הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת / דוד פרישמן
„האדון והגבירה איזידור זבּלוּדֹבסקי שואפים אל הכבוד, לראות את פניך בעת חגיגת חתונת בתם העלמה לֵיאֹפּוֹלְדִּינָה עם בן-הבנקיר האדון סטַנִּיסְלַב זִילְבֶּרְבֶּרְג, אשר תהיה ביום ו‘, י"א אַפּריל, בשעה א’ וחצי בדיוק בבית-הכנסת ברחוב טלומצקה.
„בשעה ב' וחצי – פּת שחרית אַ לאַ פוּרְשֶׁט עם כוס שַׁמפניה ברֵיסְטוֹרַן „בריסטול ”.
„וַרשוי, בחֹדש מרס, 1902 ”.
ברחוב טלומצקה לפני בית-הכנסת, מקצה הרחוב ועד קצה הרחוב, עומדת שורה רחבה וארֻכּה של מרכבות נהדרות. חשוקי-הכסף נוצצים מעל פני המרכבות השחורות, הרַכָּבִים לבושים לִיבְרֵי עם טרסי-זהב, הסוסים רוקעים בפרסותיהם בּקֹצר-רוח, קהל גדול מן העם ומן האספסוף עומד למאות על פני כל הרחוב ונדחף אל המעלות אשר לפני הבית, ואל הבית אין מבוא להם.
והיום יום שמש וגשם יחדו; שנים שלשה רגעים בוער השמש ומאיר בחזקה, ושנים שלשה רגעים משתפכים רביבי גשם דק וחם – ופתאום והנה הקשת על פני הרקיע.
מרגע לרגע דוהרת מרכבה חדשה. המשרת מדַלג מעל גב הקרון ופותח את סְגור הדלת ואיש ואשה יוצאים ועולים ונכנסים.
ובבית-הכנסת פנימה רובצת מחצית עלטה: תערֹבת אור יומם חרישי יחד עם אור מנורות. בעד חרכּי החלונות המצוירים אשר בגבוה בוקעים באלכסון עמודי אבקות-אור, והיו כעננים שקופים, אשר יוכל איש לספור בהם כל אבק. ודממה בכל הבית והדרת-קֹדש. ומאחרי כל עמוד ומתוך כל פנה וזוית ומתחת כנף כל שמלה ומלפני קְנֵה כל מנורה אורב רוח מועד וקֹדש.
ועינים נוצצות וברילנטים נוצצים וצילינדרים נוצצים אל כל אשר תביט העין. מחשוף לבנת הכתּנות המזהירות מפיץ עדני ניחוח. הנשים והעלמות טבולות משי ומעשי-רקמה, חשופות כתפים ונושאות בּוּקֵיטִים. והאבנים היקרות מזהירות ומאירות מעל ראשן, מעל פני קדקדן ומתוך אזניהן ומעל צואריהן. והריח ריח מיוחד וחודר אל כל אף: פִיוֹלֵיטִי וֵירָה, גְרַפּ-אִפֶּל וְהֶלְיוֹטְרָף בְּלַן.
ותחת האפריון עומד החתן וכופף מעט את קומתו, וקומתו גבוהה מאד. האור יורד ורובץ ישר על פניו. הפנים צנומים ונובלים ונראים עיֵפים ולֵאים מעט, והם בולטים מאד ומתנכּרים מתוך מסגרת הכתֹּנת הלבנה. הצילינדר השחור, אשר על ראשו, נוצץ, ואולם מתחת לצילינדר, על פני הרקות, כבר נראות שערות אחדות לבנות. והוא עומד ומחזיק בידו מטפחת משי, ולרגעים הוא נושא אותה בעצלתים אל פני שפתיו. אין זאת כי-אם מתגנב הוא ומפהק אל תוך המטפחת.
ולפניו הכלה – נערה רכה ורעננה ומלאה מיץ כטל חדש אשר ירד: כמעט עוד ילדה. ומגיעה היא בקומתה רק עד לכתפיו. ועיניה מביטות ישר אליו מבעד לכפרת הצעיף, ועיניה שוחקות והן גדולות ותמימות ומלאות תשוקה וכליון-נפש – עיני ילדה רכה ומאמינה.
והעוגב מנַגן ונותן קולותיו: קולות עמוקים ומלאים הוד-קֹדש.
