בּוֹריס גּוּרֶוִיץ' רִכּס את הכפתור האחרון של נעל-היד שלו, נתן לאשתו בנעימות-חן את הנשיקה על-גבי המצח לאות פרידה, הסתכל עוד רגע קטן באספקלריה שעל-גבי הקיר ולבסוף ירד אל הקוֹנטוֹרָה שלו. עוד חצי-שעה עבד במנוחה: הדליק לו סִיגַרָה, עבר על הקוֹרֶסְפּוֹנְדֶּנְצִיוֹת שבאו עם הפּוסטה של בֹּקר, נתן לאנשיו דִיסְפּוֹזִיצִיּוֹת שונות ואחר-כך הביט אל מורה-השעות. עוד כעשרים רגעים נשארו לפניו. יש לו היום איזה „ענין” בבית-המשפט. בכתב-ההזמנה כתוב, כי הועידו אותו לשעה העשירית ומחצה, ועתה הנה זה רק השעה העשירית. במנוחה בָּחן עוד כעשרים חשבונות, ולפעמים חשב אחריהם על-פי הטבלא לחשבונות. אחר-כך דרש מן הקַסיר את הפּוֹרְטְפֵיל עם המון שטרות, הניח על חלק מהם את הגִּ’ירוֹ שלו ונתן למשרתיו דיספּוזיציות חדשות. לבסוף הגיד עוד את מוסרו באזני אחד מרואי-החשבונות שלו על-דבר אשר פִּגר לבוא. ואחר-כך יצא החוצה.

השמש הבהיקה וגבישי-השלג הזהירו באור השמש. בוריס גוּרֶויץ' החליט ללכת ברגל את הדרך הקצרה אשר עד לבית-המשפט, בהיות האויר יפה כל-כך.

רק זה עתה התחילו מחשבותיו להתעסק עם הענין הקטן שלו, אשר יש לו היום שם בבית-המשפט. נפלא הדבר: איך זה לא עלה עד עתה כל זה על דעתו!

הענין ענין פשוט מאד, ענין בנוגע לריבה אחת. איזו ריבה, רֶגינקה מוּטֶרְפֶּרל שׁמָהּ, תופרת-כֻּתּנות מרחוב-קרוֹטָה, תבעה אותו למשפט. ברור הדבר, כי לא על דעת עצמה עשתה זאת; הן נערה סכלה היא. בודאי שאנשים רעים, המבקשים להם פּרנסה בכֹּל, פִּתּו אותהּ למעשה זה. תובעת היא ממנו מזונות והוצאות בשביל ילד, שיש לה ממנו. בּוריס גוּרויץ' מוכרח לשחק שחוק קל רגע אחד. הנערה, כפי הנראה, אין לה עוד נסיונות בחיים. והדבר הזה לא נפלא כלל; הן רק בת שבע-עשרה שנה היא עתה.

אחד ממכּריו עובר על פניו ומברך אותו בשלום. דרך קצרה הולכים שניהם יחדו ומשׂיחים. עורות עלו עתה במקח. מנה קטנה ישנה עתה אצל אחד מן הסוחרים, והיא עומדת למכירה במזוּמנים. גורויץ' שכח כמעט שנית את כל „הענין” שלו לגמרי. לא, מנה קטנה אין כלל כדאי לקנותה. חוץ מזה יש לו עתה דַיו מן המוכן. אבל הלא עוד יכולים אנו לראות מה יֵלד יום. האם מצאתי חן בעיניך לקבל ממני סיגרה? – שלום! – שלום!

