הודו טוב עין, רוצה שיתן ויתנו אחרים” – לפנינו, איפוא, עובדה ברורה של תמיכת הנגיד בת“ח בזמן כתיבת האיגרת. אולם ראינו לעיל, שאחרי שנת רע”ז לפחות עד שנת רפ“ב, זמן כתיבת איגרתו של ר' ישראל מפרושא, לא נתנה תמיכה כזו לישיבה. הוי אומר שאיגרתו של ר' אברהם נכתבה לפני רע"ז או אחרי רפ"ב” (ההטעמה של פר.)²³ עכ“ל של פראור. לכאורה זו פירכא שאין עליה תשובה. ברם דומה שאפשר להשיב עליה ממנה ובה. כל שקורא בה באיגרת זו של בני הישיבה בעיון ימצא, שכל תוכנה ולשונה ורוחה מעידים על צורך גדול בסיוע שנזקקו לו החכמים שבירושלים. ועוד היא מעידה שהסיוע לחכמים פתח בו הנגיד אך זה עכשיו. כך מעידים הלשונות: “והנה ת”ל ית' תורה חוזרת ללומדיה – – – ומ"מ מרחיבים הלומדים כי ה' הרחיב גבולם בתלמידים, וגם הוא ירום הודו טוב עין רוצה שיתן ויתנו אחרים – – – גם אתם אחינו אנשי גאולתנו תהיה ימינכם פשוטה לעזרת ה' בגבורים, וכל מי שידבנו לבו בגלילותיכם ישלח תשובתו ליד כבוד שלימתך, ועל יד האדון יגיע לנו, כי בכל יום מקרבים הלומדים בכל אשר אמרנו” (וכן הלשון לעיל: “אין אנחנו אומרים זה לפי שיש קפיצת יד באדוננו הנגיד” וכו').

ר' ישראל מפירושא כתב את איגרתו הנז' (איגרת א') כג’–ד' חדשים לאחר האיגרת של בני הישיבה (שנכתבה בסוף אלול רפ"א), כשמצבם של החכמים עדיין היה חמור, ולכן אין תימה שר' ישראל נוקט לשון זה (שיש בו כנראה מן ההפלגה) “שכל התלמידים החשובים יצאו מכאן להציל נפשם מרעב”. יתירה מזו: הרי ר' משה באסולה שביקר בירושלים בכסלו רפ"ב מעיד: “…אב לכלם הנגיד כמהר' יצחק שוליל, המוכתר בכתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות ועשר וכתר שם טוב, מצדקות שהוא עושה לעניים וללומדי תורה, עולה על גביהם”²⁴.

דבריו של פר. סתורים גם מצד אחר. באיגרת סוד הגאולה, שנכתבה ע“י המקובל ר' אברהם הלוי בתחילת שנת רע”ט²⁵, ושקטע הימנה נתפרסם ע"י ג. שלום²⁶, אנו קוראים על מאורע שאירע בירושלים: “וראוי שישים כל אדם אל לבו הפלא הגדול שנעשה בירושלים עיר הקדש, כי כאשר נתקבצו החכמים רבותי וסדרו משמרות לבקש שלשתם²⁷ ולבקש רחמים עליהם ועל כל אחיהם שבגולה, מיד אל הכבוד הרעים ועליון נתן קולו, ובבקר בהיות הקהל הקדוש בתפלה באמרם ובא לציון גואל באותה נקודה ירדה אש מן השמים על השקוץ שבירושלים שיהיה שמם במהרה בימינו ועשתה בו חורבן גדול, ויהי לאות ולסימן גאולה”²⁸. על אותו מאורע קוראים אנחנו באיגרת שלפנינו (שכנראה נכתבה אף היא ע"י ר' אברהם הלוי – עי' הע' 1 והע' 9): “…והיום אשר סדרנו המשמרות בלילה ההוא נדדה שנת מלכו של עולם והראה לנו סימן גאולה וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו, ויהי גשם שוטף ורוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים, וזה היה ביום י"א לעומר, ־ ־ ־ והבקר (צ"ל בבקר? ד. ת.) בהיותינו בבה"כ באומרנו ובא לציון גואל, באותה הנקודה עצמה, היה רעש גדול אשר כל יושבי הארץ נחרדו נבהלו נחפזו כי לא נשמע כמוהו בימינו, ובשעת הרעם נפלה אש מן השמים על הארמון של הגויים, על המרכז עצמו, ואבד ושבר גדע לארץ ה' מפסיליהם אשר היו בצמרת הארמון תעשה בו חרבן גדול ויהי לנס, ואין זה אלא סימן גאולה”²⁹.

אין ספק ששתי האיגרות למאורע אחד נתכוונו, ופראור שוקל ואומר: “היות ש”איגרת סוד הגאולה" נכתבה בתחילת רע“ט, הרי שהכוונה לכל המאוחר לי”א לעומר, שנת רע“ח. אבל תאריך זה אינו אפשרי היות והמאורע נזכר באיגרת שנכתבה לפי הוכחתי, באלול רע”ו, ז. א. שהמאורע קרה לפני כן“³⁰. לפיכך מסיק פראור, שהכוונה למאורע שאירע בי”א לעומר של שנת רע“ו. ברם דבר זה מן הנמנעות הוא, שהרי בשנת רע”ו חל י“א לעומר (= כ"ו ניסן) בשבת³¹, ואין תפילת ובא לציון גואל נאמרת בתפלת שחרית ובתפלת מוסף של שבת! מאותו טעם אי אפשר לכוון את זמן המאורע לשנת רע”ז. ומכיוון שאיגרת סוד הגאולה נכתבה בתחילתה של שנת רע"ט, על כרחנו שהמאורע אירע בי"א לעומר של שנת רע"ח!

