א    🔗

ד“ר צבי וויסלבסקי אדם מקורי הוא בתחומי ספרותנו: כי הנה עומד הוא מזה שנים לא מעטות, מעריך אישים יוצרים ומבקר יצירות שונות ותמיד־תמיד יעשה זאת מבחינתו שלו ושום פעם כמעט לא יבקר לפי הבחינות השגורות והמקובלות בתוכנו; הקורא את דבריו — ברור לו, שיש לחושב ומבקר זה שיכות קרובה לאסתטיקה, וכי הוא מבין ענין באמנות ואמצעיה, ואעפי”כ — לא נמצא אצלו הערכה ונתוח מבחינות אלה; צבי וויסלבסקי רואה רק לבנינו המחשבתי של היוצר, ודורש ליסודות החברתיים של היצירה; ספור או שיר כי יקרא, במחקר היסטורי או במסה פילוסופית כי יעין — אין הוא נגש להעריכם אלא לפי קנה־המדה של עצמו, כדי להוכיח שיש או שאין בזה הנדון — מה שחשוב לפי הבנתו ולפי טעמו; קוראים אנו את מסתו על “הנשאר מטולידה”, ספור מאת אשר ברש, ומתפעלים מן הבחינה המיוחדת שעל פיה הוא מעריך את הספור הזה וקובע את חשיבותו; הוא מקדים ומוכיח, שיש יופי ומשקל לא רק ל“חיים של גבורה”, כמקובל על כל אדם, אלא גם, וביתר שאת, — ל“גבורה לחיים”; כל התפיסה כאן מענינת מאד, מלאה דעת ורצופה הסתכלות נבונה בהליכות עם ואדם, ובשעה שהוא מודד את ספורו של א. ברש על פי אלה — הרי שהספור הזה נראה לנו באור אשר לא ראינוהו קודם־לכן; ואפילו אתה מאמין להערכתו של המעריך, ומה גם שהוא תומך את רעיונותיו במראי־מקומות מספקים, — אתה נמשך לחזור ולקרוא את הספור הנדון; והגרימה למשיכה זו הלא עיקר חשוב הוא לגבי בקורת והוכחה לכוחה המקורי; אולם, יש ענין נוסף לדבר זה, והוא: — אם קראת גם מסות אחרות של צבי וויסלבסקי — הלא יודע אתה, שהלך־מחשבות זה על “גבורה לחיים”, כנגד “חיים של גבורה”, — יסוד־מוסד הוא אצלו, מין רעיון ישראלי גזעי אצל סופר זה; השקפת־עולם עברית היא, וכעין גלוי של פילוסופיה אשר העם הוגה אותה, שלא די אשר פסחו עליה, אלא שעוד נתגלו עובדות של זלזול ואפילו של התקלסות בהשקפה זאת, של אנשי־שלומנו כשל זרים, כאלו היא לקוי אורגני שמצאו אצלנו — מין מדת הכלב, כביכול: הרוֹצה בחייו בכל התנאים, אפילו במסבות של כעור מוחלט, וגם בשעה של חוסר־טעם משוע; והנה בא ד“ר צבי וויסלבסקי, נתח וחזר ונתח, פעם לרגלי ענין זה ופעם לרגלי ענין אחר, ולבסוף הגיע והעלה את מחשבתו הטובה לדרגה גבוהה, במסתו הנ”ל על ספורו של א. ברש; הרי שגם מכאן, מפרט אחד, אנו למדים לדעת, כי מקורי הוא מבקר זה בעל קנה־מדה עצמי, איש בחינה והשקפת־עולם, ולא אימפרוביזטור של רשמים ושל ניצוצי רעיונות תועים ומתעים, כרגיל.