וכאשר עזב אותו מַכּרוֹ, התהלך גוּרויץ' לאטו ובמנוחה שלמה עד לבית-המשפט, כאשר יתהלך איש עד לביתו של סוחר לעשות עמו חשבון. הפעם הזאת שֵׁם הסוחר הוא רֶגינקה… רֶגינקה פֶּרל… מה זה שם משפחתה?… כן, רגינקה מוּטרפּרל! – ובכן: הפעם הזאת אותו הסוחר הוא רגינקה מוּטרפּרל, אשר עמה עליו לעשות היום את החשבון. חשבונות כאלה אינם חדשים לו. הנערה טועה מאד ואינה מכירה בטבעם של בני-אדם. הוא – בּוריס גוּרויץ' – סוחר של הגילדה הראשונה, איש בן ארבעים, בעל פירמה הגונה וסוֹלִידִית, בעל לאשה ואב לשתי בנות שהגיעו כמעט לשנות בגרות, אשר האחת היא במחלקה השביעית ואחת במחלקה הששית של הגימנזיום, – הוא מוכרח להיות אדם הגון וסוֹלידי גם בעסקים כאלה. אינו רשאי להיות חיב. יהי אשר יהיה – חיב אין הוא רשאי להיות. זאת הן היא חובתו כנגד אשתו וילדיו וכנגד הפירמה שלו; זאת היא חובתו כנגד מצבו בתוך החברה. אמת כי מתעוררים בו רגשי-רחמים על בריה עלובה ודלה כאותה הנערה; ומה גם אותו הילד שיש לה – אבל מי צוה לה להיות פתיה כזו? מדוע לא באה אליו – לא, לבוא אליו, לא יכולה; הוא בעצמו צוה עליה, שלא יהיו לה עמו שום עסקים בביתו הוא, ואולם הן יכולה היתה למצוא לעצמה איזו עצה אחרת – מדוע לא השתדלה לראותו באיזה מקום שהוא ולקחת ממנו מעט כסף? לא, את אלה לא עשתה; חפצה היא יותר בסקנדלים! ואולם מפני סקנדלים ומפני פּרוֹצֶסים של סקנדלים ומפני אנשים החפצים בכל אֹפן בפרוצסים של סקנדלים אין איש כמוהו מתירא! על אנשים כאלה אסור לאדם הגון לרחם…

בבית-המשפט, במחלקה השלישית של האולם, נתאסף היום רק קהל קטן. המושבעים כבר יושבים על מקומותיהם, המזכיר כבר בא מן הבּוּפֵיט ופנה אל הניָרות, האדבוקטים יוצאים ונכנסים, הפּרוֹקוּרוֹר, אדם צעיר מאד, מבקש בכל רגע את שפמו והראש עולה ברגע זה לדוּכנו. מעבר לַפּרגוד, ששם יושבים המושבעים, נראה גם הדַיָּן, הבא לכאן יום ביומו בכדי להשביע את מי שמתחייב שבועה, ועל ידו עומד השַּׁמש. הראש, אדם גבוה ורזה מאד עם קצוֹת זקן לבן על-גבי לסתותיו, מחזיק בידו כתבים ואַקטים ומפטפט מתוכם איזה דברים שאינם נִשמעים. פתאום הוא מתחיל בפיהוק, ומרוב רגילות הוא נראה כאילו הוא מעביר את הסדרה שלו בעל-פה, ומקריא מעל-גבי הרשימה שלפניו.

– גוּרֶויץ' בּרוּך, זהו בּוֹריס אוֹבְסֶיֶבִיץ' גוּרֶויץ'!

– פֹּה!

– מוּטֶרפֶּרל רבקה, זוהי רֶגינה מוֹסֶיֶבְנָה מוּטֶרְפֶּרְל!

נערה קטנה, שלפי ראות-עינים אינה אלא כבת חמש-עשרה שנה, עם פנים חִורים ואינם יפים ועם עינים מורדות ארצה ובעלת גֵּו כפוף, ענתה איזו מלה, ואולם איש לא שמע.

– רבקה, זוהי רגינה מוֹסֶיֶבנה מוּטרפּרל! – חוזר הראש על דבריו שנית.

– אני, ענתה הנערה בפעם הזאת במעט ברירות יותר ותשא את עיניה. העינים היו יפות וגם השפתים.

ברגע הזה קם מִירוֹן יֶפִימוֹבִיץ' כּהן, אדבוקט צדדי, ויגש אל השלחן וימסור את ההרשאה שלו בתור אדבוקט מצד רגינה מוּטרפּרל. הראש פנה אל גוּרויץ' וישאלהו, אם הוא בעצמו יהיה הטוען או אם יש לו פה בא-כח. גוּרויץ' שחק. לא, בדבר קטן כזה אין לו שום נחיצות לקחת לו עזר; הוא בעצמו יהיה הטוען.