אמור מעתה: חזרה האיגרת לזמנה, שהיא שנת רפ"א.

אף לא נראית לי מסקנתו של פר. על איגרת בני הישיבה “שלפנינו לא איגרת אחת אלא שתים. האיגרת הראשונה, היא הפותחת, מכוונת לנדבן אנונימי שתרם לישיבה. – – – ר' אברהם מודה לנדבן על תרומתו ומוסיף שהגיעה איגרת מגלילות איטליה ורומא עם כל מיני שאלות. תשובותיו לשאלות אלה נמצאות באיגרת הבאה אשר לוקח אתו מן הארץ לגלילות ההם “הסופר הרומי”. הנדבן האנונימי “יוכל… לראות בגליון ספר שמוליך הסופי הרומי את התשובות הללו”³². נראה לי ש”גליון ספר שמוליך הסופר הרומי" הוא איגרת אחרת שהיו בה תשובות על שאלות נוספות ששאלו בני גלילות איטליה ורומא, כגון “מענין הארץ, מנהגיה ואורותיה, חוקיה ומשפטיה – – וכמה העם היושב בציון” ועוד, שאין עליהן תשובה באיגרת שלפנינו.

ולא זו אף זו. גם בחלקה הראשון של האיגרת (שהיא לבדה מכוונת לנדבן האנונימי, לפי פר.) וגם בחלקה השני נקרא מקבל האיגרת בשם האדון. נמצאנו למדים, שאין היא “אגרת תשובה לאנשי רומי”. מכאן שאין הכרח לדבריו של פר. שם “…שאין הוא מתושבי רומי או איטליה ויש לשער שהוא נמצא על הדרך שבין הארץ ובין איטליה, אולי קנדיה ואולי אחת מקהלות הבלקן”. ויש בידנו לקבל את “ההשערה המקובלת שהאיש ישב באיטליה או ברומא”.

ג. איגרת ר' רפאל טרבוט

בראשה של האיגרת נרשם: “טופס כתב אחר אשר שלח כמהר”ר רפאל טרבוט מירושלים" וכו‘³³. וכבר הוכיח פראור שכותב האיגרת לא היה מירושלים, ואף שיער, שהאיגרת נכתבה בצפת³⁴. אף העמיד על כך, שדברי ר’ ישראל מפירושא באיגרתו משנת רפ“ג “החכם כמה”ר רפאל יצ”ו הוא נשאר בגליל העליון עם אשתו ושינה שמו ושמה בס“ת בקהל ושמו אברהם ושם אשתו שרה” מכוונים ל“בעל האיגרת שלנו החותם: “אברהם רפאל טרבוט”³⁵. והוא מוסיף ואומר: “שני החכמים ר' ישראל ור' רפאל, שניהם מפירושא, עלו כנראה יחד ארצה ודרכיהם נפרדו בצפת”³⁶. ומצאתי סיוע לדבריו בשו”ת הרלב“ח, שנאמר שם בתשובתו סי' כט (ויניציאה שכה): “…ספר לי החכם השלם כמהר”ר אברהם רפאל יצ"ו בהיותי עמו בצפת תוב”ב". ואין ספק שהכוונה לכותב האיגרת שלפנינו.

אמור מעתה: חזרה האיגרת למקומה, שהוא צפת.

א

לידתן של אידיאות חדשות ושל תנועות גדולות היא לעתים קרובות בקרב חבורות קטנות של חסידים ואנשי סגולה. הרי לדוגמא החבורות בימי בית שני וחסידי אשכנז של המאה הי"ב מלפני התקופה שנדבר בה, והחבורות של השבתאים ושל החסידים מלאחר התקופה שנדון בה.

סמוך לאחר גרוש ספרד היו חבורות מרוכזות תחילה בשאלוניקי ובירושלים, והן מחייבות ייחוד־דיבור לעצמן, שאין כאן מקומו. בראשה של חבורת בני הישיבה בירושלים עמדו המקובל ר' אברהם הלוי והנגיד ר' יצחק שולאל. כר' אברהם הלוי גם הנגיד היה מן המצפים לגאולה קרובה במהרה בימיו, וכיבוש מצרים וארץ־ישראל ע“י הסולטאן התורכי רק הגביר ציפייה זו. במצוותו שלו תיקנו בני הישיבה צומות ותעניות ומשמרות לתפילה על הגאולה. יש לשער, שבאווירה האפוקאליפטית של ירושלים בדור ההוא, היו עוד חבורות שעסקו במעשי צדקה ותשובה כדי לקרב את הקץ. כלומר, כבר בירושלים אחזו בדרך של קרוב הקץ ע”י מעשי תשובה, דרך שהפליגו בה הרבה בצפת לאחר מכן; אלא שלא ירושלים כהרי צפת. בירושלים אחזו בדרך של תשובה כפשוטה ואילו בצפת נקטו בתשובה על דרך הסוד.

שמא הרשות נתונה להבחין בין מעשי תשובה בתקופת הגאונים ובימי־הביניים לבין מעשי תשובה בתקופה שנעמוד עליה כאן. בתקופות ההן הרבו במעשי תשובה וצדקה, בצומות ובסיגופים, מכיוון שסברו שהקץ קרוב ורצו לבוא לקראת המשיח בנפש מטוהרה ונקייה מחטא, ואילו בתקופה שאנו מדברים בה ראו במעשי התשובה אמצעי וכלי לקרוב הקץ ולביאת המשיח.