והוא עומד וכופף מעט את קומתו ושומע. שומע את הקולות ומתאמץ לשום אליהם לב ולתת להוד-קדשם לחדור לתוכו. כן, הכּוֹרַל הזה יפה וקדוש. והוא מֵחֵל לחלום ולתת את עצמו להיות נִשָּׂא על כנפי הקולות. ופתאום והנה נתּק ממנו הקשר והוא מרחף הלאה הלאה, עמוק עמוק, שומע את הכל רק כמו בחלום, ואחרי-כן אין הוא שומע עוד דבר, והוא שכח את כל אשר סביבו ואת כל הנעשה פה. הנה חשבון: מאתים וששים אלף במזומנים. עד יוּני כמעט אשר אין לו כל חוב העומד לפרעון. אמת, כי יוּני יהיה לו קשה מעט: כמעט כל יום ויום הוא יום פרעון. אבל הנה מאתים וששים אלף. וגם האפותיקה אשר על הבית ברחוב וְסְפּוּלְנָה, מלבד שתי האפותיקות בפרור פְּרַגָּה. נוסף על זה גם מניה של רבית, אשר עליו לקבל בראשית מאי. כמדומה לו, שזמן הפרעון הוא ביום השמיני לחֹדש. צר לו, כי לא יוכל לעיין עתה בספר-רשימותיו אשר לו בצלחתו. והעיקר, עליו להתחיל גם את הפּרוצס עם אחי ליאוֹפוֹלדינה בדבר השביעית מחלק הירושה אשר לה מצד דודה…
ופתאום והוא מתעורר מאד. העוגב השמיע קול חזק ועמוק מאד. ופתאום הפסיק.
והחזן עם המקהלה מתחילים ועונים. ביחוד מתוק הדיסקנט. והכלה עומדת ועיניה מורדות ארצה ופקוחות. כמעט אשר לא תוכל להבין את כל זה וכי כל זה איננו רק חלום! מרגישה היא כי אש-הקדחת בוערת בכל יצורי גוה. הנה הסוד הגדול, הנה הוא רובץ לפניה. הוי, רק עוד יום אחד, רק עוד שבוע אחד. מקץ שמונת ימים לעת כזאת הלא כבר תהיה „אשה ”. אשה, אשה. אשה אשר לה בעל. והיא רועדת. טוב כי בעוד ארבע שעות וחצי הם עוזבים את העיר והם נוסעים. את שוֵיציה אין היא יכולה לסבול. גם סטניסלב איננו יכול לסבול את שויציה. לאיטליה נוסעים היום כל כרתי וכל פלתי. לאיטליה אי-אפשר עוד לאיש שומר כבודו לנסוע כיום. נשארת רק עוד הישפּניה… מי יתן ועבר חֹדש אחד תמים… לוּ רק יכלה לשכב היום ולישון ולקום מקץ חֹדש!… מרגישה היא כי רוקעת היא ברגלה הקטנה על פני הרצפה.
והעוגב מתחיל שנית, והוא הומה בקולותיו הכבדים והעמוקים והקולות נמשכים והולכים, נמשכים והולכים.
ואולם הפעם אין החתן שומע את הקולות כלל. – הנה המכתב אשר קבל שלשום מליפסיה. „מיצי הצהֻבּה ”כותבת אליו, כי היתה מעט חולה, ועל-כן לא כתבה; ואולם הנער הולך הלוך וטוב. הנער דומה אליו בקלסתר פניו כּטפּת מים לחברתה. את זאת יוכל להאמין לה על דברתה. ואולם נפלא ממנה כי ביום העשרים לחֹדש, שהוא יום המועד, לא קבלה את המניה כדבר חֹדש בחדשו. רואה היא כי הוא משתמט מפניה מעט מעט והוא אומר להחלץ ממנה לגמרי. אבל כל זאת לא תועיל לו. הנה היא מזהירה אותו: ישים-נא את הדבר אל לבו ולא יכריח אותה לצאת נגדו במשפט בדבר „אלימנטים ”…
והעוגב רועש בקולות אדירים ורחבים. המון קרואים חדשים נדחק ובא עד אל האפריון: כתפים ערומות ושמלות משי צהוב ואבני-יקר! צילינדרים נוצצים ונעלי-יד לבנות וקשורי-צואר אדומים. והחזן משורר…
והכלה עומדת ושומעת ושומעת. הן חתונתה היא זאת, והיא מחויבת לשמוע. היום היא מחויבת. ובאמת הן האהבה יפה אלף פעמים ככה מכל אשר אמור אצל ד’אַנּוּנְצִיּוֹ ואצל פְּרֵיווֹ. הלא זאת היא אותה האהבה הטהורה באמת. איש כמוהו לא ראתה מעולם. מיד כשראתה אותו בפעם הראשונה, בחֹרף בהיות חג-הפרחים, ידעה כי היא שלו וגורלה שלו. על עיניה אמר כי הן פִיוֹלים ועל אצבעותיה כי הן גבעולי ליליות. איש כמוהו עם עינים טהורות ונאמנות כאלה אין כלל בעולם. ובטוחה היא בו ובעיניו הטהורות והנאמנות כי היא לו אהבתו הראשונה. וגם במו פיו הן אָמֹר אָמר אליה כדברים האלה. ועד כמה הוא יודע להיות ער נגדה בכּל שעה ושעה! אין לך שעה אשר בא אל ביתם ולא הביא עמו איזה אות-זכרון קטן. אבני ישפה אשר מחירן שלשת אלפים וחמש מאות. י"ב מיטר רקמה, וַלֵנְצֵנִיּוֹת ממש, אשר מחירן תשעה אלפים. השמלה העשויה סַטין די-מרבליה עם פרקי הרקמה האלה אינה רעה כלל. וגם הירקרקת עם האַפּליקציה צהובת-הציטרונים יפה לה…
ופתאום וגלי קולות כבדים הגיעו אל אזניה ואחריהם הפסקת פתאום – והיא התעוררה.
