א    🔗

אם רוצה המשורר, — די והותר לו בשירתו; כי את מרחב כל העולמות נתן לחרוז לבעל הכשרון הגדול וחכם־הפיוט; לא רק רחשי־לב ששים אלי קצב ונגוניות, אלא גם מחשבות נשגבות, ואפילו שיטה פילוסופית המצריכה יסודות שבהקף ובנין לתלפיות; גבולותיה של השירה — הם גבולי כוח הנפש, מדת הדעת ויכלתו האמנותית של המשורר בלבד, ולא של הנושאים או של הצורות המסויגות, כביכול; ולא רק רומן, כדוגמתו בפרוזה, אפשר לחרוז בשיר, אלא גם שאלות של חשבון, אם ירצה בכך ואם תתבע זאת נפשו של המשורר בעל הכשרון; ותולדות השירה בישראל ובעמים מספקות עובדות מפוארות להוכחת דבר זה; נמצא, איפוא, שאם המשורר סוטה מדרך השיר שלו ונוקט אופן של ספור, מסה או מאמר, הנו עושה זאת לא משום שצרה, חלילה, המסגרת מלהכיל את כל ישותו הרגשית והמחשבתית, אלא משום שכונותיו שונות, אם מבחינת שנוי מזג אמנותי לעצמו, ואם מבחינת חלוף כל שהוא של קהל הקוראים; ויתכן מאד, כי אם לא הדעת, הרי שחושים נסתרים אבל חזקים פוקדים ואומרים להפגין, כי ענין זה או אחר, שהוא פרוזאי למראית־עין, — אינו כן, והראיה לכך — פלוני המשורר־תמיד ובכל עת, מזקיק עצמו אליו ונזקק לו; האם לא משום כן אתה מוצא שאיש כר' אברהם אבן עזרא, בעל שירי קודש ליריים ושירי־חול סטיריים, פושט לשטח של מנין־השנים בישראל ותורת־העבור, או איש כמו ו. גתה, בעל “פאוסט” ו“הדיואן המזרחי” נעשה חוקר של תורת־הצבעים?

ב    🔗

אם תרצו, — הרי שיש משום סמל נעלה בעובדה הזאת, שח. נ. ביאליק, זה שנתגלה לנו בשיר “אל הצפור”, סים בפלג־מסה שאף על פי שהנו בחינת קוצו־של־יוד הוא מורה לנו מה רבות התורה, החכמה והדעת שעמדו להיות נלושים בתוך מסה זו, אלו באה על סיומה ושלמותה, אבל בעיקר — כמה פיוטי הוא זה הנושא החמרני־הפרוזאי מעצם שמו — “האדם וקנינו”; אדרבא, שהו נא באורך־רוח ומתוך עיון מכוון על שני־עמודים־ומשהו אלה של ראשית־מסה זאת אשר לח. נ. ביאליק, — העבודה, כי הוכח תוכחו שהרצאת הדברים וסגנונם — פרוזה טובה ובריאה, ודוקא הנושא (הקנין!) — שירה!

ג    🔗

בשתי המסות “חבלי לשון” ו“גלוי וכסוי בלשון” ודאי שבקש ח. נ. ביאליק, — לחנך, למנוע גישה מוכנית ללשוננו ולדרך תחיתה, לסלק הימנה את קלות הדעת של העסקן הכל־“יודע”, לשבר את האזנים ולהכשיר את הלבבות להביא לידי הבנה, שאין הענין פרוזאי כל־כך, אלא דוקא עיוני ופיוטי בדרגה גבוהה מאוד, — והלא משום כן הלביש המשורר את כונתו לשון של “פרוזה”, והסביר הכל בדרך של הגדרות מלומדות מדויקות; ודאי, הלשון של ח. נ. ביאליק רוויה גם כאן שירה, כיד סגולתו הטובה והטבעית עליו, אלא שדבר זה בא רק כמו ממילא; ואולם העיקר הוא בפירוש הנושא, שבתחלתו כאלו מסכים המשורר שהנו פרוזאי ומעשי, כדי שבסופו של דבר — יאלץ הקורא להסיק מעצמו, ואפילו בבלי־דעת, שהוא נעלה מנעלה, פיוטי עד תכלית.