דומה שלא מצינו במקום אחד כל־כך הרבה חבורות, שהקיפו ציבור גדול כל־כך כמו בצפת של המאה הט“ז. ואין מן התימה בכך. הרי לא היתה עיר בתולדות ישראל כצפת, שתושביה רובם ככולם נתפסו לאווירה של תפילה ותשובה וציפייה לקץ. על תקנותיהן של כמה מן החבורות אנו למדים מתוך ספרים של התקופה ההיא ובעיקר מן ארבע רשימות של “מנהגים טהורים וקדושים” שנתפרסמו ע”י שכטר מתוך כתבי־יד שבספריית בית־המדרש לרבנים באמריקה ושבספריית האוניברסטה של קולומביה. הן כוללות מנהגים של ר' משה קורדובירו, של ר' אברהם גאלנטי, של ר' אברהם ברוכים ושל ר' משה מליריאה. כן נתפרסמו תיקונים והנהגות של מקובלי צפת מלפני שנת של“ז (1577) ומשנת של”ז ע“י רי”מ טולידאנו בספרו “אוצר גנזים” (תש"ך), עמ' 48–51.

נראה שהחבורה הראשונה בצפת נתרכזה סביב ר' שלמה אלקבץ וגיסו ר' משה קורדובירו. קצת פרטים בענין זה אנו קוראים בספר גרושין לרמ“ק, שמספר לנו על ה”גרושים" (כלומר טיולים), שהיו מתגרשים אלקבץ וקורדובירו והחברים בסביבותיה של צפת בשנות ש“ח–שי”א (1548–1551). ראוי להביא בקשר זה את דבריו של הרמ“ק ב”תומר דבורה“: עוד שנית פי' בספר הזהר והיא חשובה מאד כי יגלה ממקום למקום לש”ש (לשם שמים) מבית מנוחתו תמיד כדרך שהיה מתגרש ר“ש וחבריו ועוסקים בתורה”, היינו שהרמ“ק (וכן כנראה אלקבץ ושאר החברים) ראה בכך כאילו הוא ממשיך את דרכם־בקודש של רשב”י והחברייא קדישא שלו ומקיים בעצמו בגרושין אלו דין גלות, כסמל לגלות השכינה. בטיולים אלה נתחדשו חידושי קבלה ע“י אלקבץ, הרמ”ק והחברים. עצם הלשון “חברת החברים”, “החברים” מעיד., שהיתה זו מעין חבורה קבועה של תלמידים. כלומר, רשאים אנו להסיק, שהן לגבי קיבוץ חבורת תלמידים סביב עצמו והן לגבי הטיולים בחיק הטבע והשמעת סתרי תורה שם והן לגבי ההשתטחות על קברי תנאים וצדיקים לא היה האר“י הקדוש הראשון והמחדש, אלא שהוא הלך בכך בעקבי אלקבץ ותלמידו־חברו הרמ”ק. בחבורה זו נוסדו כנראה ההנהגות והתקנות של הרמ“ק, בנות ל”ו סעיפים, שנתפרסמו כאמור ע“י שכטר. איננו חייבים להניח, שהרמ”ק בדוקא, או אלקבץ ראש החבורה או אחד אחר מן החברים התקין אותן הנהגות חסידות, אלא שהן נתקנו כנראה מתוך מגע בצוותא של החברים, ומסתבר, שנקבעו כאן בכתב תקנות והנהגות, שכבר נהגו בהן למעשה, לפחות בחלקן, בחבורה זו ואולי אף מחוצה לה. ואף נראה לי שלא נתכוונו בתקנות הללו לחבורה של מקובלים בני־עלייה בלבד, אלא לעדת בני צפת בכללה, שהרי אין בכל הסעיפים המרובים הללו דברים שמובנים ושמכוונים ליודעי ח“ן בלבד, אע”פ שייתכן שקיימו וקיבלו אותם עליהם הלכה למעשה רק חסידי צפת ומקובליה. בדומה לחבורות אחרות של חסידים ופרושים אף ההנהגות והאזהרות הטובות עוסקות בחלקן הניכר במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות של פרישות וסיגוף. מעניין שבין הסעיפים המדברים בלימוד תורה אין הטעמה מיוחדת על לימוד הקבלה, שבא דרך הבלעה בסעיף אחד בין שאר עיסוקים תורה “לעסוק בכל יום במקרא, משנה, תלמוד, קבלה, פסק”. מאידך ישנם שלושה סעיפים מיוחדים ללימוד המשנה בתקנות הללו של הרמ“ק. לימוד המשנה בכלל תפס מקום לעצמו אצל המקובלים בתקופת צפת וכן בתקופות שלאחר מכן. הרי בתקופה שאנו עומדים בה כאן וקצת לפניה וקצת לאחריה נתגלה כידוע המגיד למרן ר' יוסף קארו בדמות המשנה. המגיד נגלה אליו לרוב לאחר לימוד המשנה או בשעת הלימוד, ולפיכך היה מרבה ללמוד משניות בלילה. מכיוון שהמגיד בדמות המשנה נגלה אליו כבר בהיותו בשאלוניקי ובאדריאנופול ובניקופול, יש להסיק מכך, שמרן עסק הרבה בלימוד המשנה כבר בתורקיה. ושמא נהגו בלימוד המשנה בחוג שנתרכז מסביב לר' יוסף טיטאצ’ק, שגם לו נתגלה מגיד. כנראה שבמיוחד שקד מרן על לימוד המשנה בלילי שבתות, ולפיכך נתגלה לו המגיד בעיקר באותם לילות. הרי בשבת דוקא עסקו במשנה חכמי הסוד, ושמא בעיקר בחבורות סגורות של מקובלים. הן כך שומעים אנו מפי ר' אברהם גאלאנטי, תלמידו של הרמ”ק: “ובליל שבת קורין ח' פרקים במ' שבת ובבקר ח' ובמנחה ח', דלהכי כיוון רבינו הקדוש לסדר כ”ד פרקים במ' שבת כנגד כ“ד קישוטי כלה”. וכך מעיד אחיו ר' משה גלאנטי, אף הוא מתלמידיו של הרמ“ק “שזהו הטעם שכיון רבינו הקדוש לחבר כ”ד פרקים במסכת שבת לקשט שבת מלכתא בכ”ד קישוטין, וכן בדורנו ראיתי כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ“ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות להבין ולהורות”. ומעין זה מוסר ר' אברהם ברוכים “ועוד למדים מס' שבת בג' סעודות, ח' פרקים בכל סעודה”. מן הראוי להזכיר כאן, שממש בזמן שאנו מדברים בו חי בצפת “התנא” ר' יוסף אשכנזי, שהיה שונה את המשניות בניגון. לפי המסורת שבפי ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ, בעל שבחי האר“י, היה האר”י נוהג לבקר בביתו של ר' יוסף אשכנזי “והיו חוזרים המשניות בעל פה. כי כן היה מנהגו תמיד”. גם על האר“י מסופר שהיה שונה את המשניות של מסכת שבת בסעודה של שבת. כן דרש האר”י על הקשר והזיקה בין לימוד המשנה לבין לימוד הקבלה. אף מובא בשמו של האר“י, שהוא פירש את מאמרו של רב הונא במדרש ויקרא רבה פרשת צו, שאין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות, על דרך זה, שאריכות הגלות באה בגלל העוון של ראיית קרי, ושלימוד המשנה יש בכוחו לתקן עוון זה “ואז נזכה לגאולה”. מאידך קבע האר”י “קביעות התורה בכל יום מעילא לתתא, תורה נביאים כתובים, קבלה, משנה, תלמוד”, כלומר, לימוד הקבלה קודם במעלה ובזמן ללימוד המשנה והתלמוד. בדרך כלל רשאים אנו לומר, שהאר"י היה מייחס ערך מיסטי ללימוד המשנה, ושלימוד המשנה באופן זה היה כנראה מקובל אצלו ואצל תלמידיו.