הלחיים בוערות, העינים בוערות ונשמת-האף הולכת הלוך וכבד.
המנורות הרבות דולקות ומזהירות מסביב. הקרואים והקרואות נדחקים יותר ויותר: גם עיניהם הם מזהירות לקראת האֹשר החדש אשר יקבל פה את מסורת קדשו. הוי מה ארֻכּה הצירימוניה! ואולם לוּ רק האריך האריכה עוד שבע פעמים ככה. הן מתוקה מאד גם היא לנפש…
והוא עומד וקומתו זקופה עתה עד למלוֹאָהּ: – אל כל מקום ומקום יסע עמה, רק לא למילַנוֹ. במילַנוֹ בתיאטרון של הסְקַלה מחוללת עתה קלוֹטי, ומן הנמנע כי לא יפָגש עמה שם. והפגישה הזאת יכולה להיות לא-נעימה מעט…
הוי הצירימוניה – מה ארֻכּה היא! לוּ רק כבר עבֹר עָברה…
ופתאום והנה קול הרב המטיף בדברו:
„– – – הנה אתם יוצאים בחֹדש האביב. יוצאים אתם באביב, אֶל האביב, והאביב הולך לקראתכם. אביב לכם ואביב מסביב. כל חייכם הוא אביב גדול… ושקר החן, אמר הכתוב, והבל היֹפי – ואולם גם בהיות חן ובהיות יֹפי עד לאין מדה, ככל אשר תראינה עינינו הפעם לפנינו, גם אז הן כל אלה רק שקר והבל, אם הַשוה נַשוה אותם עם האֹשר האמתי, עם האהבה… ולא יועיל הון, אמר הכתוב – ואולם גם בהיות הון עד לאין מדה, ככל אשר תראינה עינינו הפעם, הן לא יועיל כל זה, אם הַשוה נַשוה אותו עם האֹשר האמתי, עם האהבה. האהבה היא מרום מכל: האהבה הטהורה, האהבה הנאמנה. ומה האהבה הטהורה, אם לא זאת הנוסדה על חיי-המשפחה? ומה חיי המשפחה, אם לא אלה אשר בהם הצטיין עם היהודים מאז ומעולם ואשר עליהם קנאו בו כל גויי הארץ? ”…
והעוגב יריע והחזן ישיר והמקהלה תענה והמון קולות כמים לים מכסים את פני כל הבית.
עוד רגע.
ו… „הרי אַתּ מקֻדּשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל ”!
והעוגב יריע „מקֻדּשת ”, והמקהלה תענה „מקֻדּשת ”.
קדוש! קדוש! קדוש! – הכל קֹדש…
והוא – והיא… כבר איש ואשה. זווּג לעולמים!
וצפצוף קול נשיקות עולה מכל העברים. הכל נדחקים אל החתן ואל הכלה. הכל מברכים.
אשרי הנערה שככה לה! אשרי הגבר שככה לו!
***
בחוץ יורד עתה הגשם בזעף. עורב רטוב מתעופף מעל פני אחד הגגות על גג שני וצורח: קֹדש, קֹדש.
הוי, הקדוּשה!
בקצה רחוב בּיֶלַנסקה עוברת נערה מבאישה ועיניה תועות והיא מבקשת… הארץ שחתה מאד את דרכה. גם יומם אין עוד מוסר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.