בית-המשפט התקין עוד איזו דברים פורמליים. את השבועות דחה לאחר-כך, כשיהיה צורך בדבר. המזכיר נתן בקצרה דין-וחשבון של הפּרוֹצס: פּרוֹצס של „מזונות ”פשוט.

„הנערה הפנויה, שלא הגיעה עוד לבגרות, רבקה, זוהי רגינה מוֹסֶיֶבנה מוּטרפּרל, מתגוררת מיום 17 פיברל 1904 ברחוב-קרוטה נומר 42 בדירה 8. את הדירה שכר בשבילה האזרח הסוחר של הגילדה הראשונה ברוך אוֹבסֶיֶביץ' גוּרויץ'. האיש הנזכר היה בא מפקידה לפקידה לביתה של הנזכרת… ”

המזכיר הפסיק רגע אחד מקריאתו. הקהל הקטן החל לעשות את אזנו כאפרכסת. אַה, ענין מלא אִינְטֶרֶסָה! הנשים המעטות שבתוך הקהל וביחוד הנערות, נדחקו כלפי פנים, להיות קרובות יותר אל מקום השופטים, ולחייהן התחילו בוערות ועיניהן התחילו נוצצות. המזכיר הוֹסיף לקרוא בקולו הצרוד:

„ביום 24 נויַבּר 1904 ילדה הפנויה רבקה מוּטרפּרל ילד. לפי דבריה ולפי כל המוכח ילדה אותו לברוך גוּרויץ‘. ואולם מן הזמן ההוא ואילך לא נראה עוד ברוך גוּרויץ’ זה אצל אותה רבקה מוּטרפּרל. רבקה מוּטרפּרל חכתה לו יום-יום, שישוב וישים אל לבו כי יש לו חובה כנגדה, ויתן לה את מכסת הכסף הדרושה לה לחייה ולחיי הילד, שהוא, לפי דבריה ולפי כל המוכח, בנו של גוּרויץ'. לבסוף, כשנוכחה שאבי-הילד אינו זוכר את חובתו, גמרה לבקש את משפטה ואת צדקהּ על-ידי בית-המשפט. תובעת היא שיתן לה המפַתּה שני אלפים ומאתים רובל לשנה, שאֵלה דרושים לה לחייה ולחיי הילד, ומלבד זה יתחייב לתת את כל ההוצאות הדרושות במה שיבוא לחִנוכו של הילד לפי ראות עיני השופטים ”.

כל הקהל הביט על בּוֹרִיס גוּרויץ‘. בּוֹריס גוּרויץ’, עמד בקלות ובמנוחה גמורה וישתעשע בידו האחת בשרשרת מורה-השעות שלו ובידו השנית סלסל בנעימות את קצה שפמו האחד. על פניו התהלך בנחת איזה שחוק קל. ברגע הזה ברך אותו איש בשלום מרחוק, והוא נענה לו בראשו בנעימות.

– הנאשם! – פנה אליו הראש – המודה אתה באשמתך?

כל הקהל הביט ברגע הזה בפני הנאשם. רגינה עמדה בעינים מורדות ארצה. בעצם הרגע הזה היתה דעתה מוּסחה מן המקום אשר היא שם ותהגה בבנהּ. מאחורי אֹזן הילד נראתה אתמול איזו בהרת אדומה. מבית האַפּוֹתֵּיקָה עליה לקחת סם של מִשׁחה.

– לא! – ענה ברגע הזה בקול גדול ובברירות גדולה בּוֹרִיס גוּרויץ' – אין אני מודה באשמה זו!

רגינה, למרות רצונה, הרימה את ראשה ברגע הזה. כפי הנראה, לא הבינה את הנעשה פה לפניה. אותו „לא ”לא נכנס כלל לתוך דעתה והכרתה.