נחזור לתקנות של הרמ“ק. איננו יכולים לקבוע במדוייק את זמנן, כשם שאיננו יכולים לקבוע את זמנן של התקנות של ר' אברהם גאלנטי ושל ר' אברהם ברוכים ושל ר' משה מליריאה. אבל אם נניח שהן נתקנו תחילה בקרב החבורה של אלקבץ–קורדובירו, הרי אפשר להקדים את זמנן לסוף שנות הארבעים או לתחילת שנות החמשים של המאה הט”ז. ייתכן שההתנהגות הללו כבר נהגו בחלקן הלכה למעשה אף לפני כן, עכ“פ אין לאחר את כולן משנת ש”ל (1570), שנת פטירתו של הרמ“ק כלומר, כמעט ודאי הוא, שהן נהגו כבר בשעת בואו של האר”י לצפת בשנת ש“ל לערך. אף התקנות של גאלנטי ושל ברוכים ושל ליריאה אין לאחרן הרבה מכן. עכ”פ התקנות של גלאנטי הועתקו כבר בחייו בכתיבת־ידו. ההנהגות הללו של גלאנטי ושל ברוכים ושל ליריאה משמע מלשונן ומתוכנן, שלפחות בחלקן נהגו בכל צפת כולה, גם הלשון שבהם פותחים המנהגים הללו של גלאנטי מעיד על־כך: “מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא”י“, וכן מוכיח במקצת הלשון שבראש המנהגים של ברוכים: “אלה הם חסידיות אחרות נוהגים בצפת תוב”ב”. ההנהגות הללו של גאלנטי ושל ברוכים מוכיחות ומעידות, שעדת צפת כולה נעשתה לעדת חסידים וקדושים, ויש בהן לאשר ולהקדים בעשרות שנים כמה ממנהגי צפת, שמספר עליהם ר' שלומיל מדעזניץ באגרותיו המפורסמות. מנהגים אלה מעידים גם כן, שאיננו רשאים למתוח קו מבדיל בין החבורות של צפת לבין עדת צפת בכללותה, אעפ“י שיסודם של המנהגים היה כאמור בתוך החבורות הללו. רק החבורות שעסקו בסתרי תורה ממש, כגון חבורתם של האר”י ושל ר' חיים ויטאל היו סגורות ומיועדות ליחידי סגולה בלבד. כדאי להעיר כאן, שר' אברהם ברוכים מזכיר בתוך הנהגותיו ש“יש חברת בעלי תשובה שמתענים תמיד ומתפללים מנחה בכל יום בבכיה ודמעה ומלקות שק ואפר”. מסתבר, שחברה זו היתה מורכבת בכולה או לפחות ברובה מאנוסים לשעבר, שביקשו לכפר על עוונותיהם במלקות ובשאר סיגופים (ענין זה של כפרת עוונות ע"י מלקות היה כידוע אחד הטעמים לחידוש הסמיכה ע''י ר' יעקב בירב). קרוב להניח, שהאנוסים ברובם נתלקטו לצפת כבר סמוך לאחר גרוש ספרד או סמוך לאחר הכיבוש התורכי, ולפיכך רשאים אנו לשער, שחברה זו של בעלי תשובה כבר נתייסדה בזמן קדום ביחס. מן העניין להזכיר כאן עוד תקנה אחת, שמובאת ע“י ברוכים: “יש מהם שהולכים על כל חצר חצר ועל החנויות להזהיר על השבת ולהכניסו מבעוד יום”. והרי כך יודעים אנו על ברוכים עצמו, שהיה מזרז את העם בכל ע”ש על עניין שמירת שבת ואף חיבר ספר תיקוני שבת, ששם מובא ענין זה.

