השלמות למאמר “פרקים לתולדות חכמי א”י ואיטליה ולספרותם" מאת דוד תמר (ק“ס ל”ג, 377–378)

בעל כרחי אני עונה “אמן” אחר מסקנתו של מר תמר, שהופעתו של ר' יצחק גרשון בויניציאה חלה לפני שנת של“ו, ושלפי זה יש לתקן את השערתי בנוגע לשנת הדפוס של ספרו “שלום אסתר” ולהעביר גבולות הזמן מש”מ–שמ“ג לשל”ג–של"ה.

אולם לא למותר יהיה לסקור עין על התחנות השונות שהתעכבתי בהן בדרכי להשיב אחורנית שנת הדפוס של הספר, שהביבליוגרפים שמתחילת המאה הנוכחית (פריימן, רוזאניס) איחרוה לשנת שמ“ט–ש”נ. לתחנה הראשונה, ש“מ–שמ”ג, הגעתי לפני שלשים שנים בערך. בק“ס שנה ז‘, עמ’ 281 וכו' ציינתי את השבילים שהוליכו אותי לתחנה זו. לפני חמש עשרה שנה בערך הגעתי לתחנה שניה, והיא שנת של”ז–של“ט. אני מציין כעת את התעודה שהניעה אותי לעשות את הצעד השני לאחור, כי אינה משוללת ענין. באותו הזמן הייתי ממשמש בכתבי היד שבספרית הסמינריון לרבנים שבניו־יורק, וביניהם מצאתי קובץ שו”ת של רבני איטליה הידוע בשם “מתנות באדם”. בהיותי הופך בו נתקלתי בחתימתו של ר' יצחק גרשון, וזמנה: “י' לחדש חשון משנת ויקרא את שמו משה”. התאריך הוא סתם, ואין אנו יודעים אם הוא לפ“ג (ש"מ) או לפ”ק (שמ"ה). אולם מתוך התשובה הסמוכה אנו למדים שבשנת ש“מ אנו עומדים. כי בתוכה אנו קוראים: “והב' הכי נכבד מופת הדור חכם מחוּכם ולבו לשמים כמהר”ר יצחק גרשון אשר למד תורה בטהרה בארץ הקדושה…” מוסב איפוא על הסכמת ר' יצחק גרשון שמלפני זה, והתשובה הסמוכה חותמת: “נכתב פה סיניגלייא, י”ב לחדש חשון שנת וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך לפ“ק… מהללאל ידידיה בן לא”א כמ“ר ברוך ז”ל“. נתברר לי איפוא שבתחילת שנת ש”מ כבר היה ר' יצחק גרשון באיטליה (לא הוברר לי אם היה אז בויניציאה, שכן חתימתו באה בין תשובת הרב מאנקונה ותשובת הרב מסיניגלייא). ואז החלטתי להעביר את זמן שהותו בקושטא, היינו שנת הדפוס של ספרו “שלום אסתר”, לשנת של“ז־של”ט.

כאשר קראתי דברי מר תמר, הייתי בתחילה מן המסרבים לקבל את דעתו המיוסדת על זהותו של “הצעיר יצחק יצ”ו בן לגאון כמהר“ר גרשון טריווס זצ”ל (או: נ"ע)" עם “יצחק בן לא”א החסיד ונבון כמהר“ר מרדכי גרשון זלה”ה“. כי נדמה לי שאין כאן “שני יוסף בן שמעון”, כי אם “יצחק בן גרשון, ממשפחת טריווס” מצד אחד, ומצד השני “יצחק בן מרדכי, ממשפחת גרשון”. כי עד כמה שידיעתי מגעת, כל מקום שאתה מוצא “בן מרדכי” אין אתה מוצא שם המשפחה “טריווס”, ו”גרשון" תופס מקומו. מר תמר אמנם מונה בין הפנים השונים שר' יצחק גרשון רגיל היה לחתום את שמו בהם גם “יצחק בר' מרדכי גרשון טריווס” (ע' 377, הערה 2). אבל מכיון שלא ציין שום מקור לקיים את דבריו, חוששני ששיגרת העט היא.¹

עודני עומד ושוקל בדעתי טענותיו של מר תמר, והנה נזדמנה לידי הוצאת די־גארה השניה של ה“ראשית חכמה”, משנת שנ“ג, וזהו מה שמצאתי כתוב בשער הספר: “נדפס שנית והוגה מחדש עם רב העיון כאשר יראה כל מי שיעריך בינו ובין הנדפס בשכבר על ידי החכם השלם כמהר"ר יצחק גרשון יצ"ו”. המגיה של ההוצאה השניה הוא ר' ישראל זפרוני, והוא המעיד על המגיה של ההוצאה הראשונה, “יצחק בן לגאון כמהר”ר גרשון טריווס”, שאינו אלא ר' יצחק גרשון. מובן מאליו שדבר זה הכריע את הכף לדעתו של מר תמר.

מטבעי לברוח מן ה“ודאי”, ועל כן דעתו של מר תמר היא בעיני קרובה לאמת ביותר, אבל לא מחוורת מכל צל של ספק. כי כל זמן שלא נמצא פתרון לחידת השימוש בשתי חתימות, שבאחת הושם הדגש על “טריווס” ובשנית על “גרשון”, איני יכול להשתחרר מאבק־ספק שאולי בשגגה ערבב ר' ישראל זפרוני את שני השמות. המפתח לשימוש בשתי החתימות, אם באמת שתיהן של ר' יצחק גרשון הן, יש לבקש בגלגולי חייו שטרם נחשפו. ובכיוון זה אני רושם כאן השערות קלות שעלו על לבי תוך כדי כתיבה. בדברי הרב מסיניגלייא הנזכרים למעלה אני מוצא רמז שר' יצחק גרשון אינו מן הרבנים שגדלו בארץ ישראל ונשתקעו אחר כך באיטליה, כי אם בן איטליה הוא שעלה לא“י, “ללמוד תורה בטהרה בארץ הקדושה”, עשה שם זמן מה ושב לארצו. אם נכון הדבר, כי אז אפשר שה”גאון כמהר“ר גרשון טריווס” אינו אלא חתנו של המהרי“ק הידוע. וזה גם יסביר לנו את העובדה של הליכתו לא”י ללמוד שם תורה, כי ידוּע הוא שבנו ובן בנו של המהרי“ק (ר' פרץ קולון ור' יוסף קולון השני) התישבו בא”י והרביצו שם תורה.²

כל אלה הם דברי ניחוש הבאים לעורר את שימת לבם של בעלי המלאכה העוסקים בפרשה זו. י. זנה