א    🔗

כמעין המתגבר — זה טבעו וזו תכונת יצירתו של א. שטיינמן; נובע והולך, נובע והולך, ולא נוהר ומתמשך, — הוא אופן הרצאתו של סופר זה, — אם בספור, אם במסה, ואם במאמר של פולמוס; התפרצות מתמדת היא אצלו, — מבטן אפלה לאור עולם, לאור עולם; ובכל דבר מדבריו — טבוע עוד סמן הכוח, שעל ידו הוא נדחף אל ההתגלות; קצב של גל נרדף על־ידי גל אחר — הוא קצבו של א. שטיינמן; והרוצה להיות צודק בתפיסתו של האיש היוצר הזה, — אל ידינהו לפי הגל האחרון, הנושק שצוף וקצוף את פאת החוף, אלא ירים עיניו ויקיף בראיתו את כל גלי דבריו יחד — או אז יבין ויוכח, כי גילוי סטיכי לפניו, כי נבכים גועשים ועולים הם של נפש אדם שאינה שכיחה; הלא אם נעמיק עיון — נבחין ונדע, כי גלי־אשד, למשל, לעצמם ולנפשם, אינם אצים כלל; כי מי שאץ לעולם אינו אץ מעולם; בנפילתם של מימי האשד אין יציאה מגדרו, אלא מ…גדרנו; ולא רק שאין בזה אמת, אלא שאין כאן חכמה, והעיקר — אין זו חדות־חיים, לראות הכל ולהעריך הכל לפי מדתנו שלנו; אכן, לנו נראה כי כל ימיו אץ א. שטיינמן לתפוס את עולמו, וכן הוא אץ גם לסַפרו או להגדירו; כל שנות יצירתו נראה כאלו הוא קופץ־מאורו, אבל הלא על־ידי כך דוקא — הוא נשאר בתוך אורו; כי מדוע לא נדע, שרק מן הרגע שהאדם, המיועד ליצור יצירה, מבין לעצמותו, מכיר את אפיו מן הטבע, תופס את עיקרו שאינו־נתן־לשנוי, יודע יסודו המכריע את כף חייו לצד אחד, והוא בא (בספורו, או בשירו או במאמרו) ומניח את אבן המשקל על הכף השניה, רק מרגע זה הוא בונה את ההרמוניה של עצמו, כלומר: נעשה יוצר; מנדלי מו“ס היה, בלי כל ספק, מאפיו — בעל־כעס, איש־הרתחה, פּורץ־גדרות, והופך “קערות” על פיהן, ומשום־כן הוא יושב בשעת יצירתו ומונה את מילותיו, שוהה ומסלסל דברו, משדל עצמו, שלא יהיה יוצא־מן־הכלים; דרך ספור זאת, היא היא כבוש ויצירה אצלו; מתוך ישוב־דעתו של ש”י עגנון בספורו, מעצם נחת הרצאתו, מן השקיפות של מלותיו — אנו למדים ויודעים בבטחון, שכל הויתו הויה של יצרים היא, של להיטות רבה מאד, שהוא לש ודש מאפליות בקרבו ותוהו־ובוהו בנפשו; ואין להאריך כאן בזה, אלא להסיק: — יחודו וכוחו הם, — שעצמו השיג היכן ואיך עליו לקבוע את דגשו היוצר; ואלו א. שטיינמן — מסערת־הרצאתו, מנחשולי־מחשבתו, מזנוקי־דבריו, כיון שהם כובשים אותנו תמיד, מעוררים השתוממות ומרוממים כל פעם — אנו למדים ואומרים: עיקרו בתוכו לעולם — עמידה על דעתו; מאפיו — לעצור ולמנוע; מטבעו — להתכנס בתוך עצמו, להסתתר ולהסתיר; ודוקא משהשיג את עצמו, ביודעין ובלא־יודעין, הוא יוצר בדרך הנגוד לכך, כלומר: בונה את ההרמוניה של עצמו; כי בדוק ומנוסה; — אין אמנות אלא זו שאנו מוצאים בה מדה — של “הפרזה” במשהו, שאינה פוסקת לעולם; שלותו של