על שתי חבורות או חברות אחרות מוסר לנו ר' אלעזר אזכרי, תלמידו של הרמ“ק. בספרו ספר חרדים, שנכתב בשנת שמ”ח (1588) לערך. מלשונו של אזכרי בהקדמתו על החברה “סוכת שלום” רשאים אנו להסיק שני דברים א) חברה זו לא נוסדה כנראה ע“י אזכרי לבדו אלא בצוותא עם חבריו שהיו תלמידיו של הרמ”ק ואולי גם של אלקבץ. אם נשווה את לשונו של אזכרי בהקדמתו הנז' וללשון ספר גרושין נמצא, שחבורתו שלו היתה כמו ממשכת את חבורתם של אלקבץ – קורדובירו. “הגרושין” היו כאמור בשנות ש“ח–שיא (1548–1551), ורוב החברים שהיו “מתגרשים” באותן השנים היו כבר בשנות ש”מ–שמ“ח (1580–1588) באים בימים או בין המתים. לפיכך נראה, שאזכרי עמד בראש חבורה זו לאחר פטירתו של הרמ”ק בשנת ש"ל (1570). ב) בחבורה זו לא נתכוונו לחוג סגור בשביל בני עלייה, אלא ביקשו להשפיע על כל עדת צפת שיחזרו בתשובה, החברה הזאת היתה צריכה להיות מעין כרוז ושופר, שיכריז ויריע על הצורך בתשובה שלמה.

כן מוסר לנו ר' אלעזר אזכרי, שהוא והחברים ייסדו גם “אגוד' אחת, חברים מקשיבים יחדו, ימי המעשה סגורין הומים כים על התורה ועל העבודה”. זאת היתה כנראה חבורה סגורה מורכבת מאותם חברים, שהיו הולכים יחד לציון רשב"י ושראו בלימוד תורה ובתפילה דרך להחשת הגאולה ולקרוב הקץ.

ב

אנו באנו לארי שבחבורה ושבחבורות, הוא האר“י הקדוש. בתחילת בואו של האר”י לצפת בשנת ש“ל (1570) לערך היה מעין תלמיד־חבר לרמ”ק, וכנראה כפף עצמו למרותו ולא נהג כרב וכמורה לאחרים, אמנם אין לנו ראייה לכך, שהאר“י נשתייך לחבורה של אלקבץ – קורדובירו, מסתבר יותר שהיתה לו שקלא וטריא פרטית עם הרמ”ק (ואולי גם עם אלקבץ) בסוגיות של תורת־הסוד. ייתכן. שיצא טבעו של האר“י בצפת כבר בחייו של הרמ”ק, אבל בעיקר נתפרסם לאחר פטירתו של הרמ“ק. ומעין זה מעיד חיד”א: “ושמעתי מחכם אחד, שקיבל מהזקנים, שרבינו האר”י זצ“ל אחרי פטירת רבינו הרמ”ק זצ“ל התחיל לדרוש קצת בקבלה”. כנראה שתחילה מסר האר“י את תורתו רק לתלמיד אחד או שניים, וקרוב לודאי שתלמידו הראשון היה ר' חיים ויטאל. ויש מן האמת העובדתית או הפסיכולוגית בדברים שמספר עליהם ויטאל, שהאר”י אמר לו בר“ח אדר של”א (1571), שבמצרים נצטווה “שיבא לעיר צפת, כי שם הייתי אני חיים דר שם, כדי שילמדני. ואמר לי כי לא בא לדור בצפת תוב”ב אלא בעבורי, ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי“. רק לאחר מכן נתלקטו אל האר”י תלמידים שונים, ומסתבר שביניהם היו גם מתלמידי הרמ“ק, אעפ”י שלא ידענו כמדומה על תלמידים מובהקים של הרמ“ק, שנעשו לתלמידים מובהקים של האר”י.