ב    🔗

הפריסמה של צבי וויסלבסקי היא באמת זו, שבכליה הוא משתמש במסותיו — הסוציולוגיה; אלא שצריך לצין ולומר שאין כאן אלא פריסמה בלבד, ובשום אופן לא מטרה סופית; אתה מוצא בזה את המאזנים שלו, אם אפשר לומר כך, ולא את הדבר הנשקל עצמו; אפילו ב“חלוף משמרות” (ש“המתמיד” של ח. נ. ביאליק משמש אצלו כעין הוכחה בלבד להנחות סוציולוגיות שהוא מניח) — ימצא הקורא, המיטיב להבין ללבם של הדברים, שהנושא הראשי ועיקרו של דבר הוא בכל־זאת — “המתמיד”, אלא שמבקר זה אינו שוקל יצירה כי אם באבני הסוציולוגיה, ואינו דן אותה, אלא על פיה. ולדעתי, — נשכרים במקרה זה שני הדברים גם יחד: — הסוציולוגיה הנעזרת על־ידי יצירה פיוטית, וגם יצירת המשורר, שאפשר להוכיח על־ידה תהליך חברתי מסוים, כפי שהוא מצטיר אצל בעל שעור־קומה, שהוא בודקו ומנסחו באמצעותה; נמצא, איפוא, שמשנתו של צבי וויסלבסקי היא משנה ספרותית־פילוסופית לא פחות משהיא סוציולוגית, ויש בה ענין, בלי כל ספק, לא רק לקורא שנטיתו היא לעבר השקולים החברתיים בלבד, אלא גם לקורא שלבו ער ופתוח בעיקר לכל בחינה מקורית של היצירה הספרותית.

ג    🔗

מחוץ לשתי המסות הנזכרות לעיל (“חלוף משמרות” ו“חיים של גבורה וגבורה לחיים”) כנס צבי וויסלבסקי בספרו “ערובי רשויות” שבע מסות אחרות על חושבים גדולים, יוצרי שטות ודעות, שהשפיעו השפעות עמוקות על דורם ולא רק עליו; אלא שרוצה אני להדגיש את העובדה, כי צ. וויסלבסקי נמשך כאן, בהכרה ושלא בהכרה, אל האישים שהוא מעריך, דוקא מפני הקונפליקט, הגלוי או החבוי, אשר בעצם הויתם של אישים־יוצרים אלה; — את הקרע שבאפים ובאופי יצירתם, מדעתם ושלא מדעתם, הוא מבקש לגלות אצלם, ושוב באמצעיו שלו, בדרך הנתוח הפילוסופי־חברתי; אמנם, שונים בתכלית שנוי הם בעלי הקרע הזה ורחוקים הם מן הקצה אל הקצה איש מרעהו, דוד קויגן ממשה הס, נגיד, או לב שסטוב ממכס אדלר, ואפילו גיאורג ברנדס ממ. גרשזון, אבל במסות אלו כולם יחד מצטרפים לאגודת אחים, הנבדלים והמגוונים לפי גלוייהם החיצוניים כפנימיים, אבל דומים ומאוחדים באיזו טרגיות שהם מופלגים בה, שהם עצמם, כמובן, נטחנו בין אבני־הריחים שלה, אבל לא ידעו זאת; ואלו החושב העברי שלפנינו — היטיב לבחון בצפור־הנפש וגם היטיב לצין את הראוי לציון בנדון זה; אלא שהקרע הזה עצמו אינו חדגוני, ולא “אפור” כל־כך, כמו שאפשר לשער בסקירה שטחית; כי הנה בא צ. וויסלבסקי ובודק כל בעל־קרע לנפשו, לפי שעורו, לפי הקף יצירתו, והוא מצביע כל פעם כאלו על קרע “אחר”, בעל טעם שונה, בעל מדה נפרדת; והאין אנו נמצאים למדים מקשת־צבעים זו של קרעים, שבמהותם אינם סוף־סוף אלא קרע אחד, — שהמבקר אינו טנדציוזי ואינו נתפס לנקודה אחת, המסתירה מפניו את הראיה הנכוחה? כי זאת לדעת — צ. וויסלבסקי מותח בקורת על אישים אלה, אלא שקודם־לכן הוא מתיחס אליהם לא רק במדת החשבה ומתוך ענין עמוק לכשרון המחשבה שאצלם, אלא יותר מזה: — הוא מוקיר את יחוּדם כמות שהוא, ועל־כן אנו מוצאים, שאפילו מסת הפולמוס הנוקב שלו, שבה הוא חולק על מ. גרשנזון ודעותיו בשאלות יעודו של עם ישראל — נכתבה מתוך הערצה ממש לאישיותו של היריב, עד כדי כך שלרעיונותיו המנוגדים לו תכלית נגוד, הוא קושר את התואר של “פואימה פילוסופית”; ואפילו מאמר השלילה המפורשת על ל. טרוצקי, זה המאמר שיש בו יותר מקורטוב של פסול לגבי הויתו של האיש, מן הבחינה האתית, — אפילו כאן אתה מוצא נימה, ולו קלה מן הקלות, של התפעלות מן ה“ליטרט”; וכי לא מענין הוא דבר זה, שאדם נתפס מצד אחד למחקר סוציולוגי דוקא, לנתוחים חברתיים כלליים ואלו מן הצד השני — הוא נלהב לאישים טרגיים וטועים, ליחידים בעלי יצירה, אם בשדה המחשבה המופשטת, כביכול, ואם בעניני דעות קונקרטיות על בנין חברה ועולם.