גתה — מופרזת מאותו הטעם, שלעגו של מולייר מופרז; ומאותו הטעם מופרז הרוך שאצל רילקה, או קו השובבות אצל פושקין, או מדת החסידות אצל טולסטוי וכו'; — משום שרק על־ידי ההפרזה הזאת הכריעו הללו את הכף עם הכוח שכנגד שאצלם, ורק בדרך זו יצרו את שווי־המשקל, שבלעדיו אין יצירה אמנותית באה לעולם; “בזבוז” זה של אוצרות ניבים ובינות שאצל א. שטיינמן, זה רבוי הנגודים שהוא מגלה ביצירותיו, זה השפע של מחשבות ושל שקולים, — הכרח ההרמוניה של עצמו הם; יען כי בטבעו יש מן הקמוץ המופרז בדבור, מן העקביות והאחדותיות הקשה למעשה, מן האינסטינקט הפועל ללא רחם, ומן ההתפרצות החזקה, הראשונית; והקורא המבין טעם בדברי יצירה, ובגלויו של הכמוס בהם — ישמח מאד בקראו ספור, או מסה של א. שיינמן; כי יש אצלו משחק אבירים של אור וצל, חתירה תוקפנית לשווי משקלם של כוחות מנוגדים; כל יצירתו היא אצלו בחינת חזיון, המרתק ללא רפיון את עניננו בה וביצירה.

ב    🔗

לספר המסות “במעגל הדורות” של א. שטיינמן יש, מלבד ערכו לעצמו, ערך נוסף על ידי זה, שהוא מאיר ומסביר לנו באופן מיוחד גם את מהותו של א. שטיינמן המספר; כי אעפ“י שנושאי המסות בספר זה הם יוצרים ויצירות, אין בהן כמעט מאום מן הרגיל במאמרי־בקורת; כל סופר, או כל ספר, שעליו מדובר ב”מעגל הדורות" יותר משהוא בחינת נושא, הריהו “נפש” ממסכת של ספור; בשום אופן לא היה לנגד עיני א. שטיינמן דיוקן קבוע מראש, שהוא נתחו והאירו, העריכו והבליטו, ע“י בדוד במסגרת והבדלה־מסביבה, היפים לרכוז ההתבוננות בעצם זה לעצמו; הדיוקן נוצר תוך כדי הדיון והספור, תוך השתלשלות התאור; המסה על “אהבת ציון” של א. מאפו, כמו זו שעל מנדלי מו”ס, פרקי־רומן הם מהויתה של הספרות העברית; בשום אופן אין בהערכות אלו משום דין מבקר על מבוקרו; והמקשיב יפה לדברים — ודאי שיהיו נשמעים לו לא רק בחינת חד־שיח, אלא הרבה והרבה פעמים — בחינת דו־ או תלת־שיח כלומר: כעלילת־ספור; האוירה היא של מאורעות ומעשים, “סבוכים” והתרת־סבוכים; ודאי, — א. שטיינמן מונה כל פעם, במסה ממסותיו, מעלות ספרותיות אלו ואלו, של יוצר או של יצירה, אלא שכונתו היסודית היא לא זוּ של המבקר: לרכוש קורא לספריו של הסופר הנדון, אלא לקנות לב ודעת לגבור איש־הרוח והאמנות; לא מקרה הוא, שאין כאן כמעט כל מראה־מקומות או דוגמאות מתוך כתביהם של הנערכים על ידו, וכשעשה דבר זה, בדברו במשוררת רחל — הננו מוצאים שזוהי המסה היחידה בספר, שאינה שטיינמנית, כלומר היא יוצאת־דופן, כי אינה מעלה ואינה מורידה; וכל זה יען כי א. שטיינמן אינו איש המתפעל מרעיון זולתו כשם שאינו פועל בכוח רעיון של עצמו; תמיד עיקרו ודגשו, — המחשבה; ביתר פרוש:— פרוצס החשיבה; כי הרעיון, כל רעיון, הוא לעולם — סוף־פסוק; וגם