כיצד יצא המוניטין של האר“י בצפת? מן המסורת שמובאת אצל חיד”א אנו שומעים, שהאר“י התחיל על דעת עצמו לדרוש ברבים בסתרי תורה. אבל כנראה אין הכוונה ברבים ממש, אלא בציבור מצומצם ביותר, שממנו נתהוו אח”כ הכתות השונות של תלמידי האר“י. היתה גם ברירה של הללו, שנמצאו ראויים ליכנס לפמלייה קדישא זו. ידוע הסיפור שהאר”י לא רצה ללמד את ר' יוסף קארו סתרי תורה ו“אמר שנשמתו אינה מסוגלת לקבל חכמה יותר אלא על פי הדרך של רמ”ק ז“ל”, ומעין זה מסופר על ר' משה אלשיך, שלא היה מסוגל לקלוט סודות הקבלה, מכיוון שנשמתו היתה מעולם הדרוש. וכך מעיד ר' חיים ויטאל בשם רבו, שאפילו החברים שכבר נבררו ונכנסו לחבורה “לא התקיימו כלם ועדיין צריכין בירור להתברר ולהחליף ולשים אחרים במקום קצת מהם”, ואפילו “ב' ימים קודם שנפטר מורי ז”ל אמר לי, כי אפילו אותם החברים שהיו בכת הראשונה עמדי, היו צריכין להתברר בירור אחר ויכנסו אחרים תחת קצת מהם“. החברים נתחלקו אח”כ לד' כתות. בכת של ויטאל היו עשרה חברים בלבד: ר' יונתן סאגיש, ר' יוסף ארזין, ר' יצחק כהן, ר' גדליה הלוי, ר' שמואל די אוזידא, ר' יהודה משען, ר' אברהם גבריאל, ר' שבתאי מנשה, ר' יוסף ן' טבול, ור' אליהו פלכו. ויטאל ראה" עצמו כעומד בראש חבורת התלמידים, כפי שמעיד לשונו שם “לפי שלא נכנסו בחברתי רק עשרה וצריכין להיות י”ב“. יש לציין, שבדרך כלל נתנו כנראה בחבורה ערך מיוחד למספר עשרה שהוא מניין, או למספר שנים־עשר, כנגד י”ב השבטים. כבר בסיפור המפורסם המיוחד לאלקבץ בעניין גילוי המגיד לר' יוסף קארו שומעים אנו את קולה של המשנה “והנני המשנ' הא' (האוהבת) המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר”. הרי ברורה היא חשיבות המספר עשרה, שאין עדה אלא עשרה. ואם לפי דברי הזוהר, עדה אחת שחוזרת בתשובה בידה להביא את הגאולה וצפת כולה ביקשה להיות אותה עדה, הרי מסתבר שאותה חבורה של עשרה תלמידים רצו לעצב בממש ובפועל עדה קדושה זו, שנזהרת מן החטא וחוזרת בתשובה ועל־ידי־כך מקרבת את ביאת המשיח. המספר של עשרה חברים בא גם באגרתו של ר' שלומיל מדרעזניץ מרחשוון שס“ז (1606) “אח”כ עשה האר”י הסגר אחד לאלו הי' חברים“. בעדותו הנז' של ויטאל בשם האר”י שמסר לו את הדברים שני ימים לפני פטירתו (של האר"י) אנו קוראים “כי הנה אלו החבירים אינם שלימים… ואין כולן שוים בהם, כי יש מהם שרובו טוב ומיעוטו רע ויש מי שרובו רע ומיעוטו טוב ויש בינוני, וכיוצא בזה כמה מדרגות. ואמר לי, כי אותם שרובם טוב ישארו כך בודאי, כי אותם האחרים אשר רובן רע ומיעוטן טוב יקחו הרע ויתנו להם הטוב שבהם ואז ישארו אלו כולם טובים האלו כולם רעים. ואמר לי מורי, כי זהו היה כוונתו לקבץ אותם, כי ע”י החברה והאהבה שיש בין החבירים ימשכו זה מזה (צ"ל לזה?) וילך הטוב אצל מי שרובו טוב ויושלם ממנו, וילך מיעוט הרע ויצטרף עם מי שרובו רע, ואז כל אותם שכולם מבחינת הרע ילכו, וישארו האחרים שהם שלימים מבחינת הטוב“. אח”כ מונה שם ויטאל את התלמידים של הכת הראשונה ומסייגם לסוגים של רובם טוב, בינוני ורובם רע, ומציין, ש“אמר לי מורי ז”ל שכוונתו היתה להשליך כל החברים שלי ושלא ישאיר עמו אלא ג' או ד' בלבד“. דבריו של ויטאל שהבאנו אותם כאן רק בחלקם ובהשמטות, מעידים על יחסים מתוחים ששררו בינו לבין כמה מן החברים, וייתכן שגם בין שאר החברים לבין עצמם לא תדיר שלטו יחסי אחווה ורעות. ואין דבר זה חזיון נדיר בחבורות סגורות של בני עלייה, שחבריהן כולם מבקשים לזכות בחסדו המיוחד של הרב והמורה. הדים למחלוקת שבין התלמידים יש לשמוע באגרתו הנז' של ר' שלומיל שכותב בהמשך למה שהזכרנו לעיל: “לסוף ה' חדשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותו לבעליהן ונמשך עד שגם החברים נתקוטטו, והרב ע”ה תמיד היה מזהיר אותם על האחווה והאהבה שיהיה ביניהם תמיד שלום אהבה ואחוה, ובאותו יום עברו על דבריו בעונות”.

