רבים ושונים הם הזרמים בחיינו החדשים, אך זרם אחד עליון בולע את כל הזרמים התחתונים, והוא הרעיון החברתי והלאומי, כלומר, השאיפה העצומה להרים את הלאום – ועל-ידי זה את כל האנושות – למדרגה יותר גבוהה. שאיפה זו אינה מכוונה להמעיט פּה ושם את מידת העוני, או להמתיק את מרירוּת המחסור, כי-אם לשָׁרֵש את העוני והעבדות, לבל יהי להם גם זכר.
יחדל אביון (במובן האישי והלאומי) מקרב הארץ! – זוהי תורתנו החדשה.
והכתוב מדבר לא רק על נכסי החומר, כי-אם גם על נכסי הרוח, על קנייניה ופרותיה של התרבות הגבוהה. לא רק לעמים ידועים, לא רק למפלגות ידועות, לא רק ליחידי סגולה, לאצילי הלֵידה או המַטבע, כי-אם לכל אָדם צריך להיות חלק בהם. הכול צריכים ליהנות מנכסי הרוח, ועל-ידי זה לא לבד שלא יתמעטו ולא יתדלדלו, כי-אם, להפך, עוד יתרבו, יתעמקו, וישתכללו.
ומטרה זו היא הנותנת לתקופתנו ותנועוֹתיה את כוח ההתרכזות וההכרחיוּת, למרות כל שינויי זרמיהן, נטיותיהן ושאיפותיהן הגלויות והנסתרות. במטרה זו מתאַחדים, כמו בנקודת שריפה, כל קוי המחשבה המודרנית. מטרה זו טובעת חותם מוסרי מיוחד על-פּני תקופתנו, ונותנת לה כוחות-מניעים מיוחדים.
נקודת-הכובד של ההויה הרוחנית בזמננו אנו היא לא האמונה, לא ההשכלה הפּנימית של האדם, כי-אם העבודה החברתית הלאומית. עבודה זו, בכל חילופי צורותיה והשפּעותיה הישרות והקַפַּנְדְרִיות, מביאה בלב בני-האדם את הכרת האחדות וההשתתפות, אם במובן הלאומי או האנושי. עבודה זו מגבירה את רגש האחריות המוסרית, בכל הוראותיה, בלבוֹת בני-האדם, גם כשהם נלחמים זה בזה. כיום מרגיש היחיד – במובן האישי והלאומי – את העוני והעבדות של חבירו בהרגשה יותר ישרה ויותר עמוקה. והרגשה זו אינה, כפי שהיתה לפנים, עקָרה, אינה רק פּיוטית או דתית, כי-אם מביאה היא את בעליה לידי מעשים פּוריים במידה ובמרץ, שלא ידעום הדורות הקודמים, לטובתם של אחרים, לטובת הכלל. עבודה זו היא כיום חובתו – חובה שיש בה לרבים מעין קדושה דתית – של האחד, וזכותו ותביעתו של השני.
הכוח המוסרי של הרעיון החברתי מחַיה כיום גם את הספרות, הפילוסופיה והאָמנות. בדורות הקודמים היו המשוררים למורי האנושות על-ידי שנתנו לה ביצירותיהם אידיאלים רמים ורחוקים. כיום הננו דורשים מהמשוררים, כי יביאו בלבנו את הכרת המציאות הממשית, כי יתנו לנו להרגיש את נשמת המעשים, כי יגלו לפנינו את צללי חיינו האנושיים, החברתיים והלאומיים, יסוריהם, פּגעיהם, מלחמותיהם ומפּלותיהם, למען יעוררו על-ידי ציוריהם את רגש ההשתתפות בצרותיהם הממשיות של בני האדם, צרות שיש בידינו לשרשן ולבעֵר אחריהן.
בימִינוֹ נֵבל ובשמאלו חרב – כך אנו מציירים בנפשנו את המשורר האמיתי של תקופתנו.
גם הפילוסופיה יורדת בימינו משמֵי ערָבות, פּניה החוורים מתמלאים דמֵי החיים, וגם היא מבקשת להגביר בלבות בני האדם את רגש הערבות וההשתתפות, וגם היא מעוררת לעבודה חברתית, לשיכלוּל צורתו של הלאום – ועל-ידי-כּך צורתה של כל האנושות, – ולהתעצמות כוחותיה הפוריים.