כשרעיון מוכרז כחדש הוא נראה לנו כמופשט עדין, הרי הבאים להגשימו, להלבישו בשר ודם, — מתחילים באמת רעיון אחר, שלא הובע קודם־לכן, שלא קם עוד, וכשיובע וכשיקום, — יהיה סוף־הפסוק של ההתחלה הנ“ל; והלא א. שטיינמן תמיד־תמיד מתחיל פרשה של משהו, פותח מסכת שלא היתה; ומשום זה אין אצלו אלא מחשבה ושוב מחשבה; האומר “רבות מחשבות בלב” א. שטיינמן – לא עליו הוא מדבר; כי אצלו יש רק מחשבה בלשון יחיד, פרוצס של מחשבה, נביעה בלתי־פוסקת של דינים ושל חשבונות על דא ועל הא, על פלוני ועל אלמוני; באמת אפשר לומר, כי ההבעה אצלו היא מלשון — נביעה; דבר־מתוך־דבר, ענין־רודף־ענין ממש כגל מתוך גל, נחשול הדוחף נחשול; ובנקודה זו יש קרבה בין א. שטיינמן לנ. סוקולוב, משעסק בענין אחד — נזכר בענין שני, ובענין שלישי וכו' וכו', והוא משלב זה בזה, מקיש מאחד על משנהו, — מרחיב את התחום ומרחיק את האופק, ואלו א. שטיינמן — משגר מחשבה, מתגלה לו מתוכה שניה וממנה אורבת כבר השלישית, וכן הלאה וכן הלאה; נמצא שא. שטיינמן בלתי־אמצעי יותר מנ. סוקולוב; הנה מ. ז. פייארברג של א. שטיינמן, או א.ד. גורדון שלו, — אעפ”י שדמותם נאמנה, ואם כי זו קורצה לפי יצירותיהם, הידועות לנו, — כאלו מאבן גלמית חצבם, כמו ממערה חבויה שלפם והוציאם אלינו; וכמעט שבטוח עמנו, כי בגשתו לכתוב מסה מן המסות — לא היתה אצלו אלא מחשבה ראשונה בלבד, והיא שדחפה מקרבה את חברתה, וזו — את חברתה האחרת, וכך עד הפסוק האחרון; וכיון שא. שטיינמן אינו מתאר “קוי־אופי”, ואף לא “חותך”־פנים, ולו גם רוחניים, אלא מגולל והולך פרוצס הקיום של נושאו, את יצירתו (לא כשם עצם, אלא כפועל) — הרי שיש משהו במתן־הדמות שלו מאמצעי הראינוע — הוא חוזר כמה פעמים על תנועה אחת, בשנוי דק־מן־הדק כל פעם, — כדי שהדבר יתנועע חי לנגד עינינו; ובקראך מסה מן המסות של א. שטיינמן, הרי אתה רואה לא את צלמו של הנערך, אלא את הליכתו, את עשיתו, את דבורו ויצירתו (הכל לא כשם־עצם, אלא כפועל); כל האנשים האלה, או אפילו היצירות הנדונות, — פועלים לנגדנו; ואם יובן הדבר אל נכון, הייתי אומר בפשטות:— משחקים לפנינו (בשעת קריאתנו); ושמא אין כבר עכשיו סכנה, שהגדרתנו תהיה “מלומדה” יותר מדי, או “טכנית” במדה שאינה רצויה לנו, ואפשר לקצר ולומר:— יצירתו של א. שטיינמן, לכל גלוייה, היא היצירה העברית הדינמית ביותר, כלומר: נושאת בחובה יסוד אחד, או יותר, מיסודות החיוניות האנושית, נשאת על גלגל של סוד אחד, או יותר, מן הסודות של הקיום בעולם, גלגל הנע בין הענוי וההנוי; כי מי שנתקע בנקודה אחת, אם של צער בלבד, ואם של חדוה גרידא, ואפילו הוא יוצר משהו מנקודתו זאת, — יצירתו סטטית; מדה שאין ממנה אף כקוצו־של־יוד אצל א. שטיינמן, לא בספריו ולא במסותיו.