בתוך הדברים שהבאנו לעיל מדברי ר' חיים ויטאל הוא מספר, שבין החברים הרי “הר' אברהם גבריאל והר' שבתאי מנשה והר' יהודה משען והר' יוסף טבול מוגרבי נדחו לגמרי, אבל בר”י משען יש קצת ספק עדיין“, כך יש להסביר לדעתי את העובדה, שעל שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י משנת של“ה (1575), חתומים בין שנים עשר התלמידים רק ששה מתלמידי הכת הראשונה, ואילו ר' יוסף אבן טבול, ר' אברהם גבריאל ור' שבתאי מנשה לא חתומים עליו (על ר' יהודה משען מעיד ויטאל עצמו, שלגביו “יש קצת ספק עדיין”, וכנראה נמצא אח"כ ראוי ליכנס לחבורה זו). כן לא חתום על שטר ההתקשרות ר' אליהו פלכו (=פאלכו, פלקון), מתלמידי הכת הראשונה, שנדחה ג”כ מחברותו של האר“י “ואמר לי מורי אז ביום הנז‘, כי ר’ אליהו פלכו היה ממוצע… ומפני זה לא יכלו להענישו עד שיטה לצד הרע ובעודו שקול לא יכלו להענישו… נשאר תמיד בינוני ושקול, וזהו הטעם שהיה מורי רוצה לסלקו מתוך חברתנו. ולא היה מסיר אותו להיותו שקול עד שאירע אותו הכעס הגדול בע”ש עם הר”י ארזין נר“ו, ואז התחיל ונטה לצד הרע, אבל עם כל זה היה מיעוטו טוב עדיין ואז הוסר מחברתנו”. הסבר זה מיישב באופן מתקבל על הדעת כמה מן התמיהות שעורר עליהן פרופ' גרשום שלום במאמרו החשוב על שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י משנת של”ה בציון שנה ה' ובנספח שם.

ברם עדיין יש מקום לעיין בדבר, אם בין החתומים על שטר ההתקשרות הנז' היו דוקא תלמידיו המובהקים של האר“י או שנצטרפו לו גם תלמידים שלא מן הכת הראשונה וכן חכמים וחסידים בעלי נפש ובני עלייה, ודומה שהנחה זו יש לה על מה שתסמוך, שהרי שניים מן החתומים ר' יעקב מסעוד ור' יוסף אלאטון (או לאטון). ידועים רק כתלמידי הכת השניה, ואילו ארבעה חתומים אחרים, ר' יהושע ן' נון, ר' יעקב שניאור, ור' יוסף באגילייאר ור' שם טוב (הוא ר' ש“ט עטייא, כמו שהוכחתי במאמרי בתרביץ שנה כ”ז), אינם ידועים דוקא כתלמידי האר”י. ודוגמאות לכך, שחכמים וצדיקים ובינונים מצטרפים לחבורה כאחד, אפשר למצוא בעדות של קדושים וחסידים של כל הדתות בכל הזמנים.

אחת השאלות שנחלקו בה ביותר חכמי ישראל היא בדבר החיבור מגיד מישרים¹, אם נתחבר על ידי רבינו יוסף קארו אם לאו. למן ימי שי“ר² וקאסל ועד ימינו ³ לא פסקה המחלוקת בפרשה זו. ואף שרובם של החכמים דעתם נטתה לצד החיוב⁴, עדיין לא הביאו ראייות מכריעות לכך. הראשון בין רושמי הקורות שמנה ספר זה בין ספרי ר' יוסף קארו הוא ר' דוד קונפורטי⁵ והחזיק אחריו חיד”א⁶. הראייה החזקה ביותר לדעה זו הובאה על ידי ר' אבי־עד שר שלום באזילה בספרו אמונת חכמים, סוף פרק כז⁷. ראייתו סמוכה על ציטאט שמובא בספר פרדס רמונים⁸ לר' משה קורדובירו, תלמידו של מרן. בפרדס, שער סדר האצילות, פרק ג, אנו קוראים: “והיא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר”ר יוסף קארו נר“ו וז”ל, הא אתינא לאודעא לך" וכו' ומצוטט שם בארוכה מאמר שנמצא ממש באותו לשון “במגיד מישרים דף יא, ע”ג⁹ ונאמר לרב קארו עם דברים אחרים אור לראש חודש ניסן הרצ“ו ליצירה, ומ”ש בתחלת לשונו אתינא לאודעא לך היה הקול שהיה אומר שבא להודיע לרב קארו הסודות ההם, וא“כ איך אפשר שדברים כאלה המדברים בסהרי תורה יכתוב הר”ם קורדויארו בשם רבו מהרי“ק בחייו ובעירו של מהרי”ק ויעלם על ספר ויפרסם אותם בפני רבו וישלח' להרמ“ע ובכמה מקומות אחרים אם לא היה האמת שהרב קארו כתבם ופרסמם. יתעקש המתעקש ויאמר מה שירצה, שזו היא בעיני תשובה נצחת שאין להשיב עליה”¹⁰. עד כאן לשונו של ר' אבי־עד שר שלום באזילה. והדין עמו, שזו ראייה, שקשה להשיב עליה. אף על פי כן נטענו כנגדה שתי טענות רופפות מצדדים מהופכים. רוזאניס, שסבור (על סמך הוכחות שאין בהן ממש), שר' אליהו די ווידאש, בעל “ראשית חכמה”, הוא אחד ממחברי “מגיד מישרים”, מבקש לומר, ש“הוא בעצמו (כלומר די ווידאש – ד. ת.) הוסיף הענין ההוא בפרדס רמונים שהיה בידו ובמגיד משרים”, שהרי “ברור הוא שהרב קורדווירו נפטר בשנת ש”ל ורבו ר' יוסף קארו בשנת של“ה, אם כן מובן מאליו כי חבורו נכתב בהיות רבו בחיים, ואיך יעלה על הדעת שהקדים לכתוב דברים שהיו עתידים להכתב אחרי מותו של ר' יוסף קארו בס' שנקרא מגיד משרים”¹¹. ומצד שני טוען גרינוואלד: “אלמלי היה המגיד משרים נדפס טרם שהדפיסו הספר פרדס רמונים, היתה ראיה זו מוכרחת, אבל המגיד משרים הופיע כששים שנה אחרי הפרדס רמונים, א”כ בנקל יש לאמר, שהמגיד משרים לקח דבריו מהפרדס כדי לעוור עיני חכמים" (כן הוא טוען: “הרי הרמ”ק לא הזכיר שם שאלה הדברים נאמרו למרן מפי מגידו")¹². דומה שרפיונן של הפירכות הללו מוכח מתוכן. ועצם העובדה ששניים מראשי המדברים שמבקשים להוציא את החיבור מגיד מישרים מחזקתו של ר' יוסף קארו, עמלים לסתור את דבריו של בעל אמונת חכמים משני צדדים מהופכים, זה מצד אחד וזה מצד שני, אף היא מעידה על־כך.