הראש נִסה פה ושם לדַבּר. דִבּר גם כן מִירוֹן יֶפִימוֹביץ' כּהן, האדבוקַט הצדדי. התחילה שורה ארוכה של שאלות שונות ומשונות. חפצו לתפוש את הנאשם בדברים. גוּרויץ' נשאר באחת. הילד אינו שלו, ובכלל אין הוא מכיר את המאשימה. יודע הוא אותה רק למראה, מאחרי שבמשך עת ידועה היתה תופרת כתנות לאשתו. רק עתה התחילה רֶגינה להבין קצת, כי אין הדבר פשוט כל-כך כאשר האמינה. לשנוי כזה במצב הדבר לא פִללה. לא עלה על דעתה מעולם כי גם אֹפן כזה אפשר. אבל איך זה יכול כל זה להיות, והילד הן באמת בנו הוא? ואיך זה יכול אב באמת להוציא מפיו דברים כאלה? ואיך זה יכול כזאת איש אשר אהב אותה כל-כך ואשר דבק בה כל-כך בכל נשמתו?! – מוחהּ חדל בה רגע אחד מעשות את מלאכתו והיא חשבה לנפול.

הראש עצמו, כפי הנראה, התחמם עתה מעט, כי התחיל הדבר לנגוע אל לבו. יָדע עתה בלבו כי הנערה היא נערה שנתפתתה, והמפתּה הוא האיש הנצב בזה. אבל אין רע: הוא הראש, איש הוא שיש לו די נסיון בדברים שכיוצא בזה. התיצבו וראו: בידו יצלח הדבר להעמיד את הענין על אמִתּו. וכך התחיל בשורה שלֵמה של שאלות. גוּרויץ' נשאר רק באחת: אפילו גם זה שקר, ששכר בשבילה את הדירה. אדרבא, יביאו את הקוֹנְטְרַקְט – הן בודאי יש לה קוֹנטרקט – ויראו. רגינה חרדה פתאום מאד: אמת הדבר, את הדירה שכרה על שמה היא בעצמה; טען אז איזו טענה, כי לא יפה הדבר בשבילו.

התחיל לדבּר גם מירון יֶפימוביץ' כּהן וערך לפני הנאשם שורה חדשה של שאלות.

– אימתי היה בפעם האחרונה בבית נומר 42 ברחוב קרוטה?

„אתמול היה, וגם היום שם יהיה וגם מחר (הקהל משחק), כי בבית הזה מתגורר איזה סוחר שיש לו עסקים עמו ”.

– מדוע הגיד הנאשם פעם אחת אל השוער, ובדַבּרו נתן לו עשרים קופיקות, כי כאשר ישאל איש, לא יגיד, אשר נכנס אל הבית הזה?

„יען כי עבר באותו רגע צבא של פוליציה על פני הבית, והוא מטבעו בעל פחדן (כל העדה נותנת בצחוק קולה) ”.

– אֵי מזה היה לנערה עניה כזאת די כסף לכלכלת דירה של שלשה חדרים עם חדר-מבשלות?

„אין זאת כי-אם איזה אדם, בעלן מופלג של נערות, נתן את הכסף לצורך זה (הקהל מריע בשחוק גדול). ואולם בכלל אין הדבר הזה נוגע אליו ואין הוא רואה נחיצות כלל לענות עליו.

– חוץ מזה – הוסיף – כבר ידועה הטַקטיקה של נערות כאלה: מבקשות הן לעצמן לקרבן איזה איש נכבד ונשוא-פנים מן העדה, על-פי רוב אב-למשפחה ובּעל מצב ידוע בקרב החברה, בכדי שתוכלנה לעשות בו אֶכְּסְפְּלוֹאַטַצִּיָּה ולהוציא ממנו על-ידי אִיוּם כסף די צרכן. נערות ידועות, בעזרתם של אנשים ידועים (מביט אל מירון יֶפימוביץ' כּהן), עשו להם דבר זה לפּרנסה. על צד האמת מחויב היה החֹק להגן על האזרח הנכבד ועל בעל-הבית ההגון מפני תקלות כאלה. שום איש גם מן השופטים בעצמם אינו יכול להיות בטוח כי עלילות-דברים כאלה לא תקרינה אותו מחר גם הוא…

רגינה עמדה וכל גֵוה הדל רעד: קר היה לה מאד. דבר זה לא עלה כלל וכלל על דעתה; לא חשבה כלל כי אפשר גם לזה בעולם. הנערה הרימה את ראשה ועיניה החלו לברוק.