ג    🔗

מהותו של א. שטיינמן רומנטית היא, בכל גילוי מגלוייה; כל הרהור שלו, עצם התפיסה, לא כל שכן ניבו — רגשיים הם; אף המהפכנות שלו — זו שבתוכן דבריו, וגם זו שבצורתם, תמיד רומנטית; לעולם אין ממדתו אפילו משהוא מתכון לכך, — לכפות משהי על מישהו, אלא למשוך את הלב, או את הדעת, — להלהיב; היה זמן וא. שטיינמן התנגד לכמה אבות־ספרות, לאילו מדרכי יצירתם; הוא עצמו מסביר עכשיו בהקדמתו לספרו “במעגל הדורות”, שעשה גם כך “מתוך רחשי הוקרה טמירים”, אבל כיון שהוא רומנטיקן — עשה את ההתנגדות הזאת בתנועה רחבה, במנוף גדול והביא את הענין למעלת מהפכנות; עכשיו, כשהגיע לשנוי הערכים של עצמו, שנוי שעיקרו — כעין חזרה־בתשובה, הרי גם לשנוי זה, כלומר להליכה זאת ל“קאנוסה”, — הוא משוה רוח של מהפכנות; כי אי־אפשר לו אחרת לא. שטיינמן, אם הוא נאמן לעצמו; ואמנם, זאת היא הבחינה הבדוקה ביותר לדבריו של סופר זה, בספרו כבמסתו, — אם אין הוא נע בסערה, אם אין התלקחות במשפטיו, אם אין הרהור שלו לרש שלו מפציע ומבליח — לא נתן בהם ממיטב עצמתו, מכוחו היוצר; ממש כזה הוא גם הסופר הצרפתי אנדרה ג’יד, וכזאת היא יצירתו; — ספוריו כמסותיו; לפני נסעו לרוסיה — הלהיב למענה כמהפכן, וכשחזר והתנגד למה שהתנגד — כמהפכן התנגד; וגם בזה דומים השנים — א. שטיינמן וא. ג’יד: — בספוריהם רבים יסודות המסה; ומי שדעתו צרה וטעמו עקשי — חושד בדרך־ספור זאת ומסרב לקנות לעצמו את ערכה הגדול, אינו נהנה מן ההנאה שיש לו הימנה; והנה באה המסה — אצל א. שטיינמן ממש כמו אצל א. ג’יד — ומוכיחה למי שצריך עוד לכך, כי מספר מלידה הוא האיש כי על כן גם בשעה שהוא מבקר או מעריך — הוא מספר, רוקם עלילה, יוצר גבורים; מסה¹ קטנה אחת יש לא. ג’יד על שופן וכשקראת אותה שנים על שנים לא תמוש מלבך ומטעמך, ולא רק משום שהיא מבריקה, מהוקצעה, אלא דוקא משום שמסה זאת כמוה כספור, כפרק של רומן; והמסה המנתחת של א. שטיינמן על “אהבת ציון” — עשירת מחשבות, מלאת אהבה, הרועמת והבורקת, המפליאה והמרוממת, לטושת הלשון וחריפת־הטעם, — לא רק בזכות כל אלה לא תמוש מנפשך, אלא גם מפני היסוד של ספור המשובץ בה, משום שאף היא כמו פרק מרומן; היא נחרתת בך ותצמד אליך לשנים על שנים; ומדות אלה, בעיקרן ובמהותן הרחבה, אם כי בטמפרמנט שונה, — אנו מבחינים גם בסופרת האנגלית וירגיניה וולף, שכתבה ספורים, אשר חוט של מסה משוך עליהם, ולטשה מסות, שדופק של ספורים מפעם אותן; אך שמא ימצאו “חכמים”־להכעיס, שיבקשו להסיק מדברי, כי רצוני להוכיח שא. שטיינמן לא מקורי הוא כי עתה הנני לצין במפורש, שההפך מזה הוא רצוני; השואותי אלו — הן דוקא המוכיחות עד מה מקורי (ולא יוצא־דופן) הוא א. שטיינמן ביצירתו; רוח גדולה היא זו בתקופה שלנו, אשר הולידה מין יוצרים כאלה, שגדלה והעלתה יצירות מסוג זה; אכן, אין זו דרך המלך, לא חוק־שלא־יעבור הוא זה, — אלא אופן יחוד לפלוני בצרפת, לאלמוני באנגליה, לפלמוני — בארץ אחרת מן הארצות ולא. שטיינמן — בספרות העברית.