רקע
ישראל זמורה
אחד־העם ה"מתנגד" לשירה

 

א    🔗

אחד־העם, זה הזהיר מכל זהיר בהגדרת דעה והמדקדק בכחוט־השערה בביטוי של רעיון — נכשל, בלי כל ספק, שעה שכתב במאמרו הפרוגרמתי “תעודת ‘השלח’” (בראש החוברת הראשונה של מכתב־עת זה בעריכתו) את המשפט המפורסם לרוגז עליו:…“ופואֶזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה — יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מספקת”; והוא “נכשל” — לא רק לפי הערכתם של יריביו בימיו וגם לפי הערכתנו ללא־פניות היום, אלא אף לפי מה שהרגיש בעצמו, כמסתבר, כי על כן ברשימת־בקורת מאוחרת (“ספרי עם”), מתגונן הוא בדרך של התקפה ופולמוס אירוני: “חשוד אני בעיני סופרינו ה’יפים', שיש טינא בלבי על הספרות היפה בכלל” ועל ידי זה ששם בפי יריביו את הפסוק: “בידוע שאתה מזלזל בכבוד השירה ביחוד העברית, ועל כן פסול אתה לעדות”; ושוב: — הוא “נכשל” לא משום שגלה בכלל את דעתו הנועזת אשר עמו במקום שצריך היה להסתירה, נגיד, אלא בפרוש יען כי לא הבהיר עד הסוף גם בנדון זה, כמו בשאר הענינים שדן בהם, את מחשבתו, שהמשפט הנ“ל נובע ממנה; כי אלו עמד והרחיב את הדבור אף בנקודה זאת — ודאי היה מצליח ומוצא נסוח אחר, ולא היה משאירו בצורה זו שטעות הדעה גלויה על ידה, והיא עצמה מולידה את ההתנגדות הטבעית כל־כך למחשבה רעועה, אם היא עלולה להסיק מסקנה כגון זו הכלולה במשפט הנודע הנ”ל; והלא השקפתו על ספרות בכלל ועל הספרות העברית בפרט היתה, כידוע לקוראי כתביו, נרחבה יותר וּמורכבה יותר, והיא יודעת כוחו של משורר מהו, ואינה מנמיכה את חשיבותו של זה מחשיבותו של החושב וכל שכן לא ממשקלו של המספר — ומובן מאליו שפרזה המבטלת את השירה, כהנ"ל, אינה הולמת את השקפתו לאמתה, ויש לראותה בבחינת פליטת־קולמוס חמורה, שמשום מה לא מצא אחד־העם הישר והנועז שעה כשרה להודות בה ולתקנה.


 