– הביטה-נא ישר לתוך עיני – התחילה רק זה בפעם הראשונה לדַבּר וַתּפן ישר אל בּוֹריס גוּרויץ'.

– מבַקש אני את הראש – ענה בּוֹריס גוּרויץ' – להגֵן עלי בבית הזה מפני פגיעות בכבודי. לא לפי כבודי הוא ואי-אפשר לי להרשות שכל אדם מן השוק ידַבּר אלי בלשון „אתה ”.

– מבקשת אני את כבודו – תקנה רגינה כרגע את דבריה – יבט-נא כבודו ישר לתוך עיני ויאמר לי: האם כל הדבר הזה…

פתאום הפסיקה ולא יכלה להוסיף עוד. מרוב התרגשות לא ידעה את אשר לה להגיד. את הכל, את הכל חפצה להגיד לו בפעם אחת – ולא יכלה. אז התחילה לבכות פתאום בקול גדול.

הראש דִבּר. מירון יפימוביץ' דִבּר. פתאום הגיש חברו של הפרוקורור את פיו לאזנו של הראש ולחש לו דבר-מה ואחר-כך התחיל לדַבּר הוא עם הנאשם: שורה חדשה של שאלות ושל חקירות ודרישות. ואולם לחנם. הנאשם נשאר באחת: עלילות דברים. „הבריות הללו ”היו ראויות מן היושר להיות נענשות בשביל עלילות דברים כאלה. דִבּה היא, דֵיפַמַצִיָּה, שֵׁם רע. רק פרנסה עשו להם…

רגינה הורידה את ראשה על לוח לבה ולא שמעה עוד דבר. כל מוחה התבלבל בה. שכחה כי בבית-המשפט היא עומדת ולא ידעה עוד את הנעשה.

מעשה-מכונה התחיל בית-המשפט לקיים פוֹרְמַלִיטֵיטוֹת אחדות. הנאשם מחויב שבועה. הדַין קם, השמש הגיש לו תנ"ך קטן. בוריס גוּרויץ' עמד ולחייו האדומות היו מלאות נחת.

רגינה לא ידעה ולא הרגישה בשום דבר מן הנעשה.

השַׁמש נגש עם התנ"ך אל הנאשם. הדין ברר לַנאשם, כי עליו לכסות ראשו במצנפת בשעת השבועה.

– יתן-נא לי לכל-הפחות 20 רובל לחֹדש… הלא חפצה אני לעבוד! – נשמע פתאום קול רגינה.

בּוריס גורויץ' שם את מצנפתו על ראשו.

– יתן-נא לי בשביל הילד רק 10 רובל! יתן נא 5! אין אני חפצה יותר!

הראש קרא את הנאשם לגשת אליו קרוב והתחיל לדַבּר עמו במחצית קולו. הלא רק דבר קטן היא שואלת! הלא גם בתור נדבה לנערה זרה קטן סך כזה לסוחר כמוהו! אחר-כך נסה גם מירון יפימוביץ' לשאת ולתת עם הנאשם בדרך ארעית, אולי יצליח להציל ממנו איזה סך ויהי מה.

בוריס גורויץ' לקח את התנ"ך לתוך ידו.

עוד רגע קטן עמד דֹם.

ואולם ברגע השני כבר נצח את כל החולשה. אין הוא רשאי להיות חיב. דבר זה הוא חובתו כנגד הפירמה שלו וכנגד מצבו בתוך החברה. הלא בעל-בית הגון הוא!

הדין השביע וברוך בן יהושע נשבע.

בּוֹריס אוֹבסיביץ' גוּריויץ' יצא זכאי, והנערה הפנויה רבקה מוֹסיבנה מוּטרפּרל נתחיבה לשלם את דמי-המשפט. מקץ עשרה רגעים לא היה עוד איש מן הצדדים בחדר. גם חלק גדול מן הקהל נמוג וילך.

בּוֹריס אוֹבסיביץ' גוּרויץ' לא שב עוד אל הקוֹנטוֹרה שלו, כי-אם הלך ישר למעונו. אשתו קבלה את פניו בתרעומות אחדות: עבר היום מעט את זמן סעודת הצהרים. בּוֹריס גוּרויץ' נשק בנעימות-חן לאשתו על-גבי המצח.