וביותר נראה שאין להן בית אחיזה לפירכות הללו (בעיקר לאלו של גרינוואלד) מכיוון שלשונו של הרמ“ק בפרדס מובא הרבה יותר בארוכה בשל”ה בשם “דברי המגיד שהיה להרב הגדול הבית יוסף ז”ל וזכינו לקונטריסי' ההם ואעתיק מה ששייך לענין זה" וכו‘¹³ – ונמצא כל זה במגיד מישרים, ויניציאה השק"ט יא, ב־יב, ב (סוף פרשת ויקהל). ונעלם הדבר לא רק מן החכמים הנז’ ומשאר החכמים¹⁴, אלא גם מבעל אמונת חכמים¹⁵, אף על פי כן לכלל וודאי גמור עדיין לא באנו ועדיין ניתנה רשות למפקפק לפקפק.

והנה זכיתי למצוא ראייה שאין אחריה כלום, שיש בה לקיים את החיבור מגיד מישרים בחזקתו של מרן ללא ספק כלשהו ונמצאת אף העדות שבספרו של הרמ“ק מאומתת ומקויימת ביתר תוקף¹⁶. הראייה כלולה בתוך הספר קינת סתרים (פירוש לאיכה על דרך הקבלה) לר' אברהם גאלנטי, שנדפס על ידי ר' יצחק גרשון בויניציאה שמ”ט בספר קול בוכים¹⁷ מן “אוצרות האלוף הרמ”ע נר“ו מפאנו”. ר' אברהם גאלנטי, תלמידו המובהק של רמ“ק ובן דורו ובן מקומו של ר' יוסף קארו, נפטר לא־יאוחר משנת שמ”ט¹⁸ (י"ד שנה לאחר פטירתו של מרן), מכיוון שבאותה שנה הוא נזכר כבר בברכת המתים על שער הספר הנז' ובהקדמתו של ר' יצחק גרשון שם. פירושו קינת סתרים נתחבר בין השנים של“ו–של”ז¹⁹ – שמ“ט. והנה בפירושו על הפסוק “מימינו בכסף שתינו” וכו' (איכה ה, ד) אנו קוראים: “ומצאתי כתו' בדברי המגיד שהיה מדבר למורנו ורבינו הגדול מוהרר"י קארו זלה"ה שהבטיחו שידרוש בג”ע שבעה ימים, וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך, והימי' שיראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקי' אשר בגן יהיו ק”ף יום, וסי' בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמנים ומאת יום מלבד הבטחות מופלאות י“ד לבושין דיקר וכו' זכאה חולקיה; יהא רעוא דנזכה אף אנן אכתריה (צ"ל אבתריה?²⁰ – ד. ת.) לאורך ימים”²¹. ונמצא כל זה בפרטות בתחילת חלק שני של מגיד מישרים²², ויניציאה השק“ט, ב, ד–ג, א²³! וקרוב בעיניי, אף על פי שאין זה ודאי גמור, שדברי המגיד הללו היו לנגד עיניו של ר' אברהם גאלנטי בעצם כתיבת־ידו של ר' יוסף קארו! שהרי מסתבר מאד, שבימי חייו לא היה מרן נותן רשות להעתיק את הגילויים שנתגלו לו מפי המגיד ור' אברהם גאלנטי נפטר בשנים הסמוכות לפטירתו של מהרי”ק²⁴.

ותמיהני כיצד נעלמו הדברים מעיני כל החכמים שנתעסקו בפרשה זו, והרי דבריו של ר' אברהם גאלנטי כבר הובאו בשמו על־ידי ר' יוזפא האן בספרו יוסף אומץ![¹⁸³].

תוספת בשעת ההגהה

עכשיו ראיתי, שקטע מן הלשון של ר' אברהם גאלנטי שהבאנו בפנים מובא על ידו גם בפירושו לאבות “זכות אבות” (נדפס בספר “בית אבות”, בילגוריי תרע"א). בתוך דבריו לאבות פרק א, משנה טז, הוא כותב: וכמו שאמר לו המגיד למורינו הרב הזקן, שהבטיחו שידרוש ז' ימי משתה בחצר גינת ביתן המלך ועושר כבוד מלכותו שיראה לצדיקים ק“פ יום ויהיו לו י”ד מלבושים" (שם נב, ג). אמנם יש להעיר, שכאן לא נזכר הלשון “ומצאתי כתוב”. אף על פי שר“י קארו לא נזכר כאן בברכת המתים ואילו שאר החכמים שמובאים בספר נזכרים בברכת המתים קשה להסיק, שהפירוש “זכות־אבות” נתחבר עוד בחיי מרן (כלו' לפני ניסן של"ה). הרי שם בדף סו, ג, מובא מאמר ששמע המחבר “מהחכם החסיד ה”ר יוסף ארזין זלה"ה”, שחתום על שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י, שזמנו מנ”א של"ה (ועיין גם שלום, “ציון”, ה, עמ' 143).