ב    🔗

כיחסו של אחד־העם וכגישתו אל כל ענין מן הענינים שנזקק להם, כן יחסו וגישתו ללשון העברית וספרותה — גם אם הרצוי היה יפה ומובן לו, לעולם לא העמידו משום־כן בחזקת מצוי, ואם יבוא מי שיבוא ויקבע, מתוך ששם לבו לכוח־המנתח שבדבריו ומתוך שהיה חכם ואמן ל“צנן את המוחות”, כי אחד־העם לא ידע התפעלות מהי, או שזר היה לכל התלהבות, הרי זה איש שאין לו אוזן שומעת ואין לבו מבחין בהדו של קול חי שאין להפרידו מן הקול הגשמי, המוחשי; דבר אחר הוא אם נעין היטב ונאמר: — אחד־העם לא בקש אלא את האמת, עמל ועמל לדעת תמיד קודם־כל מהי האמת והיכן היא בכל הנוגע לענין הנדון, ואם האמת מנוגדת לרצון ולשאיפה — דוקא אז חובה והכרח לגלותה ולצין את העובדה, כי היא מנוגדת; לא היתה סכנה גדולה בעיניו ולא היה כשלון בטוח יותר לדידו מאשר להתעלם מן האמת, לבטל אותה מדעת; להזות מותר, כמובן, ואולי גם צריך להזות, אבל לשים את ההזיה במקום המעשה — אולת וגם חטא היא לנושא ההזיה; ואולם, אין לך שגיאה גסה יותר מאשר להעריך את כתיבתו של אחד־העם ולראות את הגיונו כראות כלי מחשב חשבונות של חסור וחבור גורמים גלויים ונראים לעין, והמסכם לבסוף, על יסוד פעולות החשבון הנ“ל, סכומים “יבשים”, “מעשיים” ותו לא; אדרבא, באמצעי נתוח “קונסטרוקטיביים” היה אחד־העם — בעל הגיון פּרוגרסיבי מובהק; עובדה ומציאות לא היו אצלו רק מה שהוא מוחשי וממשי בלבד, כי גם נתונים פסיכולוגיים דקים, ואם תרצו — גם תת ההכרה הובאה על ידו בחשבון של עובדה קימת ומציאות־ברזל שאין לדלג עליהן; הנה כי כן כתב אחד־העם לפני למעלה מחמשים שנה מאמר בשם “הלשון וספרותה” וכל הנחותיו, גזרותיו השוות, עצותיו — שרירות וקימות עד היום, והכל ראוי להדפס, להקרא ולהיות נלמד כדברים חדשים ממש: “כל הלשונות נולדו עניות והלכו ונתרחבו אחרי כן ביחד עם התרחבות המחשבה בקרב העם, אבל בשום אחת מהן לא נעשתה ההרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים והוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה על הרוב קטנה מאד”; האין זו מלחמה נגד הנסיון להשלות את הסופרים ולזקוף את מכשלת הספרות העברית ב”עניות" הלשון העברית ולהסיח את הדעת מן האמת בדבר חסרון מחשבה אצל הכותבים? ואנחנו הן לא הבאנו כאן את כל מהלך העיון של אחד־העם בשאלה זו, אשר כל הפרטים שהוא משבץ בה, חשובים וקובעים את טעמה הטוב; וכמה מהפכני־למעשה הוא האיש השמרני־להלכה, בצינו להלן: — “לכן נעשו ממילא גם חדושיהם בלשון לקנין כללי, בין שנעשו כהוגן, עפ”י חוקי הלשון, ובין שנעשו שלא כהוגן, וכל צעקת הפוריסטים על השחתת הלשון מצד הסופרים החביבים על העם — לא תועיל ולא תציל; עד שלבסוף תשתרש ה־’השחתה' ותהיה גם היא לחוק קבוע, ואז יקומו פוריסטים חדשים, אשר יקנאו גם קנאות החוק הזה ולא יתנו לנגוע בו לרעה“; ובסיומו של מאמר חשוב זה הוא מגיע לתמצית־התמצית ותובע בתקיפות ראיה מפוכחת, התרחקות מהשליה וידיעת האמת כמות שהיא: " אם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוח או בדוחק, בצורה עיונית או ספורית, רק אל תשנו אף קוצו של יו”ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון".


 