וגם האָמנות, למרות היותה קלת-כנפיים ובת-חורין על-פּי טבעה ומהותה, אינה יכולה עוד להשתחרר מחובותיה ותעודותיה של העבודה החברתית והלאומית. ברצונה או שלא ברצונה, מדעתה ושלא מדעתה, מקבלת האָמנות השפּעה מהשאיפה השולטת בתקופתנו ויונקת היא, על-ידי צינוֹרים שונים, גלויים וסמויים מן העין, מהרעיון החברתי והלאומי, גם בזמן שהיא מתנגדת לו. עוד ארנסט רֵינאן אמר: “גם הלוחם נגד זמנו לוקח הוא, גם שלא מדעתו, את כלי נשקו מאוצרות זמנו”.
תורת המוסר של ימינו היתה לתורת החברה והלאום. תורה זו אינה עוסקת כיום רק בחשבונות הנפש של היחיד, כי-אם נטויה היא ביותר כלפּי המציאות הפּוריה, כלפּי המעשים המוחשיים, כלפי גורלו של הכלל. תורת המוסר של ימינו מכוּונה כלפי החינוך של דורות בריאים, שׂבֵעים ומאושרים.
אולם בתוך החיים המודרניים מורגש גם ניגוד עז לַשאיפה החברתית. ביחד עם הרעיון החברתי, שולט בימינו גם רעיון מתנגד לו: רעיון ההשתחררות וההתפּתחות המלאה של האישיות.
אם בדורות הקודמים היה נחשב הפּרט, האדם היחיד, רק בתור איבר של הגוף החברתי, רק בתור אַחת החוליות של שרשרת הקיבוץ, הנה נחשב הוא, האָדם, בימינו כעולם מלא בפני עצמו. אם בשנות–הביניים היו חיי הפּרט ומנהגיו, צרכיו וסיפּוקם מסודרים וקבועים רק לפי צרכי הקיבוץ ותועלתו, האמיתית או המדומה, הנה בימינו נהפּך הסדר: החברה אינה אלא קיבוץ מסודר ומאורגן של יחידים בעלי חפץ ורצון. הקולטורה של החברה אינה אלא הסך-הכולל של קנייני הרוח אשר לפרטים. מפּני הוד מלכותה של “האישיות הקדושה” נתבטלו ונשתכחו דחיות מוסריות ידועות, שלא היתה החברה בדורות הקודמים יכולה להתקיים בלעדיהן. זכוּיותיה, תביעותיה וערכיה הפּנימיים של האישיות, השואפת לחיים מלאים ברשות עצמה, היו הגורמים לביטולם של מנהגי ציבור קבועים. המסורה נתלשה או נתבטלה לגמרָה, לסדרי החברה הישנה אבדה קדושתם, ובני-הסמכא של אתמול ירדו מגדולתם. קשה לו לאדם המודרני לקבל עליו נימוסים שנוצרו למענו בידי אחרים בדורות שקדמו לו, חוקים ונימוסים שאינם נובעים מצרכיו וממושגיו הוא ושלא השתתף בעצמו ביצירתם. האָדם המודרני הֵחל לחוש את הכוחות המולידים, הרבים והעשירים, הטמוּרים בנפשו, ברצונו הוא. ואם בכל-זאת שולט בימינו הרעיון החברתי והלאומי ומכניע, במידה ידועה, את כל יתר זרמי חיינו, אין סיבת הדבר מתבארת אלא על-ידי הכרתם, שלפעמים היא עמומה, – של בני-האדם, כי רק בקרב לאום עומד ברשות עצמו, ורק בקרב חברה מסודרה ומתוקנה כל-צרכה, ניתנה האפשרות להתפּתחותה המלאה והחופשית של האישיות.
והשאיפה להתעצמותה ולהשתחררותה של האישיות איננה שלילה, במובן המוסרי, כי-אם חיוב. לא “לאו”, כי-אם “הן” היא אומרת לחיים הלאומיים, החברתיים והתרבותיים. התפּתחותה החופשית של האישיות מעַשֶׂרת את החיים הלאומיים והחברתיים, נותנת להם תכנים חדשים ודְחִיות מוסריות במידה מרובה. החיים הלאומיים והחברתיים נעשים על-ידי האישיות החזקה יותר ישרים ויותר אמיתיים. מעשיו של היחיד הם באופן כזה לא של מכונה בלי רוח חיים, כי-אם של יוצר בדעת ומחשבה, ברגש וחפץ. בחברה כזו ובקרב חיי לאום כאלה מתפּתח החופש לא רק במובן המדיני והחברתי, כי-אם גם בכל היחסים שבין אָדם לחברו, שבין הורים לילדיהם, שבין המין האחד לשני. ובמקום שיש חופש בלי צֵל של עבדות, שם גם פּורחת האמת, שם תמצא גם את היופי, ההוד והתפארת. החוקים והנימוסים של עם חופשי ותרבותי שיוֹצרים להם בני-אדם ברצונם-הם, בעזרת מחשבתם והרגשתם הפּנימית, הם חזקים וחודרים אל החיים החברתיים הרבה יותר מכל החוקים והנימוסים, שהוטלו על בני-האדם מבחוץ, באוֹנס וכפייה.