ד    🔗

ספר זה, “ערובי רשויות”, של צ. וויסלבסקי, המשך אורגני הוא לספרו הקודם — “יחידים ברשות הרבים”, שבו כנס את מסותיו על חושבים, מבקרים, היסטוריונים וסופרים בתחום הספרות העברית, שאת רובם יש לראות כמו מוריו של המחבר ומעוטם — אם כמשפיעי השפעה במדה זו או אחרת, ואם כחברים לדעה, או לטעם ביצירה; ואופיני הוא, כי בכל מסה מן המסות הללו — על אחד־העם כעל ד"ר שמעון ברנפלד, על דוד פרישמן כעל שמעון דובנוב, על שאול טשרניחובסקי כעל בר־טוביה — תמצא מדה שוה של נתוח מחשבתי־מדעי ושל התפעלות נפש, של התרשמות פיוטית מכשרון, מאופי מקורי וכדו'; אגב, את המסה על שאול טשרניחובסקי יש לצין במיוחד, כי בה נתמזגו יסודות ההערכה של צבי וויסלבסקי באופן מוצלח כל־כך, עד שאתה עומד ותוהה אם סוציולוגיה אינה גם גם היא כמין “סניף” נוסף של הבקורת האסתטית, אלא שהיא מכנה “פשוט” את המושגים הידועים לנו בשמות אחרים, מגדירה את הדברים בכנויי הגדרה מיוחדים לה; ועוד: מסה יפה זו מזכירה לנו בהשגיה את השגיו של גיאורג זימל במסותיו המזהירות על סופרים ומשוררים; אכן, צבי וויסלבסקי מזכיר כמה פעמים את דרך חשיבותו של ג. זימל ומסתמך עליה, ואין ספק, שגם זה אחד מרבותיו החשובים עליו, ואתה תמה כמעט, שעוד לא הקדיש לו מסה כי צ. וויסלבסקי הלא מתגלה כסופר המכיר תודה על השפעה זו או אחרת; כן, לא רק על ש. ברנפלד, על ש. א. הורודצקי, על ה. ד. נומברג, כותב צ. וויסלבסקי ברגש עדין שכמוהו כהודיה על תורה ששמע מהם, וכאלו מברך ברכת־הנהנין; הרי שיש אצלו תמיד איזו נעימה של תלמיד־חכם, שכל דבריו נראים כמכריזים ומודיעים: “מכל מלמדי השכלתי.”

ה    🔗

שעתה זו של ספרותנו, שאינה צעירה בדרך כלל, כידוע, — שעה צעירה היא, ותמוה מאד משום כן, שהשמרנות בתחומיה תקיפה כל־כך, ושאדם היוצא מגדר הרגילות ונושא בעבודתו חדוש בלתי־מפוקפק בשבילנו — אינו מעורר את הסקרנות הבריאה ואת ההתענינות המתמדת הטבעית; צ. וויסלבסקי עצמו עומד ביתר הרחבה על תופעה מצערת זו במסתו־אזכרתו על בר־טוביה ז“ל, ודבריו יפים והולמים את המצב כמעט עד היום הזה: “עדין אף היום אין מקום לאדם מישראל להגות את מחשבותיו המודרניות בלשון העברית — זו מצטמצמת ברשויות מועטות ונוח לה בצמצומה. ואוי לה מ’נוחיות' זו!”; ומופלא הוא, שהדברים על אפיו של בר־טוביה, ועל מקומו בספרותנו, שנאמרו במסה הנ”ל, — גם הם הולמים את אופיו ומעמדו של צ. וויסלבסקי עצמו, יבדל לחיים: — “ישר המחשבה ובעל מזג ישראלי חם, אחד מעובדיה הצנועים של המחשבה הישראלית החדשה, אחד מלוחמי הגאולה החברתית והרוחנית של ישראל”; הקורא בספר “ערובי רשויות”, כמו גם ב“יחידים ברשות הרבים” — יעמוד על כך וידע להעריך את האומר הזה ואת אמריו על כללם ועל פרטם.