ג    🔗

מזוית־ראיה אחרת, מתוך גישה קרובה וישרה יותר אל גופה של הלשון העברית ומצבה, חוזר אחד־העם ודן במאמרו “הלשון ודקדוק” כמעט באותו ענין עצמו, עד שאפשר לנסחו ולומר, כי אחד־העם שם את דגשו החזק באישיותו של הסופר; רק אם מישהו בעל עולם משלו הוא, אם משקיף הנו על החיים בדרך מקורית ויש לו מחשבה לאמרה, ואם יהיה נאמן למחשבתו ולא ימירנה בעד נזיד מלים כעדשים, רק הוא סופר ויוצר הראוי לשמו: “ביחס אל הסופרים הגענו איפוא, גם הפעם, בשאלת הדקדוק, לאותו המשפט הכללי שיצא לנו במאמר ראשון בשאלת המלות, והוא, כי כל מה שיוסיפו הם, הסופרים, להתמכר לבירור המחשבה ולהסיח דעתם דאגת הלשון, כן תוסיף היא, הלשון, לדאוג לעצמה, וכן תגדל האפשרות לראותה מתרחבת בחמרה ומשתלמת בצורתה”; ועוד נקודה חשובה יש לצין במיוחד, כי על כן גם היא מוכיחה לנו עד מה ישר־קו היה אחד־העם ונאמן עד הסוף להשקפת־עולמו, הלא היא תביעתו שהספרות תתכון אל המוני־העם ולא ליחידים משכילים ויודעי־ח“ן; לכאורה הלא היה אחד־העם ככותב מ”גבוה“, כנושא דברים מעל קתדרה, — ולו גם מפני שלא פנה מעולם אל הרגש, כדרך שעושים כשפונים אל העם, אלא השתמש באמצעים אקדמיים וטען ותבע מטעם השכל וההגיון — וראה דבר מוזר — באותה הקדמה מפורסמת שלו לחוברת־”השלח" ראשונה מגיד הוא ברורות, חותך את משפטו ללא כל הסוס: לא בית מדרש לחכמים אנו מיסדים, שישבו ויפלפלו זה עם זה ויחדשו חדושים, בשביל להגדיל תורה או חכמה לשמה; כי אם לכלל העם אנו מכונים לבנו, שימצא הוא במכ“ע זה מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו”; וכמה נפלאים הם, בדיוקם הנמרץ, פרטי תכניתו למכתב־עת זה שלו, וביחוד הגדרותיו לכל סוגי הספרות שיבואו בו; וכאן מאלפות מאד, ונוגעות באופן ישר לנושא מאמר זה, השקפותיו על ה“בלטריסטיקא”: “היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב בני אדם ומוכשרת לחרות כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננות, יותר הרבה ממשא ומתן עיוני מופשט”; האם לא ברור מכאן איזה משקל ואיזו חשיבות יחס אחד־העם לספרות היפה? ומי שקרא בעיון את כל מאמריו יודע אף יודע שהוא עצמו קרא הרבה בלטריסטיקא ובקיא היה בדברי פרוזה ושיר בכמה לשונות, ואין ספק שדבר זה בא לו מתוך שהיה כרוך אחרי ספרות לא רק בחלקה העיוני והחברתי, אלא בפירוש גם בחלקה הפיוטי והאסתטי; כי לכו וקראו נא את השקפתו על הבקורת, כשהוא אומר: “בשם הזה משתמשים אצלנו במובנו המצומצם; משפט ספרים חדשים, אבל מטרתנו אנחנו תביאנו להרחיב את המושג הזה עד לגבולו האמתי: משפט רוח האדם ופרי עבודתו ביחוסם אל האמת (בקורת הגיונית), אל הטוב (בקורת מוסרית) ואל היופי (בקורת אסתטית)”, וכן הלאה והלאה — בסגנון צלול ועמוק הוא מגדיר את תביעותיו וקובע את דרכי מכתב־העת, שהוא עומד לערוך; והנה אנו מתקרבים ומגיעים אל אותו מקום־תורפה על הפואזיה, שהקדים לו הנחה קצרה בלשון זו: “ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם תענוג בלבד — היא, אף היא יש לה מקומה וערכה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין”; האם אין להבין מזה שרצונו למעט בפואזיה אינו אבסולוטי ולתמיד, אלא כמין דחיה זמנית, רק לעת־עתה, עד שיתוסף כוח, ותהיה אפשרות לחלק את הכשרונות גם למען היצירה הפיוטית אשר בשביל “התענוג בלבד”? בשום פנים ואופן אין לקבל את הסברה, כי אחד־העם, שדבריו מלאים שירה, אהבה וגם הדר־טבע שבו, חשב שתתכן ספרות עברית בריאה בלי “השתפכות נפש על הדר הטבע ונועם האהבה”, וכל קורא עברי החפץ דוקא באלה — “יבקשם וימצאם בלשונות העמים”! הרבה יותר נכון הוא כי “במצבנו עתה” בלבד הודיע מראש: “אפשר שימעט מספר השירים במ”ע זה“; והיום הזה הן מותר לנו לשער בקול השערה אמתית, כי אחד־העם קרא את שירי הטבע והאהבה העברים שבזמנו, ומתוך שהיתה לו דעה שנקל לנחשה — דחה בלב קל כזה את הפואזיה הזאת לזמן יותר מאוחר; הלא כה דברו במכתבו השני לעורך “הפרדס”: “כי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי כי אם — עם הספר”, ו”ההבדל בין שני אלה גדול מאד. הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה“, וקרוב לודאי שאחד־העם ראה בשירים העברים מאז לא טבע ואהבה של “עם ספרותי”, אלא טבע ואהבה של “עם־הספר”, ועל כן התיחס אליהם כמו שהתיחס; והלא ביחסו זה, אין כל יוצא מן הכלל, כי גם את הספרים העיוניים בזמנו בקר קשות, אלא כיון שמגמתו הראשונה והעיקרית היתה למלא את החסר הזה קודם־כל, לא פטר אותו במשפט פסקני אחד, אלא הסביר והבהיר את רעיונו, ורק לגבי הפואזיה, שחשב כי סוף כבודה לבוא בעתיד קרוב או רחוק, וכי היא תבנה מן המחשבה העברית דוקא, שתקום שוב ותוצר בתוכנו, סלק אותה כלאחר־יד באופן בלתי־מוצלח, והעלה על עצמו רוגז וטרוניות כמו שהעלה; אכן, נראה שגם מקרה זה לא בא אלא כדי לאמת את החוק בל יעבור, ש”אין כלל בלי יוצא מן הכלל", וכי אפילו סופר זהיר כאחד־העם וקפדן כמוהו בהגדרות והרצאת רעיונות — לא עצר כוח והיה פעם אחת ובענין חשוב גם לעצמו, בלתי־זהיר ובלתי־קפדן.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!