האישיות החופשית והמוסרית עתידה להיות נשמת החברה העברית, אם נשוב לחיות בארץ אבותינו בתור עם העומד ברשות עצמו וגורלו בידו. האישיות הרוחנית איננה צורה גמורה, פּרי בּשֵׁל ועצם שכבר פּסק כוח התפתחותו הפּנימית, כי-אם כוח בורא ומתאר, משנה ומתקן, הורס ובונה ומטביע את חליפות צורותיו על החומר המת. ערכיה הפּנימיים אינם קבועים, כי-אם נוזלים ושוטפים, ובמרוצתם המלאה חיים הם מוסיפים כוח ויופי, אמת והוד. בחברה, שהאישיות משתמשת בזכויותיה ובאוצרותיה הפנימיים, שם גם המדעים והאמנות חודרים יותר לפנימיותם ונשמתם של הדברים; שם יש גם לרגע הבודד והחולף ערך יותר קיים ונצחי; שם מקבלים החיים ערך יותר רם ושם הם מושפעים רק על-ידי החוק הפּנימי של האישיות החופשית. האדם הוא שם אדון ועבד רק לעצמו. כמובן, מדבר הפּרק על אותה האישיות החופשית במשמעותה הנכונה והצודקת. אישיות חופשית כזו מודה ומכירה גם בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר לחברתה. חופשיוּתה האמיתית והצודקת אשר לאישיות של האחד מחייבת, על-פי עצם טבעה, גם סייגים וגדרים ידועים, לבלתי שְׁלוֹל את חופש האישיות של השני. ולרעיון הצדק והמשפּט העולמי בחברה כזו, שכבר התקינו שם בני-האדם את עצמם בפרוזדור ההשתלמות עד הגיעם לטרקלין, ששם צדיקים יושבים ונהנים מזיו החופש בלי כל עמל ובלי כל מלחמה, - אמנם עוד רב הדרך.
ואם יגיע האדם בזמן מן הזמנים לקץ הדרך, למרום התעודה, לפסגת החופש האישי, החברתי והלאומי, אז יחל האדם החופשי מלחמתו באיתני הטבע, ואז יציב לו עוד הפעם מטרות רחוקות ויברא לו תעודות חדשות. ועד אז עלינו לעבור שלוש תחנות ראשיות בדרך התפתחותנו הקולטורית: חופש אישי, חופש לאומי וחופש אנושי. ומי שאינו הולך בדרך זו מחיל אל חיל – יורד הוא מדחי אל דחי.
החופש האישי, הבריא והרענן, מגביר את תביעותיה וזכויותיה של האישיות-הלאומית. האישיות הפּרטית אינה יכולה להיות שקועה זמן רב בחוגה הצר ובענייניה הפּעוטים, היא מתרוממת למדרגת ההרגשה וההשגה, התביעות והזכויות של החופש הלאומי. במאה השמונה-עשרה היה המושג המופשט של “האנושות” טובע את חותמו בכּל ושולט על המחשבה והרגש של החושבים והאמנים, הסופרים והמשוררים. זו היתה אנושות סתם, מין בְּלִיל אנשים. באה המאה התשע-עשרה וגילתה המון יצירות אינדיבידואליוֹת, וגם עזרה להתפתחותן ולהתבדלותן. ובה-במידה שנתעשרו החיים הכלליים על-ידי ריבוי הצורות, שפעת הצבעים והגוונים של הלאומים השונים, באותה מידה נולדו מזה ניגודים עצומים לשאיפות האנוכיות, הפּעוטות והדלות, של היחידים, הפּרטים. האדם המודרני החֵל להרגיש ולהכיר, כי אין אישיותו הפרטית יכולה להיות חופשית במלואה אלא על-ידי החופש הלאומי. החופש הלאומי שומר ומגין על הקוים היסודיים ועל ערכו הראשי של חופש האישיות. האישיות הלאומית היה-תהיה לגשר ולמַעבּרה בין רגשות היחיד וחוג-ענייניו המצומצם ובין רגשות הציבור ומטרות הכלל. וגשר זה נטוי על יסודות מוצקים בנפשו של האדם, ודוקא של אותו האדם, אשר הכיר והרגיש את כוחו של החופש האישי. החופש של האישיות הלאומית, במידה שהיא מכירה ומודה בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר ללאומים אחרים, – חופש כזה הוא גורם ראשי לחינוכו המוסרי של האדם המודרני. להעלים עין מזרם החיים הנובע ממקור החופש של האישיות הלאומית – אינו אלא עוורון רוחני.