ד    🔗

אף המסה־לשמה — “הלכה ואגדה” — זו המלוטשה ביותר, המחוטבה ממש, שח. נ. ביאליק ודאי שעשע את דעתו הבוחנת בכל האבנים הטובות אשר שבץ בה באהבה רבה ומתוך דיוק של מדוד ושקול, בדוק ובחון הנעימים לרוחו היוצרת — אף מסה זו לא באה מידי משורר המבקש כרגיל, להשפיע הנאה רוחנית בכוחה של האמנות, אלא בפרוש מפורש — על מנת להורות־הלכה, להוציא טעות מן הלבבות וסברה האומרת שהדברים ברורים וידועים ואינם צריכים עוד עיון ולמוד; כי הנה בואו וראו: — ההפך מזה הוא נכון, — הדבר שונה בהרבה מן המקובל והשגור על הדעת; כן, גם ההלכה — נעימה ויפה כאגדה, וגם האגדה — אינה שעשוע בעלמא, אלא תוֹרה היא וחומרה מאלפת בה; ובכלל — שתיהן יחד כמותן כאותה מטבע, ששתי פנים לה והיא עצמה לעולם אחת ולא שתים; אכן המסות־ההקדמות “לכנוסה של האגדה”, “משנה לעם”, “על חכמת ישראל” אינן לאחר זה אלא מעין פרושים מפורטים יותר, הסברים פרוזאיים, כביכול, של מחשבות גבוהות ופיוטיות מאד, באותו הקו ולהשלמת אותו מחזור של כונות אדריכליות לגבי תרבותה של ישראל וספרותה למען התחיה.

ה    🔗

טעם מיוחד במינו אתה מוצא בארבע המסות “מנדלי ושלשת הכרכים”, “יוצר הנוסח”, “בגבורות” ו“מנדלי זקן” שמקורן התפעלות מכוחו של אמן גדול וחותמם חותם של תלמיד־חכם המעריץ את רבו ואוהבו אהבת־נפש ואין הללו מקלקלות את השורה אלא דוקא מתקנות אותה הרבה, כלומר: — מגבירות את ההבחנה במסכת היצירה של הזולת, מוליכות אל מעמקי מעמקים כדי לדלות משם את קנה־המדה האמתי, המשחיזות את השכל־הטוב, כורות ומגלות את הכוח הבוחן והבורר בשביל הגדרה נוקבת ומפליאה בדיוקה; כי צאו נא וראו היאך, למשל, הוא מגדיר את לשונו של הסבא: “אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד־הראש והזהירות של שפת הרמב”ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש“י, ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית. מנדלי הוא היורש הגדול של כל אבות הלשון העברית ובידו נתנו כל אוצרותיה לנחלה לעשות בהם כרצונו”; האין זה פרק מופלא ממופלא בשאלה של סגנונות ומזוגן לאחת?

ו    🔗

ואלו המסות המלוות את יצירתם של חברים אם בחייהם ואם במותם, — איזו עין־טובה שולטת בהן, ובכל זאת אין כאן מאום מן הפרכוס האישי, ולו גם מזה שאינו מבקש תגמול; וזו המסה “שירתנו הצעירה” עד מה מלאת חמימות אבהית היא, אבל לא תמצא בה ולא כלום מטעמה של אפוטרופסות, אלא שמחת־אמת בלבד לגדול שמצא ולהרחבתה של השירה העברית החדשה, שהבחין בה בעיני רוחו; וכמה חכמת־חיים אתה מוצא בהערכות הקצרות הללו ובזו הסקירה שממעוף־הנשר, ואיזו מדה יפה של הומור מקופלת כאן בתוך היחס של כובד־ראש ושל אחריות אישית; מה רב הבטחון בציון העובדות ובקביעת הדיאגנוזה, ושרטוט האפשרויות הבאות, ואף על פי כן אין הדברים חסרים גם משהו מן ההסוס המוכני ולו של סקפסיס אציל; או מה נלבבים־נרגשים, בעצם, הם שני ההספדים — “המנוח לווינסקי” ו“לזכרו של ש. בן־ציון”, עד מה נדיבים הם ציוני האישים ויצירותיהם ואף על פי כן — אין הם לקויים בפטתיות; הרי שאמירת האמת היתה ממדות־הנפש שלו, זו הבאה על בטויה הנכון ברגעי־אבל כברגעי־שמחה כאחד.