ידוע המאמר הנשגב המובא בתשב“ץ לר' שמשון בן צדוק: “מהר"ם ז”ל אומר: כשאדם גומר בדעתו לקדש השם… אינו כואב לו כלום. והביא ראיה מן המסורת: הכוני ב' במסורת… ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם, שאם היה נוגע באצבע קטנה באש היה צועק… ורבים מוסרים עצמם לשריפה… ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי. וגם אומרים העולם כיון שמזכיר שם המיוחד תחילה מובטח הוא שיעמוד בנסיון…”
חוץ מן הפסקה האחרונה נשנה המאמר בשו“ת מהר”ם1 וכשהדברים נשתלשלו לחכמים יותר מאוחרים ונמסרו בכתביהם, חל שינוי בשם אומרם, והוא טעון הסבר.
א) לר' יוזלמן מרושהיים נהפכה, כפי שכבר ציין פרופ' שלום, “הראיה מן המסורת” ל“אמרו חכמינו… ואסמכוהו מן הכתוב הכוני בל ידעתי הלמוני בל חליתי” (!) ומה ש“אומרים העולם” הוא מביא בשם הרי“ף.2 – ב) ר' אברהם הלוי כותב במגלת אמרפל (ג. שלום, ק"ס ז' 153, ועיין שם ע' 441/2): “מסורת בידי החכמים שהאיש הגומר בלבו להתמסר” וכו‘. – ג) מקור שעדיין לא עמדו עליו הוא בס’ קהלת יעקב לר' משה גאלנטי, מחכמי צפת המובהקים במחציתה השניה של המאה הט”ז: “כי שומר מצוה לא ידע רע (קהלת ח, ה) – הכוונה לדעתי מה שנמצא בגליון מפי חכמי פרווינשיאה כדאיתא בע”ז בבעלי התוספות – הנשרפין והנהרגין על קדושת שמו אינן מרגישים בצער ההוא אלא מתים בנשיקה".3
נראה לי שבמקום הרי“ף צ”ל הר“ף, הוא רבינו פרץ מקורבייל. מהר”ף שהה במחיצתו של מהר“ם, ואף חשב את עצמו למעין תלמיד שלו, היה גם במחיצתו של ר' שמשון בן צדוק והוסיף הגהות לתשב”ץ, שבהן ציין בין השאר את “מנהג העולם (!) בניגוד למנהגו של המהר”ם“. מבית מדרשו יצאה כנראה עוד מהדורה אחרת של תוספות לעבודה זרה.4 מענין שדוקא המאמר “אומרים העולם” וכו' שבתשב”ץ מובא אצל ר' יוזלמן מרושהיים בשם הרי“ף. בכמה מהגהותיו לתשב”ץ נוקט רבינו פרץ לשון “נהגו העולם”. שמא יש בדמיון המינוח סיוע להשערה, שאת המאמר הנידון יש ליחס לר“ף, וסיוע נוסף בהעדרו מן מקבילה שבשו”ת מהר“ם. ומאחר שעניננו לא נמצא בתוספות לע”ז שבידינו וגם לא בתוספות ר' אלחנן למסכת זו,5 הרי קרוב הדבר בעיני, שהמאמר המובא אצל ר' משה גאלנטי לקוח מתוספות רבינו פרץ שלא נשתמרו לנו, בדומה להבאות אחרות בספרי הפוסקים מ“תוספות ר”ף“, שאינן מתאימות לתוספות שלנו. לרבינו פרץ נתכוון אף ר' יוזלמן מרושהיים. ומסתבר שרבינו פרץ שמע מאמר זה מחוגו של מהר”ם מרוטנבורג.
וכיצד טעו ר' יוזלמן, ואולי גם ר' אברהם הלוי, והביאו הדברים כמדרש חז“ל או כ”מסורת חכמים“? הטעתה אותם כנראה הלשון “והביא ראיה מן המסורת, הכוני ב' במסורת”, שעצם משמעה שהתבה הכוני נמצאת פעמיים במקרא. מסורת המקרא נשתנתה והיתה למסורת חז”ל!
-
תשב“ץ, קרימונה שט”ז, סי‘ תט“ו; שו”ת מהר"ם, פראג, סי’ תקי“ז. הגרסה בתשב”ץ צ“ל ”שלא היה צועק“, כפי ששיערתי תחילה, וכן היא בשו”ת, מהר“ם, כפי שהודיענו אח”כ פרופ‘ י. כ"ץ. עי’ גם אורבך, בעלי התוספות 428. ↩
-
“יוסף אומץ”, פרנקפורט תרפ“ח, סי' תפ”ב. גם הפסקה “כאשר ידוע שמימים רבים מוסרים את עצמם לשרפה… ואינם צועקים” נמסר שם כנראה בשם הרי“ף. ר' יוזפא האן חוזר על הרעיון גם בח”ב, עמ‘ 299. ועיין ג. שלום, ק"ס ז’ 153, 441/2. ↩
-
קהלת יעקב, צפת של“ח, עג, א. על הספר ומחברו עי' מה שכתבתי בתרביץ כ”ז, 111–115. הצורה פרווינשיאה קשה והשוה שם לח, א: “בפורטוגאל ובספרד ובפרנאנסיאה ובפורווצאה”. ↩
-
אורבך, בעלי התוספות, 439, 451–452, 507. ↩
-
הוצ‘ ד. פרנקל, הוסיאטין תרס"א. גם פרופ’ י. בער כתב לי בטובו, שלא מצא את הענין בתוספות נדפסות ולא בתוס‘ ר’ אלחנן. הוא מניח, שהמסורת הנ“ל היא ”עתיקה כי בדומה נמצא לנוצרים של תקופת הרדיפות, והם לקחו כגון אלה מישראל". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.