אין לכחש, שיש אמנם נקודות ידועות של פרידה בין השאיפה האישית ובין השאיפה הלאומית, אולם שתי השאיפות הנמרצות האלה נפגשות בימינו, בכל אופן, בנקודה ראשית אחת, שהיא העיקרית: בהרמת-רוח האדם וערכו, בשיכלול חייו החומריים והמוסריים. אולם גם בנקודה ראשית זו צפון במַעמקים ניגוד עצום שיש בו סכנה להתפּתחותו החופשית של האדם. וניגוד זה עצור בתכונתה של העבודה בצורתה החדשה, שגם היא אינה אלא מכוּוָנה לטובתו ולרווחתו של האדם. הדברים צריכים בּיאוּר.
העבודה שהאדם בוחר בה בתור תחבולה להשגת מטרתו, סיפוק צרכיו, מַתחילה להיות חביבה עליו כשהיא בפני עצמה. בה-במידה שהאדם הולך ומתקשר בעבודתו ומשקיע בה כוחותיו וכשרונותיו, באותה מידה היא מתחילה להיות תכלית בפני עצמה ומביאה בלב בעליה נחת-רוח. וכיון שהגיע האדם למדרגה זו, הרי הוא הולך ומשתעבד מעט מעט, מבלי גם אשר יכיר בזה, לתעודותיה וחובותיה של עבודתו. העבודה הולכת ונעשית עיקר, והאדם “נזר הבריאה”, רק טָפֵל לה. וכל שהעבודה היא יותר פּוריה, כן היא בולעת יותר ויותר את כל האדם. העבודה הכבירה משחררת אמנם את האדם מאָנוכיות פּעוטה, אבל יחד עם זה היא גם מטשטשת ומוחקת את צורת אישיותו ומגבילה את היקפה המוסרי.
ותקופתנו היא תקופת עבודה שלא היתה כמוה. העבודה בצורתה החדשה דורשת התרכזותם של כל כוחות האדם. החוטים המקשרים אותנו בעבודתנו, אשר ענייניה הולכים ומתרבים כיום, הולכים ותופשים אותנו ברשתם הדקה והחזקה, ואנחנו נאחזים ונלכדים בה, כמעט שלא מדעתנו ורצוננו החופשי. החיים המודרניים מצטיינים ברצינות מיוחדה, שלא היתה ידועה כלל לדורות הראשונים. שרירות הרצון, הצלחת המקרה, תקוַת ההזדמנות הפתאומית הולכות ונכחדות מפני עָצמַת יד-הברזל של חוק הדברים, שאנו מטפלים בהם, מפני הכרחיות חוקי המכונה, קביעוּת סדרי העבודה ומשטר העניינים המשתעבדים אליהם. ואולם, אִם מצד אחד דמותו של האדם החופשי הולכת ומתמעטת, הנה מצד השני רוכש לו האדם המודרני בעזרת המכונה – גְבִרתוֹ – גם אַדנוּת ותקיפות: הוא רוכש לו את הטבע וסולל לו מסילה חדשה אל חיים חדשים, שבהם תהיה לו המכונה רק שפחה, רק כלי-שרת להגיע על-ידיה למטרות יותר גבוהות ויותר רחוקות. וגם היום, בתוך עצם שעבודו של האדם למוטוֹת הברזל ולממלכת הקיטור והחשמל, הריהו כבר מרגיש גַדלוּת וחשיבות מיוחדה: הוא מכיר את חובותיו ותעודותיו שגדלו יחד עם עבודתו העצומה. בשריקות הקיטור, ברעם הגלגלים ובשקשוק מוטות הברזל שומע האדם המודרני שירה חדשה, בשׂוֹרת הגאולה, הגאולה החיצונית והפּנימית, הגאולה האישית והלאומית.
העבודה בצורתה החדשה, בהַרְכָּבותיה הענקיות, מעוררת את האדם היחידי, העלול להשתקע במעמקי אישיות מופרזה וחולנית ולהתרחק מחובותיו החברתיות, - ומלמדת אותו תורת הִלֵל: “כשאני לעצמי מה אני”. העבודה בצורתה החדשה לימדה את האדם, שהאמין יותר מדי בכוחותיו ובהרחבת גבולות יכולתו, כי אינו אלא חסר-אונים וחדל-מרץ, בשעה שהוא פורש מעל הציבור. אין העבודה מצליחה בימינו בלי השתתפות הכוחות, הרצונות והפעולות. בפני העבודה הענקית של הכוחות המשותפים מרגיש גם בעל היחידוּת היותר קיצונית, מה מִצְעָר ודל הוא.
אולם העבודה הענקית בכוחות משותפים עוצרת בקרבה סכנה גם לאישיות הבריאה, שבלעדיה אין ביכולתו של האדם להיות מאושר באמת. העבודה בצורתה החדשה הולכת יום-יום ומסתעפת ומתחלקת לסעיפים ולפּרטים דקים מן הדקים, והסתעפות זו חוסמת את העובד בגבול היותר צר, מסתירה מעיניו את את האופק הרחב והחופשי של עבודתו; וסוף סוף גם מחשבתו הולכת ומצטמצמת בזוית צרה זו. פועל כזה הולך ונעשה, על-פּי טבע עבודתו, ליתד קטנה ובלתי-חשובה במכונה גדולה ומרובת-ההרכבה. באופן זה אין הוא יכול למצוא קרות-רוח בעבודתו, זרה היא לרוחו, כי גם את תכליתה לא ידע. וכן הולכת התקשרותו בעצם עבודתו ונחלשת. אדישותו, ועוד יותר שנאתו, לעבודתו הולכת ומתגברת, כוחות יצירתו הפּנימית הולכים ונפסקים וגוֹועים.
חזקה היא שאיפתו של האדם המודרני להתפתחות אישיותו; רוצה הוא ליהנות מחייו הפּנימיים, מרשמי נפשו ומחזיונות רוחו. אולם העבודה מעכבת. אין העבודה בצורתה החדשה יכולה להעשיר את נפש העובד, להרחיב ולהעמיקה על-ידי רשמים מן החוץ. מהירותה, תכיפותה ועצם זִרְמָה של העבודה אינם נותנים לנפש המטפּלת בה את היכולת לקלוט ולספוג, לעבד ולעכל כל-צרכו אפילו חלק קטן מן אותם הרשמים, שהיא מביאה אליו מן החוץ. באופן זה: גם הרשמים היותר חזקים לא יכו שורש בנפש העובד. והנפש הולכת ומתדלדלת, למרות השאיפה העצומה של הדור להַעשירָה, להַרבות את כוחותיה ואפשרויות התפתחותה.
והעבודה, שעל-פּי טבעה ומהותה היתה יכולה וצריכה לאחד ולשתף את כוחות בני-האדם, נהפכה במַצבה כיום מברכה לקללה. העבודה בצורתה החדשה הֶעצימה את מלחמת-הקיום, את התנגשות הכוחות והתלקחות התאוות והתשוקות. וכל אלה הדברים מנַוולים את צורתו של האדם, מַקְהים את רגשותיו ומַשחיזים את מוחו בהמצאת תחבולות המכוונות להספקת צרכים שפלים. - - -
ובתוך הזרמים העזים של ים החיים הכלליים מקולעת גם אניתנו הקטנה: שואפת היא לחופים קרובים ורחוקים: לזכויות לאומיות ואנושיות. התמצא אניתנו את דרכה, התפלס לה נתיב בין הזרמים הכלליים השוטפים במרוצתם, האם לא תשכח את החופים הרחוקים מפני הקרובים? התשובות על השאלות הללו שתבוֹאנה מאליהן, מבלי אשר יִתְנן עמנו בעצמו, יכולות להיות שליליות. אם לא יקומו קברניטים לספינתנו המטורפת, אז מי יודע אם לא תאבד דרכה בים החיים הכלליים.
ואַיָם איפוא הֵמָה הקברניטים היודעים להבדיל בין האוצרות היקרים הטמונים בחיק אניתנו, המְקולעת בין צורי מכשול, ובין המַשא העודֵף, הגורם לה רק סכנה, למען יֵדעו מה ראוי לשמור ולהציל, אם גם בחרף נפש ובהבאת קרבנות רבים, ומה ראוי להשליך אל הים הזועף בעוד-מועד, בטרם שקרבה הסכנה והיה רכושנו הרוחני לפּליטה. - - -
אַפּריל 1905, פּטרסבורג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.